לוגו
לארץ אבותינו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הקדמה למהדורה ראשונה    🔗

ידידי היקר מר אברהם צוקרמאן!

הנני שולח לך היום ספרי “לארץ אבותינו” והנני נותן לך רשות להדפיסו על פי התנאים שהותנו בינינו.

אם לא יהיו לרצון לפניך אילו פרקים בספרי זה, אשר במו נגעתי בכבוד אנשים, אשר אולי המה מאוהביך או ממכובדיך, אל נא תשלח ידך בם להתקנם או למחות אותם. שהדי במרומים, כי מטבעי אינני נוקם ונוטר; הרבה, הרבה פעמים מחלתי על כבודי ולא תבעתי עלבוני, אבל משום כבוד הרעיון הלאומי לא אוכל לחשות ואת אשר הורוני המעשים והנסיון היומי בעבודתי בארץ הקודש – זאת חשבתי עלי לחובה לגלות ברבים. אנוכי לא במליצות והשערות דברתי, כי אם עובדות הבאתי ומעשים שהיו וקרו ספּרתי, ובטוח הנני כי דברי האמתים שיצאו מקרב לבבי יכּנסו ללבב אוהבי ציון הנאמנים והנבונים, – ויותר מאלה ישפטו אותי הקוראים כל אחד ואחד לפי דעתו ושכלו. אבל אתה ידידי היקר, תדפיס כמו שהוא! אל נא תתפלא עלי, על אשר אֵחרתי לשלוח לך ספרי עד היום, כי מן היום ההוא שעזבתי מקור מחיתי בארץ מולדתי, זה כשתי שנים וחצי, ללכת לנוע על חרבות ארץ אבותינו, נהרס מצבי החמרי עד היסוד, והנני טרוד כעת תמיד למצוא טרף לביתי, על כן לא יכולתי לשלול לי ימים אחדים לסדר את ספרי עד היום הזה. אך אני תקוה כי חובבי ציון המבינים ימצאו חפץ בו גם היום.

והנני ידידך הנאמן זלמן דוד ליבונטין

בחדש תמוז, תרמ“ד, מוהילב ע”נ דנפּר


 

הקדמה למהדורה שניה    🔗

המחברת הזאת היא מהדורה שניה מספרי “לארץ אבותינו”, שהוצאתי לאור בשנת תרמ“ד, אחרי היוָסד “ראשון־לציון”, שזכיתי להיות בראש מיסדיה. בחוברת זו הוספתי רק את “התמונות והצללים” מחיי החלוצים הראשונים, שהדפסתי בשנות הארבעים ב”המליץ" ו“כנסת ישראל” (של שפ"ר) וכמו כן קצת מאמרים, שכתבתי ב“המליץ” ו“המגיד” בעניני הישוב בתקופה ההיא של חבּת ציון. כל אלה יוכלו לשמש, לפי דעתי, חומר לכותב דברי ימי הישוב בארצנו וכמו כן גם כעין הקדמה וחלק ראשון לספרי, שאני מכין לדפוס ואשר יכיל חומר על עבודת הישוב של ההסתדרות הציונית בארצנו מראשית שנת 1901, למן היום שנכנסתי בתור מנהל לבנק העברי בלונדון, עד הזמן האחרון.

המחבר

סיון תרפ"ג, תל־אביב


משימה 1 קובץ 4.png

 

פרק א: מחוץ לתחום המושב ברוסיה. – הפרעות הראשונות נגד היהודים בשנת תרמ"א. – וכוח בקרון הרכבת.    🔗


סלח נא לי אדוני – אמר לי משרת בית המלון בעיר חרקוב, כי לא אוכל להשאירך עוד פה, כי פקודת ראש המשטרה חזקה עלינו עד מאוד לבלתי תת ליהודים לדור בבית מלוננו.

– שאל נא את פי הסוכן אולי אוכל ללון פה הלילה, באשר עוד עלי לעשות דבר מה לרגלי מסחרי, ומחר אצא לדרכי.

– את פי הסוכן לא אוכל לשאול, אדוני, כי הוא לא יאהב את אחיך היהודים, ולוּ ידע גזעך שלשום בבואך הנה, כי אז לא נתנך לבא הביתה. עוד אתמול בקראו בתעודותיך שנשלחו מן המשטרה כי יהודי הנך, צוה עלי לומר לך, כי תעזוב את ביתו, ואנוכי רק למען הדרת כבודך לא הרגזתי מנוחתך עד היום… והא לך עתה חשבון הכסף אשר עליך לשלם וגם כתב מסעך, – הוסיף המשרת בהגישו לפני את החשבון ואת כתב־מסעי שנוספה עליו הערה קטנה: “פלוני היהודי מחויב לעזוב את העיר”.

כבד היה לי להוסיף להתחנן לפני משרת בית המלון, אשר כבר עשה לפנים משורת הדין למען הדרת כבודי, כלומר: בשביל שקל הכסף שקבל תשורה מידי. שלמתי כסף החשבון ולקחתי את תעודותי וצקלוני ואסע אל בית הנתיבות לבוא לעיר קרמנצוג.

גם בשבתי ברכבת לא יכולתי עדיין לשכוח את משרת בית המלון השכּור, אשר לו הרשיון לגור בעיר חרקוב ולסחור בה כאוות נפשו, ושאלות משאלות שונות התחילו להתרוצץ בקרבי ולדרוש פתרון ממני: באיזה קדושה יתרה נתקדשה העיר חרקוב, ומה פשעי ומה חטאתי, כי נאלצתי לעזוב את העיר בלילה, טרם עוד גמרתי עסקי בה? מדוע זה מאושר בעל הכרס העב הזה היושב פה ממולי בקרון, כי יש לו רשיון לגור בבית המלון בחרקוב כחפצו, ובמה נופל אנוכי ממנו ואף גם מהמשרת השכּוֹר בבית המלון? – כה חשבתי וחשבתי עד אשר נעצרה הרכבת באחת התחנות, ויצאתי החוצה לשאוף רוח. הלילה כסה את עין הארץ ורק מנורות אחדות האירו את מסדרון התחנה.

– ייליסאבטגראד… יהודים – שמעתי דברי רוסי אחד לרעהו, בלכתם לשוח על רציף התחנה.

– עודם עושים שמות ביהודים גם בסביבות העיר, – שמעתי עוד מפי איש אחר, העולה במדרגות הקרון, והוא מדבר אל רעהו ההולך אחריו ולועס בפיו דבר מאכל.

– מה הן השמועות שמעבירים פה? – שאלתי ברעדה את השוטר העומד במסדרון התחנה.

– המון העם עשו שמות ביהודים בייליסאבטגראד, בבתיהם ובחנותיהם וישדדו כל אשר להם;

הפעמון השמיע את קולו שנית, לאות יציאת המסע, ואנוכי עזבתי את השוטר ברוגז ודאבון לבב, ובפיק ברכים באתי פנימה אל הקרון.

הרכבת עזבה את מקומה; גלגליה החלו לשוקק במרוצתם, אך במה נחשב הרעש הזה לעומת המית לבבי למשמע אזני מפי השוטר? ודבריו האחרונים אשר דבר במנוחת לבו הוסיפו עוד מלח על פצעי לבבי, וירגיזו את קרבי בי. שכחתי את משרת בית המלון ואת אשר גורשתי מחרקוב והגיתי מחשבות על דבר הרעם בייליסאבטגראד ותארתי בדמיוני את אחי הנרדפים על צוארם על ידי שכניהם שישבו לבטח עמהם.

-ה“טלגרף מרוסיא החדשה” ועוד כתבי־עת אחרים נבּאו זאת מראש עוד לפני חג הפסח, – אמר רוסי אחד גבה הקומה וקווּצוֹתיו תלתלים אל רעהו בעל כרס רחבה, שישב למולו.

-גם אנחנו ראינו זאת מראש – ענה עב הכרס לרעהו – כבר נתמלאה סאת רשעתם של הארורים האלה וקצר כוח הסבל לשאת אותם וערמתם. הלא אין עיר ואין כפר במלא רוחב ארצנו, אשר לא רבּו בהם היהודים. ומה עושים הארורים האלה? – רק מוציאים לחמנו מפינו! הגע נא בעצמך, אדוני? אתה מוכר נרות בשלושים קופּ‘1 כל ליטרא והיהודי ימכור בשמונה ועשרים – ובכך יחסר לחמך; אם קונה אתה תבואות האכּרים בשוק – ויבוא היהודי ויוסיף חמש־עשרה קופ’, – מובן הדבר כי הוא ימלא אסמיו תבואות אכּרינו, ואנחנו נאלצים לטמון ידינו בצלחת להביט בפניהם ולפהק. מה נאמר ומה נדבּר? צרעת ממארת המה בנו: את לשד האכּר ימוצו בכפר, ואת מצבנו אנחנו הסוחרים יהרסו בלא תקומה, – כילה בעל הכרס העבה, ונחיריו נמלאו עשן מקצף וחימה.

-סלח נא לי אדוני – אמרתי אנוכי אל עב הכרס – אם אומר לך כי תשגה מאוד במשפטך על דבר היהודים, ומדבריך אוכיח לך משוגתך. הן אם יוזיל היהודי שתי קופ' מכל ליטרא נרות, הלא בזה יביא תועלת לכל אנשי העיר, כי ימציא להם צרכיהם במקח יותר זול, ולא יתן ליחידים לפשוט עור עצמות הקהל מעליהם. ואם יוסיף היהודי, כדבריך, חמש־עשרה קופּ' על תבואות האכּר בשוק, הלא גם בזה הועיל הרבה מאוד, כי לא יניח לאביר הלב, אם הוא רוסי או יהודי, להכריח את האכּר למכור תנובת שדהו, אשר אסף בזיעת אפו, במחיר קטן.

-חידות לי דבריך, אדוני, איככה תדבר דברים כאלה ותלמד זכות על היהודים הארורים? – נהם בעל הכרס העבה ופניו אדמו כתולע – הלא גלוי וידוע לכל, כי היהודים מוצצים לשד דמנו וצרעת ממארת המה בארצנו… יקחם אופל!

-הלא גם הוא יהודי – לחש בעל קווּצוֹת התלתלים על אוזן בעל הכרס העבה, ויקרא האחרון אלי כמנצח:

-עור בעד עור, וכל אשר לאיש, יתן בעד קרוביו – יהודי אתה, אשר על כן הבל יפצה פיך!

-יהודי בעד יהודי – זה דבר ידוע! – ענה עוד נוסע אחד.

-יקחם בכור השטן! – קרא השני.

-מוצצי דמנו… אחת דתם לעשות בהם שמות ולהשמידם – ענה נוסע שלישי.

-טוב מאוד עשו אחינו בייליסאבטגראד, – הוסיף בעל הכרס העבה גם הוא חלקו.

הבינותי כי רק לשוא אשחית דברי וכי לא פה המקום לדברים אמתים ונכונים ולהגיון ישר, אשר על כן נאלמתי דומיה. גם שאון הנוסעים קם לדממה ומעט מעט החלו לנום איש על מקומו, וגם בעל הכרס העבה שישב ממולי התחיל לנענע ראשו ורובו הנה והנה ושנתו, כפי הנראה, ערבה לו; רק אנוכי לא יכולתי לישון כל הלילה וברגשי עצב ותוגה באתי כאור בוקר לקרמנצוג.


 

פרק ב: הפרעות נמשכות. – רעיון היציאה לארץ־ישראל או לאמריקה. – נביא חדש. – אגודה להתישבות בארץ־ישראל בקרמנצוג. – אסיפה בבית עסקן אחד בחרקוב. – חברה לישוב ארץ־ישראל בעיר ההיא. – נהייתי שליח לשתי חברות.    🔗


ואחינו בקרמנצוג נבוכים מאוד; כל פה דובר וכל לשון מספרת שמועות מבהילות מייליסאבטגראד, והרחמנים בני רחמנים התאספו ויקצבו נדבות וישלחו כסף ולחם לשדוּדים.

ביקש ישראל בארץ רוסיא בכלל ובערי הדרום בפרט לשבת בשלוה עם אחיהם הנוצרים; שפת הרוסים היתה שפתם ואל מעשיהם למדו, ויבטחו על השכלת המאה התשע עשרה, כי תביא מרפא בכנפיה לפצעי עמנו אשר יפצעו במו זה כאלפים שנה – ובהתחולל הרעם השתאו איש אל רעהו וישתוממו למראה עיניהם ולמשמע אזנם… “האם רדיפות ימי הבינים קמו עוד הפעם עלינו? המשענת קנה רצוץ היתה לנו ההשכלה האירופית?” – כך שאלו אחינו איש את רעהו ורעדה אחזה שה פזורה ישראל.

עוד טרם חדלו דבּר על ייליסאבטגראד והנה באו השמועות על דבר הרעמים בקיוב, סמילא ויתר ערי הדרום. ויתבוננו אחינו אל מצבם ויראו כי פנו אל ההבל ויהבלו… כי העמים אשר אמרו לחיות בצלם הראו למו את הדלת והמזוזה; ויילחצו ישראל בעתות צרה ומצוקה אלה איש אל רעהו, כמו שיות פזורות בבוא עליהן זאבי טרף.

-במה נעזור לצאת למרחב ממצבנו הרע? – שאלו איש את רעהו.

-רק תרופה אחת למכתנו: לצאת מן הארץ – ענה קול המון כקול שדי.

-לצאת מן הארץ וללכת לאמריקה, ארץ החופש והדרור – אמרו אחרים.

-לצאת מן הארץ וללכת לארץ פלשת, ארץ אבותינו – ענו אחרים.

האיש, אשר הטה אזנו בימים ההם לשמוע קול ההמון, הוא ידע, כי אלה מאחינו, אשר המקרים והמעשים שקרו בעתות צרה ומצוקה אלה, עשו רושם עליהם, נפלגו אז בדעותיהם בדבר בחירת המקום ליציאת הנרדפים; אלה שנתגדלו ונתחנכו על ברכי התורה והתלמוד, שקרו ושנו בדברי ימי ישראל ונתנו אל לבבם להבין, כי הרדיפות והתלאות אשר מצאונו הן תולדות השנאה הלאומית אשר בשמה ישלוט שבט אחד ברעהו וכל דאלים גבר מיום שנפלגו האנשים ללאומיהם עלי אדמות, – השנאה הלאומית הזאת, אשר בימים עברו העלתה אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל על המוקד תחת מסוה קנאת הדת, נתגלתה עתה בעתות האלו, בשעה שעמודי הדת נתרופפו, בשם אחר, שם יותר אמיתי – מלחמה נגד בני שֵם. ובכן שפטו בדעתם, כי גם באמריקה אין אנחנו בטוחים מן השנאה הלאומית נגד בני שם. אלה ענו ואמרו, כי היציאה לאמריקה היא רק הצלה פורתא ולא הצלה לדורות, כי ימים עוד יבואו והשנאה הלאומית תתלקח גם שמה וגם אמריקה תקיא אותנו, אשר על כן הדרך האחת אשר תוכל להוציאנו למרחב והתרופה האחת למכתנו היא – לתקוע לנו יתד בין עמי בני שם, בארץ אבותינו, בארץ ההיא ששמה גודלנו והיינו לעם. בדורותינו בטוחים אנחנו כי בין עמי שם נחיה, ובנינו אחרינו אם ישמעו קול נוגש, יזכרו לו זכות אבותיהם ואבותינו. כן חשבו ושפטו הלאומיים. הצד שכנגדם, המה רוב יושבי ערי הדרום, שנתגדלו ונתחנכו בלי ידיעת שפת עֵבר, בלי תורת ישראל ודברי ימיו, אלה, שכל ימיהם חלמו חלומות שוא להתבולל בין שכניהם ולהשכיח שם ישראל ולכבוד היה להם להתחשב על משפחת העם שהם יושבים בתוכו, ורק כאשר המטירו עליהם אש וגפרית ומכות חדרי בטן, ובבתי התיאטראות והקלובין היה להם שם יהודי לחרפה וזכרוֹ לחגא, – אז, רק אז זכרו כי יהודים המה ובבואם לחקור אחרי סבּות המקרים ראו ברדיפות פרי קנאת דת או שנאת לאום או שתיהן יחדיו. אבל הדת הזאת, שעליה המה נהרגים כל היום במה נחשבה בעיניהם, אחרי אשר לא ידעוה ולא ישמרוה? והלאום, אשר בגללו המה נרדפים – הלא כספר החתום הוא להם, יען כי על עם ישראל ידעו רק מה שלמדו בבתי הספר, “כי היהודים והצוענים המה מהעמים הנודדים”, – ומי הוא זה אפוא הסכל, אשר יאבה להתפאר בעם זה העומד במדרגה אחת עם הצוענים ולהיות עוד נרדף ונהרג עליו כל היום? על כן בהתעורר רעיון היציאה, נהו אחרי אמריקה ארץ החופש והדרור, אשר שמה לא יתפקדו האנשים לדתיהם, וללאומיהם.

ובעיר ייליסאבטגראד קם נביא חדש, שהביא לעם תורה חדשה. יעקב גורדין יסד בעיר זו אגודה בשם “הביבליים”. עיקרי תורתו היו, כי היהודים יעזבו בפומבי את התלמוד וידגלו רק בשם החוּמש, ואז – כך היה סבור, – יעשו הרוסים פרעות רק ביהודים המחזיקים בתלמוד. אבל הביבליים יהיו לעם אחר וישבו לבטח ברוסיה.

גורדין זה בא גם לקרמנצוג, עיר מושבי, וקרא לאסיפה את היהודים המשכילים והרצה לפניהם את תורתו החדשה. קצת מן הנאספים נתנו ידם לאגודתו. אבל בינתים יצא ה“רזסווט” במאמרים מדעיים חריפים נגד הנביא החדש הזה, ואז עזבו בני האגודה הזאת את נביאם, והנביא עם אחדים מן הנאמנים בחבריו יצאו לאמריקה.

רעיון שיבת ציון התעורר בי כמה פעמים. עוד בהיותי נער ולמדתי בגיאוגרפיה, כי הריפובליקה ליבריה באפריקה נתיסדה ע"י כושים מאמריקה, שאלתי את נפשי: אם הכושים יוכלו ליסד ריפובליקה חפשית לעצמם, מדוע זה לא נלך אנחנו ליסד לנו ממלכה בארץ אבותינו? והרעיון הזה לא עוּמם בקרבי ובכל עת שקראתי דברי ימי עמי התעורר בי רעיון תחית עמנו בארצנו ויהי משאת נפשי. ובהתעורר תנועת היציאה, השמעתי דעתי באחת מכתבי־העת העבריים בין הסופרים הלאומיים, ואחר כך הצעתי בכתב־העת ההוא ליסד חברה של חמשים משפחות, אשר החפץ בלבם וכוחם עמם לצאת לארץ אבותינו וליסד שם מושב לעבודת האדמה ולהניח בזה אבן הפנה להתישבות בארץ־ישראל. הצעתי זאת היתה, לדאבון לבבי, כקול קורא במדבר, אבל הרעיון הזה החל להכות שורש עמוק עמוק בלבבי, עד כי גמרתי אומר ללכת אל הארץ הקדושה ולנסות כוחי להוציא את רעיון התיסדות מושב לעבודת האדמה אל הפועל. ותהי ראשית מלאכתי ליסד בעיר מושבי חברה אחת, אשר לבבה שלם עם הרעיון הזה. בעמל רב הצליח חפצי בידי לחבר לאגודה אחת בעיר מושבי קרמנצוג – הנחשבת על ערי דרום רוסיא – כחמש עשרה משפחות אשר הסכימו לצאת לארץ־הקודש ויבחרו בי לצאת לפניהם, ויבטיחוני, כי אם רק אתור את ארץ־הקודש ואמצא כברת ארץ אחת המוכשרת להתיסדות מושב לעבודה האדמה, יבואו גם המה אחרי ונחל בעבודת הקודש.


ואלה דברי האגרת שנתנו בידי חברי קרמנצוג:

“אנחנו הח”מ, החפצים להתישב בארץ אבותינו וליסד שם קולוניה2 לעבודת האדמה בכספנו אשר בידינו, שולחים מאתנו את הנבחר בחפץ כולנו, ה“ה וכו' זלמן דוד בר' יהודה ליב ליבונטין, לתור את הארץ ולהתבונן בעיקר הענין הזה ולהביא לנו ידיעה ברורה על אקלים הארץ, על עבודת האדמה, פריה, צאנה ובקרה, לבטחון החיים והקנין מצד הממשלה והתושבים, ועל כל פרטי הענינים הנחוצים לדעת לכל איש ואיש מאתנו לצורך העתקת משכננו מפה לשם. וכאשר ימצא השליח, רזד”ל הנזכר, אפשרות להוציא את הענין הזה אל הפועל, אזי יודיע לשולחיו לקרמנצוג והמה יתנו לו כוח והרשאה לקנות האדמה ולבנותה. והננו מבקשים מאת שלוחי קהלות ישראל ואחינו בארץ־הקודש להיות לשולחנו לעזר ולסעד וכו‘. וה’ ישלח מלאכו לפניו להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה לארץ אבותינו.

מוצאי ש“ק פרשת בשלח תרמ”ב, פה קרמנצוג.

ועל החתום באו חמשה עשר חברים.


כשאני לעצמי אמנם היה לבי נוקפי, אם יסכימו כל שולחי לקיים הבטחותיהם ביום שידוּבּר בהם, אבל הרעיון הזה: יסוּד מושב לעבודת האדמה בארץ־ישראל – לקח את כל לבבי ועשה רושם גדול עלי עד כי חדלתי לבקש חשבונות רבים וגמרתי אומר לשום לדרך פעמי.

בימים ההם כתבתי מכתבים לאהובי ורעי בערים אחרות לעורר אותם למעשה, וכחודש ימים לפני נסיעתי שלחתי מכתב לאהובי ומכירי בחרקוב, ודרשתי מהם לעשות מעשה לטובת הרעיון הלאומי, ודברי עשו פרי. כי בעוד אני מכין את עצמי לדרך בארץ־הקודש, קבּלתי טלגרמה מהאדון יצחק אייזנשטאט מחרקוב ובה הודיעני, כי בעיר מושבו ישנם אנשים רבים, אשר לבבם שלם עם רעיון ישוב ארץ־הקודש והמה מבקשים אותי לבוא חרקובה, טרם אשים פעמי לארץ־הקדושה. עסקי לא נתנוני עוד לנסוע לחרקוב, והנה בעוד יום אחד קבּלתי טלגרמה שניה, ובה הוא שונה את בקשתו. שמעתי לדבריו והלכתי לחרקוב.

בבואי, קרא האדון קאראסיק, סוחר עשיר בחרקוב, עצרה בביתו. אל האסיפה באו כעשרים איש אשר נפלגו בדעותיהם. המטיפים לאמריקה נבּאו בסגנונם, והפּלשתינים3 בסגנונם. בעל הבית, שנהיה בין לילה לפּלשתיני, דבּר בכל זאת אשכנזית ולא רוסית – לבל יבינו משרתי ביתו מחשבות אדוניהם ולא יבוזו לו. ולולי האדון הלל פיינבערג, אחד מהלאומיים המשכילים שהעיז לאמר לאדון הבית כי ידבר רוסית, או לכל הפחות יהודית – כי אז לא הבינו איש את שפת רעהו כביום בלל ה' את שפת כל הארץ. לאשרנו החילונו לדבר יהודית, והפלשתינים גברו וינצחו את האמריקנים ויגמרו אומר באסיפה זו ליסד חברה ולאסוף כסף די התיסדות מושב לעבודת האדמה בארץ־הקודש. העת היתה אז כשרה מאוד לעורר את העם למעשה, כי רעה על רעה ושבר על שבר מצאו את אחינו בדרום הארץ, ולא היה יום שאין צרתו מרובה משל חברו, ובעוד שני ימים (בין כה מהרתי לשוב לביתי) קראו אחינו צום וישפכו צקון לחשם לפני צוּר ישראל וגואלו, ואחרי הצום נתאספו עוד הפעם אלה מאחינו העשירים אשר צרת עמם נגעה עד לבם וייסדו וַעד לפי שעה לחברת ישוב ארץ־ישראל. וראשית פעולתם היתה כי שלחו לי מכתב, אשר בו בקשוני לתור כברת ארץ אחת בארץ־הקדושה, ונכונים המה ליסד מושב לעבודת האדמה בשביל הנרדפים בארץ מולדתם על חשבון חברתם.

ואלה דברי המכתב:

“מאתנו אחיכם בחוץ לארץ לאחינו יושבי אדמת הקודש. מצב אחינו פה וסבּות דחוקות עוררו את לבבנו לשלוח את הציר הנוכחי האוהב את עמו וכו' זלמן דוד ב”ר יהודה ליב לבונטין, לעלות לארץ־הקודש ולהיודע מכם, היש בה כברת ארץ, אשר יהיה אפשר לקנותה ולכונן בה ברשיון הממשלה מושב לאחינו הנרדפים, ולתת להם יד לעבוד את הארץ ולמצוא מחית נפשם מעמל כפיהם. נקוה, אשר כל מי מכם האוהב את עמו ומיצר בצרתו, לא יחדל מלעזור לציר הנוכחי, לתת לו מהלכים למען תמצא ידו להיודע את כל אשר עליו לדעת לתכלית זו, ולהמציא לו הידיעות היותר נחוצות. ואנחנו מפה נעמוד לעזור והכל נעשה להוציא חפצנו זה לאור, וה' יהיה בעזרנו.

ולראיה חתמנו יום ב' טו“ב, שבט ה' תרמ”ב, חרקוב.

ועל החתום בו ששה ועשרים אנשים מאחינו הסוחרים והמשכילים בחרקוב.


ובכן נהייתי שליח לשתי חברות לישוב א"י על חשבוני הפרטי. השתדלתי לאמץ את התקוה בלבבי, כי שולחי יחזיקו בי להגיע אל מטרתי, ובתשעה עשר יום לחודש שבט נשקתי לאהובי נפשי ומכירי בבית הנתיבות בקרמנצוג, וברגשות שמחה ותקוה טובה נפרדתי מאתם ללכת לארץ אבותינו.


 

פרק ג: מארץ מולדתי לארץ־אבותי. – סנבלטים בקונסטנטינופול. – שבוע ימים באלכסנדריה. – יהודים ספרדים ואשכנזים. – קבלת פנים והבטחות טובות.    🔗


ביום התשעה ועשרים לירח שבט ישבתי באניה באודיסה ללכת סטמבּוּלה, ובבוקר ראש חודש אדר באנו קונסטנטינופולה. התראיתי פנים עם אנשים אחדים, אשר דימיתי לקחת עצה מפיהם על דבר מטרת נסיעתי, אבל לדאבון לבבי פגשתי ראשונה ב“סנבּלטים” אחדים אשר חפצו להרפות את רוחי ולהוכיח לי, כי היהודים לא יוכלו להתישב בארץ פלשת וכי אינם מסוגלים לעבודת האדמה ועוד הוכחות כאלה השגורות בפי אלה השאננים, היושבים על סיר הבשר בארץ מגורתם או אצל קופת הכסף בבית מסחרם. אנוכי, אשר ראיתי את ענות עמי ומכאוביו ואשר למדתי דעת תכונותיו, ידעתי כי יהודי ומחרשה אינם שני הפכים בנושא אחד; ואם כי לא נעלם ממני כי סבּות ומקרים שונים עומדים לנו לשטן על דרכנו, בכל זאת שמתי לי לחוק לעבוד על הרי ישראל כאשר תמצא ידי, אף אם ידעתי כי המלאכה מרובה ולא עלי לבדי לגמרה.

שחרתי את פני הד"ר שווארץ, אשר הוא אחד מאלה המחזיקים בדגל מחנה יהודה, והוא קבּלני בסבר פנים יפות ויחזק את רוחי, וימסור לי אילו ידיעות שהיו נחוצות לי למטרתי ולעבודתי בארץ־הקודש. הזכרתי את החברות השונות הנכונות לצאת מעיירות שונות בארץ מולדתי, את ההתלהבות לטובת הרעיון הזה של אלה האנשים, אשר בחברתם הייתי טרם שמתי לדרך פעמי, ותקותי אמצה את רוחי כי אוהבי ורעי עובדים עבודתם בארץ מולדתי באמת ובתמים, ואיזהו הדבר אשר יכול לעמוד לשטן נגד החפץ? – לא היה כל ספק בלבי, כי הכסף ימצא ברגע הדרשוֹ, ובתקותי זו בה יצאתי מארץ מולדתי עזבתי את סטמבול ללכת ליפו דרך אלכסנדריה של מצרים.

בששה ימים לחודש אדר באתי לאלכסנדריה. האניה נשארה עומדת בחוף עד אשר תבוא אניה אחרת להוליך את הנוסעים לחופי סוריה. ובכן נשארתי שבוע ימים באלכסנדריה. ירדתי מן החוף והלכתי לראות את העיר העתיקה הזאת, הנודעת בספרי דברי הימים, – העיר העתיקה הזאת, אשר היתה קהילת ישורון, מקום מקדש והיכל ה', מקום כוהנים, לויים וסנהדרין, – ואתן אל לבבי להתבונן אל דרכי אחינו ולהתודע אליהם.

רוב תושביה מאחינו בני ישראל הספרדים – המה אזרחי הארץ, ורק מעטים בתוכה יהודים אירופיים, או כאשר יכנום שמה: אשכנזים – והמה חדשים מקרוב באו. אלו ואלו עוסקים במסחר וקנין, במלאכה וחרושת המעשה וחפשים המה במצבם המדיני, כיתר בני אירופה החוסים תחת כנפי ממשלות שונות, אשר תקעו להן יתד נאמן בארץ מצרים. אפס הספרדים, כמו יהודי ערב, עומדים על מדרגה יותר גבוהה במצבם הרוחני מאחיהם האשכנזים. הראשונים בשבתם על מקומם בארץ מולדתם ומולדת אבותיהם, מעשי אבותיהם בידיהם, ומנהגיהם וארחות דרכם – דרך התורה ודת ישראל – להם לקו; אבל האשכנזים, אשר מצבם החמרי הרחיק אותם נדוד אל ארץ נכריה – למקום שאין מכירים אותם, יעשו מה שלבם חפץ, ובתוּרם אחרי מקור מחיתם לא יבדילו בין טוב לרע, ויתפרנסו ממקורות לא נאמנים, הנותנים אותם לשמצה ולדראון בעיני אחיהם הספרדים.

העתונים המשמיעים חדשות לבקרים בכל קצוי ארץ, השמיעו קול צעקת בני עמנו בארצות אירופה, עד אשר הגיע לאזני אחינו במצרים, ובהתודעי אל אחדים מעשירי העדה שבין אחינו הספרדים, ראיתי כי משתתפים המה בצערנו, ואחדים הראו לי גם חפצם להיות לעזר לנו במפעלנו החדש – להשיב בנים לגבול אבותם. החלו לחשוב מחשבות ליסד חברה, אשר מטרתה תהיה לתת עזרה חמרית לעולים ארצה כנען, ויבטיחו לי כי בקרב הימים יעשו את ההתחלה ויבקשוני להחליף מכתבים עמהם, ולהודיעם תוכן דברי מסעי ועבודתי בארץ־ הקודש. רבים מהם ידעו תכונת הארץ הקדושה, תושביה, יבולה ופריה, וימסרו לי ידיעות אחדות שהביאו לי אחר כך איזה תועלת, ואף כתבי תעודה נתנו על ידי לאנשים נכבדים בארץ־הקודש, כמו מר חיים אמזלג, סגן קונסול לממשלת בריטניה ביפו, – להבנקירים ר' אברהם מויאל וולירא וברגהיים בירושלים. מקץ שבוע אחד לשבתי באלכסנדריה, נפרדתי ממכירי החדשים ללכת ליפו.


 

פרק ד: על חוף הארץ־הקדושה. – הסרסור להורדת הנוסעים מהאניה אל החוף. – אכסניה ביפו. – אמונה חזקה ברעיון ישוב. – אחד בשדה הקרב.    🔗


כל רגע לשעה וכל שעה לשנה חשבתי ביום ההוא, כאשר האניה המביאה אותי לחוף ארץ־הקודש חכּתה ארבע ועשרים שעות, הרחק כמטחוי קשת מיפו, כי כן חכּו אז כל האניות שבאו מחופי אפריקה, בגלל המחלות ששררו אז שם.

אחרי עבור ארבע ועשרים שעות, בא רופא העיר אל האניה ויעבירו לפניו את כל הנוסעים, ובראותו כי כולם בריאים ושלמים, נתן לנו הרשיון לרדת אל החוף. הרופא הזה, שהכרתי אחרי כן, הנהו מוסלמי מלידה ומבטן ובגמרו חוק למוּדוֹ באחד מבתי המדרש אשר באירופה, בא בברית דת הנוצרית – וכל מי שנותן לו תשלום יותר טוב עבור עצתו, יותר קדוש הוא בעיניו; אבל אנוכי אשר ארץ פלשת נתקדשה אצלי בקדושה יתרה זה כשנה, וזה כשלשה שבועות סבלתי נדודים עד אשר נגלה לעיני החוף הזה, חשבתי את הרופא הזה גם כן לאיש קדוש ותודות אין קץ רחשו כליותי לאיש הזה, אשר נתן לי רשות לבוא ליפו. ולא את הרופא בלבד כבּדתי, כי אם גם את הסרסור העברי, אשר הביא לי סירה קטנה שהביאתני מאנית הקיטור אל החוף, – גם את הסרסור הזה כבּדתי ודמיתי בנפשי, כי הוא אחד מאלה, אשר עליהם נבּא החוזה לאמור: “והביאו בניך בחצן”. כן דמיתי אז, אבל לא לכולם יוליך הדמיון את האדם שולל! לא עברו ימים רבים והכּרתי את האיש הזה וידעתי כי לא לשם מצוה, ואף לא לשם ישוב א"י הוא מטריח את עצמו לטפל בהבּאים, כי אם מפני שהוא רואה שכרו בצדו. והאות היותר נאמן לזה הוא, כי באותה ההתלהבות שהוא מקבּל פני האורחים הבאים ליפו, מלוה הוא גם כן את אלה העוזבים את העיר הזאת ושוכר גם למענם סירה קטנה להביאם אל אנית הקיטור, אם רק הוא רואה בזה סימן ברכה. אמנם כן! הכּרתי את הסרסור הזה, כי בביתו גרתי והוא האכילני וישרתני בכל לבבו ובכל נפשו ויאר פניו אלי, כלומר אל שקלי הכסף שלי, בכל עת ובכל שעה, אף כי בלבּו נטר קנאה עלי מפני מעשה שהיה, אשר אספר לפני הקוראים:

ממוּני וגבּאי הכוללים בירושלים נתנו על יד הסרסור הזה, ר' חיים, כתב רשיון, כי יקבּל פני האורחים הבאים לדרוש בשלום ירושלים ויביאם מהספינה אל החוף ויטפל למסור תעודותיהם וחפציהם לבית המכס ולקבּלם חזרה ולהביאם אל בית המלון. ונתנו לו רשות לקבל מאת האורחים שכר סירה חצי פראנק לנפש בעת אשר הים שוקט, מלבד שכר הבאת החפצים ושכר טרחתו שהיו גם כן קצובים, ואחת לאחת עלה לחשבון אילו פראנקים. אבל בעתות שהים רועש – וכזה יקרה ביפו לעתים לא רחוקות – לא נתנו חכמי ירושלים שעוּר לדבריהם, ולא ידע אז ר' חיים שעור קצוּב בעד טרחתו ובעד שכר האניה. ואחרי אשר הרבנים והממונים יושבים בירושלים ור' חיים ושותפיו ביפו, על כן היה פה מקום רחב ידים לצוד דגים במים עכורים, ולא מרוע לב עשה זאת חס־ושלום ר' חיים, כי אם מאשר “עמך ישראל צריכים פרנסה”. – בהיודע לי, אחרי שבתי ביפו זמן מה, על דבר אי־סדרים אלו, בעת ההיא שנתרבּוּ הבאים לארץ־הקודש, שכרתי ערבי אחד בעל סירה וקצבתי לו שכר סירה ביחד עם הבאת החפצים לבית המלון חצי פראנק לנפש, בין שהים יסער ובין שינוח מזעפו, ובאשר לא חפצתי, כי יקפּח הערבי את פרנסת הסרסור היהודי, ונוסף לזה היה דרוש עוד מליץ בין היהודים הבאים ובין הערבי בעל הסירה, על כן נתתי לר' חיים רשות, כי יוכל לקבל עוד חצי פראנק, לא יותר, מכל אורח הבא שכר טרחתו, שילך עם הערבי אל הספינה לקבל פני האורחים וימסור תעודותיהם וחפציהם לבית המכס ויקבּלם חזרה. הוא היה מוכרח לקבל עליו את המלאכה הזאת בשכר הקצוב מאתי. מן העת ההיא היה נוטר שנאה בלבו עלי, והיה אומר לי לעתים לא רחוקות:

–לולא בא אדוני ליפו, כי אז הוטב מצבי בקיץ הזה…. קיץ כזה אבּדתי… אורחים במספר כה רב – מתי יהיו?

אמנם זה היה אחרי התודעי אל ר' חיים, אבל בבואי ליפו – ואנוכי עוד טרם ידעתיו – ובהגיע העת אשר נתנה לנו רשות לרדת אל החוף, עלה אלי על מכסה האניה עם משרתים ותורגמנים אחדים מבתי המלון האירופיים ויגיש לי גליון כתוב בעברית ומקוים בחותמות דגלי כוללי החלוקה – הלא המה “כותל מערבי ואילני זית” – ויאמר אלי במנוחה:

-יקרא נא, אדוני, את הכתב הזה.

-מה לי ולכתבך? – שאלתיו.

-מהכתב הזה יראה אדוני, כי בהסכם הרבנים וממוני הכוללים בירושלים, הנני עומד על משמרתי לקבּל פני האורחים מבני ישראל ולהביאם העירה.

נתתי לו משפט הבכורה על יתר משרתי בית המלון והראיתי לו צקלוני ויתר חפצי, ויקחם הסרסור וימסרם בזריזות לערבי אחד וירד עמדי אל הסירה הקטנה אשר עמדה אצל הספינה.

-הלא מעיר ק. אדוני ושמך… – אמר אלי ר' חיים, אחרי שבתו בצדי בעת שהסירה עשתה דרכה אל החוף, ויקראני בשמי ובשם משפחתי.

-כן; אבל מאין תדע את שמי ואנכי מוזר לך מתמול שלשום.

-אנחנו בני ארץ־הקודש יודעים… – גמגם ר' חיים – אנחנו יודעים את אחינו הבאים הלום. הלא רבים המה המחכים לקראת בואך פה וגם בירושלים.

-היש פה בתי מלון לאחינו? – שאלתי את ר' חיים, אחרי חשבי מעט בדבריו ובידיעת בני ארץ־הקודש, היודעים את הבאים לפני שעוד ראו אותם.

-סורה נא אל ביתי, אדוני, ואנכי אשרת אותך בכל אַות נפשי – ענני ר' חיים וסירתנו קרבה אל החוף.

בין המון האנשים שעמדו על החוף פגשתי אחדים מאחינו, אשר ברכוני בברכת “שלום עליכם”, ויראוני אותות אהבה וכבוד, ור' חיים מיהר לקחת חפצי מן הסירה וימסור תעודתי לשוטר התוגרמי, שעמד על שפת החוף ויובילני אל ביתו.

ביתו הוא בפנים העיר ובמדרגה צרה יעלו אליו. בקומה השניה נמצא יציע גדול ומן היציע הזה יבואו בחמשה־ששה פתחים וכל פתח ופתח יפּתח לחדר מיוחד, שהוא דירה בפני עצמה למשפחה אחת. היציע הוא כללי ובו יכינו גרי החצר הזאת כל מאכל אשר יאכל, יכבּסו את הבגדים, אף ישפכו שפך מים לא־טהורים ויזרקו האשפה מדירותיהם. שכר הדירה הוא, לפי הנראה, מעט מאוד, עד כי לא יספיק לנקיון החצר, אשר על כן היא מעלה צחנה ובאשה, עד כי קשה מאוד לעבור בה בלי לסתום נחירי האף, – אבל גם הבית הזה היה קדוש בעיני. ואף כי לא הסכנתי באלה מעודי בארץ מולדתי, בכל זאת קבעתי דירתי לימים אחדים בבית הזה. הבאתי חפצי וצקלוני אל חדר מיוחד שנתן לי הסרסור, החלפתי בגדי ויצאתי החוצה לראות את העיר ולשחר פני כמה צירי ממלכות אירופה, אשר הבאתי להם מכתבי המלצה.

אחשוב לא למותר לספר לפני הקוראים, כי מנעורי גדלתי על ברכי האמונה, ואחרי שאכלתי מעץ הדעת והטלתי ספק בגדולות קצת רבנים ובנפלאות קצת יהודים טובים, בכל זאת האמנתי עוד בדברים רבים: האמנתי, כי רעיון ישוב ארץ־הקודש פלח וירד אל כליות ולב לא לבד של עורכי כתבי־העת ועוזריהם, כי אם גם אל לבב כל הקוראים בארץ מולדתי; האמנתי, כי עמי חי הנהו וכמו עצם חי הוא מרגיש ביסוריו ומכאוֹביו, והאמנתי כי יש אומץ רוח בעם ישראל וכי מוכשר הוא לפעולה ולמעשה; חשבתי בדעתי, אשר אם יכלו הגרמנים לפתור שאלת עם פולין בזה שקנו להם מבחר אחוזותיהם ונחלותיהם ויהיו הם אדוני הארץ, –מדוע זה לא יוכל עם ישראל, העם החכם והנבון הזה לקנות שדות ואחוזות בפלשת ולסחור את הארץ? כן חשבתי אז והאמנתי, כי בבואי לארץ־הקודש אפגוש את השלוחים אשר לפי דברי כתבי־העת העבריים, הם כבר נוסעים ותרים את הארץ. אבל מה גדלה פליאתי בבואי ליפו ובהיודע לי, כי אחד הנני בשדה הקרב… מכל אלה מחנות השליחים אשר עליהם רעשו, תקעו והריעו כתבי־העת, מצאתי רק שלושה־ארבעה סוחרים מארץ רוסיה, אשר עזבו עסקיהם לפי שעה ובאו הנה לתור מנוחה להם ולאוהביהם, ולדאבון לבבי ראיתי, כי רחוקות מאוד מחשבותיהם ממחשבותי; ראיתי, אף כי האנשים האלה חפצים להאחז בארץ־הקודש בכל זאת יזכרו יותר מדי את סיר הבשר בארץ מגורתם. אבל האמונה היא חיזקה תקותי, כי רק בוששו מעט פעמי השליחים ועוד מעט יבואו ואז נמתיק סוד יחד איך להתחיל עבודתנו כאן. בין כה וכה החלטתי ללכת ירושלימה, לראות את עיר קדשנו, העיר שאליה תערוג נפש יהודי, ומשום לעבור בארץ ולהתבונן אל אנשיה, פריה ויבולה. ואחד מן הבאים מעיר קיוב הסכים ללכת עמדי.


 

פרק ה: מיפו לירושלים. – אכסניה בבית מר פינס. – מריבות וקטטות בעיר הקדושה. – החלטתי לעשות תיור בארץ ולשוב ליפו.    🔗


ביום השני לשבתי ביפו הביא אלי ר' חיים הסרסור בעל־עגלה אחד מאחינו בני ישראל, המוביל את הנוסעים מיפו לירושלים וחזרה. בעל־העגלה דרש לשלומי בשם האדון פינס, ואף אות ומופת מסר לי, כי מכתבים רבים באו אלי לירושלים על שם ה' פינס, ויוסיף לבקשני כי אסע עמדו ירושלימה.

-איש זה איש נאמן הוא, – אמר אלי ר' חיים – וסוסיו ועגלתו טובים מאוד והוא יובילך ירושלימה במשך עשר שעות, ואף יביאך אל בית מלון טוב ויפה, ולפי דבריו צוה עליו ה' פינס כי יביאך אל ביתו.

-לא, מחמדי, אמרתי אל בעל־העגלה – כן לא ייעשה במקומנו להתאכסן בבית מכירינו, כי אם אל בית מלון, אשר יקח ממני מחיר החדר אשר בו אגור והמאכלים אשר אוכל, תביאני.

  • כחפצו כן תעשה – צוה ר' חיים את האיש – ותביאהו אל בית ר' ישעיהו.

שלחתי את האנשים מעל פני והחילותי להכין את עצמי למסעי.

הימים היו ימי האביב (יום העשרים בחודש אדר) ואנוכי עזבתי את יפו העיר ואסע בעגלה יחד עם רעי הנזכר. הדרך הולכת מיפו בין גני לימון ותפוחי זהב, המרהיבים עין העובר ונותנים ריח ניחוח משיב נפש. אחרי שלשת רבעי שעה זמן, בעברנו את הגנים הנחמדים, נגלתה לעינינו אחוזת “מקוה ישראל” אשר לחברת “כל ישראל חברים” ולפניה ואחריה כּכר יפה המשתרעת משני צדי הדרך ועטופה יבול תבואה למכביר. התענגתי על המראה הזה וגם על אורך דרכנו הלאה עד אשר חשך עלינו הלילה. בחצות הלילה באנו עד שערי הנחל (באב־אל־ואד בערבית). מן המקום הזה יתנשא הדרך על הרי יהודה ועל כן ינפשו פה הנוסעים כשתי שעות, טרם יעפילו עלות על רוכסי ההרים. בבוקר השכם באנו למקום “מוצא” הסמוך לירושלים ו“קולוניא” שמו. במקום הזה יבקשו בעלי־העגלה מחילה מהנוסעים, כי ירדו מעל העגלה ויעלו ברגל על ראש ההר למען הקל ממשא הסוסים, וגם אנוכי, אף על פי שהייתי עיף מעמל הדרך, לא הייתי סרבן באותה שעה וירדתי מעל העגלה ועליתי ברגל על ראש ההר, אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה. חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזאת, אשר ראתה מלכי עמי, כהניו, נביאיו וחוזיו בגאונם והדרך ואשר בה צרורים פרקים הרבה מדברי ימי עמי. קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי ואבוא העירה.

העגלה עמדה לפני שער חצר אחת, ובעל העגלה לקח את החפצים וישאם הביתה ואנוכי ורעי הלכנו אחריו.

-לאן הבאתני, לבית אכסניה או לבית תפלה? – שאלתי את האיש, אחרי התבונני, כי הביא חפצינו לחדר אחד צר המגביל עם שני לו, אשר בו נמצא בית התפלה.

-ר' מיכל ביקש אתכם כי תבואו אל ביתו… וגם הבית הזה לו הוא – גמגם לי הרכב.

-אבל אנוכי צויתי עליך כי תביאני אל בית מלון! – אמרתי אל בעל העגלה בתלונה – האם ר' מיכל מחזיק בית מלון הוא?

עוד אנוכי ורעי עומדים ומשתאים איש אל רעהו, מבלתי הבין את דרכי בעלי העגלות בארץ־הקדושה העושים עם נוסעיהם כעם קנין כספם, והנה באו אלינו שני אנשים ויתקעו לנו את כפיהם לברכנו בברכת “שלום עליכם” ויאמרו אלינו כי האדון פינס מבקש אותנו, כי נשאר בחצרו ונבוא לביתו הנמצא בחצר הזאת.

אנוכי ורעי באנו בין המצרים ולא יכולנו לסרב לבקשת האדון פינס ונלך לביתו. האדון פינס קבּל אותנו בסבר פנים יפות. היום בשבוע היה יום הששי ויבקש ממני לשבּות יום השבת בביתו. נדברנו ארוכות וקצרות וכל שיחתנו נסבּה על המריבות והמפלגות בירושלים ובפרט על הרדיפות שרדפו אותו עסקני ירושלים והרבנית מבריסק בראשם.

במשך היום הלכתי לראות אנשים אחדים שקויתי לשמוע מפיהם אילו דברים שהיו נחוצים לי. וכאשר החל היום לנטות הלכתי אל כותל המערבי, השריד היחידי שנמצא בידינו. הרחוב הצר, הכותל הנחרב למחצה, האנשים והנשים עם מלבושיהם המוזרים, עשו עלי רושם עגום ואשוב לבית מאחרי לקבל פני השבת.

למחרת ביקרתי את האדון פרומקין מו"ל “החבצלת” ואת עוזרו בן יהודה, ועוד אנשים אחדים היודעים תכונת הארץ ונוכחתי לדעת, כי למטרתנו נחוץ לנו לעבור בחלק ההרים והגבעות ואף בחלק המישור, למען דעת בכלל איזה חלק ממנה יותר טוב ומוכשר ראשונה להתישבות.

וגם מאת מכירי החדשים נודע לעצבּי ויגוני, כי אין שלום בעיר הקדושה; כי המריבות והקטטות עולות עד לשמים ע"י תרועת השופר בפי המושלים בחזקת החרם וכי רבו מאוד הכתּות והאגודות בין אחי בני עמי, – אשר על כן גמרתי אומר לשוב – אחרי נסיעתי בארץ – אל יפו ולקבוע שם דירתי, הרחק משדה מלחמת הקנאים, אשר כל מלחמתם, כפי שחזיתי אנוכי, אינה אלא לשם פת לחם ואגוֹרה אחת, מסבת העניות השוררת בין אחינו ומחסרון האמצעים לחיות מעמל כפיהם. דמיתי לשבת ביפו ולחכות עד אשר יבואו אלה מאחי ורעי, מעולם החיים והעבודה, הדורשים שלום ציון וירושלים וחפצים בישוּבה.

