לוגו
אוטופיה ושירה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשנות העשרים היה מפורסם מאד שירה של המשוררת רחל “אל ארצי”:


לא שרתי לך ארצי,

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה

בשלל קרבות,

רק עץ ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים

רק שביל כבשו רגלי

על פני שדות.


למבט ראשון זו כמין התנצלות. איך בתקופה סוערת של קרבות ונצחונות ושלל, אשה אחת לא יכולה להשתתף כמו חבריה לשבט החלוצים, ואיך בכל זאת גם היא שותפה. אפשר לחשוב ש“ארצי” הוא הנושא ושכל בני שיבטה יצאו להילחם לשם הארץ, והיא מאחור מתנצלת שגם היא עושה כמיטב יכולתה. כולם שרים מפארים ועושים מעשים מפוארים, והיא בשני “לא” מתארת את ה“כן” שלה, הצנוע. אבל בקריאה משתהה מתגלה בשיר האוטופיה שלה ושל חבריה שם, על חופי נהר הירדן.

ומייד מתגלה סולם הערכים של אותה קבוצה: הארץ בראש, לתת הכל לשמה, היחיד הוא לשם הקבוצה, הקבוצה לשם האידיאלים שלה, והמלחמה היא לשם הגדלת היותר, יותר אדמה פחות שממה, הפרחת האדמה היא יותר מהשארתה כפי טיבעה, יותר עץ עושה פחות בור, יותר שביל עושה יותר חיבור, יותר שדות עושה יותר חיים, ובקצרה האנשים הם לשם קידום היותר הקולקטיבי, והיותר הזה הוא גם יותר מכל אחד מהם כיחיד לבדו.

זה המקום להעיר כי אינני סבור ששירים באים כדי לשקף תקופה או כדי להציגה, נראה לי ששירים אינם [–] אלא הם רק משתמשים בנושאי התקופה כחומרי בניין כדי לעשות מהם שירים [–] ודיבורו של השיר מחכה לקורא שימצא בו את דיבורו העמום שלו נפתח לפניו בדיבורו של השיר. עניין השיר הוא בינו ובין קוראו ולא בינו ובין מוצא חומריו, כמו שעניין היין הוא בינו ובין הטועם ממנו ולא בינו ובין צלע הגבעה של הכרם. אמנם טבעי הדבר שנושאי השיר לא יהיו רחוקים מנושאי התקופה גם אם לא ישירות, אלא שכמו כל יצירת אמנות, הנושא אינו אלא רק ההזדמנות לומר דברים אל העומד לפניה, דברים שנוגעים לשניהם, כך, שהרבה פעמים אין הנושא אלא הוא רק פתחון פה.

גם השיר של רחל כך. ובודאי שאפשר לקראו כשיר אישי המדבר את המועקה של אשה חלשה אחת ואומר את בדידותה, ואת נסיונה המצטדק להשתלב עם כולם, אבל כמו כולם גם לה ברור שלעשות שביל במידבר זה יותר, ושלטעת עץ בשממה זה יותר, ולהיות שותפה ללוחמים על הקמת הארץ זה יותר, והיא, קצת מאחור, מנסה לעשות יותר כפי כוחה, מאמינה, או חושבת שמאמינה, שהכלל הוא יותר מן היחיד, קודם לו, בצדק דורש ממנו דרישות, ושהעושה מעשים הוא יותר מן החולם חלומות, ושההשתייכות ליחד היא יותר מן הלבד לעצמו, אף על פי שניכר בה שהיא אשה בודדה וחולמת חלומות ולא כל כך שייכת. אלא שגם היא, האוטופיה על “מחר יהיה לנו יותר”, עוטפת גם אותה. ולפﬠמים גם משכרת ומשכיחה את הפקפוקים.

