בגלויה הכפולה שקִבל פעם סנדר זיו מעֲירתו הקטנה, שאלה אותו אחותו הצעירה ממנו, האחות הנשואה, מתי יבֹא הקץ לתלאותיו ולחיי הנדודים שלו בתוך הכרך הרחוק והזר. הקבר, כתבה לו, קברו של האב, שרוי בלי ציון ומצבה זה שנתים ויותר. חבילת הכרים וכלי הנחשת המועטים מתגוללים בעלית ביתו של המלוה וגאולה אין להם, אין; והנה חזר השבוע קרובם העשיר מן הכרך וסִפר, שפגש שם בו, בסנדר אחיה, וראהו כשהוא מתהלך ברחובות העיר קודר כֻלו ולבוש קרעים, כי שעורים למחיה אין לו ותקוה לתעודת בגרות גם כן אין, אינה נשקפת – ומתי, שואלת היא, יבֹא הקץ לכל אלה? האמנם לא הגיע עוד הזמן?
וסנדר זיו, בהתהלכו אחר כך ברחובות העיר קודר כֻלו ולבוש קרעים ובמוללו בין אצבעותיו את הגלויה הכפולה הזאת שנתקבלה מעֲירתו הקטנה, חשב כי צדק צדקה אחותו הצעירה ממנו, האחות הנשואה, בדבריה, כי אמנם צריך היה שיבֹא קץ לתלאותיו ולחיי הנדודים שלו בתוך הכרך הרחוק והזר, משום שכבר הגיע הזמן.
היה הדבר בבקר בהיר, באחד מימות החורף האחרונים, בתוך גן העיר נִפשר השלג ונמס על האילנות למעלה ועל גבי הקרקע למטה, וצפצוף צפרים היה בין הענפים ורֶוַח, רֶוַח כל כך גדול עד שבית האבנים הלבן, ביתו של הדוקטור שטרקמן אשר מעבר לגן, נשקף עכשיו משם בכל מלוא קומתו, הוא והגזוזטראות המגֻוָנוֹת אשר מימינו ומשמאלו והחלונות הכפולים אשר על יד הגזוזטראות הללו – וסנדר זיו התהלך בתוך שדרות הגן אילך ואילך וחשב על הבחינות הממשמשות ובאות, על בת בעלת הבית שלו, בת האלמנה, הנמצאת עכשיו בתוך הבית הגדול הזה, ביתו של הד"ר שטרקמן אשר מעבר לגן ועוד כמה וכמה דברים חשב, וקַוֵה קִוה בלבו כי לא יארכו הימים והחרף כליל יעבר מן הארץ, שהחלונות הכפולים אשר בבתי האבן הגדולים יפָּתחו לרוָחה ודלתות הגמנסיה – גם כן, ואביב ישתרר בחוץ ואביב יהיה גם בלבו, משום שככה צריך להיות, משום שכבר הגיע הזמן.
אחר כך, כשזמן הבחינות עבר ואתו יחד – גם האביב, כשבתוך גן העיר נתכסה הכל בירק כבד ועסיסי, ובין ענפי האילנות ובין דליותיהם לא היה רֶוַח כל שהוא – התנדפו חלומותיו הטובים של סנדר זיו והתקוות התפוררו ונמסו כאשר נמסה בכיסו טבלת השוקולדה אשר קנה פעם בשביל בת בעלת הבית שלו, בת האלמנה ונָתֹן לא נתן לה; ולפנות ערב, לפנות ערב, כאשר צלצלו הפעמונים בבתי כנסת הנוצרים במתינות, כאשר היה עצב רך מסביב ואפלולית, ולמטה על גבי המדרכות התהלכו אנשי צבא גבהי קומה, עשנו סגרות עבות להנאתם ודִברו וצחקו ביחד עם בנות אלמנה צעירות ובהירות – ידע סנדר זיו שעל הקץ אשר כתבה לו אחותו אין מה לחשוב, שלוֹ, לסנדר זיו אין בכלל לדבר או לחלם על איזה קץ שהוא, משום שכָּלו בשבילו, הוי כלו כל הקצין.
רחל פינברג, המורה הפרטית הזקנה רחל פינברג, זו אשר נבחנה ונכשלה עם סנדר זיו בשאלה מַתֵימַטית אחת, נכנסה פעם לחדרו בשעת בין השמשות כזאת והמראה אשר נגלה שם לפניה הדהים אותה כל כך, עד שהיא נשארה בפתח החדר כמסומרה ולא יכלה לזוז ממקומה.
הוא סנדר זיו, קטן־קומה ודל בשר, ישב לפני שלחנו הגדול מכֻוָץ כלו ועזוב, ישב וכבש את פניו בספרי הלמוד אשר לפניו, וגופו הזדעזע ופרפר אותה שעה באופן משונה כל־כך עד שאפשר היה לחשֹב שאחזתו העוית.
רגע אחד אמרה המורה הפרטית לעזוב בחשאי את החדר ולהתחמק בטרם שירגיש בה חברה, אולם אחר כך חזרה ממחשבתה זאת, התקרבה אליו לאט, הושיטה את ידה ונגעה נגיעה קלה בשערות ראשו.
– מר זיו, אמרה לו, מר זיו, אולי טוב היה לו לשוב ולהתישב בדירתו הקודמת, בביתה של האלמנה מלכין אשר בקצה הכרך השני?
