א. ארץ־ישראל — הארץ הנכספת    🔗

אין להבין לרוחה של ההתישבות היהודית בארץ־ישראל בלי להכיר את עומק הקשר הנפשי, אשר היה מאז ומתמיד לארץ־ישראל בהכרתם של היהודים בארצות פזוריהם. לא השאיפה לתיקון מצבם הכלכלי היה הגורם העיקרי, אשר הניע את היהודים באירופה במאת השנים האחרונה לעליה לארץ־ישראל, כי אם הגעגועים לארץ, שבה היתה להם בימי קדם עצמאות מדינית ואשר לתקומתה שפכו את לבם בתפילה יום־יום במשך אלפים שנה. עד אמצעיתה של המאה הי״ט התבטאו געגועים אלה בתקוות משיחיות בלבד; לא בידי אדם, כי אם בידי שליח אלהים תבוא הגאולה. אכן, עוד מימי הבינים היגרו לארץ־ישראל יהודים בודדים, לרוב זקנים, מארצות המזרח ומאיטליה, ספרד, גרמניה וארצות מזרח־אירופה; מספרם הגיע בכל שנה למאות אחדות ואף לאלפים. אולם מגמתם לא היתה עצמאות מדינית, כי אם לחיות בערוב יומם בארץ־ישראל, לשבת על התורה ולמצוא את מנוחתם עולם באדמת ארץ־ישראל. אלפים רבים של אבני־מצבות נושנות בבית־העלמין רחב־המידות שעל הר־הזיתים המה מעידים על עליה זו במשך הדורות. לקיומם של ״עולים״ אלה, אשר לא היו להם בארץ־ישראל מקורות־פרנסה מספיקים, דאגו קהילות ישראל ברחבי הגולה. בכל ארץ וארץ היו אגודות, אשר מטרתן היתה לפקח על צדקה זו (״חלוקה״) למען קיומם של יוצאי ארצן אשר עלו לארץ־ישראל. בכל קהילה יהודית חולקו בבתים קופסאות לצדקה למען ארץ־הקודש. שד״רים מארץ־ישראל היו מגיעים לכל קהילת־יהודים גדולה באירופה והיו מספרים על חיי הארץ. נוסף על המסחר הזעיר והמלאכה היתה ה״חלוקה״ המקור הראשי לקיומם של היהודים בארץ־ישראל; בעבודת־אדמה לא היתה להם יד.

 

ב. נסיונות ראשונים לשיפור מצבם של יהודי ארץ־ישראל    🔗

עד לאמצעיתה של המאה הי״ט לא חרגה התענינותה הפעילה של יהדות אירופה בארץ־ישראל ממסגרת ה״חלוקה״. אולם עלילת־הדם האיומה בדמשק בשנת 1840, אשר גרמה לנסיעתו של סיר משה מונטיפיורי לארץ־ישראל, הסבה את תשומת־הלב אף למצבם המדיני והכלכלי של היהודים בא״י. מונטיפיורי בעצמו רכש שטח־קרקע סמוך ליפו מתוך כוונה, שלא הגיעה לכלל הגשמה, להקים שם ישוב יהודי. בשנת 1855 שיגר הברון פון־למל מוינה את הסופר לודביג אבגוסט פראנקל לארץ־ישראל ומסר לו את התפקיד להכניס תיקונים בחינוך בארץ. התוצאה היתה ייסוד בית־הספר למל בירושלים. בניגוּד ללימודי קודש גרידא, שהיו נהוגים בבתי־הספר היהודיים הקיימים בארץ, ששפת ההוראה שלהם היתה אידיש או הישפניולית — למדו בבית ספר חדש זה לימודי חול ובשפה הגרמנית. בשנת 1870 שיגרה חברת כל־ישראל־חברים (״כי״ח״) בפריס את קארל נטר לארץ־ישראל; הוא היה הראשון, אשר מתוך חזון־עתיד עשה צעד מכריע לקראת הפצת החקלאות בין היהודים. הוא ביקש ואף השיג מאת השולטן שטח־קרקע כ־2.000 דונם סמוך ליפו בחכירה ל־99 שנה וכונן עליו את בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, העומד על תלו עד היום הזה ואשר אימן בחקלאות אלפים רבים של צעירי ישראל. בשנים הראשונות לקיומו היה מספר התלמידים די מצער וגומריו חסרו כל ולפיכך פנו למקצועות אחרים ואף שמו פניהם לארצות אחרות.

 

ג. התחלות ההתישבות והישגיהן (1882—1907)    🔗

רק בשנת 1882 נעשו ההתחלות הראשונות להתישבות חקלאית. הפרעות של שנת 1881 ברוסיה והמשטמה הבולטת ליהודים מצדה של הממשלה הצארית, פקחו את עיניהם של יהודי רוסיה, אשר עד אותו הזמן שעשעו את נפשם בתוחלת לשיפור מצבם המדיני, וגרמו להבשלת ההחלטה להגירה בהמונים. רבבות ומאות אלפים נטלו בידם את מטה־הנדודים. מחוז־חפצם היה בראש וראשונה ארצות־הברית של אמריקה והמדינות האירופיות הליברליות, שאליהן נראתה ההגירה קלה ביחס ועתירת־סיכויים מבחינה כלכלית; ברם רסיסים של הגירה זו בחרו לעצמם את הדרך הקשה יותר ומעוטת־הסיכויים יותר — את הדרך לא״י. הללו נשתייכו ברובם לחוגיה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה ובחירתם באה לא מתוך בחינה כלכלית, כי אם מתוך שאיפה לחיות בא״י ולעבוד בה ומתוך רצון להכשיר את הארץ לעליה יהודית גדולה. לשם קידומה של התנועה הזאת נוסדו ברוסיה אגודות ״חובבי ציון״, שמרכזם היה באודיסה. העולים הצעירים הראשונים (ה״ביל׳ו״יים — ״בית־יעקב־לכו־ונלכה״) הגיעו לא״י בשנת 1882 ובאותו הזמן באו גם קבוצות עולים יהודים מרומניה. מתוך קשיים עצומים עלה בידיהם לרכוש שטחי אדמה ביהודה, בשומרון ובגליל העליון ולהניח יסוד למושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פנה. בכל אחת מהמושבות האלה התישבו בראשיתן מ־20 עד 30 משפחה ולכל אחת מהן משק משלה. בכל מקום נבחר ועד לשם הנהלת עניניה המשותפים של המושבה (נציגות כלפי השלטונות, דאגה לחינוך, לרופא ורוקח וכיוצא באלה). הועד היה מיופה כוח להטיל מסים לשם כיסוי הוצאות הציבור. חוסר האמצעים, העדר נסיון חקלאי ומחלת המלריה איימו בכליה על המושבות הראשונות וכן על האחרות, אשר נוסדו בשנים שלאחרי כן ע״י יהודי מזרח־אירופה, וכל מאמצי הגבורה של המתישבים היו עולים בתוהו לוּלא בא בשעת צרה זו הברון רוטשילד לעזרת המושבות ביד נדיבה. החל משנת 1885 שלח להם כסף ומדריכים, אשר הדריכום לקראת פיתוח ענף הגפנים כיסוד למשקם ובאמצעיו הוקמו יקבים גדולים להחסנת היינות בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. בהמרצתו ניטעו בראש־פנה עצי־תות לשם גידול תולעי משי, אבל הגידולים האלה לא הצליחו. המתישבים קבלו גם עזרת־מה מ״חובבי־ציון" באודיסה.

על אף סיועו של הברון רוטשילד שגדל והלך משנה לשנה, לא היתה התפתחות משקית במושבות ו־25 שנה לאחר היווסדן היה מצבן נואש עד כדי כך, שמתישבים רבים, ובניהם במיוחד, יצאו אל הערים והיה שהיגרו גם לחץ־לארץ. שלושה היו הגורמים לכך:

א) תוצרת ענף הגפן, ששימש יסוד למשק, התפתחה וגדלה ושוק לא היה לה. הענף לא הכניס ובאופן הטוב ביותר היו הכנסותיו מצערות ביותר. למתישבים לא היו ענפי־משק אחרים, אשר היה בכוחם לכסות את ההפסדים בענף הגפן. הופיעה הסכנה, הטמונה בכל מונוקולטורה, כמאמר האנגלי: ״אחת הביצה ואחד הוא הסל״; משהעמיק המשבר בענף זה עלה הכורת על משקו של המתישב.

