לוגו
הרהורים בעקבות אורח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

[לאחר ביקור האפיפיור]

איננו יודעים מי הם בדיוק ״החוגים המדיניים״ הנזכרים לעתים קרובות כל־כך בעתונים והמאירים בשאר־רוח כזה את נפתולינו במדיניות העולמית. בסבך זה ובמחשכיו היינו מכבר אובדים־כל־דרך, אילולא ההדרכה הפרֶציזית הזאת שהיא כנֵר לסומים. כל מאורע מדיני, בעודו־עומד־להתרחש, מיד נתפס באִזמלם של ה״חוגים״. מפוּלֶה ומנוּתַח עד שאוֹר־הדעת מבזיק פתאום והכל נעשה ברור כירח בעת ליקוי־חמה. פתאום מסתבר לך כי הראִיה שאתה רואה איננה אלא על־פני השטח, כרואה את האַצה ואיננו רואה את המים. המשמעות האמיתית של ההתרחשות המדינית היא אחרת לגמרי. פעמים עמוקה יותר, פעמים רדודה יותר אך תמיד אחרת. כהבדל בין ראִיה בּנַלית של עיני־בשר לבין ראִיה בעיני־רוח. של החוגים המדיניים, כמובן.

ואף־על־פי־כן נדמה לנו כי אילו היתה ל״חוגים״ אלה דמות־הגוף ואילו ניתן לתפוס לא את מספר־הרבים שלהם, שבו הם מתעטפים לצורך האלמוניות, אלא מספר־יחיד, ״חוג־מדיני״ אחד ומסוים, היינו מבליעים אותו איזו גלולה שתשַׁתֵק לזמן־מה את מה שגם שלמה המלך גם אזופוס חשבו לכליל המין האנושי: הלשון. לזמן־מה. למנוחתו ולמנוחתנו.

מדוע? – משום שלפי שפע הניתוחים וההבהרות היורד עלינו באחרונה, ניתן לקבוע בבִטחה: אולי זה חוג משכיל מאוד שקרא ספרים הרבה ובלשונות הרבה, אבל על ספר אחד, כנראה, מעולם לא נתן דעתו: על פרקי־אבות. כי אילו נתן לפרקים אלה מעט מן השקידה שבה שינן כללים של טקס היה נבהל קצת יותר מן התוצאה הברורה של ״מרבה דברים״.


 

ב

היה אפיפיור רומי בארץ – והלך. אַלפּיִם שנה עושה ההיסטוריה של הארץ הזו אפיפיורים. בא אפיפיור לחצי־יממה ועשה היסטוריה. מבחינת המאזן בין האפיפיור לבין קורות־הימים זוהי השבת־חוב נורמלית. מבחינת היהודים ומבחינת ישראל עמוקים הדברים ומסובכים ונוסף על החיוב החד־משמעי יש פנים להרבה צדדים. ורק העתיד – שגם הוא היסטוריה אבל בממד־זמן אחר – יפענח אט־אט את משמעותו האמיתית של ביקור זה. דבר אחד ברור: פקעת־דברים כזאת, שראשיתה בנתיב־יסורים של אחד בגולגתא, המשכה – וזה שוכחים, לפעמים – בנתיב־הענות של רבים מאוד בסיביליה ובטולידו, בפוֹליאנא ובמגנצה, והמשך־המשכה בביקור־השביט של פאולוס הששי – איננה מסוג החוטים שאנו מאומנים כל־כך בהתרתם. בתוך כל הפקעת הזאת מהבהבת איזו שלהבת בהירה של גמול: נשיא־היהודים מול ראש־הנוצרים על אדמתם החפשית של היהודים. גמול מרעיד, שאולי איש לא נתכוון לפרוע אותו או לסמל אותו, אך הוא מתקיים מכוח עצמו עם דריכת הצליין הרם הזה כאורח על אדמת היהודים. מעבר לגמול הזה מתבקשת איזו חתימת־שפתים הדוקה. לא רק מטעמים מדיניים. מטעמי הטעם הטוב. מטעמי האצילות שבה אמנם קיבלוּ גם הנשיא, גם הממשלה את האורח. מאותו טעם עצמו שבגללו נעתקות מלים מול תעלומה שאלף פשרים לה – ועדיין לא ברור פשרהּ. ואחד הדברים שחתימת שפתים היתה יפה להם, הם גם פירושים לפסוקי־הסניגוריה שלימד פאולוס הששי על פִּיוס בשער החמישי, הוא שער אילן־השקדים, המוליך בימינו אל ירושלים.