תשובה לא באה. הוא הוסיף לשבת קטן קומה ודל בשר על יד השולחן הגדול אשר לפניו וענֹה לא ענָה. ואז הוציאה העלמה פינברג את מחברתה, מחברת החשבון הצנומה שהביאה אתה מן הבית, צנחה וישבה על אחד הכסאות אשר לפניה – והורידה את ראשה.
הו, מה גדולה היתה הקדרות אשר שררה ברגעים אלו בתוך החדר.
לאור בין הערבים הקלוש אשר חדר מן החלון הקרוב אפשר היה לראות את עמודי החשבון המחוברים ואת הספָרות הבודדות אשר הציצו פה ושם מתוך שורות המחברת – ספָרות קהות ומחוסרות בטחון אשר נשענו על סמני השאלה שבצדן באפיסת כח וצפו לפתרון, להארה כל שהיא… אכן חמורות ומסובכות היו השאלות אשר נזדמנו לה, לרחל פינברג, בספר החשבון שלה בימים האחרונים, אולם – כלום אפשר היה לה לפנות אליו, אל סנדר חברה, ולבקש ממנו עזרה והסברה, בו בזמן שפניו מקדירים וגופו רועד באופן משונה כל כך בשעת בין השמשות? להפך, בשבתה אחר כך, בלילה, על יד חלונה הפתוח, ובסמטה מסביב שוררות דממה וקרירה1, ומלמעלה, מעל העמוד הטלגרפי הקרוב, מציץ אליה פנס אלקטרי פנס בודד וחִור – התחבטה זמן רב בדעתה ובקשה עצות ותחבולות היאך להוציא אותו, את סנדר זיו, מן המצב המסובך, לעזור לו עד כמה שאפשר ולהקל את משא יגונו.
כן, בתוך הסמטה אשר בה ישבה הגברת פינברג שררו בלילות קרירה נעימה ודממה, ופנס אלקטרי היה תלוי למעלה מחלונה, פנס המפיץ אור כחֹל וחִוֵר ועלול לעורר הרהורים שונים בתוך הלב ורגשות – אף־על־פי־כן לא הועם אף רגע אחד זֵכר דמותה של בת האלמנה בלבבה ופניה הזכים של זו צפו ואלו לפניה תמיד ביחד, בשורה אחת אתו, עם סנדר חברה וידידה.
בשבתה כך בלילה לפני חלונה הפתוח, והיא בודדה, בודדה עד לאין קץ וגבול, עלו לא פעם בעיניה דמעות חרישיות וטובות, דמעות של תוגה וגיל כאחד, למראה הזוג הנחמד הזה, המתקשר בדמיונה בעבותות אהבה, מתקשר לעולם, לנצח נצחים, בו בזמן שהחַיָל, קרובה ומעריצה של בת האלמנה הזאת, עומד מאחוריהם סר כלו וזעף, עומד ומעשן ביאוש את סִגרתו העבה, ועִגולי העשן המתנשאים ועולים למעלה, מתנדפים ברוח ונמוגים כמו התקוות אשר בלבבו.
האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו של חיל צעיר, חיל אשר גֹבה לו וגאון, אשר השפם שלו גדול והאמונה בכחות עצמו כבירה – האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו הוא תעלינה פעם ברוח, תתנדפנה וכָלו כאשר יכלֶה עשן זה של הסִגרה?
היא, רחל פינברג, בגמרה פעם בבקר את שעוריה, השעורים הפרטיים שהיו לה בבתים שונים, ישבה במרכבת הטרַם ההולכת אל קצה העיר השני, סרה שם לאחד הרחובות, שכרה לה חדר קטן וצר והעבירה שמה עוד באותו יום את ספריה ומעט חפציה.
שעה ארֻכה עמדה אחר כך על ברכיה לפני ארגזה הפתוח, ארגז הרוָקים שלה הגדול, והוציאה ממנו את מכשירי הכתיבה ואת הספרים השונים, שקַפל קִפלה אותם קֹדם בחפזון ובלי סדר ושעכשו צריך היה להניחם ולסדרם על השלחנות ועל הכונניות אשר מסביב.
התנהלה המלאכה הזאת לאט ובכבדות, כי הנה מלבד הספרים, ספרי הלמוד הדרושים, נתגלגלו ונזדמנו פעם בפעם לידה חפצים אחרים, חפצים ישנים ונשכחים: גלויות ותמונות אשר הצורות נטשטשו עליהן כבר מיוֹשן, כלי לבן, שתקנה פעם האם, לפני הרבה, הרבה שנים, כובע שחור מלופף צעיף דק, כובע אֵבל אשר נקנה אחר כך, אחרי מותה של האם, ולבסוף פתקה קטנה עם בֵּאור קצר וחֹמר לחִבור, פתקה אשר קבלה פעם, בשעת הבחינות, ממנו, מסנדר חברה.
אכן קשים ומעציבים היו הזכרונות שעוררו בקרבה כל אלה החפצים אשר נזדמנו לה פעם בפעם בתוך ארגזה הגדול. היא הוציאה אותם בזה אחר זה בזהירות, הניחה ופרשה אותם על הארץ מסביב, וככה עמדה זמן מה עליהם אלמת, כורעת על ברכיה וקפואה כאדם העומד ומסתכל במַפֹלת חייו.