ביום שבת קודש מצא רעי את האכסניה שהראה לנו ר' חיים מיפו. בעל הבית ר' ישעיהו – יודע שפת הארץ, ולפי דבריו היה סוחר בימי נעוריו, אשר על כן יודע הוא סביבות ירושלים, כפרים ומקומות רבים, ויבקשני כי אקחהו למתורגמן בדרכנו. נעניתי לבקשתו ואתן לו רשות לשכור עבורנו שלשה סוסים ואמרתי לו כי ביום הראשון לפנות ערב נצא מירושלים לשוט בארץ ולהתהלך בה כחמשה ששה ימים.

ביום הראשון לפנות ערב, ואנוכי ורעי היינו נכונים לדרכנו, ונאמר לר' ישעיהו המתורגמן, כי יקח את צרורותינו מבית האדון פינס וישלחם ליפו, יען כי על פי סדר נסיעתנו חשבנו לעבור מערבית דרומית מירושלים ולרדת עד השרון ולבוא משם ליפו. בבוא הסבּל לקחת את חפצינו מבית האדון פינס, נגש בעל הבית אלינו ויאמר אלי בפנים נזעמים:

-מדוע זה תמיר אותי בר' ישעיהו?

-במה החלפתיך? – שאלתי בתמהון – הן אנוכי לקחתי את ר' ישעיהו רק למתורגמן בדרכי אשר אני הולך עליה וצויתי עליו, כי יקח את החפצים וישלח אותם ליפו – ואנוכי הלא לא אוכל להטריח אותך לנסוע עמדי ולטפל בחפצי.

-האם בשובך ירושלימה לא תסור עוד הפעם לביתי? – הוסיף פינס לשאול אותי.

-תשואות חן חן לך, אדוני, על אשר קבּלתני הפעם בסבר פנים יפות ועל טוב לבבך לימים יבואו, – אבל למה זה איפוא אהיה למשא עליך? הן אירופי אנוכי וכמנהג המקום שיצאתי משם חפץ אנוכי להתנהג גם פה: – להתאכסן בבית מלון ולשחר את בית מיודעי ומכירי, בשעה שהוא פנוי מעסקי עצמו. וזאת שנית: הן לא אצא כעת לאכסניה אחרת, כי אם אחשוב להתהלך בארץ כחמשה ימים ולשוב אחרי כן ליפו, אשר על כן צויתי לשלוח את חפצי ליפו.

-אבל מדוע לא שאלת בעצתי את מי לבחור למתורגמן?

-ראה ראיתי כי טרוד הנך, אדוני, על כן חשבתי למיותר לשאל בעצתך בדבר ענין קטן כזה.

-הזהר והשמר מהאיש הזה…. – אמר לי האדון פינס.

-חידות לי דבריך, אדוני, מה יש להזהר מיהודי ירושלמי, בשעה שהוא הולך עמדי בדרכי?

-הוא ימשוך אותך ברשתו ותלכד בקניה לא טובה.

-אם מזאת תירא, אדוני – עניתיו במנוחה – הנה לשוא פחדך, יען כי לא לקנות קרקע נוסע אנוכי כעת, כי אם לראות ולהתבונן בארץ; יודע אנוכי להזהר, אשר הערבים יושבי הכפר לא ידעו כלל את מטרת נסיעתי4.

-מתי תשוב ליפו? – שאלני ה' פינס אחרי חשבו מעט.

-ליום הששי.

-אם כן גם אנוכי אהיה בעת ההיא ביפו.

-טוב מאוד – עניתיו, ונפרדתי ממנו ומבני ביתו, ונרכב אנוכי ורעי ור' ישעיהו המתורגמן שלנו ונצא ביום הראשון לפנות ערב מירושלים מערבית דרומית ונעבור בכפרים ובמקומות רבּים הנמצאים בראשי ההרים ונרד בשפל הרי יהודה ונגיע עד עמק השרון ונבוא ליפו ביום הששי עם חשיכה. ובראשית השבוע הבא כתבתי לשולחי ולידידי בארץ מולדתי את ההרצאה הבאה.


 

פרק ו: ידיעות לשולחי. – בקורים בירושלים. – לפנים הארץ. – הרים ומישור. – מסחר היוצא והבא. – בנינים עתיקים. – ידיעות על מיסדי פתח־תקוה. – קריאה לשולחי לעבוד לטובת ההתישבות בארצנו.    🔗


ביום י"ז אדר, באתי בשלום ליפו. התיצבתי לפני אלה מנכבדי עמנו פה, אשר היו לי מכתבי המלצה אליהם, ובראשם סגן הקונסול האנגלי, חיים אמזלג, איש נכבד ודורש שלום אחיו. הוא קבּלני בסבר פנים יפות, ויבטיחני להיות לי לעזר בכל מה שיהיה ביכלתו. הוא נתן לי מכתב לבן אחיו, העומד על משמרת מזכיר אצל הפחה בירושלים, ויתן לי עצתו, כי אסע לירושלים ואעשה משם דרכי לפנים הארץ להתבונן בה. בירושלים ראיתי את ר' מיכל פינס, את בן אחיו של סגן הקונסול האנגלי הנזכר והארדיכל שיק העומד על משמרתו אצל הממשלה המקומית ואת השליח מקהלת ישראל ברומניה, ועוד אחדים מנכבדי עמנו. אחרי אשר שמעתי את עצמם, לקחנו אני ועוד איש אחד שבא מקיוב מתורגמן אחד מתושבי ירושלים, ונסע אתו לדרום יהודה לראות ולהתבונן בשדות ובכרמים ולהתחקות על כל שרשי הענינים הנחוצים לנו לדעת.

אחשוב לנחוץ לדלג על אלה הפרקים בספר זכרוני, ששם רשמתי לי לזכרון פרטי כל המקומות והכפרים שעברתי בהם בנוגע ליבולם, יושביהם, אוירם, וכדומה, כמו שעברתי בשתיקה על עתיקות העיר ירושלים וסביבותיה, העושות רושם עמוק על היהודי המרגיש את הקשר ההיסטורי עם העיר הנצחית הזו – ואתן פה רק השקפה כללית על מצב הארץ.

חבל רוכסי ההרים, המשתרע מדרום הארץ צפונה, מחלק את עבר הירדן המערבי. מצד אחד יורדות הבקעות עד הירדן ומצד השני עד ים הגדול. מקומות ההרים ושפוליהם, אף הם אמנם דשנים הם ונושאים יבול תבואה וכל עץ פרי למכביר, הנה מכוסים המה אבני חצץ וגיר ובעמל ויגיעה רבה עובד האכּר את אדמתו, עד אשר יסקל ויעזק את המקומות הראויים לזריעה, ואז הוא עולה ויורד בשפולי ההרים עם מחרשתו ובקריו, – עבודה כזאת, שאין האירופי מסוגל לה; דרכים מתוקנות ללכת בהן בעגלה אין, כי אם על חמורו ועל גמלו ירכּב האכּר, אף ישא עליו את משאו. והדבר הזה לא לבד שהוא מוזר לאירופי, אלא הוא גוזל עוד זמן רב מן העבודה; כי אינה דומה טעינה על עגלה לטעינה על גמל, הנושא רק חמישית מאשר יוכלו להוביל שני סוסים אסורים בעגלה. לחפור בארות גם כן קשה מאוד, יען כי מקומות המושב של אנשי ההרים הם בראשי ההרים. ובכלל דרוש כסף רב, עמל ויגיעה הרבה, עד אשר יוכל האירופי להביא אל המקומות האלו את הידיעות והנסיונות בעבודת האדמה ובדרכי החיים, אשר קנה לו בארץ מולדתו. אבל לעומת זה לא מנע הטבע מן העמק מה שהחסיר מן ההרים. האדמה תוכל להיות נעבדת על פי דרכי העבודה באירופה; הדרכים מתוקנות, או בעמל מעט יוכלו לתקן אותן. רוח הים כי ינשוב כל יום ויום – ויחיה את האדם וכל בהמה ויטהר את האויר אף יקרר חום קרני השמש. האדמה טובה ופוריה. כי יכרה איש באר והעלה את המים למעלה והשקה את האדמה – ותוציא זרעה וצמחה כל השנה ואף גם בימי הקיץ, ימים אשר אין גשם על הארץ. סביב הבאר אפשר לטעת גני לימון ותפוחי־זהב, אשר ידרשו מים להשקותם בימי הקיץ; שיחי צמר גפן, עצי תות להרחבת גדוּל תולעת המשי, שושנים ופרחים, למען יבּש אותם לסממנים ומרקחת – כל אלו הענפים יוכלו לשאת פרי טוב לעמלים בהם בשרון, בהיות שכנותו על חוף הים התיכון המאחד במימיו את אירופה ואסיה, – לא על עבודת האדמה יחיה שם האדם, כי אם גם על כל מלאכה וחרושת המעשה, וישנם גם ענפים רבים בעולם המסחר, אשר יוכלו לתת לחם לבעליהם. מחוף יפו יצאו מדי שנה בשנה למצרים, אנגליה, צרפת ואוסטריה: חטה, שעורה, דוּרה, תוּרמוּס, שמן זית, שמן שומשומין, תפוחי־זהב, לימונים, כּבשים, צמר, מחצלאות וסבון (מפסולת שמן הזית). אל הארץ יבואו דרך יפו: סחורות צמר, סחורות ארג, ברזל, כלי זכוכית, עור מעוּבּד, פחמי אבן, נפט, קהווה, סוכר, תפוחי־אדמה (לזריעה, כי תפוחי האדמה המגודלים בארץ־הקודש לא יוכלו להשמר עד הזריעה השניה), אורז, מלח, מיני דגים מלוחים, עצי בנין, רעפים לקרות הבתים, טאבאק, יין ושיכר ומיני משקה שונים. הסחורות היוצאות, כפי שנודע לי מהממונים על המכס, הם על סך חמשה מיליון פראנק מדי שנה, והבאות הנה לערך החצי מזה, אף בשנה ממוצעת. לזאת נראה הדבר, כי המקום היותר טוב ומוכשר למושבות הראשונות הוא עמק השרון.

במקומות שעברתי ראיתי שרידי בנינים עתיקים, בארות ובּריכות מים, אשר יתנו עֵדיהן כי ידי אבותנו עמלו בהם, ובנקל נוכל לבנות מהאבנים הנמצאות שם בתים לשבת ולתקן את הבארות ובריכות המים.

הערבים הם עם שקט ולפני אנשי אירופה הם נכנעים ביראת הכבוד. האשכנזים היושבים פה, מתעסקים בעבודת האדמה, במסחר ובנין ועומדים ביחסים טובים עם בני עם הארץ. נגד חפצי ורצוני לא יכולתי לאסוף במשך מסעי ידיעות ברורות בנוגע למצב עבודת האדמה ולדעת כמה כסף נחוץ למשפחה מאחינו בני ישראל, כדי לעמוד על הקרקע. כי אדוני השדות על פי הרוב זורעים את שדותיהם על ידי האכּרים העניים, ורק מעוטא דמעוטא זורעים בעצמם. וכמו האכּרים, כן גם אדוני השדות לא יביאו בחשבון את נכסיהם ועבודתם ולא ידעו כמה הם זורעים וכמה מוציאים, אשר על כן לא יכולתי לדעת דבר ברור בנוגע לחשבון הכסף.

בבואי ערב שבת קודש ליפו מצאתי שם את האדון פינס ביחד עם מיסדי המושב “פתח־תקוה”, אשר בגלל סבּות שונות עזבו תושביו אותו עוד בשנה שעברה והלכו באשר הלכו. במוצאי שבת קודש כ"ז אדר הביאני האדון פינס ביתה ר' חיים שמרלינג, שהוא אחד מן “האשכנזים” היותר חשובים ביפו ושם נתאספו גם מיסדי פתח־תקוה, האדונים דוד גוטמאן ויואל משה סאלאמון, והם עשו לי חשבון מפורט של אותן ההוצאות הדרושות למתישב העברי, אשר יבוא לארץ־הקודש לעבוד את האדמה. והנני שולח לכם את החשבון הזה רצוף פה.

באסיפה זו החלטנו גם כן ליסד פה ועד משליחי קהלות ישראל, שמטרתו תהיה להורות להחדשים הבאים, את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון; לאגד את כל הבאים לחבורה אחת, למען אשר לא יתעו בארץ הזרה להם ולא יבנה כל אחד בּמה בפני עצמו, כי אם כאיש אחד חברים נהיה בעצה אחת איך להגיע למטרתנוּ הקדושה לנוּ – ותשועה ברוב יועץ.

סגן הקונסול האנגלי מר אמזלג אמר לי, כי יש לפנינוּ דרך אחת איך להביא לכל הפחות הקולוניה הראשונה תחת מחסה ממשלת אנגליה. לשם כך נחוץ להגיש מכתבי בקשה למקומות אחדים בלונדון. היום אהיה אצלו לקרוא אותו לאסיפתנוּ (הוא הבטיח לי לקחת חלק בועד שלנוּ) ואשאל את פיו איך להתחיל בזה הענין ואודיע לכם בפרטות.

שימוּ נא, אחי היקרים, עיניכם בחשבון והידיעות המפורטות שהנני שולח לכם רצוף לזה, וכל מי מכם שיש בכוחו ויכולתו לעלות לארץ־הקודש – יבוא ויתחבר לאגודתנוּ, כי יש לנוּ תקוה לחיות בה; כי עלה נעלה וירשנוּ אותה וגם יוכל נוכל! ואתם הנדיבים בעמנוּ, אשר כבוד עמנו וארץ אבותינוּ נגע עד לבבכם, צאו לעזור אחינו האומללים ותנו להם יד להאחז בארץ אבותינוּ ולא יסבּלו עוד חרפת רעב בגויים ודור יבוא ידע את אשר עשיתם לקיום לאומנוּ, תורתנוּ ודתנוּ.

לארץ אבותינו

זלמן דוד לבונטין


 

פרק ז : שליחים שונים באים אל הארץ. – סרסורים מקיפם אותם. – נחיצות מרכז בשביל הבאים. – יסוד ועד חלוצי יסוד המעלה. – הולכי רכיל ורדיפותיהם את הועד.    🔗


בין כה וכה ואנשים מעיירות שונות החלוּ לבוא אל עיר החוף יפו. כל אחד ואחד לתור את הארץ יבוא, בלי דעת אנה ללכת ואנה לפנות, והסרסורים השונים מאחינו תושבי ארץ –הקודש אשר למדו לדּבר מעט ערבית, יסובו אותם כדבורים. זה יאמר לו: לך אחרי ואראך כברת ארץ זבת חלב ודבש, אשר תעניק לך מטובה; זה ימשכהוּ אל כרמו, וזה – אל גנו, וכל אחד ואחד מהם מקלו ותרמילו בידו האחת, ובשנית יחזיק ברסן הסוס או החמור ויציע לפני האורח הבא, כי ילך אחריו ויראהוּ את הארץ אשר הוא, פלוני הסרסור, שיצא זה עתה מבית המדרש או מלשכת הסופרים של פלוני הממונה, יודע ומבין בה כברחובות ירושלים. וכה אמנם משכוּ אחריהם רבים מאחינוּ שעלוּ לארץ־הקודש והובילום הנה והנה עד אשר נוכחו הנוסעים לדעת כי אין בידי הסרסורים לא דובים ולא יער – לא אחוזות שדה ולא גנים וכרמים: רק אחינו בני ישראל צריכים פרנסה, אשר על כן ילכו להתפרנס זה מזה. אנוכי אשר נסעתי בארץ וידעתי בכמה עולות לנוסעים היחידים הוצאות הדרך, נוכחתי כי הנסיעות האלו לאנשים פרטים ללא תועלת הנה, ונהפוך הוא, כי יוכלו לגרום היזק לענין בכלל. ראשונה לא כל אחד מהבאים יוכל לדעת איה איפה המה המקומות היותר מוכשרים להתישבות ולאן תהיה מטרת נסיעתו; שנית, אף אם ימצא לו איזה כברת דרך הטובל ביבולה ובאוירה, הלא מוזרה לו שפת הארץ, נימוּסיה וחוקיה5 ולא ידע איך לקנות ואיך לעשות שטרי המקנה. ואם יקנה אפילו במקח השוה ואך יעלה בידו לעבור בלי הכּשל בשטרי המקנה, הלא לא יוכל היהודי האירופי, שאינו יודע שפת הארץ ותושביו להתישב לבודד בין הערבים, כי אם נחוץ לו שיתאגדו ויתחבּרו באגודה אחת אילו עשרות משפחות, למען יוכלו לחיות בין אנשים מסוגם ולסדר כל אלו הענינים הכלליים הנחוצים לאדם באשר הוא אדם וליהודי באשר הוא יהודי. ולהתאחד בחברה אחת, איך יכולים כל אלו היוצאים דחופים ומבוהלים מארץ מולדתם, ובבואם הנה כל אחד נופל בידי סרסור אחר ואין איש יודע על מטרת חברו. וזאת שלישית, כי הנסיעות בכלל לגבי אנשים שלא יוכלו להזהר, תגרומנה היזק בזה שיעלו מחיר הקרקע.

להסיר המכשולים האלו ולתת סדר ומשטר נכון בתורת הארץ ולאחד כל אלה הבאים לאגודה אחת, ־ גמרתי אומר להוציא אל הפּוֹעל החלטתנו, שהזכרתי בפרק הקודם וליסד ביפו ועד, אשר יהיה מרכז נאמן לכל הבאים לתור את הארץ, אף אסוף ידיעות על הקרקעות העומדים להמכר, ובהתאסף חבר אנשים, אשר יהיה ביכלתם ליסד מושב, אזי יקנה את הקרקע על ידי אנשים חרוצים וישרי לב היודעים את טיב הארץ ובקיאים בנמוּסיה וחוקיה, לבלתי הכּשל.

הצעתי זאת מצאה חן בעיני כל האנשים שבאו מארץ מולדתי כשלוחים; ואף בעיני אחדים מתושבי ארץ־הקודש שלבבם היה שלם עם רעיון ישוב ארץ־הקודש על ידי עבודת האדמה, וניסד את הועד ונבחר לנו חברים, והאדון פינס שהתמהמה עוד ביפו, ערך לנו חוקיו ותקנותיו ונקרא שמו “יעד חלוצי יסיד המעלה”.

בשמונה ועשרים יום לירח אדר נתאספו חברי הועד לאסיפה והאדון פינס גם היה בתוכנו, ויציע הוא לפני הנאספים כי יקבעו את מקום הועד בירושלים. אנוכי ויתר חברי היינו נגד זה, יען כי בגלל המריבות ופרוּד הדעות בין אחינו בעיר־הקודש ירושלים לא יכולנו לבוא אז לירושלים לעבוד עבודתנו; וזאת שנית: חפצנו לשמור את אחינו הבאים לבל ילכדו ברשת הסרסורים השונים ועל כן חשבנו, כי יותר טוב לשבת ביפו עיר החוף, וכל אלה שיבואו ליפו יהיה ביכלתם לבוא עד הועד.

הדבר הזה היה למורת רוח למר פינס ויצא מן האסיפה. ואנשים שונים שראו כי בגלל הועד לא יהיה ביכלתם להיות לסרסורים בעניני קנין קרקעות, השתדלו להפריד בין החברים ולהרוס את הועד. ובראותם, כי אנוכי הייתי האחד, אשר לקחתי על עצמי לנהל את עניני הועד ואת הוצאותיו כּלכּלתי מכיסי, שלחו בי חצי לשון הרע. אולם חברי הועד, שהותבוננו לעבודתי והכירו אמונת רוחי לרעיון שאני עובד לטובתו, לא שמעו לדברי הנרגנים והועד הסתדר ועבד עבודתו.

פרטי־כל עבודת הועד יבואו בסוף הספר.


 

פרק ח : פינברג בא לארץ־ישראל. – נסיעה שניה בפנים הארץ. – לינה בואד־אל־חנין. – היהודים והגרמנים מחליפים נחלאותיהם. – יסוד מושבה יהודית.    🔗


בימים האלו בא ליפו מר יוסף פינברג, שהביא לי מכתב המלצה ממר משה ליב לילינבלום. תכּנתי את רוחו ונוכחתי, כי הוא מסור לרעיון הלאומי בכל לבבו ובכל נפשו, ובידיעותיו ובכשרונותיו יכול להביא תועלת לענין, שאנחנו עסוקים בו, ויתחבר גם הוא אל הועד. ותהי ראשית מלאכתנו ללכת עוד פעם אל עמק השרון נגבּה ולראות עוד מקומות וכפרים בדרך עקלתון במשך שמונה או עשרה ימים ולבוא גבול עזה ועד גבול מצרים.

ראשית נסיעתנו היתה באחד מימי האביב הראשונים. בעת אשר השמש כבר החל לרדת בפאת ים עזבנו אנחנו והמתורגמן אשר אתנו, את העיר יפו. כדרך שעה אחת וחצי מיפו תֵחלק המסלה לשתים: האחת פונה לשמאל חברונה והשניה הולכת עזתה. כבר אתא לילה וחשכה היתה ורק הכוכבים במסלותם ותכלת הרקיע האירו לנו מעט הדרך אשר נעבור אליה. המתורגמן עובר לפנינו והערבי בעל הסוסים הנושא את חפצינו על פרידה אחת הולך מאחרינו ואנוכי ורעי מדבּרים איש אל אחיו בשפת ארץ מולדתנו – שפה מוזרה למתורגמן הערבי. – והנה כדמות רוכב נראה לנו מרחוק מבעד ערפילי הלילה.

– האם האיש ההולך לקראתנו, לא מבני הבידואים הוא, הנודדים בלילה להתנפל על הנוסעים, כדבר בעל בית מלוננו ביפו? – שאל אותי רעי בשחוק. – לו היה פה ר' חיים בעל המלון, כי אז התפלא על אומץ רוחנו, כי לא נפחד מפני בידואים ואימת שקריו לא תבעתנו – עניתיו ואוחז ברסן סוסי ואדפקהו לגשת אל הרוכב.

ברוך אתה בנשף, בן־לילה? – אמרתי אל הרוכב בשפה ערבית ובסגנון מליצת השפה הזאת, שלמדתי בלילה זה מפי המתורגמן.

– ברוכים גם אתם! – ענני גם הוא, אשכּנזית.

– הלוא בן אירופה אתה אדוני? – שאלתיו, בשמענו את תשובתו.

– כן אדוני, אשכנזי הנני.

– שלום לך אדוני – אמר לו רעי בשפת אשכנז צחה, ־ את אשר לא פללנו הקרה ה' לפנינו: ־ יליד אירופה בין רוכסי הרי חול אלה.

– ולי מה יקרה הפגישה הזאת! – ענה הנוסע ויושט ידו לי ולרעי, ויוסף לשאול אותנו אנה פנינו מועדות?

– נוסעים אנחנו; באנו לראות את הארץ־הקדושה, ארץ הפלאות, אשר תמשוך אליה לב כל אוהבי קדמוניות; ומגמת פנינו כעת אשקלונה, לראות ולהתבונן בחרבותיה – אמר לו רעי.

– ואתה אדוני, בגפּך בלא מתורגמן הנך הולך בדרך, אות הוא כי בן הארץ הזאת אתה. האם אין זאת אדוני? – שאלתיו.

– כן, תושב ירושלים הנני וכחצי שעה מפה אחוזת שדה לי בחכירה והנני הולך כעת לבקרה – ענה האיש.

– אם יודע אתה את המקום הזה וסביבותיו – אמרתי לו – הודיעני נא איפה נוכל ללון הלילה, כי עיפים אנחנו מן הדרך ולא נוכל לאחוז דרכנו הלאה עד אשקלון ואף לא עד יבנה.

– אמנם כן אדוני, עוד רב הדרך לפניכם גם עד יבנה; סורו נא אלי ובצל קורתי תמצאו לכם מנוחה עד הבוקר.

– תודות לך אדוננו על טוב לבבך!

– האדונים ילינו הלילה בבית בן־ליל בכפר ואד־אל־חנין – קרא המתוגרמן, אשר שמע את דברינו, אל הערבי בעל הסוסים ההולך אחרינו.

– טוב, אדוני – ענה הערבי – ה' עמהם!

כעבור חצי שעה באנו לחצר אחת הנבדלת מן המסלה ע"י גדר נטעי הצבר ונעמוד על יד השער. לקול קריאת האשכנזי נפתח השער והשוער העלה נר קטן בעששית וילך לפנינו. צעדנו צעדים אחדים ונבא לפני פתח בית אחד ונרד מעל הסוסים. מפני חשכת הלילה לא יכולנו להתבונן על סביבותינו ונלך אחרי בעל הבית ונעלה באחת המדרגות על הדיוטא השניה הביתה פנימה דרך אולם לח ורטוב.

נר קטן האיר בבית ויפץ אורו על כלי הבית וחפציו המעטים והדלים, אשר עמדו בלא סדר ומשטר נכון; ומשרת אחד הביא שלש צלוחיות קהַוֶה ושלש נרגילות ויגש לפנינו.

– בגפך תגור פה, אדוני? – שאלנו את אדון הבית, אחרי שבתנו על מטה אחת.

– לא אגור פה, ורק לעתים אבקר את הנחלה הזאת – ענה אדון הבית בשאפו את עשן הנרגילה אל קרבו. – אדון הנחלה הזאת הוא אחד מאחינו האשכנזים – הוסיף אחרי שתותו הקהוה מכוסו – אשר קנה לו את הנחלה הזאת לפני חמש שנים. ויטע פה גן נחמד ויכרה שלש בארות מים להשקות את הגן ומטעי הירק. אף בנה לו את הבית הזה. אפס הסכיל לעשות בבנותו את הבית אצל אגמי מים ובצה, ובעלות האדים מאגמי הבצה בעתות הקיץ, חלה הוא ובני ביתו במחלת הקדחת, אשר גזלה מאתו שנים מבניו; ויעזוב את הנחלה הזאת ויברח מפחד המות וילך לארץ רוסיא וישתקע בסביבות אודיסא ואת הנחלה הזאת חכרתי אנכי מאתו. הגן נחרב ונהרס ולא ישא פרי, רק תבואת הארץ טובה מאד, ובעדה אני נותן לו אלפים פראנק לשנה; בני ביתי יגורו בגת (רמלה) ורק לעתים אבוא הנה לבקר את פועלי הערבים.

– והערבים תושבי הכפר לא יראו מהאויר המזיק הזה? – שאלתיו.

– בתי הכפר יעמדו על הגבעה ואדי הבצה לא יגיעו עדיהם – ענה האשכנזי – ולו ראה זאת אדון הנחלה מראש, כי עתה לא באהו האיד והשבר. ואף גם אחרי כן – הוסיף אחרי דומיה ארוכה – הסכיל לעשות, בעזבו את האחוזה הנחמדה הזאת, אשר בזמן לא כביר תוכל להיות בידים חרוצות לגן עדן. הן אחינו בשרונה, באומץ רוחם, גרשו את הקדחת מהסתפח בנחלתם, בנטעם שמה אלנות וייטיבו את האויר ועתה הם רואים חיים של נחת בשלוה, ומתפרנסים מיבול אדמתם שהיתה רזה ואדמת חול ואף כי הככר זבת חלב ודבש הזאת!

– אמנם כן, סבלנות ואומץ רוח דרושים לכל עניין וחפץ תחת השמים! – אמרנו לו.

לַנו שמה הלילה ולמחרת בבוקר, אחרי אשר התבוננו על הככר הזאת שתוכל להיות כגן עדן לפי דברי האשכנזי – שמנו לדרך פעמינו.

בעת שאני כותב את הדברים האלה, כבר נשתנה המצב. במקום ההוא, אשר אנכי ורעי תעינו עד אשר מצאנו בית לח ורטוב ללון שם, אפשר למצוא כעת מנוח באחד מבתי המושב “ראשון לציון” העומדים מזרחה כמטחוי קשת מן הדרך העולה חברונה; ובנסעך ימה עוד חצי שעה תבוא לועד־אל־חנין. ואולם במקום הגן הנחרב והנהרס יראה לעיניך גן יפה ונעים אשר ידים חרוצות עמלו בו לעזקהו ולסקלהו וישא פרי טוב; במקום הבית הלח והרטוב אפשר למצוא מנוח בבית אחר, הנבנה בטוב טעם, הלאה מאגמי הבצה על גבעה אחת קטנה, ובמקום האשכנזי החוכר – יפגשך אחד מאחינו האדון לֶהרֶר, שהיה לפנים אחד מבעלי האחוזות בסביבות העיר אודיסא ויעזוב את אחוזתו שמה לאשכנזי בעל נחלת ועד־אל־חנין, אשר גר בשכנותו, ויקח ממנו את האחוזה הזאת תמורתה ויתישב על אדמת אה"ק, ויבנה ביתו פה והנה הוא רואה ברכה בעמלו ובכספו ושמח בחלקו.

נתקימה נבואת האשכנזי החוכר, שנבא לי לפני שלש שנים: כי בידים חרוצות תהיה הנחלה הזאת לגן עדן.


 

פרק ט: נסיעה בכפרים. – לינה בעיר אשדוד. – באו זרים בנחלתנו. – חלוצינו יושבים בערים. – יושבי הכפרים כובשים את הארץ.    🔗


בבוקר נסענו הלאה ונסוב קצת כפרים ובערב באנו על העיר אשדוד. העיר הזאת היתה ידועה לי מימי חרפּי, בעוד נר מלמדי מאיר לפני, כמקום מושב סרני הפלשתים. ובבואנו אשדודה לא קוינוּ למצוא מנוח ללון הלילה באחד מבתי סרניה, ודמינוּ בנפשנוּ, כי המתורגמן והערבי בעל הסוסים יובילוּ אותנו כדרכם תמיד אל בית הכנסת אורחים הערבי ללון עד הבוקר. הירח והכוכבים ממסלותם בתכלת הרקיע האירו על בתי הכפר, שדותיו וגניו, ואנחנו עברנו את הכפר ונבוא עד גדר חצר אחת גדולה, אשר הכּרתיה כרגע, כי לא בית אחד הערבים הוא, כי אם ידי יליד אירופה כוננו אותו – בית גדול ורחב בעל שתי קומות בנוי אבני גזית יתנוסס בתוך החצר, ובזוית החצר עומד עוד בנין גדול ועתר ענן העשן העולה מארובת גג הבית, וכמו כן קול רעש והמית אופני הקיטור בלכתם, שנשמע מבית וחוצה, הראוני לדעת, כי מכונה של קיטור תעבוד עבודתה פנימה.

– בית הרֵחים של הארמני הוא, ופה ננוח הלילה – אמר לנו המתורגמן ברדתו מעל סוסו.

– התדע את אדון הבית? – שאלתיו.

– כן, אדוני, פעמים רבות היית בביתו בנסיעתי עזתה ויקבּלני בסבר פנים יפות, ואם רק אומר לו כי “אורחים נכבדים” כמוכם באו אליו – וישמח לקראתכם.

ירדנו מעל הסוסים, והמתורגמן הלך הביתה לבשר לאדון הבית על ביאת “אורחים נכבדים”. בעוד רגעים אחדים שב המתורגמן ביחד עם איש צעיר לימים מילידי המקום ויבקש אותנו בשם אדון הבית לבוא הביתה. הלכנו אחריו ויעל אותנו הגגה.

תחת כּפת השמים הטהורים, על שטיח המכסה את רצפת הגג, ישב איש כבן ארבעים שנה נשען על כרים ויעשן נרגילה, ובהתקרבנו אליו עמד וישאל לשלומנו בשפת צרפת.

– אחלי, אדוני, פשטו נא את בגדי הדרך מעליכם ותלינו פה הלילה – הוסיף הארמני בהושיטו ידיו אלינו.

הבּענו לו תודתנו ונפשוט את המעילים מעלינו, ושנים ממשרתי הבית הביאו עוד שטיחים וכרים ויציעו על יד אדון הבית ונסב כמנהג אנשי המקום.

– מאיזו ארץ אתם? – שאלנו אדון הבית.

– מארץ רוסיה.

– מדי שנה יבואו הנה אורחים רבים מארצות אנגליה וצרפת, – הוסיף הארמני לאמור – ומעולם לא ראיתי עוד ילידי רוסיה בין הנוסעים, לבד אלה ההולכים ירושלימה להשתטח על קברי הקדושים.

– העתים ישתנו ועמהם גם רוח בני האדם – אמרנו לו. – היו ימים לפנים, אשר אהבנו לשבת בית. אבל עתה רבים המה גם בנו אלה, אשר נפשם תכסוף ללכת לתור ארצות רחוקות ואף כי ארצות הקדם, אשר להן תערוג נפש כל איש, אם רק שאר רוח לו.

– ואתה, אדוני, מאיזו ארץ אתה? – שאלתיו.

– ארמני, יליד סטמבול אנוכי.

– וימים רבים לשבתך פה?

– כחמש שנים עברו למן היום שבאתי ליפו ואשלח שמה במסחר ידי, וזה כשתי שנים שבניתי לי פה בית הרחים ואבוא הנה להשתקע.

– מתבואותיך תטחן פה למסחר או מתבואות האכּרים סביבותיך? – הוספתי לשאול.

– הערבים מהכּפרים בסביבותי מביאים חטים לטחון די עבודתי יומם ולילה ואין לי נחיצות לסחור בקמח.

– אמנם – הוסיף הארמני בחתותו את הגחלים מעל הנרגילה – כר נרחב גם למסחר פה. אני קונה את תבואת האכּרים הערבים ושולח ליפו. תודות לאל אני רואה ברכה בעמלי.

– והכרמים, אשר סביב ביתך, לך הם? – שאלתיו.

– יש לי רב, אדוני, גם כרמים גם שדות בסביבות אשדוד – ענה הארמני – ונחלתי שפרה עלי, כי במחיר מצער השגתיה מאת הערבים. מחר בבוקר, טרם תלכו לדרככם, אנהגכם ואראכם את נחלותי פה – הוסיף בעל הבית בקומו מעל מושבו וילך לצווֹת להכין לנו מקום לנוח.

– בעוד אשר אנחנו חותרים ומשתדלים למצוא לנו מקום בארץ אבותינו וסנבּלטים שונים מיראים אותנו לאמור כי נשמה האדמה מאין יושב ורק לריק נכלה כספינו וכוחותינו למצוא לנו פה מנוח אשר ייטב לנו – אמר אלי רעי – הנה נפגוש פה על כל פסיעה ופסיעה אירופיים התוקעים להם יתד במקום נאמן. סוחרים, קונים, מוכרים ועוסקים בישובו של עולם ואף שמחים בחלקם.

– כן, ידידי! לבבנו יתחמץ בקרבנו לראות, כי בעת אשר אנחנו יושבים אל פתחי העמים ומבקשים מהם לספח אותנו על בתיהם – באו זרים בנחלתנו, יטעו כרמים, יזרעו שדות אף יבנו בתים וענדום ביפיפיותו של יפת. אחינו, שבאו הנה, יושבים בירושלים צפופים, דחוקים, איש יאכל בשר רעהו ברעב, בעת אשר מקומות רבים יש בארץ, אשר יוכלו לשלוח שמה את ידם במלאכה ומסחר ולחיות כדרך כל הארץ…

– קומו ולכו אחרי, אדוני – קרא אלינו בעל הבית בעלותו הגגה – הנה אנוכי פניתי מקום לפניכם ללון ולנוח מעמל הדרך. הלכנו אחריו ויביא אותנו אל אחד מחדרי ביתו ונלן שמה הלילה ולמחרתו בבוקר קמנו ונשם פנינו עזתה.


 

פרק י: נסיעה לעזה. – מלון אורחים ערבי. – הצעת הערבי לבקר כומר אנגלי.    🔗


בשעה אחת וחצי טרם בואכה עזתה, בדרך ההולך מיפו, תעבור המסלה בין עצי זיתים רעננים המרהיבים עין הנוסע עד להפליא. זעיר שם זעיר שם יחסרו נטעי־יקר אלה ובמקומם יראה הנוסע שדות הנושאים יבול מכביר – חטים ושעורה. העיר עזה יושבת בדרום ארץ פלשת, כשעה אחת מחוף הים התיכון וכחמש שעות מגבול הארץ. יושבי העיר הם כעשרת אלפים איש ובהיותה יושבת על הדרך העולה ממצרים לארץ הקדושה וליתר הארצות הנמצאות בצפון פלשת, היא מרכז המסחר. חנויות רבות ימצאו שמה, אף סוחרים גדולים העושים מסחר עם עם הארץ ועם בני הערבים היושבים במדבר סיני ומרכולתם תצא גם חוץ לארץ, דרך הים התיכון. לחופי תוגרמה, מצרים ואף אירופה.

אחרי אשר יעבור הנוסע האירופי דרך השדות הדשנים, יערי עצי הזית ויתר נטיעות הדר הטבע ומחמדי בת עין – תעשה עליו רושם עגום העיר על רחובותיה הצרים והמעוקלים, כדרך כל ערי הקדם, ובתיה האפלים הבנויים ללא סדר ומשטר. ואחרי כל עמל הדרך לא יוכל למצוא לו מנוח בבית שצלו מרובה מחמתו, ואוירו זך כאשר הורגל בארץ מולדתו.

ביטלנו רצוננו מפני רצון מטרתנו הקדושה, אשר אליה אנחנו נושאים את נפשנו, ונסור אל חצר בית מלון אחד אשר לערבים.

אחדים ממשרתי הבית קידמו אותנו בסבר פנים יפות ויקחו את צקלונינו מעל אוכפי הסוסים ויביאו אותנו הביתה. כמנהג אנשי המקום, עוד טרם שאלו את פינו, הביאו מקטרת נרגילה הנרגילה וצלוחיות קהוה ויגישו לפנינו. ואדון הבית בראותו כי אורחים אירופיים באו אליו, ויבוא גם הוא וישב על ידנו וישאל לשלומנו בכבוד וענוה החזרנו לו שלום ונשאל מאתו, אם יגורו אירופיים בעזה.

– האדון שפירא, ראש כנסת האנגלים – ענה הערבי.

בשם זה יכנו הערבים את שליחי המסיתים6 מארץ אנגליה שבאו לצודד נפשות ברשתם ולהפיץ דעותיהם בקרב עם הארץ, בני אמונת מוחמד.

– וזולתו אין איש מארצות אירופה?

– אין, אדוני – ענה הערבי – אבל כל האורחים האירופיים הבאים הנה יסורו לבקר את בית האדון שפירא, כי חכם ונבון הוא אף כסף תועפות לו – הוסיף הערבי לספר לנו – כי הוא מכיסו בנה פה בית ספר ובית מרקחת. וסמי רפואה יתן לכל דורש חנם אין כסף, וגם הוא בטח קונסול אנגלי, – גמר הערבי בחפצו לתאר לנו את גדולת שפירא ורוב עשרו, ולא מצא כרגע תואר אחר יותר גדול מתואר קונסול אנגלי, שהוא שם הכולל לחכמה וגדולה במקום אחד.

– ואחיכם יסורו אל ביתו ללכת בעקבות אמונתו?

– יש כעשרה אנשים מן הכופרים – ענה הערבי בקול נמוך, בהבליעו תחת לשונו את המלה האחרונה, שהיא שם גנאי לאלה מן הערבים הבאים אל בית המסיתים.

– התוכל לתת לנו איש היודע את הדרך דרומה עד גבול הארץ? – שאלתיו.

– בנפש חפצה למען הדרת כבודכם – ענה הערבי. אבל – הוסיף לאחר דומיה ממושכה – בדרך הזה עליכם לעבור בין הבידואים, ויותר וטוב לפניכם כי תשחרו את בית האדון שפירא, ואז יתן לכם איש חיל ללווֹתכם בדרך.

הערבי הביא לפנינו עוד כוסות קהוה ויאמר אלינו:

– אם תחפצו ללכת אל קבר שמשון “הנביא” אוכל ללווֹת אתכם.

– תודות לך!

– האדון שפירא בודאי אחד מיוצאי ירך יעקב הוא – אמרתי לרעי – כי רבים המה פה אלה שמכרו מקור מחצבתם בעבור נזיד עדשים וילכו לעבוד אלהים אחרים.

– כן, שמו מעיד עליו – ענה לי רעי – אולם במקום הזה ראוי הוא, כי נבקרהו ונכירהו, ובפרט, כי אין איש אחר פה אשר נוכל לדבר עמו בלשון שמבינים אנחנו בלי עזרת מתורגמן. – נסורה־נא אל בית האדון שפירא, אולי נציל מפיו דבר הנוגע למטרת נסיעתנו.

– נחזיק בדרכי אלה האומרים, שהמטרה מקדשת את האמצעים, ונלך לתהות על קנקנו של זה האיש – עניתי לרעי.


 

פרק יא : בבית שפירא. – הצעתו להיות לעזר לנו. – משא ומתן גלוי עמו. – הוא מבטיח להיות סרסור נאמן.    🔗


באחת מפנות העיר עזה עומד בית האדון שפירא: דרך רחוב אחד צר יבואו אל חצרו, אשר מצדו הפונה אל הרחוב אינה נבדל מיתר חצרות העיר. אבל בבואנו פנימה נגלה לפנינו בית גדול, יפה ורחב־ידים. קירותיו משוחים בששר, מעשה צעצועים, חלונותיו גדולים ושקופים ואולם גדול ומהודר סובב אותו. לפני הבית רחבה קטנה נטועה עצים ופרחים שונים. בבואנו אל החצר פנימה פגש אותנו בעל הבית, אשר סבב על יד הפרחים להשקותם, וישאל לשלומנו בשפת צרפת, כדרך אנשי המקום לפתוח בשפה זו.

– מאיזו ארץ אתם, אורחים נכבדים?

– מארץ רוסיה – ענינו.

– התדברו בשפות אנגליה או אשכנז?

– שפת אשכנז נשמע – ענה לו רעי.

– אם כן סלחו לי, כי אבקש לדבר עמדי אשכנזית, ואחלי, אדוני, בואו נא אל ביתי.

ובהושיטו שתי ידיו אלינו הביא אותנו אל חדר גדול. כלי בית יפים ומהודרים, מסודרים בטעם אירופי. שטיחי פרס ותוגרמה כסוּ את רצפת הבית.

אחרי שישבנו על כסאות שהראה לנו אדון הבית פתח את פיו וישאל אותנו:

– לאן מגמת פניכם, אדוני?

– נוסעים אנחנו – ענינו לו. – באנו לראות את הארץ הקדושה, ארץ הפלאות זאת, אשר תמשוך אליה את כל חובבי הקדמוניות, עברנו בדרום יהודה ונבוא עד עזה ומגמת פנינו ללכת עד קצה ארץ פלשת, ואחרי כן נשוב לדרכנו.

– אבל הלא היום ירד ולאן תלכו עתה! לינו פה הלילה ומחר תלכו לדרככם, ואנכי אשלח היום להגיד לשר העיר – הוסיף האדון שפירא – כי יזמין לכם איש חיל ללווֹת אתכם בדרככם.

– האם דרושים פה שומרים בדרך? – שאלתיו.

– אין כל פחד ומגור מהערבים והבידואים פה כאשר ידמו האירופיים, ואנוכי רק במקלי אשר בידי אעבור בארץ לארכּה ורחבּה. אפס בשביל נוסעים המוזרים להבידואים אני דורש בכל עת משר העיר איש־חיל, למען תהיה תפארתם על דרכם, אשר המה הולכים עליה. אולם – הוסיף אחרי דומיה ממושכה – לא אשלח להגיד לו, כי אם אקראהו אלי. כי איש משכיל וידידי הוא הפחה, הבא תמיד אל תחת צל קורת ביתי – גמר שפירא בחפצו להראות לנו את כבודו וגדולתו כי יבוא הפחה אל ביתו בשעה שהוא דורש אותו.

ויקם מעל הכסא ויגש אל שלחן הכתיבה ויכתוב דברים אחדים על גליון ויתנהו במעטפה וימסרהו על יד המשרת הכושי ושוב חזר אלינו.

– היום הגיעוני מכתבי העתים האנגלים – ענה אדון שפירא בלקחו גליונות אחדים מעל השולחן – לבבי יתפלץ בקרבי למקרא השערוריות הנעשות לעין השמש בארצכם עם אחינו היהודים. ומה מאוד שמחתי בהיותי לפני ימים אחדים ביפו ובשמעי מפי סגן הקונסול האנגלי, כי באו אחדים מאחינו מארץ רוסיה לקנות פה קרקעות להתישב. אולי גם אתם, אדוני, מן החלוצים האלה? – הוסיף לשאול אחרי דומיה קצרה.

– אמנם כן, גדול כים שברנו – עניתי לו – ולא אפונה, כי לבך כלב איש משכיל יתפלץ בקרבך בשמעך, כי זכות האדם באשר הוא אדם נרמסת בראש כל חוצות… מחילה, אדוני, האם יהודי אתה? שאלתיו אחרי הפסקה מועטה.

– לא אכחש מכם, אדוני, כי אמנם עזבתי את מקור מחצבתי, אבל בכל זאת לבי הוגה אהבה וידידות לעם ישראל, ואם רק לא תכסו מאתי את מטרת נסיעתכם, אוכל להועיל לכם הרבה, זה שנים אחדות לשבתי פה: יודע אני את שפת הארץ, תושביה, נימוסיה וחוקיה. הבידואים יושבי פלך עזה יכבדוני עד מאד, והנני פה כאב וכראש לכל הערבים מקטנם ועד גדולם. פלך עזה הוא שטח רחב ידים ואנוכי כבר השמעתי דעתי לפני סגן הקונסול האנגלי ביפו, כי הפלך הזה הוא היותר מוכשר להתישבות היהודים ובכל לבבי ונפשי חפץ אנוכי להיות לכם לפה ולעמוד על ימינכם.

– אם כדבריך כן הוא – ענה לו רעי – נגיד אנחנו גם כן לך את האמת, אבל בלא משוא פנים. קבּלה היא בידינו, שכל מי שאינו משתתף עם הצבּוּר אינו רואה בנחמתו, ומובן הדבר, שכל מי שאינו חפץ להשתתף עמו אינו חפץ גם כן לראות בנחמתו. ולזאת, אם כי לא נוכל לכסות ממך את מטרת נסיעתנו, הנה לא נוכל להאמין באהבה והידידות, אשר ירחש לבב אחד מאנשי בריתך לעמנו.

– טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת – ענה האדון שפירא.

– אבל דעו נא אדוני, כי אנוכי מגמתי פה לא להפיץ את דעותינו בין בני ישראל, כי אם בין הערבים.

– גם בזה לבבנו לא ילך עמכם – עניתיו – אנחנו לא רק נגד הענפים שתחפצו לעקור מכרם ישראל, כי אם גם לבנו לא ילך לקראת החפץ לנטוע זמורות זר באהלי שם. אולם בזאת נאות לקבל טובתך בנוגע לעסקנו, אם רק כמתווך בענין קנין קרקעות תהיה לנו ואם רק בזאת תעזור לנו ומטרה אחרת לא נראה במפעלך – ואז נכבדך ונרחש תודה לך.

– כדבריך כן יהי! – קרא שפירא. – רק כסרסור אהיה לכם ותיוכחו לדעת, כי רחוק אני מכל מטרה אחרת.

– ועוד דבר אחד חפץ אנוכי להוסיף – ענה אחרי דומיה ממושכה – משה שנתגדל בבית פרעה בודאי שכח את צור מחצבתו ולא התענין במצב עמו, אולם כאשר ראה איש מצרי מכּה איש עברי מאחיו – אז התעוררה בו התענינותו לעמו…


 

פרק יב : בחברת הפחה. – נחלות רבות עומדות להמכר. – שפירא שולח את הכושי לקרא לידידו הנשיא. – הנשיא מציע ללוות אותנו.    🔗


הדלת נפתחה ומשרת הבית קרא לאמור:

– הפחה בא והנהו עומד בחצר!

– בקשהו להכּנס הביתה פנימה – ענה שפירא ביהירות.

פחת העיר בבואו החדרה דרש בשלום אדון הבית ואחרי אשר הציג אותנו אדון הבית לפניו כנוסעים העוברים בארץ הקדושה, ברך גם אותנו בשלום.

החזרנו לו שלום בשפת צרפת ויבקש סליחתנו, כי לא יוכל לדבר צרפתית, וידבר את אדון שפירא אנגלית והוא היה המליץ בינינו. הפחה שאל מאתנו לאן מגמת פנינו. ענינו לו על שאלותיו ויחל לספר לנו, כי טרדותיו רבות הן כעת לרגלי קריאת התושבים לצבא ולרגלי מדידת והערכת קרקעות רבות, שהיו מוחזקות בידי הבידואים וכעת עומדות הן להמכר.

– וסוף סוף – גמר הפחה באיבה מסותרת – ישארו כל הקרקעות בפלך עזה בידי שנים שלשה אנשים, אשר רק הם הקונים הראשיים פה וזולתם אין איש.

– אבל מדוע זה יסלקו הסוחרים אחמד וג’גידי את עצמם מלקנות קרקעות? – שאל שפירא את הפחה – הלא גם להם כסף רב.