יש בשיר הזה ארץ, ויש בו ירדן, ויש בו שדות ויהיו כעת גם עוד שביל ועוד עץ, והשיר כולו יושב במרחב יפה, והוא מתנועע בזמן המיוחד הזה, זמן של עלילות, בין ימי בראשית לימי התחלת השינוי, בין עולם קודם של שממה לעולם חדש של מעובד, בהכרה שאת הטבע הראשוני צריך לתרבת ולהפוך את הקיים מאז ומעולם לקיים חדש ואחר, אולי, להכניס נאורות לשטחים הפראיים, ושהכל יהיה אז יותר ויותר, יותר חדש ויותר יפה וגם צודק יותר. והפוזיטיביות הזו נראית כאקסיומה בלתי צריכה להוכחה, שצריך לקום ולעשות, שאפשר להתחיל ולעשות ושמחכים שגם את תעשי. זו הסכמה כללית שהבנוי טוב מן השומם הפראי והסתמי, שהנטוע טוב מן החשוף היבש, ושגם שביל נמלים קטן מציל מפחד הכאוס. ושאפילו אשה קטנה אחת יש לה מקום וגם מעשיה הצנועים משנים את המקום ומזיזים קדימה.

אבל, כבר בסוף העשור הראשון למדינת ישראל, הכל השתנה. הן האוטופיה של הציבור והן נושאי השירה. נתן אלתרמן עוד היה מממשיכי האוטופיה הציבורית, כפי ששרה רחל, וגורל הארץ והתקוות הפוזיטיביות והקונסטרוקטיביות וחלומם של מייסדי המדינה עוד מלאו את “עיר היונה” שלו. אבל אז בא נתן זך הצעיר ובשירים שונים שלו (1960) אמר דברים שונים:


אני יושב על שפת הרחוב

ומסתכל באנשים.

הם אינם יודעים

שאני בהם מסתכל.


ובכן, כבר אין ציבור אלא רק אנשים, שם, בצד השני ממול האני האחד והיחיד, נמצאים אנשים כאובייקט להסתכלות של תמיהה. מי הם אלה ומה הם עושים כאן, וגם אין עוד שדות אלא זה הרחוב, ולא בתוכו אלא רק על שפתו, בנוף עירוני שונה מנוף השדות התמים, שם יושב לו כעת אני אחד, בלתי שייך לכלום ובלתי מצפה לכלום, בלי שום ידיעת מטרה ובלי שום ידיעה שהיא, ונשארת לו רק הסתכלות מרוחקה כשל אנתרופולוג הצופה ביצורים כלשהם מנותקים מכל שייכות אליו, הסתכלות מנוכרת וחסרת פשר. אולי כמו –


האם כך מסתכל בנו האל

מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין

מבלי שנשאל?


זה ריחוק אינסופי, וזה מבט בלי מגע, וה“אנחנו” שעומדים שם אינם אלא רק קבוצת אובייקטים להסתכלות, וגם המציאות כולה אינה אלא רק עובדה בלתי מנומקת, שבני אדם נמצאים בתוכה סתם, בלי להרגיש, בלי להבין וגם בלי לחפש הבנה, והם רק הווים בפאסיביות, ובודאי שאין מה לדבר על שום אוטופיה, מפני שאין שום עתיד ובקושי יש עוד איזה הווה בלתי נע, ונשאר לו ה“אני יושב” בוהה ממול האנשים ששם, מעבר לו, בהסתכלות חסרת הבנה, כמו מתחת מבטו האירוני של האל הבלתי מתערב. ומה יהיה הלאה?


אינני יודע.

יש דברים רבים שאני שואל.

לפי שעה

אני יושב על שפת הרחוב

ומסתכל.


מבט “הלפי שעה”, הוא המבט שנשאר, כהיפוכו של מבט האוטופיה. האוטופיה מביטה רחוק הלאה והיא כדי להניע את ה“לפי שעה” שישנו לקראת עתיד מבהיק של “יותר”, “יותר” בכל מובן שהוא, ואילו ה“לפי שעה” לבדו הוא פשוט: מה שיש זה הכל ואין שום עתיד. כמו שיש וחוזר בשיר אחר של זך: “שום דבר אינו בא”.

את מצבו של האדם חסוך האוטופיה מתאר בלי חנינה גם מאיר ויזלטיר, בשירו “מרץ אפריל” (“דבר אופטימי, עשית שירים”, 1976)


מרץ, אפריל, הימים הכי נפלאים

מתבזבזים, חולפים בלי אהבה.

הבקרים ריקים, היממה תיבה

בלי קרקעית,ֵ מה אעשה

בשעות המוזהבות הניגרות על־פני העור ומתאדות?