אולם כשהתקרבה ובאה שעת בין השמשות מִהרה ונִערה מעליה את אבק הזכרונות והקדרות, הכינה ושָפתה קומקום של תה על מכונתה הקטנה, מכונת הספירטוס, ויצאה לקבל את פניו של סנדר זיו, אשר הבטיח, אשר צריך היה לבֹא ולראות את דירתה החדשה. החדר הזה, החדש, היה צר אמנם וקטן, הרבה יותר קטן מזה שהיה לה בשכונה האחרת, גם המדרגות שהובילו אל הקומה העליונה רעועות היו וצרות, אבל תחת זה היו חלונות החדר מתוקנים וגדולים, ולמטה, בתוך המרחב אשר לפני החלונות האלה, השתרע גן־העיר עם כל הרחובות והסמטאות אשר מסביביו, עם שורת הבתים, בתי האבן הגדולים, הלבנים, אשר מאחוריו ועם הגִנות, גִנות הפרחים, אשר על יד הבתים האלה.
ההיה צֹרך לבֹא ולקרא לכל הרחובות והסמטאות הללו בשמותיהם וכנוייהם? בפרטות מאין דוגמתה אפשר היה לראות דרך אחד החלונות האלה את הגנה הקטנה, גנת הפרחים של הד"ר שטרקמן, אשר מעבר לגן הגדול, אותה ואת השבילים הצרים, השבילים מרֻבצי החול המתפתלים בין ערֻגותיה ואת המחנכת, מחנכת ילדיו של הדוקטור הזה אשר התהלכה עכשיו בתוך השבילים מרֻבצי החול הללו.
הנה כי כן! לא בכל יום, אפוא, השתמשה בת האלמנה הזאת בשעת החֹפש שנִתנה לה לפנות ערב, כדי לצאת ולהזדמן עם קרובה החיל ולהתהלך אתו על גבי המדרכות אשר בצדי רחובות וגנים. סנדר זיו עמד לפני החלון הפתוח, לפני המראה הזה, התמוה, אשר מנגדו, ועָצם ושפשף פעם בפעם את עיניו, כאדם אשר נשא זה עתה את פניו למעלה והסתכל בעֶצם השמש. פעמים אחדות עבר את החדר לארכו ולרחבו, אחר כך עמד, העביר את ידו במתינות על פניו, על שערות ראשו, ומחשבה אחת משונה נצנצה ועברה במהירות הבזק במחו, מחשבה אשר הפליאה אחר כך אותו, את סנדר זיו גופו, בזרותה והעירה בו רגשות של חרטה ומוסר כליות.
הוא חשב שאלמלי2 פרצה פתאם מלחמה בין רוסיה ובין איזו מדינה אחרת, כזו שהיתה, למשל, לפני שנים אחדות בינה ובין ארץ יפוניה או כיוצא בזו, אלמלי, חשב, קרה כדבר הזה – מה היה אז גורלם של כל אנשי הצבא הנמצאים בתוך הכרך הגדול הזה?
הנה עד היכן הגיעו הדברים. הוא, סנדר זיו, הרחמן ורך הלבב, זה שחס על הקטן שביצורים ולא פגע בו מעולם לרעה, זה אשר במשך כמה וכמה שנים ניזון בירקות וצמחים ולא אכל שום דבר מן החי – הוא עמד עכשו כאן, על יד החלון הזה, וחלם על מלחמת אנשים ושפיכת דמים! אמנם – השתדל להצטדק בפני עצמו – היֹה היתה זאת מחשבה בת רגע, מחשבה אשר הבהיקה במחו כלהב של חרב – ונעלמה, אלא ואף על פי כן – הן עבר עבֵרה במחו – ובכל זדונה – הכדאי הוא אחרי כל זה לעמוד כאן, על יד החלון, ולהזין את עיניו במראה אשר לפניו? חוֵר כֻלו ומלא התרגשות נטל את מקלו ואת כובעו, ירד בחפזון מעל המדרגות לאור הגפרורים אשר הדליקה פעם בפעם רחל פינברג מאחוריו, ובפעם הראשונה אחרי ימים ושבועות רבים, עבר את הרחבה הגדולה המשתרעת לפני הגן העירוני ונכנס לבין שדרות עציו וערוגותיו.
* * *
אחד ממכיריו של סנדר זיו, בחור אֶכסטרן אשר כתב ושלח סִפורים למערכת של ירחון עברי אחד, לעג לו לסנדר זיו ומשך בכתפיו כאשר גִלה פעם הלה לפניו את לבבו וסוד אהבתו. האמינה לי, ידידי, אמר לו הבחור המספר, שאלמלי באנו לכתֹב ולתאר בחור בן שלשים ומעלה, בחור אשר מצב בחברה אין לו וקרקע תחת הרגלים – גם כן, אשר יבש הוא ודל, ושערו נושר יום־יום, וכֻלו רצוץ ומשול כחרס הנשבר, והוא, בחור זה, שואף צִלה של נערה צעירה ובהירה, וחולם עליה חלומות בהקיץ ומתהלך בלילות מאחורי חלונות ביתה כתלמיד של גמנסיה מן המחלקה הששית או השביעית – אלמלי ככה כתבנו, כי אז היו אומרים עלינו שמזַיפים אנחנו את החיים, שרחוק הדבר מן המציאות ומן הריאליות וכולי, ושכל זה הוא למטה מכל בִקרת. משום שאין בחור, שהוא בן שלשים ומעלה, בחור אשר יבש הוא ודל, ששערות ראשו נושרות יום־יום, והוא רצוץ כלו ומשול כחרס הנשבר, אין בחור כזה חולם אלא על פנת גג שקטה, בת בעל בית מבוגרת וחנות של מכֹלת – חנות קטנה עם שלט גם כן לא גדול ועם תבשיל טרי וחם, תבשיל אשר החותנת מכינה ומגישה אותו לפניו בעצם ידה.
