היום תדון הממשלה במסלול קבלת־הפנים של ישראל לאפיפיור פאולוס הששי: אם תלך ישראל למגידו או תישאר בירושלים. וכאשר ממשלה דנה בענין – כל צדי הענין לפניה, גם אלה שאינם גלויים לציבור הרחב. בעת כתיבת שורות אלו ודאי יוצאים מן הצפָנים סרטי־מברקים והם מאירים לראשי המדינה כל זוית שממנה יש לראות את הביקור הזה. וכיד הדיוק הטובה של נציגי ישראל בכל מקום, שום נקודה בודאי אינה מושארת בערפל. אפשר להניח, כי כבר יש בידי הנהגת המדינה תמונה שלמה של התגובות האפשריות בכל פינה מפינות העולם על כל מה שנעשה ושלא נעשה בשתים־עשרה השעות של דרוֹך פאולוס הששי על חלק מן האדמה המקודשת לנוצרים.

אך נדמה, כי ביום כזה טוב להתעמק לא פחות בפענוח פעימות־המורס היוצאות כמעט כל רגע, למאז נודע המסלול המפותל של ביקור רב־הקתולים בארץ, גם משני צפָנים אחרים: מלב העם היושב כאן ומדברי ימיו.

לא נטעה אם נאמר שלב העם הזה אינו רוצה – גם לאחר תלי פרשנות שנגבבו עליו – שנשיא ישראל ילך לקבל את הרועה הגדול של הכנסיה הנוצרית בשדות מגידו. ולא חשוב כלל מי המציא את המסלול הזה, שכלל אינו מסלול אלא מרחב־חרולים שלא היה ידוע עד כה כמעבר בין המדינות אלא למסתננים בלבד. לא חשוב אם המציאו אותו חשמנים לפי מפה עתיקה של טֶררה־סַנטה, הקיימת בודאי בוַתיקן עוד מימי נושאי־הצלב, או שהמציא אותו מוח יהודי חריף ושוחר־טוב מן המוחות הַלוּצאטיים הטובים שנמצאו לנו תמיד ליד חצר־מלכות ברומא. האומה מרגישה איזו הצטנפות וקמט ברוּחה.

ב    🔗

איננו יודעים אם היתה או לא היתה לאפיפיור או לחשמניו כוונה מדינית בהעברת מסלול בואו מירושלים לג׳נין, וגם אילו היתה כוונה כזאת – איננו יודעים, מה שיודעים קצת פרשנים שכמעט הִזוּ על עצמם מי־קודש כדי להיכנס בעורו של אפיפיור ולחוש את תחושותיו, הַינוּ: להבחין בדקיקות שכזאת בין מניעים מדיניים שלא לבוא לירושלים, שיסודם בהשפעה ערבית, ובין מניעים שיסודם בהשקפה הבין־לאומית של הקתולים עצמם. מי שסבור כי אי־בואנו למגידו עלול למַקֵש את כל הביקור הזה או לקעקע את העובדה המדינית החיובית הנוצרת מעצמה עם הביקור – איננו צריך כלל לכל הפיתול ההסברתי הזה ואינו חייב לעמול ולעשות כל העם דיפלומטים כדי להבינו. מוטב לומר בפשטות: יש, אמנם, איזה מוּם־יופי בעצם העובדה שרוֹם־קדושתו איננו נכנס בדרך המקובלת שבינינו לבין ירדן – יש מום כזה – אבל נִשא את הקמט הזה ובלבד שלא לסתום אותו חריץ דק־מן־הדק שפתחה הכנסיה הקשוחה הזאת לדו־שיח מחוּדש, ואולי מתַקֵן, בין רומי וירושלים, סליחה – בין רומי ומגידו.

לא נהיה תמימי־דעים עם מסקנה כזאת. לבנו אומר לנו, כי אפילו הענין הוא מדיני – אין שום אדם ושום עם מחויבים להיות יותר אפיפיורים מן האפיפיור. ואם אמנם אי־בואו בשער ירושלים יש לו רק קצת משמעות מדינית, אבל משמעות – כי אז גם אי־בואנו לשער ג׳נין, יש בו רק קצת תשובה מדינית, אבל תשובה, והדברים מתאזנים, והעולם המדיני אינו חרב. מעבר לזה מתחיל מתן כל הכבוד הראוי שבו חייבת כל מדינה ריבונית כלפי ראש־דת של חצי מיליארד מאמינים, כל מלוא הכבוד ובכל מלוא הטקס, אבל תמיד: בתוך הכלים, ולא ביציאה מהם. כי בכל־זאת הכלים יהודיים.