כי יש ימים נפלאים, ויש שעות מוזהבות, ויש גם אהבה, אלמלא שהם אינם. יש ציוני זמן, יש ידיעת אירועים, אלא שכולם הם רק שמות ריקים ובאמת אינם. אין בשיר אלא אני. אין אנשים אין נשים. אין כלום מעבר לתיבה הזאת בלי הקרקעית.

העולם, החיים, האנשים – כמין אקוואריום ריק שבתוכו יש “אני” בודד אחד, שאינו מוזכר בשמו או בהיותו מלבד בזריקת השאלה הנוראה “מה אעשה”, שהיא כזריקת שאלה לחלל, לאחר יאוש. ממול מרץ אפריל והימים הכי נפלאים, שאומרים כי אכן יש יותר ממה שנדמה, וכי סידרת החיובים כמו האהבה והבקרים והמוזהבות – אלמלא שהם מתבזבזים, והם ריקים והם רק חיצוניים ורק ניגרים לשווא ומתאדים. הפעלים, המניעים את השיר מראשו אל סופו הם: מתבזבזים, חולפים, ריקים, ניגרות, ומתאדות – תנועות שמשאירות אחריהן ריק. כי לא רק שאין בעולם דבר שהוא “יותר” מדבר אחר, חוץ מן השמועות עליו, אלא גם אין כלל עולם. אין חוץ לתיבה. האהבה הצריכה לנאהב או לנאהבת אין לה מושא אלא רק “בלי”, אומרים יש אהבה, היכן אהבתי. בדידות הדוחה מעליה אשליות של אפשרות לאיזה טוב, יפה או יותר. זה האדם ללא אוטופיה. מלבד הקול הנשמע מן התיבה חסרת הקרקעית, קול נכאים: מה אעשה. האם זה קול לתקווה, או קול סגירת ארון המת?

קפקא רשם באחד מיומניו (יוני, 1913) תיאור קצר של איש לבוש מעיל ארוך עומד ודופק באגרופו על דלת בקתה קטנה, על גבעה קרחת, “לאחר כל דפיקה הקשיב, בבקתה נמשכה הדממה”. מה לעשות? אין תשובה לאדם הדופק. גם כשדופק באגרופיו. מסביב ריק וגם בפנים ריק. דממה ורק דממה בחוץ ובפנים. אין מה לעשות. מפני שאין קשה מן השאלה “מה אעשה”, וכל האוטופיות שבעולם, הבהירות והמבטיחות את כל ה“יותר” הטוב שבעולם, אין להן אלא רק דממה.

ואילו מה שנוגע ל“ארצי” של המשוררת רחל, זו הארץ שהיתה באמצע האוטופיה של היהודי ההולך סוף סוף לעשות כאן יהודי חדש בית חדש וחברה חדשה, בא יצחק לאור בספרו “שירים בעמק הברזל” (1990) וכותב כך:


ביתי הוא המקום אליו חזרתי

לישון יותר פעמים, האשה ששכבתי

איתה יותר פעמים, היא אשתי, העיר

ממנה לא הצלחתי לברוח היא עירי,

הארץ שבה ישלמו לי דמי אבטלה

היא מולדתי – – – –


(גבול האור)

זו היא כל האוטופיה שנשארה, הפוליטית החברתית והאישית. אדם הוא מונאדה, מנותק לעצמו ובלתי שייך, בלתי קשור לכלום ובלתי מחויב לכלום, בלתי צריך כלום לא בית לא אשה לא עיר ולא מולדת, שכולם אינם אלא הם רק מקומות לסיפוק צרכים בלי שום מחויבות או יחס.

האם הבודד הזה שמח בחלקו? האם עליו להתרגל שזו תמונת העולם האמיתית ושבאמת אין לו יותר מאשר הוא לעצמו? ושגם באהבת שניים אין אלא כל אחד לעצמו?

יונה וולך בשיריה הראשונים (1963) נדהמת כשהיא מוצאת ש“זה” לא כמו שתארה לעצמה בתמימות ילדותית:


וזה לא מה ש

ישביע את

רעבוני לא

זה לא

מה

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.