או שמא הוא, סנדר זיו, מקוה עוד ללמֹד ולהשתלם, להשיג תעודה של גמנסיה הגונה ואיזה מעמד על ידי כך בחיים?
לא, ללמֹד, להוסיף ללמֹד על מנת להבחן ולקבל תעודות אין הוא מֻכשר עכשיו, אינו יכול. הוא, סנדר זיו, לא שלח מעולם סִפורים למערכות של עתונים וירחונים, ועל ריאליות וזיוף החיים לא חשב, אולם זה שלבו הָמה בקרבו ונלחץ מתוך כאב וגעגועים לא פחות מלבו של איזה תלמיד הלומד במחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה – זה לא היה מוטל בשום ספק.
הו, מה גדולה היתה המועקה בתוך הכרך בימים האחרונים ומה קשה השממון אשר מסביב. לאֹרך חופו של הנהר היו מתנהלות יום יום עגלות מלאות רהיטים וכלי בית שונים, שנשלחו אל היער הקרוב, אל בתי הקיץ המרֻוחים אשר בתוכו. אחד, אחד התרוקנו בתי האבן הגדולים ונסגרו על מסגר, הם וגִנותיהם הקטנות והסֻכות אשר בתוך הגִנות הללו – וסנדר זיו התהלך על גבי המדרכות עיף כֻלו וכושל, התהלך ונשא את עיניו על חלונות הבתים הסגורים אשר ממעל, והמחשבות התכמשו ונבלו בתוך מֹחו כצמחי הגִנות העזובות אשר על יד הבתים מסביב. לפנות ערב, לפנות ערב, בצַלצל הפעמונים הגדולים בראשי המנזרים ובתי כנסת הנוצרים, היה חוף הנהר הומה מאנשים צעירים וזקנים אשר נדחקו וירדו בחפזון אל האניות הקטנות, העומדות להפליג אל מעונות הקיץ השונים. הרחק, הרחק, במדרוני ההרים אשר מעבר לנהר, השחיר היער, יער הארנים הגדול, זה אשר בתוך שדרותיו הרחבות טילו עכשו בני הנעורים יומם ולילה, ושעל גבי השדֵמה אשר בקרבת השדרות הללו התגודדו ילדים בני גילים שונים, הבהיקו שם כלפי השמש בלבנת חולצותיהם הרעננות ושחקו במשחק הקרוקט ביחד עם תלמידי גמנסיה מגודלים ומחנכות בהירות וצעירות.
רחל פינברג עמדה על יד חלונה, חלון חדרה החדש, המָפנה אל גן העיר וסביבתו, ושערותיה הקלושות נשמטו לה אחת, אחת מתוך תסרקתה הזעומה, נשרו ונתלו לה מאחוריה באפיסת כח גמורה.
כאן, בתוך החדר הקטן, עמד ארגזה הגדול, ארגז הרוָקים שלה, מרושל כֻלו ופתוח. התמונות הפוטוגרפיות הישנות התגוללו פה ושם מטֻשטָשות צורה ועזובות. כלי הלבן היו מאובקים ומָשלכים על אחד הכסאות ללא סדר וגהוץ, ומבין כלי הלבן המאובקים האלה השחיר באבֵלות כובע הלֶבד הישן והֵעיר בתוך הלב זכרונות רחוקים, זכרונות קשים ומעציבים גם יחד. סנדר זיו, בהתהלכו אילך ואילך בתוך החדר הקטן הזה, היה מתעכב לפעמים על יד צִבור הלבנים הזה – על יד הכובע, מעביר בחשאי את ידו על חלקת סרטיו, על משיו וצעיפו, ופניו הדלים היו מתכרכמים ומקדירים אותה שעה הרבה יותר מאטון האֵבל הזה הנתון בין אצבעותיו. מה היה לו לסנדר זיו ברגעים אלו, ולמה קדרו ככה פניו? הרחשו אז בלבו הרהורים שחורים, הרהורים על דבר מות וחדלון? או אולי הזכיר לו מראה הכובע הזה ימים אחרים, ימי אבלה של בת האלמנה, כאשר היתה חובשת לראשה כובע לבד כזה וצעיף שחור כזה – והוא יושב אז עדיין לבטח בביתה, ונהנה יום יום מזיו פניה? – מי יודע.
היא רחל פינברג, אחרי אשר עמדה פעם במשך שעות רבות לפני ארגזה קִפלה וסִדרה בו מה שסדרה, סרה אל חופו של הנהר וקנתה לה שם כרטיס מסע של האניה היוצאת עם שקיעת החמה לדרכה; ובשעה השביעית לפנות ערב, כאשר צלצלו פעמוני המנזרים הגדולים מסביב, וחוף הנהר המה מרוב אנשים צעירים וזקנים, נדחקה וירדה אף היא אל הנמל אשר למַטה, ירדה בנרתיק של כובעים מלא ספרים בידה ובנצנוץ של חסד בתוך עיניה, ונכנסה אל האניה העומדת להפליג אל יער הארנים הגדול.
כאשר התחילה האניה לזוז ממקומה – הוציאה מתוך כיסה מטפחת קטנה ולבנה, נפנפה אותה פעמים אחדות באויר – וחִיְכה מטוב לב.
