לגרשון שקד

גרשון שקד, כידוע, הוא איש ספר, איש חוקר, איש מלומד, איש בקיא, הוא קרא יותר מכולנו, הוא זוכר יותר מכולנו, הוא יודע יותר מכולנו, ואוחז יותר מכולנו גם בישן וגם בחדש – אבל ג.ש. הוא גם איש לב, לא בגלל מצוקות הלב, כי בזה כבר איננו יותר מכולנו, אלא בגלל רגישות הלב, בגלל עדינות הלב, בגלל העיניים שלו שלפעמים פתאום הן מתערפלות לו והוא אינו יודע איך להסתיר ובמה לנגבן, מרוב ריגשת היופי.

אשרי מי שגרשון שקד כותב עליו היישר מתוך ריגשת הלב, הוא יוכל להתברך יותר ממי שכתבו עליו מתוך ידיעת היודע ומתוך שפע המבינות, מתוך תורות ותיאוריות כמיטב מה שיש בידי בכירי האקדמיה לומר במלומדיות הרגע הזה, עם אפאראט ועם ראה כאן ועיין שם, ועם השווה ועם ודוק, אלמלא שלעתים הוא פתאום שוכח, וליבו הרגש פתאום מתמוגג, ובמקום היודע הגדול והמורה הגדול ובמקום המלומד הגדול, פתאום ועדיין יש לנו למזלנו ילד מתפעל ואומר נירגש, אומר אהה, ואומר כמה יפה, ואומר ונעתקות לו מלים, ונפלא, ואיזה יופי, וגם רץ אל חבריו אם ראו אם קראו ואיזה יופי, והשירה עצמה באה אז וקדה לו קידה והסיפורים שחים לפניו בתודה, והמחברים יודעים אז כי הנה אינה להם האלהים איש חמודות, וזכו ונמצא להם קורא אחד.

ואולי צריך גם לזכור, שהיום כשכל העתונים וכל השידורים וכל מה שקוראים לו בהכנעה “המדייה”, בין כל מודעות הפרסומת שלהם שהן טעם קיומה של המדייה, ובין מנות הסנסציה היומית שהן התירוץ לקיומה, מוצאים גם חדשות מעולם בקורת הספרות, מתובלות, כרגיל, בקצת רכילות ובקצת שיווק וביותר מקצת פרשנויות לניבערים, ובהרבה כמובן חכמה מודרנית למהדרין, כמובן בז׳ארגון המודרני למהדרין, וכידוע, מי שאין לו היום מה לאמור בא ומדבר על הפוסט מודרניזם, וגם טורח ומשרת את הנזקקים לדעת מה שער החליפין הבוקר בין פוסט אחד לפוסט־פוסט כפול שניים, כדי שידעו אם יוצאים כעת בחור בברך הג’ינס או שדי בקייץ בעגילים ארוכים יותר, ופה ושם באים גם מבקרים חוקרים שלא יחוסו וישקיעו אותנו עד צואר בטיט מאמר למדנות סמיך וטרי מן האקדמיה, – דה־סטורקטורה, פמיניזם, דרידה־לאקאן, וכיוצא בהם המילה האחרונה, באופן, שאם בין כל אלה עדיין נימצא לנו איש שלם בא מן ההר, וליבו הומה ונירגש מן הגילוי שגילה והולך ובא כדי לחבק בדוביות שלו את האהוב עליו, וגם מודה ומתוודה לפניו במלים הכי נשכחות והכי פשוטות, תראו, כמה יפה – האם לא צריך לזה לב מיוחד, ולא אומץ מיוחד ונדיר צריך לזה?

