מתחיל היה היום כך: מאחורי הגבעות המשתרעות במזרח היתה מתרוממת השמש ומאירה את יער הארנים ואת בתי הקיץ אשר בתוכו. אחר כך הופיעו מן הכפרים הקרובים אכרות והביאו ביצים, וכדי חלב ושמנת; אחר יצאו מביתם הגדול שמעון מירקין ואשתו, ושניהם התהלכו על המרפסת אילך ואילך, שאפו אל קרבם את ריח הארנים והתהלכו עוד – ושבעו רצון.
שמעון מירקין היה סוחר אמיד אשר שתי טחנות המים שלו טוחנות קמח בתוך הכרך יומם ולילה, ובשעה העשירית, בשבת על יד השולחן הערוך, אכל את לחם הבוקר שלו במתינות, בתאבון הגון אמנם, אבל בלעיסה אטית ובמתינות.
מן האחו הקרוב, מצד הנהר, נשבה אותה שעה רוח קלה, וצננה את השוקולדה בכד ובספל. ומקצה המרפסת מנגד, מפתח המטבח, הגיעו קול הבעבוע של מעשי־טגון וריחם של תבלין ושמנים, ושמעון מירקין מרח את החמאה על פת הסלת, גמע לאט את השמנת ואת הביצים ושוחח עם אשתו.
הוא, מר מירקין, דבר על מחיר השפון והחטה ומצב הבורסה, והיא, הגברת – על המאכלים אשר יאכלו הבריות, על החלב החמוץ, שצריך היה לאכלו, שטוב הוא ומבריא, וגם על זה, שלהם, לשמעון מירקין ואשתו, כדאי היה אולי למכור את ביתם וטחנותיהם, ולנסוע ולבלות את יתר שנות חייהם בארץ־ישראל.
ככה היו משוחחים שניהם עד אשר כבדו אברי הגוף ומהלך המחשבות במח, עד שהכלים על השולחן התרוקנו ורצון התעורר בלב לרדת לערסלי החבלים למטה, ולשכב שם ולנוח קצת ולהרדם.
אולם בעת ההיא נגמרה ארוחת הבוקר גם על מרפסת הבית השני, הוא ביתו של פסח רוּבינזון, ושניהם, האיש ואשתו, יצאו אל היער בשמשיותיהם הפתוחות, יצאו משום שאנשים ‘מלאים’ מוכרחים להתהלך קצת אחרי האוכל – סחה הגברת רוּבינזון לשכנתה, הגברת מירקין, בהכניסה אותה אל מתחת לשמשיתה – והם הלכו, אפוא, כולם יחד.
בתוך השדרות, ביער, טילו עתה גם משפחות אחרות, קבוצות קבוצות, או שנים־שנים – מבני הכרך כולם. מהם עסקנים צבוריים ופרנסי קהלה, ומהם בעלי צורה ובעלי יכולת, אשר יחס להם וקורבה לשר הפלך ולשר השוטרים. עכשיו התהלכו כולם חלוצי רביד וחזיה, בלי כל זכר של חשיבות, ובהפגשם, ונפגשו בלי הקדמות ובקשות סליחה, ואף אחד מהם לא שלח ידו לזקוף את צוארון בגדו כדי לכסות על הצואר, או מערומי העורף. ויש גם אשר נטפלו האנשים אל הנערים הקטנים כדי להשתתף במשחקם, או להתחרות אתם במרוצה, והלכו אז הלוך והתנדנד בכל כובד הגוף, כשכנפי החלט מתבדרים ברוח והגרבים מתרופפים ומשתלשלים ויורדים – ולא התבוששו.
על המגרש הקטן שבקצה השדרה הראשית, הוא השוק הארעי בחדשי הקיץ, היו עוד חנויות המכולת פתוחות, ומשא־ומתן היה בתוכן ודוחק. לא כן שני הצריפים־האטליזים, אשר הבשר נמכר בהם רק בתחלת הבוקר ואשר בעליהם, מרוחצים ולבני סינרים, עמדו כבר על הרחבה מתחת לסככה: על יד מאזניהם התעכבו ברצון אמהות משפחה, כדי לשקול את עצמן או את בעליהן ובניהן, ובשקלן ונוכחו כמעט תמיד כי הולך אצלם הכל כשורה, כי בו בזמן אשר הן ובעליהן לא גדל משקלם במשך ימים, או שבוע, הנה ‘הקטנים’ הוטבה בריאותם וגופם ילך הלוך וכבד ככל אשר יוסיפו להגמיאם חלב וביצים ולוּ גם על כרחם.
שמעון מירקין, תוך כדי התהלכו פעם עם אשתו ומכיריו, עשה חשבון מה הוא בערך מספר הביצים הנאכלות בשכונה זו במשך שבוע.