מהו ה“זה” הלא מפורש הזה? חוויה אישית? ניכזבות מאהבה גדולה? מחלום גדול? מצב קיומי כללי? גילוי מראה הבגרות? או כל זה ויותר מזה ממלא הרבה משיריה:


– זה היה אצלי בידיים

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום

ולא יכולתי לעשות מזה משהו


כל החיים וכל החשוב שבהם אינם אלא רק מין “זה” חסר הגדרה, שהוא העולם, השייכות, החברים, המין, הסיכוי, הסיפוק והאכזבה מכל מה שהיא הולכת ומתנסה בו, כאשה, כבוגרת, כמוזמנת לקחת חלק עצמאי ולהמשיך, “אף אחד לא אוהב אותי, ואף אחד לא חבר שלי,” היא מיבבת בשיר אחד, כאילו הבטיחו לילדה שהכל יהיה נחמד, “כשאני מסתכלת בראי, היא מתאוננת, אינני יודעת כלום”. ובשיר אחר; “אז איפה הלהט, אני שואלת”, ובעוד אחד אחר: “אוי צפורה לאן נתקﬠנו?”, כאילו מרומים. כאילו הבטיחו להם ולא קיימו. כאילו העולם נמצא שקרי כשהבטיחו שיהיה אמיתי, ויונה שואלת את לולה אם היא השיגה כל מה שרצתה?


לולה, האם את משיגה עדין מה שאת רוצה

האם השגת את מה שרצית

האם את רוצה עדין לולה

או מה קרה לך אחרי שהשגת.


האם זו שאלה על האוטופיה? כאילו אי אפשר להתהלך בעולם בלי אוטופיה על איזה יותר שהוא, אישי לפחות, ובלי להרגיש שיש בדרך משהו שהוא בכל זאת “יותר”? האוטופיה אינה חייבת להיות דוקא או תמיד או רק ציבורית, היא גם אישית, היא גם תמונת ה“יותר” ביחסים אנושיים, היא הדרך להימנע מאכזבות, היא הדרך לא לוותר על זהותך כשאתה מעורב בזהותו של האחר, השונה, כמו בדוגמת היחסים שבין איש ואשה:


וכשגו עגול מרגיש גו דק מרגיש עגול

וכשגו דק מרגיש גו עגול מרגיש דק

וגו עגול צריך גו דק

וגו דק צריך גו עגול


האוטופיה על הפגישה ההארמונית, בין השווים, כשהם שומרים זה על העגול וזה על הדק חוזרת ומתנפצת כל הזמן וחוזרת וקוראת להתחיל מחדש כל הזמן.

מה הביא לשקיעת האוטופיה בתוך כדי אותה מאה? אין תשובה מספקת אחת. ואולי אין אף אוטופיה, בחברה פתוחה, שמצליחה לעמוד בחוסנה יותר מאשר ימי שלושה דורות: דור המייסדים שקיבל על עצמו, דור הבנים שהפנים לתוכו אבל גם התחיל לגלות הסתייגויות, והדור השלישי שכבר לא רואה עצמו מחוייב לחלומות הראשונים, וחלקם אף בחרו להתרחק לא רק מן החלומות אלא גם ממקום החולמים. יש מי שמסביר את שקיעת האוטופיה כתגובה לכל המלחמות שבהן נדרש יצחק ללכת לעקדה על קשרי אמונתו של אברהם, מלחמה אחרי מלחמה כציוני דרך היסטוריים שמוטבעים ככוויות כואבות בכל ביוגרפיה אישית, כפי שמתאר יהודה עמיחי (1973)


העיר שבה נולדתי נהרסה בתותחים.

האניה שבה עליתי, טובעה אחר כך, במלחמה.

הגורן בחמדיה שבה אהבתי, נשרף.

הקיוסק בעין גדי פוצץ בידי אויבים.

את הגשר באיסמעיליה שעברתי

בו הלוך ושוב בערב אהבותי

קרעו לקרעים.


איזו אוטופיה חלמה שכזה יהיה העולם? או איזו אוטופיה יכולה לעמוד חזקה על מקומה במציאות כזו? כאילו הבטיחו לצעירים דבר אחד ונתנו להם דבר אחר, ובודאי לא אושר, אומר יהודה עמיחי:


רות, האושר מהו? צריך היה

לדבר על כך ולא דברנו.