איש לב, גם כשבושה היום, להיקרא כך בפומבי, באמצע כל מדעי־הספרות ומחקרי האמנות. לדעת להודות וגם להתרגש שיפה, האם אין זה ממש פרימיטיבי, ומיושן ובעיקר אנטי פייפר, אנטי קידמה, אנטי מודרניות ואפילו ריאקציה רומאנטית בעליל, או הרחמן ישמרנו, ממש פאתוס ממש סנטימנטלי, ואוי לו שראינו בכלימתו: מה פתאום איש לב. אף כי היא תהילתו. כי הלא כולנו יודעים בדרך הקשה איך לב הבשר שלנו עשוי מכל מיני חדרים ועורקים וצנורות ושסתומים ומה לא, וכולם, החורקים והתקינים, הם מידי הטבע, ואיך נוספו עליהם כעת גם צינורות מעקף מידי הרופאים, ואיך נוספו על כולם גם עוד צנורות וברזים מידיהם של שרברבים רגילים. ובעוד ששסתומי הלב שמן הטבע נסגרים ונפתחים מאליהם לפי אירועי האדם מבפנים, הרי ברזי השרברבים האלה נסגרים ונפתחים בידיים לפי החלטות אירועי האדם מבחוץ.

כשמתאר למשל יהודה עמיחי את ידי אימו במעי התרנגול השחוט בערב שבת, איננו מזכיר איך הקדימה האמא וסגרה את ברזי הלב שלה שלא להרגיש ולא להתרגש מן המגעיל. וגם לא איך בנה הקטן התפלץ אז בגלוי כי עוד לא למד לסגור.

אלא שהיום כבר כולנו מומחים לסגור את ברזי הלב האלה, לא רק על התמונות מסרביה, למשל, או מסומליה, ויכולים אז לשבת ולראות ולא להתפלץ, או לראות אצלנו איך דברים קורים מקרוב יותר, כמעט כל יום, ומייד סוגרים את הברזים ולא מרגישים, כי הלא זה יכול להרוג אותך אם תתחיל כל יום להתרגש, או יכול להקפיץ אותך, וכאילו אם לא ראוי לקום למשל ולהצטרף ולצאת עם עוד מאה אלף לכיכר, אלא שכבר סוגרים אותם ולא צריךְ לעשות כלום, ומי כמונו כאן אנשים מאומנים בסגירת ברזי הלב. לא ראינו לא שמענו לא ידענו ידינו נקיות. ועם זה, לעתים, הרצחו של יהודי פותח לנו מייד את כל הברזים והדם היהודי החם שלנו שואג, כשם שמייד הם ניסגרים כי כעת זה כבר דם ערבי, עוד ירוי אחד שכיוונו לרגליו ופגעו בראשו, או בילד או בילדה וכל נאקת המדוכאים, שכבר נילאנו ממנה: והברזים סגורים.

וכך, כולנו כבר מאומנים, למען בריאותנו, בסגירת הברזים. בחצי אוזן שמענו וכבר הם ניסגרים. ברבע עין ראינו והם סגורים. וכשהלב נסגר באים מייד כל החישובים המצדיקים למה זה ככה, ולמה צריך ללמוד להתמודד עם המצב, ולהתמודד זו מילתו של כל מי שמוצא פתאום דבשת על גבו וצריך כעת ללמוד להשלים או ללכת ולחיות איתה בשלום, ולמה צריך ללמוד לבלוע רשע ולשתוק, ולראות עוול מתחת ביתך ולהחריש, ואז כבר לא נורא ואפשר לסבול, הברזים כבר סגורים, כל ברזי הלב הרגש, האנושי. ומי לא יודע.

כמובן, אין שום השוואה בין סגירת הלב אל החיים ובין סגירת הלב על קריאת ספרים, אלא אולי רק כמין קל וחומר. שהרי מכל צד מלמדים היום איך לא לדון יצירה אלא רק בלי לב ורק בלי התרגשות. ואיך נכון לקרוא יצירה בלי לב ואפילו בלי להיות בה. וכמובן בלי כל מיני “קראתי ורחב בי ליבי” מיושנים. ובלי שום “קראתי ונתרגשתי”. הנח זה לסבתות. ואתה לך תלמד וחזור עם “הכלים”. איזה כלים? אבל, בודאי, כליו של קורא הספרות המשכיל. כליו של כל תלמיד ספרות מתקדם, כלים שבלעדיהם אין הספרות ספרות. ממש אותם כלים, שהדומים ביותר להם הם קורי העכביש, שהולכים ועוטפים והולכים ומעטפים את הטרף וכורכים עליו סביב את כל מיטווה רשת הקורים המחוכמת ואז הוא לוקח העכביש ומוצץ לו אותו עד תום כל חייו.

