לוגו
שירת הדגים הממולאים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בא יהודי למערכת ואומר ככה דוגרי: “אני ארבעים שנה בארץ ואת ‘דבר השבוע’ אני כורך מהיום הראשון להופעתו. הבאתי לכם את תעודות־העבודה שלי וגם כל מיני צילומים ועכשיו תכתבו משהו עלי, שתהיה מזכרת לילדים”. מה עושים במקרה כזה? מחייכים חיוך סלחני ואומרים מתוך נימוס: “תבין, חבר יקר, זה קצת קשה… יש לנו הרבה חומר ובכלל… אבל תשאיר לנו את הכל כאן וניתן לך תשובה”. והיהודי לא מתעקש, אומר “טוב” ו“שלום” והולך לו. ואנחנו, במערכת, יודעים: כעבור כמה ימים יכתבו לו מכתב נחמד ואדיב ובו נאמר: לדאבוננו הרב אין באפשרותנו… אנו מודים לך… בברכת חברים…

תריסר תעודות קרועות, מעוקמות מלאות כתמים נשארות מונחות על השולחן. בראשונה, הישנה מכולן, כתוב ביד, בדיו אדומה: “והיתה התעודה הזאת לעדות ולראיה בידי חברנו הנאמן מאיר יצחקי על מסירותו וישרנותו הגדולה בשעה שניהל את המטבח עבור הקיבוץ של מאה חברים שעבדו ב’ברכות שלמה' תחת השגחתה של ממשלת א”י. עבודתו הנאמנה חיבבה אותו לא רק עלינו אלא גם על כל המון האורחים שביקרו אצלנו…". האחרונה הנקיה והחדשה מכולן, כתובה במכונת־כתיבה ונאמר בה בלשון יבשה: “בהתאם לחוקת העבודה ולהחלטת הוועד הפועל בזמנו הננו להודיעך: מאחר והגעת לגיל הפרישה מהעבודה הנך יוצא לפנסיה ב־1.1.58. אנו מאחלים לך אריכות ימים וחיים של פעילות, בריאות, אושר ושלום”. חתומה: הנהלת המטבח של הוועד הפועל.

ובין שתי התעודות דחוסים חיים שלמים, חיי מאיר יצחקי, חיי אדם, שארבעים שנה בישל לאחרים ועכשיו הוא מבשל רק לאשתו ולעצמו, וגם זה לא הרבה, כי היא, אשתו, אוכלת דיאטה, ובעיקר, הפנסיה, זו שעליה דובר במכתב האחרון, קטנה מאד. עוד מזל, שיש פנסיה בכלל. לולא היה עובד במשך שתים־עשרה השנים האחרונות במטבה ההסתדרות, לא היה לו עכשיו מאומה – חוץ מזכרונות על ארוחות שעוררו את התלהבות המסובים ועל דברי שבח שחלקו לו הממונים עליו ועל דברי תודה, שאמרו לו לקוחותיו.

אבל זהו העיקר בחיים, הסיפוק מסיפוק האחרים, השמחה משמחת הזולת. אולי הוא אינו טבח מבריק, כזה שממציא מאכלים חדשים ומשתמש באלף אלפי תבלינים מזרחיים, אולם הוא מבשל באהבה ומגיש באהבה, וזה חשוב לא פחות. כמו בבריכות שלמה, בסעודת פורים 1921 בישל גולש, לחברי הקבוצה ולאורחים, ובאה הגברת אמדורסקי, זו שהיה לה בית־מלון בירושלים ועבד אצלה טבח א"א, שבישל בחצר הצאר הרוסי וידע להכין ארבעים מיני בשר, אבל גולש כזה, כך אמרה הגברת אמדורסקי, לא ידע לעשות. וזאת על אף העובדה, שמאיר יצחקי לא למד בישול בשום בית־ספר ולא בקורס מזורז, אבל יש לו כשרון טבעי. זה כמו בציור או מוסיקה. צריכים להיוולד עם זה. במשך ארבעים שנה לא נחרך במטבח שלו לא מרק ולא בשר ולא עוגה. למה? משום שהוא מרגיש חמש דקות לפני־כן, שמשהו עומד להיחרך. זה חוש שישי שכזה.