המאמצים שאנו עושים להראות מאושרים

גוזלים את כוחנו, כמו מאדמה עייפה.

נלך הביתה —


ובשיר סמוך: “ואושר מרחקם הקרוב כל כך / היה ללא נשוא, ואמרנו, חבל / שאין לנו זמן/ כשנהיה בפעם הבאה נלך לשם”. — אלא שכידוע, אין בעולם בפעם הבאה.

ופתאום תופש אדם כי הזמן הקטן הפרטי שלו הנה הוא הולך וניגמר, אם לא יוכל לנתק עצמו מן הזמן הגדול של ההיסטוריה הציבורית. כפי ששר חיים גורי (1958):


ולא היה לי זמן.

כעת ברור

שלא היה לי זמן.

מחצית חיי.

צילי הולך ומתארך

עם פסע הזמן.

אני האיש

שלא היה לו זמן.


הריצה להגשים את מצוות הדור ואת משימות החזון מוצאת אפוא אנשים עייפים, ניכזבים, וגם ספקניים, ומפקפקים בסמכותה של צדקת האוטופיה לבוא אליהם ולתבוע מהם להוסיף ולתת לה הכל. בשביל מה אתה רץ? לאן אתה עוד רץ? מה יישאר לך מכל זה? מתי תחייה את חייך? וכבר ראינו כי השאלה הקשה מכל השאלות היא תמיד השאלה: אז מה אעשה?

מגיעים הדברים עד כדי כך, שדליה רביקוביץ אינה יכולה עוד לעמוד במה שהארץ מקיפה אותה, לא רק ארץ מלאה מלחמות ולא רק ארץ של אכזבות, אלא, ובשני העשורים האחרונים עוד ביתר תוקף, החיכוך המתמשך וגובר בין כובשים יהודים ובין נכבשים פלשתינאיים כבר נעשה לבלתי ניסבל, והויכוח על אופיו האנושי של היהודי החריף והולך וחוצה את העם לשניים, והיא כבר לא יכולה לשאת עוד, והיא כבר לא תמתין לשום אוטופיה יפה עד שתתגשם, היא רוצה כעת לניו זילנד, בקצה הרחוק של העולם:


ואני על נאות דשא ירבציני

בניו זילנד.

שם כבשים עם צמר רך

רך מכל צמר

רועות בדשא


שם אין רצחנות ושם אנשים טובים יפרסו לה מלחמם. כבשים עם צמר רך, זו כל האוטופיה כעת. אבל, היא ורגישותה אינה בבואת כל יושבי הארץ, ותמיד היו בה אוטופיות שונות ומתחרות, במה להתחיל איך להמשיך ולאן להגיע, היתה למשל האוטופיה הדתית, על הקמת מדינה נשלטת דיני ההלכה, והיתה תמיד גם האוטופיה המשיחית, האפקוליפטית, שראתה בבניין בית המקדש לא רק סמל אלא מדיניות, והיו תמיד כל מיני אוטופיות חברתיות, שבראש חלומם התנשא הרעיון על חברה צודקת, בלי מנצלים ובלי מנצלים, כדוגמת הקיבוץ או מושב העובדים, זה שביקש לחיות על עבודה עצמית על עזרה הדדית ועל שיווק משותף, וניסה בעבודת פרך לקיים שאיפות אלה, אלא שכבר בדור השלישי לא מבינים עוד על מה הרגו הראשונים את עצמם. הרעיונות החילוניים באים והולכים ואילו הרעיונות הדתיים אינם נגמרים. ונראה גם שלדתות לעולם אין אכזבות. הן מסתדרות יפה עם כל תהפוכות האכזבה, וקמות תמיד וממשיכות, ואין מעשים בעולם שיפריכו את האמונות: הן בלתי תלויות בהוכחות. וגם אלוהים אינו צריך להסכמות בני האדם גם כשאינם מבינים דרכיו. לא כן האדם החילוני. מה שלא מתקיים – סימן שמראש לא היה נכון. וחלום שהופרך – אות שמראש היה הזייה. מבחן האוטופיה שלהם הוא פרגמטי, פועל או לא פועל, וערכה של כל אוטופיה – במידת התקבלותה במציאות. רק האידיאות המשיחיות פטורות מהוכחה ואילו האידיאות הראציונאליות מתות מייד על סף כושר מימושן.