כי הלא אסור היום ואין עוד שום קראתי ובכיתי. ומבוזה היום ואין עוד שום קראתי וליבי היה נירגש. ואין היום אלא רק מיומנויותיו של הקורא המיומן. עשויות תאריכים, תהליכים, עובדות, נתונים, משאבים ונארטיבים, מקבילות ומקבילים, מודלים ופאראדיגמות, מסמנים ומסומנים, נמענים ומוענים, האני המספר והאני המסופר, והספר המספר את ראשי כולם, והרבה ז’אנרים ומיבנים, רגע ניבנים ורגע מתבטלים, כולם כדי להזהיר אותך הקורא שלא תתפתה להרגיש בליבך, ושתעמוד לך זהיר מן הצד ומרוחק ולא תרהיב להיכנס, ולא תהיה בפנים, ולא תהיה הזבוב הטיפש ההוא שנילכד, ותלך חכם בין הקואורדינטות החכמות, ותהיה קורא בלי שום צער ובלי שום צחוק ובלי שום חדווה, זו שקראו לה פעם חדוות הקריאה, ותבוז לתמים ותכבד את האירוני, ואת הציני, ואת הסכולסטי, ואל תחפש דברים שתעצור עליהם ותהיה נוכח בהם, וגם יפה אל תחפש, כי אין כזה, מת היפה, מת ונישאר רק המסר, הנה הגענו אל המסר, הוי המסר המסר, המסר עם כל המסרים הנמסרים לקהלים בעלי הרכבים הנחשפים בין מתקשרי התקשורת הקהילתית.

סגור את ברזי הלב, אתה הקורא. דע לדבר על הספר ולא לדבר מתוך הספר. אל תפגוש בו את חייך אלא את חוקי השייכות. כי מה הם כל החיים אם לא בסך־הכל “חומרים”. ומה כל שפעת יחסי החיים אם לא רק “תיזמורים”. ומה כל הרצון לומר משהו אם לא בסך הכל רק התיעוד של משהו. והקונספציה, שהיא הלא כל הדבר והיא הראשית והיא התכלית. והקטלוג שהוא תמיד קודם לתמונות, והאוצר שקודם ליוצרים, והעורך לסופרים, והתכנייה שהיא המוסיקה, והכתבה שהיא הספרות, ושמה שכתבו על אחורי הספר מחליף בנקל את מה שבתוכו, ומעל הכל: אתה הסופר אם לא ראו את מצחך הרם ואת סלסול תלתליך בטלויזיה – אינך קיים. באופן, שאחרוני הקוראים שעדיין מבקשים לקרוא, מוטב שיירגעו ויילכו אל האקדמיה לקנות להם כלים.

מהר ילמדו שם שהראשון להבנת הסיפור והקודם לכל הוא הז’אנר, ובלעדיו אין כלום. מצא את הז’אנר ותהיה לך ספרות. ועוד ילמדו כי אף אחד מעולם לא התחיל כלום אלא כולם תמיד רק ממשיכים. וילמדו כי אין סיפור ואין שיר אלא תמיד יש רק משפיעים ומושפעים. וכי אין סיפור ואין שיר אלא תמיד יש רק חבילות, והספרות והשירה באים בחבילות, של דורות ושל אסכולות ושעל כל החבילות כמובן יש תגים, והתגים מתחלפים כל הזמן, ואסור לפגר. ועוד ילמדו איך לדבּר על סיפור כאילו הם סוציולוגים או פסיכולוגים או אידיאולוגים. וילמדו על הבעיתיות של הבעיות, ועל הסוגיות של הסוגות, וילמדו לציית ולדבר בלשון אשפי התקופה על גדות הסיינה ועל גדות ההדסון, ולהשתבח בהם ולצטט מהם ולהביא מובאות, ולהימנות על חסידיהם הקנאים, וכשם שאין מדע בלי הוכחת המעבדה, כך אין ספרות בלי הסכמת רבני האשפים, דור דור ואשפיו, ודור דור וחסידיו השוטים, ודור הוא חמש שנים ולעתים רק שנה ורבע, ותמיד צריך להזהר בפיגור, וילמדו כי ראשית חכמה הוא הפייפר וטקס כתיבתו עדות לחכמה. ושאפשר להיות עיוורים בתערוכה, ושמותר להיות חרשים במוסיקה ושניתן להיות אטומי לב בשירים, ובלבד שיהיו יודעים לשייך ושלא לפגר. ושמי שיאמר בקול רפה כי אין לספרות שום “כלים” מוכנים ולא שום “מכשירים” נירכשים, מלבד גודל לבו של הקורא ופתיחותו – יהיה מוחזק שוטה, מפגר, ניבער וארכאי.

