א. ריאליזם סוציאליסטי מאד    🔗

הצייר זֶלֶנין הורשה לעזוב את ברית המועצות. התנאי: לצמיתות

(“יונייטד פרס”)

הסיפור הכרוניקאלי של הצייר זֶלֶנין הוא, לפי מעגלי ברית המועצות, שיגרתי למדי: שילוח, חירות, מעצר, גירוש — “קוריקולום וויטאֶה” נורמאלי של חלק גדול מאזרחי הארץ ההיא. סיפורו הקונקרֶטי של הצייר זֶלֶנין בתקופה האחרונה: בספטמבר נעצר על ידי השלטונות במוסקבה כדי למנוע השתתפותו בתערוכה בלתי־רשמית של ציור מופשט שנערכה תחת כיפת השמים. השבוע הורשה לצאת את ברית המועצות. אבל — לצמיתות. לאמיתו של דבר, שום נושא בידיעה הזאת איננו מפתיע יותר מן התגלית המקרית שגם במוסקבה, חסרת־האלהים, ה“בֶּזבּז’נית”, יש כיפת שמים. אין זה מעט.

אלא שלא לגילוי זה נתכוונה סוכנות הידיעות. היא נתכוונה לומר שבהתמודדות הזאת שבין עולם המחר לבין עולם המופשט. המצב, לפי שעה, תיקו. “מכונית אשפה הטילה מטען של אדמה על אחד הציורים ואחד הפועלים דרס תמונה אחרת במגפיו, כשהוא משמיע קולות. לאחר התקפת הדחפורים מטעם השלטון. סובבו האמנים בשטח כשבידיהם תמונות קרועות ומסגרת שבורות”. זה היה לפני חדשים אחדים. עכשיו, כאמור, ישתרר תיקו. זֶלֶנין יעזוב לצמיתות ורק לאחר שתתלכד קבוצה חדשה של אמנים מופשטים. נדע מה יעשו שוב דחפורי הקידמה.

כבר הורגלנו לידיעות משם. כבר קראנו גולאג אלף וגולאג בית; כבר רותקנו לרשוּמות של יהושע א. גלבוע ושל אדוארד קוזנצוב וליומנים אחרים שמתוך מחנות פוטמה וקולימה — ואף על פי כן כל ידיעה על הרישעות השוצפת של משטר־המחר הזה כמו מהלימה את רקותינו מחדש.

* * * * *

קרוב לששים שנה. כמעט שלושה דורות מבחינת מה שנתארע בתוכן — כמעט אין־קץ דורות. אך עדיין אותה קהות, אותה אטימות, אותו פחד מפני הסמוי, מפני המזימה הנחרשת בשיח נאהבים בגן. בסוד מתפללים. בצקון־לחש של אדון לפני אלהיו. באופן העמדת הבית הנחרז בשיר. במשיכת המכחול. אותה חרדה. מפני הדמות המסותרת אולי בתוך הקו הגיאומטרי התמים של המופשט. מפני הלעג החבוי, מפני כתב־הסתרים שהמחתרות של כל הדורות נוהגות להעלים בתגי הטוטפות של היהודים, במזוזות, בנקבים הסימטריים האלה שבמצות לחג הפסח. גם במשולש ובמרובע של הציור האבסטרקטי. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — חשוד. קרוב לוודאי: מסית, יוצר קשר עם אחרים. מעבר לקיר. מעבר לגדר. מעבר ליבשות. למשטרים.

לדבר בשפה ברורה — ולדבר ביחידות. שום דבר אינו מסוכן יותר מאשר דיבור סמוי — ובצוותא. יוצאים אל השדה לקרוא שיריה של נאטאליה גורבאנייבסקאיה — המגורשת גם היא לצמיתות — קושרים; נאספים ל“מנין” יהודי — זוממים מחתרת; מותחים־בקבוצה בדים מופשטים להציגם בככר האדומה — מכינים ניסי מרד. כך או כך — רק לא אבסטראקט. רק לא שפת סתרים. ריאליזם. והוא בלבד. כדין הפילוסופיה הסוציאליסטית מאז.

