אתם רוצים להחליט בשבילי, אתם רוצים לקבוע לי עובדות; אתם רוצים לעשות לי מציאות שאני לא אוכל להיות בה. שלא יהיה מקום לכם ולי יחד, לא בדיבור משותף, לא במעשה משותף. ולא בתקווה.

גם להתווכח אתכם לא ייתכן. אינכם עשויים לשמוע מה שאינו מכלל דבריכם תמיד. הטענות שלי עוברות לכם מעל לראש מעל ללב. ועל הפרק לא רק גבולות הארץ, מלחמה או שלום. על הפרק גם עצם קיומי כאדם. כיהודי וכישראלי – מה לי ולכם בני צרויה.

כי אם אתם באים בשם היהדות – היהדות היא בושה; ואם בשם הציונות – הציונות היא בושה; ואם בשם הישראלי. – להיות ישראלי זו בושה. אתם הלוקחים לכם בכוח, הרומסים ברשעות את תביעת הצדק שעושה את היהודי ליהודי.

מי שמכם להעמיד את המדיניות הפרטית שלכם מעל הכל ולחייב בה את הכל שישלמו מחיר מעשים שהם תכלית השלילה.

אני יודע שכלום לא יוכיח לכם. שכלום לא יפקח עיניכם לראות שגם הערבים כמותכם, ושאינם כדומן לדרוך עליו או להטילו החוצה. שאתם אינכם לבדכם בארץ, ולא תוכלו לסלק מעל דרככם את הערבי כמו שמפנים את הסלעים, את השיחים ואת העיזים המפריעים לכם. זה הערבי, שבעיניכם לא רק אדמתו מותרת אלא גם דמו מותר, ומותר לעשות בו כל מה שההיסטוריה היהודית צעקה כנגדו.

אני יודע שלא פסוקי התנ"ך יוכיחו לכם, ולא שניים אוחזין ויחלוקו, ולא מסורת יהודית ולא מורשת ישראל – שהרי אתם ההוכחה שאפשר לקיים את כל המצוות – ולא להיות יהודי.

אסור להרשות לכם לעצור את השלום. לא בשגיונות. לא במעללים, ולא בעובדות. אסור להניח לכם לסכן את החיים.

יזהר סמילנסקי, דבר 19.2.1988