ואילו מה עשה לי הסיפור, מה מצאתי לי בשיר, מה קרה לי כשקראתי, מה היה לי כשהייתי שם, מה לי ולדבר שנודע לי, ואיפה אני הייתי בו בסיפור ואיפה קרה גם לי מה שהשיר שר, ומה השתנה בי, ואיך יצאתי שונה משהו לאחר שקראתי, רטוב או יבש – כל אלה הלא הם מוקצים מחמת יושן, ומאי־קידמה, ומחמת הברזים הסגורים, כל אלה הרגשנויות של הלב הפותה של כל הגריאטרים העבשים האלה שלא חכמו להסתלק בזמן, כי השיר היום לא עושה־כלום ולא לצריך לעשות כלום מלבד אשר לשים אותו נכון בחבילה הנכונה של הפוסט ולא לערבבו עם הפוסט פוסט, ולא לצאת עם המסר ולהדביק אותו בפוסט הלא נכון, בין כל הפוסטים המתחלפים ולפסטטו פסטט היטב.

דברים מגונים אני הולך לומר. שצריך לקרוא את מה שהסיפור הוא, ולראות את מה שקורא ספרות מוזמן לראות, ולא את הישגי מדעי החברה ומדעי ההתנהגות ולא את אמצעי העזר להבנה, אלא ממש את זו הההבנה הבאה אליו מן הקריאה. ולקרוא סיפור נטו. ולקרוא שיר נטו. ולקרוא את מה שהסיפור הוא. ולקרוא את ייחודו ואת ליבו. ולקרוא את לב המאפליה, אם מותר לומר כל־כך, שם בפנים, הלא אתם יודעים, ואסור להאריך, ולקרוא את תוכו ואת דרכו, באותה פגישה מיוחדת שמי שלא יודע אותה לא יודע ספרות ומעולם לא היה בה, ומתוך הנאה, זו ההנאה שרק מי שנהנה בה יודע מה היא, ובלי פרשנויות ככל האפשר, ולבד, ובלי למעוך את הסיפור בידיעות מלומדות חוץ לסיפור, ולא להסתיר את הסיפור בגבב מחקרים, ולא להסיט את המבט המגלה מה הדבר אל כל ההסטות המכסות את הדבר בכל אותן חכמות נילמדות, ורק לתת לעצמך להיות בדבר, ורק לתת לפגישה להיות, ולתת לשניים להכיר זה את זה, לתת לשניים לגעת זה בזה, ואם ייקרה ומה ייקרה ביניהם, אינו עסקו של איש, אלא זו חירותם בלבד, ושיוכלו סוף־סוף לקרוא סיפור כסיפור, מפני שהסיפור אינו צריך לשום כלי־עזר ויש בו כל מה שהוא צריך, ואולי, לפעמים, רק פה ושם לעזור לקורא הסיפור, אם ייבקש, כגון הקשב לכאן, ולא יותר, או כגון תשמע כעת, או כגון וראית גם מצד זה, ולא לקרוא הצידה מן הסיפור אל התקופה ואל ההיסטוריה ואל הטריטוריה ואל הביוגרפיה, ולא צריך להיות מדופלם בכלום מחוץ ללב אנוש, לב פתוח, רגש ורגיש, מכוון ככינור, ולתת לחיזור הזה שבין השניים, שייחזרו להם, ולמצוא ולאבד ולהתקרב ולהתרחק, ככל שהפגישה תימשך, זה עם זה, אחד או אחת עם אחד או אחת, ולא חבילה ולא עשיית חבילות: ורק שניים לבדם שמתייחדים זה עם זה.