ב) רובם של המדריכים והמנהלים, אשר נשלחו מצרפת ע״י ברון רוטשילד, ראו את תפקידם בהלשנה על המתישבים ובהטלת מרות בתביעתם למילוי קפדני של כל הוראותיהם. הם לא הניחו למתישב כל חופש בהנהלת משקו והמיתו בזה את חדות־יצירתו. המתישב היה לא חקלאי בן־חורין כי אם נתמך־הברון; הוא מילא אחרי פקודותיו של המנהל למען לא יאבד לו הסיוע, אולם ללא ענין כלל ואף מתוך מורת־רוח.

ג) כמעט כל המנהלים היו יהודים צרפתיים מתבוללים וזרים לרוחם ולתרבותם של המתישבים. הם ראו את עצמם זכאים ומצוּוים לחנך את הנוער ברוח התרבות הצרפתית העליונה יותר. הדבר עלה בידם משום שהנוער לא ראה לעצמו כל עתיד במושבות. לעומת זאת הוא דימה לראות בשפה הצרפתית ובתרבותה אמצעי ודרך להשגת משרה מכניסה מחוץ למושבות וביחוד בחוץ־לארץ. חינוך הנוער ברוח הצרפתיוּת דחה לקרן־זוית את השאיפות הלאומיות־היהודיות, שהיו לראש מאוייהם של המתישבים; תחתן באה השאיפה להתאחזות ולקאריירה במקצוע בלתי־חקלאי. על המושבות ״קפצה שיבה״ ע״י נדידת בני־הנעורים ואבדו להן היזמה ושמחת־העבודה. כתוצאה מן הדבר הזה חדלו המתישבים כמעט לחלוטין לעבוד בעצמם בכרמיהם. הכניסו פועלים ערביים שכירים וזולים ועסקו אך בהנהלת משקם. בגלל מספרם הגדול של הפועלים הערביים אבדה למושבות דמותן העברית וחלק גדול של כספי הברון רוטשילד נתגלגל לידים ערביות, בחלקו כשכר־עבודה ובחלקו כתשלום עבור ירקות, חלב, ביצים, אשר המתישבים לא יצרו בעצמם, כי אם קנו מידי הערבים. בשנת 1900 קיבלה היק״א בפריס מידי הברון רוטשילד את הנהלת מושבותיו, מלכתחילה — בידי עצמה ואחר־כך — בידי חברה־בת שנוצרה לתפקיד זה — פיק״א. זו ניהלה את המושבות הקיימות, כוננה מושבות חדשות בגליל התחתון והכניסה משטר וסדרים טובים יותר בהנהלה ואף ביססה את המושבות החדשות על גידול הפלחה. אולם גם גידול הפלחה היה — כשם שהיה זה קודם ענף הגפן — למונוקולטורה ובשנות־רזון נשארו המתישבים ללא־הכנסה. אף פיק״א לא מצאה את הדרך לשיתוף מעודד עם המתישבים; היא השאירה את כלכלת־הענינים רובה ככולה בידי מנהליה עושי־דברה.

 

ד. העליה השניה    🔗

בשנת 1903 חזרו ונישנו ברוסיה מאורעות 1881: שוב פרעות, שוב מעשי איבה נגד היהודים מצדה של הממשלה, ושוב הגירה עצומה, שבחלקה נתכוונה גם לא״י ואשר הביאה לארץ בשנות 1903—1914 קרוב ל־20000 נפש. הפעם היו העולים אנשים צעירים חדורי ציונות; מכל המקצועות באו: סטודנטים, סוחרים, בעלי־מלאכה, חניכי ישיבות, פועלים. הצד השווה שבהם, שאת שנות נעוריהם בילו ברוסיה בתקופה של תסיסות חברתיות ושנות מהפכה ושאיפתם היתה חזקה ליצור בא״י יחסים חדשים וטובים יותר במסגרת של חברה יהודית. לשם תעודה זו היו נכונים להקריב את כל כוחם, את כל עניניהם הפרטיים. הם היו לכן חומר אנושי מוכשר ביותר להתישבות חקלאית, אשר תבעה קרבנות כאלה.

 

ה. פעולת ההתישבות של ההסתדרות הציונית    🔗

ההסתדרות הציונית העולמית, אשר נוסדה בשנת 1897 החליטה בשנת 1907 להתחיל בהתישבות חקלאית בא״י. לנגד עיניה היו נסיונות של ההתישבות הקודמת, והן הורו אותה לדעת ממה עליה להימנע ומעט מזעיר היה בהן גם משום לימוד החיוב. היא אגרה נסיון עצמי חדש מתחילת פעולתה ההתישבותית נוסף לנסיונות שקדמו לה. כתוצאת הדברים נתגבשה שיטה המושתית על העקרונות האדמיניסטראטיביים והמשקיים הבאים:

1.  לא ציות־שבמשמעת מצד המתישבים כלפי פקודותיו של המוסד המיישב, כי אם שיתוף־פעולה עם המתישבים על יסוד של שיווי־זכויות; התיעצות המתישבים בשאלות חקלאיות עם המדריכים, אך חופש הפעולה בהנהלת המשק נשאר בידי המתישב. חיזוק כל הגורמים היכולים להגביר את שמחת־העבודה ואת רגש־האחריות של המתישבים. העזרה ניתנת לא בצורת צדקה, אלא בתורת הלואה, בתנאים המאפשרים למתישב את החזרתה. כשם שבמלחמה נודע ערך מכריע לרוחו המרוממת של הגדוד, כן היה הדבר לעיקר קבוע בהתישבות, כדי להנחיל חדות יצירה למתישבים.

2) השתלמות מקצועית לאשה והקלטתה בעבודה כחברה שות־זכויות.

3) שלילת המונוקולטורה ולהיפך — חיוב המשק המעורב, זאת אומרת גידולי פלחה, משק חלב, גידול עופות, ירקות, עצי פרי, צאן, דבורים, דייג — לשם הקטנת הסיכון מצד אחד ומאידך — לשם הספקתו העצמית הגדולה ביותר של המתישב מתוצרת משקו הוא. צירוף המפעלים התעשייתיים־למחצה למשקים, המותאמים לכך במיוחד.

4) עיצוב היקפו וענפיו של המשק בהתאם לכוחות־עבודתם של המתישב ובני־משפחתו למען יוכל להתקיים ללא עבודה שכירה.

דגניה א'

5) לכל הפחות 60 (במקרים יוצאים מהכלל — 40) משפחה בכל ישוב לשם שמירת חיי התרבות והחברה מהתנוונות ומבדידות ולשם הקטנת חלקו של המתישב בהוצאות הציבור.

6) הקרקע נרכשת ע״י הקרן־הקיימת לישראל ונחכרת למתישב תמורת תשלום דמי־חכירה של 2% ל־49 שנה (עם אפשרות החידוש ל־49 שנים נוספות).

7) בדרך כלל מקובלת כיחידת שטח למתישב מכסה של 18—25 דונם אדמת־שלחין או 90—120 דונם של אדמת־בעל (בקבוצה נחשבים איש ואשה בחשבון של משפחה מתישבת). לרוב מקבל כל מתישב גם אדמת שלחין וגם אדמת־בעל מתוך חישוב של דונם אחד של אדמת־שלחין לעומת 5 דונמים של אדמת־בעל. במידה שהמצב הטופוגראפי מאפשר זאת מקבל כל מתישב במושב־העובדים 5 דונם של אדמת שלחין ליד ביתו. על ידי כך ניתנת האפשרות למתישב, לאשתו ואף לילדיו להקדיש כל שעת־פנאי לעבודה חקלאית ולמנוע את הפסד־הזמן, הנגרם ע״י הדרך הארוכה אל מקום העבודה. הוכח הדבר, כי לחמשת הדונמים האלה ליד הבית נודעת לעתים שכיחות חשיבות רבה והם נותנים הכנסה כפולה ומשולשת מההכנסה של שטח כזה הרחוק מהבית.

8) מנקודת ראות טכנית־חקלאית מיוסד כל ישוב חדש על ההנחות הבאות:

א) מהנדס לתיכון ישובים משרטט את תכנית־הנקודה על יסוד של מפה טופוגרפית (דרכים, בניני דירה ומשק וכיוצא באלה).

