רד אליהם ואם לא בגופך אל בין סימטאות עזה, דבר אליהם מן הטלויזיה.

בוא אל כל בית ואל כל בקתה, אל תתנשא עליהם ואל תתחיל להטיף.

אמור להם: ראו, אתם הכיתם בנו, אנחנו הכינו בכם. אתם לא תחסלו אותנו, אנחנו לא נחסל אתכם. בואו נפסיק כעת. בואו נחשוב. האם אפשר לצאת מזה? אתם תאמרו את שלכם, אנחנו נאמר את שלנו.

המכות האלה והמהומות האלה רק יכלו אתכם ורק יתישו אותנו וכלום לא ישתנה. הכל ישאר כמו שהיה, באותו מקום חולה וחסר תקווה. איש בעולם לא יבוא לעזור לכם. לא מדינות העולם וגם לא מדינות ערב. רק אתם כאן ואנחנו כאן.

במקום אבנים מול יריות ובקבוקים מול גאז מדמיע, אולי נוכל מעתה גם אחרת. בואו נפתח פרק חדש. שרק הדיבור המשותף, לא דיבור דרך מכות אלא דיבור דרך דיבור יחד.

אתם הרגיעו את אנשיכם, את ילדיכם, את מרי הנפש ואת קצרי הרוח, ואנחנו נוציא את חיילנו ונפנה את כוחותינו מתוככם. שלחו אלינו אנשים מוסמכים ואנחנו נבוא לקראתם, ובאו נשב למצוא עצה. אין לנו שום ברירה אחרת בין השמיים והארץ, אלא לשבת יחד ולחפש עצה. מה אפשר להפסיד? אולי רק להרוויח. אתם ואנחנו. הארץ הזאת. שני העמים האלה.

זה לא חלום. זאת לא תמימות מעוררת גיחוך. זאת לא חולשה מרוב חששות. זאת הבנה, אף־כי מאוחרת. הבנה יסודית שרק אתם ואנחנו נוכל לצאת מן המקום חסר המוצא שאליו נקלענו. שלחו אנשים ונבוא לקראתם. בואו נתחיל נכון. סוף סוף נתחיל נכון.

ראש הממשלה, רד לדבר עם הערבים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.1.1988