(מן הספור ‘מרוסיה ועד הנה’)
בעל קומה אחת היה ביתנו, לא גדול ביותר, אבל מסֻיד ומכֻיר כֻלו, וארבע גזוזטראות קטנות לו מארבע זויותיו, ומרפסת אחת גדולה, מרפסת, אשר עמודיה מחֻטבים הם ומחֻשקים שַיִש וזגוגיות חלונותיה מגֻוָּנות ומבהיקות כלפי השמש בכל צבעי הקשת.
במרחק צעדים אחדים מביתנו השתרע ושטף במתינות נהר גדול ומלא על גדותיו, הלא זה הנהר נ־ן הידוע, אשר על פני מימיו מתהלכות אניות מפרש גדולות ואניות קיטור לאין מספר. בשעת חַרבוני קיץ, כשהחל מעינות המפכים בין ההרים נתיבשו וחרבו, היו הרועים אשר מעבר לנהר גולשים עם עדריהם אל החוף אשר למטה, משקים שם את הצאן ואת הבקר וחוזרים ועולים במדרון ההר, הם וכלביהם אשר לרגליהם ועוזריהם הקטנים, העוזרים המחללים בחליליהם – ואמא, בשבתה אותה שעה על גבי המרפסת, ובהביטה אל החוף ההוא ואל המדרון ההוא, היתה עונה לעֻמתם בשירה חרישית ונוגה, ושתי עיניה מתכסות היו בערפל עדין ודק מן הדק – כזה המלפף את ההרים אשר מנֶגד, מעבר לנהר. לאמא שלי היו בעת ההיא עינים תכולות כתכלת הנהר, נהר נ־ן בבקר קיץ, ועמוקות – לפי דברי אבא – הרבה יותר ממי הנהר הגדול הזה, ובערב, בערב, בבֹאי אליה עם אחי ואחיותי כדי לברכה בברכת הלילה, היינו עומדים על בהונות רגלינו ומתכַונים לנשקה ישר על העינים התכולות הללו.
סֵדר הנשיקות הזה היה מקִים תמיד רעש נעים בתוך ביתנו ומבדח את דעת הגדולים והקטנים גם יחד. אמא, זקופת קומה ומהירת תנועה – דוחה היתה ומקרבת אותנו בבת אחת, גוחנת אלינו ומחבקת וחוזרת תוך כדי רגע ומתחמקת, משום שזה מגרה, לפי דבריה, את העור ומדגדג, מתוק אמנם וטוב, אבל מדגדג, הו כמה מדגדג; ואז היה אבא נוטל בין זרועותיו את זיזילי אחותנו, זיזילי הפעוטה בעלת הפה הרטֹב והחם, מגביה אותה ומקריבה בכל שפע רירה אל פניה של האם – וכל חללו של החדר היה מתמלא צחוק ותרועות גיל. כל זה שאני מספר כאן היה לפני זמן רב, בערך, לפני שמונה שנים ויותר, כאשר ישבנו עוד באחת הערים הגדולות אשר בארץ רוסיה. אחי הגדול דוד, או דוֹדֶה, היה אז עדַין בחיים, והיה מבקר יום יום את הגמנסיה לנערים אשר בעירנו, ואני ואחותי טניה למדנו מפי מורים פרטיים בבית והתכוננו גם כן להכנס לבתי ספר שונים.
אחי הגדול דוֹדֶה, זה שמת בשנת השלש עשר לימי חייו, היה נער בהיר וזך, ששערות ראשו מתֻלתלות ויורדות לו על ערפו ברוֹך שאין דוגמתו. באחד מארגזיה של אמא שמורה עד היום חבילה אחת קטנה מתַלתלי המשי הרכים הללו, ובשעות הלילה, כשכל בני הבית שקועים בשנתם, אז יש אשר היא מוציאה אותה מתוך תכריכה, מגישתה חרש אלי פיה, מנשקת – ובוכה. אמא שלי הרי היא עכשיו אשה כפופה אשר שערות ראשה קלושות ולבנות כֻלן מני שלג, אולם אז, לפני שמונה שנים ויותר, בהיותה רעננה עדַין וזקופת קומה, היה ברי לכל, שהוא, אחי דוֹדֶה – דמות דיוקנה של האם הוא מכף רגליו ועד קדקדו. אפשר שמשום זה אהב אותו אבא אהבה עזה כל כך, סלסל בו ופנקהו יותר מכל הילדים.