והגענו, אל החבילות הללו שבספרות. הו כן, מי לא שמע ומי לא קיבל את סדר החבילות שלנו, והלא אצלנו סדר־הדורות, ויש חבילת דור בארץ ויש חבילת דור באדמה ויש חבילת דור בשמים. אבל אין לנו כלום ביחיד האחד, ובמיוחד האחד, באותו היחיד האחד ובאותו המיוחד האחד, שהוא זה שעשה לי בפגישה האחת הזאת משהו בי, בשכלי, בחושי, במשהו בי. וגם לא שואלים עוד אם צחקתי או בכיתי אם השתוממתי או זז בלבי, אלא מתחילים מייד ממה שקוראים לו תפקיד הסיפור, או תפקיד השירה, כאילו יש או צריך שיהיה או יכול שיהיה לשיר תפקיד או לסיפור.

אחדים מן היושבים כאן אי אפשר שאינם זוכרים ספרון אחד שכותרת המשנה שלו היא דוקא לגמרי מכותרות החבילות, משהו מעין “על הספרות ועל החברה”, אבל בפנים החוברת יש פתאום סיפור קצר על ילד אחד שהיה יושב לבדו בשעת דמדמומים אחת בדירה הגדולה של הוריו, חבוי מתחת הפסנתר ונאחז ברגלו האחת כדי שלא לפחד, כשהתפרצו פנימה מגפיים רבים ועשו דברים נוראים מספר, עד שלבסוף נשארה הדירה ריקה והילד נשאר מכורבל שם מושפל ועזוב בין הקירות הריקים – ואתה הקורא נעצר, וניכמר אז אליו, הו ילדי ילדי, מכל הלב, ועונה לו בנוכחותך עימו, גם כשיודע שאין בידיך כלום להושיע, ושאת הנעשה שם שום דבר לעולם לא יוכל לתקון, וכי לא הילד הזה אלא העולם כולו התקלקל אז ללא רפוא, והלא ממש כך, זה פחות וזה יותר, הם כל הסיפורים והשירים, שהנוכחות בהם היא הראשונה החזקה והנמשכת, ולא איכפת כלום מה היה הז’אנר, ומעליבה השאלה מי השפיע, או לאיזו חבילה הסיפור נכנס.

ברזי לב סגורים. זה מראה מדע הספרות. “הרפובליקה של הספרות”. האקדמיה לספרות ולאמנות. לקחת דבר ולייבש אותו בעשבייה שלהם או לנעוץ פרפר בסיכה ולשים בפורמלין ולסגור במגרות המתויגות. חבילות חבילות של דומים, חבילות חבילות של יוצרים, וחבילות של אסכולות ושל זרמים, ושל חוקי ההמשכיות, שכאילו יש כאלה, ולראות בזה עיסוק חשוב ולא להיבהל שמה שהם עושים אינו ההיענות לקריאת איזה סיפור או שיר, אלא ממש עשיית מצבה חקוקה על קבר אחים.

האם זו טעות קשה שאין ספרות אלא יש ספר ועוד ספר ואין שירה אלא יש שיר ועוד שיר, כל אחד יחידי ופעם אחת, כמו שיש רק פגישה עם איש או עם אשה ולא עם האנושות ולא עם הנשיות.

