לוגו
״טסטימוניום״
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מי שהוסלד לא פעם מהנהירה הישראלית לקדש את שם המוסיקה ואת שם ישו ולנאץ את שם היהודים באבו־גוש – קרא בענין ובסקרנות מרובה את המודעות הגדולות של ״עדוּת״, ״טסטימוֹניוּם״ בלע״ז, שאמורה היתה לתת תשובה יהודית תקיפה, בצליל ובאומר, לפאסיון של הברית החדשה. הרעיון של הצגת סבלות היהודים וטיבוחם בידי הנוצרים כמשקל־שכנגד או כעימות עם עלילות אבו־גוש ואוֹבראַמֶרגראוּ, נראה פשוט כלחם, ובלבנו שיבחנו את מי שהעלה רעיון זה והלך להקרימו גידים.

ידענו אמנם היטב כי יהיה טיב היצירה הזאת אשר יהיה – לעולם לא תתחרה, אצל היהודים בעיקר, עם הפאסיונים הנוצריים. קסם מיוחד וכוח־משיכה גדול נחוץ ליצירה מוסיקלית יהודית, כדי שתתחרה בעיני ישראלי בן־זמננו עם קסמם של כנסיה ברום הר, של הצלוב המעונה והשילוש הקדוש ושל שנאת־יהודים פיוטית הרועפת משורות הפאסיונים. אף־על־פי־כן סבורים היינו שהנסיון כדאי, ולוּ רק מן הסיבה הפשוטה שלא יהיו אנשים שנפשם יוצאת למוסיקה טובה נתונים לחוסר־ברירה. לפחות יוכלו על־פי ההכרה והטעם הדיפרנציאליים לבחור בין הרצָחים.

ואולם שום דבר לא העיד יותר על דלות הדמיון היהודי היוצר מן הלוליינות הבימתית שהוראתה לנו לפחות בפרק אחד או שנים – והם כשליש מתכנם של ערבי ״עדות״ שניתנו באופן חד־פעמי כל־כך בירושלים ובתל־אביב.

 

ב

על כושר התחרות של המוסיקאים בני־שעתנו עם יוֹהַן סבּסטיאן בּאך – ישפטו בודאי מבקרי המוסיקה, אף כי לא נופתע אם נקרא כי צריחתם של כמה כלי־נגן בתוך יצירה האמורה לשקף את זעקת־דמו של העם היהודי – היא פסגת הישגיה של המוסיקה בת־זמננו ומעלה את ישראל אל צריחי היצירה המוסיקלית החדישה. רמז בכיווּן זה קראנו בביקורת תמציתית שלמחרת המופע בעתון מכובד אחד והרגשת הקורא היתה כי לבו של אותו מבקר מוצף על גדותיו ומעוצם הריגוש נעתק הדיבר מפיו ואינו מסוגל לצקת אותו בתבניות ארציות של המלה הנכתבת.

ואף כי מבקרים אחרים לא חסכו פה ושם שבטם, נתעכבנו דוקא על מבקר זה כי הוא אחד הסימפטומים לברית החדשה המחברת יוצר עם תמלילן ואת שניהם עם המבקר ויוצרת איזה שילוש־קדוש המכוּן להטיל על המאזין התמים אימתם של המומחים. הצד השוה שבכולם הוא התאוָה להתחרות עם העולם בלהטי חדשנות ולהוכיח כי אין לך דבר שאירופה או אמריקה הגדולה אומרת אותו ושאנחנו איננו יכולים לגמגמו. פרובינציה, אמר לנו איש־כרכים, אינה עיירה המבקשת להיות עיירה. פרובינציה היא עיירה היוצאת מכליה כדי להיראות כרך.

והצד הקרתני באותה ״עדוּת״ היא כי לא הסתפקה בתחרות עם הנצרוּת, אלא רצתה דוקא להתחרות עם באך ועם תקופתו בפלאי טכניקה מוסיקלית של ימינו ולהטיל על אזננו במקום המוסיקה התפילתית־ניגונית והפאסיונית שלו את המצלתיִם של התקופה, כעטיפת־נוי לטכסטים, לתפילות ולכתובות על מצבות יהודיות מימי־הבינים. בתערובת זאת של יומרות אין אתה יכול עוד להבדיל בנקל בין קרתנות להַבלוּת, ובשביל שלא לטעות מוטב לתת לשתיהן את הזכות ליהנות מן הודאי.

