לוגו
גרעינים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בית־החרושת ליציקת ברזל נבנה בכונה על גבי ההר, במקום אשר ישבו משפחות הפועלים ועניי הכרך.

מעל פני מגדל הפח אשר בקצה בנינו הראשי השתפכה יום־יום בשעה קבועה השריקה הראשונה הקוראה לעובדים לצאת לעבודתם. חדה ונמרצת היתה בערפל של דמדומי הבוקר, בתוך הדממה, והאנשים, אשר הקיצו אל אפל החדרים, גששו בבהלה למצוא את בגדיהם ויצאו, על לב ריקן, בשכבת בוץ של יום אתמול על רגליהם היחפות, אל הסמטה המובילה בשלבים, במדרון, לבית־החרושת.

נשמע קול הקשת הברזל בברזל. איום היה לועו הבוער של התנור הענקי, אשר לפניו כרעו, רועדים ברעד ההשכמה, תמוהים, עם בבואת האש על פניהם, המסיקים.

הדלקו בזוויות הבנין הפנסים ואז החשיכו החלונות ממעל – מפוחמים, סגורים כולם על שכבותיהם – וקורי העכביש הנתלים מתחתיהם זעו והתנענעו לאט, אבל בלי הרף כבר, בהתאם להלמות הפטישים.

בדיוק נמרץ, יום־יום, בעשר בבוקר, הופיע בעל בית־החרושת, ברוך ברג, מתוך שכונתו הגדולה, הנקראת בשם “העיר החדשה”. מגולח למשעי, במשקפים צלולי זכוכית המחוברים בשרשרת דקה לקצה בגדו – כבד גוף ונשוא פנים ישב במרכבתו הנוחה, הרתוּמה לסוס אביר ומתון, וגם העוברים והשבים, גם עמודי העשן נטרדו רגע אחד ממקומם והסתלקו אילך ואילך, לשני צדי הרחוב, בפנותם לפני הבא את הדרך.

בפתח משרד בית־החרושת הופיע המנהל הראשי וחיך, גלוי ראש ונכנע, אל מול פני המרכבה המתקרבת, ועל יד מבוא החצר פתח השומר את השער ועמד וחכה, גם הוא וגם הכלב אשר לרגליו, עד אשר יובא האדון אל החדרים פנימה.

ככה מדי יום ביומו.

טוב היה לרדת אחר כך במרכב, על הקפיצים, ירוד והתרחק והשאר מאחור את עשן הארובות וריח השכונה, ריח של טחב ודלת־עם.

למטה, על פני המישור אשר לרגלי ההר השתרעו בניני “העיר החדשה”, צעירים ובנויים הדר בצלם של אילנות הנוי, בין גני הטיול ומגרשי המשחק, לאורך הנהר עם גשריו הבטוחים.

גם ברחוב הראשי, וגם ברחובות הצדדיים, היתה המרצפת עשויה חמר מוּבחר ומשוּפשפת יום־יום למשעי, ובקלות צעד הסוס המחונך בצד פסי הטרמים, לבין המון המרכבות, אשר התרוצצו, פרטיות אף הן, עם רכבים זקופים וכבדי־ראש על דוכניהן, ונהרו כולן, כולן הביתה – לארוחת הצהרים.

בחפזון שטחו הנערים המשרתים את אחרוני המרבדים על גבי הרצפות, בו בזמן אשר חבריהם האחרים הסתובבו וטרחו כבר על יד המזנונות בערכם מתוך קשקוּש של כלים את השולחנות. כולם, מן האשה סוכנת הבית ועד המינקת והנער עוזר הטבח, נעוּלים היו נעלי השרוּת המיוחדים, רכי־הסוליות, וכולם, חגוּרים היו סינרי הבד הטהור וחדורים הכרת ערך השעה, זו השעה החגיגית, רבת החשיבות, אשר בה יוגשו המאכלים מן המטבח אל השולחן. והמאכלים, אשר הוּגשוּ פה, דשנים היו וערוכים בטעם. ארוחות הצהרים היו תמיד מרכבות מששה־שבעה תבשילים, אשר הוכנו על פי רשימה מיוּחדת, ברטבים תמציתיים ופשטידות־חמד, הנקראים כולם בשמותיהם הזרים, הצרפתיים או האנגליים, לפי מקום מוצאם.