הוא חשב שאם כל אחד ממאה ועשרים האיש יאכל במספר בינוני חמש ביצים ביום, הרי שביום אחד תאכלנה פה שש מאות ביצים ובשבוע – ארבעת אלפי ומאתים.
אבל הגברת מירקין בדברה בחשבונו זה אחר כך, עם גמר הארוחה, לעגה לו בפני כל המשרתות.
התמים, הוא שכח, כי מלבד הביצה כמו שהיא, תעלה עוד על שולחן האדם גם לביבה, או קציצה, אשר בנסים הן לא תעשינה, ועכשיו צא וחשב את מיני הפשטידות, העוגות והחביצות, אלה שככה אהבת – צחקה – ושאינן סוף־סוף אלא חלמונים וקצף של חלבונות.
– אַת צחקי לך פה ככל אַות נפשך – השיב מר מירקין ספק רוגז ספק מחייך – ואני ארד ואקשר את ערסלי בין העצים ואשכב לי לנוח.
והמנוחה בתוך הערסל הקשור בין העצים נעמה אחר כך מאד, כי עמדה אותה שעה השמש במרומי השמים, והשפיעה את חוּמה על צמרות הארנים ורככה והמסה את שרפם, זה השרף, אשר ‘יחדור אל הריאה, וירחיב את דעתו ויאריך את ימיו של יושב היער’. מן הבית הקרוב ומן המרפסת הגיע קשקוש כלי הגביש וזמזומו של המיחם, וצפרים קפצו מסביב ושרו.
והיה הכל נוח, מרגיע וטוב – טוב באמת.
בימות הסתו והחורף, בשבת האדם האמיד בעיר, אי אפשר שתהיה לו מנוחה כזאת ושנת צהרים כזאת. כי על כן יהמה אז הכרך מסביב, ורבים ושונים הם הדברים אשר יטרידו את המוח. כי מלבד עניני המשפחה והמסחר ישנם שם גם עסקי צבוּר, קופסאות של צדקה המקשקשות בלי הרף, ומוסדות וגבאים של מוסדות, וסתם עניים פושטי יד ומפריעי סדר, וברצון, או שלא ברצון, והמנוחה נגזלת.
בהיות האויר צח אחרי הצהרים, ובצאת בני השכונה ללכת בחבורה, שוחחו לא פעם על אותם הדברים המטרידים שבכרך, על קופות הצדקה ואי־היושר ועל התקונים שראוי היה לתקן. אחרי השנה ושתית החמים היו הגופות כבדים, וההולכים התנהלו, אפוא, לאט, איש, איש ושמשיתו וילקוטו על שכמו, אותו הילקוט אשר צידה לדרך בו מכל מאכל אשר הוא ערב ומועיל.
פעמים, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות, נזדמנו אמנם לפניהם ‘נמושות הכרך’, מבני השכונה האחרת, אלה העלובים, אחוזי השחפת על־פי־רוב, אשר סכנה היא לבוא במחיצתם, ואז יש גם אשר למראיהם נפסקה השיחה, והדממה אשר נשתררה היתה עכורה ולא טובה. אבל כל זה קרה, כאמור, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות. ברוב הימים צוה מר מירקין להביא את הגרמופון לקצה המדרון הקרוב. והיה כשהכלי הובא, והאנשים התישבו על העשב בעגול, ובקעה ועלתה אז מבין סבכי הארנים ‘ברכת חודש’, או ‘קדושה’, בקול, אשר השתיק את אושת היער, ורנון הצפרים אשר מסביב.
הוי, נגונים אלה של ‘ברכת החודש’ בקולם של אדירי החזנים שבעולם. הגברת מירקין, בהשענה על אחד העצים, קפלה ברגש את ידיה על לבה, כשבעיניה מרטטים שני רסיסי דמע, אשר לא קטנו מאבני החן שבעגיליה, ובעלה מר מירקין, בהביטו אליה מלמטה למעלה, כי שכב פרקדן אז, כי ככה אהב לשמוע אל הנגינה, הושיט לה ברחמים אחד התיקים, שתקח ממנו מה להשיב את לבה, אבל היא נענעה לאות מאון בראשה – לא.
– לא – נענעה בראשה – אין דבר: טוב לה כך.
ואמנם כן: היה טוב – טוב מאוד.
אולם פעם, באמצע הקיץ, כאשר היה הכל מסודר במזוה ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע והביצים בזול, קרה שבעל בית־החרושת פסח רובינזון נחלה פתאום ומת.
