בעירתי התישבה לפני שנים משפחה אשר משכה מאד את עיני בני המקום במנהגי חייה, מנהגי כרכים.
האיש – קבלן היה ושמו רחלין – הפליא כבר בשבת הראשונה את האנשים, בטליתו “האריסטוקרטית”, שבה התעטף בבית התפלה, מין סודר צר בעצם, ובסדור התפלות המונח לפניו שבו תרגום לועזי.
הבית אשר קנה, על יד סמטת הנוצרים, קבל מיד צורה חדשה, בהצבעו לכל מלא קומתו בצבע אפור, כשמעשנתו – שפלה ומעוטת דמות כל ימיה – הוקפה רבוע של לבנים עם כרכוב בקצה שפתה ממעל.
והנה נחרשה יום אחד הרחבה שעל יד הבית וסודרה ערוגות עם שבילים ביניהן, וגדר לא־גבוהה הוקמה מסביב, צבועה באותו צבע אפור, וריוח מתאים לה בין יתד ליתד.
על אותה גדר נתלה לפעמים, בשעת הבוקר מרבד והמשרתת זוסיה, נכרית שבאה אף היא ממרחקים, חבטה אותו במקל, בהפחידה בכך את יוני השכנים, שנראו אז כשהן מסתובבות סיבובי בהלה בתוך זהרי השמש.
היה אתם גם כלב ענק, דז’ון, טוב מזג, שלא נבח כמעט, ואמרו השכנים כי זה יש שם בשבילו חדר ומטה, כאילו היה יצור אנושי.
אולם הנפלאה מכל היתה הבת עולת־הימים, זו אשר בראשית בואה, בסוף ימי האביב, חבשה עוד לראשה את כובע הגימנזיסטים שלה.
רכה וזקופה ולא שזופה משמש – אחרי בנות־המקום הקהות, תפלות־התלבושת, היתה לנו, בני גיל האחת־עשרה, כתמר זו שב’אהבת ציון' אחרי האמהות ונשי הקדם שבכתבי הקודש.
שמלת הקיץ שלה, הנקיה מכל קשוט, נקשרה למטה ממתניה בסרט מין קשר רופף, שלא ניתן לשום נערה לעשות לאצילות כמוהו, ובצאתה מתחת לשמשיתה במשעול הגנים, בצמתה הבלונדית הצונחת לה מאחוריה צניחת חורין, ללא עניבה או מסרק – דפק הלב בלי משום מתוך צפיה כי הנה יגלה וילוה אליה ‘עלם נחמד’ ‘לבוש מחלצות’, אשר יהיה, כאמנון שבספר הקריאה ‘לדוד לבבה’.
והדבר הזה בא ונהיה.
ביחד עם אבי המשפחה, הקבלן, הופיע פעם מכרכי הדרום עלם בלונדי אשר הרביד לצווארו קשור באותו הרפיון המקסים כחגורת המשי שבשמלת הנערה.
עם בן הרוקח ופקיד הפוסטה שבקרוהו דבר לועזית וברדתו אתם אל הנהר להתרחץ, נשא את המגבת דרך הרחוב בהפקרות על שכמו, כמוהם, אולם בבית התפלה בשבת היה כבוש ומלא חרדת קודש, ואת ברכות ה’מפטיר' שבו כּוּבּד קרא בהטעמה ובקול צלול ועגום שהרעיד על כל לב. אפילו הגבאי הנזעם בא אחר־כך לברכו בברכת השבת, והרבנית בעזרה למעלה, בת כרכים לשעבר אף היא, נעגמו פניה, כי העלה זה על לבה – אמרה – את זכר אחיה התועה ערירי אי שם במרחקים.
דרך סדקי הגדר אפשר היה לראות מעתה עם ערוב היום את בני הזוג, כשהם יושבים ביחידות על הספסל בגנה ומשוחחים, או קוראים. מאחורי הספסל פרשו עליהם ענפיהם העצים שאותם שתלה בראשית בואה האֵם, ובערוגות מנגד הצהיבו הפרחים, וקיסוס עדין רעד על גבי הגדר, זו אשר על אחת מיתידותיה נתלה, הפוך על פיו ומתגון באור השקיעה, משפך ההשקאה.