ב) לרשותו של המהנדס הזה עומדת חוות־דעת של מומחה־להיגיינה על תנאי האקלים והבריאות של המקום והוא מתחשב בה בתיכון תכנית הנקודה.

ג) מסלקים את המכשולים המכבידים ביותר על העבודה החקלאית הנורמאלית, כגון: בשטח־טרשים מסקלים את האבנים או משתמשים בהן לבנית רבדות; נעקרים עצים שגדלו פרא והמשמשים תקלה לחרישה; מייבשים ביצות, המהוות קנים לקדחת. במקרים רבים מקבלת על עצמה הקהק״ל את יעורה של הקרקע ומשבחת על ידי כך לא את האקלים בלבד, כי אם גם את נוף הסביבה. ארץ־ישראל שהיתה מעוטת־יערות מתעשרת על ידי כך בעשרות רבבות של עצי־יער, יערות של עצי־אורן ועצי־אקליפטוס מטילים את צלליותיהם במידה גוברת והולכת.

ד) מוקם מכון־מים מרכזי המביא את המים ער לביתו של המתישב והמשקה את הקרקע, העתידה לשמש לגידולי־שלחין, כן נסללת דרך, הכשרה לשימוש הן בקיץ והן בחורף והמחברת את הנקודה לכביש הקרוב.

ה) תחנת־הנסיונות ברחובות, שהוקמה ב־1922 ע״י הסוכנות היהודית, מתכנת בידי מחלקת התיכון שלה ולפי הוראת המחלקה החקלאית של הסוכנות היהודית — את תכנית המשק עבור הישוב יחד עם חישוב הוצאות ההשקעה.

ו) במידה שאמצעיה מרשים לה מבטיחה הסוכנות היהודית למתישבים הלואה ל־30—40 שנה וברבית של 2%—3 לשם בנין המשק. במקרים מסוימים נקבע המועד להלואה ל־20 שנה וב־4%. בדרך כלל עוברת תקופה של חמש שנים לפחות מיום העליה על הקרקע עד שהמתישבים מקבלים את מלוא ציודם; ליקויו של דבר הוא, שבנין המשק הוא איטי, אולם יש בזה גם יתרון, שהמתישבים לומדים לדעת את המקום וידיעות אלה משמשות תריס חשוב בפני משגות בבנין המשק.

ז) בחירת המתישבים לכל ישוב נעשית בירי המחלקה החקלאית של הסוכנות בהסכם עם המרכז של הסתדרות הפועלים החקלאים או של הסתדרות הפועל־המזרחי, המופיעות כנציגות של כל המועמדים להתישבות. בידי המרכזים החקלאיים רשימות־ותק של כל הגופים של הפועלים החקלאיים השואפים להתישבות. המועמדים להתישבות נקבעים לפי תור הותק ולפי מידת נסיונם החקלאי.

ח) הואיל ובשנים הראשונות אין המשק נותן הכנסות מספיקות, זקוקים המתישבים להכנסות חוץ. הם עובדים עבודות שונות, אולם בעיקר הם בונים כרגיל את בניניהם הם ומבצעים את עבודות ההשבחה (ייבוש ביצות, יעור, סלילת דרכים), בשכר יומי או בקבלנות.

אם מחמת סיבות בלתי־מצויות או דחיקת־הקץ מצד המתישבים או מחסור אמצעים לא הוגשמו הנחות אלה בשעת ייסוד ישוב חדש, הרי שההתישבות סבלה. דוגמה לך משמשים מקרים, שבהם עלו גופים מתוך רצון להגיע במהרה להתישבות על קרקעות:

1.  אשר הקרן הקיימת הבטיחה אמנם לעצמה בחוזים אולם באופן רשמי וחוקי לא עברו לידה, או אשר גבולותיהם מצויים בסכסוך, או שהם מורכבים מכמה שטחים נפרדים הטעונים עדיין ריכוז למען אפשר הנהלת משק מסודרת; ב) המצוּיים בחלקם בידי האריסים הערביים הקודמים; ג) שהספקת המים עוד לא הובטחה עליהם בשלמות; ד) אשר מצויות בהם או בשכנותם ביצות, אשר טרם יובשו והמהוות בתי־דגירה ליתושי קדחת.

במקרים א‘, ב׳ וג׳ לא יכלו המתישבים לעתים במשך תקופה ארוכה לגשת לבנין ישובם, דבר שגרם לאיבוד זמן וכסף. במקרה ד’ — גרמה הקדחת לקרבנות רבים. יש מקרים שמן ההכרח לעלות מיד על שטח שנרכש למען מנוע הסגת גבולות מצד השכנים; אולם במקרה כזה כיבוש הקרקע הנהו השלמה הכרחית של רכישת־הקרקע ומן הדין שתקדם לעליה. קבוצת המתישבים יכולה ליטול על עצמה את כיבוש הקרקע הזה, אולם לא על חשבונו של הישוב החקלאי, כי אם כקבוצת־כיבוש על חשבונה של הקהק״ל, שרכשה את הקרקע. ההתישבות עצמה מן הדין שתחל לאחר שהוכן הקרקע מבחינת החוק והבריאות ולאחר שתובטח הספקת המים.

 

ו. מימון ההתישבות    🔗

עד שנת 1920 היה בכוחה של ההסתדרות הציונית לאסוף אך סכומים מינימליים למען ההתישבות החקלאית. מתפקידה של הקהק״ל היה, בהתאם למטרות המפורשות בחוקתה, אך לרכוש את הקרקע, אולם להקמת הבנינים ולרכישת הצייד לא היתה קיימת כל קרן. האמצעים הנחוצים לכך היו נאספים מידי פרטים או על ידי אוספי־תרומות מפרק לפרק. המצב הזה נשתנה מעת שההסתדרות הציונית יסדה בשנת 1920 את קרן־היסוד שאספה על ידי מגביות מדי שנה בשנה מיהודי כל העולם תרומות לבנינה של א״י ואשר הקציבה מתוך התרומות האלה חלק ניכר למען ההתישבות החקלאית. התפתחותה של ההתישבות החקלאית היהודית קשורה ודבוקה החל משנת 1920 בעבודתה של קרן־היסוד. היא שסיפקה את האמצעים בצורת הלואות ארוכות־מועד ונמוכות־רבית, שבעזרתן נתאפשר בנין משקו של המתישב על אדמת הקהק״ל. נוסף לזה השתתפה קרן־היסוד בייסוּדה של החברה החקלאית ארץ־ישראלית (פאז״א), ”Palestine Agricultural Settlement Association“, וחברות אחרות, שהלווּ לישובים החקלאיים על יסודות עסקיים הלואות קצרות וממוצעות־המועד.

 

ז. צורותיה החברתיות של ההתישבות החקלאית    🔗

מועמדי ההתישבות בני חורין הם ליצור את חייהם בדמותו של מושב העובדים או בדמותה של הקבוצה. שתי הצורות האלו נתגבשו במשך פעולת ההתישבות כצורות החברה הטיפוסיות לישובים החדשים. הקבוצה היא משק גדול, שבו עובדים במשותף כל המתישבים כחברים שוי־זכויות. ואילו במושב העובדים יש לכל מתישב ביתו ומשקו והוא מנהל אותם באופן עצמאי ולפי הבנתו. אעפי״כ יקרה לעתים קרובות, שכל חברי המושב, או חלק ממנו, מתחברים, כדי לייצר ענפי משק ידועים ייצור קואופרטיבי, כגון גידולי פלחה או נטיעת עצים. סידורי השקאה נעשים בכל המושבים ע״י קואו­פרטיב המתישבים, במידה שאין הם קונים מים מאת חברת־מים פרטית. כן קיימים ברוב המושבים אגודות קואופרטיביות לאשראי, לקניה, לממכר וכו'. אחדים מהקואופרטיבים האלה משמשים לא רק מושב אחד, אלא כמה ישובים שכנים, או, כגון ״המשביר־המרכזי״ או ״תנובה״ המשמשים את כל הישובים של קרן היסוד בין שצורתם צורת קבוצה או מושב.