אבל גם ריאליזם בפירושו הנכון. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — מסית, אך גם כל מה שמדבר בשפה ברורה שלא כרצון השלטון — דינו לקפוא עם הנהר. כמו עצמות האסירים הקופאות בגולאג והעולות עם הזרם המפשיר באביב. ריאליזם של לחיים שנוורדו בגיר צבעונין. של בת־איכרים עליזה המחייכת מן הכרזה הסטאחאנובית, לא ריאליזם של מסע־המוות אל המחנות. לא של הרפסודות והקרונות המוליכים לשם. לא של השרפרף העומד על בלימה בכלא לוביאנקה או של הנחקר ה“יושב” על בלימה זו חמש יממות רצופות עוד בטרם הוחל בסחיטת הודאתו. ריאליזם כפי שמפרשים אותו בשעה הנתונה הזאת בלוביאנקה או באופן ספציפי ומסויים יותר: בכרכרה האטומה המוליכה לשם ללא הפוגה, ללא הרף, את זרמי האדם. את “פושעי ההווי” ואת הנציגים האחרים של בוגדים למיניהם (ראה גולאג). ריאליזם אמנותי של ה“עורבנים” — הכרכרות האטומות המסיעות אל הנשייה, אל האבדן.

* * * * *

ובכפרים הרוסיים משתולל באותה שעה ממש ריאליזם סוציאליסטי אחר. “סֶלאסקיה ז’יזן” (חיים חקלאיים) מספר כי בכפרים רבים של ברית המועצות חסר לחם והאיכרים מכתתים רגליהם אל המרכזים האזוריים לשבור שבר. מתוך מתת “הלחם והחרב” מקיימת ברית המועצות קיום למהדרין את המתן האחרון. בטילים, למשל, אין מחסור, היבול הזה שופע. לצרכי המדינה ולצרכי יצוא. למצרים, לאבו־דאבי, לאנגולה. לכל מדינה של קידמה בעולם. גם, כמובן, לאש"ף. הסוציאליזם חוגג את נצחונו בתחום הבאליסטי. אך הוא מוּבס לגמרי בתלמים. העבדות עצמה עדיין אינה מולידה לחם. גם לא החירות שמדגלים אותה כסיסמה עקרה.

במה לא דישנו את אדמתה של “אמא רוסיה”? בזיעת עובדי־הכפייה, בלשד אדם ובדמו, ולחם — אין. יש חלליות, הרבה חלליות, אך גדול ורב מהן החלל בסיפוק צרכי אוכל־נפש של האדם. על כרחך אתה חוזר אל סיפורו של תמיסטוקֶלס, בונה הצי היווני, ואל מוכר־הנקניקיות שבשערי אתונה. “צי ספינות גדול, אומר מוכר הנקניקיות, לפי אריסטופאנֶס, הוא דבר עצום, פארה של יוון. אך כותנת לחימום הגוף — האמן לי — גדולה ונעלה ממנו”.

צי כזה בנתה באחרונה גם ברית המועצות. בנתיבי ימים, בשחקים, בחלל, את ה“טופולב 144” — תאומו של ה“קונדורד” — הניפה אל במתי־עב. אך את האדם הסובייטי קירקעה. את לחמו, כפשוטו, אינה יכולה, להבטיח. כששים שנה אחרי הפלת בית הרומאנובים אכול הרקב, ביססה סוציאליזם של רשע — ושל עניים. כחמישה אחוזים בלבד של כוח העבודה האמריקאי, העוסקים בחקלאות, מפרנסים מאתיים מיליון אמריקאים ופותחים אסמיהם גם לרוסים, כששים מיליון חקלאים, שהם קרוב לשלושים אחוזים של כוח העבודה בברית הסוציאליסטית, אינם יכולים לפרנס מאתיים מיליון שלהם. והגשמים והבצורת אינם מפלים, כידוע, לטוב או לרע, שום משטר. והגשם יורד — או אינו יורד — באותו שיעור, לערך, בקפיטליזם המנוון ובסוציאליזם המהפכני; בקאנזאס, הוא סל־הלחם של ארצות הברית, ובאוקראינה — הממגורה של ברית המועצות. אבל רצון האדם לעמול ולא לו — מפוגג ושוקע רק במקום אחד. דווקא במקום שבו הונף דגל גאולתו.