מזמן לזמן, בצאת העלם למסעיו, עמד הספסל בגנה ריק. ואז גם לא טואטאו השבילים, ועלים צהובים התגוללו בהם פה ושם. גם המשרתת זוסיה לא טופפה עוד יחפה על פני העשב כדי להביא תה או פירות מן הבית, ובפתח הסוכה, על יד השער, רבץ הכלב, דז’ון, עגום, ושערו לא שלא סורק היה מרושל עתה ונופל.
פעם, עם שעת השקיעה, ראינו את הנערה מתהלכת בשביל שליד הספסל נוגעת עד הלב בחורונה. מי שהוא בסמטה התחיל לנגן אותה שעה נוגות בהרמוניקה, ואז נעמדה פתאם, הביטה כה וכה לראות אם אין איש, ובהוציאה מטפחתה, כבשה בה פניה.
את תמר בת ידידיה מעיר ציון דמינו אז לראות לפנינו בגעגועיה על ‘ידיד נפשה’ שיצא והלך.
והנה האם – בת כרכים בהליכותיה, והיא כבתה: יפת קומה ושערה אף הוא בלונדי וכבד צמות. ההבדל בין שתיהן היה רק זה שהאחת – הבת – נראתה כשרויה באור שמש והשניה – בצל. כאילו מתחת לשמים מעוננים התהלכה תמיד.
היא אשר השקתה את צמחי הגינה. לבשה לשם כך שמלת בד פשוטה וסינר עבודה, מה שהבליט את עדנת פניה והברק הנאצל של עגילי היהלומים שבאזניה.
את העצים, ששתלה לדברי זוסיה על שם בתה ובנה הנמצא במרחקים, טפחה בשקידה, אבל משגדלו והתחילו מתנשבים ברוח, באה חרדה ללבה.
איזו סיוטים מבעיתים אותה בלילות – אמרה יום אחד לזוסיה. ופעם, בשעת סערה, יצאה וקשרה את העצים בחבלים.
פעם אחרת היה זה אשר היא, בהקיצה בלילה, דמתה לשמוע שאון בגן. כאילו גזר שם מי עץ במשור, והיא הלכה וקראה לכלב. זוסיה היא שספרה זאת למחרת בחנות המכולת.
– כלום אינך שומע? – שאלה אותו.
זה קם ויצא וחפש ותר, הריח את העצים וצלליהם – בליל ירח קרה זה – ולבסוף בא וישב לרגלי גברתו שצנחה בבלבול חושיה על הספסל. עוד שומעת היא את קול הנסירה – אמרה.
בוקר אחד, כשבאה כמנהגה אל המטבח ונראתה כנפעמה מאד, יעצה לה עוזרתה – היא, רבת הנסיון, ששרתה פעם בבית יהודים שומרי מצוה – שתלך לבקש פתרון לחלומותיה אצל הרב.
– קומי ולכי אליו, כי לטוב יפתור – אמרה, והיא גם הושיטה לה סודר לכסות את שערה, וזו, בכובד רוחה, באה לבית הקהל, שהוא ביתנו, סחה לרב את אשר אתה, והוא אמנם לטוב פתר. ומאז, בכל פעם שראתה חלום רע, באה הנה לבקש פתרונים. בתחילת הבוקר הופיעה על פי רוב, נכנסה עם הרב לחדר צדדי וספרה את החלום, ואני, בלתי נראית באחת הפינות, מקשיבה לו.
איזו חזיונות לילה משונים היו אלה. כאילו שיניה נשרו לה פתאם מהפה. התקרה בביתה התמוטטה, או שהיא נכנסה לבנין דרך פתח רחב ובבואה לצאת והנה דלת צרה לפניה.
פעם ראתה את הנרות שבפמוטי הפסנתר, כשהם דולקים באור היום על הארץ ונשים מסמטת ה’הקדש' מרשרשות על ידם בבד חדש.
הרב בחכמתו שאלה אם לא חשה בימים אלה בשיניה ואם לא עסקה בתפירת בגד חדש, ולבסוף פתר הכל לטובה.
– תדליקי נרות בבית התפילה – אמר. ובעוד זמן מה נראתה בסמטה זוסיה, כשהיא נושאת חבילת נרות לבית התפילה.
