לוגו
טיומקין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1    🔗

זה היה ביום שלפני הושענא רבה, תרנ"א. במרכבה גדולה, הרתומה לארבעה סוסים ונהוגה על ידי “חוֶדקה”, הרכב הראשי, החבר הטוב שלי, ישבנו שלשה. אבי ואמי – הראשון עם מבט הפונה הרחק־הרחק מעל לראשי! השניה בדמעה קפואה בזוית עיניה – ואני, השלישי – עם עקבות חלב אמי על שׂפתי ועם לב דופק דפיקות חמות וחרדות. המרכבה הביאתנו מכפרנו הרחוק אל העיר המחוזית יליסבטגרד אל… טיומקין.

– מה הולם לבי ומה דופק?…

לאחר מלחמה קשה, שעמדה בבית ההורים, הוחלט: להביאני אליו, אל טיומקין עצמו, ולשאול מפיו: הכזה ילך לארץ ישראל?… וככל אשר יגיד כן יקום וכן יהיה.

מה יגיד?… זו היתה השאלה שהטרידה את המוח, הפחידה את הלב והגבירה את דפיקותיו.

טיומקין היה הכוכב החדש, אשר הופיע אז על שמי חובבי ציון, אשר העיב בזהרו את כל הכוכבים וימשוך אליו בקסמו את הלבבות. אינג’ינר צעיר, בעל כשרונות ארגון בלתי רגילים; נואם מצוין, בעל השפעה שנשקף לו עתיד מזהיר. עוד בהיותו סטודנט בבירת רוסיה, התמכר לתנועה החדשה והקדיש את זמנו לעבודה המקומית. באספה הכללית הראשונה לחובבי ציון באודיסה הופיע כמנהיג ויכבוש את כל הלבבות. וגם את לב הישיש הגדול, ד"ר י. ל. פינסקר, לקח בשבי. כל העינים נישׂאו אליו: זה ילך לפנינו. ומשרת ראש הועד הפועל, שנוסד מחדש ביפו, הוצעה לו. הוא ותר על העתיד הנשקף לו במקצוע שלו, שבו התפרסם כבר, ויקבל את ההצעה.

הוא היה אז גבור היום.


 

2    🔗

“מה מראהו ומה פניו?”…

כך הרהרתי בלבי, כשעברתי עם הורי את מפתן הבית, אשר בו ובאיש היושב בתוכו תלוי גורל חיי.

“כפני יוחנן מגוש חלב”…

את פני יוחנן ידעתי. אמנם עוד לפני שנתים – מאז התישבה בכפרנו “קולוניה” טולסטואית – התפקרתי וחדלתי להניח תפילין. אבל “בתחית המתים” האמנתי. כי כיצד יחדל נער עברי להאמין במתים – וחי? ובין שורת המתים, אשר קויתי לראותם פעם חיים, תפש את אחד המקומות הראשונים – יוחנן מגוש חלב. מדוע? לאלהים פתרונים ולאותו הסוד הנעלם, אשר הפר את כל תחבולותיו של יוסף בן מתתיהו להשׂניא עלינו את גבורי המרד העברי.

ומתוך כלות־נפש לראותו כבר ראיתיו; ראיתיו בקומתו הזקופה, במבטו, מבט נשר, ובכל תוי פניו העדינים והמלאים הוד של גבורה.

ולמה לא ישוה לו, לגבור הישן – זה הגבור החדש?

דמיון הנוער לא רמני.

לפנינו עמד איש גבה־קומה, רחב־כתפים חקוף כארז. גבור. הפנים רכים ועדינים, זקן מרובע שחור יורד על מדיו. עיניו שחורות, גדולות וטובות, וקסם מיוחד לו, ולוית חן נפלא. מלך.

–… וזה… בנכם?…

– זהו. קחהו. לכם הוא! – התפרצו הדברים מפי אבי.

ומבטו הספוג רצון וחן שהה עלי.  

– הכזה ילך לארץ ישׂראל?… הלא נער הוא! – עמדה האם בפרץ.

והפנים הרכים והעדינים נעשו רגע רציניים ומלאים כובד ראש.

– מה אתה חושב לעשות בארץ ישראל?…

– לעבוד את אדמתה!

– הידעת את אשר לפניך?…

– ידעתי!

– אתה רך ומפונק ושם החיים קשים: עבודה מפרכת את הגוף בשדה. משכב קשה ולחם צר בבית. ושמש זועפת ולוהטת. כחך יכשל. אז תתחרט ובמר לבך עליך תכתוב מכתבים רעים הביתה. והרעוֹת לנו תחת להיטיב…

פני האם נהרו מרצון ותקוה. פני האב היו זועפים. ומפי התפרצה צעקה מהולה בדמעות של עלבון:

– לא אכתוב מכתבים רעים… ויהי מה!…

על הפנים הרציניים עבר צל קל של צחוק ורצון; הוא הניח את ידו על כתפי, וקול נעים, קול של מוסיקה לבבית, נגע אל אזני:

– עמי תלך. אכניסך אל הארץ…

נחתך גורלי.


 

3    🔗

אחרי החגים הביאני אבי אל תחנה קטנה, אשר במסילת הברזל יליסַבטגרד־אודיסה, ומסרני לידי טיומקין.

– הנה הבאתיו לך… כהביא חנה את שמואל לעֵלי…

זזה הרכבת. נעלם אבי עם שתי הדמעות העומדות בעיניו האפורות. הלב התכוץ. יד רכה הונחה על כתפי וקול נעים לחש על אזני: “חזק!”…

הייתי חזק ובטוח, הלא הוא לימיני.