ביחס לשאלה, אם מוטב להם למתישבים לבחור בקבוצה או במושב, מכריעים רק לעתים רחוקות טעמים אובייקטיביים. נימוקים אובייקטיביים כאלה יכולים להינתן, בשעה שלשם הגנה משובחת יותר או בגלל הטופוגרפיה של השטחים העומדים להתישבות, רצוּי לרכז את כל בניני הדירה והמשק של המתישבים בשטח קטן. במקרה זה יש להעדיף את צורת הקבוצה, הואיל והיא יכולה לרכז את בניני הדירה והמשק בשטח קטן יותר, מאשר יכול לעשות זאת המושב. אולם מכריעים יותר בהעדפת צורת המושב או הקבוצה הם טעמים סובייקטיביים, היינו, הסגולות הנפשיות של המתישבים, המכ­שירות אותם להימשך לחיים של שיתוף או לחיים אינדיבידואליים. מתישבים בגיל הנעורים (בני עשרים — עשרים וחמש) מבכרים בדרך כלל את הקבוצה, הואיל ואינם מרגישים עדיין את עצמם, בוגרים כל צרכם, כדי לנהל משק כל אחד לבדו וכן משום שהצעירים, שיש להם נטיה טבעית לחיי שיתוף, מאמינים, כי ירגישו עצמם טוב יותר בקבוצה ויצירתם תהיה מושלמת יותר. אולם מתישבים, שכבר הגיעו לסוף גיל העשרים או לתחילת השלושים, מעדיפים את המושב על הקבוצה, הואיל והם כבר בוטחים בכוחם לנהל משק על דעת עצמם, ומשום שהם — בהיותם ברובם כבר נשואים ואבות לילדים — מרגישים צורך גדול יותר בחיים פרטיים, שיכולים לבוא על סיפוקם במושבים יותר מאשר בקבוצה.

נהלל

מתוך חשש פן ישתמש המתישב הבודד במושב בזכותו לנהל בעצמו את משקו לרעת הכלל, נקבעה תקנה, שלפיה רשאי, המושב במקרה שמתישב מזניח את משקו או שהוא רוצה להעבירו לרשותו של אחר, שאינו רצוי למושב, להשפיע על הקרן הקיימת ליטול את זכות־החכירה מידו או להתנגד להעברתה לרשותו של אחר. מלבד זה קשורים המתישבים במושב העובדים ע״י עקרון העזרה ההדדית במקרים של מחלה וע״י הקואופרציה בענפי משק רבים קשר מהודק עד כדי כך, שהמתישב לא יעשה במשקו, אלא לעתים רחוקות, מעשים, הנראים לכלל המתישבים כבלתי נכונים וכבלתי חברתיים.

צורת הקבוצה כצורת המושב עדיין לא הגיעו לגמר חתימתן, אלא הן מתפתחות והולכות. כך קבלו, למשל, עולים מגרמניה שיסדו, בשנת 1938, את הישוב ״שבי־ציון״, מן הקבוצה את העקרון של ייצור משותף בכל ענפי המשק, ואילו מן המושב נטלו את משק הבית הפרטי לכל משפחה. בקבוצה אוכלים כל המתישבים עם בני ביתם ארוחות משותפות בחדר־האוכל המשותף וכן מקבלים הם חדרי־דירה בבתים המשותפים, שהם יכולים לדור בהם כל זמן שצרכי הקבוצה אינם מחייבים חלוקה אחרת של הדירות.

אעפ״י שאין בקבוצה קנין פרטי, אלא כל המתישבים הם חברים שוי־זכויות והם מקבלים מתוך המשק והקופה המשותפים כל מה שהם צריכים בשביל עצמם ובשביל משפחתם לפי רמת החיים שנקבעה, בכל זאת אין לזהות את הקבוצה עם הקולחוז או הסובחוז הסובייטים שפיקוח המדינה עליהם. הקבוצות הן משקים אבטונומיים, הקובעות את קו פעולתן לפי שיקול דעתן והן מנהלות אותם ללא כל התערבות מצד המוסדות המישבים. החשש, פן לא תהא דאגה מספקת לאינבנטאר בקבוצה, לא נתקיים. קשרם של החברים לנכסי הקבוצה גדול בקבוצה יותר מאשר בחוה פרטית גדולה והטיפול באינבנטאר מלווה חיבה גדולה יותר מאשר אצל פועלים שכירים אשר במשק הפרטי. העובדה, שהקבוצות הן חברות אבטונומיות בעלות אופי עצמי ולא משקי מדינה ביורוקרטיים ״שהותאמו״ לקו כללי וחד גוני, מעניקה להן חדות ההתפתחות של משקן ותרמה את חלקה לכך, שבשום מפעל אין היזמה הכלכלית גדולה כבקבוצות, המשתדלות תמיד לשכלל את משקן ולהרחיבו ע״י הוספת ענפים חדשים, ענפי תעשיה ותעשיה־למחצה. כמה קבוצות הקימו להן בתי חרושת לשימורים, לייצור ריבה, אחרות עוסקות בדייג באגמים ובים, ואחרות שוב מייצרות חמרי בנין או שיש, ברשותן מחסן של מכוניות־משא להובלה או שיש להן בתי־מלאכה מיכניים, נגריות, בתי מלאכה לנעלים וכו'.

הקבוצה כמושב מנוהלת ע״י ועדה הנבחרת בידי החברים המתישבים. אולם חוג פעולתה של הועדה בקבוצות גדול יותר, הואיל ובהן על הועדה לנהל את כל המשק ולקבוע חברים לעבודות השונות, בעוד שבמושב מתנהל המשק ע״י כל מתישב לחוד, ותפקידה של הועדה אינו אלא לסדר את הענינים המשותפים של המושב (עזרה רפואית, תשלום מסים לממשלה, החזקת בית הספר, הספריה וכו').

קבלת חברים חדשים לקבוצה נעשית ע״י הצבעה באספה כללית, וכרגיל מתקבלים החברים לאחר שהיו מועמדים כחצי שנה או שנה. ע״י כך ניתנת ערובה לכך, שהקבוצה תהא מורכבת רק ממתישבים כאלה הקרובים זה לזה באופים ובזיקתם האידיאולוגית. במושב העובדים אין קבלת חברים חדשים ענין כה חמור, אעפי״כ גם בו מקפידים על כך, שהחברים החדשים (לישובים חדשים או למקומות שנתפנו במושבים ותיקים) יהיו מתאימים באופים, בדעו­תיהם ובהכשרתם החקלאית.

הוברר, שבחירת החברים וההתאמה בין המתישבים קובעות במידה גדולה את הצלחתו של הישוב. בארצות, שיש בהן מעמד אכרים מושרש, התגבש בכל כפר וכפר במשך דורות רבים, ע״י נישואין פנימיים בתוך חוג קטן לערך וע״י חוקים, מנהגים והנהלת משק משותפים, דמיון מסוים בהליכות־החיים, בדעות ובמנהגים של יושבי כל כפר וכפר, עובדה, המשפיעה במגמה של חיי־חברה ללא חיכוכים. אך בישובים היהודיים החדשים בא״י יש לנו לפי שעה רק דור ראשון של חקלאים, שעדיין לא התרגלו יחד לעבודה ולחיים במקום אחד; להיפך, לעתים קרובות מוצאם מארצות שונות, מחוגי תרבות וכלכלה שונים ועליהם להסתגל זה לזה בתוך הישוב החדש. הסיכויים להסתגלות כזאת וליחסים הרמוניים גדולים ביותר אם בשעת הוסדו של הישוב ישנו גרעין של מתישבים, המכירים זה את זה מימי נעוריהם. לשם קיוּם ההרמוניה הזאת, עליהם לשקוד על כך, שגם החברים המצטרפים אליהם אח״כ יהיו מתאימים לאופי חברתם. צירוף של מתישבים ללא בחירה מוקדמת לשם הקמת ישוב חדש, מביא כמעט תמיד לידי סכסוכים פנימיים בין המתישבים ועם זה גם לידי חורבן הישוב. יש לזכור תמיר, כי הקבוצה, ובמידה פחותה במקצת ממנה גם המושב, אינה חברה לשם מטרה כלכלית בלבד אלא היא עדת־חיים של מתישבים ועל כן היא מחייבת התאמה נפשית גדולה יותר של החברים מאשר במפעל כלכלי רגיל.

תוצאותיה של בחירה זו הן, שבדרך כלל נמנה כל ישוב עם כוון פוליטי או דתי מסויים. הקבוצות נתארגנו בשלושה איגודים, כל אחד והאידיאולוגיה שלו (הקיבוץ המאוחד, חבר־הקבוצות והקיבוץ הארצי) שגם מבחינה משקית יש בכל אחד מהם אי־אילו קוים מיוחדים.

