קרה הדבר בסתו, בימי גשמים, בזמן שהדרכים בסביבה היו מקולקלות, הגשרים עם גאות הנהר נסתחפו והעירה, באין בה ימי שוק, שממה.
כקול ילל נכאים נשמע אז בצלצול הפעמונים של הכנסיה, הרחבה שליד חנות ה’מנופולין' היתה ריקה ושטופה בוץ, ובתוך מאפל החנויות נראו נשים במגפי גברים, כשהן נושפות בזעף בסירי הגחלים ומבקשות מתוך כך קללה מתאימה, כזאת שתהיה הולמת את קשי המצב ורוע המזל באמת – והנה נתגלגלה הנה על ידי הפוסטה גלויה ממרחקים ופני הדברים נשתנו.
וכך היה דבר הגלויה:
איש הדואר, לאחר שחלק אותו יום בככר השוק את המכתבים, התעכב על יד שורת החנוית ושאל את היושבים שם לפשר הרבוע שנמצא בכרטיס פוסטה אחד, ואז נבהלו האנשים לראות כי מסגרת שחורה היא זאת שבה כתוב באותיות מרובעות ‘אבל כבד’, והואיל ובכרטיס לא היתה כתובת ברורה, לא רצה איש לקבלו. משל לאבן המתגלגלת ויורדת ממעל, כאשר כל אחד מהעומדים מתחת נוטה הצדה כדי למנוע עצמו מפגיעתה.
והנה קם אחד מהם, נבון, ויעץ לאיש שירד לסמטת בית־התפילה וימסר את זה שבידו לרב. ואף הם עצמם, מכיון שקרובה היתה שעת המנחה, ירדו ברשות הנשים לבית התפילה, ובערב, כשחזרו לבתיהם, היה כבר דבר הגלויה ידוע לכולם:
האלמנה רחלין מת בנה הסטודנט אי שם במרחקים, והבשורה על ידי זר נמסרה שלא ידע כנראה את הכתובת הנכונה.
הנשים, שהתהלכו כבר עתה חלוצות מגפים, אפילו התאנחו אנחת הרווחה כששמעו למי הדברים מכוונים, שהרי האשה בסמטת הגויים ישבה, כבדלה מקהל עדתה. ואגב הסקת התנור והתקנת תבשיל הערב – בצמצום אמנם, ממה שמצאה ידן בימים אלה של חוסר פרנסה – דברו על מנהגי חייה של זו, על דיבורה הלועזי, בלתי המובן (מאיזה כרך רחוק באה הנה בזמנה) ועל הכלב שהיא מגדלת, כאחד מבני הסמטה, בביתה. זכרו גם את הנערה, בתה, שנהרגה בתאונה יום אחד אחרי חופתה, ואת האב שהוכרע באסונו ומת גם הוא.
כבר היה מי שהשוה את כאב הזולת לדליקה שנפלה בבית זר, הבאים להסתכל בה נבהלים אמנם, או גם נעצבים למראיה, אבל בו בזמן הם גם מתחממים לאורה.
כשישבו לבסוף האנשים לשולחן האוכלים ישיבת משפחה, יחד עם התינוקות והבנים הגדולים – אלה אשר לכרכים הרחוקים והזרים לא יצאו – שוב לא הרגיז קול שאון הגשם הבא מן החוץ ולא רשל את הידים. ודאי היה אשר זה, בבוא היום, יפסק ותקבע דרך חרפית, שאז יתחדש הקשר עם ישובי הסביבה – והאלהים ירחם.
ובלבד ש’תצילני מיצר רע ומחליים רעים – לחשו אחר כך האנשים בעלותם על משכבם – והאר עיני פן אישן המות'.
מהם שנטפלו עוד להרהורים על בני המשפחה הזאת: האב שהיה מתעטף בשבתות בבית התפילה בטלית משונה, צרה כסודר, היא שאותה, מכל טובו, לקח אחר כך אתו יחד עם הבגדים ‘הנצחיים’. הבן, שהופיע לפעמים בבגדי המתלמדים שלו בעיירה. בחור גבוה, עליז, שהיה שר ושורק בשפתיו תוך כדי הילוכו. שרק לו תמיד, שרק – ועכשו הנה המסגרת השחורה הזאת.