משני עברי המסילה זרועות עיירות עבריות. עיירות נדחות, מלאות יהודים עגומים, נדכאים תחת עול הפרנסה הקשה, המעבירה אותם על דעתם ועל דעת קונם, ונאנקים תחת שבט הגלות המרה. ועוף השמים העביר את הקול בין כתלי העיירות הללו, כי קם להם גואל חדש, ההולך לפניהם אל ארץ האבות לפנות דרך לגאולים, וכי הגואל עצמו נישא עכשיו על כנפי הרכבת בדרכו אל הארץ הנכספת. ועל כל תחנה ותחנה נדחקו אל הרכבת כנופיות, כנופיות של יהודים עם פנים שחורים מדאגת פרנסה ועם עינים עגומות ונפחדות משוט הגלות, הנוהרות עתה בתקוה לראותו עין בעין, את פני האיש הנושא להם את הפדות ואת הגאולה… ומעט, מעט נתמלאה הרכבת המון רב של אנשים עד אפס מקום וכולם נדחקים אליו. זה בא לשמוע, וזה בא רק להביט. והוא יושב שבוי במשך שעות רבות ופיו אינו פוסק מדבר ואזניו אינן חדלות משמוע, וחן הקסם, השפוך על פניו והלוקח שבי את כל שומעיו ורואיו, אינו נעלם. ופני הקהל זורחים מרצון ותקוה; איזו יד נעלמה הסירה מעל הפנים האלה, לרגע קט, את צער הפרנסה ואת יגון הגלות ותקרא להם דרור…

– רבי טיומקין, ישׂאני נא… יואל נא להגיד, מר, האמנם האדמה, שם, לבנה ואינה מצמיחה אלא פלפל שחור וחרובין?…

– רבי טיומקין… ותפוחי אדמה, למשל, וסלק אין האדמה מצמיחה שם?…

– יסלח לי, מר… יהודי כמוני, למשל, הימצא לו פרנסה שם?… לאמור לקנות מגויי הארץ תבואה, פירות, דגים ולמכור בעיר?…

– ואנכי יש לי ארבע מאות רובל… האוכל לקנות “קולוניה” לי ולביתי?…

והוא עונה לכל שואל ברצון ובלוית חן על פניו, על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון ואינו מתעייף ואינו מתרגז…

והנה כלו שאלות “הפרנסה”… ומתהום הנפש המתגעגעת נבעו שאלות חדשות…

– רבי טיומקין, הלא יאמר לנו: פלשתינה זו, שאתם הולכים אליה, הרחוקה היא מירושלים?…

– האמת הדבר… כך מספרים… כי אבני ירושלים עדיין דם האבות, שנקרש עליהן, נכר בהן עד היום?…

והנה מבין המון השואלים נדחקת בעמל רב אשה ומתקנת את מטפחתה שזחה מעל ראשה וגלתה את שׂערותיה… והיא עומדת לפניו כמבוישה ושואפת אויר בכבדות…

– יגד נא… האם ראה בעיניו את הקבר של אמנו רחל?… והוא עדיין עומד שם גלמוד על אם הדרך?…

ודמעה רועדת בקולה…

היום רד. החושך מכסה את המסובים. גם פני השואלים, גם פני המשיב אינם נראים עוד, ורק הקול הספוג חן של קסם עומד בחלל האויר. והקול מספר: על הכותל, על קבר אמנו רחל, על מגדל דוד ועל מערת המכפלה… ועוד הוא מספר: על המושבות, על האכר העברי החורש, זורע וקוצר ועל בת האכר המאלמת אלומות…

והנה עלה קול של אנחה חרישית, ושוב נשמע קול של גניחה, ומי שהוא קורא פתאום:

– יהודים, נתפלל מעריב בצבור!…

והצבור כולו עומד כאיש אחד ומתפלל מתוך חמימות והתרגשות, והקולות ספוגים בכי, אנחה ותקוה…

והוא, השבוי מימי הנוער בין עכו"מ ואשר את שפת עמו ושׂפת תפלתו לא ידע, חזר אל אחיו, אל דאגתם, אל תקותם ואל תפלתם…  


 

4    🔗

הבטחת טיומקין לא נתמלאה. לא זכיתי שהוא יכניסני אל הארץ. חברת “חובבי ציון” נתקלה בראשית דרכה במדה גלותית. אחד ה“דוקטורים” שבאודיסה, שראה עצמו “נעלב”, הלשין על הועד בפני הרשות, ומבירת המדינה טלגרפו לאודיסה לשלוח לשם איש נשוא פנים ובעל השפעה להשתדל בדבר. ומי ישָלח אם לא טיומקין? על פי בקשת הד"ר פינסקר דחה את נסיעתו ליפו על מנת לנסוע תחלה לפטרבורג. אבל אנכי לא יכולתי לחכות. מה לי אודיסה ותענוגיה – עומד אני על סף הארץ הנכספת, האחמיץ אפילו שעה אחת?

צעיר מדי הייתי לקבל תעודת מסע בלי אפוטרופוס, וימצא לי טיומקין אפוטרופוס מבין המהגרים, וָאלך לדרכי לבדי. והוא צוַני לא לדבר עם איש מטוב ועד רע עד בואו ולא לכתוב הביתה, אם דבר מה לא יישר בעיני. ודבר מסר בפי לאנשי שלומו בארץ על בואו, ומכתב נתן על ידי לישׂראל בלקינד, להשגיח עלי…

וכשבאתי לארץ כבר מצאתיה כולה מחכה בכליון עינים לביאת המנהיג. עוד באניה על פני הים, לפני חוף יפו, נגש אלינו איש בעל שׂערות ארוכות, הנופלות על כתפיו, וישאלני: “מי כאן אשר בידו דבר־מה מאת טיומקין?”

ועל החוף ובבית המלון וברחוב הכל שואלים: אימתי יבוא טיומקין הנה?… “המחנה מחכה למצביאו”.