לו, לאחי דוֹדֶה, היה חדר מיוחד עם שלחן וכוננית השיכים רק לו לבדו, בו בזמן שלי ולאחותי טַניה היה חדר אחד משֻתף, וכוננית ושלחן המשֻתפים גם כן לי ולה, שלחן עגול ובלתי גדול, שצר היה מהכיל את כל הספרים והמחברות בשעה שישבנו ללמֹד ולהכין את כל שעורינו. ישיבתנו זו בחדר אחד קטן היתה מעוררת לפעמים סכסוכים קלים בין אבא ואמא, ומַשרה, על ידי כך, רוח בלתי טובה בתוך ביתנו:
היא, אמא, היתה אומרת שמִן הראוי היה להרחיב את העליה, עלית הגג אשר למעלה, לִבנות ולתקן עוד חדר אחד, משום שטַניה, אחותי טַניה, הולכת וגדֵלה מיום ליום, שעוד מעט תתפתח ותהיה לנערה הגונה, ולא נאה יהיה אז וגם לא טוב שתדור במחיצה אחת אתי, עם ילד המתכונן להכנס למכינה ב' של הגמנסיה. על זה היה אבא עונה, שעד אשר טַניה תגדל ותתפתח ותהיה לנערה הגונה, מקוה הוא לעקור את דירתו מן העיר הזאת ומן הארץ הזאת; שבָּנֹה יבנֶה אמנם בתים ותקֵן יתַקן עליות וחדרים, אבל לא כאן כי אם בארץ אחרת, בארצנו אנו, שכאן הוא רק הפרוזדור, כאן הוא צריך להִתקן, להתכונן והעיקר, הטרקלין, יהיה שם, בארץ האחרת, בארץ המולדת.
ואז היו מדברים על השפה העברית והיהודית, על דודנו בֶרגר, אחיה של אמא בָריס בֶרגר, אשר המיר את דתו ונשא לו נערה נוצרית לאשה ועוד הפעם – על השפה העברית והיהודית, עד אשר אמא היתה עומדת וסוגרת את החלונות ואת הדלתות ומורידה את הוילאות ואת המסכים מסביב, מסביב – והקדרוּת בבית היתה שלמה.
מה היה ענין דודֵנו בֶרגר אצל השפות העברית והיהודית – דבר זה נשגב אז מבינתי, בינת ילד המתכונן להכנס אל המכינה ב' של הגמנסיה. טענותיה של אמא היו ברורות, לכאורה, ומתקבלות על הלב. הדבוּר היהודי, לפי דבריה, אינו בא אלא לעשות אותנו, הילדים, לעלגי שפה ובעלי מום לכל ימי חיינו. ידבר לו הוא, אבא, יהודית עם סוחריו וקרוביו ככל אַות נפשו, אבל לא כאן בבית, שכֵּן ילדים קטנים אנחנו ועלולים לקלט בנקל את השפה הזאת ולקלקל את הדבור הרוסי ואת המבטא הרוסי ולהיות ללעג ולקלס בעיני כל השכנים אשר מסביב. ומה שנוגע לשפה העברית, הנה עיני אבא הרואות שאין סִפק בידינו ללמֹד יותר משלש שעות בשבוע, שאין להעמיס עלינו גם את זה, בו בזמן שצרפתית צריך ללמֹד וגרמנית היא חובה, בו בזמן גם שהילדים הם רכים ומחוסרי דם, מחוסרי דם מאין כמוהם; המעט