היה גם מי שהעלה בינו לבין עצמו סברות וניחש איך ועל ידי מי תמסר הידיעה. הן לא יתכן שזה יעשה פתאום ובלי ‘הכנה’, שהרי האשה, שהיא רפת כח, לא תוכל לעמוד בכך. עוד זכור היה לרבים, היאך הממה אותה בזמנה הבשורה על מות בתה. אז נבא לה הלב לפני כן. איזו חלומות ביעתו אותה בלילות. ובבוקר רצה נעצבת והדורת תלבושת לבקש פתרונים אצל הרב (מי שהוא אמר לה כי כן ייטב לה). כסתה לשם כך את ראשה.
בשעת חתונת הבת היתה שמחה דוקא. רקדה כל אותו ליל הכלולות עם האורחים ועם הבן, הוא הסטודנט הזה – והאסון כבר ארב.
הגשם בחוץ ירד – שטף בתוך כך, כאילו נפתחו ברזים במרומים. לפעמים התפרץ נחשול עז של רוח ואז נדמה שאי־שם, מאחורי הרחוב, נאנק מי ובוכה. אלה שישבו בקרבת הסמטה גם שמעו עם חצות כעין יללה בבית האלמנה, וחששו כי אחד השכנים מ’שלהם' בא ומסר שם את הידיעה. אולם בבוקר ראו כי הבית נפתחו בו תריסיו ועשן עולה מארובתו, וגם המשרתת זוסיה יצאה כמנהגה תמיד אל השוק, הערדלים העמוקים ברגליה וסוככה פתוח והילוכה מתון, כרגיל. ואז, כשהיא באה לחנות המכולת, נכנסו לשם עוד כמה אנשים ותהו עליה סחור סחור.
נכרית טובת מזג היתה ושלא כגברתה שמעה יהודית, ושאלו אותה מה שלום אדונה הצעיר, ואם מתקבלים ממנו מכתבים. ובעל החנות הוסיף ואמר כי בעתונים כתוב שפרצה שם, במקומו, מגפה.
האשה, ניכר היה בה בצאתה, שהיא מודאגת, נעשתה, איפוא, כן ההתחלה, ובכך הסתפקו לעת עתה.
היו אחדות ושתוף הבא מתוך הבנה בין האנשים, ופעלו הם כמו לפי תכנית שתוכנה מראש.
בשעת הצהרים הכניסה לשם אשת האופה את לחם הסולת שהזמינו אצלה. בכל יום שלחה את הלחמניות האלה על ידי אחד מילדיה. הפעם עשתה זאת בעצמה, ואחרי זה, כשהיום כבר פנה, נראתה האלמנה כשהיא יוצאת ללכת לבית הפוסטה. זה, כמו תמיד בשעה זו, נמצא סגור, ואז שבה לאטה הביתה, מוכנסת למעילה ששוב לא היה הידור בו, מכווצת, כפופה.
– מפני כובד הדאגה – ידעו המסתכלים בה.
שכנה הלבלר נכנס לביתה, כנראה, לשם ביקור, כי עם נכדתו הקטנה בא. אבל הנה הופיע שם, לחרדת הרבים, השכן מהצד השני, קיריל, זה הגוי הרשע, השמח לבשר בשורה רעה ליהודי, וברור היה שאם הידיעה הגיעה אליו, יכנס ויהמם את האשה בלי הקדמות, ואז, כשבבית שם הודלקה המנורה, והתריסים טרם נסגרו – המשרתת לא מהרה לסגרם הפעם – עמדו אחדים ופנו ללכת בכוון לסמטה.
השלוליות ברחוב, לאור פנסי הנפט שהודלקו, נצנצו בברק של אזהרה ולצדן הבהירה כמעברה שורה של קרשים שהגיעו עד עצם בית האלמנה.
