לוגו
חתונה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מלבד הסרט שקשר אוֹסיפּ, רכּב החצר, ברעמת הסוס, טרח וקשט גם את שני מוטות העגלה בענפי לבנה אשר אך זה הובאו מחורשת האדונים.

היום הוא יום חתונתה של בתו היחידה קסניה, ועל פני הרחבה אשר בין שכונת הפועלים וחצר בית־החרושת מתרוצצת אשתו הכובסת, שטוּפת זעה וחוגגת, מאז עלות השחר.

פה גם קסניה, הנערה הכלה בעצמה. שערות הפשתן שלה, שמשחה אותן אמש בשומן חזיר, מבריקות עתה כלפי השמש כנחושת קלל. על רגליה שומות נעלים אדומות, אשר דרך חחיהן מתפתלים לנוי פתילי משי מגוּונים.

נעלים כאלה, גם כן אדומות, אבל בלי חחים ופתיל באמצעיתן, מבהירות גם על רגליו של בנה הקטן מיטקה, זה אשר ילדה לבשתה לפני שלש שנים, בשרתה בבית האדון הרוק, מהנדס בית־החרושת.

הוא, מיטקה הקטן, הלבוש חולצת מוסלינה כחולה – מתנת בית האדונים – והגזוּז גזיזה ישרה ונמוכה, עד עצם הקרקפת, מטריד היום יותר מדי את בני הבית בשאלותיו, נטפל, אץ ומסתבך ברגלים – ומרגיז.

בהרגישו במבטה הזועף של האם, ממהר הוא אמנם ומסתלק הצדה, אל הפנה, ומביט משם תוך כדי מציצת האצבע אל הנעשה. אולם הנה הוּצאו מן הארון הבקבוקים והעמדו על השולחן, ביחד עם מערכת הכלים, אשר הובאו לשם ההלוּלה מבית האדונים – והוא אינו מתאפק, נגש ולוקח אחת הסלסלות ומעביר אותה על לחיו, על עיניו. ואז קמה עליו האם, לופתת בשתי ידיה את מתניו ומשליכה אותו אל תוך האפלולית של הפרוזדור.


בשעה השלישית אחרי הצהרים נשמעת שריקת בית־החרושת – ממושכת, צרודה ורועשת, כמו בערב ימי חג ושבתון. לכבוד המחותנים והקרובים נגמרה היום העבודה ארבע שעות רצופות לפני הזמן הקבוע, ודרך שער החצר, הפתוח עתה לרוחה, נדחקים הפועלים בהמון ויורדים למטה, אל הנחל, מפוחמים כלם ופרועי שער, להתרחץ.

בתוך השביל, המוביל אל השפלה, מסתדרים הם והולכים בשורה, איש אחרי רעהו. בצדי המורד מסביבם מנמנם השיפון שהבשיל. פרפרים מתנשאים בלי קול, ופה ושם בין השבּלים מזדעזעת לפעמים איזו צפור, מסתכלת רגע חרדה מסביב – ומתרוממת. ואז תולש מי־שהוא מלא־חפניו עשב וזורקו אחריה באויר:

– קנליה! – ולקול צחוקו, מתעורר הדיג על החוף שמנגד, מוציא את חכּתו מן המים ומאהיל בידיו על עיניו.

אַקים, אבי החתן, ראש יוצקי הברזל וזקן־הפועלים בבית החרושת, מקים היום רעש בנחל יותר מכל המתרחצים. אחרי השתפשפו בסבון ובמטלית, כיאות, הוא גוחן וטובל פעם ועוד פעם, נושף ומרחיק את בעבועי הקצף מסביבו ורוקק רקיקה קצרה ונמרצת הצדה.

– החלוֹפּיץ שלי – אומר הוא – חלוֹפּיץ זריז הוא וממולח, ואם רק לא יוסיף לתת בכוס עינו – יוכל לרכוש לו גם חלקת אדמה במעט הנדוניה שהוא מקבל.

– ואם לא יספיק הכסף, הנה יש לו מחותן עשיר בצדו – נענה מי־שהוא מן המתרחצים.

הכל יודעים שאין מחותן זה, אלא מהנדס בית החרושת יושב השכונה הקרובה, אולם צחוק לא יצחק איש.

בחזרם הביתה מסתדרים הם והולכים שוב בשורה אחת ארוכה.

עוד מרחוק מלפף אותם ריח תבשילי ה’שמחה', המתבשלים בדודים על גבי חצובות בחוץ.

החתן, סטאַש, לבוש כבר בצוארון ומגפים, מתהלך מאחורי הגורן עם פרח רענן באבקת בגדו, הוא, סטאַש, הנהו בחור חסון ורחב־כתפים הגבוה משכמו ומעלה מכל הפועלים שבשכונה. הודות למשרתו, משרת־עוזר ברפת, הרי גם פניו נקיים מפיח וצחים; ובלילות הקיץ, בשבתו על הגבעה שבקרבת הנחל ובנגנו לאור הלבנה בהרמוניקה, סוגרות נערות המקום את עיניהן מתוך מתיקות.