הוא מִספר הלילות שעבר עליה ללא מנוחה וללא שֵׁנה עד אשר גִדלה אותם והציגתם על רגליהם? – היתה גומרת בקול רועד ונפסק, ומוציאה את מטפחתה הקטנה וכובשת בה בעצב את פניה, ואבא, בהביטו אליה נבוך ואובד עצות, היה מסתלק, לבסוף, נכנס לחדר עבודתו וסוגר אחריו את הדלת – ועומד ומוריד גם שם את הוילאות ואת המסכים אשר מסביב. צריך להודות שמלבד חדר הילדים שלנו, החדר המשֻתף לי ולאחותי טַניה, היו עוד הרבה דברים פעוטים ושונים, אשר הפריעו לפעמים לזמן מועט או מרובה את השלום בביתנו. כך, למשל, קרה פעם שאבא ואמא היו שרויים ברֹגז במשך שלשה ימים רצופים בעטיָם של בולים ישנים אחדים והעלמה בֶק. הבולים היו בוּלי אנגליה ואמריקה אשר ילדי שכנינו הסירום מעל מכתבי קרוביהם, היושבים בארצות הרחוקות ההן, ונתנו אותם לי במחיר כפתֹרים אחדים ודֻבדבני בֹסר, והעלמה בֶק היא האומנת הרוסית שלנו – הֶילֶינה מרקובנה בֶּק, אשר ישבה זה שנים רבות בביתנו.
היא, האומנת הזאת, במצאה פעם את ילדיו של שכננו הנפח בתוך הגן, נתמלאה כֻלה כעס, לא שלטה בלשונה וקראה להם בשם “יהודונים”.
– יהודונים ארורים – ככה קראה בגרשה את הילדים היושבים על גבי הגדר, ובאחזה בי ובכפתֹרים אשר בידי, הכפתֹרים הנוצצים אשר הוצאו מאצטלתו של דודֶה אחי וכך הביאה אותי אל השדרה הקרובה שבגן, אל אבא ואמא שישבו שם בצלו של אחד העצים, והציגתני לפניהם בכל אימת קלקלתי. אולם אבא – פניו היו כל כך חִורים אותה שעה ומבטו כל כך נוצץ ומוזר, עד שידיה של המחנכת נתרשלו והרפו ממני תוך כדי רגע, ואני מהרתי ונמלטתי הביתה, הסתתרתי שם חדר לפנים מחדר וסגרתי את הדלת.
בפעם הזאת סגר הוא, אבא, את החלונות ואת הדלתות והוריד את הוילאות ואת המסַכים מסביב. הוא שלח והרחיק מן החדרים את הילדים ואת המשרתות ועמד ושאל את אמא, עד מתי אומרת היא להחזיק שונאים בתוך הבית הזה?
– אני אינני רוצה שיהיו זרים בני ביתי שפורעי פרעות יחנכו לי את בני – קרא, ובדברו היו פניו איומים וקולו ספוג כאב ורועד כל כך, עד שטַניה אחותי, אשר עמדה אתי מעבר לדלת, לא נתאפקה ופרצה בבכי, ואמא קפצה ונשבעה שחייה אינם שוים מאומה, שעוד היום חבֹש תחבֹש את חפציה וחפצי שלשת הילדים הקטנים, אלה שאת בית הספר אינם מבקרים, ותסע אתם לבית הוריה, למשפחת הבֶרגרים אשר בסביבות אודיסה.
