מכל צד מחזיקים בי היום, וגם אני מחזיק בי בתוכי: מה אתה אומר? חשבת שזה יתכן?

הארבעה שהתעללו בשני עצירים ערבים;

ארבעת העצירים שנקברו חיים בידי אנשי־צבא;

החריגים מן הנורמה שעוד מעט והיו לנורמה;

האירועים שהמצלמות מנציחות לדיראון, ובכל העולם –

מה אתה אומר?

מי יָלַד לנו את אלה?

האם זה החייל הזה שנושא בתוכו בילבול, תדהמה, תסכול ועלבון מצטבר?

האם זה האדם, כל אדם, הנושא בתוכו אוּרווה של יצרים רדומים עד בוא ההזדמנות?

האם זה הזמן המתמשך ומתמשך עד ששוחק את שארית עצבי הבלימה של הצעירים במדים?

או האם אלה מחליטי ההחלטות ונותני הפקודות שמפילים על הצעיר הזה מצבים קיצוניים שקשה להישאר בהם שומר חוק?

או האם אלה ראשי המדינה שאין להם ורק אין להם אף תשובה אחת מה יהיה מחר, אבל תובעים כל הזמן מבני התשע־עשרה שהם לבדם יהיו נושאים על כתפיהם הצעירות את כובד אין־הפתרון של שולחיהם?

מה אומרים להם?

לא אומרים להם אחרת ממה שאומרים לצעירים הערבים שממולם. אומרים להם שיש גם דרך אחרת. שצריך להתחיל בדרך האחרת. ושכבר מאוחר, מאוחר כל־כך, ושנעשו כבר כל־כך הרבה מעשים שלא צריך היה לעשות, ולא נעשו מעשים שצריך היה לעשות – שאסור לבזבז עוד זמן יקר וכואב: וצריך להתחיל להידבר. כעת. מיד. היהודים כפי שהם והערבים כפי שהם. שליחי אלה עם שליחי אלה. לדבר ולחפש יחד מוצא. לא קל הדבר ולא פשוט – אבל זו ההתחלה.

עצם משב ההתחלה – כבר סימן לשינוי, והשינוי – עושה יש־סיכוי, ויש־סיכוי – מחזיר בני־אדם לאנושיותם.

דבר, יז אדר תשמ''ח 6.3.1988: 7