 

5    🔗

יום שלישי ו' כסלו תרנ"א.

בוקר בהיר. קרני השמש מצחקות על פני מי הים השקטים והמבריקים כראי מלוטש. האניה, בעלת שלשת התרנים, עמדה קרובה לחוף. סירות קטנות רבות מרחפות על פני המים, מבין לסלעים, ומחכות לאות אשר ינתן להן להפליג אל האניה. ליד החוף: על המדרגות, היורדות אל הים, בתוך חצר בית המכס ומסביב – כל ה“כבוּדה” של הישוב. כולם באו לקבל את פני המנהיג. רובם עומדים ומקצתם יושבים על החומה בין הערבים רחבי המכנסים. פקידי הרשות, לבושי ה“פיסות” האדומות, יושבים נבדלים מן הקהל על כסאות קטנטנים, מחזיקים בין שניהם את פיות ה“נרגילות” וגומעים גמיעות קטנות את ה“קהוה” השחורה ואינם רואים איש מסביבם.

בין ה“כבוּדה” הכרתי רק פנים מעטות. חנקין, אַייזנשטט ובלקינד הפליגו בסירה אל האניה. אוֹלגה עמדה ליד החומה והביטה אל האניה. לידה עמד איש גבוה, לבוש מעיל ארוך עד לברכים, שערותיו, זקנו ועיניו שחורים, ופניו רציניים מאד ומביעים מחשבה עמוקה, הכמוסה בלב. “זהו אהרן אַיזנברג”… לוחש על אזני חברי החדש, אשר קניתי לי, – כהן מראשון לציון, – מתוך רחש של כבוד והערצה. מקום מיוחד תופשׂת לה קבוצה של צעירים, שאינם פוסקים מלהתלחש כל הזמן זה עם זה. “אלה הם צעירי ואדי־חנין”… לוחש לי חברי שוב על אזני. מן הצד עומדים אלה העתידים להיות חברי טיומקין בועד: הסופר החכם י. מ. פינס ובן טובים. ליד הראשון אחדים מבני גדרה. הקהל הגדול מורכב מן המהגרים ומן ה“צירים” שבאו באניות האחרונות.

לבי היה טוב עלי. ה“המון הגדול” הלהיב את דמיוני. “חיל הצבא” עומד ומחכה למפקד. והנה בא גם הוא. הריהו עומד בין הקהל, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. פניו היפים מוארים, עיניו השחורות והטובות מבריקות מהתרגשות, וקולו הרענן והלבבי מצלצל בבטחון ואמונה. הכל נדחקים אליו, הכל פושטים לו את ידיהם והוא מוצא דברים בלבו לכל איש ואיש.

– והנה גם החלוץ שלי!… אינך מתחרט עדיין?…

לחיצת ידי, שבה השקעתי את כל כחי, היתה תשובה לשאלתו. היא אומרת לו: “אחריך אלך, אחריך ארוץ, מעליך לא אסור”.

החבורה הגדולה מתנהלת לאטה לאורך הרחוב. טיומקין בראש. לימינו אולגה. הם נזכרים בימים שבפטרבורג… ולשמאלו נדחקתי אנכי. אחזתי בו ולא ארפהו ולא אותר על מקומי לאחר. על ידו אני מרגיש עצמי כה בטוח וכה איתן…

הערבים מסביב עומדים תמהים ומביטים. מנין אלה? ומי הביאם הנה? ההמון, שנחפז אל החוף, מתעכב ונצב לצדדין. נעצרה גם אורחה גדולה של חמורים, המובילה שקים אל החוף, וקול צלצול פעמוניה נפסק…

– יהוד!…

ברחוב הגדול נתפרדה החבילה. טיומקין עם חבורה קטנה נכנסו אל ביתו של חנקין, ברחוב הוֹבארד. החדר המרווח מלא אנשים מפה לפה. טיומקין מספר על דבר המלשינות. לפטרבורג לא הלך, הדבר סודר בלעדיו. אַייזנשטט קורא תגר על הודעתו של פינס בעתונים, המזהיר על קניות מבוהלות של קרקע ועליה מבוהלת. לאחרונה קם טיומקין ויאמר בבת צחוק קלה:

– הרי יצאתי ידי חובת רעוּת, עכשיו אל השרות. ומעכשיו אין ידידים. רק חובה, רק עבודה.

בית מלון קמיניץ, בשכונה הגרמנית. החצר מלאה אנשים המחכים לטיומקין. זה עכשיו נכנס אל חדרו וכבר דופקים על דלתו. טרם הסיר את בגדי הדרך וכבר נכנס בעול העבודה…

בעמל רב מצאתי רגעי מספר להתיעץ עמו על “עתידי” ואמרתי לו את רצוני לעבוד בראשון־לציון אצל אחד האכרים. הוא הסכים, אבל הזהירני מהשפעת אנשים ידועים בראשון־לציון… הוא יעצני לעבוד אצל צ., אחד הבילוּיי"ם, וגם נתן על ידי מכתב המלצה לבלוֹך, כי בעת ההיא עמדה

עדיין בתקפה גזרת בלוך, האוסרת על איש זר להכנס אל המושבה בלי רשיון…

בדיליז’נס ההולך לראשון־לציון, מדברים הכל על טיומקין:

– פניו כפני מלך…

– בפניו ידע דרך ארץ גם בלוך…

– מהנדיב באה פקודה לכבדו בכבוד מלכים…

– גם פקידי הרשות יעמדו בפניו ביראת כבוד…

– והערבים… ההתבוננתם, איך הביטו אליו?