אולם את חפציה וחפצי שלשת הילדים לא חבשה, ולבית הוריה, למשפחת הברגרים אשר בסביבות אודיסה, לא נסעה לא באותו יום וגם לא בימים הקרובים, משום שהיאך יכלה לעזֹב פה את דודֶה, את תלמיד הגמנסיה דודֶה, ללא טפול וללא השגחה, והוא הן רך וענֹג לפניה, תשוש כח ומחוסר דם. ואבא? סוף־סוף, אבא גופו על מי תעזבהו, ומי ידאג כאן למחסוריו? – ואז יצאה מחדרה, ישבה על שרפרפה המרופד פלוסין, על יד פסנתרה, ונגנה מנגינות רכות ונוגות, כל כך רכות ונוגות, עד שאבא לא שלט בעצמו, עמד ויצא מחדרו אף הוא, התהלך לארך האולם ולרחבו והתעכב ועמד על יד הפסנתר, על יד השרפרף הקטן המרופד פלוסין – והקדרות בבית נתבדרה והיתה כלא היתה.
* * *
בימים ההם, לפני שמונה שנים ויותר, בשבתנו עוד על גדות הנהר נ־ן אשר במדינת רוסיה, היתה אמא נוהגת לשבת על יד פסנתרה ולנגן מנגינות נוגות ובלתי נוגות שעות, שעות בכל יום. היא, אמא, היתה אז עדין זקופת קומה וגמישה מאין כמוה. אחי דודֶה למד בגמנסיה והצטין בלמודיו יותר מכל חבריו ובני מחלקתו, ובית מסחרנו הגדול, בית המסחר למכשירי ברזל וכלי מתכת הלך הלֹך וגדֹל, הלֹך ושגשג מיום ליום. בירחי הקיץ היו הערֻגות אשר בתוך גננו מלאות פרחים וציצים מכל המינים, האילנות לבלבו, עשו פֵּרות והפיצו ריחות ובערב, בערב, בהתכנס כל בני ביתנו אל חדר האורחים המרֻוח, היו המנורות האלקטריות משרות על הכל אור כחלחל ובהיר וטוב, המרבדים מתחת היו רכים ונוחים להליכה, והמראות מסביב מצֻחצחות ומבהיקות בזיו בבואותיהן – ואבא, בשבתו על יד הפסנתר, על גבי שרפרפה הקטן ומרופד הפלוסין של אמא, היה מקיש באצבעותיו על פני המנענעים בצהלה ועֹז ומזרז אותנו, שנתכנס בעִגול ונצא כֻלנו יחד במחול.
כשדעתה של אמא היתה בדוחה עליה, אז יש אשר נשענה על בן זוגה לרִקוד, על דודֶה אחי, נִגשה והתעכבה אתו על יד העמוד הגבוה, על יד חוברות התּוים, ושניהם, מתולתלי ראש ובהירי עינים, היו פותחים ושרים קול אחד, קול צלול ועָרב ורך, בו בזמן שאבא, היושב לפניהם, היה נושא פעם בפעם אליהם את עיניו הרטובות, מסתכל ומלַוה אותם בצלילים בודדים, צלילים חרישיים וטובים – ואז היו השכנים מתקבצים ועומדים מאחורי חלונות ביתנו, מתלחשים חרש, ומנענעים ראש ומשתאים לראות את שפע הזֹהר המציף אותה שעה את ביתנו.