הנה סיפור קצר מימים לא רחוקים. שלמה צמח, סופר ומבקר מחמיר פנים, שהתאכזר והיה רשע אל צעירים רבים ואל לא כל כך צעירים כמו עגנון למשל, עמד ונזף פעם במורה צעיר אחד שהתוודה לפניו כי קשה לו ללמד בבית הספר את פרחחי כיתתו את השיר “לבדי” של ביאליק, ו־“כולם נשא הרוח, כולם סחף האור” מעניין את זקנתם, – איש צעיר, נזעק אז שלמה צמח, איך אתה מדבר! השיר “לבדי” הוא מעל כל וויכוח או קושי, ולא שום מורה קשה יום או פרחחיו יקבעו כאן, ביום שהופיע השיר, סיפר לו, בוורשה, בהשילוח, בתמוז תרס"ה, 1905, היה הוא שלמה צמח הצעיר מהלך ברחובה של וורשה וקורא בהליכה מתוך הכרך הטרי מן הדפוס, בעמוד 73, כשפתאום נעצר הלום ועמד, וידע מאד כי יש רק ימים ספורים בחיי אדם שככה קורה לו, שמשהו גדול ניקרה עליו בדרך, כאדרת אליהו באלישע, ושזה השיר הוא אחד מפלאי עולם, ושהנה הוא זוכה כעת ברגע פלא כזה, ועיניו, מספר שלמה צמח הרשע, ואני אינני מן הבכיינים, הזכיר למי שלא נרמס עוד תחת רגליו, ואני דמעה נשרה פתאום מעיני על דפי הספר, כמו ברומנטי שבספרי המשרתות, דמעת האיש שהפלא נתגלה עליו פתאום באמצע הרחוב, שם, בוורשה.

ככה אמר שלמה צמח, ולמי אמר ככה אם לא למורה תיכון צעיר אחד שהחציף ושאל שאלה, וגרשון שקד שמו. כי אין שאלה אחרת. אלא רק מה זה עשה לך הסיפור. איפה אתה היית בו, מה קרה לך כשקראת, ומה אחז בך כשהיית בפנים. זה קודם כל. ואיך היה הדף הזה מנגן יפה עד שצר היה להפוך אותו, וכל השאר אפשר כן ואפשר לא, לפי הפנאי, העניין או הפרנסה. ולמי שיש סבלנות או צורך יילך אחר־כך ויהפוך בחכמות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והפילוסופיה, ויילך אחר־כך, אם הוא מוכרח, וימדוד את מידת המודרניזם עם כל שאר מידות האופנה, מפני שככה זה הולך כעת, ואילו הסיפור או השיר, כמעולם, הללו יישארו להם מחכים, מצפים למישהו, נשכחים כמעט, עד שיהיה בא יום אחד מישהו, ולוקח אותם בידיו וקורא ונושא עיניו ומפטיר ואומר יפה, ולא יהיה מסתיר כמה הוא נירגש, ולא בוש מהודות עד כמה נגע הדבר בליבו, באמת.

וזה כמעט הכל. ואם אתה קורא מאמר בקורת שפותח באינפורמציה או בקלספיקציה או בקונספציה, או בתולדות הדבר או בזיהוי החבילה של הסיפור האחד – דע, כי המבקר לא היה שם, לא היה בפנים, לא היה בדבר, וכי הוא קרא עם ברזים סגורים, הוא לא קרא את הסיפור. הוא קרא עטיפות חבילות. הנח לה לבקורת זו מייד. השאר אותה לקוראים שעל־פי אומנותם הם חייבים לכל הידיעות האלה. מאה או מאתיים אם לא רק חמשים. אבל אם אתה קורא מאמר, רשימה או תיאור הפותח בכמה צחקתי, או כמה נפעמתי ואפילו כמה נשתעממתי, כלומר, מה קרה לי כשקראתי, מה עשתה לי הפגישה עם הדברים הכתובים שם, איפה אני הייתי ואיפה היה הסיפור ואיך היתה הפגישה – זה כל הדבר. אחרי זה ילך ויעשה כל מבקר כרצונו וכהשכלתו וכמומחיותו. ואילו כשכותב מבקר מאמר ואין בו אפילו נשימה אחת של נוכחות בדבר, אלא הכל רק חבילת ידיעות חוץ וידענויות ופרשנויות ובאורנויות, דע שהסיפור נשאר סגור, המבקר כתב מראשו המלומד כדי להתחמק מליבו השותק והברזים היו סגורים.

