מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

דבר, כה טבת תשמ''ח 15.1.1988: 15