במוצאי שבתות וערבי חגים, כשבאו לביתנו איזו אורחים, היו המנורות האלקטריות נדלקות גם על הגזוזטראות אשר בחוץ. אמא, ברשרשה בשמלות המשי שלה הדקות, האציליות, היתה מוציאה מן הארונות כלי גביש וכלי כסף שונים, הולכת וטופפת בקצב על גבי המרבדים, הולכת ומסיעת למשרתות לערוך את השלחנות, וקול דִבורה השוטף וצלצול צחוקה מתנשאים והולכים אותה שעה מסוף הבית ועד סופו. אם הופיע בין הבאים גם הדוד בֶרגר, אחיה הגדול בָריס בֶרגר, אז לא היה קץ להתרגשותה ולשמחת לבבה כל אותו הערב. חִורת ונרעשה – בזרועות פתוחות היתה יוצאת לקראת אחיה זה, האח הגדול, אשר הָמֵר המיר את דתו ונשא נערה נוצרית לאשה, ו – ‘בּוֹרֶה, בּוֹרה, בּוֹרֶה’ – היתה קוראה לו בשם ההקטנה שלו, השם הידוע רק בבית הברגרים אשר בסביבות אודיסה, ומתרפקת עליו ומנשקתו, בו בזמן שאשתו גבהת הקומה, האשה הנוצרית הבהירה, היתה עומדת לפניהם גאה, רצינית וזרה, עומדת מרוחקת קצת ומחכה עד שאמא תִפנה אליה הראשונה ותושיט לה את ידה לשלום. אולם הנה הופיעה העלמה בֶק, אומנתנו הרוסיה הילינה מרקובנה בֶּק, עמדה ומשכה אותה, את הדודה הזרה הזאת אל הפסנתר, אל העמוד עם חוברות התוים ומשם – אל חדר האֹכל, אל השלחנות המלאים כל טוב. הדוד רחב הכתפים מצמצם את עיניו הטובות, קצרות הראיה, מחפש ומוצא אותנו, הילדים, בין האורחים, מרים כל אחד ואחד מאתנו בתנופת יד אחת, מנענע – וצוחק, והכל סובבים אותו, עומדים ומסתכלים וצוחקים אתו יחד – ושוב צוהל הכל וחוגג בכל החדרים אשר מסביב.
אחר כך, אחרי ארוחת הערב, היה מתחיל סדר הטיול על פני החוף, טיול אשר נמשך תמיד עד שעה מאוחרת בלילה, ואשר השתתף השתתפו בו רק אבא ואמא ואומנתנו הרוסית, האומנת הילינה בלבד. מעל פני מרפסת ביתנו אפשר היה לראות שעה ארֻכה את חבורת המטילים הזאת, ההולכת ומתרחקת, הולכת ונבלעת בתוך דממת הליל אשר מסביב. מה מוזר ומושך גם יחד היה מראה הנהר בשעות מאוחרות אלו, הוא וקבוצת הבנינים הנמוכים, הארעים, אשר בשפולי נמלו ושורות הפנסים החִורים, העגומים, הרוטטים דומם מימינו ומשמאלו. בלילות לבנה, כשההרים אשר מעבר לנהר החוִירו, ונראו טמירים ותמוהים בעצי האורן הבודדים אשר במדרונותיהם, היו המטַילים מרחיקים והולכים עד הגשר הגדול שעל יד הנמל, עד החוף המשֻפע אשר מעבר לגשר והלאה, מטפסים ועולים על פני המדרונות ההם, על פני ההרים החִורים ההם, עומדים שם עטופי לבנים ושטופי אור ירח, וקוראים וצועקים אלינו, אל מול פני ביתנו, בכל מאמצי כחותיהם.
– הגישו סירה, הוי סירה ת־נו ל־נו. והד ההרים היה עונה וצועק ברעש מאחריהם – או־אֲ – או – אֲ– אֲ…
ואז היה דוֹדֶה, אחי הגדול דוֹדֶה, יוצא אל אחת הגזוזטראות ומדליק חוטי מזופתים ואש מלַאכְתית ומכַונם וזורקם אל עבר הנהר ההוא, אל פני ההרים אשר ממולנו – וזמן רב עוד היו ההרים חוטפים את קטעי הדבור וקולות הצחוק אשר משני עברי הנהר, מנסחים אותם בנוסח שלהם, הנוסח ההררי, הרועש, חוזרים וזורקים אותם אל החֻפים, אל המרחב אשר מסביב.