– אנוכי כמה פעמים הצעתי לפניהם והמה דוחים אותי בלך ושוב – ענה הפחה.

– הסוחרים אחמד וג’גידי – ענה לו שפירא – הם מידידי ורעי ואנוכי אדבר על לבם, כי יקנו את הקרקע אשר על יד הנחל גרר.

– טוב מאוד תעשה – ענה הפחה – אם רק יעלה הדבר בידך.

– הכּכּר אשר על יד נחל גרר – אמר שפירא – הוא כּכּר זבת חלב ודבש, ולוּ היתה בידי אנשים בעלי מעשה המבינים את ערכה, כי אז יכלו לבנות שמה עיר גדולה אשר תוכל להיות בהמשך הזמן לעיר מרכולת ולמרכז כרמים, זיתים, שתילי עצי התות וכדומה.

– ולא רק נחל גרר, כי אם כל פלך עזה – ענה הפחה, ־ אבל מה נאמר ומה נדבר: מאין איש תּשם הארץ – גמר הפחה ויקם מכסאו.

– התוכל לתת לאורחים האלה איש חיל ללווֹת אותם עד גבול ארץ פלשת? שאל שפירא את הפחה.

– בלב ונפש חפצה – ענה הפחה. – מתי ילכו מפה?

– מחר בבוקר ענה שפירא.

– טוב – ענה הפחה. – אנוכי אצווה היום, כי יבוא מחר איש חיל וילך עמכם.

– תודות לך, אדוני – ענינו גם אנחנו לו.

הפחה הושיט את ידו אלינו ויאמר: – לכו לשלום, ואולי עוד אתכבד להתראות עמכם בשובכם.

– שמחים אנו בחברתך.

– הפחה הלך לו והאדון שפירא הביא לפנינו מפת הארץ וירא לנו את המקומות העומדים להמכר ויאמר אלינו:

– לא רק הפחה, שהוא איש משכיל ודובר עמדי אנגלית, מוקיר ומכבד אותי, כי אם גם כל נשיאי הערבים והבידואים רועי הצאן סרים למשמעתי ופקודתי תשמור רוחם. ואם רק יש נפשכם לתור את הארץ בסביבות עזה – אמר אחר דומיה קצרה – אשלח לקרוא הנה את אחד מנשיאי הבידואים היודע היטב את גבולי הארץ, והוא ילך עמכם ויראה לכם את הקרקעות העומדים להמכר. והיה אם ימצאו חן בעיניכם, יש ביכולתי לקנות אותן על ידי ידידי אחמד וג’יגידי הערביים, אשר יקבלו ממני סכום קטן שכר טרחתם, למען יעמדו הם על הקניה ולא איש אירופי. קונים אירופיים יוכלו להעלות מחירי הקרקעות.

הסכמנו להצעתו ללכת עם נשיא הבידואים שהזכיר, ונאמר, כי אחרי שובנו מדרכנו נראה את אשר לפנינו.

– מחמד! – קרא אדון שפירא למשרתו הכושי.

הכושי בא ויעמוד לפני אדוניו.

– התדע את מקום מחנהו של הנשיא איברהים? – שאל אותו שפירא.

– יודע אנוכי – ענה הכושי כחמש שעות מעירנו דרומית מזרחית.

– כן. קח את קנה־הרובה האנגלי שלי ורוץ מהר אל אוהל הנשיא. בבואך תדרוש לשלומו בשמי ותאמר לו, כי דבר נחוץ לי אליו ואבקשהו לבוא אלי.

– מוצא שפתיך קדוש לי – ענה הכושי ויכרע לפנינו ויצא לדרכו.

בצאת הכושי בשליחות אדונו כבר פנה היום ואתא לילה. שפירא לא נתן לנו ללכת ללון באכסניא של הערבים וישלח ויביא חפצינו, ויפנה לנו חדר ונלון אצלו הלילה.

למחרת בבוקר אחרי אשר שוטטנו מעט בחוצות העיר ונתבונן אל תושביה ומרכולתה, באנו ביתה שפירא, והנה הנשיא איברהים כבר בא ומחכה לנו. דרשנו לשלומו וישבנו על ידו.

– האדון שפירא – פתח הנשיא – אמר לי, כי חפצים אתם לשוט בארץ ואבוא ללווֹתכם בדרך.

– תודות לך אדוני על טוב לבבך – ענינו לו.

– הלא דבּרתם את הפחה אתמול והוא בודאי הזכיר את שמי לפניכם? שאל הנשיא איברהים.

– כן אדוני – עניתי לו. – כבד יכבדך הפחה, כי בן חיל אתה ולך נאה להיות נשיא וראש לעדתך.

– הפחה אמנם יודע זאת – הוסיף הנשיא להתפאר – ואתם תראו את ערכי וגדולתי כאשר תבואו אל אהלי.


 

פרק יג: הנסיעה דרומה. – נחל גרר. – לילה באוהל הנשיא איברהים. – בחברת זקני השבט. – מעשה בשני עגלים.    🔗


כשלש שעות לפני הצהרים יצאנו – פיינברג, אנוכי והמתורגמן – דרומה, ובשעה אחת אחרי חצות היום באנו עד הכפר דיר־בלח, היושב כשעה אחת מחוף הים, מוקף שדות דשנים ועצי תמרים למכבּיר. זקן הכפר יצא לקראתנו וישאל לשלומנו בענות כבוד. לבקשתו באנו לחצרו ונשב תחת צל תומר ונשת כוס קהוה, אף סעדנו לבנו מהצידה שהיתה אתנו, וננפש כשעה אחת ואחרי כן עברנו הלאה ונלך בדרך כארבע־חמש שעות הלוך וסבוב שדות ואהלי בידואים, ונבוא עד נחל גרר לפנות היום.

כּכּר זו, שהיתה לפנים מקום משכן יצחק אבינו, היא מקום מושבו של הנשיא איברהים. נחל קטן מחלק אותה לשנים – והנחל ריק ומים לא יעברו בו, ורק בארות אחדות נמצאות שם, והערבים יקראו להן “בארות הנביא יצחק”.

ומשני עברי הנחל שורות שורות של אהלי בידואים רועי צאן. אילנות אין שם וכל הכּכּר זרועה חטה ושעורה. וכמטחוי קשת רחוק מן האהלים נפוצים עדרי צאן ובקר, סוסים וגמלים למכביר.

באנו עד אוהל אחד גדול העומד בקצה השורה הראשונה, שהוא אוהל הנשיא איברהים, בעת אשר השמש שקעה כבר לפאתי הים. חרדת קודש אחזתני בראותי בעיני את המקום הזה, אשר בו צרוּר פרק אחד מדברי ימי יצחק אבינו. אבימלך מלך פלשתים ופיכול שר צבאו כמו חי התיצבו נגד עיני. זכרתי את “מאה השערים”, אשר מצא יצחק אבינו פה, את “מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה” שהיו לו… אבל הנשיא איברהים נגש אלי ויבקשני לרדת מעל סוסי ולבוא אל אהלו.

אוהל הנשיא איברהים היה אחוז ביתדות חזקות, מכוסה עורות גמלים ומקושט בפנים באדרות שער ושטיחים פרסיים ותוגרמיים. בבואנו האוהלה הציעו על הרצפה כסתות וכרים מרוקמי משי. ערבי אחד הגיש לפנינו מקטרת הנרגילה והשני לקח את המדוכה,שם בה זרעוני קהוה, וכתש אותם הדק היטב והכה בצד המדוכה להשמיע קול, כי כן המנהג פה, להשמיע קול במדוכה ולבשר בזה את יתר גרי האהלים כי אורחים סרו אל אוהל הנשיא ויבואו גם הם לקדם את פניהם. כעבור רגעים אחדים באו עוד שלשה ערבים מעוטפים במעילי הבידואים, נשלו נעליהם מעל רגליהם וידרשו לשלומנו וישבו על ידנו.

– האורחים האלו – אמר הנשיא איברהים אל הערבים – הם אנשים גדולים ונשואי פנים והפחה בעזה ואף האדון שפירא בקשוני ללווֹת אותם בדרך לשוטט עמהם פה.

– ברוכים יהיו לאללה! – ענו הערבים.

– אף לא מהכופרים המה, כי אם מבני ישראל – הוסיף הנשיא לספר להם.

– אנחנו ובני ישראל – אחים אנחנו, חי מוחמד! – ענה האחד.

– מאיזו ארץ המה? – שאל השני.

– מארץ מוֹסקוֹבּ – ענה הנשיא.

– הקונים אתם דברים עתיקים? – שאל השלישי.

– אם יש אצלכם, נקנה – עניתיו.

– כמה הם מספר בני שבטך השוכנים פה אתך? – שאלתי את הנשיא.

– יותר ממאה משפחות – ענה הנשיא.

– ומקנה רב לכם פה?

– לאלפים ימנוּ – ענה הנשיא בגאון.

– וקרקע לזריעה יש לכם רב?

– לה' הארץ ומלואה ואנחנו לצרכינו נחרוש ונזרע.

– ויותר מצרכיכם לשם מכירה לא תזרעו? – שאל רעי.

– יש בינינו רבים הזורעים הרבה ומוכרים תבואות שדותיהם לסוחרי עזה – ענה הנשיא בהגיחו עתר ענן הנרגילה אל פיו – אבל אנוכי אינני רואה בזה תועלת.

– מדוע?

– הבינה נא למצבנו – ענה הנשיא וישת כוס הקהוה – סוחרי עזה יקנו מאתנו תבואות שדותינו במחיר מצער מאוד ולמה איפוא נעמול לריק למען מלאות חוֹריהם זהב?

– אצלנו באירופה – ענה לו רעי – יעמול האכּר רק להשיג קרקע במדה מרובה ואז לא ידאג עוד למכירה, כי קונים רבים אפשר למצוא אשר ישלמו לו בכסף מלא בעד עבודתו.

– אבל, נשיאנו, ־ קרא אחד הערבים – האירופיים יביאו כפירה בנו ויטו את יושבי הכפרים מדרך האמת.

– אל תדבר כדברים האלה, עבדול פחה – ענה השני – לא כל התמרים בני גובה אחד הם.

– כן תדבּר – ענה השלישי – כבר מלתי אמורה, כי בני ישראל אחים המה לנו.

– ואם גם את יושבי הכפרים יטו אחדים מהאירופיים, הנה אחינו יושבי האהלים לא ישמעו להם – אמר הנשיא בקחתו את מקטרת הנרגילה אל פיו. – הטרם שמעתם מפי את מקרה שני העגלים?

– לא, נשיאנו, ספר נא לנו.

– שני עגלים רכים בני שנה היו לבידואי אחד – החל הנשיא לספר בחתותו את הגחלת מעל ראש הנרגילה – וילך האיש למסעו בדרך רחוקה וימסור את העגלים על ידי ערבי בן כפר לגדלם ולהיניקם שדי פרה אחת, ויקצוב לו שכרו ארבע מיג’ידי כסף אם יניק אותם מחלב פרה אחת ולא יקח את חלב הפרה הזאת לצרכים אחרים במשך שנה שלמה. ויקר המקרה, כי לקח בן הכפר מעט חלב משדי הפרה ויתן לכבשה אחת, אשר היתה אמונה אתו ואת העגל האחד כּלכּל ביום ההוא במים ותבן. ככלות השנה שב הבידואי וישלם את ארבע מיג’ידי הכסף, ויקח את העגלים מיד האכּר ויאסור אותם במחרשתו וילך לחרוש את שדהו. הוא הולך במחרשתו ועגל אחד מעדו קרסוליו ויפול על יד המחרשה. ויקח הבידואי את העגל וישיבהו אל הערבי ויאמר לו: ראה רימיתני, מן העגל הזה גנבת חלב חוּקו פעם אחת…

הבידואים שמעו את הספור בדממה וככלותו לספר ראה ראינו, כי שמחו מאוד ויעטו גאוה וגאון ויודו לנשיא, כי אמנם עם חכם ונבון המה הבידואים וכל רז לא נסתר מהם.

לנו באוהל הנשיא, ולמחרת בבוקר קמנו ללכת והנשיא ארח אתנו בדרכנו כל היום ויראה לנו עוד הרבה שדות וכפרים, ונשב אל אהלו ללון, וביום השלישי קמנו בבוקר ללכת עזה והנשיא לוה אותנו עד בואנו לעזה.


 

פרק יד: נסיעה ארוכה בהרי יהודה. – במנזר רוסי. – הכסף עונה את הכל. – משא ומתן עם הנזיר הרוסי.    🔗


מעזה באנו ליפו ומשם הלכנו עוד הפעם לירושלים, לשוט בכפרים אשר בהרי יהודה, להתבונן ליבולם, ואוירם ולתושביהם. כדרך שתי שעות מירושלים בא לנו הלילה ונתע בדרך אשר הלכנו עליה ונלך עלה וירוד על רוכסי ההרים, עד אשר לא ידע גם הערבי בעל הסוסים את הדרך אשר נלך בה. וגם המתורגמן שלנו, אשר התפאר לפנינו כי נהירין לו שבילי ארץ יהודה כחוצות ירושלים, גם חכמתו וידיעתו נסרחו. אפס כי השתדל להרגיע אותנו בדברי נחוּמים, באמרו כי אין להתירא במקום הזה משודדים שומרי נשף. ואולם תנחומותיו אלה היו לנו למותר, אוירא דארץ ישראל והרגש כי בארצנו אנחנו הרגיעו את רוחנו ונהיה שלוים ושקטים ברוחנו ורק עיפים היינו מאוד מרוב הדרך אשר הלכנו רוכבים על סוסים בארץ הרים ובקעות, ונכסוף לבוא אל אחד המקומות ולנוח, ומה מאוד שמחנו וירוח לנו בשמענו קול כלבים נובחים, אשר בשרו לנו קרבת מקום מושב אדם.

– תודות לאללה! – קרא הערבי בעליצות נפשו, עוד מעט ונבוא לכפר.

– תודות לאל! – ענינו גם אנו חלקנו. ובעוד רגעים אחדים ראינו לנגד עינינו כעין בתים ובנינים, שמפני חשכת הלילה לא יכולנו להבחין אם בתי מושב הם או גלי אבנים.

הערבי בעל הסוסים הביא אותנו לבית האורחים הערבי אשר בכפר וידפוק על הדלת ויצא השומר וידרוש הערבי ממנו לקבּל את האורחים הבאים אתו.

השומר פתח דלת בית קטן ויעל נר ויביאנו הביתה. ויהי בראות השומר אותנו מלובשים בגדי אירופה ויחשוב אותנו לקונסולים או לכל הפחות לרופאים. כי כן דרך הערבים בכפרים לחשוב את כל בן אירופה לבעל אוצרות ולמלומד. ויאמר אל המתורגמן בשפת חלקות, כי בכל אות נפשו חפץ הוא לקבל את האורחים האלה, אפס כי צר המקום לפנינו, ואם יש את נפשנו למצוא לנו מנוחה כל הלילה כאשר הורגלנו, הנה יש פה בכפר “כניס־אל־מוֹסקוֹבּי”. המתורגמן הסביר לנו: “מנזר רוסי”, ואין טוב לנו, בלתי אם לסור שמה ללון הלילה. שמענו לעצתו ונלך אחריו, ויביאנו עד גדר גדולה בנויה אבני גזית גדולות. באנו אל תוך הגדר ורוכבים על סוסינו עלינו במדרגות חצובות באבני גיר חזקות, על ראש גבעה מוקפת גדר. על ראש הגבעה התנוסס בית אבנים גדול ובנינים קטנים שונים ושדרות עצים שתולים שמה לנוי.

– זהו המנזר הרוסי – אמר אלינו המתורגמן, בעלותנו על הגבעה. הערבי הלך לקרוא את אחד הנזירים הגרים פה; אתו תוכלו לדבר בשפת ארץ מולדתכם ויקבל אתכם בסבר פנים יפות ונלון פה בחדרים מרוּוחים, כאשר הסכנתם באירופה, ומחר נלך לדרכנו.

כעבור רגעים אחדים יצא אחד הנזירים, והכרת פניו ענתה בו כי יליד ארצי הוא, ואשמח בקרבי, כי אמרתי זאת הפעם אהיה אנוכי המדבר והמתורגמן יעמוד כאלם לא יפתח פיו, תחת אשר עד כה היה הוא לי לפה ואני עמדתי כאיש אשר אין מלה בלשונו.

– שלום לך, אדוני – קראתי לנזיר בשפת ארצנו – פתח נא, אחי דלתיך לפני עוברי אורח מארץ מולדתך!

– שלום! – קרא גם הוא בעליצות נפשו בשמעו שפתו. – רדו נא מעל הסוסים ואנוכי אמהר להביא מפתח הבית.

וירץ מאתנו, ובעוד רגעם אחדים שב ופתח את הדלת ויעל מנורה גדולה כמו שמח לקראתנו עד מאוד, ־ אבל בבואנו הביתה הכיר בנו, כי יהודים אנחנו ויהפוך רגע לאיש אחר ויפלו פניו מאוד ורוחו סרה, ויחל לגמגם בלשונו:

– אנוכי לבדי כעת פה, ואיש אין אתי… ראש הבית וחברי הלכו ירושלימה. אנוכי… אנוכי לא אוכל לתת לכם ללון פה הלילה.

– מדוע? שאלתיו.

– הלא יהודים אתם?

– כן – עניתיו – אבל הלא תשמע לשוננו כי מארץ אחת אנחנו, ואיככה תאמר לסגור את הדלת לפנינו?

– אנוכי… אנוכי… אין ברשותי. – פתח שוב בגמגומיו.

– אין נכונה בפיך! – קראתי בחמת רוחי, בהביטי בפני הנזיר בעינים כעוּסות למען הרך את לבבו, כי הכרתי כרגע כי על דעת עצמו הוא עשה ולא על פי פקודה ממקום גבוה. – הבית הזה מלון אורחים הוא לכל עובר ושב, והנני אומר לך מראש, כי אם תסגור הדלת לפנינו באישון לילה, במקום זר לנו, אגיש משפטי אל הקונסול ואף לפני ראש כנסת אמונתכם בירושלים.

– אנוכי… ה' עמכם… לינו פה הלילה – ענה הנזיר בשמעו את דברי ובראותו כי פגע באנשים חזקי לב.

– תודתי לך, יקירי! – שניתי גם אני את סגנוני ואחל לדבר עמו רכּוֹת. – אולי יש בידך, אחי, מוליאר7 רוסי; כי עתה שפות הסיר ותן לנו מים חמים ונשתה ותחי נפשנו ובכסף מלא נשלם לך בעד טרחתך.

– יש ויש אדוני – ענה הנזיר בשמעו את השם הנכבד “כסף” העונה את הכל מפורש יוצא מפי, וימהר וילך לו לשפות את הסיר.

חפצינו הובאו פנימה ואנכי ופ. פנינו כה וכה להתבונן אל הבית הזה אשר באנו בצל קורתו, ונתמה איש אל רעהו על גודל הבית ורוחב מסתו, על תאָיו ואולמיו הבנויים בטוב טעם ודעת, על כלי הבית המסודרים במשטר נכון ועל חדרי המטות המוכנים לאנשים רבים, ערוכים בכל, אשר לבני המון העם לבד, ואשר לבני מרום הארץ לבד. וכל זאת בכפר ערבי, בין בעלי אמונת מוחמד, הרחק מעיר!

פשטנו את בגדי הדרך מעלינו ונגהר ונתמודד להחליץ את עצמותינו ואת אברינו אשר צפדו מנדודי הדרך. בין כה וכה הביא הנזיר המשמש מוליאר נחושת ממורט – דוד נפוח בעל כרס, יהמו יחמרו מימיו וגערתו בלהבי אש! שמחנו על המוליאר כאשר ישמח איש על מכּרו, אשר לא ראהו ימים רבים, כי מיום צאתנו מארץ מולדתנו לא ראינו מוליאר בעינינו בכל הדרך אשר הלכנו. פתחנו אמתחותינו ונוציא משם תה וסוכר ושאר צידה לדרך ונשב לשתות ולסעוד לבנו ונקרא גם את הנזיר לסעוד אתנו, כי חפצנו להטיב את לבו, למען יודיע לנו את תורת הבית ומטרתו.

– הגידה נא לי, ידידי – אמרתי לו בשומי ספל חמין לפניו – האם רבים האורחים הבאים הנה מדי שנה בשנה?

– רבים, רבים מאוד – ענה בשבתו אל השולחן.

– וכמה יהיו בערך?

– מספרם לא אדע. ראש הבית ידעם, כי המה כתובים עמו ורשומים בפנקסו.

– כמה נזירים יגורו פה?

– שונה מספרם ולא כל הזמנים שוים. אלה יבואו ואלה ילכו.

– לאָן המה הולכים?

– גם זאת לא אדע. כל זאת ידע ראש הבית ואתנו אין איש יודע עד מה – ענה בהגיחו מלא פיהו מן החמין אשר לפניו.

– ומה מעשיכם פה?

– את האלהים נעבוד!

– התבואו במשא ומתן עם הערביים?

– כן. אבל גם זה הוא עניין ראש הבית ואנחנו לא נדע עד מה – ענה שנית. וימזוג לו כוס יין וישת, ויקח לחם ודג מלוח אשר שמנו על השולחן ויאכל בכל אַות נפשו כאיש אשר לא אכל כל היום ההוא, ואנחנו בראותנו אותו טרוד מאוד באכילתו וכי לא נוכל להציל מפיו דברים יותר ברורים, עזבנוהו לנפשו ונלך לשכב בחדר המטות.

העליתי מקטרתי ואתנפל מלוא קומתי על המטה לנוח מעמל הדרך; אבל רוב מחשבותי לא נתנוני למצוא מרגוע לנפשי, ואתהפך מצד אל צד ואאָנח דוֹם לבלי הפריע את מנוחת חברי השוכב על מטתו בעבר החדר מזה, כי אמרתי ישן הוא. אבל גם שנתו נגזלה, ואנחתי ממנו לא נסתרה ויאמר אלי: ־ מה אתה נאנח?

– המה יודעים את אשר לפניהם ואיזה הדרך יפיקו זממם ויוציאו את רעיון לבם לפעולות אדם – אמרתי לו.

– מלבי הוצאת דברים, כי גם אני כמוך אחשובה – ענה לי רעי ויאָנח גם הוא במרירות.

­ את האלהים הם עובדים… ובנשאם לבבם אל כפים אל אל בשמים לא ישכחו גם את הארץ אשר תחת רגלם. יבואו במשא ומתן עם הערבים יבנו להם בתים כמו רמים בכל פלך ופלך, יקנו קרקעות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה.

– התזכור – הוסיף פ., – את אשר ספר לנו הנוסע שיק, כי גם מעבר לירדן החלו לתקוע יתדם במקום נאמן. אף אמנם הם יודעיםּ את אשר לפניהם ואיזו דרך יבואו למחוז חפצם – ואנחנו מה?!…

– גם אנחנו שלחנו את אחינו אל ארץ אבותינו לעבוד את האלהים – אבל את מי שלחנו? – את הנמושות אשר בנו, את הזקנים אשר עליהם אָבד כלח, את המטים למוּת, השמחים אלי גיל כי ימצאו להם קבר באדמת קודש! אנשים רפי רוח וחדלי אונים, אנשי עולם האצילות, אשר ראו רק מראות אלהים וישכחו את השדה אשר מתחת רגלם. גם אנחנו זרקנו את הפרוטות לקופות ר' מאיר בעל הנס, ומעולם לא שמנו אל לבנו לשום לנו שם ושארית בארץ קדשנו ולהחיותה לנו לפליטה ולמשען ביום צרה. “המה” שלחו “לעבוד את האלהים” אנשי מעשה, מלאי כוח עלומים; על כן בנו הם להם בתי מדות מרוּוחים, ואנחנו בנינו לנו עליות בשמים, מגדלים פורחים באויר… על כן היה ישראל כגר אשר בכל הארץ וגם בארץ אבותיו הוא אורח נטה ללון בנחלתו אשר היתה לזרים…

ובשל מי הרעה הזאת לנו?

מידינו היתה זאת לנו – ענינו שנינו בבת אחת – על כן למעצבה נשכבה…

ולמעצבה שכבנו כל הלילה ההוא ושינה בעינינו לא ראינו. וכאור הבוקר קמנו זועפים ועצובי רוח; השמש יצא בגבורתו והתולדה גילתה את כל שעשועיה בארץ הפלאות הזאת, אבל אור השמש לא האיר את מחשכי לבנו ותנחומות הטבע לא שעשעו את נפשנו. ונקם ונרכב על הסוסים ונלך מרים בחמת רוח, ואין דובר דבר איש אל רעהו כי גדל הכאב מאוד.


 

פרק טו : הרשמים אחרי הנסיעה השניה. – עוד הפעם בירושלים. – בית הפרופסור הופמן. – דעתו על אודות התישבות בארץ־ישראל. – השרון לנוה צאן. – בבית הרב. – משא ומתן עם השמש. – “שקאלעס”8 ועבודת האדמה מעשי אפיקורסים.    🔗


הנה כי כן עברנו כפרים הרבה בארץ מישור, ואף גם בהרי יהודה. השדות בפלך עזה משכו את לבבנו ובאנו לידי החלטה כי המקום היותר מוכשר להתישבות היהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף אשר על שפת הים התיכון, ובפרט בדרום הארץ. על יד הבידואים יושבי האהלים, רחוק מדרך המלך יפו ירושלים, נוכל לסדר התישבות רחבה, בלי משוך עלינו את קנאת העמים הנושאים את עיניהם אל הארץ הקדושה, ואף זאת, כי שדות רבים יש אצל הבידואים המוחזקים להם משנים קדמוניות ובמחירים זולים נוכל לקנות אותם. ואם נוסיף לזה לקנות מהם בעת הראשונה צאן ובקר, ונקנה את לבבם לקבל אותנו בסבר פנים יפות ונוכל לשב בשכנותם בלי כל מגור ופחד. אויר המקום צח ונקי, והמקום ההוא כּכּר רחבת ידים, אשר בנקל יוכלו לשבת עליה כחמשת אלפים משפחות – כּכר כזו אין כמעט בכל ארץ פלשת, זולתי בעבר הירדן מזרחה. – ראינו כי בעיר כעזה, אשר אליה ינהרו מכל הפלך ההוא אכּרי הכפר ויושבי האהלים למכור תבואות שדיהם ולקנות כל צרכי החיים, יוכלו להתישב אף בימים הראשונים כעשרים שלשים משפחות לסחור את הארץ ולהתעסק בכל מלאכה וחרושת המעשה; על כן חשבנו, אשר אם מספר הבאים לארץ־הקודש יתרבה, תוכל הכּכּר הזאת להיות מרכז ראשון להתישבות. באנו במשא ומתן עם אחדים מעמי הארץ אשר בידם רוב הקרקעות של הממשלה, ואף גם עם ראשי משפחות הבידואים, כמסוּפר למעלה, ותקותנו שעשעה אותנו, כי עלה נעלה אל המקום הזה אף יכול נוכל. אחר כך שבנו ירושלימה לחוג את חג הפסח.

בירושלים נכנסנו אל בית הפרופסור הופמן. האדון הזה הוא אבי המושבות של האשכנזים הוירטמבּירגים בארץ הקודש. הוא יסד ארבע מושבות לאשכנזים כאן וכולן ישגו ויפרחו ויושביהן יחיו מעמל כפיהם ויתענגו על טוב הארץ. האחת היא אצל ירושלים, ששמה יגורו בעלי מלאכה וסוחרים; השנית אצל יפו, גם כן מבעלי מלאכה וסוחרים; השלישית אצל חיפה, שמה ישבו עובדי אדמה, ששתלו כרמים ועצי זית לרוב ויעשו יין, שמן וסבון (מפסולת השמן) אף בעלי מלאכה שונים; והרביעית היא כמהלך שעה אחת מיפו – שרונה שמה. תושבי המושבות האלו רובם יתחשבו אל עדת הטמפלר, כלומר: בני מקדש, המאמינים באמתות דברי הנביאים, שחזו לפני אלפים שנה, כי עוד ימים יבואו ובני ישראל ישובו לגבולם, יבנו חרבותיה וארמון על משפטו ישב, ואשר על כן באו לחכות לגאולה ולתמורה שתהיה לארץ־הקדושה9. הפרופסור הופמן ספר לנו דברי ימי התיסדות המושבות האלו ואת כל המעצורים והמכשולים שהיו לפניו על דרכו. נוכחנו לדעת, כי התישבות בארץ־הקודש לא תוכל להיות התישבות כנהוג בארצות לא נושבות אשר תמשוכנה אליהן את הרעבים ללחם או את האצים להתעשר מארצות שונות, כי אם רעיון רוחני דרוש שיהיה לרוח החיה באופני הסבה הזאת, והרעיון הרוחני שנטע מר הופמן בחכמתו בלבבות בני עדתו, הוא שעמד לעבור על כל המכשולים שהיו לפניו. הרעיון הרוחני, הוא שעמד לו ליסד מושב שרוֹנה, במקום כזה שהאדמה היתה אדמת חול והאויר היה רע מאוד ויגזור על ימין ועל שמאל ויאכל חלק גדול מהבאים שמה10; וכל זאת עשה רק למען הראות כי אמת בפי הנביאים שחזו: “יהיה השרון לנוה צאן”. ובאמת הפכו האנשים האלה את המדבר השמם הזה למקום מושב: המה זבּלו את האדמה ויטיבו את יבולה; נטעו אילנות להטיב את אוירה ויטעו גם כרמים ועצי פרי המביאים תועלת לעמלים בם, וכעת תפרח שרונה ומצבה יוטב מיום ליום.

הוא נתן לי אילו הוראות בנוגע ליסוד המושבה שאנחנו הולכים לבנות ובתוך יתר דבריו אמר לי: היהודים המה עם הספר ולכן הנני נותן לכם עצתי כי הבית הראשון שתלכו לבנות יהיה בית הכנסת או בית הספר.

בהיותי בירושלים ישבתי פעם אחת בלילה בבית אחד משארי, שהיה רב ורועה לעדה אחת בישראל בארץ רוסיה, ולעת זקנתו עזב את כסא הרבנות בעיר מגורתו ויבוא ירושלימה לחכות עד אשר יגיע קץ ימי מסעו בעולם הזה, הדומה לפרוזדור, ואחר כך יכנס לטרקלין דרך מעבר אדמת הקודש, למען לא יהרסו זוחלי עפר את מנוחתו, אפילו כמחט בבשר החי.

ארכה ישיבתי בביתו כשתים שלש שעות בלילה, וחשכה כסתה את העיר הקדושה ואת חוצותיה ומבואיה הצרים, עד כי לא ידעתי את מוצא העיר שהיה מחוץ לעיר העתיקה. שארי זה, אף על פי שהוא כעת לא רב ולא רועה, בכל זאת בשבילו כבשביל יתר הרבנים שמלאו משמרתם בחוץ לארץ ויבואו ירושלימה למצוא מוצא טוב מהפרוזדור לטרקלין – עומדים השמשים ובטלנים השונים הכן בכל עת למשמעתם, והוא שלח חד מן חבריא, שהיה באותו הלילה בזו החצר לליל שמורים שלפני ברית מלה, להראותני את מוצא העיר וללוני עד שער יפו.

– מאין אתה דודי? – שאלתי את השמש הזה, שהלך בצדי ויאיר לי את הדרך בעששית אשר בידו.

– מכולל וואהלין – ענני ברוח נמוכה.

כל מקבּלי החלוקה מכנים את עצמם על שם הכולל ולא על שם עירם או ארצם שיצאו משמה.

– כמה יעלה בחלקך מכסף החלוקה? – הוספתי לשאול.

– כמה? – שאל גם הוא על שאלתי – ומיד ענה: שמונה רובל11 לנפש בשנה.

– הלא מצער הוא, ובמה תחיה את נפשך?

– במה אחיה את נפשי? – אָה! – נאנח ויניע את ראשו לצדו – שמש אנכי בבית מדרש של הפרושים; אשמש גם לברית מילה; לעתים לא רחוקות יקראוני לשבת אצל חולה ובצמצום, ביחד עם דמי החלוקה, אחיה את נפשי ונפשות בני ביתי. אבל שמועות לא טובות מעבירים בארץ־הקודש, כי עוד מעט ותבּטל החלוקה.

– מי אמר לך זה?

– אנוכי איש פשוט ואינני יודע מאומה, רק שמעתי אומרים, כי ברומניה נתיסדה חברה לבטל את החלוקה ולעזוב אותנו למות ברעב.

הבינותי כי אל חברת ישוב א"י ירמזון מליו והחילותי להשקיט את רוחו ולהרגיע מבוכתו ואומר אליו, כי החברה שנתיסדה ברומניה אין תכליתה לבטל החלוקה, כי אם ליסד מושבות לעבודת האדמה.

– עבודת האדמה – שיסע השמש אותי – אנוכי איש פשוט ואינני יודע מאומה; אבל שמעתי אומרים, כי היהודים לא יוכלו לעבוד את האדמה בארץ־ישראל.

– הלא אבותינו עבדו את האדמה פה בארץ הזאת, ומדוע לא נוכל אנחנו לעבוד את האדמה? – שאלתי את השמש.

– אנוכי איש פשוט ואינני יודע מאומה, רק תודות לאל, כי מהלכים לי בין אנשים יראים ושלמים, ובלילה הזה טרם יצאתי אתך ישבתי בבית ר' גרשון מסדיגוריא, אשר דירתו היא בזו החצר, אשר יצאת ממנה, ובלילה הזה ליל שימורים שמה קודם ברית המילה ובביתו יושבים כעת אנשים יראים ושלמים, ושמעתי אומרים, כי עבודת האדמה לא… לא… לא היתה ולא תהיה בארץ־הקודש… רק לבטל את החלוקה ולהוציא לחמנו מפינו המה אומרים על ידי החברות שיסדו; שמעתי אומרים, כי עבודת האדמה קשה לבן ישראל – גמר השמש, אחרי חשבו רגעים אחדים להביא איזה ראיה והוכחה לדבריו, ובאשר לא מצא הסתפק במלים האחרונות בהרימו מעט קולו כמנצח.

– את אשר אחזי לי אני – החילותי לקחת דברים עמו – קשה עבודת האדמה לאנשים זקנים, אשר לא הורגלו מנעוריהם לעבודה, והמה יוסיפו לחיות מהחלוקה ולעבוד את ה', אבל אנשים בריאים וחזקים, אשר עבדו עבודה בחוץ לארץ, כמו אלה הבאים כעת לארץ־ישראל…

– אלה הבאים כעת לארץ ישראל – שנה השמש וישסע את דברי – אנוכי איש פשוט ואינני יודע מאומה, רק שמעתי אומרים, כי באו כעת אפיקורסים מארץ רוסיה ונתישבו ביפו וייסדו שם חברה אחת ואומרים גם לקנות קרקע, אבל שמעתי אומרים, כי המה גם כן רק לבטל את החלוקה יחפוצו. בכל שנה ושנה עומדים עלינו לכלותנו: אלו בשקאלעס12 ואלו בעבודת האדמה… אפיקורסים המה, אפיקורסים גמורים!

– אבל מי אמר לך כי אפיקורסים המה?

– מי אמר לי? מסתמא מובן הדבר, כי זה מעשה השטן ויצר הרע.

על “המסתמא” הזאת אמנם לא מצאתי מענה. כי בין כה וכה באנו עד שער יפו ואתן לו שכר טרחתו וישב לדרכו, ואנוכי הלכתי לבית מלוני.


 

פרק טז: נסיעה לאלכסנדריה. – הבטחות עדת אלכסנדריה לעזור להתישבות. – חזרה ליפו. – מכתב מאוליפנט עם תקוות טובות. – על פי דרישתו נוסע אליו חיים אמזלג סגן קונסול לממשלת אנגליה ביפו. – שליח חברת ישוב א"י מרומניה בא ליפו. – יסוד אגודה להתישבות ביפו. – נסיעה שניה לעזה.– ערבון לשם קנית קרקע בשבילנו בפלך זה. – הענינים נשתנו ובטול האגודה להתישבות.    🔗


אחר חג הפסח הגיעני מכתב מאחד ממיודעי מאלכסנדריה אשר במצרים, ובו ביקשני לבוא לשם, כי אלה מאוהבי אשר כרתי ברית עמם, בעברי דרך אלכסנדריה, יש את נפשם לעשות כעת דבר לטובת הענין שאנחנו עסוקים בו. אנוכי ורעי פיינברג שמנו פעמינו לאלכסנדריה.

ביום השבת לפנות ערב באנו אל העיר הזאת ונתראה פנים עם מכירינו ומיודעינו מכבר ונוסיף להתודע אל הגדולים והנכבדים בעמנו ונציע לפניהם, כי יעמדו לעזר לנו. ביום השלישי נקראה אסיפה מראשי העדה ונמנו וגמרו לתת עזר להמושב, שניסד אנחנו בארץ־הקודש, ארבעים אלף פראנק. ועד המנשנהויז אשר בלונדון אסף אז כסף הרבה לטובת גולי רוסיה, אשר על כן אמר ועד עדת אלכסנדריה לשאול מאת המנשנהויז, אם יש בדעתו לקנות קרקעות בארץ־הקודש. אז תתן העדה הזאת את הכסף, אשר הקדישה לטובת הרעיון הזה, לשם בנין בתים וכדומה, ותעשה את מעשי צדקתה ביחד עם ועד המנשנהויז. ואם יסוג המנשנהויז אחור מארץ פלשת, אזי תעשה העדה הזאת בעצמה ותעזור לרעיון הזה בארבעים אלף פראנק. בתקוה טובה עזבנו ביום הששי – אחר שבתנו ששה ימים – את העיר אלכסנדריה; פיינברג הלך לארץ מולדתו להביא את משפחתו ואנוכי שבתי ליפו.

בבואי, מצאתי מכתב מאת האדון הנודע אוליפנט13, ־ מכתב שהיה מלא על כל גדותיו תקווֹת ונחמות שונות. המכתב הזה נשלח אלי מהמבורג בהיותו בדרך מברודי לקונסטנטינופול ויודיעני בו, כי הוא נוסע כעת לבירת ממשלת תוגרמה ומטרתו לפעול על ידי אוהביו הרבים מרואי פני השולטאן לטובת עניין ישוב א"י וכי אמצעים חמריים רבים יש אצלו בארצו באנגליה, ויבקש ממני, כי יבוא איש אחד מהועד חלוצי יסוד המעלה להתראות פנים עמו בסטמבול, כי הדבר דרוש לו. ומפני שקוינו הרבה מאוד ממנו, כאשר קווּ אז רבים, שלחנו לקונסטנטינופול את האדון חיים אמזלג, סגן קונסול לממשלת אנגליה ביפו, שהיה גם חבר הועד, ואנחנו נשארנו בתוחלת ממושכה, לחכות ולראות מאין תבוא עזרתנו.

בשלשה ועשרים יום לחודש אייר בא האדון ברנר, ראש חברת ישוב א“י בפאָקשאן העיר אשר ברומניה, ובימים האלו באו עוד שליחים מהועד הראשי לישוב א”י אשר בארץ ההיא, והמה ביחד, לפי דבריו, היו נועדים להיות הועד המקומי בדבר קנין קרקעות בשביל הועד הראשי הנזכר. מן האמור למעלה יבין הקורא, כי הועד חלוצי יסוד המעלה היה רפה בכוחותיו החמריים; כל עניניו היו רק עלי וכל הוצאותיו כלכלתי רק אנוכי מכיסי וכל עמלי היה לחזק אותו בכוחות חמריים ורוחניים, למען יוכל לעמוד ולמלא מטרתו, על כן חפצתי כי יבוא האדון ברנר בתוך חברי הועד, יען קויתי, כי בזה תתאחדנה פעולות בני ישראל היוצאים מרוסיה ומרומניה ובבואם לארץ־הקודש לא יהיו בינינו רוסים או רומנים, כי אם יהודים, אשר מטרה אחת להם ותקוה אחת לשניהם ולא תרבינה הכתּות והאגודות בעת ההיא שנחוצה לנו התאחדות. נוסף לזה היה האדון ברנר הראשון בין כל אלה הבאים, אשר היו בידו כוחות חמריים לעשות איזו התחלה בפועל ולא רק בדברים, ובראותו גם הוא כי יודע אנוכי את הארץ ויושביה והליכות קנין הקרקעות לא זרו לי, בא גם הוא לתוך חברי הועד וגמרנו בינינו להכניס סכום כסף לקופת הועד ולקנות כּברת ארץ אחת ולבחור עליה מתישבים מאלה הבאים הנה.

ההבטחות השונות, שבאו אלינו מחברות שונות בארץ רוסיה, ומאוליפנט ומאלכסנדריה, נתנו תקוה בלבנו, כי אם רק תהיה לנו כברת ארץ אחת המוכשרת לישוב מושב, אזי יהיו גם אמצעים לקבל אל המושב גם אנשים כאלו, אשר אין ידם משגת לישוב עצמם על חשבונם. על כן מצאנו אז לנכון ליסד חברה לישוב א“י, כעין החברה שנתיסדה ברומניה, ועל פי ספר התקנות שערכנו דרשה החברה מאת כל איש ואיש הבא במספר חבריה דמי קדימה עשרים פראנק ותשלום חדשי פראנק אחד. הכסף הזה יאָסף יד על יד, עד אשר תהיה ביכולת הועד לצרף אל המושב שיוסד מבעלי כסף, גם משפחות עניות מאלה שיבואו לארץ־הקודש, וכל מי שיקדים לבוא אל החברה יהיה קודם גם להתישבות. החילונו לחשוב מחשבות על דבר קנין כברת ארץ אחת. לתכלית זאת מילא הועד ביום י”ז אייר את ידי וידי עוד שנים מחברי הועד ונלך עזתה להתעסק שמה בקנין כברת ארץ אחת שעמדה אז להמכר, על פי הידיעה שהגיעה אלינו, על ידי הממשלה. בבואנו עזתה ראינו את הקרקע ותמצא חן בעינינו, ולמען אשר לא ידעו הערבים תושבי העיר, כי יד אירופי החפץ לקנות הקרקע הזאת באמצע ולא יעלו מחיר הקרקע, נתתי מכיסי ערבון כסף להאדון שפירא, ואמלא את ידו לקנות הקרקע הזאת בשבילנו על ידי ידידיו בעזה.

בין כה וכה נשתנו הענינים: מספר הבאים לארץ־הקודש היה הולך וגדול ורובם היו דלים וריקים, שחסר להם אפילו מזון סעודה אחת, ורק בעזרת הברון רוטשילד והרב הד"ר להמאן ממיינץ שחשו לעזרתם על ידי בקשת הועד, היה אפשר לכלכל אותם בלחם ולתת דירות למשפחות אחדות. היחס המדיני שבין ממלכת אנגליה ותוגרמה, הכריח את מר אוליפנט לסגת אחור מעבודתו בזה הענין. העיר העליזה אלכסנדריה עלתה באש שיצאה מכלי תותח של האנגלים שנלחמו עליה, ויושביה עזבוה ויברחו לנפשם ולא יכלו לעשות דבר לטובתנו – כשל עוֹזר ונפל עזוּר. ומארץ רוסיה רק קול דברים והבטחות שמענו, אבל לא אמצעים חמריים. במצב כזה ראינו, כי בכסף שבא לקופת הועד ממספר חבריו המעטים לא יעלה בידינו להושיב במושב אפילו משפחה אחת, מכל אלו המשפחות הרבות שהיו באות בכל אניה ואניה, ועוד ימים רבים יעברו עד אשר יהיה לכסף מוצא לכלכל הוצאות התישבותם של עניים בארץ־הקודש. על כן נמנו החברים באסיפה ביום ג' בסיון וגמרו בדעתם להשתדל ליסד כעת מושב רק מבעלי הכסף. ולכל החברים שאין לאל ידם להשתתף עם בעלי הכסף בקניו הקרקע יחזיר הועד את דמי קדימתם שהכניסו לקופת הועד בשנת נתנם את ידם להמנות בין חברי החברה שיסד הועד, כאמור למעלה. מילאתי את ההחלטה הזאת ושילמתי את דמי־הקדימה לכל אחד במלואם.


 

פרק יז: בין הבאים רק מעטים בעלי אמצעים. – אגודה קטנה לקנין אדמה בעזה. – עוד פעם נסיעה לשם. – הסכמה לקנות וחרטה. – למי אני עמל? – מי גרם להתגברות היציאה?    🔗


בין הבאים ליפו היה מספר קטן, אשר כספם בידם די יסד מצבם במושב לעבודת האדמה, אבל המעט הזה היה מאנשי השוק מאודיסה ויתר ערי דרום רוסיה; כל אחד מאלה התרגל במסחרו לבוא לאיזה חנות או לבית מסחר, לקנות הסחורה ולשום על כתפיו וללכת הלאה למכור ולסחור. ובבואו לארץ־הקודש דימה בנפשו, כי בן־לילה יקנה אדמה ויבנה לו קולוניה, יחרוש ויזרע, ולמחר יאכל מפרי תנובתו וישב תחת הגפן והתאנה וירוה נחת ויקלל את ארץ מולדתו על אשר לא גרשה אותו לפני עשר שנים… ואחרי אשר הענין הזה, כידוע לכל מבין דבר, לא ייעשה כל כך מהרה, על כן מצאו פה התורגמנים והסרסורים השונים, אשר על ידי הועד הפסידו עסקיהם, את שעת הכושר לשלוח בי עוד הפעם חצי רכילות ולשון הרע ולקלקל את הענין לבל יתחברו אלי הבאים לארץ־הקודש למען קנות קרקע. האדון ברנר, בראותו את אי־הסדרים השוררים בין כל אלה הבאים ואת הפזיזים שבעמא פזיזא אלו, בעת אשר ברומניה התנהג ענין ישוב א"י בסדר ובמשטר נכון, נסוג אחור ממחשבתו ולא אבה לקנות קרקע ביחד עם אחינו אלה יוצאי רוסיה. ובעמל ויגיעה רבה עלתה בידי לבחור בשתים עשרה משפחות היותר מובחרות ומוכשרות מכל אלו שבאו, והן נתנו בידי דמי־קדימה לקנין כברת הארץ ההיא, אשר כבר נתתי ערבון כסף עליה.

ביום י"ב לירח סיון לפנות ערב שמתי פעמי לעזה, להתעסק בקנין הקרקע הנזכרת. אלו שנים עשר האנשים, שנתנו לי דמי־קדימה לקנין קרקע, בחרו מאתם איש אחד ללכת עמדי לראות את טיב הקרקע ויבולה, וגם עוד שליחים אחדים ממקומות שונים שבאו לארץ־הקודש הלכו אתנו. הראיתי להם את האדמה ויאשרוה ויהללו את תנובתה, יבולה ואוירה14, ונגמר אומר כי ישובו כל הבאים אתי ליפו, ואנוכי אשאר פה לגמור את הקנין הזה. והנה ביום החמישי לפנות ערב הגיעתנו טלגרמה מיפו מחברי הועד, כי אחדל להתעסק בקנין הקרקע וכי אשוב על פעמי חזרה ליפו. כחץ מקשת ללבבי היתה הטלגרמה הזאת אלי; ואף כי כל האגודה נתנה לי כוח והרשאה לקנות הקרקע, בכל זאת מצאתי לנחוץ לשוב על עקבי ולראות מה החדשה שנהיתה שמה. ומה מאוד גדלו עצבּי ורגזי בבואי ליפו ערב שבת קודש עם חשיכה ובהיודע לי, כי עלתה בידי הסרסורים השונים לרפות ידי החברה החדשה הזאת ונתפרדה החבילה. במוצאי שבת קודש קבּל כל אחד ואחד מאתם דמי קדימתו חזרה ממני וכל עמלי וכל הוצאותי עלו בתהו.

מדוע זה רפה רוחכם? – שאלתי אותם – ולמה זה ניחמתם מלקנות הקרקע, הלא שליחכם ראה כי הקרקע טובה ופוריה, ולמה זה לא תתנו יד איש לרעהו להתאחד ולקנות? מדוע זה לא תחפצו להניח אבן הפּנה לבנין אומתנו?

על כל אלה השאלות הראשונות אמנם שמעתי מענה אחד: “נשובה לארץ מולדתנו”, אבל על האחרונה, שיסודתה באהבת עם ישראל וברוח הלאומיות, לא שמעתי מענה, מפני שכל אלו לא הבינו שאלתי זאת וכספר החתום היתה לפניהם.

הדברים האלו והתוחלת הנכזבה הזאת אכלו את כל כוחי והוני ועוד מעט גם רוחי. למי אני עמל? – שאלתי את עצמי. – בשביל מי עזבתי כבודי והוני בארץ מולדתי? על מה סבלתי טלטול ונדודים לעבור ימים ואיים, רחוקים מכל אלה הקרובים ללבבי? בשביל מי נדדתי ארבעה חדשים על חרבות ארץ אבותינו ויאכלני חורב ביום וקרח בלילה? בשביל מי? – בשביל עמי? אבל עמי – מי הוא ואיה איפוא מקומו? האם אלה היושבים ספונים באהליהם ומשחקים בקלפים בעת אשר דמי אחיהם מוגרים ארצה בראש כל חוצות? או אלה המבוהלים והדחופים, אשר לא ידעו מה מרעיון שיבת בנים לגבולם ורוח לאומיוּת להם, ורק מפני שפלוני הסופר אמר להם: לכו לארץ ישראל ושמה לא תפחדו ממכות להקות היחפים? או האם אלה העומדים לשטן ומקטרג נגד כל דבר טוב ומועיל? האם אין כוחו של העם הזה יפה אלא בספריו ובדברי ימיו החרותים על הגליון ובבואו לעולם המעשה והפעולה – תש הוא מזוקן ואוהב לטמון ידו בצלחת?.. למי אני עמל? – הוספתי לשאול ולא יכולתי לתת לעצמי תשובה על כל עבודתי, נדודי וטלטולי.


