מצב הרוח מזופת – בואו נלך לסינמה! המורל גבוה – בואו נלך לסינמה; היום נתנו משכורת – בואו נלך לסינמה: בעד הלירה האחרונה – בואו נלך לסינמה. על הדת אמר לנין או מישהו מתקדם אחר, שהיא אופיום להמונים. ולנו, בית הקולנוע במקום בית התפילה. בואו, נלך לסינמה.
לעשירים יש פסיכיאטר ולנו הקולנוע, לאמיצים יש שדה קרב ולנו הקולנוע, לצעירים יש אהבה ולנו הקולנוע, לאינטליגנטים יש אוניברסיטה ולנו הקולנוע. מכירים את פריס כמו את כף ידנו. למה? היינו בפריס? אבא שלנו נולד שם? לא, זה מהקולנוע. איך היה בלונדון לפני מאתיים שנה? בבקשה, נגיד לכם בדיוק. ראינו בקולנוע. איך נראית אוסטרליה בקיץ? וסיביר בכפור? נספר לכם בדיוק, כי ראינו בקולנוע. ספרים, זה משהו אחר. על עשרה עמודים מתארים לך את הוד הרי ההימלאיה ובלבך לא זז מאומה. ואחר־כך אתת רואה בסרט את הילרי והשארפא שלו עולים בין השלגים ומשהו לוחץ לך בגרון. זהו הקולנוע.
טוב, יש אניני טעם, הוגי דעות, סופרים וסתם איסטניסים, שאומרים לך בקימוט מצח: קולנוע? מעולם לא הלכתי לסרט. אני מעדיף את אפלטון. – נו, לך דבר אתם! האם הם חיים במאה העשרים? אולי גם אנחנו מעדיפים את אפלטון. אבל לאהוב – אוהבים את הקולנוע.
כשאתה לבדך בבית וערב אינסופי לפניך, בוא לסינמה ויש לך בית לשעתיים, ונערה כתוספת, אפילו בריז’יט בארדו או מילין דמונז’ו. וכשאתם שניים ובגן העצמאות נושבת רוח קרה, בואו, לכו לסינמה, לשורה האחרונה ליד הקיר. אנשים יראו את הסרט ואתם – את הכוכבים. וכשיש לך אשה ותקציב ומנהל ומסים, תעזוב את הכל ולך לסינמה.
זוג בא יחד לקולנוע ובחושך נפרדו דרכיהם. אתה רואה את המנורה, אומרת האשה, זו שליד המיטה של מרילין, עם הנברשת מזכוכית? כזאת הייתי רוצה בחדר האורחים. איזו נברשת? תמה הוא. לא ראיתי שום נברשת. הם ייפגשו עם הדלקת האורות. לקחת את הכפפות? שואל הוא. עוד נתפוס את האוטובוס, אומרת היא.
בתיאטרון מוחאים כף עם תום ההצגה, עוד מחיאות ועוד מסך, עד שהמוזה פורחת, אבל מהקולנוע אתה יכול לצאת מהר לחושך ולהמשיך דרכך בכבישי לואיזיאנה יחד עם טנסי ויליאַמס. נכון, לעתים מרמים אותך, לוקחים ממך לירה וחצי בעד כרטיס ולא נותנים לך מאומה, רק טעם תפל על הלשון. אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כי הפעם, חי נפשי, הפעם זה סרט כביר, כולם אמרו.
לנו, שגדלנו יחד עם שרלי טמפל, לנו, שזוכרים את ריטה היוורת כשהיתה עוד יפה להפליא, לנו, שהלכנו לקולנוע עוד לפני שידענו את לוח הכפל, אתנו אַל תתווכחו על ערכו החינוכי של הקולנוע. הוא שייך לחיים, כמו מברשת שיניים, כמו גשם, כמו בדיחה.
הנה, אנחנו שגלינו את ג’ינה לולובריג’ידה. ראינו אותה ב“פאנפאן לה טוליפ” עוד כאשר לא ידע איש לבטא את שמה. ראינו את שלושת מימדיה אפילו על הבד השטוח, וידענו, כאן הולכת כוכבת. עובדה. או אלק גינס. מי הכיר אותו אז כשראינו את “האדם בחליפה הלבנה”? מיד ידענו – זה שחקן. אחר כך גילו אותו גם המפיקים. לנו יש יחס לשחקנים. כואב לנו כאשר סימון סיניורה מפחדת על איוו, מצער אותנו שגימי סטיואַרט נראה זקן כל כך, ועל מותו של ג’ראר פיליפ לא התנחמנו עד היום. איזה בחור!
יש לנו המון חברים שם על הבד. צ’רלז לוטן. וטוטו. ואנה מניאַני. מכירים אותם טוב יותר מאשר את השכן בבית. שאלו איזה עיניים יש לבעל המכולת שלנו ולא נדע, והרי רואים אותו יום יום. אבל את חיוכה של אינגריד ואת נחירתו של צ’רלז ותנועת ידיה של אנה נוכל לתאר לכם בדיוק, כי אתם יש לנו יחסים טובים.
החיים שלנו… מה יש לדבר, פשוט השנים עוברות ושוכחים. אבל מה שהיה בקולנוע אנו זוכרים. את פני פרדריק מארץ' לפני שנכנס למכונית הסוכן שלו, את פרידת הילדים ב“משחקים אסורים”, את הארבה שנחת על “האדמה הטובה”, את הכלבלב שחפר באדמה מתחת “החלון האחורי”. כשקורה לנו משהו מיוחד, משהו גדול, אנחנו אומרים “כמו בסרט”, כי הקולנוע הוא מציאותנו. והמציאות היא רק סינמה.