* * *
אכן טובים היו הימים הרחוקים ההם, הימים שבהם ישבנו עדַין בביתנו הלבן, על גדות הנהר נ־ן אשר במדינת רוסיה. עד היום זכֹר אזכֹר את ימות האביב הבהירים, שבהם היה אבא מעביר אותנו בסירת דוגה אל עבר הנהר השני, מטפס ועולה אתנו על פני המדרונות ביחד עם עדרי הצאן והבקר, וחוזר וגולש למטה אל הסירה ואל המשוטים, מחליק אתנו על פני המים ושָׁר, עג עֻגות ומתנענע ושר – לתמהון לבם של הכובסות וכל הדיָגים ויושבי הדוברות מסביב. אולם הנה הולך ומתקרב יום הֻלדת השלש עשרה של דוֹדֶה אחינו, יום העשרים לחֹדש מאי. ביום זה צריך להערך על הנהר טיול אשר דוגמתו לא היה עוד אצל שום נער אחר ביום אשר תמלאנה לו שלש עשרה שנה, ואבא, הנוסע לרגלי עסקיו לאחת מערי הנמל הרחוקות, מודיע לנו על אניה חדשה, אנית קיטור ממש, אשר קנֹה קנָה שם, בעיר הרחוקה, בכסף מלא, אניה, אשר תתהלך מעכשו על פני הנהר בין כל אניות הנוסעים האחרות, ואשר בקרבה יערֵך הטיול ביום הבהיר, המקֻוה, ביום אשר תמלאנה לדודֶה שלש עשרה שנה.
אמנם כן, היֹה היתה זאת אנית נוסעים, אנית קיטור ממש.
כעבור ימים אחדים, כאשר נכנסה זו בפעם הראשונה בין חֻפי עירנו, עמדנו כֻלנו על גבי מרפסת ביתנו, נפנפנו כנגדה ארֻכות במטפחותינו וקראנו אליה פה אחד: ‘ברוכה הבאה’. זריזה ומבהיקה בלבנוניתה – מה נחמדה היתה בהתקרבה ובעמדה מול ביתנוּ בארֻבתה המרכָנה משהו הצדה, הבישנית, ובמחרֹזת הסירות הקטנות, המגֻונות, התלויות לה מסביב כענק לגרגרותיה.
רגע אחד עמדה כשקועה בהרהורים על מקומה, עמדה והתנענעה חרש על פני הגלים ופתאום התעוררה, נָשמה נשימה עמוקה וכבדה ושרקה שלש פעמים בקול כל כך חגיגי ומוזר, עד שאמא נזדעזעה כֻלה ונרתעה בצחוק ובתמהון לאחוריה – וכל המרפסת רעשה לקול תרועות גיל ומחיאות כפים.
ומשום שאניה זו עוד טרם נקרא לה שם באניות, ומשום שצהֹל צהלה לקראתה אחותנו זינה, זיזילי הקטנה, יותר מכֻלנו, לפיכך לקָחה עכשו אבא בין זרועותיו, הרים אותה בתוך האויר גבוה, גבוה, ואמר, שיהא שמה של האניה הזאת זינה, אנית הנוסעים החדשה ‘זינה’, וביום העשרים לחֹדש זה, ביום הִמלא לדודֶה שלש עשרה שנה, תנתן לו זו במתנה – ושוב מחאנו כֻלנו כף ונפנפנו כנגדה במטפחותינו.
יום העשרים לחדש מאי, הנה־כי־כן. כעבור שלשה ימים מתנוסס המספר הזה על אחת מצלעות האניה, העומדת רוגשת והומה על עגנה, וכעבור ארבעה ימים רומז הוא לנו מעל פני כרטיסי ההזמנה הקטנים של דוֹדֶה, מעל גבי העֻגה המקושטה, עֻגת יום ההֻלדת הידועה, המוכנת בתוך המטבח בעצם ידה של האם, ומעל פני לוח הקיר הגדול, שאת דפיו הקדימו ותלשו עכשו למפרע, שני ימים רצופים לפני בֹא זמנם:
יום העשרים לחֹדש מאי.
בתוך השבילים הצרים אשר בין ערֻגות גננו צוהל עכשו החול הצהֹב, הטרי, ומבריק כלפי השמש באלפי שברירי גרגיריו.
