יום־יום בדרך לעבודה אתה עובר ליד הגן, יום־יום אתה מביט מחלון האוטובוס הדחוס אל עבר הספסלים המוצלים, ערוגות הפרחים, הדשא הירוק. יום־יום אתה אומר לעצמך: פעם גם אני אשב לי בשקט ואתן לזמן לזרום בין אצבעוחי. פעם גם אני אקרא ספר בצל שיטה פורחת ואחשוב לי מחשבות על החיים ועל האדם, מאין הוא בא ולאן הוא נחפז.
אלה יושבים על ספסלי הגן, בוקר־בוקר, יום־יום, וחוץ מאשר בזמן אין להם עודף במאומה, מביטים אל הרחוב, לעבר האוטובוסים הדוהרים והמכוניות העוברות ביעף, על האנשים הממהרים, שיש להם מטרה, תפקיד ותעסוקה, ואומרים לעצמם: פעם אולי גם אני אמהר למקום שמחכים לי, פעם גם אני אביט בחוסר־סבלנות בשעון, וזמני יהיה יקר מכסף.
הגנים הציבוריים אינם מה שהיו בעבר, כשהיינו עוברים בהם להקות־להקות ואחר־כך שניים־שניים. אז ישבו הזקנים על הספסלים הירוקים ודיברו, התווכחו, החליפו דעות, השמיעו נאומים על דברים שברומו של עולם, כאילו היתה להם חשיבות כלשהי. כיום יושבים הזקנים ומאזינים, לא לציוץ צפרים ולא לזמזום הדבורים, לא לפטפוט הילדים ולא לרשרוש העלים. יש להם רדיו טרנזיסטור והם מאזינים למוסיקה ולחדשות, לפינת האשה ולהודעות המדור לחיפושי קרובים. בכל גן יש רק יחידי־סגולה, שיש להם אותו מכשיר פלאים (הבן הביא אותו מאיטליה), והדבר מקנה להם זכויות־יתר בסולם המעמדות של יושבי הגנים. להם הספסלים בצל, להם המקום בפינה, להם הכיסא מול המזרקה חסרת התנופה.
האמהות המסכנות הללו, הבאות יום־יום לגן (חוץ מיום שישי, כי אז הן אופות את עוגת השבת), כדי לברוח משיעמום כתלי הבית. התינוק זקוק לאוויר, הן אומרות, אבל הן זקוקות לו יותר. קשה להן, לאמהות הצעירות, עם עגלות־התינוק שלהן. עוד לפני שנתיים, אולי שלוש, ישבו על אותם הספסלים, אלא שזה היה בערב וזרועות הבחור נראו להן כמקלט ומגן מפני כל רע. אז לא העזו לשבת לבדן על ספסלי הגנים מפחד שיבוא אחד גס־רוח וייטפל אליהן ויאמר להן, מה יפות עיניהן וכמה גזרתן דקה. והנה העיניים אותן העיניים והגזרה כמעט אותה הגזרה, אבל הגברים כבר לא נטפלים. אין דבר המגן בפני גסי־רוח כאלה כעגלת־תינוק. והן צמאות כל כך למבטי פליאה. לא, אל תבינו אותן לרעה, הנישואים בסדר, הבעל מרוויח טוב, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי, תנור גז וספת גומאוויר בסלון, אבל מבט גבר זה משהו אחר, משהו חיוני ליופי כתספורת או קרם לידיים.
וכך הן יושבות קבוצות קבוצות, האמהות הצעירות, ומשוחחות על “אלדון” ועל מוצצים, על יתרונות אבקות הכביסה למיניהן ועל תפריטי קיץ, וכשעוברת לידן בחורה שהליכתה המתנועעת מבשרת לגברים, כי ההתעניינות רצויה, מביטות הן עליה ספק בקנאה ספק בבוז. גם אנחנו… אוי, כבר עשר. הילד צריך לשתות!
אשה היושבת לבדה בגן – לא, איש לא יאמין, כי היא באה לכאן כדי לברוח מחום החדר, לתת לרגליים לנוח, או כדי לקרוא עתון בהפסקת הצהריים של המשרד. כל הדרכים פתוחות לפני אשה בת ימינו, היא יכולה להיות שר בממשלה ושוערת בקבוצת כדורגל, טייסת במטוס־סילון ומפקדת בצבא, אבל לבדה על ספסל בגן לא תוכל לשבת כל עוד היא אשה. ביום שתשבי על ספסל בשדרה ואיש לא יטריד אותך עוד, אז תדעי בוודאות: נגמרו שנות חיינו הטובות.