 

ג

מול שמות־התואר ושמות־העצם שהצליין הקפיד מאוד שלא לומר אותם – היה לו, כנראה, צורך לומר מה שאמר בענין שעוד ימים רבים תתקשה – אם בכלל תוכל – הנצרות להסבירו. המניע לכך ייתכן שהוא פחות בתחום הדיפלומטיה ויותר בתחום המוסר – מוסר־הכליות, כלומר. אולי עבר על־פני מרתף־השואה ונזכר במרתפים. אולי אותה סמיכות משונה, חסרת משמעות מדינית אך רווּיה משמעות סמלית, של מרתף־השואה הסמוך אל הדיוטה העליונה של ״הסעודה האחרונה״. ואולי דברי נשיא ישראל בשער־הפרידה, שבשני משפטים, שהם כשני שפודי־אש, משֶל עצמו ומשל מיכה המורשתי, הוכיח כי חכמת ישראל במקורה עדיין מסוגלת לסובב מיטב הדיפלומטיה החדישה על זרת קטנה שלה. ככלות הכל גם טובי הנוצרים מודים שאפילו ממלא־מקומו־של־ישו־עלי־אדמות איננו אלא בן־תמותה וגם כליותיו – כליות. ואולי מכּאן התעוררותו להצהיר על כל אשר פעלה הכנסיה למען יהודים בימי פּיוס השנים־עשר. זו היתה הודעת האפיפיור ואם עיקר הדאגה הוא שמה שאירע לעם במלחמת־העולם השניה לא יחזור עוד לעולם, ואם דברי האפיפיור לצאן מַרעיתוֹ יש להם מבחינה זאת ערך – כי אז כל סברות מדיניות מסביב להודעה זו הן שניוֹת במעלה, אם לא הבל. דברי האפיפיור בשער ירושלים, כמוֹת שהם, קיימים ועומדים ולא יימחקו עוד. ובמשמעותם ההיסטורית־אפולוגטית הזאת – אפולוגטיקה שהנצרות לא הצטיינה בה לא בשעה שיהודים נטבחו בשמה המפורש ולא בשעה שטובי־מאמיניה טבחו יהודים בשמות אחרים – במשמעות מסוימת זאת נחוץ היה להשאירם. בלי תוספת. פרט אולי להגדרתו הנבונה מאוד של שר אחד שצימצם את הדברים לגבולם: ״הדבר מעיד כי שוֹאת יהודי אירופה מעיקה על מצפונם של רבים ושל הותיקן בתוך זה״. מועקה עדיין איננה תריס בפני הישנותו של עוול, אך היא מעצור, ומועקה של רועה – מעצור לצאנו.

 

ד

אבל פשוטו של מקרא לא הניח מעולם לא דעתם של ביבליוֹקריטיקים ולא דעתם של דיפלומטים. וחכמת ״החוגים המדיניים״ דוחקת עצמה לצאת – ומיד. בעקבות האפיפיור. אגודלם בצד עקבו. ועוד בטרם נחת הצליין הגדול על גדות הטיבר כבר נפתח מבוע של סברות, מנוסחות ומגוהצות, שבהן שום מלה אחת איננה מיותרת פרט לכל המלים ביחד. ועוד בטרם פנינו כה וכה וכבר כרֵסן של סברות אלו בין שינינו. כל ניב מָדוּד – כחריצו של פראק. ומתוך גורן־החכמה הזאת נבחר רק אלומות אחדות, שההברקה היחידה שבהן היא, כנראה, שמבריקים אותן כסמל חכמתה של ישראל לכל העולם כולו.

ובכן:

״חוגים מדיניים סבורים שאין ישראל צריכה להגיב על דברי פאולוס הששי בקשר לסניגוריה שהוא לימד על פיוס השנים־עשר״.

לא להגיב? – לא להגיב. אלא שמיד אחר־כך מתחיל ״חוסר־התגובה״, לאמור:

״חוגים מדיניים מציינים שיש משמעות מיוחדת לעובדה כי האפיפיור מצא את מדינת ישראל ואת ירושלים בירתה כזירה מתאימה לומר את דברי הסניגוריה על פיוס השנים־עשר. פירוש הדבר, שאם רוצה הותיקן להרגיע את העם היהודי כולו, הרי שישראל היא המקום המתאים לכך. מכאן שהותיקן רואה את העם היהודי כיחידה אחת ומדינת ישראל מרכזה״.

ועוד, מפרשים החוגים המדיניים את הפירוש של עצמם:

״זוית־ראִיה זאת, אם תשתקף גם בעיני העולם כולו, יהא בכך משום הישג גדול לישראל בדעת־הקהל העולמית והדבר עלול להשפיע בכיוון של ראִיה רחבה עוד יותר של זיקת העם היהודי בתפוצות אל מדינת ישראל״.

בינתים כבר הספיקו, כידוע, חוגים מדיניים של הותיקן להבהיר בקיצור רומי מה רואה הותיקן ומה עדיין אינו רואה במדינת ישראל. הבהיר – בסתירה גמורה לפירושם של ״החוגים המדיניים״. הבהיר – ולא התמוטטנו.

יש אומרים כי אל חדר הסעודה האחרונה בכנסית הדורמיציון לא הוזמנו בני הדת היהודית. ייתכן. לעומת זאת: מנזר השתקנים על התבור פתוח לרוָחה גם ליהודים. גם ל״חוגים מדיניים״. יאמצו־נא איפוא לעצמם לזמן־מה עיקר תקנותיו של אותו מנזר. השתיקה מעולם לא עמדה בסתירה לא לקדשי ישראל ולא לחכמתו.