על גבי הרחבה הגדולה אשר מעבר לשבילים הללו עומד הגנן וקובע כלונסאות וקושר אליהם מחרזות ארכות של פנסי ניר, אשׁר כל צבעי הקשת להם, ועל יד השלחן אשר בתוך חדרנו הקטן יושבת לה אחותי טניה וכותבת באותיות בהירות, אותיות של כתיבה־תמה גדולות: “יום העשרים לחדש מאי… יום העשרים לחדש מאי”…
* * *
זֵכר הבקר ההוא חרות היטב, היטב בלבבי. בבקר ההוא היינו אני וטניה הראשונים, אשר קמנו ויצאנו אל אולם הבית, אל הגזוזטראות הקטנות המֻפנות אל הנהר והאניות. דרך המשקפת הקטנה יכלנו לראות בפרטות גמורה את ‘זינה’ שלנו, זינה המקושטה, אשר עמדה עכשיו בין חברותיה עמֹד ורַטט, עמֹד ונפנף בוילאותיה הלבנים – עמידת כלה ביום חֻפתה. היה שקט מסביב. היתה שעה מוקדמת של בקר ראשון בשבוע. הרחק, למעלה, בין ראשי ההרים התנשאו עוד במתינות קטעי הערפל האחרונים, התבדרו ונמסו לאור השמש כאשר ימסו שיורי החלום לאור היקיצה בבקר, ועל גבי החוף אשר לרגלי ההרים תִמר ועלה עשן המדורות, ונשי דיגים צעירות גחנו חרש על פני כליהן ושָפתו בעצלתים את ראשוני סיריהן. אך הנה התחילו הצלצולים בתוך בתי התפלה הקרובים והרחוקים. הנשים אשר מעבר לנהר קמו על רגליהן והצטלבו פעם, שתים ושלש – ועל גבי החוף התחילה התנועה: הופיעה אשה לבושת שחורים עם סִדורי־תפִלות בידה, שוער זקן וכפוף קומה, טבחת צעירה עם כלבלב עירני וזריז, שרסיסי טל הלילה עוד טרם יבשו בין תלתליו… השעון הגדול אשר בתוך אולם הבית השמיע את צלצול השעה השביעית, ודרך החלון, אשר נפתח ברעש מאחורינו, הציץ אלינו אבא מרוחץ למשעי ורענן, נענע לנו בחבה בראשו – וחִיך.
– כלום לא קמה עוד אף אחת מן המשרתות בתוך המטבח אשר למַטה? – שאל, וחזר והכניס את ראשו אל החדר פנימה, והלך לצלצל ולקרא את המשרתות אשר בתוך המטבח למטה. ופתאם ראיתי את מורנו לעברית, המורה לוי לוינסן, כשהוא יוצא מאחת הסמטאות הקרובות ומכַוֵן את פניו לביתנו. השעה הזאת, המוקדמת, לא שעת למודים היתה בביתנו. דודֶה אחי עוד טרם יצא מחדרו, עוד טרם הספקנו כֻלנו לראותו ולברך אותו בברכת יום הֻלדתו – האמנם יבֹא זה ללמדו ולקשֹר עכשו לידו את הרצועות הדקות, רצועות התפילין החדשות? – לא, למֵד לא ילַמד את דודֶה כלל בבקר זה – אמר, ודפק לאט על דלת חדרו של אבא, ונכנס וסגר אחריו שוב את הדלת.
וכעבור רגעים אחדים מתחיל דבר כזה:
כעבור רגעים אחדים יוצא אבא מחדר עבודתו נרעש, וחִוֵר ומלובש; בחפזון עובר הוא את חדר האֹכל, עבור את האולם והמרפסת, ופונה והולך מאתנו בלי ברכת פטורין, בלי להביט אפילו בפנינו.
