כמפלט אחרון, נקודת־אחיזה שלאחר ‘ככלות הכל’, היתה בעיירתה של חנה בשביל האנשים אמריקה.
אדם, אב למשפחה, שלח ידו במסחר התבואות או העצים ולא הצליח, חכר גני־ירקות בעונת הקיץ ויצא בהפסד, אחר עשה עוד בלי סימן ברכה בסחר ומכר של איזו תשמישי קדושה או מיני סדקית, עד אשר כלתה יום אחד מן הכיס הפרוטה האחרונה, וביתו – ירד עליו הצל של השקיעה.
נדם קול הצחוק בחדרים. בצהרי השבתות לא יצאה עוד הבת עם הנערות לשדרות הטיול, כי לא נעשה לה הבגד ההוגן; את אחיה, בסוף ה’זמן‘, אנוסים היו להעביר מן ה’חדר’ לבית ה’תלמוד־תורה‘, וברשימת ה’מעוֹת חטים’ לפסח נכתב האיש לא בדף של הנותנים, כי אם בזה של המקבלים.
לחם העוני נגרס מעתה כחצץ בשעת האכילה, וה’אַל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם' בברכת המזון צרב את השפתים.
ומסביב תכפו בינתים העלבונות ואותות הזלזול, שהם מהלכים סחרחורת על מי שהולך ויורד במדרון:
השמש, בלכתו להזמין קרואים לאיזו ‘שמחה’, עבר על הבית פה בדילוג, ובחנות המכולת עמדה האשה בשוּרת הקונים כרוֹאָה ואינה נראית, וכשהחנוני הרגיש בה לבסוף, אזלו כבר הקטניות, או הגריסין, שאותם באה לבקש – עד אשר יום אחד הודיע זה שאין הוא מקיף עוד, אינו יכול, ואז הופיעה היד הקשה והחורצת של הגורל ובתוכה עוֹגן ההצלה.
לאיזה קרוב במדינת הים כתב עתה האיש וביקש כרטיס נוסעים והוצאות לדרך, ועד שאלה נתקבלו התהלך פה כמי אשר מידת ימיו, מפני איזו מחלה, או גזר בית־דין, חוּצצה.
הירבה אהבה ותפנוקי רוֹך לילדיו, אשר בימי הרעה פעמים שקיפח אותם, והתרפק במבטו על משטחי השדות וחומת היער, שמחמת הטרדות וקוצר־הרוח לא ראה אותם כמעט, ושכל כך יפוּ עתה בעיניו לאור הזריחה או בנגוהות השקיעה.
ויום אחד ירד באין רואים לבית־העלמין, אל קברות אבותיו וקרוביו, וישב פה נפעם בתוך הרחש הטמיר של האילנות עתיקי־הימים, ובלבו, ביחד עם תוגת האבל, זעה גם נימה של קנאה בכל אלה שמסביב, אשר בזמנם לא יצאו לנוד ערירים במרחקים, ושעכשיו הנה נחים הם פה מנוחת עולמים בחוג המשפחה.
כשיום ההפלגה לדרך נקבע, הכינה האשה צנצנת מרקחת העשויה לשובב את הלב, ומעט שוּם כנגד הבחילה בשעת טלטולי הספינה, ואפתה עוגות חמאה וצנימי־סולת, וסמוך לנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, על פי רוב, באו שניהם, האיש עם אשתו, לבית הקהל.
על פי הדפיקה החרדה על הדלת ידעה חנה מי הם הבאים, ועל פי הרעד שתקף את האם, בעמדה להדליק את הנר. והצינה המבעיתה שבעזובת דרכים נשבה פה פתאום מסביב ואותה קרת־קרח שבלב ימים, אשר עליה יספרו הנוסעים שכבר היו בכל אלה.
פני הרב בחדר מנגד קרנו מרחמים, בשבתו שם בתוך האור המדומדם של הנר, והאיש, בגשתו אליו, אל השולחן, נראָה כצל מצל עצמו.
– ברכני רבי, – אמר בקול של ילד עזוב, ואז לא התאפקה עוד האשה, באה אל מעבר למחיצה ובכתה בכי כבוש לתוך קצה המטפחת, ואחר התאוששה והעמידה שוב פנים אמיצות – וכך התהלכה אחרי כן, מתוך התאזרות ואחריות כפולה כלפי ילדיה. מכרה את כל מה שניתן להימכר, וכילכלה אותם בצמצום עד שהגיעה האיגרת הראשונה – אחד מאותם המכתבים ארוכי המעטפות, שהם נושאים שלום וברכת טוֹב לנשים הקרוּאוֹת ‘אמריקניות’.