מקום לישיבה עוד טרם מצאה לה, נרתיק הכובעים היה נתון בידה והתנועע ביחד אתה בהתאם לתנועות האניה, אבל – אין דבר: היא הביטה אליו, אל סנדר זיו, בעיניה הגדולות והטובות, נפנפנה כנגדו במטפחתה – וחיכה:
– הן בֹּא יבֹא בקרוב לראות את שלומי ביער – קראה אליו, כאשר הסתובבה האניה והפכה את פניה כלפי זרמו של הנהר, וסנדר זיו הביט אליה – אל המטפחת הקטנה אשר בידה ואל מדרוני ההרים אשר מעבר למטפחת הזאת, והַרגֵש הרגיש פתאם, שאם לא ימהר ויסתלק תיכף מן הנמל הזה ומן האנשים האלה שמסביבו, אז יקרה אותו לעיניהם כדבר אשר קרהו פעם בביתו, בבא אליו הגברת פינברג בשעת בין השמשות, והוא שכח אז ולא סגר את דלת חדרו כהֹגן.
‘הן בֹּא יבֹא לראות את שלומי ביער’ – חברתו המעונה, בישת המזל וטובת הלב – חברתו לבחינות.
בשבתו אחר כך על ספסל בודד ועזוב בצדי החוף, ולפניו רבץ הנהר רחב ושלֵו ומלא על גדותיו, ומסביב שררו עצב, אפלולית וצלצול פעמונים – עלו והתיצבו לפניו חליפות פניה של זו, הקודרת, הקרובה, החברה לצער, לשאלות חשבון מסובכות, ופני האחרת, הבהירה אמנם, שטופת האור, אבל הרחוקה, המסובכת היא גופה כשאלת חשבון קשה ואשר פתרון רחק ממנה, אָין.
כאבוקות בודדות שבתוך תהום שחורה נראו לו עכשו הזכרונות אשר צפו ועלו לפניו מתוך עברו הקרוב: לילות של שבת בבית ההוא, בית האלמנה, תנור מוסק וחום של חיי משפחה. היא, הבת, בתה של האלמנה הבאה לבקר את בית אמה, שתי הצמות הבהירות הרוטטות לה מאחוריה, והאור הזך השופע מתוך עיניה, אור שיש בו כדי לחמם נשמה קפואה אפילו כזו שלו, של סנדר זיו, לעודדה ולהעיר בה בטחון ואמונה. הן אלמלא הקדיר פתאום האור הזה בשבילו ודעך – מי יודע אם לא היה לו כבר כיום קרקע תחת הרגלים ומעמד בחיים, מעמד העלול לעורר קנאה בלבו של כל אכסטרן וכותב סִפורים.
הו, מה רבו המחשבות אשר התרוצצו בלבו של סנדר זיו בערב קיץ זה, בשבתו על הספסל הבודד אשר בצדי החוף, ולפניו רובץ הנהר רחב, ושלֵו ומלא על גדותיו.
האפלולית אשר מסביב הלכה אמנם וגדלה מרגע לרגע. מראה ההרים שמעבר לנהר נטשטש לאט, לאט ונבלע בתוך הערפל. צלצול הפעמונים, פעמוני המגדלים אשר לבתי כנסת הנוצרים, אף הוא חדל ונפסק, אולם לעומת זה הגיעו עכשו מאחד הבתים הקרובים צלילי פסנתר נוגים וקטעי שירה, שירה שיש בה כדי לזעזע את נימי הנשמה ולהזיל דמעות מעיני כל נערה ענוגה ורכת לב. וסנדר זיו ישב וחשב, שאלמלי נִתן לו הכשרון לכתב ולהביע במלים וחרוזים את רחשי לבבו, כמו למשורר מחבר השירה הזאת, כי אז – מי יודע? – כי אז היה כותב אולי דברים שיש בהם כדי להזיל דמעות מעיני נערות אשר לבותיהן קָשו בשבילו מני אבן.
אולם כשרון להביע את רגשותיו בכתב לא נִתן לו, לא. ידֹע לא ידע לכתב ולהרצות על גבי הניר את מחשבותיו אפילו כאכסטרנית זקנה וטובת לב, כרחל פינברג זו, אשר כתבה ושלחה לו אחר כך מכתבים קצרים ויפים ממעון הקיץ שלה מדי יום ביומו, ואשר השכילה הלא למסֹר לו במלים מועטות ובפשטות גדולה ידיעות שונות על מכרים ומכרות רבים ועל חנה מלכין, המחנכת בת האלמנה חנה מלכין, בראשם, היא, המחנכת הזאת, המשכימה כל כך לקום בימי קיץ חמים אלה, היוצאת אל היער, אל עֹמק היער, עם דמדומי החמה הראשונים, בשעה שהערפל רובץ עוד מסביב כהה ובלתי שקוף ותריסי החלונות סגורים ומסוגרים בכל בית ובית. גם כאן, כתבה לו, ישנן על יד הבתים הגדולים גִנות פרחים קטנות, וסֻכות יש בתוך הגִנות הללו ושבילים, שבילים צרים, מרֻבצי חול, שאפשר, שנעים להתהלך בהם יום־יום עם שקיעת החמה. בתוך השדרות אשר ביער פנימה ישררו כמעט תמיד שקט ואפלולית, אפלולית קרירה וטובה, בו בזמן שהשדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות הללו, בקרבת ביתו של הד"ר שטרקמן, מלאה תמיד זֹהר של שמש וילדים בני גילים שונים וילדי הדוקטור הזה עם מחנכתם בראשם – היש לה צרך לחזֹר ולבקש אותו עוד פעם שיבקר אותה כאן בימים הקרובים? הן בֹא יבֹא ‘ידידה ואחיה’ – גמרה את מכתבה בציטטה משירי נַדסון:3
אמנם כן: ‘העָיף והנַעֲנֶה’.