ויקחו־נא עמם לשָם גם פרשנים אחרים שעם ברק־חכמתם ניוָעד להלן.

 

ה

אנו מכבדים את ההיסטוריה משנראה צורך להצטרף אל הרצים בלי־נשימה לפניה ולקרוא: פנו דרך, הנה היא באה. כאשר ההיסטוריה צועדת זקופה במלוא שיעור־קומתה עד שהיא מכסה כמעט עין־השמש, אין כל צורך להחזיק בשולי גלימתה ולבשר בואה. בחמישה בינואר היא צעדה כך בשדמות ישראל. כל ילד בשכונה, גם אם מעולם לא ראה את היסטוריה, הבחין בה וקרא לה בשמה. הבחינו בה היטב־היטב, ואמרו זאת עוד לפני המסע הממלכתי אפילו ספקנים מועדים שראו עלבון צורב בהסבר המגומגם של עצמנו, כי הדרך הנוחה ביותר מירושלים של מזרח לירושלים של מערב היא דוקא דרך־החרולים של מגידו.

ואולם אילו ביקשנו גם אנו לאחוז בגלימתה של ההיסטוריה היינו מיחדים אולי למעמד הרוחני משמעות לא פחותה מן המעמד המדיני־הממלכתי. וגדולת המעמד הרוחני הזה – לנשיא ישראל. פסוקי מיכה המורשתי הם היסטוריה משכבר הימים שקדמה לכל האפיפיורים גם יחד.

אך היתה זו חכמת־לב של מאמין לשלוף פסוק מנדן־הימים כדי להדגיש כי עדיין אנו קשי־עורף כאשר היינו. כי – דבקותנו ביעודנו הרוחני המיוחד עדיין חריפה כשהיתה – בימי פאולוס הששי ובימי לוֹאיוֹלָה כּבימי אורותיה של ירושלים הריבונית. נזדקפה הקומה המדינית ולא נשתפלה הקומה הרוחנית. ביטוי זה של המשך יחודנו הרוחני אין משמעותו – בפגישה עם כהן־דת גדול וכהן הדת הנוצרית – נופלת ממשמעות חידוש יחודנו המדיני. ורק בהצטרף ההמשכיות הרוחנית הזאת אל ההתחדשות הממלכתית נהפכת מדינת ישראל לא רק לגמולה המדיני של ההיסטוריה אלא גם סמל להֶתמד הרוח היהודית ולנצחונה.

 

ו

אילו נתנו פרשנים דעתם קצת יותר על צד זה שבעימות ההיסטורי, אולי היו חוסכים לנו את הטעם התפל של קטורת נוצרית שעלה לא פעם ממאמציהם להכיננו לקראת הביקור הזה.

פרשן העומד בשערי כנסית הבשורה ורואה עין־בעין ובעליל את נסיה, אולי לא ייפלא אם הוא גוהר לקבל ברכתו של ראש הכנסיה שלמענה נתחוללו כל הנסים האלה או שבזכות הנסים האלה נתחוללה היא. כיוצא בזה לא נתפלא אם אותם מבני־ברית שביקשו להתקדש בהיזוי ממי־הכנרת לא יוכלו עוד בשלוַת־נפש כזו לאכול דגים צלויים בעין־גב. חצי יממה של תודעה אפיפיורית־קתולית דחוסה כל־כך בארץ קטנה כארצנו כוח־מַחצָהּ הפסיכולוגי איננו קטן, כנראה. ואולם שיאה של אותה תודעה אפיפיורית מעוקמה הוא אולי הפיסקה הבאה מתוך מאמר ראשי באחד מנכבדי עתונינו, לאמור:

״במסע זה הוא (האפיפיור – י. א.) הידק את קשרי הכנסיה הקתולית עם הדתות המונותיאיסטיות האחרות, בכל אשר אמר ועשה, וגם בכך קידם את תהליך ההתחדשות, השיבה למקור, החידוש של מחנה המאמינים באל אחד בימי כפירה ומבוכה רוחנית״.

איך, לערך, אמר יוחנן המטביל: אני מטַבֵּל אתכם באשר אני מטַבֵּל ומאמרינו יטַבלו אתכם ברוח הקודש.

קשה להבין לאיזה אל, לאיזו אמונה, לאיזו כפירה ולאיזו ״שיבה למקור״ מכוונת ה״מיסה״ המרוכזת הזאת במאמר הראשי. אך עצם העובדה כי היינו צריכים לפאולוס הששי – ולו בלבד – כדי להשיבנו אל המקור (לאיזה מקור?) – מעידה מה עמוקה ונבוכה היא אותה מבוכה רוחנית; כמה יחסי הוא אותו ענין של ״חוש המידה״ שנזכר על־ידי פרשנים וכמה אין זה מַזיק כּלל שההיסטוריה, רוח הקוֹדש והענוה הגדולה – מאוזנות פה ושם גם על־ידי מעט קרתנות יהודית. לא. אֵין זה מַזיק.

1964