עָבַרְתִּי עַל גֶּשֶׁר מַרְגָּרִיָתא לֹא־כְּבָר.

עוֹד לֹא הָיָה עֶרֶב, רַק שְׁעַת מַטְמֹעַ,

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה כְּבָר אֲחוֹרֵי הַר גָּבֹהַּ,

בַּת־רוּחַ הַדּוּנָא הֵבִיאָה אֲוִיר רָב,

גַּם רֵיחָהּ שֶׁל בּוּדָה הָיָה בּוֹ מְעֹרָב.

אָנֹכִי יוֹדַעַת. הָאָבִיב שָׁם עָבָר.

הִבַּטְתִּי בְּמֵימֵי הַדּוּנָא מִתַּחַת,

שִׁפְעַת גּוּפוֹ הַכַּבִּיר לְאַט מִתְגַּלְגֶּלֶת,

הָעֶרֶב כִּסָּהוּ בִּגְלִימַת תְּכֵלֶת,

תָּכֹל הָיָה הַשַּׁחַף, שָׁשָּׁף אֶת גַּלָּיו,

תְּכֻלָּה הַמְעַרְבֹּלֶת, שֶׁחִבְּקָה אֶת הַסְּטָו.

כְּעֵין תְּכֵלֶת שָׁפְעָה מִתּוֹכוֹ בְּנַחַת.

עֵינַי עָבְרוּ אֶל הָהָר בְּצֵל־עֶרֶב,

אַדֶּרֶת־תְּכֵלֶת פְּרוּשָׂה עַל שִׁכְמוֹ הַכַּבִּיר,

צְעִיף־תְּכֵלֶת יָרַד עֲלֵי מִבְצַר הָעִיר,

בְּאוֹר תְּכֵלֶת נוֹצְצוּ פַּנָּסֵי הַבָּתִּים,

לְבוּשׁ־תְּכֵלֶת לָבְשׁוּּ בַּגָּן הַשִּׁטִּים,

כְּעֵין תְּכֵלֶת שָּפְעָה מֵהַכֹּל בְּלִי־הֶרֶף.

הִבַּטְתִּי אֵיךְ כִּפַּת הַשָּׁמַיִם מַצְהֶלֶת.

כְּעֵין אֵיזוֹ תְּכֵלֶת הִמְטִירָה בַּמְּצוּלָה,

הַלַּיִל שָׁלַח הֵנָּה בְּשׂוֹרָה תְכֻלָּה,

יַם־תְּכֵלֶת בְּלִי סוֹף הִשְׂתָּרֵעַ לְמַעְלָה,

בָּאָה עַנְנַת־טֹהַר וּבִתְכֵלֶת צָלְלָה,

כְּעֵין תְּכֵלֶת נִשְּׂאָה, כְּעֵין אֵיזוֹ תְכֵלֶת.

תְּכֻלִים הָיוּ הַמַּיִם הֶהָרִים, הָרָקִיעַ.

תִּקְוַת צֵל־תְּכֵלֶת חִוֶּרֶת הִבְקִיעָה

בֵּין הַשַּׁחַק, הֶהָרִים וּמֵי־הַנָּהָר בְּגִיהַּ.

הָיְתָה זֹאת אַגָּדָה, חֲלוֹם, שְׁרַבְרַאי,

כָּזֹאת רָאֹה יִרְאֶה הָאָדָם רַק אֲזַי,

אִם יַעֲבֹר הָאָבִיב עַל הַגֶּשֶׁר בַּחֲשָׁאי

אִתִּי בָּא הָאָבִיב.

נובמבר, 1936