כשלונם של כמה נסיונות התישבותיים מחוץ לא״י היה נעוץ לעתים קרובות בזה, שבשעת ההתישבות היתה מכרעת נקודת־הראות החקלאית־הטכנית ולאגרונום היתה הדעה המכריעה. אולם התישבות אינה רק מפעל חקלאי, אלא יצירת עדות מקומיות, העוסקות בחקלאות. דבר ראשון במעלה הוא ענין יצירת התנאים, המאפשרים חיים חברתיים של בני אדם, שאין בהם אלא חיכוכים מעטים ככל האפשר. תפקיד זה קשה ביחוד במקום שהמתישבים באים מסביבות תרבות שונות והם חסרים כל עבר כפרי וחקלאי משותף. על המתישבים ליצור בבת־אחת מה שצמח ועלה בהדרגה במקומות אחרים מתוך נסיונות של דורות רבים במשך מאות בשנים: היסוד לחיי שלום חברתיים ולקיוּם מספיק בחקלאות. המתישב הוא בראש וראשונה ״יצור אנושי״ בעל צרכים חברתיים כלליים ורק בשורה השניה הוא יצרן של תוצרת חקלאית. במקום שצרכי החברה הכלליים אינם באים על סיפוקם המתאים, מוכרחה ההתישבות להכשל, גם כשהיא מאורגנת בתכלית השלימות מבחינה חקלאית־טכנית.

 

ח. השוואת היתרונות והמגרעות של הקבוצה ושל המושב    🔗

הקבוצה התפתחה וגדלה במשך עשרים השנים האחרונות. הקבוצה הראשונה (דגניה) נוסדה אמנם עוד בשנת 1909, אולם בעשר השנים שלאחר־כך לא הזדרזה ההסתדרות הציונית להקים קבוצות חדשות רבות, משום שהיה ברצונה לראות ולהיווכח בתוצאותיהם של הנסיונות הראשונים. ההיסוּסים, שליווּ את הקבוצה בראשיתה, הוכחו כמחוסרי־יסוד. העובדה, שבקבוצה יש שוויון (דירה, תזונה, תלבושת, עזרה רפואית, הוצאות קטנות) גרמה לכתחילה לחששות, שקיומו של המתרשל בעבודה יהיה על חשבון חרוץ־הכפים וכושר העבודה הכללי ירד וילך. המציאות הראתה לדעת, כי הקבוצה הבוחרת בעצמה את חבריה, אינה קולטת לתוכה רשלנים או נרפים ואם נכנסים כאלה בטעות, הרי שהם יוצאי־דופן וסופם להיות מור­חקים. לעומת המושב מצויינת הקבוצה ביתרונותיה הבאים:

א) על המתיישב־היחיד במושב לשלוט בכל ענפי־משקו, דבר הדורש נסיון מעשי ממושך יותר. חקלאים ״מושלמים״ כאלה לא היו כלל בנמצא בראשית פעולת ההתיישבות הציונית ואף כיום מעטים הם מבין המועמדים להתיישבות. בקבוצה אפשר לחלק את העבודה בצורה כזאת, שכל חבר יעבוד באותו הענף, שיוכל לשלוט בו על הצד הטוב ביותר. משום כך באפשרותה של הקבוצה לקלוט גם אנשים צעירים בעלי נסיון מעט. בה הם נעשים למומחים בענף אחד או בכמה ענפי החקלאות.

ב) לקבוצה יש אותם היתרונות הידועים בכל מפעל גדול. בידה להשתמש במכונות גדולות, לאחד את הקניה ואת המכירה ולהעמידן על בסיס סיטוני. רבים מיתרונות אלה ניתנים אמנם גם בידי המושב בעזרת יצירתם של הקואופרטיבים.

ג) חשיבות מכרעת להצלחת המשק בשיתופה של אשת המת­יישב היתה למושכל ראשון בהסתדרות הציונית. לכן ייחסה ההס­תדרות הציונית מראשיתה ערך רב להשתלמותן המקצועית של הנערות ובעזרתן של וויצ״ו וליגות הנשים באמריקה למען החלוצה כוננה בתי־ספר חקלאיים ומשקי פועלות וחוות־לימוד לנערות. הקבוצה בוחרת בשעת ייסודה את חברותיה מתוך דאגה שווה לבחירת חבריה; בפני המתיישב במושב אין כל הכרח לייחס ערך מכריע לנטייה החקלאית בשעה שהוא בורר לעצמו את העזר כנגדו.

ד) אם על ידי עיבוד אינטנסיבי יותר, או ע״י פתוח ענפי משק חדשים ישנה האפשרות, במרוצת הזמן, להקטין את השטח הדרוש למחית משפחה, יכולה הקבוצה לקלוט חברים נוספים ללא קשיים. למעשה גם קלטו הקבוצות בשנים האחרונות באופן כזה אלפים רבים של עולים חדשים. במושבי העובדים אין הדבר כל כך קל ופשוט, כי בהם האדמה מחולקת ונמצאת ברשותם הפרטית של המישבים הבודדים. לעומת זה כדאי אמנם לציין, כי מספר הילדים גדול, כנראה, באופן יחסי במושבי העובדים מאשר בקבוצות ועל ידי כך הם זקוקים לאדמות המשתחררות (ע״י העיבוד האינטנסיבי או ע״י פיתוח ענפי משק חדשים) בשביל התישבותו של הדור השני במידה גדולה יותר מאשר בקבוצה.

ה) הקבוצה משלמת את חובותיה לבנקים (בזמני הפרעון) בסכום אחד ע״י הנהלתה, כי היא מהוה גוף יורידי אחד המקבל ומשלם הלאות ביחידה אחת. במושבי העובדים הבנקים מלוים לכל מתישב לחוד ובדרך כזו היא גם הגביה, והדבר הזה גורם לטרחה ולהוצאות נוספות. כדי למנוע זאת ישנה כעת נטיה במושבי העובדים לרכז את הלואות החברים ותשלומיהם בידי הועד.

לעומת זאת גדול יתרונו של המושב לגבי הקבוצה (זולת שאלת חיי־הפרט, שרמזנו עליה לעיל):

א) הוא מניח למתיישבים בעלי היזמה העולים על הממוּצע ליהנות מהישגיהם;

ב) בידי המתיישב לעצב את דמות משקו ומשק־ביתו לפי נטיותיו וידיעותיו והוא אדון לזמנו לפי רצונו וסיפוקו;

ג) בידו לשתף בעבודת משקו את בני־משפחתו (ביחוד בעבודות שליד ביתו, כגון בחצר הלוּלים ובגן־הירקות) יותר משיוכל לעשות זאת איש־הקבוצה.

עין חרוד

 