– הוא הביא אתו המחאה ל“בנק ליאונה” על מיליון פרנק…


 

6    🔗

בסימטה הצרה והמתפתלת כנחש, המאחדת את רחוב בית המכס עם רחוב העיר, בבית ערבי, בקומה השניה, אשר מדרגות אבן צרות, המלאות אופל גם ביום, מוליכות אליה, היה מקום מושבו של הועד הפועל הראשון. מן המדרגות עברו דרך מסדרון קטן ואפל אל אולם גדול, אשר שני חלונות לו אל הסימטה. האולם הזה המה כל היום מרוב אנשים, ככוורת של דבורים. אלה היו ה“חלוצים”, שהאניות הרוסיות פלטו אותם מדי שבוע בשבוע, בכל יום שלישי, למאות; אחת מדלתות האולם הוליכה אל חדר לשכתו של ראש הועד הפועל עצמו, טיומקין. ועליה צבאו כל היום המון אנשים, המחכים לתורם לראות אותו. רבים מהם דבר להם אל ראש הועד, ששמו הלך לפניהם עוד בלכתם מן הגולה אל הארץ. ורבים – כל דבר אין להם אליו, ורק לראות את פניו חפצם. הראשונים נכנסים אחד־אחד אל חדרו על פי התור, והאחרונים עומדים ומסתכלים כמאושרים הללו מתוך קנאה וגם מתוך הרחבת הדעת: הם נהנים לעמוד בקרבתם, בקרבת אלה שעמדו לפניו. והיוצאים מעל פניו – פניהם קורנים מזיו של אור ותקוה. דבר־מה טוב מצאו בלשכתו, והרגש הזה הולך ונמסר אל הקהל העומד באולם. איזו קרבה נפשית מיוחדת מתהוה בין כל הנמצאים כאן, ומבטי העינים חמים וטובים.

לעתים נפתחת דלת חדרו ואל האולם הגדול יוצא הוא עצמו. משכמו ומעלה הוא גבוה מכל העם. והוא מביט אל כולם בעין טובה וחמה. פניו ועיניו מפיקות איזה אור נפשי:

– מה הדבר, רבותי?…

אין לכל אלה שום דבר. אבל כולם נדחקים מסביבו ליהנות מזיו פניו. והוא, אף הוא, נדחק לאט לאט מאצל הדלת ועומד בין כולם. והדבר נמצא מאליו. הוא שואל והם עונים, הם שואלים והוא עונה, ועל פניו בת צחוק קלה, נעימה ומקסימה, וקולו ערב ומקסים. קולו בלבד מבטיח דבר מה טוב, מבלי שיבטאו במלים. הוא מספר והם שומעים. ושומעים הם הרבה יותר ממה שהוא מספר. וכשהוא עוזבם יוצאים הם את האולם, רוי נחת, ותקוה בלבם, ובפיהם הם נושׂאים, איש־איש לביתו ולפנתו, כעין גיל של בשורה.

שעת הצהרים הגיעה. ראש הועד עוזב את לשכתו והולך אל מעונו, אל מלון קמיניץ. חלק מן הקהל עודנו נדחק בין כתלי האולם: צר להם לעזבו, ויש מהם באים מהמושבות, אשר פה יאכלו את פתם, שקנו בשוק, ופה ילינו גם הלילה… וחלק מן הקהל מלוה מרחוק את הראש, בעברו בחוצות העיר, מוקף עוזריו וקרוביו, ומביטים אליו בגאון ובהנאה: “הנה הראש שלנו”… ואף הערבים אשר בחוצות העיר מפנים לו את הדרך. הזקנים והמכובדים, היושבים על כסאותיהם לאורך הרחוב, מתנשאים וקמים לכבודו ומברכים אותו לשלום, ולחש עומד מסביב:

– ראש אל יהוד!…

ובמושבה הגרמנית כבר עומדים בתור מקורבים, מכובדים, “צירים”, אורחים. בשעת הצהרים ובשעות שאחרי הצהרים אספות בלתי פוסקות.


 

7    🔗

שני ימי פגרא היו לנו בשבוע: יום השבת ויום השלישי. יום בוא האניה הרוסית ליפו. בעוד חושך היינו יוצאים ברגל מן המושבה ועם זריחת השמש כבר ישבנו על החוף וצפינו לאניה. אנכי הייתי מחכה לשני דברים: למכתבי בית אבא ולמראה פני האורחים. כל אניה היתה פולטת מאות אנשים. אלה נפלגו לסוגים, סוגים שונים. החלק הקטן מהם היו אנשים עשירים ואמידים. מהם אשר באו “לתור” נחלה להם לעצמם, ומהם באי כח של “אגודות”, אשר צצו אז בערי הגולה כפטריות אחרי הגשם. אחדים מאלה היו שוהים ביפו שבוע או שבועיים, מהם משאירים כסף בידי הועד הפועל לקנות קרקעות, ומהם חוזרים בידים ריקות ועם צחוק של לעג על שפתיהם. יש אשר באו בבוקר ובערב חזרו באותה אניה גופה… ואחדים היו נשארים בארץ עד אשר ימצאו את הנחלות המבוקשות. אלה יצרו על פי רוב את “תוכן” החיים ביפו. החלק הגדול של הבאים היו עניים, חסרי כל. מהם היו מהגרים טפוסיים, אשר רק על פי טעות בחרו את דרכם ליפו. ויש אשר עברו את יפו, בדרכם לניו־יורק. אלה אשר פרוטתם בכיסם, היו ממשיכים את דרכם הלאה, או שהיו חוזרים ל“רוסיה המבורכת”; ואלה אשר פרוטתם כלתה מן הכיס נשארו בארץ על אפם ועל חמתם והיו ל“פועלים”. אלה נפלו למשא על הועד הפועל. על פי השתדלותו של טיומקין בטלה גזרת בלוך בנוגע לזרים ותנתן הרשות למהגרים העניים לעבוד ב“בחרים” אשר בראשון־לציון. מאות אנשים מלאו את ה“בחרים” הללו בראשון־לציון ומאות הלכו לרחובות, אשר שם התחילה עבודה חדשה. מטעם הועד הפועל העמידו אהלים ארעיים בואדי־חנין. שם ישבו רוב הפועלים ומשם הלכו לעבוד לראשון ולרחובות. וגם במושבות גופן בכל מרתף ובכל חור ועל כל עלית גג ישבו אנשים למאות.