כי אין לך מלומד ספרות שאינו יודע לכתוב להפליא בלי שכלל היה נוכח בו בסיפור, כמי שחוזר מפגישת אהבה ומספר על ייחוסה של הכלה ועל תולדות דודותיה. או לך למשל לגלריות לאמנותִ ותמצא שם מגפה אחידה של “ללא כותרת”, מפני שככה זה היום, ומגפה של “טכניקה מעורבת”, כי ככה זה היום, או קרא בסופי השבוע כי ספרות זה תקשורת, וכי לספרות יש גם תפקיד, חברתי תרבותי או אידיאולוגי, בעוד שכל זה בדיות תפלות, וצריך רק להזהיר קוראים תמימים שלא ייפתה ליבם אחר התפקידים, ואחר המסרים, ואחר ההסברים, ואחר פיענוחי הנפש, ושייזהרו מאד מאדיפוס, למשל, שאמנם כבר הפך לבובת סמרטוטים ממורטטת מרוב שימושים ומישמושים, אבל קשה לחסידיו לנטוש אותה כי במה יתעסקו ואת מי ימשמשו, או האם פתאום יתחילו לדבר על מה קרה להם כשקראו סיפור? וכיוצא בזה כל מיני המפצחים והפיצוחים למיניהם, עם כל דרשות הסמלים והסימולים, והאלגוריות והארכיטיפים, ושלא יתפתו אנשים לסטות מן הסיפור שאינו אלא תמיד רק נוכחות מיוחדת בין שניים, ושיסתמו אזניהם משמוע על השפעת הדור והתקופה והמאורעות על היצירה, מאות אלפי אנשים היו באותה תקופה ובאותו מאורע וכל ההשפעות המבורכות של הזמן ההוא והמקום לא העלו מהם לספרות ולא כלום, אלא בפראג היה רק קאפקא אחד ובבוצ’ץ רק צ׳צ’קיס אחד ובאוכספורד־מיסיסיפי רק פוקנר אחד, שאילו נולדו בעיר אחרת ובזמן אחר לא היו חדלים מספר סיפוריהם, אלא שבתירוצי חוץ שונים, ושעובדה היא שכל תחלואי הדור והתקופה והזמן לא גרמו ולא הפרו ולא הרבו עוד יחיד אחד כמותם, וכל הנסיבות החברתיות והתרבותיות שתלמידי מארכס היו דשים ומסבירים בהם ימים רבים כל כך, וכל המפתחות שתלמידי פרוזה היו מושיטים ימים רבים כדי להסביר בהם הכל, וכל מדעי הספרות עם כל הסינקדוכות והמטונומיות – לא העלו אף שורה אחת כזו, שהמענה עליה הוא, אלהים, איזה יופי.

הנה אפוא חזרנו אל היופי ואל היפה. מלים מגונות ודחויות ומוגלות החוצה מתרבות האקדמיה ומכתיבות המומחים. אין להן מקום בשום פייפר ראוי לשמו אלא רק לגנאי, ואינן שום מדעי אובייקטיבי אלא הן רק כפל לשון לרגשנות, לסבטימנטליות, לרומנטיות, להשתפכות, לקוואץ' ולקיטש, מלבד הריאקציוניות שמלפני פוסט מודרני שהוא. ומי שמחפש את היפה ומי שנענה ומתפעל, חזקה עליו שהוא בוּר וגם ניבער וגם ארכאי ודידקטי ורגשן ושפכן וסופרלטיבי ונמלץ ומליצי ומדבר פאתוס, ובקיצור דינוזאור פאליוליטי, ואינו יודע כי “כתוב יפה” כבר ניגמר, וכבר ניפסל וכבר הושלך, ולא נישארו לנו אלא משתנות דישאן, עסקי השומן של בויס, וההפלטות של ג’ף קיּנס, עם עניות החומר ודלות הטקסט, עם שטיחות האמירה, ועם הכזה כאילו, והאירוניה המקומונית, והציניות של בתי הקפה הנכונים, והשירים כאילוסטרציות לתיזות של העונה, עם כל הדה־, וההיפר דה־, והקונטרה דה־, והניים, והאנ־ניים והרי־ניים, (name, un name, re name) ושאר כל יצורי השפר שכמותם, שלאיש בעולם אין בהם שום צורך ולא מקום ולא ערך ולא עניין ולא איכפת, אלא שהם חובה יותר משום יפה שבעולם, מפני שהם של כעת, וכל הבנה אחרת אינה אלא הבנת חוני המעגל, גם מגוחך גם מפגר ואם תרצו אפילו פאשיסטי בעליל.