‘האח העָיף והנַעֲנֶה!’
סנדר זיו עמד על יד הראי הקטן התלוי על הקיר אשר לפניו, הסתכל וגִלח בחפזון את זקנו, וידיו רעדו ונכשלו פעם בפעם בחלקת פניו, כאִלו התכונן ללכת ולעמוד למבחן לפני איזה חֶבר של מורים בתוך הגמנסיה. חולצת הסָטִינה החדשה, החולצה אשר נקנתה אמש לשם הנסיעה הזאת, היתה בלתי נוחה, זרה ברשרושה ובהירה, בהירה אולי יותר מדי לגבי שלשים שנות החיים, שנות הצער, אשר עברו – לגבּי הציטַטה הזאת, המוצלחת, הלקוחה משירי נַדסון. אולם רוח הבֹקר אחר כך, באניה, עודדה וחִזקה שוב את הידים. אחר כך, באניה, היה ריח של שדות מסביב, ושפע של אור היה ורוָחה, רוָחה אשר כמוה היתה רק לפני הרבה, הרבה שנים שם, בסביבות העֲירה הרחוקה כאשר יצא עם חבריו לתלש ירק לחג השבועות – ובנִגוד לקטעי החרוזים של משוררים רוסים, נצנצו עכשו ועלו בזכרון פסוקים נשכחים מגִרסת הילדות הרחוקה, פסוקים שלמים מספר התהלים ושיר השירים. מה תפל וחִלוני נראה עכשו הכרך הגדול אשר נשאר שם בצדי החֻפים מאחוריו, ומה פעוטים וחדלי אונים נראו בתי הקסרקטין אשר בתוך פרבריו מסביב.
רחל פינברג, אשר יצאה לקראתו אל החוף בשמשיתה הלבנה, ואשר הכניסה אחר כך גם אותו, את סנדר זיו אל תחת השמשיה הפתוחה הזאת, התעכבה רגע, כאשר הגיעו שניהם לקצה מדרון ההר, הושיטה את ידה והראתה לו את הכרך הזה, הרובץ שם עכשו שפל כל כך, מלוכלך בעשנו ואבקו, בו בזמן, שכאן, בצד השני, הראתה לו, שורֶה על הכל נֹעם של קיץ וברכת אלהים ממעל.
אכן יפה היה המקום הזה עם שפעת ארניו ושלל צבעי פרחיו, עם רום פסגות הריו והמית מעינותיו, המעינות הצנועים המפכִּים בין ההרים האלה.
על יד הבתים הגדולים נמצאו אמנם גִנות פרחים קטנות, וסֻכות היו בתוך הגִנות הללו ושבילים, שבילים צרים המרֻבצים חול צהֹב ודק מן הדק.
בתוך השדרות אשר ביער פנימה שררו שקט ואפלולית, אפלולית קרירה וטובה, בו בזמן שהשדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות הללו, בקרבת ביתו של הד"ר שטרקמן, היתה מלאה זֹהר של שמש וילדים בני גילים שונים וילדי הדוקטור הזה עם מחנכתם בראשם, היא ושתי צמותיה הבהירות היורדות לה מאחוריה וסרט המשי הכחלחל, הדק הקלוע לתוך הצמות הללו. האמנם בא גם הוא לשבת כאן במקומנו? – שאלה אותו, את סנדר זיו, ונענעה לו בראשה ושתי צמותיה התנענעו אף הן משהו ורטטו לה מאחוריה, ולוֹ, לסנדר זיו, נדמה שכל הזֹהר השפוך כאן עכשיו מסביב, שופע לא ממרום, מן השמש אשר ממעל, כי אם ממנה, מבת האלמנה הזאת העומדת לפניו, מזהב צמותיה התלויות ויורדות לה מאחוריה, מבין קפלי הסרט הכחלחל והדק הקלוע לתוך הצמות הללו.
ההיה צֹרך להוסיף ולהתהלך עוד?
רחל פינברג, אשר חכתה לו באחת השדרות הקרובות, מסרה לו את הפרחים אשר קטפה בין העצים כאן ובתוך ערֻגתה היא, ערֻגת הפרחים היחידה שמאחורי חלון חדרה – וככה הלכה על ידו מחרישה, מכונסת אל תחת שמשיתה הפתוחה ומסתכלת פעם בפעם אל הזֵר ההולך הלֹך והִקלֵע, הלֹך וגדֹל בין אצבעות ידיו של חברה.
הוֹ על הפרחים אשר קטפה אותם בערֻגתה, הערֻגה היחידה שמאחורי חלון חדרה: על משכבה, אחר כך, בלילה, כבשה שעה ארֻכה את פניה בכרָהּ הקטן, כר הרוָקים שלה הקשה, ומעיניה נזלו, שטפו הדמעות בלי קץ, בלי הפוגות, בו בזמן שבחדר השני, החדר הפנוי הקרוב, ישב סנדר זיו לאור המנורה הדולקת וטרח והוסיף לתקן עוד את הזֵר הגדול אשר לפניו. כדי שלא יהא האור חודר אל החדר הקרוב ומפריע את מנוחת חברתו ושנתה, נטל את אחד ממכתביה האחרונים, תלה אותו והאהיל בו על המנורה הדולקת, וככה ישב דומם ועטוף צללים על עבודתו ועל אגֻדת הפרחים המגֻונים אשר לפניו, וראשו נתלה ונשמט פעם בפעם על חזהו ונאחז בקורי תרדמה וחלומות.