בתוך כך הופיע לפעמים, בלתי צפוי, העלם. ובבית שם קמה עם זה תנועת חיים. בן הרוקח ופקיד הפוסטה התחילו לבקר פה שוב, ובצדי החצר נראה העלם – מלבב בחולצתו הביתית – כשהוא מעשן אתם סיגריות, בהשמיעו מתוך כך כעכוע תינוקי מאי רגילות.
התגרית מהגיא, זלטה, הביאה שמה בימים כאלה את מיטב ירקותיה, והיא שידעה לספר על כל מה שרואים במטבח ובחצר:
הכירה שמסיקים אותה מבפנים ומבשלים עליה מבחוץ והמים ש’מושכים' אותם מן הקיר.
את תבשיליהם התקינו, לדבריה, לא לפי טעמנו אנו, הרבו בפטרוסיליה ותבלין אחרים. פעם ראתה שם חביצה שמראה שלג לה, ופעם אחרת – פשטידה חומה, שהיא עשויה בצורת דוב.
באחד מהימים ההם הלכה חברתי גיטל בשליחות אחותה להביא לשם איזה ספר, ובקשה אותי להתלוות אליה. וכך הנה באנו אל החצר פנימה, וגם הובאנו אל הטרקלין והושבנו על כסאות רפודי פלוסין. חברתי, שכבר בקרה פה לפני כן, ישבה שות נפש במקומה, אולם אני הייתי כחולמת:
זהב הטפטין על הקירות, שקיפות הוילונות האוריריים, והשטיחים, אשר בכל מקום שנפלה עליהם בהרת שמש, נראו פרחיהם כמלבלבים. ועל כולם – אדיבותן של שתי הנשים, האחת נוהרת עכשיו, עם בוא העלם, שמשית, והשניה אף היא מלאה סבר טוב, אם כי מעוננה וכעין חרדת צפיה בפניה.
לפני החלונות עבר בזמן שבתי פה קרון גדוש שחת (ימי קציר היו אז), והנה, כשבתוך האפלולית שנתהותה על ידי כך, נתבלט לובן הנרות שבפמוטי הפסנתר, החשיכה היא כולה, ואף אני נרעד בי לבי, כי זכרתי את חלומה.
את הבת ראיתי כעבור כמה ימים כשהיא מהלכת בדרך שמאחורי שכונת הנוצרים והילוכה לא הילוך של טיול היה. חתנה עבר פה יום לפני כן בדרכו לתחנת־הרכבת והנה הלכה היא עתה באותו הכוון.
כבר עברה את מעברת הנהר וירדה אל האפר אשר שם רועים אכרי קמינקה ידועי הרשע את עדריהם ועדיין היתה מפליגה והולכת.
‘אילו היה לפחות הכלב אתה’ – חרד בי לבי, וברגע זה יצאה זומה, אף היא נחרדה, ופנתה ללכת אחריה הלוך וקרוא לה בשמה והכלב – בעקבותיה, והונח לי.
בסוף הקיץ התחילו לבסוף ההכנות לחתונת בני־הזוג ולאיזה זמן כאילו סר שם הענן מעל הבית.
בא ממרחקים הבן, בחור מדות, רחב כתפים, שהיה שר תמיד ושורק, או מזמזם במפוחית שנשתמרה מימי ילדותו, ולא זז מאמו עד שהביאה לידי צחוק.
הוא אשר הסיר את החבלים מעל העצים, ואלה, שנראו ככבולים כל הימים, כאילו נשמו עתה לרוחה והתחילו מתנועעים שוב לרוח.
על המרפסת האחורנית ישבה עתה בקביעות התופרת הכרכית והפכה בבדים, מהם כבדים וחמורי־צבע ומהם בהירים וקלים כענני בוקר. ויום אחד בא אי מזה טבח והביא אתו אגנות נחושת וסירי נחושת, והוא, כשלבש אחר כך בגדי בד עם מצנפת על ראשו, נראה כמכהן בעמדו לנתח את הבשר לנתחים, או כשהכה בקופיץ ארך הלהב בקלחת, או בסיר על הכירים.