“לחברי הנאמן בעבודה מר ד. לבונטין”

ת. הרצל 1903


נוסף על כל זה ציערוני מאוד הידיעות שבאו בימים אלו בכתבי־העתים שהגיעו לי מרוסיה, כי בגלל הועד חלוצי יסוד המעלה שיסדתי ביפו, כמו שכבר הזכרתי למעלה, נתגברה היציאה מרוסיה, בעת אשר הדבר הזה היה רחוק מן האמת.


7 – 22 PDF עמ' 65.png

“לחברי הנאמן בעבודה מר ד. ליבונטין” ת. הרצל 1903


כל אלו שקראו כתבי־העת העבריים בשנת תרמ“ב וישפטו את מעשי בדעה צלולה, ידעו אמנם, כי לא בי האשם על אשר התגבּרה היציאה שלא בעתה ועל ידי אנשים אשר אין לאל ידם ליסד מצבם בארץ־הקודש. מכתבי הראשון שנדפס ב”הלבנון" (שנת תרמ"ב) נראה לדעת ברור, כי אנוכי שמתי לי לקו ומשקולת, אשר הרעיון הלאומי יוכל לצאת אל הפועל רק במתינות הדעת, על דרך “שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו”. דעתי היתה רק לנעוץ קנה בים, אשר ברבות הימים יעלה שרטון ועליו תהיה מונחת אבן הפנה לבנין אומתנו. במאמרי הראשון מארץ־הקודש ב“המגיד” (מס. 17 שנת 1882) הזהרתי את העניים לבל יהינו לעלות לארץ־הקודש. “עווֹן גדול מנשוא – אמרתי במאמרי הנזכר – רובץ על אלה האנשים המעבירים שמועות שוא, כי חברת כי”ח קנתה קרקע וכו‘, וחוב קדוש מוטל על כל אוהב עמו, לעצור בעד השמועות, ולבלי תת לאנשים בלא אמצעים לעלות לארץ־הקודש“. כמו כן במאמרי – ג”כ מארץ־הקודש – בה“רזוסט” (שנת 1882) אמרתי, כי מטרת הועד לא לכלכל היציאה במספר רב, כי אם ליסד מושב אחד מבעלי כסף בתנאים וחוקים טובים, אשר יהיה לכוח המושך וכו’, ולא מאמרי, אף לא הועד שיסדתי, הסב את היציאה לארץ פלשת מאילו מחוזות בארץ רוסיה, כאשר אמרו אחדים, אלא מצב בני ישראל באותו הזמן בארץ מולדתם. גוי כולו אינו חי על מוצא פי כתבי־העתים, כי אם יש לו דרכים וחוקים קבועים, אשר על פיהם יבור לו דרך בחיים: רואה הוא את היד החזקה הנטויה עליו להכותו חרם – והוא בורח ממנה; אמריקה וארץ ישראל, ארץ ישראל ואמריקה – אלה המה הקולות שצלצלו באזני כל היהודים במקומות מושבותיהם, בבית המדרש, בשוקים וברחובות, ועל כן שמו פניהם לשני המקומות האלו ויסעו מי לאמריקה ומי לארץ ישראל. ישפטו אלה הסופרים היושבים ספונים טמונים באהליהם וכותבים מה שהעט פולט מבלי חשוב, אבל אני כשאני לעצמי די לי, כי זך ונקי אני מפני נוחם עצמי; יודע אנוכי, אשר לולא הייתי ביפו עם הועד, כי אז הרבה כסף היה יורד לידי המתורגמנים והסרסורים השונים וכמה אנשים היו נכשלים על ידיהם בקנינים ועסקים שונים, אשר רק אנוכי מנעתי אותם! והנסיון יוכיח. בימים אלה, כשהנני כותב את הטורים האלה, יבואו עם כל אניה ואניה אנשים יחידים מארץ רוסיה ורומניה והסרסורים מובילים אותם למקומות הרבה ומוציאים מאתם כסף לחנם, עד אשר יקוצו בנפשם מפני טלטול הדרך וההוצאות וישובו לדרכם. זאת אמנם ידעו אלו היהודים המסתכלים בזה ביפו.

אי־ההצלחה בקנין הקרקע, המשא ומתן עם אלה שהסכימו לקנות ונסוגו אחור, וכמו כן גם המריבות והנרגנוּת בעל־פה ובעתונים, אמנם עכרו את רוחי עד מאוד, אבל בכל זאת לא נתיאשתי מיסוּד מושבה אחת והוספתי לעבוד כדי להגיע למטרתי זו בתנאים אחרים, כמו שיסופר בפרק הבא.


 

פרק יח: צבי לבונטין בא לארץ ישראל. – הסכמתו לקנות כברת ארץ בשביל המושב הראשון. – אבו שושה, כפר אוריה ונחלאות אחרות. – קנית נחלת עין הקורא, שנקראה ראשון לציון.    🔗


בתחלת חודש תמוז באו קצת אנשים בעלי כסף מארץ רוסיה, אשר ידעו אותי מארץ מולדתי, ובראשם אחד משארי בשרי שגר בניקולייב, צבי לבונטין, וגם מר פיינברג חזר עם בני ביתו. ה' צבי ליבונטין היה איש כבן חמשים שנה, אשר כבר ראה טוב בימי חייו, ורק ה' מנע ממנו פרי בטן. כל ימי שבתי בארצנו הקדושה עמדתי עמו בחליפת מכתבים וראיתי מהם, כי חפץ הוא לעשות דבר מה לטובת ישוב הארץ, למען השאיר אחריו זכרון ושם טוב מבנים ובנות, על כן הצעתי לפניו, כי יבוא לארץ־הקודש. בבואו הביא עמו כסף סכום הגון והסכים להצעתי לקנות כברת ארץ אחת ולמכור אותה אחרי כן בלא ריוח לאנשים, אשר נמצא אותם מוכשרים בשביל המושב, אשר ניסד אנחנו; וטרם עוד מצאנו את כברת הארץ בשביל המושב התחברו אלינו האדונים פיינברג, הייסמאן, חנקין, אברמוביץ, יודלביץ, פריימאן ואייזנברג ונחל לדרוש ולחקור אחרי ארץ המוכשרת למושב בשביל עשרים או שלשים משפחות. ומפני שראינו כי נתמעטו הבאים לארץ־הקודש, והנסיון הורנו כי קשה מאוד להביא באגודה אחת איזו חברה גדולה ולסדר אותה במשטר נכון, על כן לא יכולנו להרחיק ולקנות קרקע בסביבות עזה, כאשר החלטנו קודם, ולא מצאנו לפנינו לשם קולוניה קטנה, מקום יותר מוכשר מסביבות יפו, או לא רחוק מן הדרך העולה מיפו ירושלימה. ותהי ראשית נסיעתנו לכפר אבו שושה, אשר לאדון ברגהיים. הקרקע הזאת טובה מאוד ביבולה ובאוירה, אפס מחיר הכפר הזה היה כעשרים אלף לירה אנגלית, והקניה הזאת לא היתה לפי מכסת הכסף של חברינו, שהיו עשרה במספר. מאבו שושה הלכנו לכפרוריא, אשר לערבי דוד כרמי. הסרסור אמר לנו, כי את הכפר הזה נוכל לקנות בעשרה פראנק לכל דונם15 ובמחיר זה מצא גם הכפר הזה חן בעינינו. שלחנו את הסרסור ירושלימה לקחת דברים עם הערבי דוד כרמי, ויביא לנו הסרסור ידיעה, כי הערבי כרמי מבקש בעד נחלתו עד שמונה עשר פראנק לכל דונם. בין כה וכה התחיל מר יוסף נבון, אחד מאחינו הספרדים בירושלים, להציע לפנינו נחלאות שונות, ועל פי הצעתו נסענו למקומות אחדים וניתן עינינו בנחלה אחת, אשר תכוּנה בשמה “ארד מקלכה”, כשעה וחצי מעיר רמלה, אשר על דרך המלך מיפו לירושלים. האדמה הזאת טובה ביבולה ואוירה ומעין מים יוצא ומפכּה על גבול הנחלה הזאת. לפי דברי הערבי בעל הנחלה היתה שם אדמה הראויה לזרוע לערך אלף ושש מאות דונם. ובאשר גרים היינו בארץ־הקודש ולא ידענו נימוּסיה, חוקיה ושפתה, על כן בטחנו בהאדון חיים אמזלג ונשקול הכסף על ידו למען אשר ישא ויתן עם בעל הקרקע ויקנה אותה, אף ישים עינו על עניין שטרי המקנה שיעשו כדין וכדת ולא נכשל. ויקן אמזלג בשבילנו את “ארד מקלכה” בשמונה מאות נאפוליון, היינו בסכום כזה שכל דונם עלה לערך בעשרה פראנק. האדמה הזאת לא היתה מדודה, והקניה נעשתה בין הערבי ובין אמזלג לא על פי מדה, כי אם על פי הגבולים. בין כה וכה נודע למר יוסף נבון משטרי המכירה שהתחיל להתעסק כי הפריז המוכר על המידה ואין בנחלה מספר דונמים, כפי שחשבנו תחילה. ויגלה מר יוסף נבון את אזנינו על זה ונתיעץ בינינו, אנחנו חברי המושב שאמרנו ליסד, ונגמור בדעתנו ללכת עוד הפעם ולראות את הנחלה. בפעם הזאת נסעתי אנוכי, ה' יוסף פיינברג, ה' חנקין וה' הייסמאן. רכבנו על סוסים בבוקר מיפו ונבוא לרמלה כחצות היום ומצאנו שמה משרת אחד של בעל הנחלה, שהלך אתנו להראות לנו גבולותיה וכשתי שעות אחר חצי הים באנו לארד מקלכה. ה' חנקין, שעבד את האדמה זמן רב בקרים, וגם ה' הייסמאן היו הבקיאים שבחבורה באשר לטיב האדמה ועליהם סמכו שאר חברינו, ואנוכי ופיינברג היינו גם כן לעזר להם, באשר כבר עברנו בארץ ואנוכי ידעתי לדבּר מעט ערבית, ובכלל לא היתה מוזרה גם לפנינו איכות יבול האדמה עוד מארץ מולדתנו. האדונים הייסמאן וחנקין אמרו, כי המה יוכלו לדעת את מספר הדונמים של הקרקע על פי אומדנא, אם רק יעברו פעם אחת על גבול הנחלה ועל טבורה. ויהי כאשר עברנו את גבולי הנחלה וגם לארכּה ולרחבּה, ויאמרו כי אין בה בלתי אם אלף או אלף ושתי מאות דונם, ועל כן גמרנו בדעתנו להציע לפני חברינו, כי ימשכו ידם מהנחלה הזאת – מפני שני טעמים: ראשית מפני שהיא ביוקר לפי ערך הדוּנמים שיש בה, ושנית, מפני שהיא קטנה בשביל מספר חברינו. מר יוסף נבון אמר לנו לפני צאתנו מיפו, כי למחר, כאשר נשוב מ“ארד מקלכה” נחכה לו על הבאר אשר אצל כפר יעזור, והוא יבוא לשם כחצות היום, ונלך לראות עוד נחלה אחת, לא רחוק מדרך המלך נגד הכפרים יעזר ובית דגון. למחר, בעת אשר חזרנו מ“ארד מקלכה”, באנו אל המקום המיועד ונפגוש את ה' יוסף נבון, בא בעגלה עם ערבי אחד, שהוא בעל הקרקע, אשר חפץ כעת להראות לנו אותה. ונלך אתו לראות את הנחלה החדשה הזאת, אשר נקראה “ארד אל עיון קרא” (הוא עין הקורא שופטים ט“ו י”ט). באנו על גבול הנחלה, ותעמוד העגלה על הדרך, אשר על גבול הנחלה, שהיא דרך חברון. פיינברג, הייסמאן וחנקין ירדו מעל הסוסים וילכו עם הערבי ועם יוסף נבון רגלי לתור ולהתבונן בנחלה, ואנוכי שכבר הורגלתי לרכוב על הסוס, לא חפצתי ללכת רגלי ואעבור לפניהם על סוסי. המה נשארו אחרי ואנוכי רכבתי הנה והנה אילו פעמים על חלקת האדמה כשעה אחת ולא מצאה חן בעיני. בין כה חפּשתי את חברי ולא ראיתים ואשוב אל העגלה אשר עמדה על דרך חברון וחברי עוד לא באו. ירדתי מעל הסוס, ובהיותי עיף מדרכי ישבתי על העגלה להנפש מעט וחכּיתי לחברי עוד כשלש שעות עד אשר באו אלי, יען כי עברו ברגל סביב הנחלה ובאמצעיתהּ. האדונים הייסמאן וחנקין, שהיו עיפים מן הדרך, ישבו בעגלה עם האדון יוסף נבון והערבי, ואנוכי ופיינברג רכבנו על הסוסים ונלך ליפו.

בדרך – ואנוכי הייתי סר וזעף מאוד מטרדות הדרך ודאגת כל עניין קנית הקרקע, שלא ראיתי עוד כל תקוה, לפי דעתי, בנחלה הזאת, – וישאלני פיינברג: מדוע נפלו פני?

– אנחנו עזבנו אתמול מקור מים חיים – עניתי לו דברים קצרים – ונלך אחרי מעין אכזב (מפני ששם הקרקע עיון קרא מורה בערבית אדמת מעינות ומים לא היו שמה).

– מדוע אדבּר דברים כאלה? – אמר לי פיינברג – להחליש חפץ לבב שארך צבי, אשר בו תלוי כל עניין הקניה. הלא הקרקע טובה מאוד לפי דברי חנקין והייסמאן, והמה הלא ידעו בזה הענין יותר ממנו, ואם מים אין פה, הלא נוכל לחפור באר ונמצא מים, ובפרט כי המקום הזה קרוב הוא לדרך המלך ולדרך חברון ולא רחוק מיפו, עיר החוף.

– אבל יקירי, כפי אשר אחזה לי הקרקע איננה מן המובחרת.

– איה איפה ראית אותה? הלא מצאתיך יושב על העגלה ואנחנו סבבנו כל גבוליה ונתבונן כראוי.

– אנוכי רכבתי אחת הנה ואחת הנה על סוסי כשעה אחת.

– האיש הרוכב אמנם לא יוכל להתבונן היטב; ומי לנו מבינים יותר מחנקין והייסמאן? – ובעיניהם ישרה הקרקע. ואתה הלא תדע, כי שארך צבי ממהר לשוב לארץ מולדתו, כי כבר הגיעו לו טלגרמות הדורשות שיבתו וכבר קצה נפשו לשבת ולחכות. ראה נא, כי בין כה וכה עברו עוד כארבעה שבועות מן העת ההיא שבא שארך צבי ובמשך העת ההיא נסענו ותרנו ולא עשינו מאומה: אבו שושה לא יכולנו לקנות; בעד כפרוריא מבקשים כסף הרבה; ארד מקלכה גם כן ביוקר, ודיראן הלא היא אדמת חול ואבנים – ואם לא נגמור לקנות הנחלה הזאת, יפליג שארך עם האניה הראשונה לרוסיה ותאבד מאתנו כל תקוה לעשות דבר מה.

עד אשר רכבנו לאט – והאדונים חנקין והייסמאן עברו לפנינו ויבואו העירה ויאמרו לה' צבי ליבונטין, כי מצאו את אשר בקשו – כברת ארץ טובה. וישמח האדון צבי ליבונטין, כי יעלה בידו לגמור הקניה ולשוב לארץ מולדתו, ואנוכי ופיינברג באנו אחריהם ואענה גם אנוכי אמן בעל כרחי.

למחרת בבוקר בא האדון הייסמאן ויציע, כי ילכו אנשים אחדים ללון לילה אחד במקום ההוא ולבחון את אוירו אם טוב הוא. ויסכימו יתר החברים לעצתו ונלך לפנות ערב – אנוכי, פיינברג, חנקין ופריימאן ונלן שם כל הלילה על ההרים ונראה ונתבונן כי האויר טוב מאוד, ונבוא בבוקר העירה ויתאספו יתר החברים, ויבואו גם האדון נבון ונתן לו יפוי כוח לקנות הקרקע בשבילנו במחיר עד ארבעה עשר פראנק לכל דונם עם כל ההוצאות לעשית שטרי המקנה ומכס המלך, ונחשוב את מחיר הקרקע עד שנים עשר פראנק הדונם, וההוצאות פחות קצת משני פראנק לכל דונם. דמי הקדימה של כל החברים היו מונחים אצל ה' אמזלג מן הקרקע ארד מקלכה וילך מר נבון ויחל להתעסק בקנין הקרקע החדשה הזו ובהכנת השטרות בבית משפט הממשלה ואנחנו שלחנו מודד אדמה עם ה' חנקין וה' שליטא (זה האחרון התחבר אחר כן אל המושב) וילכו למדוד הקרקע, ואחרי עבור שבוע אחד הביאו לנו תרשים מן הקרקע, ויהי מספר הדונמים שלשת אלפים ושלש מאות וארבעים, ולפי החשבון שהגישו לנו האדונים אמזלג ונבון עלתה הקרקע עם כל ההוצאות שלשה עשר פראנק וחמשה ושבעים סנט' לכל דונם16.

עד אשר אנחנו היינו נושאים ונותנים עם בעל הקרקע והנה באה פקודה מן השולטן, כי נאסרה ההתישבות במספר רב ליהודי רוסיה ורומניה בארץ פלשת, ושרי הממשלה בפלשת לא אבו לחקור כמה הוא מספר רב וכמה מספר מועט, ולא חפצו לתת שטרי מקנה על קנין קרקע בשביל כל יהודי מארצות אלו. אחדים מאחינו שמתחילה חפצו לקנות קרקע, נסוגו אחור ממחשבתם, אבל אומץ הרוח של חברתנו הקטנה לא נתן לה לשוב על עקבותיה, ונקנה את הקרקע שלנו על שם ה' חיים אמזלג, החוסה תחת צל ממשלת אנגליה, והוא נתן שטרי מקנה כתובים עברית לכל אחד מאתנו כפי חלקו אשר קנה.

אנוכי, פיינברג, הייסמאן, אברמוביץ, חנקין, פריימאן, אייזנברג ויודלביץ לקחנו את החצי מן הקרקע הקנויה ואת החצי השני לקח לו שארי צבי ליבונטין, וממחצית זאת נתן סך שלש מאות ושלשים דונם לשש משפחות עניות, שהתחיבו לסלק את מחיר הקרקע במשך חמש שנים, והכסף הזה, שעלה לסך חמשת אלפים פראנק, נתן במתנה לבנין בית־העדה, אשר יכיל בקרבו בית־הכנסת לתפלה ובית־הספר לילדים.

כחברים הראשונים במושבה זו ימנוּ: אבי יהודה ליב, שקנה מאת מר צבי ליבונטין מאתים דונם, ודודי יעקב דוב פישלסון, שקנה מאה דונם אחרי זמן קצר לבואנו על נחלתנו. וכמו כן נכנסו אל המושבה: ליב שליט, נפתלי הלל, ישעיהו הורוביץ, פיין, כהן ואורנסקי, שקבּלו את שלש מאות ושלשים הדונם האלו מאת צבי ליבונטין על פי התנאים הנזכרים.

ביום י“ח תמוז תרס”ב הודעתי את דבר יסוד המושב ל“המגיד” במכתב דלקמן:

לבעל “המגיד”,שלום!

הן הודעתיך מהמכשולים, שהניחו על דרכי מהרסינו ומחריבנו ממנו יצאו להפריעני מעבודת הקודש, בכל זאת לא שקטתי במכוני ולא אמרתי נואש לתקותי, ואחרי שראיתי והתבוננתי, כי קשה מאוד לדבּק את הנפרדים ולאחד את אלה האנשים שבאו לכאן מבוהלים ודחופים בלא שום מטרה ואשר מחשבותיהם רחוקה איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב, עזבתי את אלו האנשים עם ריבותיהם וקטטותיהם וקראתי לשארי ר' צבי ליבונטין מניקולייב והוא קנה ת"ל מכספו כברת ארץ אחת בשביל המושב “ראשון לציון” בזה המקום שהראה לו הועד. בחרנו לנו חברים אל המושב כלבבנו, ששילמו למר ליבונטין כל אחד בעד חלקו שקנה (בלא ריוח). מהחלק הנשאר לו מסר לשש משפחות 340 דונם לשלם מחירם קמעא קמעא, והמותר, כחצי מן הקרקע, יעבוד על ידי אחדי מעניי בני עמנו שכבר באו לכאן.

בעוד אשר אנחנו מלאים שמחה וגיל, כי הצליח ד' דרכנו וכבר נתקרבנו אל המטרה, והנה הבהילתנו שמועה רעה, כי באה גזירת השולטן לבל יניחו את היהודים לבוא אל חוף יפו. והנה זה כשבוע אחד עבר ועוד לא נוכל להבין את פּשר דבר הגזירה הזאת. האניה האוסטרית אשר באה הנה ביום ט“ו תמוז הביאה אחדים מבני ישראל ולא הניחם מושל העיר לרדת היבשה, ופחת ירושלים נעתר אחר־כך לבקשת חכמי ירושלים ובראשם הרה”ג ראשון לציון הי“ו, ויפקוד בטלגרם אל פחת יפו להניחם לבוא העירה, וכמו כן נתן רשות כניסה לבאים באניה הרוסית, שבאה בי”ז תמוז, אבל עד בוא הפקודה הנה עזבה כבר האניה את חוף עירנו, ותוביל את האנשים לבירות, וישובו הנה עם האניה הרוסית שלשים אנשים. כאלה אשר במכתבי מסעם כתוב כי נוסעים המה לתוגרמה לרגל מסחרם, או לעבודת ה' לזמן קצוב, אבל לא את האמיגראנטן17. היום באו כשלשים נפשות וב“ה באו כולם העירה, כי מכתבי־מסעם היו מתאימים אל פקודת הממשלה; אך עד אשר ייודע לנו ברור הדבר כמו שהוא, נחלה פניך, מו”ל הנכבד, להזהיר את בני עמנו לבל יעפילו לעלות לארץ־הקודש טרם יכינו אורגניזציה וטרם יקנו למו קרקעות כל אלו החברות שנתייסדו. מצב העניים ברע הוא מאוד כאן, כולם חסרים מעון ולחם. המיסיון פורשת רשתה לצודד נפשות אלה ושלחו מכתבים לסוכניהם באודיסה לקרוא בקול, כי ידם נטויה לעזור לכל הבא לארץ־הקודש, ומכתביהם יצאו מאתם בשם אחינו “בני ישראל” בירושלים לתפוס את האומללים ולפתותם לבוא הנה ופה מתאמצים להדיחם מאמונתם. ידינו קצרה לתמוך את כל העניים, כי עד העת הזאת קבלנו עזר רק 1105 פראנק. אבל אין הקומץ הזה משביע את הארי, וכּולם צועקים ללחם ואין בידינו לעזור להם. בצדק העיר “הדז’ואיש כרוניקל”, כי לא לתפארת תיחשב זאת לעשירי עמנו, אם לא יחמלו גם על הנפשות האומללות למען יהיו למופת לאחרים.


 

פרק יט: יצאנו על נחלתנו. – לילה תחת כיפת השמים. –במקום ששמשון נלחם עם הפלשתים. – שומר מה מליל? – שיחה עם התורגמן. – לעין הקורא קראנו “ראשון לציון”.    🔗


רבה היתה המלאכה עלי ועל אחדים מרעי באחד מימי אב הבהירים ביפו העיר, טרם יצאנו לנטות אהלים על אחוזתנו שרכשנו לנו! קנינו שני סוסים ועגלה, קרשים, מוטות עץ ומחצלאות להתקין מהם אוהלים, מטות, כסאות, שולחנות ויתר כלי אהלים – לא לשם קשוּט ונוי אלא לשם ישיבת ארעי עד אשר נקים לנו בתים – גחלים, כלי־בישול, לחם וירקות לאנשים אשר אתנו ותבן ומספוא לבהמותינו. ידי כולנו היו מלאות עבודה מעלות השחר עד אשר החל היום לנטות, ונעמיס את כל הכבודה על העגלה שלנו ועל הפרדות והגמלים אשר שכרנו. באותה שעה נשאלה שאלה: מי ישב בקרון לנהוג את הסוסים? מר חנקין, הנזכר למעלה, אחד ממיסדי המושב, הציע עשרה רובל לטובת המושב בעד הכבוד לנהוג בפעם הראשונה את הסוסים של המושבה הראשונה – ונתן לו את הכבוד הזה. בחרדת קודש ובעליצות נפש יצאנו את העיר יפו ונשים פעמינו ללכת אל אחוזתנו.

כחמשה ששה אנשים מחברינו הלכו להם עם הכבודה ואנוכי הוריתי להם הר אחד בּטבּור נחלתנו, אשר אותו יעדנו לבנות עליו את בתי המושב. אנוכי ומשרתי המתורגמן, אחד מילידי ירושלים, נשארנו בעיר לחשב חשבונות עם סוחרי העיר. היום פנה ואתא לילה בעת אשר כליתי מלאכתי, ונשכור לנו עגלה רתומה לשני סוסים ונצא גם אנחנו, בחשבנו כי בבואנו אל נחלתנו נמצא את חברינו שמה במקום המיועד. באנו אל המקום המיועד והכבודה אינה עוד. חשבנו כי אחרו פעמי ההולכים לאט לרגל המלאכה אשר אתם ועוד מעט יבואו אלינו, ועל כן שלחנו את העגלה מאתנו ונשאר שנינו לחכות לחברינו. המקום היה שומם, אין בית ואף אין סוכה או מלונה במקשה, ואין עץ ואין אדם – רק קוץ ודרדר הצמיחה האדמה סביבותינו. השועלים המרובים במקום השומם הזה השמיעו את יללתם. יריתי פעמים־שלש מקנה הרובה שלי להחריד את השועלים, פשטתי את אדרתי ואשטחנה על הארץ ונשב להחליף כוח ולחכות עד אשר יבואו חברינו. רוח צחה נשבה מהרי יהודה, ־ רוח טובה ומבריאה ומשיבת נפש. שכחתי כמעט את אחי ורעי שהנני מבקש פה והחילותי להעלות על זכרוני ספּורי־הנביאים הקשורים במקום הזה. נזכרתי בשמשון הגבּור, אשר נלחם פה בפלשתים ויכה אותם בלחי אשר בידו, נזכרתי בדמי אבותי אשר נשפכו פה, שאולי על קבריהם שטחתי את אדרתי. אהבה עזה הרגשתי אל המקום, אהבת הבן שגלה מעל פני אביו ושב עוד פעם אל ביתו – ואביו איננו… אגלי דמעה נזלו מעיני, אף נפשי ולבי השתפכו בקרבי. ביתי ומנוחתי הוא המקום הזה, וערשי, ערש ילדותי הוא, ־ זאת ארגיש גם באישון לילה. אבל אחי – איה איפה המה?

האומנם יאיר הבוקר ונפוצותינו יגיעו הנה מירכתי תבל? שומר, מה מליל? העתיד עודנו פרוש לפני בערפל חושך. אשורנו ולא קרוב. עוד רבה המלאכה לפנינו! לשרש ולעקור את הקוצים, לעזק ולסקל, לחרוש ולזרוע, לשתול ולנטוע, ־ לחפור בארות, לישר את המקום ולחלק את אחוזתנו, לבנות את הבתים ולהציב את דלתותיהם. המלאכה הרבה הזאת כי אזכור – ותסמר שערת בשרי! ומי ומי ההולכים עמדי? זכרתי אסיפות חובבי ציון בקרמנצוג וחרקוב, אשר משם יצאתי מלא תקווֹת טובות. זכרתי הדברים החוצבים להבות אש, אשר דבּר כל אחד מהם וההבטחות הנאמנות להיות לי לעזר בעבודתי. אבל איה איפה הם? הרגשתי את להב האש אשר אכל את כל כספי ואשאר כאוד מוצל מאש ואחל לחשוב מחשבות במה אחיה אנוכי ובמה אכלכל ביתי, אשר עזבתים בארץ מולדתי. במה כוחי גדול לעבוד עבודת הרעיון הזה בעת אשר כיסי ריק? היוכלו ידי, אשר הורגלו לאחוז בעט ולחשב חשבונות זכות וחוב, לקחת מחרשה ולהוציא לחם מן האדמה לי, לאשתי ולילדי? האקריב גם את מחמדי אלה על מזבח הרעיון הזה? היש לי הזכות לכך? האביא בזה תועלת? האוכל לשאת על כתפי האחת אלומות החטים ועל השניה את משא העם הזה אשר אתי ואת טרחו? ובעוד אני צולל במחשבותי – ומשרתי המתורגמן, אשר עמד ויתפלל תפלת ערבית, בא אלי וישב ממולי ויפנה אלי לאמור:

– הן רואה אנוכי את עבודתך, אדוני! מסור אתה לה… ושלא על מנת לקבל פרס… כך… אבל… הן המקום הזה אשר עליו תאמר ליסד מושבה, בחזקת סכנה גדולה הוא…

– ומה היא הסכנה פה? – שאלתיו.

– אנחנו בני ירושלים יודעים זאת.

– הודיעה־נא ואדע גם אנוכי.

– שור נא מערבה, שמה על הרי החול – ענה לי ויראה באצבעו לצד הים וישפיל קולו – שמה ישכּנו הבדואים החמסנים… והיה כאשר תבנו פה בתים ותתישבו פה… יבואו לעשרות רוכבים על סוסים בליל חושך ואפלה… וישדדו וירצחו…

– ואנחנו מה נעשה? התדמה בנפשך, כי נשב בחבּוק ידים ולא נשיב מלחמה שערה?

– אתם… אנחנו בגלות – ענה המתורגמן וילט פניו באדרתו.

– לא, אחי, אתם בני ירושלים משעבּדים עצמכם לעבדים ולא תחפצו להיות בני חורין, אשר על כן הנכם בגלות. אתם אינכם נותנים לב להבין, כי חוקי הארץ נותנים לכם את הזכות להיות פה בני חורין. אבל אנחנו באנו הנה להנות מזכויות הארץ, שאיננה עושה פדות והבדל בין יושביה, ואם יקימו עלינו אנשים באגרוף רשע, אזי נראה להם לדעת כי גם לנו יש אגרוף וקנה רובה, חנית וכידון.

המתורגמן שלי לא היה מיושבי בית המדרש או מאלה המפחדים מקנה רובה: לפי דבריו סבב זמן רב בכפרי הערבים ועשה מסחר וקנין עמהם, אשר על כן לא השתאה לדברי, בהראותי לו לדעת, כי חפץ אנוכי ללמד בני יהודה קשת.

השועלים צרחו בקול מר ויהמו ויילילו, ואירה עוד פעם מקנה הרובה. העליתי עתר ענן מקטרתי. שכבת הטל הכניסה קרירות בגופי ואקום ממקומי ללכת אנה ואנה להחם את בשרי. אבל הקוצים והברקנים לא נתנוני ללכת הלאה באישון לילה ואשוב עוד פעם אל המתורגמן ואומר לו:

– מחר, אחרי אשר נטה אוהלינו ונסדר את המלאכה לפי אנשי חברתנו, תלך אתה העירה ותקנה לי שתי מטפחות משי טובות ותשכור שני סוסים דוהרים מסוסי ערב, כי סוסינו אנחנו יהיו עסוקים במלאכה, תשוב הנה ונלך מערבה עד מקום משכנות הבידואים. אנוכי אתודע אל זקן השבט. אתה תציגני לפניו כראש ליהודים, ואנוכי אשתדל לתת חתּיתי עליו ועל כל השבט. נכרות ברית אהבה – אהבת היראה והכבוד, למען ידעו כי רק לשלום שלמים אנחנו איתם. ואם למלחמה – יש גם בנו כוח.

– הצעתך טובה היא – אמר המתורגמן. – נעשה כדבריך ואולי יעזור לנו הקב"ה.

ככה עבר עלינו הלילה תחת כפת השמים. סמכתי את ראשי על כתף המתורגמן ונרדמתי מעט. וכאשר האיר הבוקר ראינו, כי הכבודה שלנו שוכנת על הר אחד רחוק כמטחוי קשת מאתנו. קראנו להם ויבואו אלינו ובשיר וזמר נטינו שנים שלשה אהלים על ההר שישבנו עליו הלילה, ונתחיל למדוד את מקום המושב לחלק אותו לחלקים, לקבוע מקום הבאר וכדומה עבודות שונות. ואקרא שם המקום ראשון לציון עד היום הזה. – לאחר ימים אחדים הלכתי עם המתורגמן שלי ונבקר את זקני הכפרים אשר על יד נחלתנו ונכרות ברית ידידות בינינו.


 

פרק כ: ועד חלוצי יסוד המעלה חדל מעבודתו. – הקימקם ביפו הודיע להפחה בירושלים אודות בנין כפר בלי רשיון. – הלכתי לדרוש בעצת המזכיר. – אח לנו בבית המלך. – תקנה לעבוד אדמת ראשון בשותפות וביטולה.    🔗


ה' פרומקין, מו“ל “החבצלת” באהבתו לרעיון ישוב א”י, שהוא עובד למענו זה כמה שנים, ביקש לראות בעצמו את מעשי הועד ויבוא ליפו וישב שמה עד אשר נקנתה הקרקע של ראשון לציון, ואז מצאנו כי הגיעה העת שהועד יחדל מעבודתו ויערוך חשבון עבודת הועד וגם חשבון ההכנסות וההוצאות וידפיסוהו במכתב העת שלו18.

בימים אלו נודע לנו, כי הקימקם (שר הפלך) ביפו שלח הודעה להפחה בירושלים לאמור, כי היהודים בונים כפר בלי רשיון מיוחד, אפס כי איננו מעיז לעצור בעדם, מפני שהאדמה שייכת לסגן קונסול אנגליה והוא שואל הוראה ממנו. הלכתי ירושלימה ובאתי אל מזכיר הפחה מר קריגר (יהודי) לשאול עזרתו.

– אמת הדבר – אמר לי קריגר – כי אסור לבנות בלי רשיון, ומדוע לא השתדלתם להשיג רשיון?

– יודע אנוכי, כי קשה מאוד להשיג רשיון מסטמבול – עניתי לו – ולכן לא התעסקתי בזה.

– ומה תאמרו לעשות כעת? – הוסיף המזכיר לשאול.

– אח לנו בבית המלך – עניתי – ולכן באתי לבקש אותך, כי תהיה לעזר לנו.

תשובתי זאת עוררה בקרבו רגש אחים ואחרי משא ומתן קצר אמר לי, כי אמנם אמת הדבר, כי על פי החוק אסור לבנות בלי רשיון מיוחד מסטמבול ויש בידו הודעה כזו מהקימקם ביפו. אולם מפני שהאדמה כתובה על שם אמזלג סגן קונסול בריטי, לכן ישתדל לבאר לפני הפחה המצב הזה ויציע לפניו, כי לא יעכּב הבנין. והיה אם יעלה בידינו לבנות במשך זמן קצר איזה בנינים – אזי תירשם האחוזה הזאת ככפר. מה עשה מר קריגר ומה הציע לפני הפחה לא אדע בבירור, אולם למעשה לא היו לנו עכּובים בזכותו של ה' אמזלג והשתדלותו של מר קריגר.

רוב חברינו ובתוכם גם מר צבי ליבונטין שבו לארץ מולדתם לסדר את עסקיהם ולהביא את משפחותיהם, ואנוכי עם עוד אחדים מאתנו נשארנו בראשון לציון להפוך את המקום השמם הזה למקום מושב. החילונו לחפור שתי בארות מים, לתקן את הדרכים, להתקין את הר המושב והמקומות לכרמים וגנים, לחצוב אבנים לבנין ולהשיג פועלים למלאכת הבתים. כל מי שקורא כאן את פרשת מלאכתנו, ואפילו אם כבר עסק באלו המלאכות בארץ מולדתו, ־ לא יוכל לתאר בדמיונו את הטורח והעבודה הקשה הזאת בארץ פלשת בשביל היהודי, שאיננו יודע עוד את דרכי יושבי הארץ הזאת ושפתם מוזרה לו, ־ בשביל האיש שאיננו מורגל לשבת ביום ובלילה באוהל, לחכות לכד המים, שיביאו על חמור ממקום רחוק כחצי שעה, לאכול ירקות שאינם מבושלים, לעבוד כל היום בשדה ולהחזיק המשמר בלילה ולבוא כל יום ויום במשא ומתן עם הערבים וכדומה. אין איש שיוכל לתאר לו את העבודה הקשה הזאת, אשר הוטלה על שכם כל בני חברתנו, ורק אנחנו יודעים ומבינים אותה; יודעים אנחנו כי רק באומץ רוח נפלא עברנו את כל התלאות וההרפתקאות והננו חיים כולנו היום בבתינו על שדותינו וכרמינו!

לפי התקנות שסידרתי לפני בני המושב, היתה האדמה צריכה להיות נעבדת בשותפות וכל אחד מהחברים היה צריך להביא אל קופת העדה סכום כסף לפי מספר דונמי הקרקע שיש לו באחוזתו, וכל היוצא לעבוד במלאכת הקבּוץ יש לו לקבל פראנק אחד וחצי ליום שכר עבודתו. תקנה זו הסבה לנו הוצאות ונזק, אבל גם תועלתה היתה רבה. ואנוכי הנני עומד בדעתי, כי לולא תקנה זו לא היתה עדיין ראשון לציון מיושבת. והנני לבאר את דברי: כל אחד מהחברים, אשר כוחו אתו, יצא למלאכת הקבּוץ מפני שראה שכרו בצדו, ובגלל זה היתה העדה מוכרחת לבנות בשביל העובדים אהלים למחסה משמש, לקנות סוסים וחמורים ועגלות להביא בשבילם מים, מזון וכדומה, וכל זה אכל כסף רב מקופת העדה. אולם לעומת זה הביא הענין תועלת רבה למושב, יען כי כל בני המושב היו כמעט כולם על הנחלה טרם עוד בנו את בתיהם, לא התפרדו לכל רוח ולא ארכה להם העת לחכות עד אשר ייוסד המושב, ולאט לאט התחילו לבנות בתים, וראשון לציון התחילה להתפתח ולהתראות מרחוק בבתיה הבנויים בטוב טעם ודעת, כדרך בתי בני אירופה.

באותו הזמן שהתחיל המושב לפרוח ולשמח את עין העובר במראהו חוצה, התחיל הרקב לאכול אותו פנימה. ההוצאות רבו למעלה ראש והמביאים לקופת העדה היו רק אחדים ועל כן נתדלדלה; הבארות היו עדיין ריקות בלי מים, יען כי בחרנו למקום המושב את טבּור נחלתנו על ההר, והיה צורך בדבר לחפור עד המים כארבעים מטר. והימים ימי קיץ, אין חרישה ואין זריעה ואין זרע ואין קמח במושבותינו ורק בכסף מלא הוצרכנו לקנות כל אוכל נפש ביפו. כל אחד מהחברים אכל מהמוכן בכיסו, עד אשר תם הכסף למקצתם ולא נשאר להם לבנין בית, וזה שבנה ביתו ראה, כי יחסר לו כדי לקנות בהמות, מחרשות וזרע לימי הסתו שהחלו להתקרב, וצרכי העדה דורשים בכל יום כסף הרבה, והבארות, ראינו, לא יתמלאו מים בחורבן כיסי בני המושב. במצב כזה נוכחנו לדעת, כי אם לא תבוא לנו עזרה מחוץ, אזי אבדנו כולנו אבדנו.

“אם בגורן לא יודש, הסדר בבית יהרס”, ־ יאמר משל העם, ובגלל המצב הרע של קופת העדה נתפרדו הדעות בין בני המושב ונתחלקה הקרקע על פי הגורל, לכל אחד מספר הדונמים שלו כפי שטר המקנה ונתבטלו התקנות, אשר על פיהן תעבד הקרקע בשותפות – וכל החברים החליטו לעבוד את נחלותיהם כל אחד בפני עצמו.


 

פרק כא פיינברג הולך לאירופה לבקש הלואה בשביל גמירת הבאר. – אצל הרמן שפירא, צדוק כהן ומיכאל ארלנגר. – פגישתי עם קרל נטר במקוה ישראל. – הוא נוטה לעזור למושבה. – פיינברג נתקבל אצל הנדיב הידוע. – עזרתו הראשונה. – הנדיב איננו עושה צדקה, אלא נסיון לישב יהודים בארץ ישראל.    🔗


גמר הבאר דרש עוד כשלשים אלף פראנק וכסף לא היה לרוב המתישבים. ובמצב דחוק זה גמרנו אומר לשלוח את חברנו יוסף פיינברג לאירופה לדפוק על דלתות הנדיבים בעמנו ולבקש אותם להיות לנו לעזרה בהלואת סכום כזה. וה' פיינברג, באהבתו הנאמנה לעבודתו שעבד בה אז כשבעה חדשים, הסכים לעזוב את ביתו וטפו בארץ נכריה וילך בשליחות העדה לאירופה.

ראשית נסיעתו היתה לווינה, בירת אוסטריה. כי חברת “אהבת ציון”, שנתיסדה אז בעיר זו, היתה לכוח המושך. חשבנו כי היא תוכל לעזור לנו. במשך ימים אחדים לישיבתו בווינה נודע לו, כי אין בסיס כספי לחברת “אהבת ציון”, וכאשר בא כן הלך וישם פעמיו למיינץ אשר באשכנז. הרב הד"ר להמן אשר בלבו היה שלם אתנו בעת אשר התקיים הועד “חלוצי יסוד־המעלה” וישלח לטובת הפליטים מרוסיה שבאו לארצנו אילו מאות מרקים, קבּל את שליחנו בסבר פנים יפות, והדפיס במכתב עתי “הישראלי” קול קורא ממר פיינברג, שתכנו היתה בקשת הלואה בשביל המושב ראשון־לציון, – אבל בלי תוצאות טובות, כי במיינץ, כמו בערים אחרות שפיינברג עבר בהן, נתיסדו אז ועדים לאסוף כסף לעזור לאחינו השדוּדים בארץ רוסיה. אבל כל אלה הועדים לא חפצו לעשות דבר מה לטובת הישוב בארץ ישראל בלי הסכמת הועד הראשי לחברת “כל ישראל חברים” בפאריז. ולכן שם מר פיינברג את פעמיו פאריזה.

בדרכו פאריזה סר פיינברג להידלברג ויראה שמה את הפרופסור הרמן שפירא, שמפיו שמע למוּדים שונים בהיותו תלמיד באוניברסיטה ההידלברגית. מר שפירא נתן לו מכתב להרב צדוק כהן, שבו כתב דברים קצרים: “יודע אנוכי את האיש פיינברג, כל מה שיאמר הוא רק אמת ויציב”. עם המכתב הזה בא פיינברג לפני הרב צדוק כהן.

בינתים קרה הדבר, כי קרל נטר, זה האיש שיסד את החוה ובית הספר “מקוה ישראל” כעשר חמש־עשרה שנה לפני זה, בא באותו זמן, כדרכו תמיד מתקופה לתקופה, לבקר את המוסד הזה. ובחפירות הבאר בראשון לציון נכנסנו כבר בעבודתנו זו עד כעשרים וחמשה מטרים בעומק ומים עדיין לא מצאנו, והחלטנו ללכת ל“מקוה ישראל” לטכּס עצה עם האוּמנים המומחים שמה, להשיג שמה מקדח ולנסות לדעת כמה מטרים עלינו לחפור עד המים. בבואי ל“מקוה ישראל” ובפנותי למנהל מר הירש, אמר לי זה האחרון, כי יום לפני זה בא קרל נטר למקוה ישראל והציע לפני לבקר אותו. מר נטר קבּל אותי בסבר פנים יפות ושאל ממני מה השטח של אחוזת ראשון לציון, מה מספר הנפשות המתנחלים, מצבם הכלכלי וכדומה והכל בהתענינות מרובה.

– רק אתמול באתי – אמר לי אחרי ששמע את הרצאתי הקצרה – וכבר חפצתי היום ללכת לראות את החלוצים הראשונים. אולם עגלתנו נשברה ורק בעוד שנים שלשה ימים תתוקן ואז אבוא לראותכם ואשתדל לבוא לעזרתכם…

המלה האחרונה שלו (לעזרתכם) עקצה אותי מעט, ולכן מהרתי לומר לו, כי יש לנו האמצעים הנחוצים להתנחל על אדמתנו, אפס חסרים לנו כשלשים אלף פראנק לגמירת הבאר ולכסות יתר ההוצאות הצבּוּריות, שאחדים מאתנו לא יוכלו להשתתף בהן. לתכלית זו נסע אחד מחברינו, יוסף פיינברג, לאירופה להשיג בהלואה סכום כזה ובאלו הימים צריך הוא לבוא בענין זה לפריז. תמימות היתה בנו אז וחשבנו כי רק שלשים אלפים פראנק חסרים לנו לסדוּר המושבה.

– סלח נא לי, אורחי היקר – אמר לי בחבּה עמוקה – אם אומר לך כי טועים אתם בחשבונכם, בחשבכם כי רק סכום כזה יחסר לכם. התישבות אירופיים על האדמה בארצנו, ובפרט יהודים שבאו מארצות הצפון, שאינם מסוגלים לאקלים הארץ ואינם בקיאים בעבודת האדמה – דורשת הרבה כספים… אבל כל זה לא מפחידני. עוד לפני חמש עשרה שנה כשהצעתי לפני חברי בועד חברת “כל ישראל חברים” רעיון התישבות היהודים בארצנו, ידענו גם אז, כי התישבות זו ובפרט בשנים הראשונות, תעלה באמצעים רבים. העשירים לא ילכו לעת־עתה. יותר מדי מאמינים המה בעתיד טוב לפני היהודים באירופה – הוסיף באנחה קלה, ־ עניים, אנשים שלא ישקיעו מאמצעיהם כלום, לא יצליחו, מפני שהמה, כולם או לכל הפחות רובם, יעזבו עבודתם כאשר יפגשו על דרכם מכשולים פחות או יותר קשים. היסוד היותר מוכשר להניח אבן הפנה להתישבות חקלאית בארצנו המה אנשים עם אמצעים ידועים משלהם, כחבריכם בראשון לציון. אבל מפני שאין ביכולתם להסתדר באמצעים מוגבלים, מחויבים אנחנו לעזור להם בהלואה בצורות שונות, למען יסדרו משקים שיוכלו לכלכלם ולחזק מעמדם, ויהיו לכוח המושך לאחרים שיבואו אחריהם.

כדברים האלה וכאלה דבּר אלי נטר ואנוכי ישבתי כחולם לשמוע ספקנותו בנוגע למצב היהודים באירופה ויחסו אל עבודתנו הישובית, ולא יכולתי להתאפק ולומר לו:

– את חטאי וחטאת חברי הנני להזכיר לך היום. בשמענו כי יושב אתה בברודי ושולח את היוצאים מרוסיה אחרי הפוגרומים לאמריקה, חשדנו בך, כי הנך נגד התישבות בארצנו…

אחרי דברי אלה קם מכסאו וילך אל חדר אחר ויבא לי משם מחבּרת קטנה נדפסה ויראה לי שמה פרטיכל מישיבת חברת “כל ישראל חברים” בשנת 1868, שבה הובא נאומו שנאם לפני חבריו על נחיצות יסוד ישוב קרקעי ליהודים בארצנו. אחרי כן המשיך לאמר: ־ בזאת אמנם טעיתם, אתם ורבים מכם. דוקא מפני שרעיון התישבות היהודים בארץ ישראל יקר לי מאוד, מפני שרואה אנוכי כי נחוץ ליהודים מרכז מדיני וכלכלי בארצנו, הלכתי לברודי לשלוח לאמריקה את היהודים העניים הבורחים מ“הפוגרומים” ברוסיה. על יסוד כזה אי אפשר לבנות מה שנחוץ לנו לבנות כאן.

בשיחה כזו עברה עלינו שעה ארוכה. ואחר־כך שאל ממני עוד פעם לשם שליחנו שהזכרתיו למעלה (יוסף פיינברג) ויאמר לי לכתוב, אליו, כי יסור אל הרב צדוק כהן בהיותו בפריז.

עשיתי כדבריו, ומהרתי ללכת ליפו ושלחתי מכתב למר פיינברג, שבו הודעתיו במפורט על שיחתי עם קרל נטר.