ט. התיישבותו של המעמד הבינוני    🔗

כל האמור לעיל מוסב על התיישבותם של פועלים, כלומר אנשים, אשר עבדו שנים אחדות כפועלים חקלאים בארץ־ישראל. הם חסרי אמצעים לחלוטין או בעלי אמצעים מעטים ביותר ולכן זקוקים הם לקבלת אשראי מקרן־היסוד. אולם מצוּי גם מיעוט, שיש ברשותו האמצעים הדרושים להתישבות, אם בשלמותם ואם ברובם, אך אין לו נסיון בעבודה חקלאית. כל עוד ענף ההדרים הבטיח רווחים הוגנים לבעליו היו מתיישבים־בעלי־הון אלה פונים אל הפרדסנות הקלה יותר והמכניסה יותר ולא אל המשק המעורב הקשה יותר והמכניס פחות. כל האזהרות בפני הסכנות הכרוכות בענף ההדרים כמונקולטורה לא הניאו אותם מללכת בדרך זו. אולם משנת 1936, מאז ששיווקו של פרי־ההדר החמיר והלך (בשנת 1923 היו אך 30.000 דונם נטועים עצי־הדר בא״י, בשנת 1938 — 300.000 דונם ויצוא־ההדרים הגיע בשנים 1938/39 ל־15 מיליון תיבה ומהם למעלה ממחצה מפרדסים יהודיים) פנו בעלי־ההון אל המשק המעורב. מספרם גדל עם עליתם של יהודים אמידים מחמת המציק מגרמניה, אוסטריה, צ׳כוסלובקיה וכו'. אנשים אלה הם בדרך בלל באים בימים ואך במקרים נדירים מצוּיידים הם בהשתלמות מעשית חקלאית רבת־שנים, מה שהנהו תנאי לגבי מתיישבים חסרי־אמצעים. מאידך משמשת העובדה, שהוצאות התיישבותם ניתנות על ידם, ערובה מסויימת לכך, שינהגו בחסכון ובדאגה במשקם משום שהדבר נוגע בהפסד ממונם. דרישתם העיקרית היא — אירגונם בחבורות ועצה והוראות בראשית דרכם. היחיד יכול למצוא לעצמו אך לעתים רחוקות מקום התיישבות מתאים, בשעה שמקום כזה מתפנה באחד היישובים הקיימים. בדרך כלל מתארגנים בני המעמד הבינוני בחבורות לשם קנית קרקע או לשם חכירתה מאת הקהק״ל למען ייסד עליה יישוב חקלאי. הסוכנות היהודית דואגת למתיישבים האלה בשני אופנים: היא מסייעת בידם ראשית־כל ע״י מחלקתה ״להתיישבות המעמד הבינוני״ באירגון החבורות, יוצרת לפי רצונם את האפשרויות להשתלמותם במוסד חקלאי, מדריכה אותם בעצה לבחירת הצורה המתאימה להתיישבותם ומעניקה להם, במקרה שאמצעיהם הם אינם מספיקים, אשראי נוסף, אשר אינו עולה על 200 לא״י למשפחה. הדרך השניה היא בכך, שחברת ״ראסקו״ (Rural and Suburban Settlement Co” (Rassco“ שנוסדה בידי הסוכנות היהודית, מתקשרת בחוזי־התישבות עם מתיישבי המעמד הבינוני ומקבלת על עצמה את בנינו של היישוב על יסוד של תקציב מסוּיים. המתיישבים מקבלים על ידי זה משק מוכן. מאז שנת 1935 כוננה ״ראסקו״ ארבעה יישובים כאלה, שמספר משפחותיהם הוא 300. צורת ההתישבות דומה לזו של מושב־העובדים. רק ביישוב אחד ״שבי ציון", כפי שהוזכר לעיל, קיימת צורה מעורבת, המאחדת בתוכה יסודות של קבוצה ומושב־עובדים.

 

י. השקעות, רנטביליות וחובות של היישובים    🔗

ערכה של קרקע־בעל או קרקע־השלחין, אשר הקהק״ל מחכירה למתיישב, עלה בתקופת השנים 1920—1930 מ־200 לא״י עד 300 לא״י לכל מתיישב ויש להעריכה כיום לרגל עליית מחירי הקרקע מ־300 לא״י עד 400 לא״י. הוצאות ההשקעות ליחידת־משק אחת במושב־עובדים עלו בשנים

1935—1938 מ־750 לא״י עד 850 לא״י, בקבוצה — מ־650 לא״י עד 750 לא״י. לשם השוואה כדאי להזכיר, שהתיישבותם של חיילים בריטיים באוסטראליה 1919—1922 עלתה למעלה מ־2000 לא״י (יחד עם הקרקע); התיישבותו של מהגר הבא מאירופה לקניה (Kenya) עולה אף היא לפי ידיעות חדשות לסכום של 2000 לא״י בערך.

במושב־העובדים מורכבות הוצאות ההשקעה כדלקמן:

הסכומים, שהמתיישבים עצמם משקיעים במשקם אינם ניכרים כלל ברוב המקרים, באשר מתיישבים אלה באים מתוך שכבת הפועלים החקלאים השכירים. על קרן־היסוד שומה לספק להם כמעט את כל הון ההשקעה בתורת מילווה. אם לאחר הוצאת ההלוואה להתיישבות הזאת זקוקים המתיישבים במרוצת הזמן להלוואות נוספות לשם הרחבת משקם, אינם יכולים לקבלן מידי קרן־היסוד, המשאירה את המתיישבים לאחר מתן ההלוואה ליזמתם ולאחריותם הם. לפיכך מקורות האשראי שלהם הנם:

1. חברת פאז״א, שהון־המניות שלה בסך 150.000 לא״י נתקבל מקרן־היסוד. ואשר הגדילה את הונה ע״י הוצאת אובליגציות להתקדמות וגידול נוספים בעתיד הנושאות רבית של 4% בסכום של למעלה מ־400.000 לא״י והיא מעניקה אשראי חקלאי ל־20 שנה וברבית של 5—4 אחוזים;

2. בנקים (הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים, בנק הפועלים, בנק אנגלו־פלשתינה) וסוחרים; הללו נותנים אשראי למועדים קצרים או בינוניים (עד 10 שנים בערך) ובריוח של 6—8 אחוזים.

אמצעיה של פאז״א הנם מצומצמים ואין בהם כדי לספק את צרכי כל היישובים לאשראי, לכן מקבלים היישובים במידה מרובה אשראי למועדים קצרים וממוצעים, אף אשראי בריבית גבוהה מאת בנקים וסוחרים. הדבר הזה נוגע במיוחד בקבוצות. הללו קלטו לתוכן יותר מתיישבים מכפי שצוּיין בתכנית התיישבותן מתוך דאגה לעליה חדשה, או מתוך רצון של העברת פועלי העיר מחוסרי־העבודה אל המשק. הדבר גרר אחריו הרחבה נוספת של המשק. הואיל ולא יכלו לקבל למטרה זו אשראי התישבותי זול ולמועד ארוך, קיבלו אשראי קצר או ממוצע ברבית של 6 עד 8 אחוזים. הדבר הזה גרם לחסרון כספי כפול: ראשית לא יכלו המשקים האלה לשלם את ההלואות הללו בזמנן מהכנסות המשק והיו זקוקים לחפש אחרי מקורות אשראי חדשים; שנית — הריבית היא שאכלה חלק ניכר של הכנסותיהם. מכיון שההלואות נועדו למטרות פרודוק­טיביות ומשום שמספר המתיישבים הגדול יותר הגביר את הייצור, הרי זוהי דרישה צודקת לעצמה הבאה מצד הקבוצות, שקרן היסוד או פאז״א תבואנה לעזרתן ע״י קונברסיה של חובותיה למועדים קצרים ובריבית גבוהה לפרעון למועד ארוך ולריבית נמוכה. קונברסיה כזאת (או קונסולידציה) תביא לידי שיחרורם של המתיישבים מדאגותיהם הכספיות ולמצב שיוכלו לעמוד בתשלומים במועדי הפרעון שנתחייבו להם.

הוצאות ההשקעה שנזכרו לעיל מאפשרות למתיישב את הקמת הבנינים ורכישת האינבנטר אך בהיקף ההכרחי והצר ביותר. הוא נאלץ משום זה, בשנים הראשונות להתיישבותו, להוסיף השקעות מתוך הכנ­סותיו הוא. משום כך קשה לו, או בלתי־אפשרי כלל, לשלם בשנים הרא­שונות את דמי־החכירה לקהק״ל או לשלם את דמי־האמורטיזאציה של ההלוואה להתישבות לקרן־היסוד. הדבר יכבד יותר, אם המתיישב מקבל את ההלוואה לא בבת אחת, כי אם שיעורין־שיעורין במשך חמש שנים. המשקים אשר חרגו כבר מתוך תקופת־בראשית זאת ואשר קבלו כבר את מלוא ציודם, מוכיחים לפי מאזניהם השנתיים, המבוקרים לפי שיטה אחידה ע״י ברית הפקוח החקלאית, שהכנסותיהם מאפשרות להם ברוב המקרים לשלם את דמי־החכירה ואת ההלוואה ההתישבותית ולפרנס את המתיישב ובני משפחתו. אם נוסיף להכנסות־במזומנים את התוצרת ממשקו של המתיישב הנצרכת על ידו ונחשבה בסכומי־כסף, הרי נקבל הכנסה (נוסף לדירת־חינם) של 6 עד 8 לא״י בחודש, העולה בהרבה על רמת־ההכנסות של הפלח הערבי. הכנסה זו מספיקה לקיומה של משפחת המתיישב ולסיפוקם של צרכי התרבות ההכרחיים ביותר (עזרה רפואית, בית־ספר).