ארוזים בגני המרחקים, בנירות מיוחדים ובדיקנות, היו הפירות אשר הוגשו לקנוּח, בסוף כל סעודה; ומשוּבחים, נאמני מרקאות – היינות, אשר נמזגו באמצע, בין מאכל למאכל; אלה היינות שאותם שתו בלגימות קטנות, ובהפסקות לא גדולות, אשר בהן דוּבר על מצב הבוּרסה ומזג־האויר, על הנשפים אשר כבר נערכו ועל אלה, אשר יערכו בימים הקרובים.

בקצרה: בני השכונה הזאת היו אותם האנשים, אשר להם יקרא בכל זמן ובכל מקום – בני השדרה העליונה.

בשום אופן אי־אפשר היה להטיל ספק באמתות מוצאם וטוב איכוּתם של מרבדי פרס וקערות יפּן אשר בהם כה הרבוּ לפאר את אוּלמי בתיהם, כשם שרחוק מכל פקפוּק היה ערך אבני החן אשר נשבצוּ בתכשיטיהם, או בכלי זהבם, שאותם הציגו לראוָה באשנבי ארונותיהם.

כמו אצל כל בני שדרתם, בכל המקומות, עמדו גם אצלם, כמעט בכל בית, פסנתרי פאר יקרי ערך, אשר מעל צלעותיהם הצוננות הוסר יום־יום האבק בשקידה. בתוך הארונות שבחדרי עבודתם התנוססו הספרים מכורכי ההדר, אשר נטמנו הטמן היטב בתיקים היקרים, הקרים והיקרים, כספרי התורה אשר בהיכלי תפלתם, ועל ידם, בארונות מיוּחדים, נמצאו פנקסי החשבון עם כל מספריהם, שחור על גבי לבן, על הרוחים הגדולים, ההולכים וגדלים מחודש לחודש, בתוך בתי־החרושת, אשר נבנו בכונה תחילה בתוך השכונות האחרות.


פּעם, באחד מימי האביב, שכב בעל בית החרושת ברוך ברג אחרי הארוחה על הספה התורכית בחדרו ועשן את הסיגרה שלו. היה שקט. מתוך המיה חרישית הסתובב בקירוב מקום, על שולחן שיש לא גדול, מכשיר כסף בדמות רחים, אשר השיב מאליו, אחרי אשר כונן אחד מקפיציו, רוּח קלה מאד למראשותי הספּה. למטה, בקצה המרבד, עמד זוּג סנדלי הקטיפה הביתיים, שניהם בשורה, נוחים, מחוּסרי עקב, עם הבעת אותה יראת הכבוד, שבה הציגם קודם לכן המשרת, והשתקפוּ ביחד עם שולחן השיש, ועם מכשיר הכסף המסתובב בתוך המראה הענקית אשר מנגד – וברוך ברג שלח לצד הכסא הקרוב את ידו, יד מעוּגלת, לא גדולה, עם טבעת רבת־ערך על אחת מאצבעותיה, ולקח את החבילה, שהכניס זה עתה המשרת מארגז הפוסטה אשר למטה.

שום דבר יוצא מן הרגיל לא היה.

עתון המקום בשפת המדינה עם המודעות התפלות על סבון, אבקת־שנים ורואי חשבונות, המוצעים בתנאים נוחים, בזול. שנים, שלושה כרטיסי הזמנה לחגי משפחה, נתונים במעטפות קטנות עם חותמות וסמלי פירמה בקציהן, ובין כל אלה – מה מוזר נראה הדבר – אגרת קטנה, בלי כל שם וחותם, בלי תוי פוסטה אפילו, שנזרקה, כנראה, ביד לא ידוּעה אל התבה אשר בפרוזדור למטה.

באותה היד המעוגלת, בלתי הגדולה, פתח בעל בית־החרושת בתנועה זריזה את המעטפה, קרא פעם ועוד פעם, ושתי זכוּכיות משקפיו זעו ונצנצו בברק מוזר – וצחוק עכור, בלתי טוב, השתפך בחללו של החדר.

הציצה אליו מן החדר הקרוב האשה, פּרוּעת תסרוקת מן השכיבה ונבהלת.

– מאימים עלינו בשביתה – רמז על האגרת, כשידו לוחצת כבר על כפתור הפעמון החשמלי.