הוא ישב בבוקר על יד השולחן הערוך, ליד ירך של עוף, וספל קהוה עומד אותה שעה לפניו ומצטנן, והנה תקפתו המחלה.
רופא הבית שלו התרגז ואמר, כי תמיד התרה באיש שיזהר מהמאכלים השמנים ומן המשקאות החריפים, כי אסור היה לו להשתמן, כי השומן שנצטבר בו הוא שהיה בעוכריו. אבל פסח רובינזון לא נשמע לו, וממאכלים שמנים לא נזהר ושתה שתה משקאות חריפים – והוא מת. ומזעזע וגם משונה היה קול הבכי, אשר נישא מתוך חלונות הבית הגדול, זה אשר רק קול צחוק וצלצול כלי אוכל נשמע בו במשך כל ימי האביב והקיץ.
היה האיש רב נכסים ונכבד בעמיו. מלבד בית־החרושת לתעשית מסמרים היו לו עוד עסקי תבואה, ועסקי יער וכסף סתם, אשר ניתן בהלואות בתנאים ידועים ועשה פרי, ועם האניה הראשונה שבאה מן הכרך הופיעו פה אנשים סוחרים נשואי פנים, הם ונשיהם ובניהם הגדולים. ובדמדומי הערב, כאשר העמדה על חוף הנהר המטה, מטת קיטנים פשוטה, אשר מתוכה הזדקר איומות גופו הכבד של הנפטר, חרד הקהל והצטופף, וקולו של דין המקום רעד, בפתחו בדברי קהלת, לאמר:
‘החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה’.
אחרי הביאו עוד כמה פסוקים מכתבי הקודש, התעכב על שבחי המת, על המעשים הטובים שהיה עושה ועל הדאגה שהיה דואג לעניי עירו וכולי, אלמלא נקטף בשנת החמשים לחייו. אחר כך המשיך ודבר עוד על אפיסת כוחם של בני האדם בכלל, שהם כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח, אשר ימיהם קלו מני רץ, שרק צל הנם עלי ארץ, ואם – אמר – רבותי, לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק? – והיתה התיפחות חרישית מסביב וקדרוּת גדולה. הנשים, בכבשן את פניהן במטפחות, קפאו על מקומן בלי זיע, מבלי להרים עוד את ראשן גם בהנשא המטה במעלה המעברה, אל האניה. ושמעון מירקין, בשובו לבית הקיץ, באפלולית הערב כבר, צנח על הספה הקיטנית, על המרפסת, והבין בפעם הראשונה אחרי רכישת טחנותיו, בפעם הראשונה בחייו אולי, כי – לא טוב.
הביאו לו מין משקה מעודד ויין בכוס. ברעד לא רגיל, אבל ידוע, כזה שבימי הילדות בסכנה של דליקה, התיר ופתח את עניבת המשי וקרסי הצוארון, בדעתו אמנם כי ‘לא זה’, לא מאלה ההעקה, ובהוסיפו להתפשט ולהשליך מעליו את המעיל, החזיה והשפופרות־המַנשטות.
באה, אדומת עינים, האשה והורידה והאפילה בוילאות על בית האוננים שמנגדו. אחר הותקן פה איזה משקה, שהוא יפה להרגעת העצבים. וככה, מבלי לסעוד עוד, מבלי לשתות גם את תה הערב שלו, בא הפעם לחדר משכבו – והרעד הידוע, המלא, לא הרפה עוד ממנו, כמו לפנים, בימי הילדות, בשעת היקיצה מן החלום אל תוך בעותי־הדליקה, כשבית השכן עמד על יד עצם החלונות אחוז להבה.
האשה מתוך שתיקת אלם העלתה ושבה והורידה את השלהבת במנורת הלילה, והצללים שפלו וגאו שוב מסביב לשתי המטות, מטות קיטנים פשוטות, אשר השתקפו עם שני הגופים, בבואה לפנים מבבואה, בתוך נבכי המראות, ועל גבי השולחן שלמראשותי המטות, נחפז־אץ במרוצת בהלה השעון ‘המעורר’ וחתך־התיז בקצור נשימה – טט – טט – טט – ט:
– ימי קלו מני רץ, ימי קלו מני רץ.
– ימיו של מי קלו מני רץ? – נסה שמעון מירקין להערים, בחתרו להאחז, כמו תמיד בשעת נדודי־שנה, בסגולה המרגיעה, המישנת: בהעלאת דמות גלגלי הטחנות בהסתובבם. והוא הצליח אמנם והעלה בדמיונו את מראה הכרך, והנהר, אשר עליו, בגובה־מה מעל פני מימיו, התנשאו אדירות ותקיפות, שתי הטחנות, אבל – הגלגלים לא הסתובבו.