מה נישאר אפוא? נשאר שבכל מקום אומריים היום שהקשר שבין בית־הגידול של הסופר ובין הסיפור שלו, הוא הנושא, הוא העיקר, הוא העניין – ושאל הקשר הזה גם פונים הקוראים, “הנמענים” בלשון החכמים, והוא להם לפה, למענה, וגם להערכת עצמם – בעוד שהקשר הזה אינו אלא רק התפל שבסיפור, רק התירוץ, רק ההזדמנות לדבר, ואפשר לעצור נשימה מבאך בלי לדעת כלום על לייפציג, ואפשר לעצור נשימה ולהרחיב לב במוסיל בלי לדעת את פרטי וינה, או ליהנות ולהתרונן מסיזאן בלי לבקר באיזה חבל ארץ בצרפת, לא יזיק לדעת עליהם משהו אבל אחר כך ולא כתנאי, כי רק התוצאה היא העיקר, רק הסיפור, רק הנגינה, רק הציור הזה, הוא העיקר, ולא הסיבות ולא הנסיבות ולא המחלות ולא האירועים, לא הם שעשו את הרגע המיוחד ואת הפגישה המיוחדת, ואת היפה המיוחד שהנה פתאום מתגלה כעת, עם אותה ההיענות המיוחדת שנתגלתה עליו, מין היענות כזו שאינה מושגת משום השפעה אחרת, מין קשר שבין שניים, לא שום מוען ונמען, אלא אדם עם דיבורו של אדם, ומה שקורה כעת ביניהם, ואילו השאלה אם זה היה באמת, ואיך זה היה באמת, יכולה לחכות לאחר־כך, תמיד יכולה לחכות, בלתי הכרחית, ואין אלא רק היענותו של זה לפנייתו של זה, ואדם רואה כעת דבר שאין לו תיאור אלא יפה, לא־במובן הדקורטיבי, ולא במובן המתוק והמוצא חן, ולא שום שמן זית זך, אלא במובן ההוא שפוקנר דיבר עליו כשדיבר על “אומה של אנשים”, דברים של ענווה, ושל רחמים, ושל סובלנות, ושל גאווה, דברים שאומרים את הצריך באופן ההכרחי שלו, ואת הנואש מהיאמר שנפתח כעת להיאמר, בפגישה הזאת, המיוחדת.

האם לא הגיעה השעה, גרשון, לשוב ולגלות את היפה? ויהיה כאילו זקני הדור שוב מגלים את היפה. את הרשות ליפה. את הלגיטימציה ליפה, ושיהיה מותר ליפה לבוא בין אנשים, ולא לוותר עליו. ולקרוא לקוראי הסיפור ולקוראי השיר שלא לעצור בעצמם, ושלא להתבייש בליבם, ופשוט, לאמור יפה – כשיפה, ופשוט להתגאות שעוד יש יפה, ויש כמוס, ויש נירגש, ויש חרישי, גם בצוק העתים וגם בזמנים האלה כשהכל כל כך מרגיז ולא יפה, כזה מין יפה שהרואה אותו שוב אומר, אלי, העוד ישנם כל אלה, העוד מותר בשלומם לדרוש?

הנה אנחנו מביטים בך גרשון. אמור לנו שהיפה הוא יפה ושאין אלוה מבלעדי אלוה והיפה הוא יפה.

דברים בבית אריאלה לכבוד גרשון שקד, יולי 1993