לאט, בלי חפזון נהרו המראות ועברו האחד אחרי השני. הוֹפֵע הופיעו שדות בר רחוקים ותמוהים, שמים גבוהים, שמי עיר המולדת הקטנה וקברו של האב, קבר עזוב, אמנם, מחוּסר ציון ומצבה, אבל עטוף אור כֻלו ושלוה, והאב המביט אליו מתוך הקבר אף הוא – פניו מאירים הם ושלוים:
‘דרך צלחה, בני, דרך צלחה’ – הוא מנענע לו בראשו ומסתכל בו ברחמים רבים, והשדות הרחוקים והתמוהים נמשכים, נוהרים הלאה ונעלמים, הם ושמי העֲירה והקבר, קברו של האב. הָיֹה יהיה רק זֹהר גדול מסביב ורוָחה, ומתוך הזֹהר והרוָחה האלה צפה ועולה דמות ידועה וקרובה, דמותה של בת בעלת הבית שלו מלפנים, בת האלמנה מלכין: זקופה וקלת תנועה – לאט ובקצב תלך הלֹך ופסֹע כנגדו, הלֹך ונענע בראשה, ושתי צמותיה הבהירות תלויות ורוטטות לה מאחוריה כעגילי הזהב הקטנים אשר באזניה. – חנה, חנה – קרא לה בשמה – הידעת בשביל מי באתי הנה, אל יער הארנים הזה? היא נענעה בראשה:
– כן, היא יודעת.
– ואֶת ענויי נפשי הנה זה שנה ויותר גם כן ידעת?
– גם זה.
– הרוצה את שאביא לך את הזֵר, את זֵר הפרחים, אשר קלעתי בשבילך בעצם ידי? – אחר כך, בבֹקר, בקצה מדרון ההר – ענתה לו והפכה את פניה ונעלמה, ואִתה יחד נעלמו גם הזֹהר והרוָחה אשר מסביב ובחדר היתה כֵהות של דמדומי בֹקר. סנדר זיו התרומם, העביר את ידו על פניו, על שערות ראשו הפרועות ויצא החוצה. הערפל אשר רבץ מסביב היה כהה עדיין, בלתי שקוף, ותריסי החלונות – סגורים ומסוגרים בכל בית ובית:
– מה היה פשר המלים ‘דרך צלחה’, ‘דרך צלחה’? איזוהי הדרך אשר הוא, סנדר זיו, מתכונן ללכת בה, ולמה הסתכל בו האב ברחמים רבים כל כך?
בתוך השדרות הָרְגשה כבר תנועה של בֹקר, בתוך השדרות התהלכו אכרים ואכרות המביאים צרכי אכל מן הכפרים הקרובים. הלכה והתקרבה השעה החמִשית. באחד השבילים הקרובים נשמע קול רשרוש של שמלה, רשרוש ידוע ועדִין וטוב – והוא הרחיב את פסיעותיו וכִון את פניו אל קצה מדרון ההר.
פתאם נדמה לו שמתוך אותו השביל הקרוב גופו מגיעה אליו שִירה חשאית וקול צעדים. הצעדים כבדים הם, צעדי גבר בלי שום ספק, והשִירה – שירת חַילים ויושבי קסרקטין, רגע אחד התעכב מוכה תמהון על מקומו והקשיב.
– האמנם חונים פה במקומות האלה איזו מחנות של אנשי צבא? – שאל את אחד האכרים אשר בא לקראתו.
וכאן קרה דבר אשר הדהים לרגע את כל האכרים מוכרי החלב והירקות שהיו באותו מעמד והיה אחר כך לשיחה בפי יושבי המקום במשך ימים ושבועות רבים: סנדר זיו, בהסתכלו באיש הצבא אשר נתגלה ויצא אליו מבין השיחים, נזדעזע פתאום ונרתע לאחוריו. רגע אחד אמר להמלט אל השביל הקרוב, השביל אשר מנגד, אולם אחר כך חזר ממחשבתו זאת, נתכוץ כלו, ובאבדו את שווי משקלו, צנח במתינות מעל מדרון ההר ונֻפץ שם אל הסלעים כאשר ינָפץ החרס הנשבר.
לו, לסנדר זיו, נדמה כי ברגע התכוצו דחף אותו מישהו בידו ולִוה אותו באיזו מלים גסות – בלשון חילים. אולם רֹשם הדחיפה הזאת והמלים שבאו אחריה נִשאו רק רגע אחד קטן במוחו ולא יותר. אחר כך באו רשמים אחרים, אחר כך נראה הנהר אשר למטה, הוא ושני החֻפים המשֻפעים אשר מימינו ומשמאלו ושפע האור והרוָחה אשר על פני החֻפים הללו, רוָחה אשר כמוה היתה רק לפני הרבה, הרבה שנים שם, בסביבות העֲירה הרחוקה בצאתו עם חבריו לתלש ירק לחג השבועות. לבסוף הופיעו גם הם, החברים הטובים ההם גופם: שטופי אור ומלאי רחמים – בזה אחר זה הגיחו מן הסוּף אשר למטה, הלכו ונמשכו אליו ממעמקים, הלכו ופרשו כנגדו את זרועותיהם הקטנות – ומסביב נִהיתה מנוחה, מנוחה טובה, מנוחת־נחמה, כזו אשר תהיה רק אחרי אשר ימָצא הפתרון לשאלה מסובכת וקשה.