אמא, לבושה בשמלת בקר חדשה, הולכת אחריו, אחר כך מופיע ועומד על ידה גם דודֶה, ושניהם עומדים ומביטים אל צד הפרבר, אל המקום ששמה פנה והלך עכשו אבא. עובר רגע, עוברים שני רגעים, צלצול הפעמונים אינו נפסק. הנהר רובץ כחֹל כלו ועצור נשימה. תנועה מסביב אין. שקט, אבל שקט מוזר, בלתי טוב. משם, מצד הפרבר, מתנשאים ובאים בהמון מחנות, מחנות של צפרים. נשמעת יריה, אחת, ושניה, אחר כך מגיע רעש לא ברור – ומתנשא ועולה עמוד עשן.
דודֶה העומד כל הזמן ומביט דרך המשקפת, אוחז בידה של אמא, נשען עליה ורועד. – שם בתוך הפרבר מתרחש עכשו איזה דבר – אומר הוא ומביט יחד אתנו על עמוד העשן המתמר ועולה ואל הפרבר, וכלנו רואים, ששלשה אנשים רצים משם בבהלה, נחפזים ונכנסים אל אחת החצרות הקרובות וסוגרים את השער אחריהם. אחר כך מופיעה עגלה, בתוך העגלה יושבים שני אנשים פרועי ראש, וביניהם – אשה: פניה של האשה חִורים ועל ראשה מבהיר איזה דבר ספק לבן, ספק אדֹם. אמא מנענעת בידה ורומזת לעגלון שיתעכב. – מה פשר היריות האלה – שואלת היא – מה מתרחש שם, בתוך פרבר העיר?
– שם, בתוך פרבר העיר עושים פרעות ביהודים – עונה לה אחד משני האנשים היושבים בעגלה, ומפנה לנגדנו משהו את ראשו, ומגלה מתוך כך את פני האשה החִורת אשר על ידו ואת התחבשת ספוגת הדם שעל ראשה. – פרעות? – אומרת אמא ומתנודדת רגע אחד כמו שיתנודד העץ כאשר נכרתו פתאם שרשיו מתחת, אבל נפֹל לא תפֹל. היא פושטת את ידה אל אחד העמודים מעמודי המרפסת, אוחזת בו, ומעבירה את מבטה על ההרים אשר מנגד, על הנמל והאניות ועל חלקת פני הנהר, אחר כך היא מכניסה אותנו הביתה, סוגרת את החלונות ואת הדלתות, ומורידה את המסַכים והוילאות מסביב, נגשת אל הפעמון האלקטרי ומצלצלת וקוראה את הֶילֶינה, את העלמה הילינה מרקובנה בֶּק.
– אולם העלמה בֶּק איננה – אומרת טניה – מאז הבקר איננה.
– תבֹא הנה דוניה, המבשלת דוניה.
– גם זו איננה.
– תקראו, איפוא, את המינקת, מינקתה של זיזילי – פוקדת אמא, וגוחנת אל החלון הקטן אשר בשפולי הקיר, ורואה שם את המטבח הריק אשר למטה ואת הכירַים הקרים, העומדים שוממים על אפרם מיום אתמול – ואז היא עומדת ונכנסת לחדרה של אחותנו, לחדרה של זיזילי הקטנה, מוציאה אותה מתוך עריסתה, לוקחתה על זרועותיה וצונחת ויושבת על הכסא הראשון המזדמן לה על דרכה.
– ואתם, ילדים – אומרת היא – שבו פה על ידי, ואל תפחדו, אלהים לא יעזבנו – הן עזב לא יעזבנו? – נושאת היא בחרדה את עיניה למרום, מתכוֶצת כֻלה ומתיפחת חרש, וכֻלנו מתכוצים ויושבים על ידה, שומטים את ראשינו על ראשה של זיזילי הקטנה – ובוכים אתָּהּ יחד.
מולדת, חשון תר“ף; כסלו תר”ף.