אולם, במאה שלנו, שניים היו הגדולים בין ממיתי האוטופיות: הריק והמחיקה. הגילוי שהעולם ריק והמציאה שהחיים ריקים. ושאין בעולם אף דבר אחד שהוא באמת יותר מכל דבר אחר, ושבעצם, אין הבדל בין כן ובין לא, בין יותר ובין פחות. הכל נגמר דומה, ובצריך לחיות בריק, התברר גם כי כל המלחמות בסופו של דבר לא שינו דבר, ושכל הכפירות הגדולות שכפרו בערכי יום אתמול וששללו את האמונה בהן, לא הוﬠילו לשום התחלת חיים חדשים, ושבסוף כל הקידמה נשאר היאוש בלתי נסוג, ושהשאלה החוזרת בצעקה, אז מה אעשה, נשארת תמיד בלי מענה, וכל אותם שהיו מחכים לגודו, נמצאים אחר כך מספרים, כמו בקט, “סיפורים על לא כלום”. החיים נתגלו כאין אחרי אין אחרי אין, הגיעו עד אין כלום. וקשה לכולם להמשיך בריק ריק ואין כלום, ומה עוד יכול אדם לעשות?

ט. כרמי מתאר ב“שירים מן העזובה” (1988) שלו:


אני מסתכל בכפות ידי

ורואה עזובה:

לא צל, לא הד, לא בת־קול.

איך עקרו את הקוים

מתוך אגרופי הקמוצים?


ומוסיף (“דבר אחר” 1970):


פחדתי להסתכל בפניו;

איש בלי פרופיל,

בלי עכשיו —

איך אפשר ללחוץ את ידו?

חסר לו מימד

ואין לו זמן.


ונבהל מו הסיכום ההכרחי הוא שואל {“האוניקורן מסתכל במראה”, 1967):


מחר, מה ישאר מחר! הו, אנחנו הופכים לעתיקות, הזמן שוטף אותנו.

העננים משייפים את פנינו, אנחנו נאספים.


ואילו המכה הגדולה השנייה שנפלה במחצית המאה שלנו, על האוטופיה ועל בשורתה – היתה כמובן המחיקה הגדולה. מחיקת הרעיונות האנושיים ומחיקת האנשים עצמם, בתחילת המאה שלנו עוד פנתה התקווה האנושית לטוב יותר אל האוטופיה של השחרור הגדול ושל חיי השוויון והצדק לכל, שהגיעה מן הקומוניזם ושנגמרה מהר כהתגלות ההתעללות הטוטאלית של רודנות המוות, ובמחיקה אחר מחיקה של כל סיכוי לשינוי לטוב, הלכה המאה שלנו ומחקה עוד ועוד ומחקה הכל, מחקה רעיונות, ומחקה בני אדם, בשתי מלחמות עולם, בהירושימה, בקרבות קטנים ובחיסולי אימה, מחקה, מעבר כל הידוע מעולם, מחקה בני אדם על ידי בני אדם לשם איזו רעיון אוטופיה שנתגלתה מהר כריקה, והקימה, מעל כל האוטופיות הנעלות, את חרושת המוות התעשיתית המודרנית, וכאילו אמרה, את זה דוקא אנו יודﬠים לﬠשות היטב, הכי טוב.

דן פגיס חוזר כל הזמן אל אי האפשרות להינתק משם, ממקום המחיקה הנורא, ובספרו “שהות מאוחרת” ( 1964) הוא קובל:


ללא רחם אני נדון, צעד צעד,

לשוב ולראות.

וכבר יום, עוד מעט ימצאו אותי חי,

מדוע נטלתי איתי משם

את עיני.


ובספרו “גלגול” (1970) הוא פונה גם אל הבורא


והוא בחסדך לא השאיר בי מה שימות.

וברחתי אליו, עליתי קליל, כחול,

מפויס, הייתי אומר: מתנצל:

עשן אל עשן כל יכול

שאין לו גוף ודמות.


ועד “האוטוביוגרפיה” שלו בספרו “מוח” (1975), כמי שמעיד כבר מתוך המוות:


אתה יכול למות פעם, פעמיים, אפילו שבע פעמים,

אבל אינך יכול למות רבבות.