בעוד ימים אחדים מת האיש הזה, שרחש כל כך אהבה לעבודת החלוצים הראשונים, לפני שזכה לראות אותם בראשון לציון, ־ ובבוא פיינברג לבית הרב צדוק כהן בפריז כבר נודע לו, כי באה טלגרמה לבשר את דבר פטירתו של נטר, ויחד עם זה מכתב ממנו להרב כהן. במכתבו זה ספר לו אודות שיחתו עמדי וכי בעוד זמן קצר ילך לבקר את החלוצים הראשונים בראשון לציון ויכתוב לו במפורט. לעת־עתה ביקש ממנו נטר במכתבו להיות לעזר למר פיינברג בדבר ההלואה של שלשים אלף פראנק. המכתב הזה של מר נטר, וגם מכתבו של הפרופסור הרמן שפירא, הועילו לענין את הרב כהן בדבר שהציע לפניו פיינברג, ויציג אותו לפני מיכאל ארלנגר, אחד מחברי ועד חברת “כל ישראל חברים”, וזה האחרון יעץ לו לפנות בבקשה אל “חברת כל ישראל חברים”. פיינברג כתב בבקשתו, שהחברה, האומרת לעשות מזכרת לנטר, אין טוב לפניה מלקיים את חפצו האחרון לתמוך בראשון לציון – חפצו שביאר במכתבו להרב צדוק הכהן.

חברת “כל ישראל חברים” הטתה אוזן קשבת לבקשת המושב, ובישיבתה הראשונה החליטה לעזור לנו בסכום אחד קצוב – עשרת אלפים פראנקים.

אבל האדון מיכאל ארלנגר והרב צדוק הכהן מצאו בשביל שליחנו מקור נאמן לעזרת הישוב היהודי בארצנו. מר ארלנגר הביא אותו אל היכל שר ונדיב אחד מעמנו, אשר צדקתו וענותנוּתוֹ זאת היא תפארתו לכסות שמו, ויעמדו לו לימינו, ובעזרת האדונים הנכבדים האלו לקח פיינברג את לבב הנדיב הזה, והוא קצב את עזרתו בפעם הראשונה שלשים אלף פראנק לטובת המושב, והבטיח להוסיף עוד לימים יבואו, אם תהיה דרושה העזרה, בתנאי כי יקבלו עוד כעשר חמש־עשרה משפחות אל המושב הזה, כי לא יבקשו עזרה מאחרים וכי לא יגלו את שמו ברבים.

מלבד הכסף הנזכר, הבטיח להתקין באר קרטזיאנית, המעלה את המים מהמקורות אשר מתחת לארץ. וגם גנן אחד מינה, אשר יזרע וישתול אילנות ונטיעות שונות וישגיח על אלה שלא הורגלו עוד בעבודת האדמה. את המנהל הירש ממקוה ישראל הפקיד הנדיב הזה למנהל ומשגיח על מעשי העזרה שלו לישוב היהודי.

ופה המקום אתי להדגיש, כי העזרה הזו שהנדיב הגדול הזה אומר לתת לישוב, לא מעשה צדקה היא כי אם מעשה של יהודי גדול החושב לבנות ארץ אבותינו על ידי ישוב יהודי רחב.

בדבר הזה נוכחתי מהמשא ומתן שהיה לי עמדו בעל פה. זה היה בחודש פברואר תרמ"ד. הייתי אז בפריז ונתקבלתי על ידי הנדיב הזה לראיון. ובאותו זמן רבו האכרים בראשון לציון עם הגנן דיוגיר, שהפקיד הנדיב במושב הזה, ויביע את התלוננתו בפני לאמור:

“אמנם הטה האיש פיינברג את לבי לקחת תחת חסותי את המושב הזה. אפשר לענין בישוב הפלשתינאי גם אחרים מידידי, אבל צריך הדבר כי האכּרים ישמעו לפקודת המנהלים שאנוכי שולח ולא יריבו עמהם. אינני פילנטרוֹפּ – הוסיף – ישנם הרבה יהודים אומללים ברוסיה ורומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל הענין הזה בשביל לעשות נסיון, אם אפשר לישב יהודים בארץ ישראל”.

רושם אנוכי לזכּרון את הדברים האלו הראויים להכּתב אש שחורה על גבי אש לבנה. הלואי שיצליח היהודי הגדול הזה להוציא אל הפועל, את אשר הוא חושב לעשות לעמו והלואי שיהיה הדור מוכשר לקבל את אשר הנדיב חפץ לתת לו.

כשני שבועות אחרי ששב ה' פיינברג מדרכו והכסף מהנדיב עוד טרם בא, והנה באו ימי הסתו ועדיין לא היו בהמות וכלי חרישה לשש המשפחות במושב במה לחרוש אדמתם, ואקנה אנוכי להם מכספי סוסים וכלי חרישה ואתן על ידם ויחרשו ויזרעו אדמתם. ולא ארכו הימים ויבוא הכסף מהנדיב ליד המנהל של “מקוה ישראל” וישלם לי את הכסף שהוצאתי מכיסי בשביל המשפחות הנזכרות ויתחיל להתעסק בבנין הבתים עבורם, ויתן זרע לזריעה, תבן ושעורים לבהמות וכסף עזרה מדי שבוע בשבוע לכל אלו שדרשו ממנו.


 

פרק כב: בני “ביל”ו“. – חפצים ליסד מושב למופת בחקלאות. – ביאת שנים עשר ה”ביל“ו” עם בלקינד בראשם. – כניסתם לראשון לציון. – מריבה עם תושבי ראשון לציון בגלל בני ביל"ו. – התפטרותי ממשרת ראש הועד.    🔗


בחודש ניסן שנת תרמ“ב הגיע אלי מכתב מהתלמידים היהודים אשר בבתי מדרש שבת תחכּמוֹני בחרקוב. תוכן המכתב היה, כי צעירי עמנו בראותם את התלאות אשר מצאו את אחינו בארץ רוסיה, גמרו אומר לעזוב את ארץ מולדתם ולהיות החלוץ לפני בנו עמנו ללכת ארצה הקדושה וליסד שם מושב או מושבות לעבודת האדמה. שמחתי על מכתבם לראות את חפצם הנמרץ להיות לעזר לבני עמנו ואת אהבתם החדשה לעמם ולאומתם, אשר התרחקו מהם בשנים האחרונות, שנות הקוסמופוליטיזמוס והתבוללות בארצנו. כשאני לעצמי חזיתי לי, אשר אנשים צעירים לימים בני דעה והשכּל יוכלו לפעול ולעשות הרבה לטובת רעיון ישוב א”י, ־ אבל רק אם יהיה מקור לכסף, לכלכּל את ההוצאות הדרושות לזה. אפס בחפץ לבד לא יעשו מאומה, ואת דעתי זאת בארתי להם בתשובתי על מכתבם הנזכר, ומן העת ההיא לא החלפתי מכתבים עוד עמהם ולא ידעתי את תכונת החברה ומצבה.

בחודש תמוז באו ליפו שנים עשר אנשים צעירים בני החברה הזאת, ובראשם היה האדון ישראל בלקינד. קבּלתי אותם בסבר פנים יפות, כראוי לאנשים צעירים המקריבים את כוחותיהם לטובת הרעיון הלאומי, ושאלתי אותם למצבם החומרי, ויענו לי, כי יש את נפשם ומטרתם ליסד מושב לעבודת האדמה מארבע־חמש מאות משפחות וכי יש להם גם מקור לכסף, ובעוד שבוע אחד או שנים תבוא האורחה השניה ואז יתחילו לעשות. עברו שני שבועות ויותר – ואין אורחה ואין קול ואין כסף, ואף הכסף המעט אשר היה בידי האורחה הראשונה אזל מכיסם ויהיו נאלצים לבקש ממני עזר כסף בתור מלוה, ואנוכי לא השיבותי את בקשתם ריקם בפעם הראשונה ואף לא בפעם השניה. במשך ימים מעטים נודע לי, כי חברתם תלויה על בלימה – על הבטחות שונות של בעלי הבטחות ועל תקווֹת שונות, בנות הרעיון של אנשים צעירים הרחוקים מעולם המעשה. אחרי אשר אזל גם הכסף שלווּ מאתי, הלכו לעבוד בנחלת “מקוה ישראל” אשר לחברת “כל ישראל חברים” אצל יפו ויקבלו שכר עבודתם פראנק אחד ליום. ראיתי והתבוננתי למצבם וידאב לבבי עד מאוד: מה כוחם כי ייחלו ותקותם כי יצפו אליה? הזאת היא מטרתם, כי יעבדו כשכירי יום במקוה ישראל? ומאין תבוא עזרתם – אם אחינו בארץ רוסיה לא יוכלו או לא יחפצו להוציא כסף די התיסדותם במושב! אף לזאת התחמץ לבבי בקרבי בהודע לי, כי אחדים מאתם יושבים בסטמבול ומחכים לרשיון (פירמן) שיתן להם קרקע במתנה בארץ פלשת או סוריה. רבים המה אמנם הסרסורים השונים בסטמבול, אשר יוכלו למוץ מאתם לשד עצמותיהם ולהבטיח להם, כי ישיגו להם רשיון מהשולטן, ־ אבל כשאני לעצמי ידעתי, כי גם בשנים כסדרן נחוץ לזה כסף הרבה והשתדלות אין קץ, ואף כי בעתות האלו, ימי המבוכה בענינים המדיניים בתוגרמה; בשביל אנשים צעירים לימים בלא הכּרוּת והתקרבות עם רבי המדינה ושריה ובלא כסף – דבר הפירמאן הוא מגדל הפורח באויר. בין כה וכה רבּה היתה עבודתי בהתיסדות המושב ראשון לציון ולא יכולתי לשום לב לעזור להם ולהטיב מצבם. במשך הימים האלו באה עוד חבורה אחת מאגודתם ויתחברו להם, נתרבו האוכלים יותר מהעובדים; נתרבו הראשים והכתות ונתרחקו הלבבות ונפרדו הדעות. אחדים החזיקו ברעיון הפירמן וישימו מבטחם באחיהם היושבים בסטמבול, ואחדים – בחלה נפשם בעבודה או באבדן העת בלא מטרה וישובו על עקבותיהם לארץ מולדתם. והיותר נבונים מהם אמרו, כי אם לא יעלה בידם המרובה, יש לתפוס את המועט – והחלו לחשוב מחשבות, איך לרכוש נחלת שדה ובית בראשון לציון, כאשר יעצתי אנוכי להם.

באותם הימים שב האדון פיינברג מדרכו, כאשר הזכרתי ומאהבתנו שאהבנו אותם ומחמלתנו שחמלנו עליהם בקשנו19 את האדון הירש, המנהל ממקוה ישראל, כי יבנה להם שנים שלשה בתים מקופת העזרה של הנדיב ויתן להם סוסים וכלי חרישה. ויאות המנהל לבקשתנו, ואנוכי נתתי להם כאלף דונם קרקע בחכירה מאדמת שארי צבי ליבונטין, למען אשר יעבדו את האדמה ויהיה להם לחם לאכול, ובין כה וכה תהיה היכולת בידם לדפוק על דלתי לבב אוהבי שערי ציון, כי יקנו עבורם קרקע זו או אחרת במושב אחד. ויבואו לראשון לציון בתחלת ימי הסתו. ועד אשר יגמרו בשבילם בנין הבתים נבנתה להם סוכה גדולה מקרשים ואף רפת לבהמתם, ומקופת העזרה הנזכרת נתן המנהל הירש רשיון לי ולפיינברג לתת להם פראנק אחד ליום לנפש לצרכי החיים, עד אשר תתן האדמה את יבולה, וגם תבן ושעורים לבהמתם ואף זרע לזריעה.

בגלל בני ביל“ו אלה נתלקחה מריבה חדשה בראשון לציון. שש המשפחות, שמר צבי ליבונטין נתן להם קרקע כנזכר למעלה, ושהיו כבר במושבה זו, טענו כי העזרה ששלח הנדיב הוקצבה רק להם ובני ביל”ו מקבלים אפוא חלקם, ויריבו בי ובפיינברג. אנחנו ידענו, כי הנדיב הסכים לעזור גם לבילו“יים וגם למשפחות שכבר נתישבו, וכן גם אמר המנהל הירש להם בפירוש כמה פעמים והודיע להם בעצמו ועל ידי המורים ששלח להם – האדונים אָשרי ואסובצקי – כי בני ביל”ו אינם גורעים מחלקם וכי הוא יתן חלק כחלק – לפי ערך הנפשות ושטח הקרקע – סוסים, כלי חרישה, זריעה וכדומה; אבל המשפחות הנזכרות, במר נפשם, לא האמינו בנו ויתגודדו ויריבו בי ובפיינברג ובהאדון הירש בדבר בני ביל"ו, אשר יאכלו, לפי דבריהם, חלקם מתמיכת הנדיב.

המריבה הזאת הכריחה אותי להתפטר מכהונת ראש הועד, שנמנתי בה בראשית התיסדות המושב. המעשה הזה הסב רעה גדולה למושב, כי עד העת ההיא הייתי אנוכי ופיינברג העוסקים במעשי העזרה של המושב פנימה, והאדון הירש לא השיב בקשתנו ריקם בכל עת ובכל שעה שבקשנו ממנו דבר בשביל המושב, ובהתפטרי מכהונתי, נגד רצון המנהל הירש, מסר ענינים אלו לגנן הצרפתי דיוגאר, שהיה מופקד מהנדיב להשגיח רק על עניני עבודת האדמה, והוא כצרפתי וכנוצרי הביט על בני המושב שקבּלו עזרה מאתו כעל שכירי יום. והמריבה הזאת היא שגרמה, כי החל המנהל הירש לחשוב אחרת גם על דבר המושב ולא פנה בכל עת לבקשות בני המושב. ולאחרונה, כאשר הייתי מוכרח לרגל מצבי ומצב בני ביתי לעזוב (בכ“ט ימים לחודש תמוז, תרמ”ד) לזמן בלתי מוגבל את המושב ולשוב לארץ מולדתי, התגברה המריבה בין בני המושב והמנהל הירש, כידוע לכל אלה שקראו כתבי־העת העברים.

בהתפטרי מעבודת ראש הועד במושב, מסרתי את קופת העדה ופנקסאותיה ליד אנשי הועד, שנבחרו אז לפי שעה, והמה נתנו לי בתור שובר־קבּלה אגרת זו:

אנחנו הח“מ קבּלנו מאת האדון זלמן דוד בן יהודה ליב ליבונטין את פנקסאות העדה ואת החשבון מההכנסה וההוצאה ואת הנשאר במזומן סך שתי מאות ואחד ותשעים גרוש20 ואין לנו אליו שום טענות ומענות ודין ודברים ופתחון פה, ולראיה חתמנו שמותינו ח”י טבת תרמ“ג, פה ראשון לציון באה”ק ת"ו.

כ"ד הועד לפי שעה בהמושב.

עה"ח:

פ. הייסמאן, יוסף פיינברג, וו. אברמוביץ, מרדכי אהרן פריימאן.


 

פרק כג: עבודת הבילויים בראשל“צ. – הם החליטו להתישב במושבה זו. – חברי ביל”ו בסטמבול מתנגדים להתישבות זו. – ליפשיץ וברליבסקי באו לא“י לעכב התישבות הבילויים בראשון. – אסיפות ווכוחים ע”ד התישבות עפ“י פירמן או התישבות אטית ומודרגת. – ליפשיץ וברליבסקי אצל ויניציאני. – חלק מהבילויים נשארו בראשל”צ וחלק עזב את המושבה. – שני מכתבים בעתון “המגיד”.    🔗


אנוכי ורעי פיינברג רכשנו לנו בני מריבה מאחינו חברי ראשון לציון רק מחפצנו האמתי לעזור לבני ביל"ו, אשר מצבם היה רע מאוד, עד אשר חשנו לעזרתם לתת להם נחלת שדה ועבודה בראשון לציון, והמה אמנם הבינו זאת וישיבו לנו אהבה אל חיקנו. במשך הימים האלו באו להם אילו סכומי כסף מאוהבי ציון בארץ רוסיה ויחליפו את מנעליהם ובגדיהם שבלו מרוב ימים ומעבודה. שארי צבי ליבונטין הלוה להם כסף בתור חסד ויקנו להם שתי פרדות וכלים, למען העבודה בשדה.

כשבעה עשר איש היו וביניהם ארבע עלמות, הלא המה: הגברים – בלקינד ישראל, בלקינד שמשון, ברודנה, דרובין, דובנוב, הורביץ, חיסין, חזנוב, ליבוביץ, סבירדלוב, פיקס, צלליכין וצוקרמן; העלמות – בלקינד, בינינסון, פרידזר וסירוטה. הגברים עבדו בשדות והעלמות בבית: בשלו, כבּסו לבנים ועשו עבודות קשות אחרות ויחיו באהבה, שלוה ואחדות, אחדים מהם הלכו ירושלימה ויתעסקו שמה במלאכות שונות, וכולם יחד המה אנשים בעלי דעה ואוהבי עבודה. המה נוכחו לדעת, כי אי־אפשר לסמוך על סרסורים בסטמבול המבטיחים להשיג פירמן מהשולטן וכי עלינו לעבוד, לעבוד הרבה ולהגדיל מספרנו בארץ, ועבודתנו היא עבודה לדורות. בינתים השתדל המנהל הירש הנזכר לפני הנדיב לקבּל את הבילויים האלה כאכּרים בראשון לציון, ויחליטו להתישב שמה. ולאט לאט נתקו המוסרות, אשר קשרו אותם עם חבריהם בסטמבול, שלשה מספרם, שקראו את עצמם בשם “הועד הראשי לחברת ביל”ו" והשתדלו בדבר השגת הפירמן, כמו שמסופר למעלה.


23–30 PDF עמ' 88.png

מימין: ד. לובמאןֿֿֿ-ֿֿחביב, מ. מאירוביץ (הבילויי), ז. ד. ליבונטין, ד. יודילביץ


הסטמבוליים האלו לא היו מרוצים מזה שחבריהם בארצנו עזבו אותם ואת הכסף שהרימו חובבי ציון ברוסיה שלחו להארץ ישראליים, וישלחו מתוכם את האדונים ליפשיץ וברליבסקי ויבואו לראשון לציון וידבּרו על לבב חבריהם, כי לא נאה ולא יאה לבני ביל“ו לשבת בקולוניה ששמה ראשון לציון. “אנחנו – קראו לחבריהם – מחויבים להשתדל ליסד קולוניה בשם ראשון לביל"ו, אבל ראשון לציון לא לפי כבודנו”. “הכסף הוסיפו לטעון – שיבוא מחובבי ציון נחוץ רק לועד הראשי בסטמבול, אשר עוד מעט ויקבל את הפירמן, ואז ניסד מושב בשם ביל”ו, שיהיה למופת לכל בני ישראל”. כה דבּרו השכם ודבּר שליחי הועד הראשי של ביל"ו באסיפות תכופות ביום בשדה ובלילה בצריף – במושבה, וסוף סוף סכסכו ריב ומדנים בין חבריהם ובין תושבי ראשון לציון ואוהביהם.

בינתים בא מר ויניציאני בשם הברון הירש, כמו שיספר להלן, ויבואו אליו ליפשיץ וברליבסקי ויציעו לפניו, כי ייסד לבילויים קולוניה מיוחדת, מפני שאין את נפשם להשאר בראשון לציון. ויקצוף עליהם ויניציאני ויאמר להם בפני ובפני פיינברג ואברהמוביץ, שהיו באותו מעמד: “איככה נוכל לקווֹת, כי יהיה שני לציון, אם בראשון הזה לא תוכלו אתם הצעירים להתאחד ולחיות עם בעלי המשפחות שכבר סבלו תלאות וצרות רבות עד אשר באו אל הנחלה?” (ויניציאני דבּר עברית יפה). כשמוע ברליבסקי דברי ויניציאני, חשב, כפי הנראה, כי המנהל הירש דבּר עליהם דברים לא טובים, וירב ברליבסקי עם הירש בפני ויניציאני, ויקצוף עליהם ויניציאני, וישלחם מעל פניו בכעס.

באותו זמן בא גם ארלנגר לראשון לציון ויתן פקודה לבחור את היותר מוכשרים מהם, לפי ראות עיני הירש והגנן דיוגור, ולהשאירם בראשון לציון ולשלח את הנשארים לנפשם.

בגלל המצב המסובך הזה נתרבו האסיפות כל יום ויום ויבטלו מעבודתם בשדה ויעלו עליהם חרון אף הגנן דיוגור, המשגיח עליהם. וגם המנהל הירש, שקבּל כל יום ויום מדיוגור ידיעות על דבר אסיפותיהם, כעס עליהם, עד כי הייתי נאלץ לסגת אחור לבלתי היות להם למגן ולמליץ לפני הירש שדברי היו נשמעים אצלו, ועזבתי את מצבם בידי הירש ודיוגור. המה בחרו מתוכם את אלה שמצאום מוכשרים לעבודה וישאירו אותם בראשון לציון, והמה הנם היסוד היותר טוב בבנין המושבה הזו21.

מר דוד גורדון, מו"ל “המגיד”, היה היחידי בין עורכי כתבי־העתים המשתדל לטובת הישוב ועל פי דרישתו הוספתי לכתוב לו אילו מכתבים על דבר המצב בארצנו, ושנים מהם הריני מביא כאן:

אדוני בעל המגיד!

לא כתבתי לך זה זמן רב ממצב המושב “ראשון לציון”. אבל מה אעשה, כי מן העת ההיא שבאתי עם בני המושב שלנו על כברת ארץ ההיא שקראנו אותה בשם “ראשון לציון”, לא היו עתותי בידי אפילו לזמן קצר בשביל לכתוב לך שורות אחדות. המלאכה היתה מרובה להביא עצים, אבנים, ברזל וכדומה, דברים הנצרכים להבנינים וכן גם סוסים, חמורים, גמלים, מחרשות וכדומה דברים הנחוצים להזריעה והזמן היה קצר מאוד. אבל כעת אחרי אשר כבר עלתה בידינו להפוך את המקום הזה למקום מושב, ואחרי אשר בתים נהדרים בנויים במשטר וסדר נכון כבר מתנוססים על הר ראשון לציון, ואחרי אשר גם גני הירק כבר נזרעים וצומחים, והשדות רובם כבר נעבדו בידי אחינו, בידי אחינו אלה, אשר זה לא מכבר באו מרחוק הנה והניחו אבן הפנה לבנין המושב לעבודת האדמה בארץ־הקודש; – אחרי כל אלה, אם כי טרדותי עוד רבות הנה, לא אוכל לעצור עוד והנני ממהר לשמחך, אדון יקר ונכבד, ולשמח עוד את כל אלה מאחינו הדורשים שלום ציון וירושלים: אנשים גדולים ונכבדים באירופה, האוהבים את עמם וחוננים עפר ציון, החלו להתענין במצב הישוב, ועל ידי עושה רצון חברת “כל ישראל חברים” ה' הירש, מנהל ב“מקוה ישראל”, שלחו לנו עזרתם, והנם בונים כעת אצלנו שמונה בתים בשביל משפחות עניות ובשביל הצעירים בני חברת “ביל”ו". אף נתנו סוסים ומחרשות וזריעה לאלו האנשים, אשר אין ידם משגת להוציא על זאת מכיסם. גם גנן אחד שלחו לנו והוא זרע לנו עד עתה גני הירק, ומשגיח על כל עניני ונכסי המנדב, ובזה השבוע יתחיל לטעת עצים. בחודש שבט יתחיל הגנן לעשות כרמים ולשתול עצי לימונים ותפוחי זהב. גשם היה אצלנו די, השעורים זרענו בעתו, תודות לאל, וכעת זורעים אצלנו חטים. – תקותנו חזקה בד‘, כי הוא ישלח לנו ברכתו ממעל כאשר נבאו לנו חוזינו, וראשון לציון תפרח ותשגה ברצות ד’ דרכינו.

באלו הימים יסדנו בית אוצר הספרים, ואחלה נא את פניך, אדון יקר ונכבד, כי תוסיף לשלוח לנו את “מגידך” היקר כמקודם והנני נותן לך את תודתנו בעבורו. והנני מכבדך ומוקירך כערכך הרם.

יפו. קולוניה “ראשון לציון”. י“ח אדר תרמ”ג.


לבעל המגיד!

בשורה טובה בפי לשמח אותך ואת כל אוהבי ציון החפצים לדעת משלומנו. ביום ערב שבת קודש העבר, ט"ז ימים לחודש אדר ראשון, מצאנו מים בהבאר שחפרנו. שבעה חדשים סבלנו וחכּינו מיום אל יום, יען כי מקום המושב שלנו הוא במקום גבוה, – אבל עתה היתה הרוחה לנו. יתן ה' ולא יעזוב חסדו מאתנו לעולם.

בעוד זמן קטן תבוא אלינו מכונה גדולה, אשר תגביה את המים לפנינו מהבאר ותשפיע מים רב די השקות גם הגנים אשר נזרע אצל הבאר. ברוכים יהיו הנדיבים בעמנו, אשר לא יסירו את עינם מאתנו וברוכים המה עושי רצונם.

אגב דאתי לידי באתי להודיעך ממצב עבודת האדמה אצלנו. כחצי הקרקע שלנו זרענו כבר תבואות החורף: כמאה ושלשים דונם שתלנו ענבים והמותר תיעבד כעת בשביל תבואות הקיץ; העבודה הזאת תימשך לערך עד חג הפסח. כאלף עצים שתלנו על אדמתנו ורובם עצי פרי והמוֹתר המה עצים לצל להיות מחסה משמש ולפאר החוצות.

לבבי ידאב לי על אשר מוכרח אני לדבר אליך על דבר ענין אחד, מו“ל יקר ונכבד, על דבר ענין כזה אשר דיוֹ הרבה כבר נשפך עליו. הענין הזה הוא חברת “ביל”ו”. מי יודע עוד יותר ממני, כמה סבלו טלטולים ונדודים האנשים הצעירים היקרים האלו עוד בהיותם ביפו, וזה כארבעה חדשים אשר באו אל המושב ראשון לציון ועובדים בזיעת אפם את אדמת ארץ הקדושה. בכל לבבם ובכל נפשם הקריבו את עצמם על מזבח הרעיון היקר והקדוש, אבל המטרה עוד מהם והלאה והנם תלויים עוד בין השמים והארץ. נחוץ מאוד להם איזה אלפים רובל לקנות אחוזת ארץ בהמושב שלנו (בתים תבנה להם חברת “כל ישראל חברים”) ונדיבי עמנו ברוסיה ישלחו להם פרוטות פרוטות, וה' הוא יודע מתי יאסף הסך הדרוש להם, האם באמת כל אוהבי ארץ־הקודש וחפצים בישובה המה רק עד הכיס, אבל לא עד ועד בכלל? פאקט22 נעצב מאוד! אולי תוכל אתה אדוני המו"ל לעזור להם ותעשה דבר גדול מאוד. קולוניסטים כאלו מעטים מאוד המה בקרב עם ישראל, ואם לא נחזיק בם ומצאנו עווֹן! והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם.


 

פרק כד: אנוכי בסוכתי מקרשים בראשון לציון. – השומר מודיע, כי הערבים רועים על שדותינו. – לקחנו בשביה פרות. – שמאל דוחה וימין מקרבת. – מביאים מים מבית־דגון. – גמלים אסורים בעגלה. – מצאנו מים.    🔗


על משכבי בלילות באחד ממוצאי מנוחה בחודש כסלו, בשנה הראשונה לבנין “ראשון לציון”, שכבתי בסוכתי שעשיתי מקרשים, לפני שעוד נבנה ביתי במושב הזה. ירח יקר הולך הופיע ויאר את הלילה, ולאורו הלך מול חלון סוכתי אחת הנה ואחת הנה הצופה, הוא אחד מאחינו שעמד על המשמר, כדרכנו תמיד לשמור את בהמות הקולוניסטים וחפציהם הנמצאים בחוץ, למען ינוחו התושבים בשלוה בבתיהם ויחליפו כוחם ליום המחר – יום עבודה בבית ובשדה. אני טרם ישנתי, כי רוב שרעפי בקרבי העבירו שנה מעיני ותנומה מעפעפי. חשבתי על דבר מצב ידידי ורעי בעבודתי בהתיסדות “ראשון לציון” – ה' פיינברג אשר זה מעט בא אל המושבה מיפו, ששם שבת שבּתו בקרב בני ביתו הגרים שם, וירפד את מעילו על הקרקע בסוכתי וישכב לנוח. – חשבתי מה היה לראשון לציון וליתר המושבות, לולא שינס האיש היקר הזה את מתניו לעזוב בני ביתו בארץ־הקודש ולעבור ארחות ימים למען הביא העזרה על ידי נדבת לבב השר הנדיב הזה?… הוספתי לחקור במופלא ממני ולחשוב על דבר “השאלה הישנה אשר תמיד היא כחדשה” – שאלת צדיק ורע לו, בראותי את ידידי זה שוכב על הרצפה בסוכתי, יען כי גם ביתו במושב לא נבנה אז עוד מחסרון כיס. גירשתי את המחשבות המעציבות האלה והחילותי לשעשע את נפשי בתנחומות, כי יבוא יום ויבינו חובבי ציון מי המה הגבּורים הנאמנים אשר עזרו בלא לב ולב להניח אבן הפנה לשיבת בנים לגבולם. זכרתי, כי בשנה העברה בעזבי את ארץ מולדתי ללכת לנוע על חרבות ארץ אבותינו –, חזיתי רק בדמיוני מושב לעבודת האדמה מאחינו בני ישראל בארץ־הקודש, ועתה הנה משאת נפשי באה; הבתים עומדים בסדר ובמשטר נכון בראשון לציון; השדות נחרשו ונזרעו, ואם אנוכי ורעי ישנים עדיין בסוכה, אבל אחי לא עוד בחוץ ילינו, כי אם בבתים ובמושב בארץ־הקודש… המחשבות הנעימות האלה גרשו מעט מעט את יגוני ועצבּי וחיזקו את לבבי. חזיתי בדמיוני, כי יעברו עוד ימים לא רבים והמושב יבּנה כולו; בשדות יקצרו ברנה ובכרמים ירונן אף ירועע… חזיתי עוד תמונות שונות אשר בהן כל מעיני רוחי – והנה הצופה דופק בחלוני וקורא אלי, כי הערבים רועים את בהמותיהם על שדותינו.

קמתי ממשכבי ויצאתי החוצה ושאלתיו: איפה הם רועים?

– על חלקת השעורים אשר להייסמן ופרימן!

– יהודה, יצחק, מחמד! – קראתי לשני נערי היהודים ומשרתי הערבי, אשר נמו שנתם באוּרות הסוסים, – קומו מהרה וחבשו הסוסים ונרכב חיש מהר ונצא השדה.

לא עברו חמשה רגעים וכבר ישבו שבעה אנשים מאתנו על הסוסים, מזוינים זה בקנה רובה וזה בחנית וזה במקל ונרכב אל שדותינו. לקול שריקותינו ודהרות סוסינו נפוצו הערבים ובהמותיהם אל כל רוח; רדפנו אחריהם ונשיג שני רועים וחמש בהמות ונשוב אל המושב בשמחת נצחון, ובקול תרועה זימרנו הפזמון הידוע:

אדיר הוא ולא ינום.

בחור הוא ולא יישן

שדי!

שדי!

הן בעיר והן בכפר

הן בבקעה הן בהר

תצילנו מכל צר!

הבהמות הובאו אל הרפת ואתם גם הרועים אסורים בחבלים, ואנחנו הלכנו לישון כשבי מלחמה בנצחון.

למחר בעלות השחר, והנה משרתי הערבי פתח את דלת סוכתי ויאמר אלי:

– זקני כפר סרפנד ישאלו לשלומך, אדוני!

– יבואו – עניתיו.

– צפרא דמארי טוב![23] כיצד שלומך, כיצד הדרך, כיצד כבודך? התחילו שלשה זקני סרפנד לשאול בשלומי בכבודי ובהדרתי, כדרך הערבים המכפילים דרישת השלום במלות שונות כמה פעמים.

הראיתי להם מקום לשבת על אחת ממטותי ודרשתי גם לשלומם כדרך הארץ.

– לבקש רחמים על רועינו באנו אליך, אדור כביר – ענה אחד מאתם בדברים רכים.

– רחמים?… – עניתי להם – אתם תשחיתו את שדותינו, אשר עבדו אותם אחי בזיעת אפם ואחרי כן תבואו לבקש רחמים ממני?

– אל נא תקצוף עלינו, אדון כביר, הרועים צעירים לימים המה ולא ידעו גבול שדותיך.

– ידעתי אתכם ואת שיחתכם, אדוני! היום תאמרו, כי הרועים צעירים ולא ידעו גבול שדותי, ומחר – כי הצאן עלות הנה, ובין כה וכה תשחיתו את שדותינו ואנחנו נרעב ללחם. העירה לפני כס המשפט אביא את רועיכם ושר העיר ישפוט ביני ובינם.

– אנא, חוסה נא עלינו! קחה נא מאתנו כסף מחיר ההפסד שהסבו לך בהמותינו, אך העירה יפו אל תביאנו.

– אנוכי לא אקח מאתכם אף אגורה אחת, למען אשר לא תאמרו, כי בחזקה עשיתי משפט עמכם. לפני כס המשפט אביאכם ולפי חוקי הממשלה תיוסרו, על אשר לא תחפצו להבחין בין רשותכם ורשות אחרים.

קמתי מכסאי וקראתי למשרתי הערבי וצויתי עליו לאסור את הסוסים בעגלה ולהכין את הרועים האסורים אצלנו ללכת עמדי העירה.

– אדוננו, – הוסיפו זקני הערבים – הן אדוני צדיק וכביר אתה ולמה זה אפוא תחפוץ ליסרנו קשה, בחפצך הנמרץ להביא אותנו העירה ולהעמידנו לפני השופט והקונסול שלך? אדון כבּיר וצדיק! כחכמתך עשה אתנו משפט צדק, אך העירה אל נא תביאנו.

– לא, אדוני, – אמרתי להם בצאתי מסוכתי לשבת על העגלה, אשר עמדה לפני פתח ביתי, – אינני חפץ להיות לשופט. העירה לפני שר השוטרים אביא אתכם והוא ישפוט בינינו; הוא יאלפכם בינה להבחין בין רשותכם ורשות שכניכם הטובים, אשר לא יבואו בריב עמכם ויחיו עמכם בשלום ושלוה.

צויתי על הרועים לשבת על העגלה ויעשו כדברי, ואנוכי גם כן חפצתי לעלות על העגלה – וזקני הערבים כרעו ברך לפני ויחלו להכפיל בקשותיהם בחלקת פיהם, כי אשא לפשעיהם רק בפעם הזאת.

אחרי ששמעתי בקשותיהם, בשעה שגם אנוכי בעצמי, לאמתו של הענין, לא חפצתי לבוא עמהם בריב ומשפטים, החלטתי לסדר הריב הזה בשלום ואמרתי להם:

– את טוב לבב שכניכם בני ישראל חפץ אנוכי להראות לכם, על כן אשא את פניכם בפעם הזאת. אפס אחת אנוכי נוטל עליכם: כי אתם זקני הכפר תתנו לי שטר ערבות כתוב וחתום, אשר אם יקרה מקרה כזה בפעם השנית ותבאנה בהמותיכם לרעות בשדותינו, אזי מחויבים אתם לשלם לי ההפסד מכיסכם, כפי שאדרוש מכם בלא שום טענה ופתחון פה.

– חכם אתה אדוננו כמשה הנביא ומשפטך צדק כמשפט מוחמד נביא אלהים! – קראו הערבים פה אחד. – בלב ונפש חפצה אנו ערבים לך על בני כפר סרפנד ובית־דגון ויתר שכנינו. ובחרבנו נישבע לך כי מעתה לא יאונה לך הפסד אפילו בתבן דק.

– אחים אנחנו, – הוסיף האחד לדבר, – עם שכנינו בני ישראל מימי עולם ומשנים קדמוניות וכשבת אחים גם יחדיו נשב עמהם!

– אמנם אמת נכון הדבר אשר אמרתי – הוסיף השני – כי שכנינו בני ישראל לא כופרים המה כמו חברת האמריקאים (כלומר: קולוניות האשכנזים) וכמו אחים נוכל לחיות עמם. חי מוחמד!

הסופר הובא ושטר הערבות נכתב ונחתם על ידי זקני הערבים – ועד כמה הועילה הפוליטיקה של שמאל דוחה וימין מקרבת ידעו בני “ראשון לציון”: מהיום ההוא והלאה לא סבלנו שום הפסד, לא בשדות ואף לא בעיר, ובאהבה ושלוה יגורו אחינו עם שכניהם הערבים.

אחרי שהוקמה הסוכה הראשונה על גבעה אחת בטבּור נחלת ראשון לציון בחצי חודש אב תרמ"ב, כמו שספּרתי למעלה, החילונו לחפור באר מים על הגבעה באמצע הרחוב, כי שמענו לעצת האשכנזים תושבי הארץ ואחדים מהערבים אשר אמרו לנו, כי בעומק מעשרים עד חמשה ועשרים מטר, נמצא מים על הגבעה הזאת באמצע הרחוב.

ימים על ימים ינקופו, החופרים העמיקו לחפור עד כדי שלשים מטר והבור ריק אין בו מים; ופני הקרקע אנו בה, כי מוצא המים עודנו עמוק ורחוק מאתנו. על כן עזבנו את החפירה ההיא ונרד בשפּולי הגבעה ונתחיל לחפור באר אחרת. ובעוד אנחנו חופרים ועודרים בלא לב ולב – וחברי בני המושב ומשפחותיהם יבואו יום יום אל נחלתם וגם הפועלים חוצבי האבן והבונים באים וכולם יבקשו מים, וקננה לנו עוד שני גמלים, נוסף על שני הסוסים שהיו לנו, ונאסור אותם בעגלה ובכוחם כי רב הביאו מדי יום ביומו מים לכל המושב.

כמו חיה נצבת לפני התמונה המוזרה והנעימה הזאת: העגלה נראתה כחגב מול הגמלים הגדולים ורגליהם הארוכות וכן נראו שני הקולוניסטים העומדים מימינם ומשמאלם ומכים אותם מכת מרדות על קשיות ערפם, כי לא נוּסוּ הגמלים ללכת אסורים בעגלה. לבסוף החלו הגמלים להתנועע, וילכו הלוך והתנודד מצד אל צד כשכּוֹר, וילכו בית דגון להביא משם מים. ובבואם שמה ויקהלו כל העם לראות את הגמלים אסורים בעגלה, שלא כדרך אנשי הארץ המעמיסים משא על כתפותיהם.

– חדשות לא שערוּן אבותינו הראו לנו היהודים – דבּרו הערבים איש אל רעהו – גמלים אסורים בעגלה! – והנערים המשוטטים בחוצות העיר קראו אחרינו מלא וירוצו אחרינו לראות בנו.

שתי פעמים ביום היתה הולכת העגלה לבית דגון להביא מים בחבית. הפעם הראשונה היתה יוצאת בבוקר ושבה לפני הצהרים. ובפעם השניה היתה יוצאת אחרי הצהרים ושבה לפנות ערב. וצעיר חזק וגבּור חיל היה באגודתנו, הלא הוא ישראל פיינברג (אחיו של יוסף פיינברג) ונקרא בשם ליוליק ויהי הוא המנצח על הגמלים והמביא לנו מים. פעם אחת, – וזה היה ביום הששי, – נתאחר לבוא וכבר אתא לילה. נחוץ היה לרכוב על סוסים וללכת לחפש אותו, אבל משום קדושת השבת לא הרהיבו הצעירים לעשות כזאת, ורק כאשר עברו עוד שתי שעות ופיינברג לא בא, התירו לעצמם הצעירים משום סכנת נפשות לרכוב. ויצאו חמשה־ששה צעירים רוכבים על סוסים לחפש אותו וימצאוהו יושב על יד הגמלים עם העגלה ששקעה בתוך אדמה נחרשה. הגמלים לא יכלו להוציא את העגלה עם חבית המים מעפר תחוח ואי־אפשר היה לאסור בעגלה את הסוסים שבאו בלי כלי משיכה, וישובו שני צעירים אל המושבה ויקחו כלי משיכה ויוציאו את העגלה ויביאוה אל המושבה בשיר וזמר.

כמו חיה תתיצב לפני תמונה יותר נאה ונעימה. במורד הר המושב נפתחה הבאר השניה וגם היא תגיע עד עומק ארבעים מטר. שני עמודים עומדים משני עברי הבאר ועליהם מונחת לרוחב הבאר קורה עבה אחת. על הקורה תלויים שני חבלים ארוכים ובקצותיהם תלויים סלים, אשר בם יוציאו את העפר התחוח מן הבאר. כששה חדשים עשינו בעבודה הזאת, ששת ירחי עמל ותוחלת ממושכה לבני המושב כולו ובכל יום ויום היו העוברים דרך הבאר שואלים את העושים במלאכה: כמה חפרו, ואם קרובים המים לבוא? והנה בא היום הטוב ההוא באחד מימי אדר הראשונים! – האנשים, הנשים והטף כולם נאספו ובאו אל הבאר. פני כולם צוהלים ואיש אל רעהו יקרא: – תודות לאל מצאנו מים, ברכו את ה'!

– שלח לנו בסל את החומר הלח – קרא אחד מעל פי הבאר אל החופרים העומדים בתחתיתה.

– בעצמי, בעצמי אעלה את החומר הרטוב כמו מים! – ענה אחד מהחופרים בקול צהלה.

– האח, אחי, נעלהו עם המים – קרא אחד הנאספים – מהרו! – ויאחזו אחדים בקצה החבל ויעלו את אחד מהחופרים ובידו סל מלא חומר רטוב.

– המים מפכים ועולים – קרא אחד מתוך הבאר – תנו לי דלי ואשלח לכם מים! אחדים הביאו דלי ויורידוהו בחבל ויעלו דלי מלא מים. המים היו עוד עכורים ונסנן אותם ונראה ונוכח לדעת, כי אמנם יש לנו מים טובים ונברך לד' על כל הטוב אשר גמלנו.


 

פרק כה: האיכרים מדברים ביניהם. – הגרמנים מקנאים ביהודים. – טיול לשפת הים. – פגישה עם בידואים. – אורחים במושבה. – בית או סוכה.    🔗


תענית־אסתר. השמש עוד לא החלה לרדת וכבר נאספו בני המושבה אחד אחד מכל קצות נחלתנו. רוב בני המושב עוד לא בנו עדיין רפתים מיוחדים לסוסיהם ובהמתם וישתתפו ברפת אחת גדולה, שנבנתה בנין עראי בטבּור המושב. זה בא בסוסיו ומחרשתו וזה באתו וקרדומו ואיש אל רעהו יקרא לשלום.

– איפה עשית היום? – ישאל אחד המפתח את סוסיו אל רעהו הזורה שעורים על פני הרוח להבר אותן נקיות למאכל הסוסים.

– את תפוחי־האדמה חרשתי בפעם שנית. ואתה יעקב?

– עם אברהם חרשתי היום בעמק לזרוע שומשמין.

– ואת תפוחי־האדמה גמרת?

– גמרתי, תודות לאל!

– עזור נא לי אחי, להבר את השעורים מהרה, אמר שמואל אל אברהם – כי עוד מעט ותגיע עת תפלת המנחה, ואנוכי לא גרפתי עוד את הזבל מתחת רגלי הסוסים.

– שמעו נא אחי, – ענה יצחק הבא עם קרדומו ואתו בידו, – מעלות הבקר עד עתה עבדתי בכרמי ולוּ ראיתם איך עזקתיו וסקלתיו, כי אז פחד ורחב לבבכם. הערבים עם לא בינות הוא – הוסיף לקרוא בעליצות לבבו – אחמד הסרפנדי עזר על ידי לפני שני ימים ויטע חמשים זמורות בכרמי, אבל לא נטה קו על החריצים ותצא השורה עקומה, וירע הדבר בעיני; ולזאת עקרתי היום את הזמורות ונטעתי חדשות בקו ישר, ויצא כרמי מפואר ונחמד למראה!

– הראית, שמואל, את כרמו של צבי? – כרם נחמד מאוד יהיה; הזיתים ששתל סביבו יפארוהו מאוד.

– בשני צמדי סוסים אמנם יכול להביא זיתים כאלו. יהי ה' עמו ויעל.

– אמנם יש לנו לשמוח, כי יש לאחד מאתנו כרם נחמד כזה; אות לטובה היא לנו, כי עוד ירבּו כרמים כאלו במושבנו.

– השמעת לדברי יעקב המקנא בכרמו של צבי? – שאלני רעי פ. – אמנם כן גם אנוכי נוכחתי לדעת, כי לא על הלחם לבדו יוכלו אחינו להתישב פה, כי אם על מטעי כרם ועצי פרי, אבל ה' יודע מאין נקח לכסף מוצא להפוך אדמתנו זאת לגנות וכרמים!

– יודע אנוכי, כי יש את לבב הנדיב להוציא כסף על מטעי כרמים ועצי פרי, כאשר הבינותי זאת בדבּרי עמו, אבל מי יודע אם עומד הוא בדעתו כעת לטובת הישוב כבימים עברו! – גמר רעי באנחה.

– בחצי פעולתנו אנחנו, אחי, ועוד מטרתנו ממנו והלאה – עניתיו אנוכי.

– “מי יודע” – היא שאלה קשה אשר פתרונה נעלם מאתנו. מי יודע לב שרים ורוזנים כהנדיב, ומי יודע מה יעשו אחינו בארצות אירופה? אם הועילו הרעמים והרדיפות לפשט את העקמומיות שבלבם ולברוא להם רוח חדשה לעבוד בלא לב ולב לטובת הרעיון היקר, אשר בעדו הקרבנו אנחנו את נפשותינו. ומי יודע אם יעלה בידנו לאחד את לבב אחינו פה כי יהיו לאגודה אחת, למען אשר יהיה ביכלתנו להתחרות עם בני האשכנזים התוקעים להם בזה יתד נאמנה באומץ רוח ובמסירות נפש.

– שחוק עשה לי כתב־העת “הצופה” אשר לבני ההיכל (הוירטמברגים) פה, – שחוק מכאיב לב, בחללו בקנאה מסותרת את פעולתנו ב“ראשון לציון” עד היום. אף אם אמנם אין לכחש, כי עלתה בידנו בחצי שנה לבנות בתים, לזרוע שדות ולטעת כרמים ועוד עבודות כאלו אשר המה הוציאו אותן לפעלן רק כעבור איזה שנים, בכל זאת יש לנו לקנא בם; ומי יתן ותבוא חכמה בלבב אחינו ללכת אליהם ולראות דרכיהם למען קנות דעת. האשכנזים יחזיקו את מושבם לא בנדיבות יד כי אם בשתוּף העבודות, תוצאות האדמה ומלאכת יד. האחדות השוררת ביניהם והחפץ הנמרץ ללכת שכם אחד, הן הנה הסבּוֹת האמתיות אשר בגללן יחיו על משמני הארץ והמושבות שלהם יפרחו ויעלו מעלה מיום ליום. האשכנזי לא יוציא אף פרוטה אחת להביא ליד היווני והארמני היושב פה או הערבי בן עם הארץ, כי אם מבן עמו יקנה כל הדרוש לו לשדהו ולביתו – וחי אחיו עמו. לא כן אנחנו. בבואנו הנה קנינו את כל צרכינו לבנין הבתים מיד האשכנזים, וגם עתה כל הדבר הנחוץ לנו לשדה ולבית מכלי החרישה ועד העגלות ומחוט ועד שרוך נעל, מאתם נקנה ובכסף מלא נשלם להם – ובכן ייבּנו המה מחורבּן כיסינו.

– ולמה תתפלא על זה אחרי אשר עד עתה לא התעורר אחד מאחינו ליסד פה בית מסחר, כעין בית המסחר של האדון ב.? – אמר רעי.

– אם לא אתפלא על העבר, הנני מצטער על העתיד! לבי יאמר לי, כי עוד ימים רבים יעברו ללא סדר ומשטר בעבודתנו. אם האדון ה., ראש מושבות האשכנזים, מציע הצעה לטובת ענינם, ימצא לו אזנים קשובות. ואנחנו מה? אתה הלא ידעת, כי הצעתי לפני אחדים מאחינו העשירים ליסד ביפו בית מסחר, אשר ימציא לאחינו המתישבים כל צרכיהם ואשר יתן להם מקום נאמן לממכר תבואות שדותיהם ומלאכת ידם, אף כבר הראיתי לדעת כי לא על נדבות יד יוושעו אחינו פה, אבל דברי היו כקול קורא במדבר! – האשכנזים הם כולם כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ואנחנו כצאן בלא רועה, איש לדרכו נפנה. אבדה האמונה ונכרתה מאתנו…

– בואו נא הביתה – קרא אחד הנאספים – אל בית מקדש המעט אשר כוננו ידינו במושב; הגיע זמן קריאת מגילה.

כמהלך רבע שעה מאדמת “ראשון לציון” מערבה יתחילו להשתרע רוכסי הרי חול המגיעים עד שפת הים התיכון. בעת אשר הים ישבות מזעפו ואניות הקיטור ההולכות אל חופי פלשת וסוריה לא תרחקנה בלכתן מן החוף, אז נראה מגבעת המושב “ראשון לציון” את ערפילי הקיטור ואת האניות העוברות בים.

הימים היו ימי האביב, בחול המועד פסח שנת תרמ"ג, בעת אשר שבתנו כולנו מעבודתנו בבית ובשדה. גם הסוסים וכל בהמתנו שבתו אתנו וניועד יחד שמונה אנשים מאתנו ללכת למצוא לנו דרך ישרה בין רוכסי הרי חול עד שפת הים. כהגיענו עד החול נגלו לעינינו אהלי בידואים עם עשתרות צאנם ובקרם הנפוצים כה וכה, באותות כבוד פגשו אותנו שלשה מהם ויברכו אותנו.