מחוץ לשני הסוגים הללו היו עוד בני סוג שלישי, ואותם היו עיני מבקשות בין המון המהגרים, היוצאים מן הסירות ועולים אל החוף. על פי סימנים מיוחדים הייתי מכיר אותם, ולבי היה נמשך אליהם והומה להם. אלה היו אנשים, אשר לא ה“נחלות”, לא ה“פרנסה” ואפילו לא “דאגת הכלל” משכו אותם לארץ ישראל. כי אם… מי יודע? אפשר הגרעינים, שזרעו פעם על הלבבות הללו ספורי המלמדים ב“חדר”… אפשר קרני השמש החמות של “אהבת ציון”, קרני שמש של ארץ אבות… או פלגי הדמעות, אשר שפכו על דפי הספרים של “מלחמות היהודים”… או דבר מה גדול, חזק ונערץ, אשר לא שם ולא כנוי לו… “האידיאליסטים” או ה“שמנדריקים” – כך נקרא להם בפי הסביבה, בבת צחוק על השפתים.

אנכי הייתי מכירם על פי טוהר הפנים הרכים והעדינים ועל פי ברק העינים החמות והנוצצות ועל פי ההבעה של אמונה, של שאיפה ושל בקשת דבר מה נעלם, המרחפת על פניהם ובכל תנועותיהם; אלה היו על פי רוב כמעט נערים או אברכים צעירים מאד. על הרוב לא התעכבו אלה ביפו. הם היו הולכים אל הועד לראות אותו, ולאחר שראוהו, אם בכתלי בית הועד או ברחוב, יצאו אל המושבה. ומן המושבה היו חוזרים או מובאים בעגלות לבתי החולים ולבתי העלמין או ישר אל האניה, מבלי פנות ימין ושמאל, עם תו שחור של יאוש מר על המצח…

היו גם “דואגים לטובת הכלל”, אשר רק לשם כך באו אל הארץ. “להציל את המולדת”. אלה ישבו ביפו, הטרידו את טיומקין, קראו לאספות ויחד עם ה“צירים”, הנזכרים לעיל, בשלו את “תוכן החיים” של יפו ושל הארץ.  

אנכי עדיין צעיר הייתי מהכנס ל“עסקי הכלל” והם גם לא משכו את לבי. מחוץ לחוף הים ואולם בית הועד, היה לי ביפו עוד מקום חביב אחד – חנותו של ס. חנות זו יותר ממה ששמשה מכירת מכולת – שמשה מרכז רוחני לכל צעיר הבא מן המושבה. בעל החנות, איש בעל סגולות נפשיות תרומיות, משך את לבות הצעירים ברוך נפשו היפה. יותר ממה שעסק בחנותו ודאג למסחרו, עסק בעניני הצבור ודאג לעניניו של כל אחד ממכיריו הרבים. פה, בין שקי הקמח והקטניות, היינו יושבים ומשוחחים על טיומקין ועל עניני הישוב, מבלי שנכנס בעובי הקורה של העסקנות.

ואנכי לא ידעתי כי דרכו של טיומקין אינה סוגה בשושנים וכי מן הימים הראשונים נתקל גם בחוחים. הדבר נודע לי פתאום.


 

8    🔗

עבר חודש. היה ערב. אחרי יום של עבודה קשה ואחרי ארוחת־ערב זעומה שכבתי על דרגשי בחדרי, עיף וסר וזעף במקצת. על מה ולמה לא ידעתי. פתאום – קול משק אופנים, קולות אנשים משוחחים קלטו אזני. כעבור רגע התפרצה אל חדרי חבורה של מכירים וידידים מבני המושבה ומבני יפו, כולם במצב רוח מרומם, וכולם מספרים לי בקול אחד:

– מיכל הלפרין קנה כברת אדמה מאת ר. לרר בואדי־חנין ליסד עליה מושבה “מופתית” חדשה “על יסודות סוציאליים חדשים”. הסתדרות הפועלים, אשר מרכזה ברחובות, היא אשר תיסד את המושבה באמצעיה הכלליים של ההסתדרות. ההסתדרות תבנה את בתיה ותטע את כרמיה. והיה הפועל אשר יגיע לגיל של ששים שנה ולא יוכל לעבוד יותר, והתישב ישיבת קבע במושבה זו, איש בביתו, תחת גפנו ותחת תאנתו. ואל המאורע הישובי הזה נוסף עוד מאורע משפחתי: לא. א. נולד בן והוא עתיד להקרא ב“שם חדש” – “בן־כרמי”.

נרעש אנכי מאורחי ומבשורותיהם וממהר אל בעלת־הבית שלי לשאול ממנה אילו ככרות לחם וזיתים, ותוך כדי־כך אני מספר לה על המאורעות העומדים להתרחש בעולמנו. היא אינה יורדת לסוף דעתי, אבל מעניקה לי מברכת ביתה. ובעל הבית, בשמעו לדברי, מניד ראשו:

– מושבה חדשה… מבלעדי הברון לא יצא כלום… הבל הבלים… חרס יעלה בידיכם…

בואדי־חנין שׂשׂון ושׂמחה. מסביב לבית האבנים האחד עומדים דחוקים וצפופים כל בני הישוב, מיפו ומהמושבות. באמצע הככר הבעירו אש במדורה. מסביב למדורה ה“נואמים”, וכל נואם, לאחר שגמר את נאומו, קופץ ועובר את המדורה לצד השני. נאם אורח, אחד מחובבי־ציון שבאודיסה; קולו נחר וזקנו פרוע והעינים בוערות כאש והוא משביע את הקהל להיות נאמנים לטיומקין… .