אני יכול.

תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום.


ובאמת, כל מקום ומקום בעולם, מערב ומזרח דרום וצפון, מלא כעת תאים של ניכזבי האוטופיות, ולא במחתרת אלא בגלוי וביותר מגלוי, ובכל פינה בעולם רואים היום בגלוי ובאמצע הסלון את הזוועות שעושים בני אדם לבני אדם, גלוי ונראה ומגיע ברור ובצבﬠ חי עד אחרון המקומות, רדופי תקשורת שוצפת, תמונות ילדים גוססי רעב, תמונות פליטים במיליונים, ערימות של קטולי מלחמות פראיות הפצצות והפגזות, ומוות מתרוצץ חופשי וללא חיפוי, כולם באים אליך פנימה מרצדים ב־CNN מול כורסת הטלוויזיה.

ריקות ומחיקה, הם אפוא נושאי הזמן והם נושאי השירה, מלבד כמובן, כל שירי האהבה של תמיד ושירי הגעגועים ושקיעות השמש וכל שאר אביזרי תיאטרון השירה תמיד, ושלא יגמרו לעולם, עד שפתאום כל אחד מהם מועד אל רגע ה“מה אעשה” ההוא, רגע ללא תיכלה וללא מענה.

שקיעת האוטופיה אינה יכולה להיגמר על ידי יצירת אוטופיות חדשות. אוטופיות אינן מוצר סינטטי, ואינן באות מכוח חוק ולא נעשות לפי תכנית ולא מטעם המלצה של חכם אחד או אקדמיה של חכמים, ושום מוצר מלאכותי כזה לא יוכל לנפוח חיים באוטופיה, שתהיה כזאת שמעוררת את דמיון האנשים ומגלה בהם את הנכונות לקבל על עצמם, ולו גם במחיר יקר, את מימוש החלום. האוטופיה היא אפשר,‏ היא נסיון חוזר לשנות את המהלכים הקבועים של העולם, היא איננה נעשית על ידי מישהו בשביל מישהו, ואיננה מוכתבת על ידי מישהו – היא מתגלה בתחילה כמין ערפל מסתובב ערפל של דעות ואמונות ואחר כך, בתוקף נסיבות היסטוריות, היא הולכת ומתגבשת לאיזו הכרה מנוסחת, שהולכת לנסות לשנות את פני ההיסטוריה. כל אוטופיה רוצה להאמין שיש באמת איזה טוב יותר, ושאם רק ישמעו בקולה, גם ישיגו אותו, ויהיה אז באמת טוב יותר. ו“טוב יותר” באותו מובן שמחפשים כמוהו אותה שעה. עד שמתברר שבין ה“טוב יותר” ובין בני האדם יש לעולם פער בלתי מתגשר. תמיד מתחילים ותמיד לא מגיעים.

אגי משעול בספר שיריה “השפלה הפנימית” (1995), מתארת מצב כזה בשירה “התגלות”:


מוקדם מאד בבוקר

ראיתי על חבל הכביסה שלי

מלאך ורוד תפוס בקליפס

וחתלתול שחור

מתחתיו

מנסה לתפוס

בשרוולו


אל תוך הנוף השימושי של הבית ועבודת האשה השגרתית, נפל איזה מלאך ורוד ונתפס, ומתחתיו למטה מנסה החתול השחור הידוע לתפוס לו בשרוולו, והמרחק הקטן הזה, הרווח שבין המלאך הורוד ובין החתול השחור, הוא רווח בלתי מתגשר, בלתי מתמלא לעולם, לא זה יהיה נופל עד למטה ולא זה יהיה קופץ עד למעלה, המרחק הזה, האי אפשר הזה, שבין תקוות הורוד ובין רצון השחור, הוא, כנראה, תמונת הﬠולם שבו אנו חיים, עולם של כמﬠט, כמﬠט שלﬠולם לא יתמלא לשלם אחד גמור, וברווח הזה של הכמﬠט, הרופס, המפרפר וחסר הוודאות, אבל הממשי תמיד, שם, ממש ברווח הזה, שם חיים השירים.


הרצאה בסנט קרוס קולג', אוקספורד, אנגליה 11.3.98