– שלום עליכם, אדוני הנכבדים! – קרא אחד.

– עליכם שלום – ענינו להם.

– תן לי ענף בוער להעלות אש במקטרתי, – אמרתי אל אחד הבידואים כדי ליכנס עמו בדברים, וכל בני חבורתנו עצרו את סוסיהם ויעמודו.

בבקשה אדוני! – ענני חלקות.

– סוסיכם טובים מאוד, – אמר אחד מהם. – וגם קני הרובה נחמדים למראה – ענה השני אף הוא חלקו.

– ועלי הטבק שלך, אדור כביר, בלי ספק מפרי הלבנון הם?

– כן, ידידי! הא לך מעט טבק למקטרתך, וקחו גם אתם, אדוני – הוספתי בחלקי גם מעט טבק לכולם.

– גם הבתים שלכם, אדוני, נאים ומפוארים מאוד המה, כבתי חברת האמריקנים (כן יכנו הערבים את מושבות האשכנזים).

– למה תדמה אותם להאמריקנים? – ענה אחד מהם, להראות את ידיעתו בגזעי הלאומים ובעלי האמונות, בהביטו אל פני רעהו – האדונים האלו מבני ישראל המה. ואתה, אדוני, הלא האדון הכבּיר הנך – אמר אלי – אנא סורה נא אל אהלינו עם חבריך לשתות כוס קהוה.

– תודות לך אדוננו! עוד הדרך רב לפנינו – אמרתי לו – ועוד חזון למועד כי נתארח איש בבית רעהו.

– ולאן מגמת פניכם, אדוני?

– מערבה הולכים אנחנו עד שפת הים הגדול! –

– לשוח בשדה? – הוסיף לשאלני.

– כן.

– נוכח ה' דרככם – ענני בשפת חלקות.

– שלום!

רכבנו עוד כצי שעה ונבוא עד שפת הים ונראה ונוכח לדעת, כי אמנם יכול נוכל להגיע בדרך ישר מן המושב עד שפת הים במשך שעה אחת, בעת אשר עד יפו העיר נלך בדרך עקלתון כשעה וחצי. ישבנו על שפת הים ונתענג על המראה הנעים הזה ונשוב למושבה.

עוד טרם הגענו עד המושב והנה מן הדרך העולה אל המושבה מיפו העיר, באה עגלה ובה שלשה נוסעים. נגשתי אל העגלה והנוסעים ירדו ממנה וישאלו בשמי בשפת ארץ מולדתי. כאשר השיבותי להם, ענה אחד מהם ויאמר:

– אנחנו פקידי אנית מלחמה אשר לממשלת רוסיה ונבוא עם יורש העצר אשר למלכות סרביה, שהלך ירושלימה להשתטח על קברות הקדושים. ואנחנו באנו העירה, ויספרו לנו, כי בקרבת יפו נוסד מושב יהודים שיצאו מארץ מולדתנו, ונסור הנה לשאול בשלומכם.

– תודה לכם, אדוני, – עניתי. אנא, סורו נא אל ביתי ואגיש לפניכם סיגריטות וקהוה.

– כמה ימי שבתכם פה? – שאל אותי אחד מהם.

– שמונה חדשים.

– רק שמונה חדשים? – אמר השני בתמהון.

– בלי שפת חנף אומר לך, כי כוח אבנים כוחכם ועשויים אתם לבלי חת. במשך זמן קצר כל כך עלה בידכם לבנות בתים, לחרוש, לזרוע שדות ולנטוע גנים ולהפוך מקום שומם למקום מושב בארץ נכריה זאת, אשר לא ידעתם את אוירה ויבולה, תושביה ושפתה. היאומן כי יסוּפּר!

– ואת כל אלה עשו ידי האנשים הידועים לעצלים, לשונאי עבודה בארץ מולדתנו, – עניתיו בשחוק.

– אנחנו זה לנו ארבע שנים למן היום אשר יצאנו מארץ מולדתנו לעבור ארחות ימים, ורק מן העתונים שמענו את הרדיפות והתלאות, אשר מצאו אתכם בארצנו ולבבי התחמץ בקרבי למקרא השערוריות ועוד יותר ידאב לבי, בראותי כעת, כי אשמים אחי על אשר רדפו אנשים כמוכם, אשר יכלו להביא רק טוב ואושר במקומות שנאחזו שמה.

– יודע אנוכי – אמרתי לו – כי יש עוד רבים בארצך, אשר דעתם כדעתך: אבל בני העליה האלה מעטים המה בערך לשונאינו הרבים, ובגלל זה מצאונו הצרות הרבות והרעות. אבל נקוה, כי המה חשבו לרעה ואלהים חשבה לטובה.

– נצא נא, ברשותך אדוני, לשיח ולראות את המושב, – אמר אחד מן האורחים בקומו – ויקראני לארח לחברה אתם.

יצאנו החוצה. כל בני המושב, ששבתו אז ממלאכתם, התהלכו הנה והנה ברחוב וגם הנשים והטף התענגו על נועם מחמדי האביב. האורחים בצאתם פגשו שתי עלמות מטיילות בחוץ ויגשו אליהן וידרשו בשלומן.

– חג לכן היום? – שאל האחד אותן.

– כן, אדוני! חג לזכר יציאתנו ממצרים.

– מאיזו עיר אתן? – הוסיף לשאול.

– אנוכי מעיר מ. ורעותי מעיר נ.

– ואתן עוזרות פה לאבותיכן לעבוד עבודה בבית ובשדה.

– אבות אין לנו במושב, אבל בכל זאת אין אנחנו בנות חורין מעבודה.

– האם בגפּכן בלא משפחה תגורנה פה? – הוסיף השני לשאול.

– כן, אדוני! חמשה עשר איש בחברה אחת אנחנו, שלשה עשר גברים ואנחנו שתים. הגברים יעבדו בשדה ואנחנו עבודתנו בבית להכין להם אוכל, לכבּס ולתקן הבגדים ולעזור בעבודות אחדות בשדה.

– האם יש במושבכם אנשים צעירים בלא משפחות? – שאלנו אחד בתמהון.

– כן, אדוני. ביניהם גם אחדים, שעזבו את בתי המדרש הגבוהים בארץ מולדתם ויבואו הנה לנוּע על חרבות ארץ אבותינו ולהיות לעזר לנו לבנות פה משכנות מבטחים. והעלמות האלה כאחיות רחמניות התארחו עמם לעזור להם בעבודתם בבית ובשדה, ולהקל את תלאותיהם עד אשר יבואו אל המנוחה ואל הנחלה.

האורחים הוסיפו להתפלא ולהשתומם איש אל רעהו ואחד מהם נגש עוד הפעם אל העלמות ויאמר להן:

– אמרי נא לי, גברתי, האם לא כבדה עליכן עבודתכן יותר מדי?

– העבודה תנעם לנפש היפה בלי להכביד עליה – ענתה לו האחת.

שמעי נא לי, גברתי, – הוסיף השני – הן זו היא דרך בנות העיר בצאתן לשוח השדה, בתחילה תנעם להם סוכת הכפר מכל בניני חמד בעיר ובאחרונה תקוץ נפשן בחיי השדה וגם אתן תינחמנה על אשר עזבתן את ביתכן ונחלתכן בארץ מולדתכן.

– אמנם כן, אדוני, – ענתה חברתה – קוץ יקוץ האדם בחיים תלואים מנגד, ונפשו תערוג לחיות חיים של שלוה במקום נאמן. ובגלל הדבר הזה עזבנו אנחנו את הסוכה הנופלת בארץ אשר כמו זרות נחשבו לה, ונבוא הלום לארץ אבותינו לתור אחרי משכנות מבטחים.

האורח לא מצא עוד מלים להשיב לה וכעבור חצי שעה אחרי אשר ביקרו עוד בתים אחדים במושבה נפרדו מאתנו וילכו לדרכם.


 

פרק כו: שבטו של מחמד עלי. – קבלת פנים באוהל. – אמת ומשפט אין בעיר. – גמול עבור הכנסת אורחים.    🔗


באחד מימי טבת שנת תרמ"ג הלכתי לחברון עם משרתי לקנות שתילי זית וגפנים לנטוע אותם בכרמי, אשר עשיתי לי בראשון לציון. כעבור שתים שלוש שעות ואני בדרך התקדרו השמים בעבים וגשם שוטף ניתך ארצה. עוד רבה היתה הדרך מראשון לכפר אשדוד, אשר בו חשבתי לנוח, והגשם התחזק ויהי למבול מים, ויחדור מבעד לבגדי הטובים ויגע עד גופי ואהיה כאיש אשר טבע במים.

– הלא המקום הזה לא מוזר מתמול שלשום, כאשר אמרת לי – פניתי אל משרתי – אולי תדע לאן נוכל לסור פה להסתר מן הגשם, טרם נבוא לאשדוד הרחוקה עוד מאתנו כשלש שעות… כי עיפה נפשי עד מאוד ויראתי פן יבולע לי מקור וגשם.

– לא רחוק מפה, מהלך רבע שעה, יושב מוחמד־עלי, ואם יש את נפשך נסורה לאהלי הבידואים – ענה לי משרתי.

– טוב, נדפוק את הסוסים ונמהרה לבוא.

דפקנו את הסוסים וכעבור עשרה רגעים באנו עד כּכּר רחבת ידים, אשר עליה היו נטויים אהלי הבידואים כאהלי אנשי חיל, השוכנים מחוץ לעיר בנאות דשא בימי הקיץ.

– נבואה נא אל אוהלו של מוחמד עלי – אמרתי אל משרתי – ובטרם ארד מעל הסוס מהר נא אתה להכּנס אליו ואמור לו, כי ראש מושב היהודים אנוכי, למען אשר ידע לכבּדני. – אנוכי כבר ידעתי את תכונת הערבים, כי האמצעי היותר טוב להיות בטוח אצלו מכל רע הוא להכניס ללבו את יראת הכּבוד.

משרתי בא אל אחד האהלים, וכעבור רגעים אחדים יצא משם עם ערבי אחד, אשר הליט את עצמו באדרתו ובשפה רכּה בקשני לבוא האוהלה. לא הייתי סרבּן באותה שעה, אשר בשרי נרטב בגשם ועצמותי רעדו מקור ואבוא האוהלה, אוהל גדול עשוי מעורות גמלים ונטוי על יתדות חזקות לבל ימוט גם מרוח סער וגשם שוטף לא יפגע בו. הערבי מהר לפרוש אדרת טובה על המחצלאות, ויוציא כרים מכוסים משי ותכלת ויפשוט ממני אדרתי ויתן לי מעיל יבש וגם כירה קטנה מנחושת קלל העמיד על ידי, וישם בה גחלים ואש ויחם האויר וייבשו בגדי ואחם, ורוחי שבה אלי. את הסוסים שלנו לקח ערבי אחד ויביאם אל האוּרוה, אשר לא רחוק מן האוהל, ויבוא הערבי ויאמר לי בענות כבוד לבל אדאג לסוסים כי לקחם אל מקום בטוח מגשם וגם תבן ומספוא נתן להם ואת אוכפי הסוסים הביא האוהלה.

כחמשה־עשר רגעים לא יכולתי לדבר עם הערבי בעל הבית, מכניס אורחים הזה, אשר היה טרוד בקבלת פנינו. אחרי כן ישב על ידי וישאל עוד הפעם לשלומי ולשלום הדרת כבודי ולשלום משפחתי, כדרך הערבים וגם אנוכי עניתיו כמנהג אנשי המקום ונתתי לו תודה על טוב לבבו.

– שבח לאל, כי הקרה ה' לפני אורח הגון כמוך – ענה לי הערבי.

– ומה שמך כי אדע לכבּדך? – שאלתיו.

– שמי מוחמד־עלי, אנוכי ראש השבט הזה – ענה בגאון.

המשרת הביא נרגילות וקהוה.

– ואתה, אדון כבּיר, הנך הראש לקהלת היהודים צפונה, אשר בעין־קורא? – שאלני אחרי דומיה ממושכה. כך קראו הערבים היושבים בדרום הארץ את המושב שלנו.

– כן, אדוני.

– אנוכי הלכתי זה לא כבר ליפו, לרגל עסקי השבט. כי דבר היה לי אל השופט אשר ביפו – הוסיף מוחמד־עלי לספר לי בגאון להראות, כי יש לו משא ומתן עם שרים גדולים – וראיתי בתיכם הגדולים בנויים על ראש הגבעה. בתים גדולים כעין בתי קהילות האמריקנים, ושמעתי אומרים, כי אתם מבני ישראל – גמר מוחמד־עלי.

– כן אדוני, בני ישראל אנחנו. שאל אביך ויגדך, זקניך – ויאמרו לך, כי אחים אנחנו מימות עולם ומשנים קדמוניות.

– שבח לאל, יודע אנוכי, כי ענפים בני שורש אחד אנחנו – אמר מוחמד־עלי – והמה קהילות האמריקנים, זמורת זר – גמר מוחמד־עלי.

– וכמה הם מספר בני שבטך? – שאלתי את הערבי כדי להכּנס עמו בדברים.

כאלפים משפחות – כיחש לי למען התפאר – אבל לפני עשר שנים היה רעב במחוזנו וילכו רבים מבני שבטי אל המדבר וישובו הנה בעוד שנתים. ובין כה וכה באו הפלחים (בני הכפר) ועל ידיהם האֶפנדים ויקחו אדמתם, ומן היום ההוא יש לי ריב ומשפט עמהם.

– ומה אמרו בבית המשפט אשר ביפו? – שאלתיו.

– מן העת ההיא, אשר רבו החוקים הכתובים בארץ, רבתה המכשלה ואמת ומשפט אין בעיר – ענני מוחמד־עלי ברוח נכאה.

– היש לך אוהבים ביפו? – הוספתי לשאול אותו.

– אללה ישמרני! בעיר אשר שמה יושב הרשע למשול באנשים לא ימצא לו הבידואי אוהבים – גמר מוחמד־עלי.

שמע נא אדוני, – אמרתי לו אחרי דומיה קצרה – בלכתך עוד הפעם ליפו, תסור נא אלי ואנוכי אבוא עמך העירה ואתאמץ להוציא כאור משפטך, כי יש לי מכירים רבים בין השרים הגדולים.

– רב תודות לך, אדוני הכביר! במה אכּף ואודה לך על טוב לבבך?

– תודה לא אבקש מאתך, אדוני, עניתי לו – רק מאהבתי לשכני החדשים רוצה אני לעשות טוב וחסד אתם.

הגשם חדל והשמש באה כבר לפאת ים, ואחפוץ לצאת לדרכי, אך מוחמד־עלי יעצני ללון אתו הלילה ויאכילני מפתו ומשמנוֹ ואנוכי כּבדתיו מצידתי אשר הכינותי לי לדרך. גם אורחים מזקני שבטו באו וישבו אתנו בלילה ונשיח כאוהבים נאמנים, ואלון הלילה באוהל מוחמד־עלי ולמחרת יצאתי לדרכי.

כעבור שני שבועות ואנוכי בראשון לציון ויבוא מוחמד־עלי לדרוש בשלומי. קבּלתי גם אנוכי אותו בסבר פנים יפות ואשיב אהבה אל חיקו והלכתי אתו ליפו והצגתיו לפני אחד ממיודעי היודעים דת ודין למען אשר ינחהו בעצתו.

מאז והלאה היה מוחמד־עלי מבקרני לעתים קרובות. ולפני שכניו ומכיריו התגאה תמיד, כי ראש מושב היהודים בעין־הקורא אחד מידידיו הנאמנים הוא וכרע כאח יתהלך עמו.


 

פרק כז: ויניציאני בא בשם הברון הירש למושבה. – ארלנגר בא בשם הנדיב. – הנדיב מוסיף לעזור למושבה. – ידיעות אחדות בדבר מצב המושבה. – מצב המושבה הוטב. – יוסף פיינברג, עבודתו ומצבו.    🔗


בנין הבתים בראשון לציון התנהל בעצלתים לרגל ימות הגשמים ובגלל המריבות שהיו במושבה בין התושבים ובני ביל"ו ועד חודש ניסן נבנו מקופת עזרת הנדיב רק ארבעה בתים, מלבד השמונה שבנו חברי המושב כל אחד מכיסו, ונגמרה גם הבאר. הבנינים וההוצאות על הסוסים, כלי חרישה, זריעה וכדומה כּלו את שלשים אלף הפראנק הראשונים שנתן הנדיב. התיסדות המושב עוד לא נשלמה וצרכיו היו עדיין מרובים מאוד, ונוסיף לבקש את המנהל הירש והוא כתב לנדיב ויציע לפניו כי יפתח את ידו הנדיבה ויכלה את אשר החל לעשות. הנדיב נתן אוזן קשבת לבקשתו וישלח את האדון ארלנגר לראות, ללמוד ולדעת מה היהודים עושים.

בעוד ארלנגר עושה דרכו לארצנו, בא האדון ויניציאני – יועץ וסוכן למעשי הצדקה אצל הברון הירש בפריז – ויתאכסן במקוה ישראל. המנהל הירש במקוה ישראל לא ידע עוד אם יבוא ארלנגר ואם יש את נפש הנדיב לעזור לנו כאשר ביקשנו, ויאמר אלי ולפיינברג כי נגיש מכתב בקשה למר ויניציאני ונבקש אותו כי יבוא לעזרתנו. הצעתי את דברי האדון הירש לפני חברי המושב ויסכימו לעשות כעצתו. ויבחרו בי, בשארי צבי, בפיינברג ובאברמוביץ למסור את בקשת המושב לפני ויניציאני. ביקרנו אותו במקוה ישראל ויקבּל אותנו בסבר פנים יפות ויבוא גם אל המושב ויקבל את כל המתישבים וישאל את כל אחד למצבו. ויפן אלי ויאמר לי, כי אכין רשימה מבני המושבה וחשבון מפורט כמה דרוש לכל אחד ואחד. עשינו כדבריו. בין כה וכה הלך לירושלים ובחזירתו בערב חג השבועות שלח להגיד לנו, כי הוא יוצא באותו יום באניה לחיפה וביקש מאתנו לבוא למקוה ישראל. בבואנו אמר לנו ויניציאני, כי גם האדון ארלנגר יבוא היום באניה, שבה ילך הוא לחיפה והוא יתראה עמו על האניה וישמע מה בפיו: אם יאמר הוא, כי בא בשם הנדיב להתבונן במצבנו ולעזור לנו – אזי לא יסכים הברון הירש מפני כבודו של הנדיב להכניס את עצמו גם כן במעשי הישוב. ואם יסוג הנדיב אחור מראשון לציון, אזי יעזור הוא לנו מקופת העזרה של הברון הירש.

למחרת חג השבועות ביקרנו אנחנו ארבעתנו הנזכרים, בשם עדת ראשון לציון, את האדון ארלנגר ב“מקוה ישראל”, ונחזור על בקשתנו שהצענו לפני ה' ויניציאני. הוא בחפצו להיטיב עמנו נתן אוזן קשבת לבקשתנו, וכמו מלאך אלהים היה לנו זה האיש מיכאל ארלנגר, כי התבונן אל מצבנו וימלא את כל מחסורינו. הוא ציוה להוסיף לבנות עוד שמונה בתים על הארבעה שכבר נבנו מכיס הנדיב; לקנות עוד סוסים, עגלות, פרות וכל הדברים הנחוצים בשביל אלה מבני המושב, שאין ידם משגת לקנות זאת; לבנות בית לתפלה ולתורה על סך עשרת אלפים פראנק (חמשת אלפים פראנק מקופת הנדיב, וסך חמשת אלפים פראנק שילם הנדיב עבור הקרקע שנתן שארי צבי ליבונטין לשש משפחות עניות, כאשר הזכרתי למעלה) ולחפור עוד באר מים אחת. נוסף לזה קנה עוד שלש מאות וחמשים דונם קרקע בראשון לציון והלוה לאנשים אחדים מבני המושב סכומים שונים להיטיב בזה מצבם במושב. את הגנן דיוגאר הפקיד להיות המשגיח על מעשי העזרה פנימה במושב תחת השגחת המנהל הירש. שטרי המקנה על הקרקע אשר קנה הנדיב, אדמת המתישבים שקבּלו עזר או הלואה מהנדיב, כמו כן גם שלש מאות ושלושים הדונם שנתן צבי ליבונטין לשש המשפחות ואשר כסף מחירם אמר ארלנגר לשלם ולהוסיף על בנין העדה, ואף גם אדמת עוד מתישבים אחרים, – כל שטרי המקנה על אלו חלקי הקרקע נכתבו בבתי־משפט הממשלה ביפו על שם האדון ארלנגר. וטרם הפרדוֹ מאתנו הבטיח לנו בשם הנדיב, כי אם שלום אמת יהיה במושבנו, אזי ידאג הנדיב למצב המושב עוד חמש שנים ויעזור לו עד אשר יוכל לעמוד.

אחרי שגמרתי להכין שטרי המקנה, הנזכרים בסוף חודש תמוז (תרמ"ג), הייתי מוכרח, לרגל מצבי החמרי, לעזוב את המושב לזמן בלתי מוגבל וללכת לארץ מולדתי לבקר ביתי ועסקי שעזבתים למשך עשרים חדשים. אשר על כן דברי ימי המושב מן היום ההוא והלאה עד היום הזה, בדברים קצרים ונמרצים, יראה הקורא מן המכתבים האחדים של אחי בני המושב:

מפיינברג:

“…יודע אנוכי, כי האדון הירש ידרוש בכל לבבו טובת הקולוניסטים ולו לעצתי שמעו אחינו בני המושב – ולא רבו עמו ועם הגנן דיוגר, על דרשם סדר ומשטר נכון; לוא ידעו איך להתהלך עמהם, לבלתי כתוב עליהם מרורות לפאריז ולו ידעו איך לשמור המקור הנאמן הזה, אשר די כוח בו להשפיע לנו ברכה עד בלי די, – כי אז היינו מאושרים ולא באו עלינו כל פגע וכל תלאה, אבל מה אעשה – ועצתי סכּלו אחי, ומפשעיהם מוכה גם אנוכי וטפי התלויים בי…”

מיעקב דוב פישלזון:

”בתחלת חודש חשון בא האדון אוסוביצקי בתור משגיח על ראשון לציון וישכּך המריבה, ויבנה על חשבון הנדיב רפתים אצל כל בית ובית ובזה פיאר את תמונת כל המושב. הוא נתן לכל אחד מאתנו סוסים וכלי חרישה. אבל עתות הקיץ עברו עלינו במריבה ולא היו לנו סוסים ועגלות ולא יכולנו לזבּל את השדות. הגשמים היו בעתם וכעת זורעים אנחנו שעורים וכו'…"

מפיינברג, בתחלת חודש סיון:

“האדון אוסוביצקי, שהלך מאתנו בחודש טבת פאריזה, שב אלינו קודם חג הפסח בשליחות הנדיב, כידוע לך, למשגיח על ראשון לציון ועקרון (היא הקולוניה החדשה שבונה הנדיב בשביל האכּרים שבאו עם בריל). מצב המושב הוטב הרבה מאוד. בני המדון הלכו והנשארים עובדים אדמתם וישבּעו לחם. יד הנדיב פתוחה להעניק להם די מחסורם. יהי לבבך נכון ובטוח, כי המושב אשר טפּחת ורבּית בדמי עלומיך, יפרח וישגה ברצות ה' דרכו. המריבה שהיתה בקיץ העבר השאירה עוד רושמה על מצבי במושב והנני במצב רע מאוד…”

אין כל ספק אצלי, כי רבים מחובבי ציון שמחו לקראת התמורה ברעיון הלאומי וראו בזה אצבע אלהים, כי עסקנים גדולים מאחינו, אֵילי הכסף באירופה וראשי חברת “כל ישראל חברים” הכניסו עצמם בענין ישוב ארץ ישראל; אבל מעטים המה אלה שידעו ויבינו, כי האיש שהביא את התמורה הזאת הוא יוסף פיינברג! הוא היה יליד סימפירופול, גמר חוק למוּדיו בבית מדרש גבוה בהידלברג ויצא מוכתר בשם כימאי ויבוא לארץ מולדתו ויעבוד בבית חרושת לסוכר אשר לה' זייציב, במחוז קיוב ויחיה שמה בכבוד ובנחת. בשנת תרמ"א, בעתות צרה וצוקה אלה לאחינו, התעורר פיינברג לקול אנקת אחיו הנאנחים והנדכאים, ורוח לאומית לבשה אותו ויעזוב משמרתו וישם פעמיו לארץ־הקדושה. ויבא את בני ביתו וגם כסף כחמשת אלפים רובל, וישתתף אתנו בקנין קרקע ראשון לציון.

כמסופר למעלה הלך בשליחות לאירופה, בא לפריז ושם עלתה בידו לרכוש את הנדיב הגדול והמיוחד, אשר מעשיו הגדולים ופעליו הרצויים ידועים לכולנו. בעת המריבה בין אכּרי ראשון־לציון והפקיד אוסוביצקי, קפץ עליו רגזו של הנדיב. וזה הדבר:

בבוא הנדיב בפעם הראשונה לראשון לציון פנה לפיינברג ויאמר לו:

אתה הכנסת אותי לתוך עסק ביש זה וכאיש משכיל היה עליך לשמור, כי לא תגיע המריבה לידי מדרגה כזו. מכור נחלתך לי וצא מפה.

פיינברג השיב לו על זה:

– אדוני הברון, לדבר כזה לא יספיקו המיליונים שלך.

– אם כן אתה נחשב בעיני כמת.

וילך פיינברג לביתו ויכתוב מכתב לברון לאמור: כי הוא חשב את עצמו למת ויבוא אל עולם האמת ולא נתנו לו להכּנס לשם, באמרם כי הוא חי. וכאשר אמר לבית דין של מעלה, כי הברון רוטשילד אמר לו, כי מת הוא, השיבו לו, כי אין כוחו של האיש הזה יפה לגזור על החיים ועל המתים.

מליצה זו מצאה חן בעיני הברון והגברת אשתו, אולם במצב כזה לא יכול פיינברג להשאר במושבה, וימכור את נחלתו ויקנה בית ובית החרושת לתעשית שמן של נימצוביץ בלוד, ואחרי הרפתקאות שונות הורע מצבו ועבר ליפו. שם חלה מחלת לב וימת ביריחו בשנת תרס"ב והובא לקברות בירושלים. יהי זכרו ברוך!


 

פרק כח: יעקב בכרך בארץ ישראל. – מעשים שלא היו ולא נבראו. – בריל בארץ־ישראל, וספרו יסוד־המעלה. – הביקורת של בריל על הירש מנהל מקוה־ישראל. – מעשים כמו שהם.    🔗


הנה גמרתי לכתוב את דברי ימי מסעי ועבודתי בארץ־הקודש. הרבה סופרים קידמוני כבר בדברם אודות שאלת ישוב א“י וגם נוסעים אחדים שהיו בארץ־הקודש ויכתבו ספרים שלמים. הראשון הוא ה' דיינארד, שהיה בארץ־הקודש באותו הזמן ששאלת ישוב א”י היתה תלויה ועומדת בעולם הספרות – אבל על אדמת ארץ־הקודש יכול היה לראות רק את מקבלי החלוקה וכל הולכי בטל למיניהם ועליהם נשא מדבּרותיו, ואת אשר ראה וחזה ספּר לקוראים כנוסע יהודי.

השני הוא האדון יעקב בכרך, שספרו שונה מתכונת ספרו של הנוסע דיינארד. ה' בכרך היה בארץ־הקודש בסוף הקיץ תרמ“ב, באותו הזמן שרעיון ישוב א”י החל לצאת מכוח אל הפועל בהתיסדות ראשון לציון, ראש־פנה ופתח־תקוה (בפעם השנית). באותו הזמן יכלו אחינו ברוסיה לקווֹת, כי בספר המסע לנוסע יהודי, אשר מטרתו היתה להתבונן בעיקר הרעיון הזה התבוננות פנימית, – ימצאו עובדות אמיתיות ומעשים שהיו וקרו באמת, היו יכולים להפיץ אור על הענין הזה. אבל מה מאוד נתפלא, אם נראה בספרו זה רק מליצות שדופות קדים וחרוזים קצוצים אין רוח במו ופלפולים של הבל! והעובדות – רק שקרים וכזבים ששמע מאילו סרסורים או מאלה מתושבי ארץ־הקודש שהם עוד פחותים בערכּם מסרסורים. – אין את נפשי לבקר כל ספרו שאיננו כדאי לזה, אבל על עובדות אחדות אעיר את אזני הקורא: האדון בכרך אומר בספרו, כי במשך שני ימים לשבתו ביפו באו לפניו כל אנשי הועד, כי כבר נגלו לו תעלומות אנשי הועד, וכי מטרתו של זה היתה רק לסחור בקרקעות. כל הדברים האלו, במחילת כבוד בכרך, לא היו ולא נבראו, רק משל הם בפי ה' בכרך ובמליצות ידבּר. מי היו מאנשי הועד, בעת שבא בכרך לארץ־הקודש – אם לא אנוכי ופיינברג? – וגם אנוכי וגם פיינברג לא ראינו את בכרך ולא ידענו על בואו ועל צאתו, עד אשר קראנו את ספרו. יאמר נא ה' בכרך, איה אפוא ראה אותי או את פיינברג ובאיזה מקום ראינו אנו אותו?… הלאה הוא אומר, כי נגלו לפניו כל תעמולות הועד – הנה תעלומות הועד ידע ואת הדברים הגלויים לא ידע; הוא בא לארץ־הקודש לפי דבריו, ביום כ“ז אב ויצא ביום י”ב אלול ובאותו הזמן היתה אדמת ראשון לציון כבר קנויה, וכמעט כל בני המושב היו בראשון לציון. והוא לא ידע כל זה מפני שאיננו מזכיר זאת בספרו. אל הזבוב התבונן ואת הפיל לא ראה! או אולי ידע – ואת העובדה הזאת לא מצא ה' בכרך לנחוץ להביא בספרו, מפני שהיה צריך לספר לפני הקוראים, כי הוציא תעודותיו באודסה והתודע בבית מסחר הספרים של ה' ריינארד עם הח' דוד כהנא, וכדומה דברי הבל, כאילו המעשים האלו חשוב יותר להביאם לידיעת הקוראים מאשר קנין קרקע בארץ־הקודש על ידי החלוצים הראשונים!…

ה' בכרך אומר הלאה, כי מטרת הועד היתה לסחור בקרקעות. גם אנוכי אוכל לאמר, דרך משל, כי מטרת נסיעתו של בכרך היתה כדי להדפיס ספר; אוכל לאמור גם כן דרך משל והשערה בעלמא, כי מטרת ספרו היא – להתפאר לפני אנשים פשוטים כמונו שאיננו יודעים את בכרך, כי הוא בכרך התפלפל עם פלוני הרב הגאון (ומכיון ששכלו חד ויודע הוא לתרץ קושיות ואבעיות, – מובן הדבר כי יודע הוא גם חוקי האמיגרציה ותורת האקונומיה וכו' וכו'), או כי הוא יודע לכתוב ספר שלם כולו בחרוזים או להטיף מוסר לאנטישמיים לבל יוסיפו להציק לבני ישראל (עיין הפרק הראשון בספרו); אוכל לאמר גם כן דרך משל והשערה עוד דברים הרבה כאלו, אבל אינני אומר זה, מפני שבימינו אלה צריך האדם המבין את אשר לפניו לדבר דברים נכוחים ולהביא מופתים וראיות להשערותיו, ולא לדבר במליצות והשערות ולהוליך שולל את התמימים שבקוראים! ועובדות להוכחת השערותי אלו אין אצלי, על כן הנני שם יד לפה ואינני מדבר בכך מאומה. ולוא היה לה' בכרך שכל בריא והגיון ישר, היה צריך גם כן להביא עובדות וראיות לדבריו. אם הוא אומר כי הסרסורים בירושלים, או כמו שהוא מכנה אותם “האנשים הפרטיים”, חפצו לעשות מסחר בקרקע – הנה יש בידו עובדות, כי המה קנו את הקרקע לפני בוא אליהם אנשים שחפצו להתישב שמה, ושלחו רקלמות ומודעות בכל תפוצות ישראל, כדרך התגרים הרמאים, ובזה אמנם העלו מחיר הקרקע בארץ־הקודש למעלה ראש, והדבר הזה גלוי וידוע לכל מי שקרא כתבי־העת העברים. אבל לא כן הועד. מטרתו היתה רק לבלי תת לאנשים רבים לבוא אל הארץ, למען לא יכּשלו בקניות ולמען לא יעלו מחיר הקרקע. הועד מיום היוסדו לא בא במשא ומתן על שום קניה עד שהיו חברים אצלו, והקרקע היתה צריכה לו בשביל עצמו, ורק פעם אחת קנה, וגם אז, אף כי נשארה אצלו קרקע הרבה (יותר משליש) למכור, לא יצא במודעה בשום כתבי־עת בעולם למשוך או להונות חס־וחלילה בני אדם. הספּור שמספּר ה' בכרך, כי אנשי הועד הוסיפו על המחיר של הר־טוב, הוא מתחלתו ועד סופו – שקר וכזב! אנוכי ואנשי הועד היינו רק אצל הר־טוב, והסביבה הזאת בכלל לא מצאה חן בעינינו, כי רחוקה היא מדרך המלך ואין לבוא עד המקום ההוא בעגלה ורק ברכיבה. אבל את הר־טוב לא ראינו ולא חפצנו לקנות את הכפר ההוא, וגם את פני הציר הספרדי, שהיה בעל הנחלה, לא ראינו! ומפני שאין החי יכול להכחיש את החי – על כן הנני אומר זה בגלוי, כי ה' בכרך רק מפי אנשי שקר ומרמה כתב הדברים האלו!

ובכלל שואל אנוכי את ה' בכרך, אשר אם בראשון לציון לא היה, לפתח־תקוה לא נסע, את ראש פנה לא ראה, ואת הקולוניות של האשכנזים גם כן לא ראה, בכפרי הערבים לא נסע ואל עבודת האדמה בארץ־הקודש לא התבונן – אם כן מדוע זה צריך היה להטריח את עצמו לעלות לארץ־הקודש? האם לא מוּטב היה לו, כי יתכבד וישב בביתו ומתוך מכתבים היה יכול לדעת גם כן את הידיעות שאסף וברר, זרה ולקט (כמדומה לי שכך הוא לשונו ממש!) והיה יכול לכתוב ספר על הארץ־הקדושה ולסיים את ספרו בהצעה, אשר אם יאבה איזה איש להעתיק אותו ללשון אחרת, יפנה אליו על פי הכתובת לביאליסטוק, כמו שהוא מסיים עתה?!…

הנוסע השני הוא האדון בריל. אין מטרתי לנקום ממנו נקמת כבודי אשר ביקש לחלל – מפני שחפצו זה לא עלה בידו. כשם שאין כבודו של איש יוכל להיות מחולל על ידי פטפוטי מלין של איזה בדחן, מפני שיתלה בוקי סריקי בחילק ובבילק, כך כבודי במקומו עומד, אם קרא אותי ה' בריל בשם משיח בן דוד ואת רעי פיינברג בשם משיח בן יוסף, מפני ששם אחד משמותי הוא דוד ושם רעי הוא יוסף; ולוא חפצתי גם אנוכי לשאול איזו גימטריא מבדחן, הייתי יכול לקרוא גם אותו בשם משיח בן פנדרא – והחשבון היה נגמר בינינו. ואם חפץ ה' בריל להביא ראיה על ידי פלפול של הבל מפסוק אחד בתורה23, כי בתחילה צריך הייתי לזרוע את השדות ואחר כך לבנות הבתים בראשון לציון, – הנה כל איש בר דעת יבין, כי חוקי האמיגרציה ותורת האקונומיה אינם מיוסדים על פלפולים של הבל, שיצאו מפי איזה בטלן שאיננו יודע חוץ מד' אמותיו של בית מדרשו. ההגיון הישר הורנו לדעת, כי המתישב לא יוכל לעבוד אם לא יהיה לו מקום ללון ולנוח מעמלו, ונוסף לזה לא היתה לפנינו עבודה בשדה בחדשי אב, אלול ותשרי – החדשים הראשונים להתיסדות המושב – על כן אמרתי לבנות הבתים בעתות הפנויות האלו. ופתח־תקוה תוכיח, שלא נבנו הבתים – כחפץ ה' בריל – ולא נתיסדה עד היום, אף כי הקרקע נקנתה לפני ארבע שנים24. ובכלל כבר דבּרתי על ראשון לציון ואין את נפשי לחזור על דברי; אנוכי ספרתי דברי ימי התיסדות המושב והקוראים המבינים, אשר יקראו את המעשים ויתנו לב להבין לסבּות והמקרים שסבבו אותנו באותו הזמן, ישפטו את מעשי כראות עיניהם. ואנוכי אין מטרתי בגליון האחרון הזה בלתי אם לגעור בשועלים הקטנים המחבּלים את כרמינו בשביל איזה פניה עצמית או בשביל איזה כבוד מדומה, ולהפיץ אור על רעיון ישוב א"י והתיחסות “חברת כל ישראל חברים” אל הרעיון הזה. אולי יתנו חובבי עמנו אל לבם להתבונן אל המעשים והראיות שהבאתי בספרי זה, אחרי עשרים ירחי עמל ועבודה שעמלתי ועבדתי בארץ־הקודש ויוכחו לדעת, כי נוסעים־סופרים כבכרך ובריל הביאו ערבוביה לעולם: הראשון לא ידע מה שסח והשני ידע רבּוֹנוֹ והיה מתכון למרוד בו… ויוליכו שולל את הקוראים בארץ רוסיה. אולי יתנו חובבי ציון אל לבם להתבונן לזה – והיה זה שכרי!

בספרו “יסוד המעלה” יספר ה' בריל, כי הביא לארץ־הקודש אחד עשר אכּרים עובדי אדמה מנעוריהם אשר המה – רק המה – יכלו להיות ליסוד המעלה, אבל ה' הירש, שהוא, לפי דבריו, שונא לרעיון ישוב א"י, לא אבה לתת להם נחלת שדה וכרם באחוזת “מקוה ישראל” ואף לא חפץ לקנות קרקע בשבילם. ויצא ה' בריל לקנא קנאת הרעיון הלאומי ויעפר בעפר על ה' הירש ובגללו גם על ראשי חברת “כל ישראל חברים” על… על אשר הפקידו למנהל באחוזת “מקוה ישראל” איש כזה, שלא מצא חן בעיני ה' בריל… והנה בגוף הענין הזה הוליך ה' בריל שולל רק את הקוראים התמימים שבארץ רוסיה, אבל אלו שישבו אז בארץ־הקודש ידעו, כי רק סופה וסערה בצלוחית מים הביא ה' בריל בספרו. ומעשה שהיה כך היה: ה' בריל הביא את אחד עשר האכּרים להושיבם על אדמת ארץ־הקודש על חשבון הנדיב הידוע. ואחוזת “מקוה ישראל” היא אחוזת חברת “כל ישראל חברים”; על כן טוב מאוד עשה ה' הירש, כי לא נתן להם אחוזה ונחלה במקוה ישראל, יען כי הוא ידע זאת מראש, אשר אם יחפוץ הנדיב להושיב אילו עשרות משפחות לעבוד אדמת הקודש, לא יבּצר ממנו גם לקנות כברת ארץ, ולמה אפוא תלקח הקרקע הדרושה מנחלת החברה. וכן היה באמת! כי אחרי שכתב ה' הירש לפאריז נתנו לו רשות לקנות קרקע בשביל האנשים הנזכרים. כל תושבי ארץ־הקודש שנתנו את לבם לדעת מהנעשה בעניני התיסדות מושבות לאחינו, ידעו כולם, כי האדון הירש חפץ באמת לקנות את הקרקע, נסע כמה פעמים וטרח והשתדל בזה הרבה. אבל קנין קרקע בארץ־הקודש לא דבר קל הוא, כאשר ידמו רבּים! – ה' בריל שעזב את מערכת כתב־העת במיינץ ואת ביתו וטפּו בארץ נכריה בלא אמצעים, היה דוחק את השעה לקנות מכל הבא בידו והאדון הירש היה מתון בזה הענין, וחפץ לקנות קרקע טובה בכל הבחינות במקח השוה. כאשר ראה האדון הירש, כי בריל דוחק אותו לקנות קרקע בהקדם, חשדהו כי יש דברים בגו, והאדון הירש, שהוא איש ישר הולך ורחוק מעול, גער בבריל ויאמר לו: כי עד אשר בריל לא יצא מארץ־הקודש לא יקנה שום קרקע, ובריל ראה כי הירש עומד בדבּורו הוא, על כן לא נשאר לו בלתי אם לשוב לאירופה ולכתוב ספר… יודע אנוכי כי הקולוניסטים, אשר בשבילם סער האדון בריל ויעולל בעפר קרן האדון הירש – המה אסירי תודה להאדון הירש, על אשר לא דחק את השעה ויקנה קרקע טובה ובמקום טוב, וכשם שלא יתאחר הקיץ על ידי יום אחד, כן לא אבד על ידי זה הרעיון הלאומי מאומה ואף הקולוניסטים לא הפסידו, יען כי המה ובני ביתם חיו על חשבון הנדיב.

ובנוגע לחברת “כל ישראל חברים” הלך האדון בריל בעקבות כל הסופרים־הטועים, היושבים בעכו וחוזים חזיונות באספמיה.

שונאינו בני בלא שם צועקים ככרוכיה, כי בני ישראל בכל ארצות פזוּריהם יש להם חברה אחת גדולה וחזקה אשר תכונה בשם חברת “כל ישראל חברים”, שתמשול ותנהג את כל עם ישראל בכל מקום שהם; ויוליכו שונאינו אלה שולל גם סופרים רבים לחשוב כזאת. ובאשר בנוהג שבעולם, כי אם תיוסד איזה חברה ויבּחרו העומדים בראשה על פי כל בני החברה והכנסותיה אף הן מכל החברים, הלא יש רשות לכל חבר וחבר לחווֹת דעתו בנוגע להנהגתה ולתקנותיה העקריים, על כן טעו פה סופרים רבים ויצאו לריב עם חברת “כל ישראל חברים” על שעמדה מנגד התיסדות מושבות לעבודת האדמה בארץ־הקודש וכל אחד ואחד בא עליה בשאלות שונות ובעצות והצעות משונות! ועזי פנים שבנו יצאו עוד לחרף ולגדף את העומדים בראשה כאת הפרנסים ובעלי הטאכּסות בימים עברו. בין כה וכה החל פלוני הנדיב לפזר כסף על המושב “ראשון לציון” ועל יתר המושבות וכספו יצא על ידי האדון ארלנגר שהוא מראשי חברת “כל ישראל חברים” על כן החליפו את חברת “כל ישראל חברים” בקופת העזרה של פלוני הנדיב ואת האחרונה בראשונה ולא הבחינו בין זו לזו וידברו בכתבי־העתים ויאריכו לשון בספרים מיוחדים, עד כי לא הייתי מתפלא אם היה בריל מחוה דעתו גם על בית מסחרו של פלוני הנדיב ולא רק על קופת הצדקה שלו…

אבל המעשים וההגיון הישר ידונו אחרת: המה יורונו, כי חברת “כל ישראל חברים” לא נתיסדה על ידי כל ישראל במלוא מובן המלה. רובּי הכנסותיה באות לא מנדבות פרטיות של כל ישראל, כי אם מנדיבים יחידים ועל פיהם יבּחרו העומדים בראשה. אשר על כן על פי ההגיון הישר לא יוכל כל איש ישראל מפני שהוא ישראלי לזלזל בכבודם. – הוצאותיה התמידיות על בתי ספרה הרבים ועל אחוזת “מקוה ישראל” עודפים על הכנסותיה התמידיות, ולכן בהתעורר רעיון היציאה לארץ־הקודש אף על פי שהיה לה החפץ לעזור, חסרו לה האמצעים החמריים. אמנם לא יצאה בקול קורא לבקש כסף מכל בני ישראל בארצות פזוריהם לשם יסוד מושבות לעבודת האדמה, כאשר הציעו סופרים וכתבי־עת אחדים, – אבל כל מי שיודע מצד אחד כמה כסף דרוש לזה, ומן הצד השני את מצבה המדיני של החברה הזאת, הוא יודע ומבין כי לא לבד שהחברה לא היתה משיגה אז את המטרה, אלא עוד היתה מקלקלת הרבה… כי מה הלשינו אז שונאינו על החברה לפני השולטן? – הלא כי מטרתה לכבוש את הארץ וליסד שם ממלכה! והיא ראתה את הנולד והיתה מוכרחת לעמוד מנגד ולא עוד, אלא להודיע בפומבי, כי לא עת לעשות היא, אף כי בכל לבבה ובכל נפשה חפצה לעזור לרעיון הזה. כי מי העומדים בראש חברת “כל ישראל חברים” אם לא האדון מיכאל ארלנגר והרב צדוק הכהן? – והמה היו הראשונים אשר הביאו את שליחנו מראשון לציון, את ה' פיינברג, לבית הנדיב וישתדלו ויפעלו הרבה אצל הנדיב. כעת צינור של צדקה המשפיע ברכתו על ראשון־לציון, ראש־פנה, שׂמרין25 ועקרון יוצא מבית הנדיב, ורק באשר הנדיב לא יוכל, או לא יחפוץ לכלכל בעצמו את מעשי הצדקה הזאת, עמס את העבודה הזאת על שכם ה' ארלנגר, והרב צדוק הכהן עוזר על ידו בשעה שנחוץ לבקש או להציע לפני הנדיב איזה ענין; האדון הירש הוא מנהל באחוזת “מקוה ישראל”, אשר לחברת “כל ישראל חברים” אצל יפו, והנדיב ביקש אותו, כי יפקח על מעשי צדקתו בארץ־הקודש מפני שהוא יודע אותו לאיש נאמן, וה' הירש קבּל על עצמו את העבודה הקשה הזאת שלא על מנת לקבל פרס26.

ואחרי הדברים והאמת האלו, הנה כל איש השופט ישרה ירחוש רק תודה וברכה להאדון ארלנגר והרב צדוק הכהן, על אשר משתדלים המה לטובת ישוב הארץ ויעשו כל מה שיש ביכלתם לעשות, למען אשר יפרחו המושבות ויעשו פרי; אבל עזות וחוצפה יתרה היא לדבּר בהם סרה ולתת את שמם לשמצה, כמו שאולת וסכלות היא לחווֹת דעה לפלוני הנדיב את מי ימנה למפקח על מעשי העזרה הניתנת מכיסו והרחיב את הסכלות הזאת בספר שלם, כמו שעשה ה' בריל, ולא רק אולת וסכלות לבד, כי אם אולת וסכלות אשר תולדתן – תקלה והריסת כל הענין!

יותר משתי שנים הייתי טרוד רק ברעיון ישוב ארץ־ישראל וכעשרים חדשים ישבתי בארץ־הקודש ובדמי לבבי טפּחתי ורבּיתי את המושב ראשון לציון. כל יודעי ומכירי בארץ־הקודש ובארץ מולדתי וכמו כן העומדים בראש חברת “כל ישראל חברים” יוכלו להעיד עלי, כי עבודה זו עבדתי שלא על מנת לקבל פרס ממי שהוא וכי בכל הטובות שעשו למתישבים בארץ־הקודש לא נהניתי אנוכי אפילו באצבע קטנה ואינני מחכה גם כעת לעזרתם – ורק את אשר הורני הנסיון אותו אשמור לדבּר לאחי בני עמי!