התורים מתמשכים למכנסיים וללחם — וכמוהן מתמשכת הדאגה. דאגה עמוקה מול עוני מרוד. אך שום דאגה אין בה, כנראה, כדי להסיח את דעתה של הרישעות מן הסכנות שברוח האנושית הסועָה; מפחד חירותה של מחשבת האדם. מן המראה המסוכנת של רוח־האדם האסורה בכבלים, מן הסתום והעלום והמופשט. קמח אין, אך תורה סוציאליסטית מעוותה מוסיפה ליקוד כאש־תמיד על המזבח שעליו נעקדים זה עשרות שנים אדם וחירותו — אדם וחלומותיו.

* * * * *

באחת הסקירות של המשורר והחוקר הבריטי הנודע רוברט קונקווֶסט, במחזור “בחינות סובייטיות”, מובא מתוך עלון “סאמאיזדאט” הסיפור על כתב האישום שהוגש נגד יענקל האנצ’יס בעיר קירוב, בשלושים באוגוסט:

לאחר פירוט החטאים לפי סעיף 190 א' של החוק הפלילי — ובהם למשל, האישום כי בעת שהותו במחנה עבודה הגדיר את שיטת “צינוק־הענישה” כפאשיסטית — חותם כתב־התביעה את פרשת החטאים של יענקל האנצ’יס בפשע הבא: “בסוף פברואר, בשובו מן הדוכן, שבו אמור היה לקנות כמה עתונים, העיר בדו־משמעיות, בוגדנית, כנראה: “פרבדה” (אמת) — איננה: “רוסיה” — נמכרה ואזלה, נותר רק ‘טרוד’ (עמל).”

מה יכול להיות מסוכן יותר למשטר מדיבור אבסטראקטי, סימלני ומרומז כזה? ומה יכול להיות מסוכן יותר לאדם ממשטר, הרואה בקו המופשט של המכחול את הקשת הדרוכה של אויביו?

* * * * *

כך קיבלו ארבעה אמנים לא־יהודים — משוררת אחת, שלושה ציירים וזֶלֶנין בתוכם — אשרת יציאה. אבל — לנצחים. שלא על מנת לחזור. ולאן קיבלו רשות לצאת? לא תאמינו: לארץ העברים. כביכול, אם אתה רוצה חירות — לך שמה. איזו מחמאה מאזור בלתי־צפוי.

לו רק יכולנו לעמוד בה.

ב. בַּנקים    🔗

אם להודות על האמת; אף שאיננו אוהבים בנקים — אנו אוהבים את הבנק שלנו. ולא, כפי שאפשר לחשוב, מפני הבטחונות שהוא נותן לנו, או מפני ריבית גבוהה יותר שהוא מעניק למפקידים, לא. אין זו אהבה מטעמים פיסקאליים. היא איננה תלוייה בדבר. מכל מקום: לא בדבר זה.

אנו אוהבים את הבנק שלנו מפני שתענוג הוא לבלות בו שעה קצרה — וגם ארוכה — בתנאים של סאלון ממדרגה ראשונה. כמו באולם המתנה של מלון “הילטון”. לבלות — וביחידות. כמעט במדיטציה. כלומר: לא ביחידות מוחלטת. ככלות הכל: יש בבנק דלפקים וליד כל דלפק פקיד, וליד כל פקיד סגן־מנהל — ולעולם אינך יחיד באולם המפואר הזה אבל — לקוחות אינם מפריעים. הם פשוט אינם. לכל המרובה יש מעין חילוף־משמרות. אנו יוצאים — בא לקוח אחר, כסדר. בחילופין. לעולם לא ביחד. במשמרות, כדי שלא תהיה התקהלות.