ואולם מה שאין לקבל בשום פנים הוא ההסבר, כי זהו ״מסלול מטעמי נוחות״ – הסבר שאין לו אחיזה כלל ושאפשר לתת אותו לכל עם, אבל לא לחריף, לביקָרתי ולחשדני אולי בין העמים – העם היהודי. כי אם אמנם נוחות, כי אז גם נוחות של נשיא. ומישהו מן העבר ההוא של האורחים ודאי חייב היה בשיקול איך ניתן להטריח נשיא מדינה, אף הוא איש לא־צעיר ומורם מעם, למקום לא־מקום, לגבול לא־גבול ממקום־מושבו הרחוק למדי אל המשפתיִם של מגידו. כי כשם ש״רצונו של האפיפיור – כבודו״ כך ״כבודו של נשיא ישראל – במקומו״. במקום שבו הוא יושב על כס הנשיאות הזאת, בירושלים.

אלא שלבנו לוחש לנו משמעותו האמיתית של השינוי ויען כּך – אין לנו ספק היכן צריך נשיא ישראל להימצא בבוקר של אותו חמישה בינואר. אבל מתוך המלים: אפיפיור, כנסיה, חשמנים ועליה לארץ־הקודש עולה גם איזה משב מנבכי הקורות. המשב הזה אינו נימוק בנימוקי ההגיון ואיננו סעיף בסעיפי ההנמקה. אבל הוא מרחף וחייב לרחף גם מסביב לחיוב הגדול שבביקור זה. לא, חלילה, להמעיטו. רק לשימו כנכון במקומו הנכון. לא נעשה כאן – נעשה זאת בהדמנות אחרת – חשבון עבָרָהּ של האֶקומניה. שיטת הנהלת־הספרים הכפולה היא, כמדומה, איטלקית, כּמעט אמרנו: רומית, ויש בה, כידוע, שני צדדים ונחוץ תמיד לאזנם. אבל מי שהטיל בענין ״המסלול״ את הנוסחה ״רצונו של אפיפיור – כבודו״, הטיל אותה, כנראה, רק כמטבע־לשון שיגרתי ולא העלה על דעתו, כי אם יש איזו נוסחה שאין להשמיעה באזני יהודים בשום קוֹנטֶכּסט שבינם לבין הנצרות – זו דוקא הסיסמה הזאת. ולא רק משום שסיסמה זאת כלשונה היתה פעם מסיסמותיו של מִסדר נוצרי מסוים. אלא מפני שאין להשמיעה באזני עם ששילם בלי־הרף גם מחיר ״רצונם של אפיפיורים״ גם – מחיר ״כבודם״, ועל־פיה נדרש ממנו כל שנדרש ממנו בתקופות ובקרבן, שלא ערב הביקור הזה הוא הזמן המתאים לפרטם.

בדברי־הימים של העם מקבלות החלטות ממשלתו לא רק חשיבות פרוטוקולרית. הן עומדות לא רק בהקבלה אל מה יאמרו בווֹשינגטון או ברומא היום. הן עומדות בהקבלה אל מה שאמרו יהודים כמונו בכל הדורות ואל מה שילמדו מאתנו בנינו לעתיד. החלטות הממשלה הן מבחינה זאת כרסטומתיה חינוכית. בכרסטומתיה זאת נקרא גם להבא, כי מגידו היא אזור שבו ניצחה דבורה הנביאה את יבין מלך כנען; שהיא, לפי מסורת הנוצרים, מקום ״הקרב האחרון של האנושות״. אך את האפיפיור – נקרא באותו ספר־הימים – פגש נשיא ישראל במקום המקודש לשניהם גם יחד: בירושלים.

מדוע? – איש לא ישאל. מדוע בירושלים – לא יהיה צורך להסביר.

ואנו מצפים לשמוע מראש הממשלה, בנוסח שלו ובסגנון המפַשֵׁט־דברים שלו: רבותי, הגיע הזמן לקבל פני האפיפיור. נעלה למגידו. כולנו כאיש אחד.

פרט לאיש אחד: נשיא ישראל.

1963