 

יא. גידולה של ההתישבות החקלאית לתקופותיה    🔗

---

1. כולל גם את פתח־תקוה, שנעשתה בזמן האחרון יחידה מוניציפאלית. בפתח־תקוה יש כיום קרוב ל־20 אלף תושבים; גם כמה ישובים חקלאיים אחרים קבלו אופי עירוני למחצה.↩︎

ב־25 השנים הראשונות להתישבות (1882—1907) באפוטרופסותו של הברון רוטשילד, נוסדו בסך הכל קרוב לשלושים מושבות על שטח של 320.000 דונם. במושבות הללו היו בשנת 1907 בסך הכל 7.000 נפש, מזה בערך 5.000 נתפרנסו מהחקלאות ו־2.000 ממקצועות אחרים (בעלי־מלאכה, מורים, עובדי הרפואה, פקידים וכו').

בתקופה שלאחר זו (1908—1931) עלה מספר הישובים עד 124, השטח הגיע עד 1.058.508 דונם ומספר הנפשות ער 41.349, מהם התפרנסו מהחקלאות 29.723 נפש. בתקופה הזאת חלות ההתחלות של ההתיישבות הציונית בכספי קה״י וביחוד כיבוש עמק־יזרעאל, והתרחבותם של מטעי ההדר.

בתקופה השלישית (1932—1941) חלה רכישת שטחים גדולים ויישובם בשפלת־החוף (למשל עמק־חפר ועמק־עכו), בסביבת בית־שאן ובגליל העליון. מספר הישובים עלה עד 257, האוכלוסיה הגיעה עד 142 אלף, ומזה 72 אלף המתפרנסים מהחקלאות. שטח הקרקעות הקיף 1,570,000 דונם.

ויושם לב להחשת הקצב בהתיישבות, המתגלה במספרים הללו. היא באה לידי ביטוּי ברור יותר, כשמשווים את גידולה של האוכלוסיה החיה על החקלאות בממוצע השנתי של התקופות הבודדות. האוכלוסיה החקלאית גדלה בממוצע השנתי:

גידול מוסיף־והולך זה של היקף ההתיישבות אפיני להתיישבות לא רק בארץ־ישראל, אלא בכל הארצות. ההתיישבות החקלאית יכולה להתקדם בתחילתה רק לאט־לאט, עד שהיא מקבלת את הנסיון הדרוש בעניני הייצור ושיווּק התוצרת ועד שהיא מסתגלת אל התנאים האקלימיים. רק לאחר שכבר התגברו על הקשיים הללו מתחילה התפתחות גדולה ומהירה.

בית אלפא

הגידול השנתי הממוּצע של 4,700 בתקופה 1932—1941 אינו מהווה בשום פנים את נקודת־השיא של ההתפתחות הזאת, אלא אפשר בלי ספק במשך עשרות־השנים הבאות להגביהו במידה גדולה. סיכוּי טוב זה לעתיד מיוסד ראשית על כך, שבשנים האחרונות הוכתרו הנסיונות למצוא מקורות־מים חרשים בהצלחה בלתי משוערת; נראה כודאות, כי כמות המים שאפשר לגלות לצרכי השקאה תספיק להשקאת שטחים גדולים פי־ארבעה וחמישה מ־400 ער 450 אלף דונם הקרקע, המעובדים כיום בהשקאה בידי היהודים והערבים. בידי היהודים נמצאות כיום לפי האומדנה: 160,000 דונם נטועים פרי הדר75,000; דונם ירקות ומספוא; 30,000—40,000 דונם עצי פרי, גפנים, בננות, וכו'. אוצרות המים הידועים כעת מאפשרים את ההשקאה של 2,000,000 דונם נוספים ואם הדבר יעשה בשעורים של 100,000 דונם לשנה — דבר שאפשר לעשותו בלא כל קשיים מיוחדים — יכולים להתישב ב־20 השנים באות 4,000—5,000 משפחות נוספות מדי שנה ושנה. שנית, בגלל גידולה של האוכלוסיה גדול עכשיו השוק־הפנימי בשביל תוצרת חקלאית הרבה יותר משהיה לפני עשרים שנה. שלישית, הונהגו הרבה צמחים חדשים (בטנים, עצים סובטרופיים, צמחי־רפואה וכו'), שקודם היו בלתי־ידועים בארץ או נדירים בה. המספרים מעודדים ומסמנים את דרך העתיד.

 

יב. ישובי קרן־היסוד    🔗

מספרים מפורטים על הישובים שנוסדו בידי ההסתדרות הציונית בכספי קרן היסוד¹ מראים, שבספטמבר 1940 היה מספרם 134, מהם: 79 קבוצות ו־55 מושבי־עובדים. השטח של הישובים האלו השתרע על 390,000 דונם והאוכלוסיה שלהם — 34.070 (או ארבעים אלף, אם נוסיף עליהם את חברות הנוער הנמצאות בישובים באופן זמני וכן קרוביהם של המתישבים²).

לפי זמן ייסודם מתחלקים הישובים האלה לשני סוגים עיקריים:

א) 75 ישובים ותיקים, שנוסדו לפני שנת תרצ״ו (1936), מהם — 40 קבוצות המאוכלסות 15,557 נפש ו־35 מושבי־עובדים המאוכלסים 9,623 נפש.

ב) 59 ישובים חדשים, שנוסדו משנת תרצ״ו ואילך, מהם —39 קבוצות ו־20 מושבי־עובדים, שכולם עוד לא הגיעו להתפתחות מלאה ולמספר המלא של יחידות המשק שנקבעו להם. כיום יש בישובים האלה אוכלוסיה של 8,890 נפש. — הלואות קרן־היסוד ניתנו גם ל־344 מתישבים (יחד עם משפחותיהם 1630 נפש) ב־19 ישובים אחרים.

 

יג. עליה בתוצרת חקלאית    🔗

בטבלה הבאה ניתנים מספרים על הייצור של כמה מיצרכים חקלאיים עיקריים בכל הישובים היהודיים בשנת 1937—1940:

התוצרת בישובים חקלאיים יהודיים³:

העליה בתוצרת החקלאית היהודית בארבע השנים האחרונות הגיעה למדרגה גבוהה. העליה בתוצרת תפוחי האדמה בולטת ביותר (העליה היא פי שלוש כמעט). גידול תפוחי־אדמה בממדים רחבים הוכנס רק בשנים האחרונות וההתפתחות היתה מהירה, ביחוד מאז שבעית שמירת הזרע עד לאחר חדשי הקיץ נפתרה על ידי שיטות חדשות של החסנה. באופן כזה הוּשג בתוצרת עצמית מיצרך חשוב שעד עכשיו עלה ביוקר והיה מצוּי באופן מוגבל, משום שהיה צורך להביאו מבחוץ.

הכנסות המתישבים ממכירת חלב, תוצרת חלב, ביצים, עופות, ירקות ופירות, המשווקים ע״י ״תנובה״ — עלו מ־141,856 לא״י, בשנת 1930/31 ל־1,056,000 לא״י, בשנת 1940/41. עליה פי שבע במשך עשר השנים.

ההכנסות של 134 ישובים בעד תוצרת ששווקה ע״י ״תנובה״ היו:

השווּק ע״י תנובה מהווה רק חלק מהכנסותיהם של 134 הקבוצות ומושבי־העובדים. נוסף לזה, יש להם הכנסה מתוצרת ששיווקה אינו ע״י ״תנובה״, כמו תבואה ומספוא (ששיווקם הוא בעיקר ע״י ״המשביר המרכזי״), זרעי־שמן, פרי־הדר, דגים, חלק מיבול הבננות ועוד. מכירת התוצרות האלה בשנת 1939/40 הכניסה 521.000 לא״י. מקורות אחרים של הכנסה לישובים היווּ הרווחים מאת מפעלי התעשיה והמלאכה, שהוקמו בתוך הישובים. רווחים אלה הגיעו בשנת 1939/40 לסכום של 284.000 לא״י. בשנה זו השתכרו הישובים סכום של 346.000 לא״י מעבודת־חוץ (שכר עבודה של עבודות־צבוריות, חוזים לעיבוּד אדמות, תחבורה ועוד). הסכום הכולל של הכנסתם של 134 הקבוצות ומושבי־העובדים בשנת 1939/40 הצטרף ל־1,847,000 לא״י.