היתה רק דממה תמוהה מסביב ומועקה. קפואות ודוממות עמדו אבני הרחים, ולמטה, בתוך המים, רטטו דגים שנאחזו במצודות, – ומרתת ושטוף־זעה גשש האיש להאחז בקיר הקרוב, ובלי לקחת נר להאיר, בלי לחשוש גם להצטננות, יצא אל הגזוזטרה הקרובה, אל תוך ערפל היער, זה היער, אשר כה שמם עתה, בצאת ממנו ההלויה, אשר רק השומר הבודד, בן השכונה האחרת, התהלך בו בנחת ושר.
שר, מפני ששום דבר לא העיק עליו, מפני שהאנשים האלה – הרהר שמעון מירקין – ישבו אמנם באהלי עוני, ופרנסתם אף היא דלה אולי ומצומצמת, אבל תחת זה הן לא יארב להם השבץ בשבתם אל השולחן לאכול את לחמם ובמותם לא יבוא איש להעלות עליהם פסוקים מכתבי הקודש.
אמנם הרופא המומחה ובעל הנסיון אשר בא לעשות בבוקר את מסז’ת הקבה, סבר לא כך.
לפי דעתו שלו הרי האדם האמיד תנאים אחרים לא בחיים ויכולת אחרת מאשר לבן העניים יושב האהל הדל.
– האדם האמיד – הסביר – אם רק יחיה חיים נורמליים ויזהר מכל מה שצריך להזהר, אז מובטח לו שכל מדוה וחלי ירחקו ממנו, שעצביו ישקטו, וקבתו תעבוד באמונה והוא יאריך ימים על האדמה. בו בזמן שהאדם העני – המשיך – עלוב הוא ועלובים חייו. כי על כן הלא מועטת היא פרנסתו, ומזונותיו מצומצמים וגופו ילך ויתנון, כי על־כן הלא גם הוא, בגופו הרופף, יהיה הראשון להנגע בשעת מגפה, וגם אחר כך, בתקוף אותו המחלה, ולא ימצאו בו די כחות מתנגדים, והתגולל בעניו ללא טפול וסממנים וגוע ומת בלא עתו.
– כך, כך – נאנח האיש בגשתו, חגור בסינרו כבר, למלאכת המסז’ה – הנה גם הבוקר קרה מקרה בשכונה ההיא: מת אדם, ואדם טוב, כנראה, צעיר עוד, ומאיזו סבה? מפני הדחקות, מפני שחסר היה כל ימיו אויר טוב, מזון מבריא וכולי. ועכשו הנה: בית מלא ילדים, אשה מעוברת, וכולם כבר הרזון שולט בבשרם, סימני המחלה ניכרים – והמות אורב.
עשה הוא את המסז’ה בתנועות אטיות ובזהירות ואם מפני רוך הידים האלה, או מפני אור הבוקר, אשר שפע, צח, מכל שלושת החלונות, – ושמעון מירקין הרגיש, כי הוקל לו, כי המועקה בלב נמסה, והנשימה אף היא יותר עמוקה, וכי ברצון היה נשען פה, על הכר במשכבו, ושותה כוס קהוה, או שוקולדה.
– הנה כך נאה לך – הסכים הרופא – אתה שתה לך שוקולדה להנאתך ואנחנו נלך בינתים אל הכיור להתרחץ.
– אבל למה זה, דוקטור, בני־אדם כאלה עוד פרים ורבים? – התמרמרה הגברת בגשתה עם הכד לצקת מים על ידי הרופא.
– אמנם כן – נאנח זה – אבל איך שהוא, ומצב האנשים מעורר רחמים.
והאנשים, בעברם בעוד שעה על יד המרפסת, עוררו אמנם רחמים, בהתנודדם כשלי־ברך מסביב למטה עם הגוף הצנום, התינוקי כמעט, כשמאחוריהם נגררת בקולי קולות, בתוך ‘הבית המלא ילדים’, האשה האלמנה, מוכת השחפת.
הגברת מירקין, בזכרה את מצב בעלה, בקשה להוריד פה את הוילאות אבל הוא, בנגבו את עיניו, שנתלחלחו מהמחזה הזה, אמר שאין צורך, כי טוב לו ככה, הוקל לו, רק עכשיו – אמר – הנה הוקל לו, באמת.
ואמנם:
בשכבו כעבור שעה בערסל־החבלים, נפלה עליו השינה מיד, כמו בבקרים לפנים, אחרי בעותי הדליקות, כאשר שרידי המשואות הבהבו חורים ומבוטלים לעין השמש, והרעה – מובטח היה – נגעה רק אל הבית הקרוב, רק אל ביתו של השכן – ולא יותר.