מן החדרים למטה באה האשה, משפשפת הרצפות ועמדה מפוחדת, מגינה בידיה על בגדה הרטוב. אחריה בא השומר־השוער, לא צעיר, אבל חריף מבט ונתון בתלבושת של שומר סף אמתי.

הוא, על משמרתו, בעד האשנב, ראה אמנם קרוב לצהרים שני צעירים, אשר הסתובבו סחור־סחור על יד המדרכה.

– ההיו לבושים בגדי פועלים? “מפוחמים”?

– לא, בחולצות בד פשוטות אמנם, אבל נקיות, ועד הרחבה שעל יד הבית לא באו.

ואז נכנסה משרתת אחרת, והביאה על טס ספל קהוה ממותקת, תמציתית. ובעל בית החרושת קם, לבסוף, מעל הספה, לבש בעזרת משרתו את בגדיו, ובגמעו מתוך הספל הקטן, שאחז בו ביד נתוּנה במנשטה מוּצקת, בטוחה, – היתה דרכו לפניו ברורה. בעברו כעבור זמן מה דרך האולם, זקוף ופרוף עם כסית משי מהודקת יפה לשמאלו, רעדו זגוּגיות הנברשת ממעל, כה איתן ותקיף היה צעדו.

גם השוטר אשר על המשמר הקרוב, גם אלה אשר על פרשת הרחובות, אשרוּ את עדוּתו של השומר בדבר הסתובבוּתם של שני הצעירים. האחד, קצר־ראות, במשקפים, והוא הגדול – שערותיו יורדות לו תלתלים מעל ערפו, בעוד אשר חברו הקטן הוא גזוּז, דל ובלי חתימת שפם, וכוּלו נראה כתינוק מוכה שחפת בחיוורונו.

–ההעירו איזה חשד בהלוּכם ברחוב? – נתבקש פקיד הרוֹבע טלפונית לשאול את השוטרים עדי הראיה.

–שום חשד. הראה נראו כאנשים המטילים לתומם, ורק על יד הבתים מספר שלשה וחמשה התעכבוּ.

כבר היה דמדומי ערב כשיצא ברוך ברג מן הלשכה, אשר בדירתו הפרטית של שר הפלך, ומיודעו השר, אשר לווה אותו עד קצה הפרוזדור, נגע תוך כדי שיחתו בכפתור החשמל, בהתעכבו ממול המראה, אשר נמלאה אור על כל גדותיה.

– הנה כי כן, רחימאי – המשיך, עד אשר הוגש לאורח מעילו, – עדר כבשים זה, טול ממנו לפתע פתאם את הרועה, והרי הוא מתפזר מאליו ונפוץ לכל רוּח.

– העיקר הוא: לפתע פתאם – שפשף בנחת את ידיו וצחק, ובעל בית החרושת, בצאתו אל האפלולית, אל השדרה בחצר, וראשו סחרחר מקבלת הפּנים החמה, עצם רגע אחד את עיניו, ולפניו התנשא בבהירות, כמו חי, עדר כבשים, איך שהוא, בהנטל ממנו הרועה, הולך הלוך ומתפזר.

“כי נבערו הרועים, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה” – היה אומר אוּלי לו נשאר עוד מה מגרסת הילדוּת בזכרונו, אבל מגרסת הילדוּת לא נשאר כבר בזכרונו של ברוך ברג שום דבר – ובצאתו אל הרחוב, רמז רק לרכבו להשיב את המרכבה הביתה, כי בכר ללכת ברגליו על המדרכה, אשר נראתה לו מוצקה הפעם ביותר.


כעבור יומים לעתותי ערב, יצאו שני אנשים מאחת הסמטאות, אשר בשכוּנת ההר, וירדו במדרון, במשעול המוביל אל “העיר החדשה”.

לאור הדמדומים אשר היה מסביב נראו שניהם דלי גוף וחיורים מאד, וחולצות הבד שלהם, אשר לא הודקוּ בשום פתיל, או חגורה, רטטוּ מטושטשות צבע וחסרות אונים בתוך הצנה הזאת אשר עם תחלת אביב.

האחד מהם, יַשק, בעל צואר דק, מוכה שחפת אמנם, כמו ששיער שוטר הרוֹבע מלמטה, דבר זה עתה באחד המרתפים לפני קהל לא קטן על קלקוּלי הסדרים שבחברה ועל דבר העשוּקים והעושקים.