ערכו של הרכוש הכללי של 134 הקבוצות ומושבי־העובדים בשנת 1940, לפי הדין־והשבון של בנק הפועלים הגיע לסכום של 4.535.000 לא״י. חובם בהלואות ואשראי היה 3.675.000 לא״י. הרכוש הנקי היה, איפוא, 860.000 לא״י.

רכושם של ישובי העובדים כדלקמן:

בעלי החיים בישובים מורכבים מ־10,035 ראש בקר, 15,000 ראש כבשים ועזים. 346,000 עופות, 6,550 מכורות. הציוּד והמכונות כוללים 237 טרקטורים, 84 קומביינים, 58 מכבשים, 182 מכונות הובלה. המטעים משתרעים על שטח של 11,034 דונמים הדר, 1,952 ד׳ בננות, 10,300 דונם כרם ופירות אחרים.

לפי מפקד חדש ממרץ 1942 נמצאו בכל המשקים החקלאיים היהודיים בארץ:

פרות חולבות — — — 13.699

מבכירות ועגלות — — — 9.033

פרים — — — — — 361

תרנגולות מטילות — — 536.644

 

יד. הכוח הדוחף לשיבה לארץ    🔗

ההתקדמות של הישובים החקלאיים העבריים סתרה את הנבו­אות הקודרות של הבלתי־מאמינים והמתנגדים ואף עלתה על התקוות של ידידיה. ההישגים של המתישבים בארץ־ישראל עולים בהרבה על התוצאות שהוּשגו על ידי התישבות של יהודים בארצות אחרות בעולם (אוקראינה, קרים, ארגנטינה ובירוביג׳אן).

ההתישבות היהודית בארץ נתנה הוכחות חותכות על סגולותיו של היהודי כמתישב־חלוץ ועל האפשרויות להתישבות חקלאית יהודית בממדים רחבים על יסודות כלכליים־פרודוקטיביים. ההצלחה המיוחדת של ההתישבות בארץ־ישראל איננה דבר שבמקרה. שרשיה הם בגורמי יסוד מיוחדים, אשר מבדילים את ההתישבות בארץ־ישראל מנסיונות דומים במקומות אחרים.

ההתישבות של יהודים בארץ־ישראל ינקה מהרעיון הנשגב של הקמת הבית הלאומי. דבר זה העלה את המאמץ של התישבות ממאבק בעד תנאים כלכליים טובים יותר לשטח מרומם של שאיפה אנושית. והיה זה מקור של התעוררות והתלהבות, אשר בלעדן אי־אפשר היה להתגבר על קשיי־בראשית ועל התלאות והאכזבות שבמפעלים חלוציים. חלוץ ההתישבות בארץ־ישראל ידע, שמנת גורלו תהיה עמל והקרבה, ולא ריוח ונוחיות. בפני המתיישב לא עמדה השאלה של רווחים חמריים שיזכו בהם ואף לא השוואה עם היתרונות של מקצוע אחר, אשר יוכל לעסוק בו. נלהב ממסירותו לרעיון, החלטתו היתה ברורה לעמוד בפני כל רוח וסערה, גם אם מבחינה חמרית הדבר הזה הוא בשבילו קשה יותר ומכניס פחות מאשר כל משלח יד אחר שיש בידו לבחור לעצמו. בלי השאיפה הזאת והיסוד האידיאליסטי, לא היו קמים ישובים חדשים, או שהיו נעזבים לאחר זמן קצר. השלהבת של מסירות לאומית היא שקננה בלב המתישבים ובדור הצעיר שנולד על אדמת ארץ־ישראל היא ממשיכה להיות היסוד גם היום וגם בעתיד ובלעדיה לא תוכל ההתישבות להתקיים ולהתקדם.

הרוח הזאת גברה ועלתה הודות ליחסים הקיימים בין המתיישבים והמוסדות המיישבים של ההסתדרות הציונית. בידי המתיישב נמסרה האחריות המלאה למפעלו והיחס אליו היה כאל שותף שווה־ זכויות במפעל הלאומי הגדול, וניתן לו העידוּד להשתתף בו ביצירתו. אין פקודות מגבוה העלולות לעורר בלב המתיישב הרגשה של שכיר ולשמש כמעצור לכוח יצירתו ויכלתו. להיפך, כל מאמץ נעשה

הרי כדי להגדיל את הרגשת האחריות של המתיישב וערבותו האישית להצלחת מפעל ההתישבות שלו ובעקיפין גם הצלחת בנין הבית הלאומי. בלי הדבר הזה הרגשתו של המתיישב היא כאילו הוא ירד למדרגה של יתד קטנה ובלתי־חשובה במכונה גדולה שעל כיווּנה, אין לו כל השפעה. המתיישב יכול לתת את מלוא כוחו ומרצו כשהמוסדות המיישבים יוצרים אוירה של אימון והערכה להתמדתו, הבנה לחלק של יצירתו במפעל המשותף. מהתחלה היתה הכרה מלאה, שהצלחת הישוב תלוּיה לא בלבד בפתרון השאלה החקלאית־טכנית, אלא גם בשאלה הסוציולוגית והפסיכולוגית.

גורם אחר להצלחת ההתישבות בארץ־ישראל הוא בזה, שהיא סרבה, לא כהתישבות בארגנטינה וברוסיה, להמשיך בשיטות החק­לאיות הפרימיטיביות הנהוגות בארץ ובמקום זה פיתחה טיפוס חדש ומתקדם של החקלאות, המותאם יותר להתפתחותו וכשרונו של המתיישב היהודי. ההתישבות היהודית השתמשה בכל התוצאות של המדע והחקר המודרני כדי ליצור שיטה אינטנסיבית של החקלאות, אשר בה יוכל היהודי להשתמש יותר בסגולותיו הרוחניות ולהבטיח תוצאות טובות יותר מאלה, אשר שררו בחקלאות הפרימיטיבית של הפלח. בדרך כלל אפשר לומר, שהמגמה של ההתישבות היהודית היתה לא להסתגל לרמה הנמוכה של החקלאות בארץ, כי אם ליצור שיטה מודרנית של חקלאות, אשר תאפשר למתיישב היהודי להחזיק את רמתו הגבוהה, בהתאם לתביעותיו לחיי תרבות, בריאות והיגיינה ובמיוחד בחינוך הילדים. למעשה, היו המתישבים מוכנים לקבל עליהם כל קושי וקרבן, כדי להבטיח לילדיהם את התנאים האפשריים הטובים ביותר. בקבוצות, במקומות שהילדים מתחנכים בבתים משותפים, אחוז התמותה של התינוקות (בשנה הראשונה ללידתם) הוא כמעט הנמוך בכל העולם: 2.5 מקרים לכל מאה נולדים.

 

טו. הדור השני    🔗

הגידול של דור שני אמיץ ברוח ומסור למפעל הוא אולי התוצאה החשובה ביותר של ההתישבות היהודית. חינוכו מכוּון מהתחלה שיכיר את חיי החקלאות ויהיה קשור אליהם. ילדי המתיישבים בגיל 16 רגילים יותר ומצוּידים יותר לחיי חקלאות מאשר הוריהם, אשר לרוב חונכו בערים ורק לעתים רחוקות הם יכולים להשתחרר באופן מוחלט מקליפתם העירונית. עצם הגידול בישוב עובד נותן חינוך חקלאי טוב יותר מאשר אפשר לקוות מאיזה שהוא בית־ספר לחקלאות. צמיחתו של דור שני למתיישבים מצדיקה את התקוות הרבות להישגים גדולים יותר בעתיד מאלה אשר הושגו על ידי הדור הנוכחי של חקלאים חלוצים. אולם יש להזכיר שגידולם וחינוכם של הילדים מטיל עול כספי קשה על המתישבים. כתוצאה מזה אחוז הילוּדה בישובים הוא נמוך בערך ויותר משני ילדים למשפחה נחשב למעלה מיכלתו של המתישב. המצב הזה מצדיק התחשבות מיוחדת ויתכן אולי לדרוש מהמוסדות הכלליים שישתתפו בגידולו של הילד השלישי, הרביעי, החמישי וכו' של המתישב וּבזה לשפר את אחוז הילוּדה.

בסיום אפשר לומר, שהרכוש העיקרי שהושג עד היום בהתישבות היהודית הוא הנסיון החלוצי והחקלאי הרב שנצטבר במשך השנים. ההתישבות החקלאית היהודית יצאה מדרגה של נסיון ואפשר לקוות להתקדמות וגידול נוספים בעתיד.