 

ג

תוך האזנה תמה ושוחרת־טוב באולם־הקונצרטים לא יכולת שלא להרהר:

הנה הכל וכולם יצאו כאן מן הכלים כדי להביא יצירה זאת לעולם: המארגנת הנלהבה, המחברים, מהם מכובדים מאוד, ופעמים גם המנצח, שהוא כה מכובד עלינו – רק דבר אחד לא יצא מכל הכלים האלה: אף לא נעימה אחת של תפילה, של צקון־לחש, של רוממות האמונה, של הענוּת או של כיסופי הפדוּת. פעמים נדמה כי ניגון אחד, אמיתי, אותנטי, של תפילה יהודית היה מסוגל להעביר למאזין יותר מכל הלהטים המוסיקליים החדישים את אמינות הדוי או התקוה של יהודים מעונים, שמופע קונצרטלי זה אמור היה לשמש להם עדות. ככלות הכל, המושג ״פּאסיון״ כולל בתוך עצמו את יסוד הרגש ולא רק המולה טכנית של כלי־נגינה. אך איזה מנצח או מוסיקאי ישראלי המכבד את עצמו יעלה לבוש פראק על בימת פרמיֶרה הלבושה מַכּסי כדי לנגן את כל הכמיהה והערגון של – – – בני היכלא דכסיפין?

ואולם אם מותר לענות את המאזין היהודי בפרקים אלה, מותר היה למישהו לשאול את עצמו, האם נכון הוא לענות את אלוהי היהודים, רב היגון והתלאה, במוסיקה מביכה זאת? שריקתו של ״הצדיק הכפרי״ היא קול־רננים לעומת הסינקופות המוסיקליות שנפלו באותו ערב על אזנו העייפה של האלוהים.

 

ד

ואולם עניננו בטורים אלה במיוחד בקטע אחד של מחרוזת־יצירות זאת והוא ״מִשחקי פסחא״ – ולא מבחינתו המוסיקלית. דבר זה שמור, כאמור, למומחים.

אין לנו ספק: הועדה האמנותית של בית־ספרנו התיכון לא היתה מאשרת הבל כזה להצגה, כי היתה סבורה שמקומו, אם בכלל מקומו באיזה שהוא מקום, בשטח־הבינים של תעלולי גן־הילדים ומגרש המִשחקים התפלים. כי חיבור כזה אפשרי בכלל – אין אתה תמה. יוצר יהודי בארץ יכול לקרוא דרור לרוחו והוא חפשי גם להיות מודרך על־ידי מחשבה פֶרבֶרטית, כי, בעצם, מה שהוא מציג איננו אלא חלק מאמת שנתקיימה לפני כמה מאות שנים. היא משקפת אכזריותם של נוצרים וסבלותם של יהודים וממילא היא גם אמנות צרופה וגם לקח והתראה לבאות. ואף כי אפשר לשאול את היוצר: אם לראות ולשמוע זאת – שמא באמת נלך אל הפאסיונים המקוריים של הנוצרים עצמם? לא נשאל זאת ונניח לו לנפשו.

אך בשערי התכניה מתנוססים שמותיהם של גדולים ונכבדים. לא נבוא בטענה אל השוֹעים. הם נשענים על המומחים. אך יושבים שם מוסיקאים ידועי־שם ומחנכים. החומר הָראָה להם ואף־על־פי־כן לא קם איש מהם לומר כי ״מִשחקי פסחא״ אלה הם עלבון לחוש האסתיטי האלמנטרי ואין מעלים אותם לפני עם ובודאי לא במעמד נשיאו אציל־הרוח. קלות־ראשם של אלה מצערת אולי יותר מאטימותו של המחבר.

גם הלאטיניזמים בפי הזמרים הישראלים, הבאים להוסיף אותנטיות לזמירות הנוצרים, יותר משהם משתבצים במחרוזת־התפילות, הם מזכירים מצד מקומם וטבעיותם את מפּל־המלים הלאטיני בפי אחד מגיבוריו של מוֹליֶר.

 

ה

בנפול המסך אין אתה יכול להשתחרר ממסקנה עגומה: יומרותינו גדולות, כנראה, מיכלתנו. ושום דבר אינו חושף יותר את קוצר־ידנו מתאות־החיקוי של החדשנות. אילו ניסינו לטפח את המעט היִחוּדי שלנו, אולי היינו מעלים פה ושם ניצוצות. אולי היינו חוזרים לימי גדולה – אולי לא, אך לפחות היינו יודעים כי כל אשר חצבנו – מלבנו, כמאמר המשורר, חצבנוהו.

אלא שלפי שעה אנו ממשיכים במאמצים נואשים להיצמד אל זנבו של עולם. פה ושם, בשטח הגדול של המתירנות, הצלחנו באחרונה על בימותינו להוכיח אנו זנב טוב לעריות. ואולם גם אם נהיה נושמים־ונושפים בלי־הרף, ספק אם נגיע במאמצי החיקוי שלנו יותר מאשר לבדַל זנבם של שועלים.

1971