הדברים היוּ ארוכים וגם לא חדשים:

איש אל אחיו לא יחמלו, או: מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו – אמר בזמנו הנביא בקצוּרו. אבל ישק היה עלם נלהב, אשר נמשך אחרי המליצה והפרטות בדברו, ובהתרגשות רבה – אם כי בצבעים נאמנים – תאר את מצוקות אחיו העובד, האח העשוּק והרצוץ כל הימים, זה אשר אם ישתכר עוד כדי לחם צר, בהיותו בריא ועובד, הנה ככלות כחו, ושכב למעצבה ונמק ודעך במרתפו האפל – הראה על התנוּר, אשר שם שכב בעל הבית החולה – בעוד אשר אדוניו, בעל בית־החרושת, ילך וישמין, עד כדי קצוּר נשימה וסכנת השבץ – הבליט רגע את חזהוּ הנופל והחזיק, כביכול, את המשקפים על חטמו – ודמה עד להפליא בתנועתו זאת לברוך ברג, בעל בית־החרושת מהסמטה הקרובה. – עברוּ נא על ה“משרד להספּקת משרתות” וראוּ, אם לא כבהמה בבית־המטבחים תבדק שם אחותנו ההררית, ההולכת להתענות תחת יד גברתה למטה, זו אשר מדי המצא בה פסוּל או רפיון־מה, תשלח מיד חזרה ההרה, ואחרת, יותר מתאימה, תרד למלא את מקומה, כשם שישלח הנה יום־יום בארגז המיוּחד, ארגז האשפּה, כל ירק וצמח שאינו ראוי לשימוּש, ובמקומו יוּבא כל הרענן והמעולה הגדל פה, בתוך הגנות אצלנוּ – הושיט את ידו לצד השדה, למקום גנות הירק, ורגע אחד נפסק דבוּרו, כי תקף אותו השעוּל.

ברחמי־אֵם הביטה אחותו הגדולה ממנו, תופרת הלבנים, מפנתה, איך שהטה את ראשו התינוקי הצדה, כאשר עבר לדבר על דרכי הגאוּלה ושויון בני־האדם, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה רק לפנים, בימי הילדוּת, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי־הרפואה.

באותה הבעת הרחמים על פניה הביטה אחריו אחר כך מעל קצה ההר, בצאתו ללכת עם חברו הגדול אל השכוּנה החדשה אשר למטה, גבהת קומה, עם שערה הקצר המתבדר לה ברוח – בהתאמצות כל כוח ראיתה הביטה אל חולצת הבד שלו, אשר כה עזובה הבהבה באפלולית השביל, עד אשר נטשטשה לגמרי ונעלמה, ובמרחק הדלקו בזה אחר זה הפנסים, אלה אשר רק זה עתה השוה אליהם אחיה את ניצוצות התנועה, המתלקחים פה ושם בחיי העשוּקים.

לפלא נראה אחר כך דבר חדירתם של שני האנשים אל מרכז השכונה בתחלת הערב, בעמוד השוטרים, עֵרים ומסורים, משני עברי הרחוב, מזה ומזה, על משמרתם.

בעלת בית־החרושת ליציקת ברזל, הגברת ברג, אשר מהרה לקול השאון מחדר האורחים לחדר העבודה, מצאה כבר את שניהם על יד שולחן הכתיבה, כשהם מציעים, את דרישותיהם, בו בזמן שבעלה היושב ממוּלם, גם כן על יד השולחן, צוחק באותו הצחוק העכור, בלתי הטוב, כמו לפני יומים, אבל הפעם – למקוטעין, מתוך התנפחוּת חזהו וצוארו המאדם, כשהמשקפים נושרים ונתלים עמוּמים על שרשרתם.

בקצרה, מה יש פה להתעכב על פרטים: את בעל בית־החרושת אחז השבץ בטרם אשר הספיק לענות עוד לשליחי פועליו דבר. בזעקת שבר התפרצה האשה אל חדר האורחים והבהילה את הקרובים והמשרתים לרדת ולהביא רופאים ועזרה.

קשקש באנקת בהלה הטלפון.

גלוי ראש, בלי מעיל ורביד לצוארו, בא דרך החצר הרופא השכן, בעוד אשר לחבריו ברחובות האחרים נשלח בחפזון השומר במרכבה.