* * *
רחל פינברג אשר התהלכה אחר כך, בימים הקרובים, בין סבכי העצים והסלעים אשר למטה, לרגלי ההר, מצאה שם, מלבד כובע קש ישן ושיורי קרעים של חולצת סָטינה, גם אי־אלו פרחים, אשר התגוללו פה ושם בין העשבים ושנראו נעדרי־ערך וכמושים ככתמי הדם אשר מסביב. אלו היו פרחי הזֵר, אותו הזֵר שהוא, סנדר חברה, סדר וקלע בכל כך רוך והתמכרות רק שעות אחדות לפני בֹא קִצּוֹ.
בעוד זמן מה נָבלה גם שארית הפרחים אשר בתוך ערֻגתה, הערֻגה היחידה שמאחורי חלון חדרה – אם מתוך חֹסר טפול או משום שהתקרבו ובאו ימי הסתו – איך שהוא, והיא, רחל פינברג, אספה את מעט חפציה ואת ספרי לִמודה, יצאה ועברה אל הכרך הגדול, הכרך הקרוב, והתישבה שם בדירתה הקודמת, בתוך הבית הישן אשר בסמטה השקטה. בשבתה בלילות על יד חלונה הפתוח, והיא בודדה, בודדה עד לאין קץ וגבול, עלה לא פעם לפניה זכר מראהו של סנדר זיו וזֹהר פניו הבלתי רגיל בעמדו שם, על יד השדֵמה הגדולה אשר בקרבת שדרות היער.
אָכֵן, חשבה, יש אשר אחרי פרפורי הגסיסה היותר קשים הַרפּה ירפו מהאדם יסוריו שעה אחת לפני מותו. והוא רואה את עצמו מאושר ושלֵו וחושב שהחיים הנה זה רק עתה התחילו – שעה כזאת היתה לו לסנדר זיו אז, בעמדו על יד השדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות, שעה שבאה לו אחרי ענויי גסיסה של שלשים שנה ויותר.
בתוך הסמטה אשר בה ישבה הגברת פינברג שררו גם עכשו בלילות קרירה נעימה ודממה. ופנס אלקטרי היה תלוי לה למעלה מחלונה, פנס המפיץ אור כחֹל וחִור מסביב והעלול לעורר הרהורים שונים בתוך הלב ורגשות – אף־על־פי־כן לא היה עוד זכר דמותה של בת האלמנה זך וטהור בלבבה כמו בימים שעברו, ובהופיע פניה של זו לפני עיני רוחה, והופיע תמיד ביחד, בשורה אחת עם חַיל רחב חזה וקשה לב, בו בזמן שמאחוריהם הקדיר רק קבר בודד לבד, קבר אשר עפרו תחוח עדיין – שטרם הספיק להתיבש.
את קברו של סנדר זיו היתה רחל פינברג מבקרת לעתים תכופות מאד. הוא היה בדוּל ומרוחק קצת מיתר הקברים אשר בבית העלמין ושרוי בלי ציון ומצבה, כזה של אביו בתוך העֲירה הרחוקה. בימות הסתו היו באים העורבים ועומדים על עפרו התחוח, מנקרים בו בחרטומיהם וצורחים – ואז היתה רחל פינברג מוציאה את מטפחתה הקטנה, כובשת בה שעה ארֻכה את פניה, ומֵעיניה היו נוזלות, שוטפות הדמעות בלי קץ, בלי הפוגות, בו בזמן שבין האילנות הקרובים התלבט והָמה הרוח בעצב, הִשיר עלים בודדים ונובלים מעל הענפים ופִזר אותם על הקרקע מסביב, מסביב.
פעם, בשובה מבית הקברות ביום סתו כזה, קרה לה מקרה קטן אשר הפתיע אותה לרגע וגרם לה התרגשות בחִנם: לה נדמה, שהמחנכת בת האלמנה, העלמה חנה מלכין, אשר עברה על ידה על גבי המדרכה, עִכבה עליה רגע אחד את מבטה וכאלו בקשה להגיד לה דבר מה. השעה היתה שעת שקיעת החמה ודמדומים. בראשי המגדלים אשר לבתי כנסת הנוצרים צלצלו עכשיו הפעמונים הגדולים במתינות, ועצב רך היה מסביב ואפלולית, והיא, רחל פינברג, הלכה וחשבה על זה, שטוב היה לה לקַמץ בהוצאותיה, לאסוף מעט כסף ולהזמין בשביל הקבר מצבה, ולו רק מצבה אבן פשוטה עם כתובת זולה, בלתי גדולה – ופתאם נדמה לה, שבת האלמנה הבאה לקראתה, מביטה אליה ורוצה להגיד לה דבר מה, ואז הזדעזעה משהו, אספה את כל כחותיה ואמרה לגשת אליה; אולם כעבור רגע נוכחה, לדאבונה, שאת מבטה של זו משכה לא היא, כי אם מגבעתה – כובע הלֶבד השחור אשר על ראשה, זה שכל כך דומה היה לכובע האֵבל הישן של בת אלמנה זו, ושעל כן מושך היה תמיד גם את תשומת לבו של המנוח, של סנדר זיו – ואז מִהרה, עזבה בחפזון את המדרכה ופנתה והלכה אל עבר הרחוב השני.
מעברות, אלול תרע"ט