רגיל הוא היהודי הרוסי לקבל עליו מרות מאיזה שוטר פחוּת בארץ מולדתו ואף גם מאיזה חבר מלהקת היחיפים, אבל בבואו במשא ומתן עם אחד מאחיו, – אזי הקטן ירהב בגדול, כל אחד יחפוץ לבנות במה לעצמו ולא יחפוץ לדעת סדר ומשטר ולא אוֹרגניזציה הגונה. הרגילוּת הזאת היא שגרמה לחלוצים הראשונים, כי פרצה המריבה בינם ובין מטיביהם, – ואם נוכל לדון לכף זכות את הקולוניסטים, אשר במר נפשם לא יכלו לתת דין וחשבון לעצמם על מעשיהם, – הנה לא נוכל לסלוח לסופרים, אשר יבואו לריב ריב לא להם וידברו ככל העולה על רוחם וישפטו על ענינים כאלו שאין להם שום השגה בהם. קורא אנוכי כעת בכתבי־העת העברים ולבבי יתענג, על אשר הרעיון הלאומי הולך ומתפשט בקרב אחינו ועל החברות השונות ההולכות ומתיסדות במקומות רבים; אבל לדאבון לבבי הנני רואה מראש, כי עוד ימים רבים יעברו עד אשר תעשה איזו חברה מעשה ופעולה ניכרת בארץ־הקודש יען כי כסף רב נחוץ לשם יסוד מושב לעבודת האדמה ועבודה רבה וקשה היא עד מאוד, הדורשת הרבה מתינות הדעת וסדר ומשטר נכון. אשר על כן כאשר שאלו את פי חובבי ציון: תקות ישוב הארץ מה תהא עליה? – עניתי ואמרתי, כי התקוה לישוב א"י מפאריז היא, ואת דברי אלה אֶשנה גם הפעם! האורגניזציה והסדר הנכון תוכל להחזיק רק חברת “כל ישראל חברים” ועושי דברה היודעים את אשר לפניהם ועל כן מסר הנדיב הידוע את מעשי צדקתו בידי החברה וטוב מאוד, לפי דעתי, יעשו החברות השונות לתכלית ישוב ארץ ישראל לוּ עשו גם המה כמעשי הנדיב. ואז יראו ברכה במעשי צדקתם! ארבע קולוניות יש כעת בארץ־הקודש, אשר הנדיב הידוע נזקק עליהן על ידי חברת “כל ישראל חברים” וכל חברה וחברה תוכל להוסיף על הקולוניות האלו משפחות יחידות, לקנות להם שמה נחלת שדה וכרם, לבנות להם בתים ולתת להם די צורך מחיתם, עד אשר יוכלו עמוֹד. ואם יעשו מעשיהם על ידי חברת כל ישראל חברים, אזי ישיגו המטרה בלי להחטיא. כוח החברה ועבודתה בארץ־הקודש יגדל בזה ואז תהיה לאל ידה להפקיד שמה משגיחים נאמנים ומורי צדק לתורה ולאמונה. ישימו נא זאת החברות השונות אל לבבן ולא תבנה כל אחת במה לעצמה, רק יתאמצו וישתדלו להתאחד עם חברת “כל ישראל חברים” ולהיות לאגודה אחת, ולפי ערך מה שיתגדלו ויתרחבו פעולות החברות בארצות פזורינו תתחזק אגודת “כל ישראל חברים” ויתרבה הישוב בארץ אבותינו בסדר ומשטר נכון, – לא רק במספר עובדי האדמה בלבד, כי אם גם בפועלים ועוסקים בחרושת המעשה ובכל מלאכת מחשבת ואף גם סוחרים שונים ינהרו אליה; ובדרך זו תתקרב ישועתנו – ובא לציון גואל!


במשימה 23–30 PDF עמ' 120.png

המניה הראשונה של חברת אנגלו-פלשתינה שנרכשה בידי ז. ד. ליבונטין


 

פרק כט: אחרי האספה בקטוביץ. – הצעות בדבר קנית קרקעות בארץ הקדושה ובדבר חרושת המעשה בה. – הצעה ליסד בנק בארצנו (מהמגיד תרמ"ה). – הצעה לבנות בית הכנסת ביפו (מהמגיד תרמ"ז).    🔗


אחרי אספת חובבי ציון בקטוביץ בשנת תרמ"ה שלחתי הצעה דלקמן לעסקנים אחדים אף הדפסתי אותה בהמגיד גליון 20 או 26 של שנה ההיא.

על קנין קרקעות. הנסיון יורנו כעת, אשר אילו שמה איזו אגודה את עינה ולבה לפני עשר – חמש־עשרה שנים לקנות קרקעות בארץ־הקודש, כי אז היתה כבר מחצית ארץ אבותינו בידה ובמחיר מצער, אשר על כן אף אם נמנו וגמרו באספה בקטוביץ לעזור לקולוניות שכבר נתיסדו ולא ליסד חדשות, בכל זאת כל מבין יבין, כי ענין קנין קרקעות בארץ־הקודש הוא שאלה כבדה ונכבדה ומוכרח הוא הועד לשים כעת עינו ולבו אל הענין הזה ולהקדים את הרפואה למכה. והנה אם יאמר הועד לקנות קרקעות בסביבות ירושלים או יפו לא ישיג את המטרה. ראשית: מפני שהקרקעות הטובות הן בידי הערבים העשירים או בידי האירופיים. וזאת שנית: אחרי אשר שטח ידוע מיושב הוא, על כן אם יבוא איזה שטח אדמה לידי היהודים באמצע בין הערבים לא יחדלו ריב ומדון ביניהם לעולם, וכבר נקרו ויאתו דברים כאלו. מלחמה ארוכה היתה בין המנוח קרל נטר ובין הערבים תושבי הכפר יעזור על דבר חלקת השדה אשר למקוה ישראל אחוזת חברת “כל ישראל חברים”; ריב ומשפט היה ויש עוד כעת בין האדון ברגהיים בעל אחוזת אבו שושה ובין הערבים שכניו, שהגיע עד כסא המשפט בסטאמבול, אשר על כן אמרו חכמי המדינה הגדולים, כי ההתישבות בארץ־הקודש תוכל להיות רק באלו המקומות שאינם מיושבים בכפרים, אלא על ידי ערבים או בידואים רועי צאן ויושבי אוהלים; האנשים האלה אם יקנו מאתם את הקרקע יקחו את צאנם ואהליהם וילכו הלאה אל ערבות ערב. האדונים אוליפאנט וקאזלט הורו באצבע על עבר הירדן. והנה אנחנו לא נוכל לחשוב כעת על עבר הירדן טרם נתאחד עם חוף הים התיכון על ידי מסלת הברזל. לפי דעתי יש לתכליתנו שטח אחד טוב ומתאים לזה: במשך ימי נסיעתי שמתי עיני ולבי, כמסופר למעלה, אל השטח המשתרע לערך מן אשקלון אשר על שפת הים התיכון דרומה עד עזה ומשם הלאה עד קצה ארץ פלשת ומהים התיכון מזרחה עד ים המלח, השטח הזה, כפי שנודע לי במשך שני חדשי מסעי שמה לארכּו ולרחבו, הוא כּכּר זבת חלב ודבש והאויר שמה הוא טוב מאוד מאוד. תושבי הכפר מעטים המה שמה ונער יכתבם, ורק ערבים בידואים יושבי אוהלים ורועי צאן ומקנה ימצאו שמה זעיר שם זעיר שם, ובמשך ימי מסעי גרתי באהלי הבידואים, תכּנתי רוחם ונודע לי אשר אם ישב איש אחד שמה וישים עיניו ולבּו לקנין הקרקעות, אז במשך שנה או שנתים ימים, יוּכל לקנות מהם מעט מעט חבל קרקע גדול, אשר יספיק לעבודה לאלף משפחות, ופי עשרה כמספר זה יוכלו לחיות שמה על מלאכה, חרושת המעשה ומסחר. ובהיות הכּכּר הזה שוכן על שפת הים כאמור למעלה, יוכלו הקולוניסטים לשלוח תבואות שדותיהם לשוקי אירופה, כי גם עתה תבאנה אניות סוחר לעתים לא רחוקות ויטענו שמה תבואות השטח הזה, שהוא המובחר בכל ארץ פלשת, ואף על דבּשת גמלים ישאו הערבים תבואותיהם עד עיר יפו – מרחק עשרים שעות רכיבה על סוס (לערך 110 וויארסט).

על הפבּריקציון27 בארץ־הקודש. בנוהג שבעולם האירופי, כי כל פבריקה שהיא יותר גדולה ויש לה כסף יותר רב, הרי היא משובחת ויש ביכלתה להתחרות על שוקי הממכר עם רעותיה; אבל הפבּריקציון בארץ־הקודש אינה כן! היא עדיין בערש ילדותה ורבּוי הכסף בה יועיל להותה. דרך משל: פבּריקה לסוכר הוא עסק טוב מאוד, אבל אם נעשה פבריקה גדולה יחסרו לנו קני הסוכר, אשר לא נמצאו עדיין בארץ־הקודש ואם נביא אותם ממצרים יעלה המחיר ואז לא תוכל הפבּריקה הזאת להתחרות עם הסוכר הצרפתי. או דוגמא אחרת: פבּריקה לעבוד עורות, שהיא, לפי דעתי, צריכה להיות הראשונה והיותר טובה בארץ־הקודש. אבל פבּריקה כזאת צריכה להיות בראשונה רק קטנה וסך חמשים אלפים פראנק (לערך 20 אלפים רובל) די והותר לפבּריקה כזאת, עד אשר יתרגל עם הארץ לסחורתה ועד אשר יתרגלו העומדים בראש הפבּריקציון הזאת אל המסחר שם ואל הקניה והממכר עם שוקי אירופה – והוא הדין בפבּריקה של משי, של זכוכית וכדומה. אבל מה שצריך אנוכי להדגיש במקום הזה הוא, כי פבּריקה קטנה לא תוכל שאת הוצאות אדמיניסטרציה ובפרט הוצאות התיסדותה, בשעה שדרוש לשלוח מנהלים רק לשם חקירת אפשרויות ודרכי ההתיסדות – והוצאות כאלו יחריבו את הרעיון עוד בטרם יצא אל הפועל.

אחרי כל האמור למעלה, הנה העצה היעוצה ממני היא: אשר בכסף שיאסוף כעת מר וויסאצקי לשם פבּריקציון (אם יגיע לסך עשרים אלפים רובל) ייסד ביפו בית מסחר על יסודות שטרי שותפות (אקציען). לשם יסוד בית מסחר כזה, לפי חוקי ממשלת תוגרמה, לא נצרך לשאול שום רשיון מהממשלה. על בית מסחר זה יופקד סוכן וגזבר ושני לו – בוכ־האלטר, בקי במלאכת החשבון, אשר יקבּלו שכרם הראוי להם מקופת בית המסחר, וגם ועד מיוחד יבּחר מארבעה־חמשה אנשים נכבדים וסוחרים מאחינו תושבי עיר־הקודש יפו (על פי רוב ימצאון אנשים כאלה בין אחינו הספרדים) כעין ועד יועץ אשר לכל בתי הבנקים באירופה. הועד הזה יעבוד עבודתו שלא על מנת לקבל פרס. המוציא והמביא בעניני בית המסחר יהיה הסוכן, אבל לא יהיה ברשותו לעשות מקנה וקנין עד אשר יטכּס עצה עם הועד הנזכר, וזה האחרון יספּור לעתים ידועות את קופת בית המסחר ויבקר חשבונותיו כנהוג. – תחלת מעשי בית המסחר תהיה להלווֹת כסף להקולוניסטים הערבים על תבואותיהם, ולכל העושים מסחר וקנין בתבואה בארץ־הקודש וכאשר יאספו למספר נכון ישלח אותם בית המסחר לשוקי אירופה למכור. בית המסחר הזה יקבּל בעד הכסף שילוה רבּית קטנה וקומיסיון בעד שכר טרחתו למכור התבואות. כל איש סוחר יודע עד כמה נחוץ בנק כזה ועד כמה תגדל תועלתו לעובדי האדמה, ואנוכי מהנסיון בארץ־הקודש יודע אנוכי, כי בנק כזה יוכל להחיות ולרומם מצב עבודת האדמה בארץ־הקודש והמסחר בעיר החוף יפו. בזה יציל את הקולוניסטים מבעלי האגרוף היונים והארמנים, אשר יכריחו כעת את האכּר היהודי כאת הערבי, למכור תבואות שדהו במחיר זול ויאבּד יום שלם בעונת העבודה לעמוד בשוק ולחכּות עד אשר יבואו הקונים. ואם, דרך משל, בדרום ארץ רוסיה דרוּש לבאנק כזה מאת מיסדיו חצי מליון רובל לקרן קימת, הנה בארץ־הקודש יביא תועלת רבה, אם יהיה לענף הזה עשרת אלפים רובל, וכאשר יפּתח באנק כזה, אזי ימצאו יהודים אשר יקנו תבואות השדה מהערבים והבידואים המביאים ליפו תבואות שדותיהם, שמן זית, עורות, מחצלאות וכדומה סחורות כאלו היוצאות מארץ־הקודש ויקבלו הלואת כסף מבית המסחר הזה וימסרו לו בקומיסיון למכור הסחורות האלו בשוקי אירופה. – בית המסחר הזה אשר יבוא במשא ומתן עם בתי מסחר חשובים באירופה, יביא לו מאירופה סחורות כאלו הנמכרות ביפו בשביל כל ארץ־הקודש בפעם אחת (אנגרו), היינו: עצים לבנין, זכוכית, ברזל, סוכר, תה, קהוה, אורז, וכו‘, ורוב הסחורות האלו שולחים מבתי המסחר באירופה כפי שידוע לי, בלי כסף למשך זמן ידוע, ובארץ־הקודש מרויחים בזה שכר טוב. גם יביא בית המסחר הזה בשביל הקולוניסטים העברים כל כלי הבית והשדה מאירופה, אשר, כפי שיודע אנוכי מהנסיון, משלמים כעת ביפו פי שנים ושלשה בעדם לבית המסחר המיוחד של אשכנזי נוצרי אחד הנמצא ביפו ואשר עשה עושר רב במשך זמן קטן בכל אלו הסחורות שהזכרתי למעלה. בין כה וכה כאשר הקרן של בית המסחר תשא פרי חוץ מן ההוצאות – יתחיל בית המסחר הזה ליסד פבּריקה אחת (בראשונה לפי דעתי פבריקה לעבּוד עורות) ויתן עבודה לידים ריקניות מאחינו בני ישראל; לבד שלא יעלו הוצאות יתרות בהתיסדות הפבּריקה, הנה על ידי התודעות בית המסחר אל שוקי אירופה יעלו לו במחיר זול כל המכונות הנחוצות לזה, ונקל יהיה לו למכור סחורות הפבּריקה על ידי בתי המסחר הנודעים לו. קרן הקימת של בית המסחר הזה תוכל ברבות הימים להכּפל ולהשלש, כדרך כל החברות הנוסדות על שטרי מניות, כאשר ישא פרי טוב. ואז יוסיף בית המסחר הזה להגדיל פעולתו על ידי ייסוּד פבּריקות אחרות. מובן הדבר, שהסוכן על בית המסחר הזה צריך שיכלול בו ישרת רוח, ידיעת דרכי המסחר ועסקי כספים, ידיעת שפה ערבית שהיא השפה המדוברת בארץ־הקודש, – אז אין כל ספק אצלי, כי אם ראשית בית המסחר הזה תהיה מצער הנה אחריתו תשגה מאוד ויביא תועלת רבה לענין הישוב בכלל ובפרט. – נוסף לזה, בית המסחר הזה, אשר משרתו בגלוי תהיה מסחר, יעשה מעשהו אגב גם בקנין קרקעות בארץ־הקודש באלו המקומות שהזכרתי בסעיף השני של הצעתי זאת, על ידי התודעות אל נשיאי הערבים בזה שילך הסוכן לפרקים למקומותיהם, ועל ידי שיבואו לבית המסחר לקנות ולמכור ולהחליף מטבע כנהוג שמה, ורק באופן זה יצליח ויפעל הרבה בכל אלו הענינים, ברצות ה’ דרכו!

מנהיגי בית המסחר הזה יפקחו גם על מעשי הצדקה של אגודת חובבי ציון בלי אשר תצטרך האגודה להושיב סוכן מיוחד לזה, יען כי לפי דעתי מעשה הצדקה הוא ענין טפל בכלל; לא על הפרוטות לבדן אשר יאספו חובבי ציון יקוּם ישראל לתחיה בארץ אבותיו, בלתי אם על חברות של בעלי כסף, אם יתיסדו בארץ־הקודש על ידי אנשים המבינים את תורת האקונומיה ועסקי הממון ורק חברות כאלו די כוח בידן להפיץ חרושת המעשה ולהרים את המסחר בארץ אבותינו, להטיב את מצב עבודת האדמה ולתת מלאכה ועבודה לידים ריקניות של אחינו בני ישראל להגדיל את הישוב ולהפיח רוח חיים בכל הענין הזה שאנחנו עסוקים בו. אם קצר קצרה ידינו להוציא מספר רב מאחינו ולהושיבם על אדמתם, יען כי מבקשים המה לחם לאכול ופורס אין למו, נביא נא מכונות המכניסות מעט ומוציאות הרבה! נתבונן נא אל דברי הימים ונזכור, כי בשעה שחשב נפּוליון את ממשלת אנגליה למעוטת תושבים ואמר לאסוף אותה כאסוף ביצים עזובות, שכח כי היו לה אז שלשים מליון כוחות אנשים, שלא דרשו לחם לאכול ובגד ללבוש והסתפקו רק במעט שמן ופחם וישיבו את אנגליה לתקפה ולגבורתה. נרבה נא גם אנחנו את מספר תושבינו בעזרת מכונות! נתחיל נא מהבאנק הקטן הזה כפי שהנני מצייר. ואין כל ספק אצלי, כי אם יכולים היהודים לכונן כמו רמים בנקים ולבנות מסלות ברזל רבות על יסודות שטרי אַקציות בארץ מולדתם, הלא יוכלו לעשות ולפעול הרבה בדרך זה גם לטובת ארץ הקדושה.

ובעוד איזה זמן באתי בהצעה דלמטה בהמגיד גליון 11 משנת 1886, ישנם דברים וענינים נכבדים מאוד בנוגע לישוב הארץ, אשר רבים מחובבי ציון מביטים עליהם כעל שאלה שלא הגיעה עוד לפרקה ורק מעטים המה בינינו המבינים מה העת דורשת מאתנו, מה לקרב ומה לרחק. מצב הארץ, נימוּסיה ומנהגיה מוזרים לרבים מאחינו וכספר החתום להם הם הענינים האלה והאמצעים אשר על ידם נוכל ליסד אגודתנו על הארץ באגודה חמרית ורוחנית. רבים מאחינו מביטים על כל הענין כמבעד אספקלריא שאיננה מאירה וכמבעד המסך המגביל, ואם יש בינינו אחדים אשר הגביהו את המסך ויבינו את אשר לפניהם, – הנה אין קולם נשמע ואין שם אל לב. הסבּה לזאת היא לפי דעתי בנו בעצמנו: אם אמנם יש בנו המדות הטובות, ששבּחו אותנו בגללן חכמינו וראשינו, הנה את המדות האלו נהפוך תמיד להותנוּ ולרעתנו! עם קשה ערף אנחנו, – לא רק לבלתי הרכין את ראשנו לפני אלה החפצים לכוף עלינו הר כגיגית לאמור: קבלו דתנו ולאומיותנו, אלא גם עם קשה כברזל אנחנו, לבלתי לכת בדרכי המתוקנים שבהם! עם עולם, עם נצח אנחנו, לא רק במדותינו ומסורת אבותינו, אשר בלעדן אנחנו כדגים בלא מים, אלא גם במדותינו הנשחתות, תולדות שנות ראינו רעה! בגלל זאת לא נחפוץ להתבונן אל מעשי האמונות השונות, הבונות יסודתן בארץ הקדושה בחכמה, דעת ותבונה, ומאגדים את עצמם במצב החמרי והרוחני; אלא כצאן תועים אנחנו כולנו, איש לדרכו נפנה וכל אחד בונה במה לעצמו ואחרים יבּנו מחורבּננו. זאת ועוד אחרת: אם נקח את גליונות כתבי־העת הדוגלים בשם הרעיון הלאומי, נשמע רק קול דברים בערבוביה כמנהגנו מימים עברו בבתי הקהל; כל אחד מחוה דעתו, כל אחד כותב ומציע, ובין כל ההצעות האלו יורדים לטמיון דברים כאלו, אשר ראויים היו למצוא להם אזנים קשובות ולתת לב להם. כך קרה עם הצעתי בדבר יסוד בית־המסחר ביפו ואולי יקרה גם הפעם, – אבל בכל זאת לא אוכל לשים יד לפה ולכבוש הצעתי בי.

רבים מעמי אירופה בּנו להם במקומות רבים בארץ־הקודש בתי ספר להורות דעה לבני עמם (ולא רק לבני עמם בלבד…) ובתי הכנסת־אורחים לקבל אורחים הבאים לארץ־הקדושה, ובתי תפלה הכינו להם כמו רמים למען הראות ליושבי הארץ את תפארתם וגדלם. ורק אנחנו נפלינו בזה מכל עם ועם ובזה הושפל עמוק עמוק ערכנו בעיני עם הארץ, וכנבזים וחדלי־אונים אנחנו בעיני העמים והלשונות הגרים שמה, וכן היינו בעינינו אנחנו. כל אחד מאחינו בבואו לחוף יפו ביחד עם עוד נוסעים מאמונות שונות, אם רק בעל נפש הוא ושאר רוח לו, יתפלץ לבו בקרבו, כי כל נוסע ונוסע מאיזה אומה שיהיה, לבית הכנסת־אורחים מבני אומתו יבוא ועל דגלו ישכון, ואנחנו נסור – לבית ר' חיים הסרסור! כל אחד ואחד בית תפלתו גבוה מכל גגות העיר, ובתי הכנסת שלנו מושפלים עד שאול תחתיה ומקומותיהם בבתים קטנים במבואות מטונפות כאלה, שאין קוראין בהם שמע. רבים המה גם בתי הספר שהכינו למו בני אמונות האחרות, ואנחנו – גם בזה נפלינו מכל עם ועם, להוציא בתים אחדים בירושלים.

– למען מלאות את החסרון הזה, הנני מציע לפני המשתדלים בישוב א"י, כי יקראו לנדבות מיוחדות לשם בנין בית הכּנסת ביפו העיר ועל ידו גם בית לקבלת אורחים הבאים לדרוש בשלום ציון. אם יקראו לנדבות, אז יש לקווֹת, כי יתעוררו למפעל הנכבד הזה גם רבים מאחינו העשירים והנדיבים בכל ארצות אירופה וברבות הימים תשתתף גם חברת כל ישראל חברים או אגודת אחים בלונדון וייסדו בתי ספר על יד הבית הזה.

יודע אנוכי, כי יימצאו רבים בינינו אשר יתפלאו עלי ועל הצעתי, ויאמרו כי לא עתה היא העת לבנות בית לשם ה', בשעה שאחינו האכּרים מבקשים לחם ועזר. אבל כל האומרים כן, אינם אלא אלו שאינם בקיאים בענין הישוב וכמו שאמרתי למעלה, אינם יודעים מה לקרב ומה לרחק.

חפץ אנוכי להזכיר לפני הקוראים, כי בשנת תרמ“ב בשעה שכתבתי ב”המגיד" הצעתי על דבר המושב הראשון לעבודת האדמה בארץ־הקודש אמרתי, כי מטרתי היא לנעוץ קנה בים אשר ברבות הימים יעלה שרטון, ותודות לאל כי תקותנו באה. בעמלי ובעמל חברי הנחנו אבן הראשונה לבנין ראשון לציון ואף עלתה בידנו למשך את הנדיב הידוע, אשר משפעת ידו הרחבה עלו כפורחת עוד שלש מושבות ואחרינו החרו החזיקו עוד שלש. וכדברים האלו הנני לומר גם הפעם. לא רק בית הכנסת נחוץ לנו, אלא גם בתים לתפלה לתורה ולתעודה. ארץ ישראל היא ארץ ערש האמונות; כל איש ואיש רק על אמונתו יחיה שמה ובתים לתורה ולתעודה המה יסוד כל אגודה ואגודה. בתי ספר נחוצים לנו אשר יחנכו לנו יהודים לאומיים, במובן ההוא שמבינים אותו אחינו הנאמנים לעמם. אנשים נחוצים לנו, אשר יזרעו זרע צדק ונטעי שלום על שדמי לבבות אחינו העולים ארצה הקדושה ואשר יורום הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו למען חבּר את האוהל יחד, לאגד את אחינו בעבותות אהבה שילכו כולם בלא לב ולב אל מטרתם הקדושה, ואז – רק אז, יש תקוה לנו להקים סוכתנו הנופלת. ולמען בנות המגדל הגדול הזה, הצעתי זאת, לפי דעתי, האמצעי הראשון ועתה הוא דבר בעתו להניח אבן הפנה.


 

פרק ל: ציון בצדקה לא תפדה. – הועד המרכזי של חובבי ציון במצב כספי דחוק. – הצעות לחובבי ציון ברוסיה מ“המליץ” תרמ"ו מס. 114).    🔗


ובימים אלו, בשנות הארבעים למספרנו ישבתי ברוסיה ולבי היה במזרח, בארצנו. התענינתי בעבודת חובבי־ציון ולא יכולתי להסכים לדרכם שאחזו בה, לקבּץ נדבות שלא ראיתי בהן כל תוצאות טובות להרחבת הישוב היהודי והתמימות היתה בי להאמין, כי על ידי מאמרים בעתונים יעלה בידי לעורר את אחינו למעשה על יסודות בריאים, ולכן חזרתי על דברי שכבר השמעתי אותם והדפסתי המאמר הבא ב“המליץ” תרמ"ו גליון 114.

עוד לפני שנים, בהתיסד האגודות השונות בכל ערי מושבות בני ישראל לתמוך בידי עובדי אדמת־הקודש, אמרתי עם הספר אשר כתבתי, כי לבבי יתענג על המראה הגדול הזה ועל ההתפעלות הגדולה אשר התלקחה בקרב אחינו, אבל מי יודע כמה עידן ועידנין עוד יעברו עד אשר תבוא תקותנו ותצמח לנו ישועה על ידי החברות האלה. לפני שנה וחצי, אחרי אשר החל בפעולתו הועד המרכזי, אשר בו האמינו רבים ותלו בו כל תקותנו ונחמתנו לעתיד, גם אז גליתי אוזן רבים מחובבי ציון והראיתי להם בראיות ומופתים, כי ציון בצדקה לא תפּדה ועל נדבות לא יקום עם וכי על הפרוטות הנאספות מכל פנות העם לא תהיה לנו תשועה גדולה ופורקן בארץ הקדושה, אם לא יתעוררו אנשים בעלי הון ועושר יודעי כלכלת המדינה והנהגת עסקים, לסייע בדבר על דרך פרקמטיא ומשאם ומתנם של בעלי המסחר.

מן האספה בקטוביץ עברו זה כשתי שנים והנסיון הראה כעת לדעת עד כמה צדקתי בהשקפתי על מעשה הצדקה ביחוסה לישוב ארץ־הקודש. אם אמרתי מעשה הצדקה בכלל, מחויב אני לברר את דברי, כי לא נגד הועד המרכזי ופעולותיו אני מדבּר. הועד המרכזי, כפי שראיתי ובחנתי את מעשיו, עשה הכל יפה בעתו לפי כוחותיו ואמצעיו; אבל סוף סוף כוחותיו רפים ואמצעיו מעטים ומכשולים רבים וגדולים מונחים לרגליו וחוסמים לו את הדרך מלעשות את דבריו ביד רמה ומלכת קוממיות למחוז חפצו. ואפילו אם יורמו המכשולים מדרכו ויוכל לעשות מעשהו לעיני השמש ובקומה זקופה, – האם נוכל לחכות עד אשר תרבּינה הכנסותיו ויצטרפו הפרוטות לחשבון גדול? ממכתב־החוזר האחרון אשר יצא מאת הועד המרכזי עינינו רואות, כי עוד כחמשים אלף רובּל דרושים, כדי לשכלל את המושבות פתח־תקוה, יסוד המעלה, גדרה, ובמר נפש שואל ראש הועד: “איך תוכל ההנהגה המקבּצת בקולי קולות ובעמל רב כחמשה עשר אלף רובל בשנה לברוא עוד חדשות?” – ואנוכי אבוא אחריו ואשאל עוד: מה כוחה כי תיחל לאסוף גם הסך הזה בעת אשר אנחנו רואים כי משנה לשנה תמעט ההכנסה, הלבבות יתקררו והחבילות תפּרדנה? רבים אמנם יוכלו לדמות בנפשם, כי אם דרושים לנו חמשים אלף רובל – מה בכך אם יאספו במשך שלש או ארבע שנים ותבוא אז תשועת המושבות; אבל לבנו הלא ידע, כי חמשים אלף הרובל החסרים דרושים לנו בפעם אחת דוקא, כי אם לא תנתן העזרה בזמנה ובפעם אחת, ילכו האלפים שנה שנה כמים המוגרים ארצה וישועות בל יעשו בארץ. יש מחובבי ציון הצועקים, כי דרושה לנו אספה כללית של שליחי כל האגודות למען מצוא מוצא לכסף הנחוץ לתמיכת המושבות. אני לדאבון לבי אינני רואה שום תועלת באספה כזאת. כי מה יעשו הנאספים? האם יגזרו על בעלי הממון אשר בקרבנו, האוטמים אזנם מזעקת אחיהם הדלים, להוזיל זהב מכיסם? או האם יכפו עליהם הר כגיגית לאמור: קבּלו דעתנו בדבר הרעיון הלאומי? ואם שבע ביום יתקעו בשופרות באזניהם הישמעו להם? וסוף סוף מי המה ההולכים אל האספה? – הלא רק אחינו השמים ידם אתנו ותמימים בדעותיהם עמנו, – אם כן למה להם להתאסף? – ישתדל כל אחד ואחד בעירו ובמקום מושבו להרבות הנדבות ולהגדיל האמצעים, כי רק זאת אנחנו מבקשים! על כן אמרתי, כי חברת ישוב א"י באיזה אופן שתיסד את הנהגתה ובאיזה אופן שתגדיל את הכנסותיה, אין ביכלתה לנהל עבודה ישובית בריאה. הנה יש אתי שתי הצעות נכבדות אשר על ידיהן נוכל, לפי דעתי, לבוא למחוז חפץ החברה; ואף על פי שהאחת מהן כבר שמתי נגד אחי (ב“המגיד” 1886 מס. 11), אך למען אשר יהיה מאמרי זה שלם הנני לחזור על דברי, כי על דברים כאלו וכיוצא בהם נאמר “הוכח תוכיח – ואפילו מאה פעמים”.

הענין הראשון הוא – בנין בית הכנסת לתורה ותפלה ביפו. יודע אנוכי כי רבים יתפלאו עלי ועל הצעתי זאת ויאמרו, כי לא עתה היא העת לבנות בית לשם ה‘; אבל כל האומרים כן אינם אלא טועים ואינם בקיאים בענין הישוב. ארץ ישראל היא ארץ ערש האמונות וכל איש ואיש על דגל אמונתו ישכון שמה, והיא היא יסוד לכל אגודה ואגודה. רבים מעמי אירופה בנו להם במקומות רבים בארץ־הקודש בתי ספר להורות דעה לבני עמם, ולא רק לבני עמם לבד… ובתי תפלה הכינו להם למען הראות ליושבי הארץ את גדלם ותפארתם. ורק אנחנו נפלינו בזה מכל עם ועם ובזה הושפל ערכנו מאוד בעיני עם הארץ וכנבזים וחדלי אונים אנחנו בעיני העמים והלשונות הגרים שמה וכן היינו בעינינו. בתים נחוצים לנו אשר יפיחו בקרב העם הרוח הלאומי, במובן ההוא שמבינים אותו אחינו הנאמנים עם עמם; אנשים נחוצים לנו, אשר יזרעו זרע צדק ונטעי שלום על שדמי לבבות אחינו העולים ארצה הקדושה ואשר יורום הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, למען חבּר האוהל יחד לאגד את אחינו בעבותות האהבה, השלום והאחדות ולא יהיה עם ה’ כצאן אשר אין להם רועה, ואז – רק אז, יש תקוה להקים סוכתנו הנופלת. הרעיון הזה הוא רעיון גדול ונכבד הדורש עבודה רבה וגם כסף לא מעט, אבל כשם שאין עלינו המלאכה לגמור, כן אין אנחנו בני חורין להבטל ממנה, – והענין הזה גם הוא ענין לענות בו לפני חברת חובבי ציון; ואם לא יהיה בידה להוציא אל הפועל, על כל פנים צריכה היא להתחיל בו ולהניח אבן הפנה בזה שתיסד הבית הראשון ביפו, מרכז העולים לארץ־הקדושה.

הענין השני: ישנן עיירות רבות בארץ־הקדושה כמו עזה, רמלה, לוד, שכם וכדומה, אשר משפחות רבות היו יכולות לחיות שמה על מלאכת חרושת המעשה ומסחר ולמצוא שם פרנסתן בריוח ובהיתר, אבל קשה להתישב שמה; ראשונה יען כי אין שמה בית תפלה, מלמד, שוחט וכיוצא כאלו, דברים אשר בלעדם לא יוכל היהודי להתקיים. ואם תקח החברה על עצמה לברר ולהודיע כמה מבעלי המלאכות ואלו מהם יוכלו להתישב בכל עיר ועיר ולתת להם בראשית התישבם עזרה קטנה לדירות, כלי מלאכה וכדומה, – יגדילו בזה הישוב בארץ־הקודש ויפתחו מקור נאמן לפרנסת כמה וכמה משפחות. ובכסף שדרוש ליסד משפחה אחת במושב לעבודת האדמה תוכל החברה להביא עשר משפחות אל המנוחה באחת מערי ארץ אבותינו.

אבל בנוגע להרחבת הישוב על ידי עבודת האדמה, שתילה ונטיעה, מסחר וחרושת המעשה, – הענינים האלו יוכלו לצאת אל הפועל רק על ידי בעלי כסף אשר יחפצו לעשות מסחר וקנין בכספם. בפנה זאת כבר הצעתי ליסד בית מסחר ביפו, ועל חובבי ציון לעורר אחדים מבעלי הכסף, החפצים לעשות מסחר וקנין בכספם, ליסד למו בערי ארץ־הקודש עסקים אשר יתנו פרי טוב לעמלים בו. ואז תבוא ברכה רבה לענין הישוב.


 

פרק לא: עם הרוח או עם המעשה. – המנדבים שלשה רובלים מציעים לקנות קולוניה קטנה. – הצעות פורחות באויר. – הקושי ביסוד מושבות. – דרכי הישוב של אומות העולם. – באין עבודה אין גם פעולה. – ענין השמיטה בארץ ישראל. – קול מהיכל. – המושבה גדרה שומרת השמיטה (מ“המליץ” ב' טבת תרמ"ט).    🔗


עברו אילו שנים ובמחנה חובבי ציון לא נעשו שנויים בעבודתם לטובת הישוב וכל עסקנותם היתה לאסוף נדבות. ובאותו זמן, בשנת תרמ“ט, החליטה הממשלה הרוסית לחזק את השפעתה בפרס ותדרוש מאת בעלי ממון אחדים ליסד חברה לתעשיה ומסחר בפרס. ראיתי ונוכחתי עד כמה צדקתי בהצעותי בדבר יסוד חברה למסחר בארצנו ואף על פי שקולי היה כקול הקורא במדבר, בכל זאת לא יכולתי לכבּוש את נבואתי וכתבתי המאמר הבא בהמליץ כ”ב אב תרמ"ט. רבים המה החוקרים בתכונת עם ישראל. גם אוהבינו גם שונאינו ידרשו עלינו תלי תלים של הלכות ואין לך מקצוע בתכונת האומה, שלא יגעו בו סופרים רבים ולא חזו עליו איש חזון רוחו, זה בכה וזה בכה. ההבדל בין חקירות אוהבינו ושונאינו הוא, כי הראשונים יחזו בנו המדות הטובות וגם הרעות, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואף כי גוי נרדף אובד ונדח כמונו; והאחרונים יחזו למו חזיונות שוא ומדוחים, כי גוי חוטא, עם כּבד עוון אנחנו, כולנו בנערינו ובזקנינו. רגיל אנוכי לקרוא דברי אלה ודברי אלה, ובשעה שאנוכי קורא דברי אוהבינו המספרים בשבחנו, ירחב לבבי בקרבי, דעתי תתישב עלי עד כי מרגיש אנוכי שמינית שבשמינית גאוה, ונגד זה יתחמץ לבבי בקרבי, בקראי השקרים והכזבים שיטפלו עלינו מתנגדינו. וכמובן עוד יותר גדול היה צערי, לו ידעתי כי באמת צדקו מתנגדינו התולים בנו כל חטא ואשמה. חטא אחד יש ששונאינו תולים בנו לאמור, כי עם של עסק ומעשה אנחנו, – וכשאני לעצמי הייתי חפץ בכל לבבי ונפשי, כי יצדקו בזה מתנגדינו. כי לוּ באמת עם החומר היינו ולא עם הרוח, כי אז אולי כבר נאלמו פיות כל מתנגדינו ולא יספו להרגיזנו עוד. אבל – עם הרוח אנחנו, ולכן כל פעולותינו מרוח ומעשינו מרחפים באויר. רואים המה שונאינו את פלוני היהודי, שאין לו שדות וכרמים, לא עבודות ומשרות והוא בורא לו יש מאין, קונה ומוכר, מכלכּל נפשו וביתו ואולי גם חי חיים של ריוח וכבוד, – ואומרים כי היהודי הוא בעל מעשה, בלי תת לב להבין, כי כל אלה המעשים והיצורים המה של הבל ואפע, אשר רוח מצויה תנשב בהם ותהפכם משורש ותעמיד את היוצר על גחליו ריק. ואם אומר להביא ראיות ומופתים לדעתי – לא רחוקים המה מאתנו; לא מעבר לים ולא בדורות שכבר עברו, שבהם יתאבקו חוקרי קדמניות, בלתי אם בימינו ולפנינו.

לפנינו ובימינו קמה ספרות שלמה על דבר הרעיון של ישוב א"י, אבל מה נראה בספרות הזאת? – דברים נכוחים לכל מבין. אמנם לנו בעלי הרעיון הזה, הדברים הנכוחים למותר הם לגמרי, כי מעשים לנו נחוצים. ואם אמר יאמרו אחינו השלמים אתנו, כי חפצים המה להפיץ את הרעיון, הלא גם אז, בדברים לא נשיג המטרה, יען כי לא באלה יוכחוּ מתנגדיו, בלתי אם במעשה ופעולה. אם כן נחדול נא לדבּר ונבוא אל עולם המעשה! אבל למעשה ופעולה – הננו עם הרוח; רוח והבל, הבל פי תנוקות של בית רבן והבל פי ילדים גדולים – ותו לא מידי!

גם בעלי ההצעות שלנו, הם מעולם האצילות, יוצאי ירך עם הרוח. כמה הנה ההצעות השונות שהוצעו בכתבי־העת וכמעט כולן הנה של רוח והבל, הצעות פורחות באויר, יסודתן עתה פרוטה ותקותן לעתיד חמש פרוטות… כמעט כולן לקוחות מן החוג הקטן של השגות אחינו בני ישראל בד' אמות של בית המדרש והלכה, ואין להם יסוד כל שהוא בעולם העשיה. אם נתחיל, למשל, מהצעת פלוני הסופר לקנות קולוניה קטנה, כמובן, בשביל בני עירו דוקא בשלשת רובל וחמש ועשרים קופּ' שאסף על הקערות בערב יום כפּור בעירו, או פלוני שנתן מכתב אל אחד מראשי חובבי ציון בידי בחור בן הישיבה, כבד פה ובעל ארבע אצבעות, שהוא בעצמו מעיד עליו, שהוא בעל תורה, המתשת כוחו של אדם וכמובן אין כוחו לעבודת האדמה, – ובמכתבו זה המבקש עזרה בשביל הבחור הזה בשם כל החברה דשם, יאמר, כי אם תנתן עזרה לבן הישיבה הזה אז יביא תועלת יותר מאלפי מטיפים, ואם חלילה וחס ישוב “בן הישיבה” על עקביו, אזי יבולע לרעיון ולא יעלה ביד רבבות מטיפים להטותו על דרכו;28 ונסיים בקופות הצדקה שהוציאו כסף סכום נכון ועדיין לא עלתה בידם לראות ד' אמות של קרקע מיושבת כיאות על ידם; במסחר האתרוגים, שסופרינו שפכו עליו נהרות דיו ולא הזיזו את הענין ממקומו אפילו פסיעה אחת לפנים, ובהצעות חובבי ציון אשר באל“ף בבי”ת ואשר בגימ"ל – בכל אלה ההצעות, נראה וניוכח לדעת, כי אחינו אנשי רוח המה הרחוקים מעולם המעשה וחוג מבטם קצר כל כך, עד כי יוכלו לראות בחזיונם תשועה על ידי קופות של צדקה, על ידי קולוניות שיש בהם קרקע במדה כזו שיש על הכּכּר הפנויה אשר לפני בתי הכנסת בעיר מושבם, על ידי מסחר דוקא בתשמישי קדושה, כמו אתרוגים ואולי גם ציצית מראשית הגז וחוטי ספיח משדותיהם של שובתי שמטה…

כי על כן הנני אומר: בכל לבבי ונפשי מבקש הייתי שיצדקו שונאינו האומרים, כי עם בעלי מעשה אנחנו. ומשבּח אני את בעלי המעשה; בימים האלה נתיסדה בארץ רוסיה “חברה למסחר וחרושת המעשה בארץ פרס”. תכלית החברה הזאת לרכוש לה שוקי המסחר בארץ פרס, ומטרת אלה אשר הציעו ליסד חברה כזאת: לעצור בעד התחרות האנגלים העושים מסחר וקנין בארץ פרס ומרחיבים שמה גאונם והדרם. החברה הזאת מצער היא והיא מיסדת כעת רק בית חרושת המעשה לגפרורים, אך כנראה מתקנותיה המאושרות בימים האלו על ידי הממשלה, הנה הקרן הקימת שלה עולה כעת לארבע מאות אלפים רובל, ויש ברשותה להגדיל את הקרן הזאת על ידי הוצאות עוד מניות, כאשר תרחיב חוג פעולתה. בימים האלו יוצאים מטעם החברה אנשים מלומדים בחרושת המעשה ובקיאים בטיב המסחר ותקותם לעשות גדולות ונצורות. ארץ ישראל במצבה הגיאוגראפי והאקונומי עולה בדברים הרבה על ארץ פרס, והנה נמצאו אנשים אשר הניחו כספם לסחור את פרס, ואיש אין מאחינו אשר יתן את כספו ליסד בארצנו בית מסחר ובתי חרושת המעשה, יען וביען כי העם אשר בתוכו אנחנו יושבים עם המעשה הוא, ואנחנו עם הרוח.

מעין ההצעות הפורחות ברוח שמניתי פה היא, לפי דעתי, גם הצעת חובבי ציון אשר בעיר פלונית. המציעים אומרים במכתבם, כי ראשית רעת חובבי ציון היא, כי לא יוכלו לקנות אחוזות אדמה קטנות לבתי אבות פרטים, ולהסיר המכשלה הזאת יאמרו לאסוף איזה עשרות אלפים רובל לקרן קימת לקנות קרקעות ולמכרן לאנשים פרטים. ואם כי הפעולה הזאת כשהיא לעצמה פעולה נכבדה למאוד, אבל אופן יציאתה לפעולה אין לו יסוד בעולם המעשה. הקרן הקימת הזאת לא תוכל לכלכל סוכן או פקיד איש ישר ונאמן, אשר נהירין לו שבילי ארץ ישראל ואשר ישיבתו שמה תהיה ישיבת קבע, לכלכל הענין הזה במועצות ודעת; ומובן הדבר, כי מדמים הם בנפשם למסור את הקנין לפקידי הנדיב, שהמה אנשים ישרים ונאמנים ויודעים בטיב העסק הזה, אבל המה אם יקנו את הקרקע לא יקבּלו עליהם מכירתה וחלוקתה לאנשים פרטים ולסדר את עניני המושב. בעלי ההצעה אומרים, כי הקרקע תמכר חלקים חלקים בארצות מושבותינו וכל איש ילך להאחז על חלקו. אבל באופן כזה גלוי וידוע הדבר, כי אי אפשר יהיה למושבה הזאת להתקיים אפילו שעה אחת: ראשית, ימים רבים יעברו ללא פעולה עד אשר יאספו להמושב הזה, שעליו להיות, דרך משל, לכל הפחות בן חמש ועשרים משפחות, חברים כמספר הדרוש; שנית, אם תאספנה המשפחות הדרושות, לא כולן תלכנה בפעם אחת להאחז שמה, – וזה נחוץ מאד, כי חמש־שש משפחות לא תוכלנה ליסד את הדרוש למושבה בעלת חמש ועשרים משפחות; שלישית, לא כולן תהיינה בעלות יכולת לכלכל את הוצאות בנין הבתים, קנין בהמות, כלי חרישה, חפירת באר, זריעה וכלכלה במשך שתי השנים הראשונות לפחות, כי כן דרך בני עמנו לחזות להם שוא ומדוּחים בעסקיהם בעצמם ולסמוך על “אולי וכל כי האי”, עד כי סוף סוף אין כל ספק בדבר, כי אם לא כל החברה, אבל רוב ניכר בה ידרשו תמיכה, והתמיכה מאין תימצא? ואלה אשר כספם יהיה בידם לכלכל הוצאות התיסדותם, ילאו נשוא את את יתר החברים בהוצאות הכלכליות, כמו חפירת באר, תקוּן דרכים וכו'; רביעית, גלוי וידוע הדבר, כי רבים מאחינו ובפרט מבעלי היכולת, לא יבינו את ענין עבודת האדמה בארץ ישראל ויראו להם בחזיונם, כי הארץ תוציא כלי מילת וגלוסקאות, אבל בבואם על אחוזתם ובראותם, כי בזיעת אפם יוציאו לחם מן הארץ, אז יקוצו בנפשם ויתורו אחרי עסקים אחרים, והמושבה מה תהא עליה? – ואחרי הדברים האלה, הלא יבין כל איש בר דעת, כי מושב כזה שאנחנו רואים פה בארץ מושבותינו בחזיונינו, יוכל להוסד רק ודוקא, כאשר יבואו אנשים בעלי יכולת ובעיניהם יראו את האדמה שלהם ויבחנו את חבריהם המשתתפים עמהם, ופקידים ישרים ובריאים יורו להם משפט־המושב ומעשיהם ותקווֹתיהם לעתיד, ויסכימו להרכיב להם מנהיג ישר אלוף לראשם ולשעבד את עצמם לסדר ולמשטר, – וכל עוד אשר אין לאל ידינו למלאת את התנאים האלו, נחזה לנו חזון שוא ומקסם כזב ונבנה לנו מגדלים פורחים באויר.

העמים, אשר בקרבם אנחנו יושבים, בחפצם לתקוע להם יתד במקום נאמן בארצות ואיים רחוקים, ייסדו להם בתי מסחר גדולים, בתי חרושת המעשה ובדרך הזה יעלו ויצליחו. ולו אל המתוקנים שבאומות העולם הלכנו לראות דרכיהם ולקנות לנו דעת, אז יכולנו גם כן ליסד מרכז מעשי כעין בית מסחר גדול, אשר ישתדל להפיץ המסחר והמלאכה וחרושת המעשה, אשר יקנה קרקעות ויתן כסף בערבון אחוזות שדה ובתים, אשר יהיה למורה דרך לכל אחד מאחינו אשר יבואו להתנחל בארץ; מרכז כזה, אשר מפניו יחתו רועי השקר אשר ללא תורה וללא אמונה גברו בארץ ואשר מטרתם לחבּל כרם ד' צבאות – כל זאת יכולנו, לוּ היינו בעלי מעשה, אבל עם הרוח אנחנו; אנחנו נדע רק לאסוף פרוטות פרוטות. בתחלה כּלכּלנו בפרוטות אלו צאן־אדם ורועים אחדים גזזו את הצאן, ועתה בראנו לנו יציר חדש: אנשים אחדים האוחזים באת ובמחרשה וניתן להם לחם במידה ומים במשורה – ואנחנו עומדים מנגד ושואלים בתמהון איש את רעהו: מדוע הרינו, חלנו וילדנו רוח?

ותשובה נכונה לכל מבין בצדה עומדת: באין עבודה אין גם פעולה.


ולהזכיר נשכחות ימים עברו הנני להביא פה מאמר אחד שכתבתי בענין השמיטה בהמליץ תרמ“ט ב' טבת; כעין מכתב להמו”ל.

בשבוע העבר הגיעני “החבצלת” עם ה“קול מהיכל”, אשר בו יצאו מהרסינו ומחריבינו לקעקע את בנין הישוב בארץ־הקודש ואתמול הגיעני “המליץ” גיליון 242, אשר בו נתת שני מאמרים גם כן על דבר שאלת השמיטה. האמת אגיד לך, אדוני הנכבד, כי יותר ממה שחרדתי לקול השטן היוצא מקול ההיכל, חרד לבבי ממאמרך ב“המליץ”, והנני לבאר דברי:

כל איש בר דעת יבין, כי ה“קול מהיכל” לא יצא בלתי אם להכעיס את הנדיב. יודע אנוכי את אנשי ירושלים, את יראתם וחרדתם לקיום המצווֹת הן התלויות בארץ והן שאינן תלויות בארץ, ונעלה אצלי מעל כל ספק, כי לוּ חפץ ננדיב שישבתו הקולוניסטים מעבודתם בשנת השבע, כי אז יצא גם כן קול מהיכל לקרוא: צאו וזרעו בשביעית משום אירוניה וכל השובת בשנת השמיטה הוא מורד במלכות וגוזל מסי המדינה, וכדומה דברים כאלו. אולם ממאמריך ב“המליץ” נבהלתי לראות, כי הנך פוסח על שתי הסעיפים – אם לנטות אחר הרבנית מבריסק, מפני השלום, או לא. אף גם לא אוכל להסכים לעצתך, להמציא עבודה להקולוניסטים בבנין מסלת הברזל, אשר תבּנה, כפי הנשמע, בין יפו ובין ירושלים, וטעמי ונמוקי עמי: מפני המריבות והקטטות אין לנו לירוא, יען כי לאשרנו הדברים עתיקים ועוד מעט עש יאכלם. כבר עלה רקבון בשופרה של הרבנית מבריסק, וצבא החונים על דגלה ימעטו ויצערו יום יום, ומה כוחה כי תיחל ללחום את אחינו אנשי גאולתנו האוחזים באת ובמחרשת? יודע אנוכי על פי הנסיון, כי גם דרכי ודרכי אחי הראשונים בראשון לציון לא היו לרצון לפניה, ובכל זאת לא שלטה בי יד חרמה, יען מיום בואי לארץ־הקודש לא חפצתי לראות פניה ולבוא עמה בוכּוּחים, להוכיח לה צדקתנו; ואין כל ספק אצלי, לוּ הבינו אחינו בני המושבות את אשר לפניהם – וכל עוד לא צוה לנו ה' את הברכה בשנה הששית כדאים המה הרב הגדול רא"יס וחבריו לסמוך עליהם, אז יחר גרון הרבנית מצעוק והקנאים יאלמו דום. ולהמציא עבודה להקולוניסטים במסלת הברזל – היא עצה שאין לה יסוד. ראשית, כי המסלה עוד טרם תבּנה, ואם ישבו באפס־מעשה לחכּות לבניה – יסבלו חרפת רעב; וזאת שנית – חוק הוא בתורת הכלכלה, שאין מערבין מלאכה במלאכה, עבודת האדמה ענין בפני עצמו הוא ומלאכת הבנין דבר בפני עצמו. וידוע שאין אכּר עוזב ביתו ובהמתו וכלי מחרשתו וקצירו לבקש לו עבודה אחרת, בלתי אם אדמתו אשר חרש וזרע לא הוסיפה תת כוחה לו, לנהל אותו ואת ביתו בלחם כל השנה, והאכּר אשר יאלצהו ההכרח להרחיק נדוד לבקש עבודה להחיות נפשו, רעה תימצא את ביתו – בהמתו תמות, אדמתו יירש אחר וכל יגיעו יורד לטמיון. לזאת מתכונים, לפי דעתי, בעלי ה"קול מהיכל", והיא מטרת חפצם.

