בעבר לא היו הבריות מצטלמים סתם ככה, ללא כל סיבה, מתוך שיעמום או כדי לנסות את הלייקה החדשה, מתוך רברבנות או כדי לגמור את הפילם במצלמה. כל צילום היה מאורע חגיגי, תחנת ביניים במסילת החיים. הצילום הראשון על פרוות הכבשים הלבנה, במערומים וראש קרח, אחר כך מחגיגת פורים בגנון, הנה בפינה, הליצן, זה אני. יום הולדת. עם סבא וסבתא. ביום הראשון לבית הספר, עם הילקוט החדש. אבל שלא תקרע אותו מיד, אמרו אז. בסוף כיתה ד', התלמידים בשלוש שורות, המורה באמצע. כאן, יושב על הרצפה, האחרון, זה אני. בטיול עם הצופים. זה המדריך שלנו צילם. סיום בית הספר. עם מירה. בפלמ"ח. בצבא. לתעודת זהות. חתונה.

אחרי כן נולד לנו דודיק ואצלו כבר הכל אחרת. יש לנו מצלמה, ברוך השם, איקונטה, במצב טוב, קנינו אותה בהזדמנות מעולה חדש, לא היה לו כסף, אז לא התמקח יותר מדי. מצלמים הרבה, כמעט כל שבת, עולה הון תועפות, אין מה להגיד. אבל מה לא עושים למען הילדים? צילמתי את דודיק מהיום שנולד, בבית, בגן, על הסיר, באמבטיה, עם הדובי, על נדנדה. בהתחלה הדבקתי את הכל. אתם יודעים, באלבום כזה שמקבלים כמתנה לברית, בחוץ פלוש אדום וכתוב באותיות זהב “ילדנו”. בכל עמוד ארבע תמונות, ומתחת לכל תמונה כתוב בעפרון לבן מתי זה צולם ואיפה. הנה כאן, דודיק בפיז’מה, ספטמבר 1960. אבל אחר כך התחיל דודיק ללכת, ודרושים כל הכוחות כדי לשמור עליו, ילדים כאלה יכולים להוציא את הנשמה. מה יש להגיד, בנדיט. אז כבר לא היה זמן להדביק, שמתי את התמונות למעטפה, לעת עתה, שיהיו מונחים, עד שאתפנה. בחופשת הקיץ או אולי בחורף כשיושבים בבית, אז נסדר אותם בצורה אמנותית, אפילו עם קישוטים. רק שיהיה זמן.

כמובן, אין אף פעם זמן. עכשיו יש לנו כבר שלוש מעטפות מלאות, ועוד קופסה אחת מבונבונים שקיבלנו בחנוכה. בהתחלה דוחפים לאורחים מעטפה אחת או שתיים: הסתכלו, הסתכלו, יופי של תמונות. האורחים מביטים בתצלום אחד בענין רב, שואלים מתי זה צולם ואיפה, כשמגיעים לתצלום השלישי הם מגבירים את הקצב, אחר כך כבר מדלגים, וכשנכנסת מירה עם המגש דוחפים את הכל בחזרה למעטפה כאילו היה הקפה בורח להם. אחר כך כבר לא מנסים להוציא את המעטפה, האנשים פשוט לא ראויים לזה.

צילום אחד או שניים, את היפה מכולם, מכניסים לנרתיק הכסף. פוגשים את יוסקה, שהיינו יחד בתנועה. נו, מזדקנים, מה? יש לי עכשיו חנות רהיטים. מה אתה אומר? נו, כן, השנים עוברות. אתה רוצה לראות את הילדים שלי? זה הגדול. כבר הולך לכיתה גימ"ל. בנדיטים, מה? נחמד, אומר יוסקה, אבל עכשיו אני צריך לרוץ. העסקים, אתה מבין. למה האנשים ממהרים תמיד כשזה מגיע לתצלומי ילדים? פתאום בוער להם? רק בהבראה, כשאין יודעים מה לעשות עם הזמן, אפשר להראות פה ושם תצלום, אבל ככה? מוטב לא להוציא.

את התמונה בתחפושת פורים, דודיק היה קאו־בוי ומוריק שוטר, עשינו בצבעים, הגדלנו, שמנו במסגרת, עלה הון, אין מה לומר, אבל מה לא עושים למען הילדים? תלינו את התמונה בחדר האורחים, באמת נחמדה, אבל כמה תצלומים אפשר לתלות על הקירות? יש גם מזנון ומטפס וכל מיני דברים אחרים. שניים שלושה תצלומים שמים מאחורי הזכוכית של ארון המטבח, אבל שם זה לא מחזיק, בגלל האדים. יש שולחן עבודה – עוד תצלום במסגרת. ובזה גמרנו את הקריירה. אין עוד לאן לדחוף תצלום הגון. אז בשביל מה מצלמים, אם אף אחד לא רוצה לראות את התוצאות?

או מהנסיעה שעשינו לחוץ־לארץ. יוון, תורכיה, קפריסין, שישה נמלים, 22 יום, 645 לירות לאיש. זאת רק הנסיעה. ואיפה המתנות, ומה שהולך פה ושם? בקיצור, רצינו שתישאר לנו מזכרת. צילמתי המון. לפעמים אפילו לא הספקתי להסתכל סביבי, רק צילמתי על ימין ועל שמאל. 18 פילמים. פיתחנו את הכל. אז באו השמירים. נו, איך היה בנסיעה? יופי, אומרים אנחנו, רוצים לראות תמונות? מביאים את המעטפה, ורק מתחילים עם האקרופוליס והשמירים כבר מדברים על הנסיעה שלהם, לצרפת, ספרד ואיטליה. 25 ימים. 876 לירות. אז לך ודבר! פעם היו האנשים מעוניינים לראות תצלומים מארצות העולם, להרחיב את ההשכלה, כמו שאומרים. היום לכל אחד תצלומים משלו. אז איזה ערך יש עוד לצילום? זה בעצם מה שרציתי לומר: אין עוד טעם בתצלומים. יש אינפלציה בנגטיבים.