כבר היו בני המקום באים אז להסתכל בנעשה שם. סחור סחור, על יד החלונות התהלכו, וביום החופה, בערב, כשהשער והדלתות נפתחו, באו גם פנימה. צבאו ברובם על האולם, במקום שהנשים האורחות, מופלאות תלבושת, נראו כמרחפות באויר ברקודן.
גדל פה הדוחק ביחוד כאשר הנערה־הכלה יצאה לרקוד עם אחיה. היא בשמלת כלולותיה והוא בבגדי סטודנטים, והאם מן הצד מביטה אליהם.
‘היא קורנת מנחת’ – אמרו האנשים, אבל לי אני, שידעתי את סיוטיה, נראתה כשרויה באור חרדות. כאחד המואר באור הברק ראיתיה, כשהיא מצפה להלם הרעם. וכן גם היתה בעיני ביום המחרת, בשעת הפרידה, כשבני המשפחה והאורחים באו לשבת בקרונות היוצאים לתחנת־הרכבת, מהם – במעילי גשם, כי היו השמים מעוננים אותה שעה.
זכור היה אחר כך לרבים אותו רגע אחרון, כאשר הקרון עם בני המשפחה זז, כשנדמה שלא הוא כי אם האשה העומדת על ידו היא שנעקרה ממקומה.
עוד היתה הבת הופכת הנה פעם בפעם את פניה עד שהקרון בא לחורשת הארנים, ורק קצה סודר נתהבהב שם בלובן אימים מתחת לעננים, ועם זה הרעים הרעם ונתרגשה ובאה הסופה אשר האשה בניחושי לבה צפתה אותה.
זוסיה ספרה אחר כך שהיא, גברתה, בעיפותה נרדמה בתחילת הלילה והקיצה רק בשעת הבוקר, כשהכלב התפרץ פתאום בקול יללה. וכאשר היא, העוזרת, יצאה החוצה, מצאה כבר ליד השער את האיש השליח שבא מהתחנה עם הבשורה.
בסמטת בית הכנסת נודע באותה שעה עצמה דבר־האסון על ידי בעלי העגלה ששבו בלילה מן התחנה. רכבת הנוסעים היא שירדה אמש מעל הפסים ובה נהרגה הכלה הבת.
אחד מהם, שלום רפאלס, היה בעצמו במקום התאונה, והוא מסר פה עכשיו את הפרטים כך, שהשומעים מדמים היו לראות בעיניהם את הרכבת השבורה, כפי שהיא רובצת שם עשנה לבין השדות, ואת בני השמפחה המתרוצצים מסביבה.
– ואת קומי לכי לביתך, בבוא רגליך העירה ומת הילד – עבר אותי מורא חזונו של הנביא משילה, בזכרי את חלומותיה של האשה.
ראיתי אותה אחר כך באולם ליד גופת הבת. נשים מסימטת ה’הקדש' רשרשו פה בבד חדש ליד נרות דולקים לאור היום. והיא, מרחבת עינים, הביטה אליהם דוממה, בלי להניד עפעף.
האב, אמרו, להפך, בכה בלי הפוגות בפרוזדור הריק ישב על איזה שרפרף כילד עזוב, ואי אפשר היה אפילו להגיד לו איזה מלת נחמה, כי הלא הוא, בן המרחקים הזה, לועזית דבר.
מי שהוא הגיש לו את כובעו, כדי שלא ישב גלוי־ראש בשעה כזאת, והוא קבל אותו בתנועה של הכרת טובה. אחר כך בשעת המנחה, לאחר הקבורה, הראו לו בסדורו מכורך השן את התפלה הדרושה.
אנחה אחת, כללית, עברה את האולם כאשר החתן־הבעל עמד ליד ה’תבה' לקרוא את ‘הקדיש’.
אנחנו, הילדים, אשר הכניסה פנימה היתה אסורה לנו, ראינו אותו כבר עם שעת ערב, כשיצא להתהלך בשביל שליד הספסל. כושל עם כל צעד בערדליו הגדולים, עם ה’קריעה' הנתלית בבגד החתנים על לבו – כנערה אז בגעגועיה הביט כה וכה להוכח אם אין רואה ואחר הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו.
לו ביגונו אי אפשר היה למצוא שום דוגמה בספר הקריאה.