כן, הגולש המפורסם של שנת תרפ"א הביא את מאיר יצחקי אל הנציב העליון דאז, סר הרברט סמואל. גם על כך יש תעודה: “הננו מאשרים בזה, שמר מאיר יצחקי היה טבח אצל הנציב העליון בעת נסיעת הוד מעלתו לחגיגת נבי מוסה בשנת 1921”. ארוחה אחת בלבד, אבל כמה טעמים היא עשויה להוסיף לחייו של מי שבישל אותה. שלחו אותו אז אל ביתו של סר הרברט, להתייעץ עם אשתו מה להגיש. דגים ממולאים, הציע מאיר יצחקי. והגברת סמואל אמרה: נפלא, בעלי אוהב אותם עד מאד. איטריות־ביצים לתוך המרק, הוסיף והציע יצחקי. והתשובה היחה: מצוין. בקיצור: הנציב העליון ובני ביתו ופמלייתו – כולם אכלו בתיאבון וכולם קמו מהסעודה שבעים ומרוצים.

מה סודו של יצחקי? שום כשפים. רק דבר אחד צריכים לזכור: לקנות את הטוב ביותר – אם אלה דגים ואם זה בשר ואם ירקות. תשאלו את המהנדס ברנשטיין. יש לו משרה חשובה בעירית חיפה. זה היה לפני עשרים וחמש שנים, כאשר מאיר יצחקי היה הטבח הראשי בבית־החולים “הדסה” בחיפה. הביאו אליו, כלומר לבית־החולים, בחורצ’יק, סטודנט מהטכניון, שחלה בטיפוס חוזר. בן יחיד היה ואמו באה במיוחד מליטא כדי לטפל בו. אמר לה אז הרופא: רק איש אחד יכול להציל את בנך וזה יצחקי עם הדיאטה שלו. ובאמת – מה לא בישל יצחקי למענו? אפילו מוח עגל טרי בתוך מרק עוף. וחמאה בשבילו עשה בעצמו, מחלב טרי. והבחורצ’יק הבריא ואת יצחקי לא שכח. כעבור שנתיים הופיע בבית־החולים ולידו בחורה צעירה. זאת אשתי, אמר המהנדס ברנשטיין ליצחקי, ולה אמר: את רואה, אילמלא איש זה, לא היית עכשיו אשתי. וכאילו לא היה די בכך, הביא ליצחקי גם בונבוניירה גדולה עם סרט אדום.

ואחר־כך היתה ארוחת ראש־השנה המפורסמת בפלוגה 479 RAC אי־שם בסוריה. מאתים וחמישים איש וכל אחד קיבל חלה קטנה מתוצרת־בית. והשקדים למרק היו מעשה ידיו של יצחקי. שלא לדבר על החזרת. אל תשאלו, מה גדולה היתה אז ההתרגשות, רופא הפלוגה, יהודי אנגלי, כמעט בכה – ‘מאז בית אמא, הוא אמר, לא אכלתי סעודת ראש־השנה כזו’. וכאשר ביקר הרב הצבאי הראשי בפלוגה, הוא אמר ליצחקי: שמעתי עליך כבר במצרים. הכנסת אורחים קוראים למטבח שלך. ותבינו – זה היה כבוד.

הרי מאיר יצחקי כמעט שהיה רב בעצמו – רק שאביו מת. פתאום והוא נעשה מפרנס המשפחה. אבל אולי גם כאן היתה יד ההשגחה העליונה. אולי מלכתחילה נועד להיות טבח. אבל על המסורת שומר יצחקי עד היום הזה ועם בוראו הוא מתייחד כל יום ועל מטבח כשר הוא מקפיד. ויתכן שמשום כך אין בפיו טענות ומענות, לא על כך, שכיום, כעבור ארבעים שנות עבודה, הוא חי בדירה קטנה וישנה בסביבת התחנה המרכזית, ולא על כך, ששרוולי חולצתו מתוקנים שנית ושלישית, ולא על כך, שבביתו הוא מבשל עד עצם היום הזה על פתיליות, כי לכיריים של גז לא הספיק הכסף – ולא יספיק עוד.

מחר נחזיר לחבר יצתקי את התעודות שלו. אבל לא נכתוב: לדאבוננו לא נוכל להשתמש בחומר… נכתוב פשוט: תודה רבה – על החומר, על ארבעים שנות העבודה, על הסיפוק מתיאבון אחרים.