בקיץ — התענוג, כמובן, כפול, המקום ממוזג־אוויר ואתה יכול לפוש בו בשלווה וגם למצוא באוירו הצונן מיפלט מן החום היוקר שבחוץ, בשום בית־הבראה, אפילו של תנועת הפועלים גופה, לא תמצא נוחות כזו, חמצן מזוקק כזה, וכמובן: פאר כזה ומיבחר קפדני כל כך של אמנות ישראלית חדישה. כאשר האונייה “שלום”, עליה השלום, פשטה את הדגל הלכנו לראותה בטרם תלך ואיננה. הריהוט והאדריכלות הפנימית של כל סניף בנק חדש בישראל מזכירים לנו קצת תפארת האנייה הזאת. את הדרה וריהוטה, כמובן, לא חלילה את גורלה.

* * * * *

בקירבת ביתנו נסגרו באחרונה סנדלריה, חנות־ירקות ובית־קפה — בסדר זה. במקומם נפתחו — לא חשוב באיזה סדר — בנק ובנק ובנק. אם להודות על האמת: אין סיבה להצטער. יהיו כל נעלי־הפלטפורמה והחרשפים ומסחטות האספרסו כפרתו של בנק אחד. לו רק אפשר היה לאכול בנקים או לפחות לתקן בהם זוג נעלים.

אם אתה ממיר חנות ירקות בבנק — אתה מוסיף יוקרה לשכונה כולה. אם הבנק הוא של תנועת הפועלים אתה זוכה גם ביוקרה אישית. הנה התנועה שלך, אינה מפגרת. מתקדמת עם הזמן, פעמים אפילו מקדימה אותו, גם אותך.

לא בלתי־מעניין הוא לעקוב אחר התחרות בין הבנקים. כמו במירוץ הארנבות בפלורידה. בוקר אחד אנו קמים ובפינת הרחוב — בנק. של האומה. כמובן. ראשון או לא ראשון? בשעות הצהריים כבר אנו רואים אדריכלים־של־פנים בולשים בסביבה ונועצים עיניהם באטליז הסמוך. אין ספק: מחר ייעלם. חסל סדר בשר. במקומו יבוא — אתם כבר יודעים מה, של העמלים, כמובן, לא ייתכן שיהיו שניים. אחריהם ידדה כמובן בנק הנכיון — אם לעברת מונח שאינו עברי. יבוא — בלי צל של ספק, כמו המחזוריות שבתורת קופרניקוס. כמו החוקיות שבשקיעה ובזריחה ובמחזור הכוכבים. רק מנין שהוא לא פחות משלושה מצטרף. כידוע, ל“מזומן”. ובכן, רוצים מזומן — יהיה בנק שלישי.

חמישים אחוזים של הסימטה הצרה שלנו — בנקים. כבר עמדנו בעבר על כך כי היחיד שפחד מן הבנק הוא גבורו של ג’ון סטיינבק ב“ענבי זעם”. כל הדרך הארוכה מאוקלהומה לקאליפורניה חימר אחרי מכוניתו — וקילל את הבנק. גם משה נאדיר, כידוע, לא היה מאוהב בשולחנים. אבל הוא צחק לבנק. אנחנו — לא. הבנקים. כך נדמה לנו, צוחקים לנו.

* * * * *

בנקים, הסביר לנו ידיד אחד מומחה לפיננסים, נחוצים לא כאשר ערך הכסף עולה, אלא כאשר הוא מתרבה. מתרבות המטבעות, מתרבים השטרות — מתגבה סך־הכל. אלפים הופכים למיליונים; מיליונים — למיליארדים. היכן תאכסן ריבוי סרטני כזה אם לא יוקם בנק נוסף?

הסביר— ונחה דעתנו. כמות הכספים מתרבה. איכותם מתמעטת. הבנקים מתרבים. אנחנו מתרוששים. עוד מעט תימלא כל הארץ בנקים, “החומה והמגדל” של התקופה.

בשיטת “אמנות המיחזור” החדישה, המקובלת היום מאד במוזיאון ישראל למשל, אפשר יהיה לפתוח בבנקים אלה מאגר של נייר. השטרות שהיו פעם כסף יהיו כעיסה טובה למוצר זה. על הנייר נוכל להדפיס עתונים ובעתונים נוכל לכתוב מאמרים בגנות פשיטת הרגל —

לא של הפיננסים.

של החברה שבה תלינו חלומותינו.

23 בינואר 1976