הרמוֹניקה זו, שאותה היה לוקח מחברו לשעה, קנה עכשיו בכסף מלא לעצמו. וכן גם קנה זוג מגפים, אשר טרישקה, סנדלר הסביבה, השקיע בהם הרבה מאד מסמרים ומרץ, אלה המגפים, אשר, למרות רחבותם, הם מציקים לו עכשיו ומעירים בו ביחד עם צוארון־הניר מין הרגשה, אשר בשפתו הליטאית־פולנית העניה אין לה שם, ושבילדותו – זאת יודע הוא בברור – היה מביע אותה, בהתנפלו בפשוט ידים ורגלים על הארץ, ובהשמיעו געיה־צריחה, שיש בה כדי לזעזע את כל יושבי החצר.

אולם הנה הובאה עגלת המשא מן החצר. הגיע הזמן לנסוע העירה אל הקדושין, ואבי החתן, בהגישו את שתי ידיו אל פיו, עושה אותן כמין שפופרת וקורא אל עבר הגורן:

– סטאש־יוּ־יוּ־ק.

בעבור העגלה אחרי שעה אחת דרך החצר, רועדות זגוגיות החלונות מעברים – כה כבדות עמוסה היא אנשים. אל מעקה הבנין הראשי יוצאים בני משפחת האדונים, ולפי חיוך החסד שעל פניהם רואים בעליל, כי המראה אשר לפניהם מבדח את דעתם.

בחשד, אבל בלי נביחה, מתנער הכלב מחוליות השלשלת ויוצא לאט אל מחוץ למאורתו, וכשהוא שב, והעגלה התרחקה כבר, רועשת ופרועה, על פני הכביש, מופיע במבוא השער מיטקה הקטן, בן השלש, מושיט את צוארו הדק עם הראש הגזוּז דרך הפשפש וצועק בכל מאמצי כוחותיו:

– מַמ־קה…


וכעבור זמן קצר, כשהעגלה חוזרת ומתעכבת על יד השכונה, קופץ החתן ראשון מעל מושבו וממהר לבית הכלה – אל השולחן הערוך והמשקאות.

אחרי הכוס השניה מטשטשת כמעט ההעקה הקודמת בלבו, ובמקומה בא רצון לאחוז בקסניה הבהירה והחלקה, לנדנדה פעם ופעמים באויר – ולצאת אתה אחר כך במחול.

בבית חם. נודף ריח של כבסים ומגהץ קר, ועשן ה’מחוֹרקה‘, העולה מן המקטרות, מחתל כמו בערפל את פרצופי ה’קדושים’ אשר במרומי הקירות מסביב.

חוץ מן הכנור פגום־הנימים, שבו מנגן טרישקה הסנדלר, מכה עוד מישהו בטס של נחושת הכּה ותפוף בקצב ועוז, בחינת מתופך בתהלוכות צבא. לבסוף מופיע הדוד־המחותן, מכבה־האש, מן העיר, בהבהיקו בכל שפע נחושת חצוצרתו – ואבי החתן, בקרצו קריצה רבת משמעת לזוג הצעיר, מפשיל את שני שולי הבגד לצדדין ויוצא מעדנות אל אמצע החדר, למחול.

ופתאום בוקעת ועוברת, כרוח פרצים, את הבית הידיעה:

– המהנדס נוסע.

דרך הפתח הפונה אל הרחבה אפשר לראות איך שהוא, מהנדס בית החרשת, צונח שם, גמיש וקל תנועה, מעל סוסו, ומברך את בני השכונה לשלום.

בהגיעו אל מבוא הבית מוכרח הוא לגחון ולהרכין בשעת הכניסה את ראשו, ואז מביט אליו אבי הכלה במבוכה ומתכוץ על מקומו, כאשם בזה שפתח ביתו הוא נמוך כל כך.

הרקוד נפסק. המנגנים, בהורידם את כליהם, מוחים מתוך חולשת דעת את הזעה, ורגע אחד שוררת בבית דממה בלתי נעימה. אולם הנה הופיעה המחותנת־האם וטס וסלסלות בידיה. בקבוק היין, שהוכן בכונה תחלה בשביל המאורע הזה, נפתח כאן על המקום, על ידי הנערה המבשלת בבית האדונים. האורח נוגע ואינו נוגע בקצה שפמו במשקה ומודה. אחר הוא מוציא מטפחת קטנה מכיסו, מתנגב בה ומנפנפה מפני החום באויר, בהפיצו מתוך כך את ריח בשׂמיו – ואז מרגישה הכלה כי ראשה מסתחרר והיא ממהרת לצנוח על הכסא הראשון המזדמן לה בקרבתה.