אנו אין לנו כי אם לדבּר השכם ודבּר על לבב אחינו בני המושבות ולהזהירם לבל יפלו ברשת זו טמנו להם בעלי ה"קול מהיכל", ולהבינם בינה, כי בעווֹנותינו הרבים דבר ה' לא יצא עתה מציון רק מקובנא, ואם כדברי בעל המאמר “דובר אמת” (המליץ גליון 242) כן הוא, כי קיימה וקבּלה עליה המושבה “גדרה” לקיים את איסור השמיטה לכל פרטיו, אז החוב מוטל על חובבי ציון בארצנו להטותם מדרכם זה, ולא יהיו ללעג ולקלס, באמור עליהם ליצני הדור, כי נזהרים הם לעשר את התבן והמלח. חלילה להם לתת יד להרבנית וכת דילה, לקנא קנאת הבּערות ולהתמכר לאליל הבּטלה, שיש בה סכנה לכל ענין הישוב, אשר בו השקיעו כוחם ודמם. ומי מהם יודע ויבין יותר, כי הנדבות אשר יאמרו בעלי ה“קול מהיכל” לאסף, משענת קנה רצוץ הן, כי המעט אשר יקבּצו ידבּק חלק גדול ממנו בכף המתעסקים והמחלקים, והנותר יתנו לאשר יישר בעיני הרבּנית ויבדקו את המקבלים מהם משען לחם צר, אם נאמנים הם לכל אשר תדרוש הרבנית מהם. עליהם לזכור, כי עיני כל ישראל עליהם, וחובה קדושה מוטלת עליהם להראות, כי יודעים הם להוקיר מטרתם הנשאה ואל ישעו בדברי שקר אשר יבטאו חנפי לעגי מעוג, אשר בלבם ישימו ארבם לצודם למדחפות. על כן ילכו מנגד להם ולא יבטחו בהם, כי רעה חלילה נגד פניהם.

אלה דברי איש יודע ובקי בהלכות המושבות ובתכונת הקנאים בירושלים.


 

פרק לב: חשבון עבודת הועד חלוצי יסוד המעלה. – סבת התיסדותו. – לעניים לא יוכל לעזור להתישב. – הנסיעה לאלכסנדריה. – נסיעת אמזלג לאוליפנט. – נסיעה לעזה לקנות כברת ארץ. – מריבות וקטטות. – הקונים משכו ידיהם. – קנין ראשון־לציון. – חשבון הוצאות ועד חלוצי יסוד המעלה. (מהחבצלת תרמ"ב 39).    🔗


ביום כ"ח אדר שנה זו נכנסו לאספה ביפו אנשים אחדים, שבאו בתור שליחים לראות את הארץ ולהיודע, עד כמה היא מוכשרת ליסוד מושבות לבני ישראל. אחרי משא ומתן באו לידי הוכחה והחלטה, כי נחוץ מאוד ליסד ועד בשם “חלוצי יסוד המעלה”, שיהיה למרכז מיוחד, אשר אליו יפנו כל הבאים להאחז בארץ־הקדושה. הסבּוֹת אשר הסבו בהתיסדות הועד, הן:

א) התשוקה לצאת להאחז בארץ ישראל גדלה ברוסיה מיום ליום, אבל פרוּד הדעות השורר בין אחינו בארץ ההיא וחוקי הארץ ההיא, המניחים עכּוּבים ליסוד חברות ליציאה מן הארץ, גורמים לזה, כי יעברו עוד ימים רבים טרם יוסדו ועדים בארץ זו לכלכּל את היציאה בסדרים טובים, והשליחים הבודדים אם יוסיפו לבוא, יוכלו לנפול בידי סרסורים שונים ויאבדו אונם והונם.

ב) עמל ועבודה רבה דרושים לקנות האדמה בארצנו. על הקונה להבין את שפת הארץ בכתב ולשון; לדעת את חוקי הארץ בנוגע לקנין אחוזות, אשר פרטיהם רבים מאוד; עליו גם כן להיות בקי בידיעת יבול האדמה, אוירה ושכניה, כל הדברים האלה שקשה לדעת לאנשים בודדים.

שתי הסבּות הראשיות האלה הסבּו בהתיסדות הועד. הוא לקח על עצמו לדרוש ולחקור את הארץ ויבולה, למשוך אליו אנשים ישרי לב מאזרחי הארץ, אשר לבם טוב לרעיון ישוב הארץ־הקדושה ויודעים את שפת הארץ, חוקיה נמוּסיה, לאַגד את הבאים לאגודה אחת, לעשות מושב אחד אחד וגם יותר, לפי ערך הבאים.

ונשלחה אז הודעה לכתבי־העת העברים להודיע את דבר התיסדות הועד, ואת חשבון ההוצאות לכל משפחה ממוצעת, אשר תחפוץ להאחז בארץ־הקודש, והעידונו בעניי עם, אשר מכסת כסף ההוצאות אין להם, לבלי יצאו מארצם כי רעה נשקפה להם; אחדים מהשלוחים שבו לארצם להשיב שולחיהם דבר, ואחדים מהם נשארו פה, להוסיף לתור את הארץ ולכלכל עניני הועד. בין כה וכה הביאה כל אניה הבאה ליפו עניים רבים ובהם גם בעלי משפחות לא מעטות, ובידם לא היה אף במה לשלם שכר הסירה המביאתם מאנית הקטור אל החוף, ונוסיף לשלוח אזהרות רבות ושונות במכתבי־העתים לבל יעפילו עניים עלות אל הקודש כי בנפשם הוא; כי אין להועד כל מוצא לכסף עזר, ולא יוכל לעזרם אף במזון סעודה אחת.

מצב העניים אשר כבר באו, ודאגותינו להם לימים יבואו עוררונו ללכת לאלכסנדריה של מצרים, לחלות פני עמנו שם, כי יושיטו יד עזרתם לעניי העם. ונוסע אני ורעי ה' פיינברג ונבוא שמה, ובקשתנו נתקבלה ברצון. אנשים אחדים מנכבדי העיר החלו לאסוף נדבות למטרה הזאת, ויציעו לפני מנהלי העדה לעזרנו בסך ארבעים אלף פראנק. העדה הסכימה לזה וגמרה אומר לקנות אדמה בארץ־הקודש בסך הזה ולתתה לעניים על ידי הועד. טרם נגשו אל המלאכה נועצו לשאול את הועד הנוסד ב“מאנשיען הויז” בלונדון, אולי יאבה הוא לקנות אדמה בעד עניים והיה כסף עדת אלכסנדריה להוצאות בנין בתים. אנחנו יצאנו מאלכסנדריה עוד טרם באה תשובת הועד בלונדון ונשתעשע בתקוה, כי אם כה ואם כה יצליח חפצנו בידינו לעשות דבר מה לטובת העניים, אבל בין כה וכה עננה הרת ריב ומדון כסתה שמי מצרים. האנגלים ירו על אלכסנדריה העיר העליזה. תושביה עזבוה ובתוכם גם אחינו נדיבי העם, והעניים הוסיפו לבוא לארצנו. ואז באה המיסיון הבריטית, ובתקווה להבּנות מחורבּן הלאום שלחה דבר אל כל ציריה באודיסה ובקונסטנטינופול לפתות את היהודים, כי יבואו ליפו ושם תינתן להם כברת ארץ לעבדה ולשמרה ומאומה לא יחסר להם. ואחינו האומללים שמה, אשר דרכי המסיתים האלה מוזרים להם, נפתו להם וילכו שולל, ובבואם הנה ראו כי נכזבה תוחלתם ויתלוננו עלינו על לא חמס בכפינו; יען כי אנחנו לא פעם ולא שתים העידונו בם, כי לא יצאו מארץ מגוריהם ולא יבואו אלינו ושומע לא היה לנו. בעלי כסף אך מתי מספר נמצאו בין הבאים ולא עצרו כוח לקנות אדמה להם לבדם.

ביום כ"ט אייר יצא האדון חיים אמזלג נרו יאיר, סגן קונסול בריטניה ביפו ונשיא הכבוד של הועד, קונסטנטינופלה במלאכות הועד לבקשת השר אוליפאנט אשר דרש מאתנו כי נשלח אליו אחד מאתנו להועץ אתו על אודות ישוב הארץ. הסכסוך המדיני, אשר קם במצרים ויפרוש כנפיו גם על תוגרמה, הפריע את ה' אוליפאנט מהוציא את מחשבתו לפעולה, ולכן לא הביאה גם נסיעת ה' אמזלג פרי.

בעת ההיא בא ליפו ה' י. מ. ברנר, לפנים ראש ועד ישוב א“י בפושקאן ברומניה, ועמו עוד אנשים בעלי כסף אשר חפצו לקנות אדמה. ובהיודע לנו כי הוא חפץ להשתתף אתנו בסך כסף מסוים למען קנות אחוזה, ספחנו אותו לחברתנו, למען יעלה בידנו להתחיל במעשה. וביום כ”ז אייר נסעתי בלוית שני חברים להתעסק בקנין קרקע בסביבות עזה, ומטרתנו היתה לקנות כברת ארץ בשביל אלה שיש להם אמצעים. בתקותנו כי החברות של חסד גם כן ישתתפו בקנית קרקע להושיב שמה את אלה שאין להם אמצעים החלטנו לפעול גם למען אלו שיש להם אמצעים קטנים, לקחת מכל אחד מהם עשרים פראנק דמי קדימה ולשתף אותם בקניה זו בתנאי, כי אם יהיו להם יתר האמצעים על ידי חברות של חסד, אזי יהיה להם חלק בקניה, ואם לא – נחזיר להם את דמי קדימה. כעשרה אנשים השתתפו בתנאים אלו.

הנסיעה הזאת קירבה אותנו אמנם למטרתנו, כי בשובי שני ימים לפני חג השבועות ליפו, באו אלינו שנים עשר אנשים מבעלי כסף בינונים ויביקשוני, כי אקבל מאתם ערבון על קנין קרקע בסביבות עזה. בשבוע ההוא היה נחוץ לנו עוד לנסוע ירושלימה בנוגע לעסק הזה, וביום י“ב סיון לקחנו הערבון משנים עשר אנשים האלה ויצאתי בלוית שני חברי הועד לעזה. בימים ההם בא ליפו ה' יוסף רבינוביץ, ואחרי אשר הלך רכיל וכתב מה שלא ידע מקונסטנטינופּול, בא גם הנה רק לחרחר ריב ולגרות מדון. וכשמוע הסרסורים השונים, כי צועדים אנחנו קדימה ומתקרבים אל מטרתנו, ויסכסכו איש ברעהו ויחרחרו ריב ומדנים. ובשובי ליפו ביום ט”ו סיון לשבות את השבת, עוד טרם עלתה בידי לגמור את הקניה, מצאתי את העיר כמרקחה, כי בידי הסרסורים ורבינוביץ עלה להוציא דבּה על הארץ, ויסיתו את בני החברה להפּרד, ויבואו אלי ואחזיר להם את כסף ערבונם על קנין הקרקע. ה' ברנר חזר מדעתו לקנות קרקע ביחד עם אחינו מרוסיה, בראותו את פּרוד הלבבות ואת אי הסדרים השורר ביניהם, כי אין איש מהם יודע את חפצו ומטרתו, על כן לא היה ביכולתנו להוציא חפצנו לפעולה, ובכליון עינים חכינו לעת בוא אנשים אחדים בעלי כסף ומתינות הדעת. ובראותנו כי צרינו מפריעים אותנו מעזור לעניים, החזרנו להחברים שנכנסו על מנת לקבּל עזרה מחברות של חסד לכל אחד את עשרים הפראנק שהכניס. לבשתם ולכלימתם של אלה שני עשר איש, בעלי האמצעים, אשר נתנו גם הם כל אחד עשרים פראנק לעזור בהוצאות הנסיעה לקנות אדמה, נאלצים אנחנו לכתוב בספר הזכרון, כי גם המה לקחו כספם בחזרה אחרי אשר כבר הוצא.

כעבור עשרה ימים מעת המהומה ההיא, בא האדון צבי ליבונטין נרו יאיר ובטוב לבו וחפצו להניח אבן פנה למפעלינו הנשגב, הפריש סך עצום לקנות כברת ארץ לקולוניה אחת, ואחרי עבור כחודש ימים נלווּ אלינו חברים כלבבנו, ונקן נחלת שדה, אדמה טובה פוריה ודשנה, ובחסד האדון צבי לבונטין נרו יאיר נספחו גם משפחות אחדות מעניי הפליטים אל נחלתנו זאת, כי נתן להם האדון הנ"ל את הקרקע לשלם מחירה במשך חמש שנים בלי נשך. זכרה לו ה' לטובה, ועתה כפינו פרושות השמימה בתודה והלל לה' הגומל עלינו שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, ובתפלה ותחנונים כי יצליח דרכינו ויברך מעשינו והיינו שלוים ושאננים על אחוזתנו.

“אחים נכבדים! – קראתי לחברי ורעי בקראי לפניהם דברי ההודעה הזאת – ה' הוא היודע את אשר סבלנו במשך ארבעה ירחים האחרונים. נשאנו עמל ותלאה רבה מאד מסנבלטים שונים, אשר התיצבו לשטן על דרכנו, אבל ב”ה עברנום ומסילה סלולה עתה לפנינו. הבה איפוא נתחזקה ונאמץ לבנו לשאת כל עמל ועבודה לטובת מפעלנו הנשגב. אל תרגזו אחי בדרככם, ולבבכם אל יפול לדברי צרינו למיניהם השונים. נגד ה' ואדם נוכל לאמר בפה מלא, כי חפים אנחנו מאשמה, אם אחדים מאחינו שבו לארצם ולא עשו חיל; הם לא האמינו בנו – ומה יכולנו עשות? אין אנחנו אשמים גם באסון אחינו אלה אשר באו הנה בלי כסף ומצבם רע מאד, כי העידונו בם לבל יעפילו עלות ולא שמעו לקולנו, ובאשר יכולנו עזור להם – עזרנום. ה' היודע לבב אנוש הוא ישלם לנו כגמולנו. והוא יהיה בעזרתנו לעשות דרכנו הלאה. על ה' נשליך יהבנו והוא יכלכלנו".


ספר זכרון ועד חלוצי יסוד המעלה    🔗

בו יבואו פרטי־כל ההסכמות והתקנות אשר יחליטו חברי הועד בהתועדם בנוגע להתיסדות הקולוניות בעבודת האדמה, בארץ הקדושה, בשביל אחינו בני ישראל


וישבו בה יהודה וכל עריו

יחדו אכרים ונסעו בעדר!

ירמיה. ל“א כ”ג.


בחודש אדר תרמ"ב


א. האסיפה ביום ב' ער“ח ניסן תרמ”ב – פעה“ק יפו תובב”א

התאספנו יחד אנחנו הח"מ חברי הועד. היום גמרנו ברוב דעות אלו הענינים המבוארים פה.

א) לבחור מאתנו את הרה“ח ר' זלמן דוד לעוואנטין – פרעזידענט. את ה' ר' ליב ראזינטהאל לממונה על הקופה. את הרה”ח הר' שמחה בונם אסאוועטצקי – לסופר ומזכיר. את הרה"ח הר' נפתלי בן אברהם הילל – לרואה חשבון.

ב) כל אחד מאתנו יתן עשרים פראנק לפי שעה לקופת הועד על הוצאות בתור הלואה.

ג) מקום הועד יהיה לפי שעה בעיר יפו תובב"א.

ד) לבקש את הרה“ח הר”ר מיכל פינעס לקחת שכם אחד אתנו בעבודת הועד.

ה) להודיע במכתבים מיוחדים לחברות של חסד שנתיסדו בקרית חוצות לטובת ישוב ארץ־ישראל והתיסדות הועד שלנו.

חתימות.

חותמת: ועד חלוצי יסוד המעלה בארץ הקדושה.


ב. אסיפה מהועד, אור ליום ד' ניסן תרמ"ב, יפו.

בהתאספנו יחד, אנחנו הח"מ, חברי הועד נמנו וגמרו בהסכם כלנו אלו הענינים אשר מצאנו נחוצים לענין הועד:

א) מוצא לכסף הדרושים להוצאות הועד המבוארים בתקנות הועד בסעיף ט' יהיו: א) מכסף שנתי שיתנו החברים מהועד שהמה כעת ושיתחברו עוד להועד סך עשרה פראנק לשנה בפעם אחת או בשתי פעמים. ב) מנדבות שיתנו נדיבי לבב להוצאות הועד.

ב) ההלואות שיקח הועד להוצאות מחבריו יתחיל לשלם לכל אחד לפי חלקו, כאשר יביאו אל קופת הועד כסף ע"פ האפנים המבוארים בסעיף א.

ג) אין הועד מוציא מקופתו לתשלום חובותיו יותר מחצי הכסף שנמצא בקופתו.

ד) כלנו הח"מ מחיבים את עצמנו, לעת הצורך, ליתן לקופת הועד בהלואה עד מאה פראנק.

ה) הר"ר מיכל פינעס, אחרי ההצעה של הועד שיקח שכם אחד בעבודת הועד, כפי שמבואר בסעיף ד' מהאסיפה העברה, – ענה ואמר, כי לא יוכל לקבל עליו שום עבודה בועד, מפני שנשאר מקום הועד ביפו.

חתימות.

חותמת הועד.


ג. האספה מוצש“ק, אור ליום י”ג ניסן תרמ"ב, יפו.

בהתאספנו יחד חברי הועד נמנו וגמרו אלו הענינים המבוארים למטה:

א) לכונן באה"ק מושב עבור אחינו בני ישראל לעבודת האדמה בשם “ראשון לציון”.

ב) חברי המושב הזה יהיו: א) מאנשים כאלה שיש להם הכסף הדרוש לקנית הקרקע, בנית הבתים, קנית בהמות, כלי מחרשה וכדומה ויוכלו להתישב על האמצעים שלהם מבלתי עזר וסעד מחוץ. ב) מאנשים כאלה שישלחו אלינו חברות של חסד שנתיסדו בקרית־חוצות אם יסכימו להוציא עבורם כל אלו ההוצאות שדרושים לכל משפחה ומשפחה, כפי החשבון שיציע לפניהם הועד. אלו ואלו מתקבלים אל החבורה שלנו ע"פ רוב דעות של הועד, אחרי החקירה והדרישה ממצבה המוסרי של המשפחה, הבאה לאגודתנו ומדרכה בין אלקים ואנשים.

ג) הועד יתאמץ להשיג להמושב “ראשון לציון” זכות אגודה מאושרת ומקוימת (קארפוס יורי) שתהיה ביכולתה לקנות ולמכור על שמה בתור אגודה וכל אחד מבני המושב ישתתף לחבורה הזאת, ע"י שטר מיוחד כעין אקציא או פאייע.

ד) הועד יתקן תקנות בין אדם לחברו, אשר על פיהם יתנהגו כל אנשי החבורה וכל אחד ואחד מבני החבורה יתחיב על עצמו מבלי לסור מן התקנות ימין או שמאל. אהבה ואחוה יהי' יסוד המושב והאמת והשלום נר לרגליו וה' הבוחר בארץ חמדה יהי' בעזרתנו.

ה) כאשר יבואו לחברתנו עשרים אנשים בעלי משפחות, אז יקנה הועד הקרקע לפי ראות עיניו ויתחיל להתעסק בהתיסדות המושב בעז"ה.

חתימות.

חותמת.


ד. האסיפה במוש“ק אור ליום א' כ”ז ניסן תרמ"ב, יפו.

בהתאספנו יחד מצאנו לנכון לקבוע אלו התקנות ולתת אותן לזכרון בספר ועד חלוצי יסוד המעלה.

אם יבואו לארץ הקודש עוד שלוחים מקהלות ישראל או אנשים אחרים החפצים לעבוד ולהתעסק בישובו של ארץ ישראל, – יש ברשות חברי הועד לכנוס אותם למחיצתם, ובלבד שיהיו אוהבי שלום, אנשי מנוחה, מתונים בדין וחפצים באמת להיות לעזר להועד בעבודתו עבודת הקדש, אבל אל יכנסו חברי הועד יותר מן י"ב אנשים.

ב) חבר שלא השתתף בעבודת הועד לא בגופו ולא בממונו במשך שני שבועות יש ברשות הועד ברוב דעות להוציאו מן כלל חבריו ולהכניס אחר תחתיו.

חתימות.

חותמת.


ה. האסיפה מחברי הועד ביום ד' ראש חודש אייר תרמ“ב יפו ת”ו.

בהתאספנו כלנו יחד אנחנו הח"מ מצאנו לנכון לכתוב בספר זכרון הועד אלו הענינים המבוארים מטה.

א) ה' ר. לא חפץ להלווֹת כסף על הוצאות הועד ולא השתתף בנסיעת התרים ובעבודת הועד ובהוצאותיו עד היום, אשר על כן מצאו חברי הועד, נשען על תקנותיהם ועל הפרטיכל הקודם לקבל את משרת סגן האוצר מה' ר. ולתתה על שכם החבר הנאמן להועד בעבודתו ה"ה ר' יוסף פיינבערג (הר־תפארת).

ב) ה' ליעוואנטין נתן עד עתה בהלואה כסף על הוצאות הועד ומעתה ג“כ קבל בל”נ על עצמו לתת להוצאות הועד מכיסו בהלואה, כמה שיהי' ביכלתו, עד אשר תהיה הכנסה להועד מחבריו או מנדבות פרטיות ואז יהי' ברשותו לדרוש בחזרה את כספו כמה שהוציא כפי שיהי' רשום בהפנקס המיוחד לזה, וה' פיינברג קבל על עצמו להחזיר לו החצי מהכסף שיוציא אם לא יהי' להועד שום הכנסה.

חתימות.

חותמת.


ו. בשנים עשר לחדש השני.

אנחנו אנשי הועד בהסכם כולם מצאנו לנכון להכיר את האדון הנעלה, הנדיב והישיש הד“ר חיים אמזלג הי”ו קונסול לממלכת בריטניה ל“נשיא נכבד” להועד ולהגיש תודת הועד לו בעד טובותיו והשתדלותו לטובת ישוב ארץ ישראל. הכו“ח פה יפו עה”ק ת“ו בשני עשר לחדש השני תרמ”ב.

חתימות.

חותמת.


ט. יום ו' כ“ג אייר התרמ”ב, בהתאסף חברי הועד.

1. הנשיא הנכבד ציר אנגליה האדון חיים אמזלג;

2. ראש יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה האדון יצחק משה ברעננער י"ה;

3. ראש הועד חלוצי יסוד המעלה ז. ד. לעוואנטין י"ה;

4. סגן האוצר יוסף אמזלג י"ה;

5. ציר הועד האדון חיים יהודה אזיאס י"ה;

6. רואה החשבון הד“ר נפתלי הלל י”ה. והחבר הנכבד ה' יוסף אמזלג י"ה;

7. חבר הועד יוסף יוראווסקי ע"י האמנה ליב ה' שולמן;

8. חבר הועד הד“ר ישעיהו הלוי הארוויץ י”ה;

9. חבר הועד ה' מרדכי לאנדא;

10. מזכיר וחבר הועד ש. מ. שולמן;

נמנו וגמרו עפ"י הסכם כולם לקיים ולתקן ענינים המבוארים מטה:

א) לאשר ולקיים את הפנקס הראשון של התקנות להועד חלוצי יסוד המעלה לאחד ולאגד בזה הועד את עניני היציאה מחו“ל מאחינו וההתישבות בארץ־הקודש של בני עמנו מרוסיה ורומניה, ולהיות באגודה אחת עפ”י האופנים האלו:

1) הכסף שיאספו ברומניה בשביל בנ“י מרומניה יהי' רק להם לבדם והכסף אשר יאספו ברוסיה למען יהודי רוסיה יהי' גם כן אך להם לבדם, אך הכסף, אשר יאספו במדינות אחרות למען ישוב א”י, ונדבות כלליות יהיו ליהודי רוסיה ויהודי רומניה כאחד לפי השערת הועד.

2) על קיום סדרי הועד יפקחו האדון יצחק משה ברעננער וה' ז. ד. לעוואנטין, ראשי הועד.

ב) לקבל את האדון חיים יהודה אזיאס לציר הועד.

ג) לקבל את ה' ישעיהו הלוי הארוויץ לחבר הועד.

ד) שכרו ספינות להוביל את אחינו הבאים מחו"ל עם אנשים המביאים חפציהם עד מקום מושבם כנכון.

ה) לתקן איזה סעיפים מתקנות הועד ולשלוח אותם להצענטראל קאמיטע דגאלאטץ ולבקש מאתם שיסכימו גם המה להתאחדות וליתן להם רשות לתקן את הסעיפים אם ימצאו לנכון, גם לדרוש מאתם כי ישלחו לפה גם את תקנותיהם וכו'.

ו) ליסד אגודה אחת (פעריין) שיוכלו להכתב בו כל מי שירצה ליקח חלק בדבר ישוב ארץ ישראל, ויתן דמי קדימה לכה“פ מן עשרים פראנק לא פחות ופראנק אחד בכל חודש והועד ידפיס תקנותיו וישלח לכל אחד מחברי האגודה עקז' אחד, ומחויבים למלאות דברי התקנות והועד כנ”ל.

ז) כל חבר האגודה יוכל לשאל במכתב או בעצמו כל מה שירצה לדעת ע"ד הארץ וכל הידיעות הנחוצות לו והועד מחויב לענותו.

ח) כל חבר מהאגודה שירצה להיות מחברי הועד מחויב לפנות אל הועד במכתב ודינו יופסק עפ“י רוב דעות עפ”י הצעת המזכיר.

ט) כ' האדון הנשיא הנכבד ה' חיים אמזלג, נוסע לקאנסטאנטינאפאל בתור ציר הועד לקבל את פני האדון אליפאנט.

י) לשלוח טעלעגראממע להצענטראל קאמיטע ולהודיע את כל זאת.

חתימות.

חותמת.


יב.

עפ“י הטעלעגראמים של האדון שפירא מעזה, הסכימו אנשי הועד ביום ג' כ”ז אייר התרמ“ב, לשלוח שמה מאנשינו את ה”ה לעוואנטין ראש הועד ושנים מהועד ה' נפתלי הלל וה' ישעיהו הארוויץ, לראות את הארץ שמה וסביבותיה ולהתעסק בדבר קנית האדמה שמה מן הממלכה וכו'.

יום ג' כ“ז אייר התרמ”ב.

חתימות.

חותמת.


יג. רעפארט משלוחי הועד לעזה, ה"ה לעוואנטין, הלל והארוויץ.

באלו הסביבות שנסענו מצאנו קרקע במדה גדולה וטובה של הממשלה, העומדת להמכר ועוד קרקעות הרבה של אנשים פרטים שנוכל לקנות מעט מעט עד אשר יצורפו למקומות גדולים המוכשרים ליסד שם קולוניות הרבה. נוכחנו לדעת, כי המקומות האלה, עזה וסביבותיה, המה יותר מובחרים למטרתנו; האדמה פוריה, האויר טוב וקרובה אל הים וגם נקל להתישב שם בעת ההוה, – וע"כ נתנו ערבון והמקח שלנו על האַּקציאָן עבור הקרקע של הממשלה ומסרנו הדבר לאיש נאמן מבין דבר להתעסק להלאה בדבר הקנין מאנשים פרטים, עד אשר יבוא איש אחד או שנים מהועד להתעסק שמה על הענין הזה.

הקרקעות, בין של הממשלה ובין של אנשים פרטים יקנו על שם י.מ. ברעננער וז. ד. לעוואנטין.

ז. ד. לעוואנטין נתן בהלואה מכספו לערבון על קנית הקרקעות אַ בילעט הזוכה בגורלות (וויגרעשנער בילעט)

חתימות.

חותמת.


האסיפה מד' סיון, אחרי אשר שמעו את דברי השלוחים ע“ד עזה, והסכימו עמהם נמנו וגמרו בהסכם כל חבריו לשלוח את ראש הועד האדון ברעננער וחתנו ציר הועד ה' אזיאס לירושלים להתעסק בדבר הקניה וכו‘. ד’ סיון תרמ”ב יפו. השני מילים “והסכימו עמהם” נכתבו בצדק.

חתימות.

חותמת.


יד.

הועד בהסכם כל חבריו וברצון כלם נמנה וגמר להכיר את האדון הנעלה וכו' סי' מזכיר פחת ירושלים ה' יוסף איפענדי קריגער לחבר נכבד להועד ולבקשו כי יטיב נא לקבלו ברצון למען טובתו למען מטרתנו הקדושה אשר יתאמץ לעזרנו בכל מאודו. הבעה“ח יום ב' ד' סיון התרמ”ב יפו.

חתימות.

חותמת.


טז.

הועד חלוצי יסוד המעלה, במכסת כל חבריו, הסכים להכיר את האדון ר'…………..29 מקישינאוו לחבר עובד בהועד, ולקבל דעתו, כדעת כל אחד מהנשארים בהועד.

חתימות.

חותמת.


יז. (אסיפה כללית)

באסיפה ביום י' סיון התרמ"ב כתבו אנשי האגודה בראשונה ידם על קנית הקרקע ויתנו ערבותן עליה שמונה אנשים בסך אלף שבע מאות ועשרים ושנים פראנק (1722 פראנק). הכסף בא תחת חתימת ראש הועד ז. ד. לעוואנטין, והבקשות נמסרו ליד ראש הועד י. מ. ברעננער.

חתימות.

חותמת.


יח. (אסיפה כללית)

באסיפה מיום ב' י“א סיון התרמ”ב קבלו ערבון מה' אנשים על ארבע בקשות לקנות להם קרקע סך שבע מאות ושבעים פראנק (770 פראנק) הכסף בא תחת חתימת ראש הועד ז. ד. לעוואנטין.

חתימות.

חותמת.


יט. (אסיפה פרטית)

האסיפה הנ“ל קבלה בקשת ה' באראנאוו, צערנאמארפיע, ליאחאוועצקי ובלאטקעוויץ אשר יחלו פני הועד ליתן להם רשות בעצמם לראות הארץ, באשר כי נשלחים הנה במלאכות חבורות שלמות, וגמרו להציע הדבר לפני אסיפה מיוחדת ויגמר עפ”י רוב דעות. י“א סיון התרמ”ב יפו ת"ו.

חתימות.

חותמת.


על ההצעה הנ“ל הסכים הועד למלאות רצון המבקשים הנ”ל וה' גאלדשטיין בשלמות ולהרשות להם ללכת לראות את הארץ ככל אותם ולתכלית הדבר הזה הועד מעמיד להם אחד מחבריו ה' ר' ישעיהו הארוויץ.


חתימות.

חותמת.

י“א סיון התרמ”ב.


כ. (אסיפה פרטית)

כפי הרעפארט מד' סיון י“ג, אשר הביאו שלוחי הועד ה' ז. ד. לעוואנטין ראש הועד, ה' נפתלי הלל ר”ח וה' ישעיהו הארוויץ, כי מצאו ארץ טובה לקנות וכבר השאירו ערבון בילעט הזוכה בגורלות וכפי רצון השנים עשר משפחות אשר נתנו ערבון סך כנרשם בפרטיכל י“ז י”ח על קנית אדמה הסכים הועד לשלוח לגאזא שני חבריו ה' ז. ד. לעוואנטין ראש הועד וה‘……… ולסמכם בכח והרשאה ככל הנחוץ לדבר הזה. עמם ילך גם אחד מחברי האגודה אשר יוברר מלוקחי הארץ. עפ"י רצון כל החברים, אשר נתנו המעות לקנות אדמה בעדם, כי יאמינו לראש הועד ז. ד. לעוואנטין ויסמכו אך עליו בכל דבר הקנין ונתינת הכסף על שמו, הסכים הועד לדבריהם ורצונם ונותן הרשאה וכח לה’ ז. ד. לעוואנטין לקנות הארץ על שמו ושם אחד מחברי האגודה אשר יובררו, על דעת חברי הועד וחברי האגודה. הכו“ח יום ב' י”א סיון התרמ“ב יפו. ומחר יסע הנ”ל לגאזא.

חתימות.

חותמת.


כא. (אסיפה כללית)


1.  כפי הפרטיכל כ' של אתמול הי' צריך ללכת לגאזא בשליחות הועד ה‘……….., אך מבלי יכלתו ללכת מסבת בריאותו, הציעו לפני הועד חבר אחר הר’ נפתלי הלל ונגמר להסכים עליו עפ"י רוב דעות. המיעוט דעות היו ה' ברעננער ור' ישעיהו הארוויץ.

2.  ראש הועד ז. ד. לעוואנטין הציע לפני הועד והסכימו כלמו כי חברי הועד העובדים למטרת ישוב א“י יעבדו שלא ע”מ לקבל פרס מלבד חברי הועד ה' ישעיהו הארוויץ והמזכיר ש. ז. שולמן הוצאותיהם על הועד.

3.  כשנתחבר ה' ברנר אל הועד היתה מטרת הועד לכונן מושב בא“י עבור העניים על הכסף שיבוא מחו”ל, ואשר ע“כ קבע תקנה כי כל אלו העניים הבאים לכאן יכתבו ידם אל החברה וישלמו כל אחד עשרים פראנק וכל המוקדם לחברה מוקדם בעזרה, – אבל אחרי אשר נתחבר ה‘……… וכפי הידיעות שהביא נכר הדבר, כי עוד ימים רבים ימשכו עד אשר יהי’ לכסף מוצא לכלכל הוצאות הקאלאניזאציאן של העניים בא”י, נמנו וגמרו חברי הועד בהסכם כלם להודיע להעניים שיקבלו בחזרה העשרים פראנק ששלמו, והועד ישתדל כעת לכונן מושב מבעלי כסף ואח"כ כאשר יתישבו בעלי הכסף ישתדל הועד להושיב אצלם עניים על איזה אמצעים שיהיו אז ביכולתו.

חתימות.

חותמת.


כג. (אסיפה כללית)

אנחנו הח“מ חברי הועד חלוצי יס”ה הסכמנו לשלוח שני טעלעגראמין ללאנדאן וווין לחלות את פני נדיבי עמנו לעזור להעניים הבאים הנה ואשר כבר באו וסובלים רעב ומחסור והננו כו“ח י”ט אייר התרמ"ב יפו.

חתימות.

חותמת.


כה.

הועד נמנה וגמר לשלוח טעלעגראם להאדון באראן ראטשילד לבקשו בעד אלה המשפחות העניות הבאות פה בפרט ובשביל עזר הנודדים בכלל הכו“ח יום א' כ”ד סיון התרמ"ב יפו.

חתימות.

חותמת.


כו. (אסיפה כללית)

הועד חלוצי יסוד המעלה במכסת כל חבריו נמנו וגמרו והסכימו כי ילכו האדונים ז. ד. לעוואנטין, ראש הועד, עם האנשים אשר יבחר למקומות אחרים למען קנות אדמה למען המושב הראשון “ראשון לציון”. הבאים עה“ח יום ג' כ”ו סיון התרמ"ב יפו.

חתימות.

חותמת.


כז.

הועד קבל בתודה נדבת האדונים, אשר נתנו לתמיכת העניים פה סך מאה וארבעה עשר פראנק וגמרו לחלק מזה בידי העניים הבאים הנה ומסרו ליד סגן האוצר י. אמזלג.

הבאים על החתום.

חתימות.

חותמת.


כח.

הועד חלוצי יסוד המעלה מצא לנכון להכיר את האדון הנכבד ה' צבי הירש לעוואנטין בעד טובתו ומעבדו למען ישוב א"י בתור “חבר נכבד” להועד ולהגיש תודת הועד לו ביחד עם התעודה כדת.

הבאים עה“ח יום ב' ג' תמוז התרמ”ב.

חתימות.

חותמת.


כט. יום ג' י“א תמוז תרמ”ב.

בהתאסף חברי הועד הסכימו כלמו להוציא ממספר חבריו את ה“ה ………., ליב……… ומ. לאנדא על אשר חרחרו ריב וירעו למטרת הועד ולרעיון הקדש של ישוב א”י וידברו סרה על הארץ הקדושה וע“כ שמם לא יחד בכבוד הועד הבאים על החתום יום לחודש הנ”ל.

חתימות.

חותמת.


לא.

חברי הועד בהאספם הסכימו לפעולת היושב ראש ז. ד. לעוואנטין שחזר הדמי קדימה לאלו השנים עשר אנשים שנתנו כספם על קנין הקרקע והציע להגענעראל קאססיר יוסף אמזאללעג להשיב לו בחזרה הבקשות של הי“ב אנשים שנמצאים תחת ידו. (עיין פרטיכל י“ז, י”ח וגם כ"ב). יום ג' י”א תמוז תרמ"ב יפו.

חתימות.

חותמת.


לג. ר“ח מנחם אב תרמ”ב.

בהתאסף חברי הועד נמנו וגמרו לאַשר ולקיים את אלו הענינים הכתובים למטה:

1.  להתחיל להוציא לאור מכ"ע תחת שם “ראשון לציון” אשר מטרתו יהי' לעורר את לבב עמנו להרעיון מישוב ארצנו הקדושה ולהיות לפה ולמליץ לעדת “ראשון לציון” לכל הענינים הנוגעים לה.

2.  לקרא להרה“ח י. ד. פרומקין מו”ל החבצלת שיהי' הוא המו“ל את המ”ע “ראשון לציון”, תחת השגחת הועד ע"פ האופנים האלו:

1) שש מאות עקזעמפלארין מחויבים אנחנו לקבל מאתו ולשלם לו מחירם ארבעים פראנק עבור כל נוממער וכל הוצאות ההדפסה והניר עליו. ומחויב הוא גם לתת לנו יותר מן הסך הנ“ל כמה שנדרוש מאתו ובעד כל גליון הנוסף נשלם לו אך חמישה פראנק לכל שנה. 2) נוסף לזה יקבל מאתנו עשרים פראנק מכל נוממער עבור עבודתו הספרותית, אם יעשה הוא בעצמו הנוממער, ועשרים פראנק עבור הפירמה שלו. 3) העלים ישולחו מפה על הוצאותינו והכסף שיבוא עבור העלים שנשלחו יבואו להגענעראל קאססיר ומידו יצאו והריוח שיהי' ילך על דרכי המושב “ראשון לציון”. 4) עלינו להשגיח כי לא יהיו המאמרים מתנגדים לדת התורה והמדינה. 5) אם נשיג לנו סופר שיהי' ביכולתו לכתוב כל שבוע ושבוע הנוממער של המ”ע הנ"ל אזי יפחות ה' פרומקין העשרים פראנק שמקבל עבור עבודתו הספרותית.

1.  לקבל מאת הא' הנכבד מוהר“ר צבי הירש לעוואנטין נדבתו סך שלש מאות ושלש ושלשים דונם מאדמתו בראשון לציון ע”ס חמשת אלפים פראנק ולמסרה לשש משפחות עניות בתנאי לשלם המחיר במשך חמש שנים ועל הכסף אשר יבוא מהתשלומין לבנות בית העדה בראשון לציון.

2. הועד קים – להביע להנדיב צבי לעוואנטין ברכתו ותודתו מקרב ולב.

3.  כאשר יצליח ה' מעשי ידינו וחברי המושב “ראשון לציון” יצאו אל המושב לבנות הבתים וכו' אזי צריכים כל אלה העניים המבקשים עזרה מהועד לצאת לעבוד עבודה בהמושב ולבד התשלום שישלמו להם בעלי המושב יוסיף הועד להם כפי האמצעים שיהי' אצלו, אבל לאלה שיש ביכלתם לעבוד ולא יעבדו לא יותן להם עזרה. כן לא יוכל הועד לתת עזרה לאלה החפצים לעזוב את יפו, כי כפי הנראה דעת המתנדבים רק בשביל הנשארים בפה.

4.  אם יבוא איזה סכום מסוים נוסף להסכום שנדב ה' צבי לעוואנטין אזי יהי' ג"כ על קנין קרקע ויהי' תחת השגחת הועד חלוצי יסוד המעלה.

5.  לאַשר ולקים את החשבון דלמטה ולהדפיסו בהנומער הראשון או השני של מ"ע “ראשון לציון”.


טבלה במשימה 31–35 PDF עמ' 157


לד. חשבון מהכנסה והוצאה של הועד חלוצי יסוד המעלה

מר“ח ניסן עד ר”ח מנחם אב התרמ"ב.


הוצאה הכנסה
סנט. פראנק סנט. פראנק
הנסיעות לתור את הארץ ע"י חברי הועד 1176.40 מחברי הועד נדבות פרטיות 337.10
מה' פריעדבורג. .27.50
נסיעת ה' אמזאלאג לקושטא. 974 " לעווינסקיע. 2.50
טילגראמען ופאסט מארקין 272.18 חברי ביל"ו 23
סעקרעטער ודראגאמען 198.6 מה' ב' לעהמאנן ממאינץ 500
משרתים 50.66 מה' ב' לעהמאנן ממאינץ 1000
מדור להועד 150.30 מבאראן ראהטשילד 605
שכר דפוס וניר 150.40 ע"ח המושב “ראשון לציון” 2495.10
כלי בית וכלי כתיבה 116 מהמכ"ע ראזסוועט 125
מכ"ע החבצלת 14 מהמכ"ע רוסקי יעוורעי 155. 357.50
עזר לעניים 572.80 מהמכ"ע ראזסוועט 77.50;974
עזר שכר דירה 88
עזר שכר ספינה 50 הלואה מה' אמזאלאג* ; הלוואה מה' ז. ד. לעוואנטין* 1635.90
טג' לאצילי אירופה 179
ע“ח המכ”ע "ראשון לציון 110
ס"ה 4101.80
על ר"ח אב נשאר בהקאססע 1003.20
ע"ח המושב ראשון לציון 357.50 1360.70
סה"כ 5462.50 סה"כ 5462.50

* ההלואות האלו הושבו ליד ה' ז.ד. לעוואנטין וליד ה' אמזאלאג אחרי אשר נקנתה אדמת ראשון לציון מההוצאות על קנין האדמה הזאת.

חתימות.

חותמת.


לה.

ביום ואו י“ב מנ”א התאספנו יחד הח“מ באסיפה כללית והסכמנו לבחור קאסיריר פריאוואריש אשר עליו יביאו כל או”א מאתנו שלשים רו“כ למען לגמור עם בעלי המלאכות להתחיל בראשונה לחפור הבאר באדמת אחוזתנו. ובאסיפה הכללית העתידה להיות אחר שבת ק' נבחר שנית ועד מיוחד מיושב ראש ושאר הנבחרים. ועתה עפ”י רוב דעות ה' יעקב פרץ פריימאן נ“י ובעה”ח והיה לבאר שלשים רו"כ המה חמשה ושבעים פראנק (75 פראנק). בכח והרשאה מאת צבי לעוואנטין ז.ד. לעוואנטין.

חתימות.

חותמת.


  1. קופיקה – מטבע רוסית השווה לפרוטה שלנו.  ↩

  2. מושבה  ↩

  3. כלומר, המצדדים ברעיון ההגירה לפלשתינה, היא ארץ ישראל בלועזית.  ↩

  4. הערבי חושב את כל אירופי חבוש כובע אירופי ובגדים חשובים לקונסול או לכל הפחות לרופא, ובכל משך ימי נסיעתי, ובפרט בימים האלו, טרם עוד נבנו הקולוניות בארץ־הקודש לאחינו בני ישראל, לא ידעו הערבים מטרת נסיעתי ויחשבוני לנוסע פרטי כאשר יבינו המה: “אנגלזי” (לאמר מארץ אנגליה) על שם הנוסעים האנגלים והצרפתים אשר יבואו מדי שנה בשנה ויעברו בארץ לארכה ורחבה. וכמה פעמים קרה לי כי הקיפוני המוכים ממחלות שונות וישאלו ממני מזור ותרופה, או שאלו ממני על דבר דין ומשפט שיש למשפחה אחת עם רעותה.  ↩

  5. בענין הקניה יש בתוגרמה חוקים ונמוסים רבים. ובנקל יוכל להכשל בהם מי שאינו בקי בכל אלה.  ↩

  6. המיסיונרים.  ↩

  7. מוליאר, ־ מיחם.  ↩

  8. בית ספר  ↩

  9. ואנן בני ישראל מה נענה אבתריה?  ↩

  10. על המקום הזה ביתה מכוונת, לפי דבריו, תפלת הכהן הגדול: ועל אנשי השרון וכו' שלא יהיו בתיהם קבריהם.  ↩

  11. כסף רוסי  ↩

  12. בית ספר  ↩

  13. אוליפנט – אנגלי נוצרי, חובב ציון.  ↩

  14. הנוסעים האלו העירו בגליון מיוחד, כי האדמה והמקום ישרו מאד בעיניהם ועדותם זו שלחתי בחודש סיון שנת תרמ“ב למערכת ה”רזוסט", שיצא לאור בסט' פּטרבורג.  ↩

  15. הדונם הוא המידה בארץ פלשת. ⅞11 דונם יעשו דיסטיאנה אחת רוסית.  ↩

  16. פלוני הסופר, שבא לא מכבר לארץ־הקודש כתב ב“המליץ” על ראשון לציון כי הקרקע איננה טובה ואשמים בזה, לפי דבריו, ראשי הועד, אשר קנו את הקרקע. מן הספּור הזה שספּרתי כאן, הידוע לכל בני המושב, יראה הקורא, כי כל בני המושב ראו את הקרקע בעצמם, חוץ מן האדונים אברמוביץ ויודלוביץ, שסמכו אז על החבר חנקין שבא אתם יחד, וה‘ אייזנברג שסמך את עצמו על ה’ הייסמאן. והדברים גלויים וידועים שאין איש במושב, המאשים את חברו בקנין הקרקע.  ↩

  17. המהגרים.  ↩

  18. החשבון הזה יבוא בסוף הספר.  ↩

  19. ראה מכתב המנהל הירש להרב ממוהילוב, שנדפס ב“המליץ” מס. 27, שנת 1884.  ↩

  20. ששה גרוש מעות יפו המה פראנק אחד.  ↩

  21. הערה למהדורה שניה: אף היו היסוד לבנין המושב גדרה. עבודתם הקשה, התלאות שעברו עליהם והצרות שסבלו, – כל אלה המה חומר מענין למי שיכתוב דברי ימי המושבה הזאת. מה שאוכל כעת להוסיף פה הוא זה, כי המושבה גדרה היא אחת המושבות היותר טובות בארצנו, מושבה שאכריה ונוטעיה חיים על עבודתם בלי תמיכות ואינם מסובלים בחובות רבים. (שבט תרמ"ג).  ↩

  22. עובדה.  ↩

  23. כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – מכאן ראיה לפי דברי האדון בריל, כי צריכים תחילה לזרוע השדות… האם לא שחוק הוא?!  ↩

  24. הדברים נכתבו בשנת תרמ"ג.  ↩

  25. זכרון יעקב.  ↩

  26. בהיותי בפריז נודע לי ממקור נאמן, כי הנדיב שלח לה‘ הירש במתנה סך חמשת אלפים פראנק והחזיר לו ה’ הירש את הכסף עם מכתב, אשר בו כתב אליו כדברים האלו: “אינני חפץ להיות אצלך שכור, כי אם שותף במעשי צדקתך”.  ↩

  27. החרושת. פבריקה – בית חרושת.  ↩

  28. אתמול קראתי המכתב הזה בידי הבחור הנזכר בעברו דרך עיר מושבי  ↩

  29. זהו יוסף ראבינאוויץ שהתנצר אח“כ, ע”כ מחיתי שמו.  ↩