מי שזוכר, מה שהיה לפני עשר שנים, רוכב עכשיו על הסוס. הרפורטרים נמשכים אליו כעכברים לגבינה. ספר־נא, ספר־נא, איך זה היה, איך הכינו את הבולים ומי צייר את הדגל, איך הגיעו הספיטפיירים ומי שלח את הנשק. בולמוס זה אל העבר תוקף עתה כל אחד מאתנו, אישים, אנשים וסתם בני־אדם. הרי כל אחד מאתנו עשה משהו אז, באותם הימים הגורליים, ואפילו רק נשם אוויר וניקה את שיניו פעמיים ביום.
אתה זוכר מה שהיה? ישבנו אז בדיוק במטבח, אכלנו תפוחי־אדמה עם גבינה לבנה, והיה חמסין אותו היום, ופתאום צלצל מישהו בדלת… תפוהי־אדמה אוכלים מאה פעמים בשנה ובדלת מצלצלים כל רגע, אך משום שכל הדברים הקטנים האלה קרו אז, בזמן שמרבים לדבר עליו, יש להם משמעות מיוחדת, חגיגית, מרוממת. הם הוכחה לכך, שגם אנחנו היינו שותפים לאותם הימים הגדולים, שעליהם יהיו חייבים צאצאי צאצאינו ללמוד פרק הגון בהיסטוריה.
וכשמתחילים להיזכר באותם הימים, מרגישים פתאום ביתר־שאת, כמה מהר עובר הזמן. עשר שנים! אין ספק, ככל שמזדקנים יותר כן נעשה הזמן דחוק יותר. כששיחקנו עוד בג’וּלות, היה היום כמו ים שאין לו סוף. מה לא נכנס בו: חמישה שיעורים ארוכים־ארוכים, מלחמת אבנים נגד הפולשים מעבר לרחוב, כמה שנות בדידות עם רובינזון קרוזו, הטפת מוסר של אמא בעניין רחיצה, הורה סביב מדורה, ועוד נשאר שפע של זמן לבזבז עד שקרא אבא: ועכשיו לישון!
ועתה? זה עתה קמנו וכבר אנו עייפים, כל כך הרבה רצינו לעשות במשך היום ומאומה לא הספקנו. זה עתה היה בוקר וכבר מחשיך, רק התחילה השבת וכבר היא איננה, רק אתמול הדלקנו נרות חנוכה וכבר אנו אוכלים מצות. רק אתמול היינו לוחמים אמיצים, והיום כל מחשבותינו לשכר ולמסים; רק אתמול היינו תמימים, מלאי אמונה ואידיאלים וכבר אנו פיכחים וחכמים, יודעים להסתדר ומכירים את החיים. רק אתמול העלתה לנו עצם המלה “מדינה יהודית” סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת.
לא, כעבור עשר שנים אין זו אותה האהבה כמו בשעת הפגישה הראשונה. היתה אז יפה כל כך, כאילו לא מן העולם הזה, וכאשר אך חשבנו עליה חנק משהו בגרון. עכשיו כבר מכירים אותה היטב־היטב, גם את כל חסרונותיה, לא מנשקים אותה כשיוצאים לעבודה, ולא מרבים לחשוב עליה. היא דבר מובן־מאליו, כמו קופסת סיגריות, כמו עתון, כמו כוס גזוז. ובכל זאת – לא היינו מחליפים אותה באחרת.