“ומי הוא החושב למרוד?”…

מהרהר אנכי בלבי. והנה הלפרין עצמו. רוכב על סוס דוהר, ראשו גלוי, שערותיו הארוכות וזקנו מרחפים באויר, עיניו נוצצות בניצוץ זר. בידו האחת הוא מחזיק חרב והנה הוא מרים את חרבו ומכה על ידו… הדם אינו קולח, אבל הקהל מרים קול צעקה… והוא מרים את חרבו שנית וקורא רוסית בקול רם: “בדמי אני נשבע לכם, – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”… ואז הרים בפעם הראשונה בישוב את הדגל הכחול־לבן. ועל כן נקראה המושבה החדשה: נס־ציונה…

גם טיומקין היה כאן. אבל הוא לא יצא הערב אל הקהל. איזו אספה תכופה לו ולחבריו. ורק למחרתו, לאחר ברית המילה, נאם נאומו, שנשאר חרות בזכרוני שנים רבות. הוא עמד בצל עץ תות גבוה וכל הקהל סביבו. הוא נאם רוסית. בפעם הראשונה בחיי שמעתי אז נואם בחסד עליון, ואהיה כנדהם, מוקסם ממשמע אזני. דבריו נשפכו עלי כשטף כביר, כמי המעין המתגבר. נדמה היה, ששוב קם לפנינו אחד הנביאים הקדמונים. וזה היה נאום נבואי. אלה היו דברים מפוצצים, מקסימים ומדהימים, שבכחם להלהיב המון ולשלחו באש ובמים.

לבו של הנואם היה מר משום מה. הישיבה של אתמול הכעיסה אותו, כנראה. בדבריו היו רמזים לאיזו התנגדות ולאיזו חתירה. הוא דבר דברים נלהבים על המפעל שאנו עוסקים בו ויאמץ את לב הקהל. ואת קולו הרים, קול מוכיח כלפי אלה האנשים המפריעים בעד המפעל הכביר וזורעים פירוד ושנאה וקנאה. והוא שפך על אלה אש וגפרית. ושוב הוא מדבר דברי נחמה וקורא לעבודה, לקרבן ולשלום…

כשגמר את דבריו נשאר הקהל עומד כנדהם וכמושלך משמים ארצה. צר היה על שנפסק הקול הזה, ורק אחרי רגע של דומיה התפרץ מכל הפיות “הידד” עד לב השמים.

ואנכי הייתי כנדהם. בקשתי את חברי, את כהן, היודע את הכל ושאלתיו: מה החרדה?… מי המפריע?… מי החותר?…

והוא ענני בנזיפה:

– אתה ראשך רק במעדר ואינך יודע כלום.


 

9    🔗

צרת טיומקין התחילה מבפנים. שנים היו עוזריו בלשכתו: הסופר, החכם י. מ. פינס ומר א. בן־טובים. הראשון בא־כח של חובבי־ציון במשך שנים רבות, בטרם שנוסד באופן רשמי הועד הפועל. הוא אשר טפל שנים רבות בפתח־תקוה וביסוד המעלה והוא אשר יסד את גדרה. השני היה חדש בארץ, מוסמך על ידי הגאון ר' שמואל מוהליבר, אשר חשש ל“אפיקורסותו” של טיומקין. עיניהם של העוזרים השנים היו רעות בראש הועד הפועל. י. מ. פינס ראה את עצמו נעלב על אשר נדחה מהמקום הראשון אחרי שנות עבודה רבות, ובן־טובים שם את מבטחו “בחומת ביאליסטוֹק”. אבל לא זה העיקר.

מחוץ לעוזרים אלה היו לטיומקין גם עוזרים בלתי רשמיים, אשר השפעתם עליו ועל מורשיו גדלה מהשפעת הראשונים. אלה היו: יהושע אייזנשטט ויהושע חנקין. הראשון, איש חם המזג ועשיר הדמיונות, אשר ראה בחבת ציון תנועה משיחית ואשר בחיים היה נכשל, לפעמים, במעשׂים מבוהלים ומכשיל גם את חבריו. השני היה איש רב־פעלים ובעל מרץ בלתי רגיל, אבל גם הוא יש אשר רצונו גדל מיכולתו. בעברו היו מעשׂים חשובים. הוא אשר התחיל, יחד עם א. אייזנברג, בגאולת אדמת רחובות וגם הביא את התחלתו לגמר טוב. הוא אשר קנה את אדמת חדרה. והוא אשר התחיל בסיוע הכספי של אחד הצירים מדרום רוסיה – דוֹלניק שמו – בגאולת אדמת וד־איל־הור והתחיל רוקם את חלום עמק יזרעאל.

והעוזרים הרשמיים קנאו בבלתי־רשמיים ובהשפעתם על מהלך הענינים. י. מ. פינס התיחס עוד לפני זה באי־אמון אל דמיונות אייזנשטט ואל פעולות חנקין, וראשית המדון בין טיומקין ובין עוזריו נעוץ במפעל החשוב ביותר שהתחיל בו.

