לוגו
תרמית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את סוּפת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים. כי הרת שוֹאָה היתה וכמעט שהביאה כליה על המקום.

לי אני זכוּר היום ההוא ביחוד, כי בו נתערערה אמונתי באדם, דבר אשר, לא כאיזה בית־מגורים או סוכת־גן, אין לתקן עוד. בהיר היה דוקא אותו יום בראשיתו, עד כי אמרה אמי שכדאי להוציא את הלבנים לכביסה. כי היה זה אחרי ‘תשעת הימים’, שבהם הכביסה אסורה.

נערת־הבית הוציאה איפוא את העריבוֹת אל החצר ומילאה אותן מים, ואני, כמו תמיד בשעת כביסה, עמדתי להשתכשך בהם.

ניפצתי במחי־יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם, ועמדתי להסתכל איך שהם הולכים ונרקעים שם מחדש. והנה הוגד לי כי בא הגלב לספּר את אבי לקראת שבת ‘נחמו’, שהיא הנכבדה בשבתות הקיץ, ועד מהרה נקראתי לבוא הביתה כדי לגזוז גם את שערי שלי.

ראיתי בהיכנסי את קריצת עינו של האיש אשר בזכרוני נשתמרה כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם, ובדעתי כי אמי נוטה בלבה לגזיזה ‘החלקה’, כזו של הנערים, אמרתי לה בתוקף כי רק בתספורת ‘פולנית’ אני רוצה, זו שבה יסוּפּר בעיקר השער שלצד העורף, והיא בתנועת־ראש הבטיחה כי כן יעשה לי, וגם הושיטה לי בידה היפה אחת מעוגות הפרג שהיו מונחות לפניה, כאילו לשם אישור ההבטחה. אז הפקרתי את עצמי בידי האיש, וזה, אגב קשקוש במספרים, הפליג מיד בסיפּוּר על עסקי משפחתו. והרצה הוא את דבריו בלשון שנונה ובציוריות כזאת עד כי נראו פה בבהירות חותנתו התקיפה, כבדת־הגוף וגסת־הרוח, ולעומתה אשתו, שהיא ענוגה ואנינת־דעת ואשר לבה ידאב לראות שמקפחים אותו, החולני וחסר־הישע.

הוא עוד עומד היה בקטטה שנפלה ביניהם בצהרי השבת, וכבר הסיר מעלי את המעפוֹרת, החליק כה וכה את ראשי במברשת. ואמי, לאחר שסקרה אותי, נשפה בפיה על צוארי כדי להפריח את שיירי השער. ובהרגשת נועם מנשימת־עדנים זו, עם העוגה ביד, יצאתי החוצה, והנה אמרה שכנתנו שעמדה על יד הגדר:

– הביטו עליה.

ונערת־הבית, שהזדקפה במקומה כמתוך הפתעה, קראה אף היא: – ילד, ילד.

ובאָחזה בכף ידי העבירה אותה על קדקדי, שמוּשש אמנם מעורטל וסמיר כראשו של הילד שנגזז למשעי. ואז עקרתי את ידי מזו שלה, ונרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתים, נדחפתי אל הפרוזדור ונכנסתי לא לחדר־המגורים, כי אם לתא הצדדי, העזוב, שקראו לו ‘המטבח הישן’.

תנור־אופים נמצא פה באחת הפינות שהוא נוטה לנפול, ועליו עליתי והשתטחתי מתוך תפילה בלב שעכשיו, ברגע זה, יתמוטט, וכאשר שכבת הלבנים שמתחתי זעה פשטתי את ידי לפני, אל החלל, אשר ידעתי שמעתה ריק הוא בשבילי, ללא כל נקודת אחיזה.

הן אמי היתה זאת אשר עליה נסמכתי, שבטחוֹני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמוּנה לי ודיבור פיה – תורת אמת. והנה עמדה והפכה הכל כהפוֹך את הכוס המלאה. עשתה קנוניה עם האיש הזר, וגם נתנה לי לשם תפישת הלב את עוגת הפּרג המתוקה.

והלא היתה פה גם חרפת ראשי, תספוֹרת־בוֹשת זו, אשר רק למוכּות הגרב תיעשׂה. איך אצא מעתה אל בין חברותי ואשוב להתהלך עם בני הבית?

שמעתי מרחוק את שאון התכונה לארוחת הצהרים, ועד מהרה הגיע אלי מעבר לדלת קול קריאתה של נערת־הבית, שידעה, כנראה, את מקום מחבואי, וגם עלולה היתה בזדון לבה להוציא אותי בחוזק היד. ובעוד אני פונה כה וכה לבקש מקום להיסתר בו, נהיה זה לה – כמו שאירע כבר פעם לאנשי־רשע אחרים במסיבות כאלה – אשר היא הוּכתה בסנורים, כי החשיך פתאום אור היום.

יושבי הפרבר שמאחורי הגשר ראו ברגע זה כמין עמוד שחור, שהגיח מאחורי היער והלך וקרב אל המקשאות, ואז הנה קרה הפלא אשר בעצם שעת הצהרים ערב ובא היום.

במקום השמש, שכאילו שקעה תחתיה, באמצע השמים, נתנצנצו במקום קטעי ברקים, ולקול נהם של רעם שלא נפסק עוד, ואשר באזני נשמע כגערת זעף על חטא שנעשה (הן ידעתי כבר את זה שהגיע לבני דור המבול ואנשי סדום של רוע מעשיהם), הכה הברד על שמשות החלונות, פרצן ובא פנימה בצורת אבנים קרחיות, נזעמות.

מי שהוא מעֵבר לקיר קרא:

– העולם הולך ונהפך.

ובנחשול עז של הרוח נפתחו פתאום בפרוזדור כל הדלתות ורגע אחד נגלתה פני ההויה המדומדמת שבחוץ כשהיא נטויה כאילו באלכסון, עם פני אמי בפתח המבוא, שעמדה נבעתה ומכוּוצת כמו מתחת לשבט עונשים, ובפעם הראשונה טעמתי אז את הטעם המתוק של הנקמה.

ומה משונה היה המראה בחוץ אחר כך, כשהסערה כבר שככה. הלובן המסמא של גבישי הברד שהיה בּכּל, וברק שברירי הזכוכית בשלדי החלונות ממול לשמש פגומה, שעמדה בין מפלשי העננים כמו בתוך פתחי תהום.

אנשים ומעדרים על כתפיהם נראו מנגד ברדתם אל המקום ששם רעה לפני כן עדר הפרות, ועל ספי הבתים בכו הנשים ממשפחות הרוכלים, אשר בעליהן התהלכו אי־שם בין הכפרים. ולנוכח כל אלה פה החויר כאֵבי שלי והלך ונחלש מעט מעט. וכאשר אמי, בתוך חיפּוּשׂיה אחרי, הרגישה בי, ואני ראיתי היאך קרנו למראַי פניה מתוך שמחת־אמת, נתרכך מרי הכעס בקרבי ושם נעשתה כעין פשרה.

כמו טלאי היה זה שהוטל שם, בפנים, על הקרע, והוא ששימש אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי, באופן שהעוקץ שלהם ניטל, והם שוב לא הכאיבו לי כל כך.