כיוֹני־דואר נאמנות שליחוּת התגלגלו בדרך־לא־דרך, בגשם ובשלג, והגיעו הנה שלמים ורצופים רחשי לב ענוגים.
את אשר לא יכול האיש להגיד בפיו, מפני הבושה או מחוסר הניב, העלה עתה בקלות על הנייר.
– אַל תסגפי את עצמך – ביקש – שמרי על בריאותך, ואַל תחוסי על הפרוטה, כי כסף לא יחסר לך.
וזה נשלח לה אמנם בשפע ובמטבעות בעלות משקל. כל דולר ערכו כשני רוּבלים, ובעשר יחידות כאלה אפשר היה למלא בבית את הריקוּת, ולגרש את הדלוּת ולהפוך לטובה את לבם של החנוני, והאופה והאשה מוכרת־הירקות.
מה טוב היה לשאת בצינת החורף ככר לחם חבוקה אל הלב, כשהיא חמה עדיין, ולחלקה אחר כך לילדים, פרוסה לכל אחד עם קערית של מרק מהבּיל לצדה.
כשהבת מתוך כך נתבגרה, ותכלית רצויה לא נמצאה פה בשבילה, יצאה אף היא לאותה הארץ של הסיכויים הטובים.
הדרך הארוכה שוב לא היה בה כדי להפחיד, כי הלא מעל אָרחוֹת היבשה ונתיבות־הים לא נמחו עוד העקבות של זה שהלך לפניה – עד אשר בא היום שגם יתר בני המשפחה עמדו להפליג.
הן לא לעולם יכול האיש להיות שם מעוּגן ואשתו פה כאלמנה.
אצל התופרת מעיר־הפלך התקינה לה זו בגד בטעם הכּרכּים, הסותה בכמה תלתלים את פיאָתה הנכרית עד כי היתה כשׂער משׂערה, ואחרי אשר הטמינה בשקי האריזה המיוחדים את כל חפצי הערך והכלים שנקדשו בשימוש הימים, יצאה והלכה עם בני משפחתה עד לעמוד הפּנס שבקצה הכביש, מקום הפרידה האחרונה, כשכל בני הרחוב מהוים כ’הלויה חיה' מסביב להולכים ללא שוב.
אֵם זקנה, אם היתה פה, ונדבקה ברגע אחרון זה ביוצאים עד שאי אפשר היה להפריד בינה וביניהם.
תשושה היתה מלהיטלטל בחתחתי דרכים, והיאך יכלה בכלל לבוא ולשכון ‘גלמודה’ אֵי־שם, בבית־קברות זר, אבל פה הנה עכשיו היתה כעץ שכורתים ממנו את ענפיו.
החזירו אותה אחר כך לחדרה ולמיטתה וסעדו אותה במיני מרקחת ודברי נחמה, עד כי קמה ועמדה שוב על רגליה. וזמן־מה התהלכה עוד פה בתוך השבילים הנהירים לה ושאבה יום יום לצרכה מן הבאר שידעה בה כי מימיה הם נאמנים, ובתוך כך ‘אספה’ לה עוד כמה מצוות ומעשים טובים – צידה לדרך שלה, וכאשר בא לבסוף יומה, התחטאה בדברי ה’וידוּי', זו רחצת הנפש האחרונה, ואחרי אשר ציותה את החיים לאחרים הלכה לשכב עם אבותיה, בקברות בני המשפחה, במקום שרגבי העפר מתקו לה.
בשעת נדודיה בכרכּי הנכר לאחר זמן נשאה אתה חנה כקמיע את זכר עיר־המכוֹרה שלה, זו אשר שמיה – האמינה פעם – הם הם שנרקעו לראשונה בתוך התוהו ובוהו, וחוּרשות עֵציה שבמבואי הגיא הן אשר נהיו בזמנן במאמר פי האלוהים.
פה, בתוך הכּרכּים, זעו תמיד הדברים ונשתנו, אבל שם היה הקבע בּכּל.
הבתים, עם כל הציפּיה ל’קץ' ולגאולה, נבנו על יסודות חזקים, והיציבות עם חוֹסן האמונה הוּטבּעוּ בהם.
היתה מזוזה על הפתח ובטחון בלב.
ודאי אשר מסביב – ידעה – רוגשים שם הגויים, והם גם קמים כפעם בפעם ופורעים וחובלים. אבל אז באים יהודים מכמילוֹבקה ומטוּחנוֹבקה ועוזרים להקים את ההרוס ולסתום כל פרצה, והכל שב להיות מעוֹרה ויציב.