טיומקין, איש בעל מרץ רב, בעל רצון ושאיפות חיים רחבות, לא יכול להצטמצם באותם התחומים, שעג לו הועד האודסאי. תמיכה באילו מושבות – מה היא לאיש ההוגה ביצירת תנועה עממית ובהנחת יסוד לשיבת בנים לגבולם? טיומקין ראה את התנועה הכבירה, המתחוללת בתוך המוני העם ברוסיה, וגם בין האמידים, ויבקש לקשרה, קשר אמיץ וממשי, אל המפעל הגדול של בנין הארץ. תכניתו, איפוא, היתה לגאול בכספי העם את הארץ ולבנותה. מעשהו הראשון היה להרחיב את תחומי גאולת האדמה, לשחרר אותה מכוונות של צדקה ולקרבה לפעולה עממית. הוא ידע את המעצורים אשר על דרך קנית הקרקעות בארץ וכי לא כל מי שרוצה לקנות לו חלקת שׂדה קטנה או גדולה יכול לבוא ולקנותה. ויאמר לרכז בידי הועד שטחי אדמה גדולים במקומות שונים בארץ, לחלקם חלקים, חלקים ולמכרם למהגרים. לשם זה היה צריך לנהל תעמולה בקרב המהגרים ולעשות מעשה רב על פני הקרקע. על כן סמך את ידיו על שני האנשים הנזכרים להיות לו לעוזרים בלתי רשמיים, כל אחד במקצוע שלו: אייזנשטט בתוך העם וחנקין על פני הקרקע.

האחרון רקם בסיועו של טיומקין תכנית רחבה של גאולת־אדמה. והוא העסקן הראשי והיחידי של הועד במקצוע זה, כי בקש טיומקין לרכז את כל עבודת הגאולה רק ביד אחת.

עוזרי טיומקין הרשמיים לא הסכימו לכך. עינם היתה רעה בחנקין ודעתם לא היתה נוחה משיטה של רכוז בגאולת הקרקע. וגם חששו לאחד, פן יתעשר על חשבון הכלל. ולא בלי הסכמתם וסיועם המוסרי של העוזרים הרשמיים התחילו אחדים מהמהגרים ומבני הארץ לעסוק אף הם בגאולת קרקעות, שהיתה קשורה בשם הכבוד “מיסד”, וגם בתקוה לרוחים הגונים. היה בארץ איזה אפשטיין, איש בעל עבר לוט־באופל – שלא להחליף בשם המכובד לוין אפשטיין, – היה אפטיקמן, איש חרוץ ומהיר; היה הרצינשטיין, אחד הראשונים; היה אחד מבני רחובות – קרלינסקי, איש צעיר נלהב. מסביב לאלה ומחוץ לאלה קם חבר של סרסורים מבני יפו ומבני פתח־תקוה, אשר ידעו היטב את הארץ, שפתה ומנהגיה. כך קם קהל רב של “גואלים”. בשביל כל הקרקעות הללו, שעמדו להגאל, חסרו אכרים, אשר יקנום וייסדו עליהם מושבות. ואת אלה התחילו צדים בין המהגרים וה“צירים” והבטיחו להם “הרים וגבעות”. ויש אשר הצליחו. כי היו בין ה“צירים” אשר הלכו בגדולות, אשר בקשו “דרכים חדשות” וימאנו ל“השתעבד” למשמעת הועד הפועל. ויש ביניהם, אשר הלכו אחרי המושיעים החדשים מקוצר רוח. והמלאכה מרובה. והמבוכה גדולה מן המלאכה.

וחנקין ראה, כי קמו לו מתחרים ויגבר חילים. הוא מצא לו שותף חרוץ מבין ערביי המקום, אשר יד לו בין השרים והפקידים וימצא לו שותפים בעלי ממון. וקופתו של טיומקין, לאמור, של הועד הפועל – היתה פתוחה לפניו. ויתן ידו לקניות גדולות ורחבות, גדולות מכחו ורחבות מכח ההגירה. ויש אשר לא דקדק בפרטים, והיה ממהר וגומר. לא נחו ולא שקטו גם מתחריו: העלו את השער, הסיתו אנשים איש באחיו ואת כולם בחנקין, העלילו עלילות, שקרו, כזבו, רמו. וכל הארץ היתה כמרקחה.

טיומקין חגר את ראשית כחו לעמוד בפרץ. בקש לתווך, להשלים, לאחד, ליצור יד אחת ולסדר, אבל את כל עמלו אכלו הקנאה, השנאה וההתחרות הבזויה. קצרה ידו. לא עמד לו הכשרון הסדורי.

הנגע פשה בכל הקהל ויפשוט את יפי התנועה ואת קדושתה. גם מאולם הועד הפועל סרה רוח הקודש. האולם קבל צורה של “בורסה”. כל הפנים מלאים חשדים. כל הדברים – רמזים וסודות. ויש אשר נשמעו כאן גם צעקות וחרפות וחריקת שנים. ויש אשר הופיע ראש הועד על מפתן לשכתו ופניו חורים, עיפים ומלאים התרגשות של צער.

ומסביב לועד הפועל, ברחוב, במלון, ב“חַן” ועל כל פרשת דרכים עמדו כנופיות של יהודים סרסורים, יהודים חנוָנים, ויתוכחו ויריבו על “גאולת” הקרקע… ויש אשר נשמעו קולות של אזהרות, של איומים ושל מנבאים חזות קשה…

מיום ליום נעשו הדברים יגעים יותר ויותר. מדברים על משפטים העומדים להגיע, ואשר הגיעו כבר עד לערכאות. על משפטים בין “גואלים” לבין עצמם; ובין “גואלים” ובין “נגאלים”, ובין אלה ואלה לבין ערבים. באויר התחילו נודפים ריחות של רכילות, של מלשינות ושל חלול כבוד ישראל…

ויש אשר הנגאלים – קוני הקרקעות לשם עבודה והתישבות – היו באים ליסד את “מושבותיהם” ולא מצאו קרקע במציאות. ויש אשר אחזו בקרקע לא להם ובעליהם גרשום מעליה. והלב דוי, דוי.