מצופפים, בדוחק, עמדו האנשים מאחורי החלון, בגשם ובמחטי קור, ובלטה כנגד זה הנוחות שם בפנים:
הלהבה העליזה בתנור המוסק ובבואתה על פרחי השטיח. צמחים חיים בעציצים ואור כחלחל השופע ממנורה שצורת לבנה מלאה לה.
חם היה שם, כנראה, כי האשה קמה ועברה מהכורסה אשר לפני התנור אל הכסא שליד השולחן, וגם הסירה מעליה את חזית הצמר. והנה נכנסה המשרתת עם מפה וכלים בידיה ועמדה לערוך את השולחן.
התכוננו שם, איפוא, לאכול את ארוחת הערב.
ואז קרה זה אשר מהפתח האחורני נכנס פתאום איש־המידות קיריל וקרב ובא אל השולחן.
– הוא יגיד לה – התפלצה אשת הלבלר שעמדה גם היא פה בין האחרים – ובא רגע של זועה, כזה אשר יהיה בין הרמת הגרזן ובין המהלומה.
האשה, אשר כאילו בקשה להתרומם, התנודדה וצנחה אל הארץ, ועם זה גם באה לאלה שעמדו בחוץ הרווחה, כי אפשר היה להכנס אל הבית (המשרתת בבלבול חושיה גם קראה לאנשים שיבואו) ולהגיש את העזרה הדרושה.
נפתח לרווחה החלון כדי להכניס אויר אל החדר, ובעוד שהנשים חטטו בארונות ובקשו ‘טפות’ להרגעה וכלי לבן לתחבשות, קרעו האנשים בבגד האם את ה’קריעה' כדין ועמדו להכניס ‘מנין’ לתפילה.
אז גם הושכבה האשה הנחלשת במטתה שבחדר הסמוך, ואלה אשר טפלו בה, בהגיע אליהן קול התפילה, וה’קדיש', הקרוא על ידי זר, נתחמם בהן הלב ונכמרו רחמיהן – רחמים על הכל:
על האשה התשושה הזאת, העטופה תחבשות והולכת ערירית, אשר תומך ומנחם אין לה עוד, על זוסיה הטובה, הממררת בבכי, היא אשר היתה אומנתו של הנפטר. על הילדים שנשארו בבית, אלה שהם מבקשים לחם וסופגים קללות, המוכים ביום ומוכים בלילה, וכל זה בחנם, על לא דבר, ולבסוף גם על הבעל עצמו העומד שם, בחדר השני, בתפילה, האיש הקשה, אמנם, הנזעם והפרוע, אבל הנענה עם זה, המכתת את רגליו ומשחיר פניו בשביל הפרנסה, בשביל הילדים, והזקוק לרחמים אף הוא – והביתה יצאו ללכת אחר כך כשהן נוחות ומפויסות, מתוך בטחון גמור שהאלהים לא יעזוב.
ואמנם נפסק כעבור כמה ימים הגשם ושלג בא במקומו, וזה ירד בהתמדה עד אשר כוסו כל השלוליות ותלי הזבל והאשפה, שאז פסק גם הוא, והשמים נתבהרו, ועם זה התחילה התכונה ליום השוק.
הוכנו בחנויות סוכר ונפט וחביות של דגים מלוחים ובבתי המרזח – משקאות ומיני מאכל, ותגרים המוכרים מיני סדקית ונשים אופות טרחו לקבוע להם ‘עמדות’ בשוק.
כשבתוך כך – במוצאי השבת היה הדבר – מתה האשה האלמנה, הביאו אותה בני המקום לקבורה כדין עוד באותו לילה, נשתהו זמן רב בבית־הקברות, כי היתה האדמה קפואה וקשה לחפירה. וכשחזרו לבסוף העירה האיר כבר הבוקר.
הנשים הסיקו אז את התנורים ועמדו להתקין סירי גחלים, ועד מהרה נשמעו צהלת סוסים וקול קשקוש של מצילות בתוך הלובן של השדות – הלכו וקרבו עגלות החורף הראשונות לככר השוק.