נורא היה כעבור שעה מראה הגוף, המוטל מגושם, על הספּה התוּרכית, כשידיו, פתוּחות שתיהן, עם הבעה של “אין יותר אחיזה”, נתלות משני העברים, מזה ומזה.

מי שהוא הרים וקפל את וילאות הפלוסין מעל דלת האולם וסלק אותם סלוק של זלזול לשני צדי הפתח.

בדממת אלם דלקוּ למטה, במבוא הבית, שני הפנסים, אשר לאורם הכחלחל, על פני השביל־השטיח, עלוּ, רציניים ומחרישים, אנשי השכונה, בתלותם תוך כדי הליכה את כובעיהם על הקולב, אותו הקולב, אשר על אחת מיתדותיו – הוי על האדם ואפסוּתו בחיים – נתוּן היה כובעו של בעל הבית, אשר תלהו כאן עוד הערב בעצם ידו.

הופיעו שמשי ה“חברה קדישא”. מוּכי סנורים מאור החשמל ונתקלים מאי רגילות במרבדים. מתוך התאמצות, בעזרת שנים ממשרתי הבית, השכיבוּ את הגוף על הארץ, על יד הנרות, אשר שלהבותיהם זעוּ רגע, נסוגו לאחור ושבו והאירו את קדקד המת עם הקרחת המעוגלת, הגלוּיה־גלוּיה, בלי אשר תוּשם עוד עליה בהשתדלות שארית השער – ומתוך הדממה שהיתה מסביב בקעה ועלתה יללת האלמנה, מחונקה, בלי כל הד, כקול הפסיעות על מרבדי החדרים האלה.

– עלה מות בחלונינו – ישב לעצמו השמש הזקן, אשר שמר איזו תשמישי קבוּרה בחצר, והוא התכוץ והתכנס למעילו, כי עבר אותו הרעד.

הוא היה שמש “תחתון”, הררי, שמשכרתו כה דלה היתה ומצומצמת, עד אשר נחשב לעני אפילו בין עניי שכוּנתו, אבל לבו לב טוב היה ונכמר בנקל, ובהשתתפות אמתית נענע בראשו השב למחרת, כאשר נשא המספיד את משאו על “מפריעי הסדרים” בהשתמשו לשם זה בדברי הנביא – “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”.

לאור שמש הצהרים היה נהדר כמעט מראה האנשים, אשר נהרו במעלה ההר בתהלוכת האבל, לבושים שחורים כולם ודוממים, עם המרכבות הנמשכות, מצוחצחות וריקות, מאחריהם, לבין זרי הפרחים והמון הסרטים, המתנפנפים מכל צד, בלי הרף:

“מעשיך הטובים”, “מעשיך הטובים”, “בוריס סלומונוביץ בלתי הנשכח”.

אשת המת, בצעיף־האבלים רחב השולים, משכה את עיני האנשים בארשת היגון, האמתית הפעם, על פניה. היא היתה לבושה שמלת קרפּ רעננה, וכובע פשוּט־גזרה, בצורת שביס קטן, על ראשה, ושתי בנות זוֹננברג, איש המיליונים, תומכות ידיה בלכתה. ועל הבימה הארעית, בבית הקברות, עלו חליפות: מוריס זוננברג וגיסו, פאר “העיר החדשה”, בריל. וחזן בית הכנסת בכפתו הרשמית, קרא וחזר וקרא:

“נשמת ברוך בן שלמה”, “נשמת ברוך בן שלמה” – והחזיק כל הזמן את מטפחת־האבלים, עם הזר השחור שבשוליה, בידו.

קל היה לרדת אחר כך במרכבות בכביש, המוביל במדרון אל “העיר החדשה”, כשביחד עם הרוּח הבאה מן הנהר פיסה את הלב את הלב גם הבשורה כי שני הצעירים, אשר הצליחו להמלט, נתפסו הלילה באחת הסמטאות, בהתגנבם ללכת לבית־הנתיבות.

– כארנבות, ועם “נירות לא טובים” בכיסיהם – אִשר שר השוטרים בעצמו את הידיעה, בצאתו בין המלוים מבית הקברות, וכבר דרך חלון מרכבתו, אגב תקוּן כרי המושב, הוסיף, כי המשפט, אשר יהיה צבאי ומיד – “יתן ספּוק”.

ואמנם: השומר, הממונה על המחסנים בבית־האסורים, נצטוה עוד באותו שבוּע לפנות מקום בחצר ולהכין בה את בנין הקרשים הדרוש.