וכששעטת פרסות הסוס נשמעת שוב מעבר לחלונות, בהתרחקה, נגש אבי החתן אל השולחן ולוקח משם את בקבוק היין המיוחד, זה שהוכן לכבוד האורח, ואחרי גמעו ממנו גמיעה אחת יפה בעצמו, הריהו מוזג ומחלקו חלק כחלק בין כל הקרואים – והשמחה חוזרת ושבה לאט לאט לאיתנה.

רק זמן קצר מסתבך עוד מכבה־האש בחצוצרתו, בהשמיעו לסרוגין תרועות־בהלה, כמי שמתריע על הדליקה. לבסוף מוצא הוא את הדרך ויוצא בשלום אל ה’פולנית'. ובעלת הבית, אחרי הציגה שתי קערות של נקניקים ביתיים על השולחן, נכנסת אל בין המרקדים, מסתובבת פעם ופעמים סבוב קל, לשם נסיון, ויוצאת, לבסוף, זריזה וקלת רגלים, אל אמצע החדר, כששולי שמלתה המוצקה, המוקשה בעמילן, מתנפחים אגב טיסתה ועומדים כגלגל מסביבה.


רק עם התרוקנות הבקבוק האחרון, כשמעבר לחלונות הולך כבר ומבהיר הבוקר, נפטרים אחרוני הקרואים ומסתלקים כל אחד לביתו.

בחדר הרקודים דועכת המנורה פגומת שלהבת, אדומה, ועגולי העשן, המתנשאים מסביבה נמסים לאט מפני הרוח המנשבת מצדי המבוא.

בחדר השני, הפנימי, אשר בו אין שום מנורה דולקת, פתוחים התריסים לרוחה, ואור הדמדומים, החודר בעד החלונות, רובץ, ורדי ושלו, על ארון העץ המבריק, הצבוע מחדש, על המדף עם כלי הנחושת ועל ‘מטת הזוג’ החדשה, המטה המוצעת בסדין של בד ביתי אמנם, אבל טהור, מגוהץ, עם כל רשמי הקפולים לארכו ולרחבו – וסטאַש, החתן, אחרי אשר הוא מסיר מעליו את הצוארון עם העניבה הקשורה מתחתיו, מתנער פעם ופעמים ומתמתח, עובר לאט את הפרוזדור האפל ואת דיר העצים שמאחריו, ויוצא אל המרחב שמחוץ לשכונה.

רגע אחד משפשף הוא את פניו, נדהם מריח השדות וצהלת הצפרים שמסביב.

מלמעלה, ממרומי גג בית־החרושת, נשקפת ארובת העשן הענקית קודרת, קרה ורחוקה, אולם תחת זה נראים נמוכים וקרובים, הרבה יותר קרובים, שמי הדמדומים אשר ממעל. למראה הגבעה מלופפת הערפל עם הנחל הקטן שבקרבתה, נדמה לו, לסטאש, רגע אחד, כי לוּ היתה עכשיו ההרמוניקה תחת ידיו, כי אז היה אולי הכל משתנה, אבל בזכרו כי זו מונחת בחדרו החדש, על הארון, הוא מנענע ביאוש את ידו, פוסע ועובר אל השביל הקרוב והרחבה אשר על ידו, ובהכנסו לאטו אל האורוה, הוא חולץ ומציג את מגפיו, שניהם בשורה, ליד השוקת, ומתנפל בכל מלוא קומתו על הארץ – בפשוּט ידים ורגלים, כמו שנוהג היה לעשות בילדותו, אבל בלי געיה־צריחה, שיש בה לזעזע את מי שהוא, בלי שום קול.

רגעים אחדים שוררת מסביב דממה, אחר־כך נשמע קול צעדים מעבר לקיר, ואַקים, אבי החתן, מתעכב על יד המבוא עם ניר של גרעיני דלעת בידו ותוהה:

– סטאש?

תשובה אינה באה.

– שכור לעולם שכור הוא – מתיאש הוא, אחרי אשר ינסה לנענע את הבן ולהעירו. ואז הוא מזדקף, רוקק הצדה רקיקה קצרה ונמרצת וסוחב את רגליו הלאה מתוך פצוּח גרעיניו.

דממה. רק זמן קצר מזדעזע הגוף על מצע התבן מתוך נסיון של התיפחות שאינו מצליח – ומשתתק.

דרך השער הפתוח חודר אור הבוקר, ההולך הלוך וגדל, ומשתטח על מערומי הקירות, על מרכבת האדונים, המורכנת קצת הצידה, כששני מוֹטותיה מורמים למעלה, על המגפים, העומדים על יד השוֹקת, זקופים, קוממיות, בשורה. ובפנת האורוה, שמאחורי השוֹקת עומד הסוס על אבוסו, כהה וערום מכל רתמה, מביט בעיניו הנבונות, הנהדרות, אל החלל– ולועס.