וטיומקין התחיל מתהלך כצל. היגון חרש תלמים עמוקים במצחו.


 

10    🔗

ועל צרת הועד ה“חיצונית” נוספה גם “פנימית”. טיומקין היה עסוק וטרוד עשרים שעות ביום ולא ידע מנוחה לא ביום ולא בלילה. הוא שכח את אזהרתו של חותן משה: “נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר”… ומרוב טרדה הזניח את העבודה. לא כתב לועד שבאודיסה ולא גלה לפניו את כל מעשׂיו. לא שמר על הנהלת הספרים והחשבונות. ויצא מתחום התקציבים של הועד, כי שׂם את מבטחו ב“אחוזים”, אשר ישלמו קוני הקרקעות. ויסתבכו הענינים הכספיים. ויתערבו הגבולים בין כספים פרטיים וצבוריים.

והמבוכה גדלה מיום ליום. רבים מהקונים משכו את ידיהם מהקניות ויבואו לתבוע את כספם מהועד. כספים שנתנו לערבים בתור דמי קדימה עמדו לרדת לטמיון.

בסוף החורף באו לארץ אחד־העם, מזא"ה ואוסישקין – עמודי התוך של התנועה. לא ארכו הימים, ואחד־העם עמד על התקלה. התקוות והדמיונות קצרו מהשפיע על כח הגיונו, ולא הסכים למעשׂי טיומקין ולא תמך בו וידו של טיומקין רפתה.  

באו ימי הקיץ, תרנ"א.

יפו עדיין הומיה כמקדם. האניות עדיין פולטות בכל יום שלישי מהגרים חדשים. ברחובות העיר עדיין מסתובבים “מוכרים” ו“קונים”, המדברים ברמזים; אבל על כל פנים ניכרים סימנים של קוצר רוח, של עיפות. אף בכתלי בית הועד, אשר עבר לדירה נאה, בשכונת הנוצרים – עג’מה – אין נחת. סרה החגיגיות. ויש אשר לחש עובר מפה לאוזן, כי ימים קשים של גזרות ממשלתיות קשות ממשמשים ובאים. מי הוליך את הקול? מי נבא את הנבואה הקשה?…

והנה באה הרעה. מן השמים ומן הארץ התחילו להלחם בתנועה הרכה, אשר בראשה עמד איש המדות הרך.

קדחת קשה פרצה בין המהגרים. בתי החולים בערים ובמושבות נתמלאו. ומבתי החולים נבנו בתי הקברות. המחלה חזקה ביותר על הפועלים אשר עבדו למאות במושבות, ועל עניי המהגרים ביפו. לא נצלו גם האמידים. על הקדחת הקשה נוספה גם מחלת הטיפוס וחלליה רבו. התחילה מנוסת חרב. האניות הבאות ליפו מביאות את המהגרים והיוצאות מיפו מוציאות אותם חזרה. בין הבאים מחדש חדלו לבוא האמידים. בין היוצאים היו גם האמידים. ותגדל העניות בארץ וירב הדוחק. ומצבו של הועד הפועל נעשה מיום ליום קשה יותר. העניים צרו במשך ימים שלמים על דלתות הועד ודרשו עזרה. ויש שאימו להלשין על הועד לפני בא־כח הממשלה הרוסית, כי הועד רמה אותם, הוליכם שולל למות בארץ מדבר וידרשו כי ישיבום לרוסיה על חשבון הועד.

וגם האסון, אשר יגורו מפניו, בא. ביום מעונן אחד יצאה גזרת המלכות על ההגירה העברית ועל קנית קרקעות. וככה אבדו יום אחד כל הכספים, אשר השקיעו בקניות שונות בתורת דמי קדימה. וכל המהגרים שבאו לחוף הוכרחו לשוב. הפקידים התורכים התחילו להתעלל במהגרים, כידם האכזריה הרגילה בכך.

טיומקין בקש לעמוד בפרץ. כל כחותיו התעוררו בו בשעה האחרונה. הוא בקש להתאבק עם רוע הגזרות. ובזמן הראשון כאילו הצליח. הוא קבע סדר של “בקשישים”, אשר על פיו נוצרה האפשרות להמשיך את כניסת המהגרים ליפו בכבוד. הוא מצא תחבולות בעזרת חנקין להביא גם אלו קניות לידי גמר. אבל התאבקות זו של גבורה לא יכלה להמשך זמן רב. עניבת החבל, אשר הושלכה על צואר הועד הפועל ועל צואר התנועה הרכה, נעשׂתה צרה יותר ויותר… ההסתבכות בעניני הכספים בועד הגיעה למרום קצה, הגיעה שעה של משבר קשה וטיומקין נקרא לבוא לאודיסה. הוא עזב את הארץ, בטרם מלאת שנה לבואו אליה.

־ ־ ־ ־ ־

באחד מימי סוף הקיץ באתי מחדרה, שישבתי אז בה, ליפו, לאחר שלא בקרתיה זמן רב. באתי אכול קדחת, שבור הספקות ורצוץ הרדיפות של מלכות רשע. הלכתי שוב אל המקום ההוא, אשר בו הייתי רואה את חן פניו ושומע את קסם דבריו. את חדרי הועד מצאתי ריקים. אין בהם איש. פנה כבודם, פנה הדרם. עוזרי טיומקין התהלכו אבלים וחפויי ראש.

ברחובות העיר העברו מהגרים רבים מן האניה אל ה“סַריה”, לאסרם עד צאת האניה השניה מחוף יפו. ופרחחים ערבים רצים בעקבותיהם, קוראים אחריהם מלא ומיַדים בהם אבנים.

וטיומקין איננו. הבריק ברק, האיר את פני השמים ומלואם ונעלם. ושוב חושך ואופל כבד.