זה היה הררי לא צעיר, איש מדות, אשר מעיל השרד שלו הקצר משך עליו חוט של שררה מיוחד בשוּרת הכפתורים הנוצצים שעל חזהוּ, ועם האסיר הנגר, אשר הקים לו את העמוּדים, התנהג בקפדנוּת, חרק ונפנף עליו במשורו, ופעם גם הציגו על הספסל מתחת לתליה – ל“נסיון”. אבל בצנת העלטה, בשלש אחר חצות, בצאתו לעזור בהוצאת פסק־הדין אל הפועל נחלש כוּלו וידיו רפוּ, ובגבו הכפוּף, בלי מעיל השרד, זה אשר לו הכפתורים, דמה כמעט לאחות רחמניה רכת לב, המובילה את החולה המסוּכּן לחדר הנתוּחים.

מפּני שמן הפּקידים הגבוהים האמתיים לא בא איש, נעשה הדבר בלי כל חגיגיוּת, בחפזון, ולאורו של פנס קטן, פרוץ שמשות, אשר הבהב מחוסר אונים בתוך מעבה הערפל – והגדול בשני הנדונים, קצר הראות, זה אשר משקפיו נלקחו ממנו רק זה עתה, גשש כעיור בעלותו לגרדום, ועל אחד השלבים גם התנודד וכמעט שנפל, אלמלא מהר מנהלו לתמכו. לא כן הקטן ממנו, ישק, אשר נשאר למטה “לחכות לתורו”, הוא עלה זריז וקל אפילו ברגליו האסורות אל הבמה. ובהגיש לו התלין את העניבה – הכניס בה את ראשו התינוקי בעצמו, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה לפנים, בימי הילדות, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי הרפואה.

הקבורה נעשתה מיד, לאור אותו הפנס פרוץ השמשות. רק שתי פעמים עבר התליון, עבור ורמוס את רגבי העפר, לישרם, אחר כך סולקו העמודים. השומר הממונה על המחסנים כרע, בהעמיס אותם חברו על שכמו. הוא התהלך עוד כפוף גב, ההררי הגברתן הזה, וכעכע כל הזמן כעכוע ישישים, ובדברו על הנדונים, השוה אותם, משום מה לאבן זו, אשר תזרק על ידי מי שהוא אל הנהר. – חלקת המים – אמר – ספק תזדעזע ספק לא תזדעזע על ידי זה. אולם היא, האבן, ודאי שתרד תהומה ותאבד.

אבל הנערה, תופרת הלבנים, אחותו של ישק, מצאה להם משל אחר. היא השותה אותם לגרעינים אלה, אשר יטמנו באדמה אחרי החרישה, בראשית דמדומי האביב. הם, הגרעינים, יעלמו אמנם, אבל סופם הלא להכות שורש – התנחמה – וגם להצמיח צמח.

כל אותו היום התהלכה פרוּעת שער עם העויה מוזרה על פניה, מעין זעזוע אשר רק על פני הנחנקים יראה בעצם הדקת החבל. וככה נרדמה גם בבוא הלילה, מבלי לפשוט את בגדיה, בהתירה רק את הכפתורים על צוארה. אולם עם דמדומי הבוקר, כשבחוץ נשמעה, חדה ונמרצת, שריקת בית־החרושת, התנודדה ונעורה בבת אחת, ובצוארון בגדה הפתוּח, מבלי לתקן את שערה, רצה אל קצה ההר, אל השביל, המוביל במדרון אל ה“עיר החדשה”, ופה, בשבתה על יד עצם המורד, במקום אשר רק לפני שבוּע נפרד מעליה ישק אחיה – דברה אליו, כאילו היה עומד עוד פה, חי, לפניה.

היא שאלה אותו, היאך להודיע את ה“דבר” לאמם בעירה, האֵם האלמנה, חלושת החזה – הן היא לא תעצור כוח לשאת את זאת.

וחוץ מזה איך לבאר לה, למה זה אֵרע כך לו, לישק, החולני, נדיב הרוח, זה אשר מימיו, מימיו לא אכל עוד לחם לשובע – נכמר בה לבה, וההעויה המוזרה, העוית הנחנקים שעל פניה, נעלמה, כי באו לה הדמעות. ופה הנה עלה במחשבתה המשל בדבר הגרעינים.