הלא שם היה זה אשר פעם, ביום הענן, בהיות הקשת, דימתה לשמוע את דברי השבועה, כי ‘עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבותו’ – ובתוך התנוּדוֹת בנכר, על הקרקע הרופף, נאחזה מרחוק בכל אלה כבמשען עוז, עד אשר בא היום שעמודי תבל התפלצו, והכל מסביב נסתחרר.
כמו בשעת הסתערות של סוּפת־זעף היה זה, אשר היא ביקשה לה מחסה במקום סתר, במקלטים, וכשהציצה לבסוף, כשוך הסער, והנה נשחת והושמד שם כל הקיים.
על השרשים נעקר הכל.
הטובים והנאהבים, אשר שמרו בטהרה על צלם האלוהים, הוכרעו על ידי טמאים, ואהלי תורה סכוכי כנפי שכינה היו משכּן לנתעבי גויים ומקום רבץ לחזיריהם.
נשמטה הקשת מן הענן, והופרה הברית, והכל חזר לתוהו ובוהו.
ואולם מפני שמן הנמנע הוא להביט בלי הרף לפתחי תהום, והשרוי בחשכה תר ומחפש במבטו נקודה של אור, הופנתה העין אל השׂרידים שבזמנם יצאו משם, השלוּחוֹת שגדלו על אותו העץ וינקו מאותו המקור – כל אלה, אשר, אנוסים על ידי הרעב ונדחפים בידו האכזריה של הגורל, נהרו בהמונים למקום המחיה, שם נקלטו והשתגשגו והיו לאלפי אלפים. מן האַין אל היש.
כעין הפיכת דף בפנקס חיי האומה היה זה, אשר במקום הגרעונות בצדו האחד נמצאו בצד השני הרוחים.
מיליונים כנגד מיליונים.
והן אלה פה, עם כל המרחק, לא נגרע הרבה מצביונום וריחם לא נמר כמעט.
כי הלא ביחד עם יגון הפרידה בלבם נשאו אתם בשקי האריזה בצאתם את גביעי ה’קידוש‘, ופמוֹטוֹת השבת וסידורי־התפילה. וקבעו להם גם פה על פתחיהם את המזוזות, והדליקו בימים הקבועים את נרות־הנשמה לזכר קרוביהם. ובימי החג התבשמו מריחם של תבשילי ‘הבית’ המקובלים ומניחוֹחם של ה’סכך’ והאתרוג והלולב. ושרו, כשרוחם התעטפה עליהם – פה, במקום הנכר – את שיריהם הישנים, שהם רוויים געגועים על אהובי נפשם ועל ציון אמם. ולבניהם שנולדו קראו, כאחיהם ואחיותיהם שם, את השמות הידועים, שהם חוזרים ונשנים בתוך השלשלת של הדורות ומגיעים עד לאבות אבותיהם הראשונים.
כמין העתקה היתה זאת איפוא פה, דברי כתב שהועברו לנייר חדש, ואשר עכשיו, באבוֹד הטופס הראשון, יקרוּ שבעתים לאלה שנשארו עוד אֵי־שם לפליטה.
ואף הם נפתח עתה בלבם מקור חדש של אהבה לכל השרידים והנידחים, וגם את חנה, שנטרדה בזמנה אף היא ממקום המכוֹרה, זכרו, כי ידעו בה אשר עדיין נושאת היא בקרבה את בבואת הנהר משם, ומתק מי הבאר, וניחוח החגים, והד קולם של מתפללי הותיקין עם רנן התינוקות בבית רבותיהם.
ובמר נפשם, במכתביהם אליה, יתמהו:
האומנם נמחה כל זה, כליל, לגמרי, ואיננו עוד.
וכמתוך נקיפת־לב על הטוב שבו שרויים הם, כמלכם הגדול לפנים בימי רוחתוֹ, כשזכר את אוהביו אשר אבדו ברע, הרי הם שואלים אם יש עוד מי אשר נוֹתר שם – ‘ונעשה עמו חסד’, כי בירכנו האלוהים ויש לנו רב.
הנה כי כן נמצא שהגורל בזמנו לא היתה כונתו רעה כלל. ולא מקרה סתם הוא גם זה אשר בזמן החורבן של יהודי ספרד, כאשר האנשים ירטו לנגדם אז כל הדרכים, קם הספּן הידוע מגינוּאה והטיל את עצמו לתוך משבּרי ים, ולא נח ולא שקט עד שגילה את האדמה הברוכה וטובת־הסבר הזאת – את אמריקה.