בזמן שאמי הרבּנית טרחה במכירת השמרים בתוך חנותנו שבככר השוק, התעסק אבי לפעמים בבית בדיני ממונות וסכסוּכים, שנפלו בין בני העירה ושפט בין איש ובין רעהו.

רוב המשפטים האלה היו מתבררים אצלו באביב, בימים שבין פּסח לשבועות. מסחר הפּשתן ושׂער החזיר שקע כבר בזמן הזה והגיע כמעט לקצוֹ, ויהודים סוחרים, בהשליכם מעליהם את מעילי המוֹך החרפיים, העבירו קו מתחת לשורה האחרונה שבפנקסי הכיס המשוּתפים שלהם, ובאו לישר את הדוּריהם בבית דינו של אבי הרב.

בימים ההם היו כבר הגדרות מסביב לגנים מתוקנות, ובין מצרי השדות רבצו התלמים לשוּרותיהם שטוּפי שמש, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. מזורז ומלא בטחון הסתובב גלגל הטחנה בשפולי הגבעה, שליד הנהר, ומתוך חלונות ה’חדרים' בקע בצהלה קול התינוקות, אשר הרחיקוּ־הפליגוּ בפרשות השבוּע עד תנופת העומד ואילך. היה אביב בעירה, ומתוך הסמטה הקרובה הופיעה אמי בשעת הצהרים, חגורה בסינר האמהי שלה המלבּב, ובאָספה אגב הליכה קיסמי עץ על יד בנינו החדש של השכן, סדרה אותם מעשה אהל במבוֹא התנור, על יד החצובה, ושפתה עליהם את הקדרה לבשוּל.

כשהאש בתוך התנור נשתלהבה, ובבית התפּשט ריחו של התבשיל, ריח תפּוּחי אדמה אמריקניים המתוּבלים בבצל וּפלפּל, נהגו בעלי הדין לפתוח את החלון הפּונה אל החצר, שבה אכלנו על פי רוב את ארוּחתנו, ובה בשעה שמן הצד האחד, מאחורי הגבעה, הגיעו אלינו המית הטחנה עם נשיבתו הלחה של הנהר, נישאו מן הצד השני מבעד החלון הפּתוח, חומו הטוב של התבשיל וקול האנשים הנשפּטים, אשר טחנו שם את טענותיהם שעות־שעות, בלי הרף.

כדי שהחוט העיקרי של ההרצאה לא יאבד, הן לתובעים והן לנתבעים, צריך היה להעירם פּעם בפעם, ברמז או בדבּוּר, שיתרחקו מן הטענות הטפלות. אולם יש אשר הרמז או הדבּוּר לא הועיל, והטוען נכשל ודלג ונטה הצדה, ואז היה אבי מתרומם ממקומו נרגז, עד כמה שמסוּגל היה בטוב לבבו להתרגז, וזורק כלפּי המדבר את המימרא החריפה ביותר שהיתה שגוּרה בפיו בשעת כעסו, היינו: אבל יסלח נא, מר, הן כאחד התוּרכּים ידבּר. כּכה, בזו הלשון.

למה כתוּרכּי דוקא? – לאֵל אלהי העירה פתרונים.

יתכן שפּעם, בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידועה, נזדמן לו לראות אחד שבוי, המוּבל בידי בני הארץ מנצחיו, ובהקשיבו אז לדבּוּרו, היוצא נלעג, נלעג מאין כמוהוּ, מתוך פּיו, עמד והחליט כי אין כלשון בני האדם האלה לתהפּוּכות בעולם.

איך שהוא, והטוען הנבהל היה מתפּכּח מיד ונחפז ועובר אל העיקר. מה שנוגע לי, הנה, לשמע הגערה הזאת, הבהבה לנגדי בבואת סודרה התוּרכּי של אמי, אותו סודר עשיר־הגונים, אשר כה מתוק היה הריח שהפיץ מסביב בנפנופו.

כמראה הסודר התוּרכּי היה עם ערוב היום גם לפני קיסמי האורן, אשר האדימו והכחילו חליפות תחת מצע האפר בתנור, בהטילם את בבואתם הרפה על כתלי הבית שנתרוקן.

עגום עד מאד השתפּך צלצול בין הערבים מעל מגדל בית־כנסת הנוצרים. בפאתי אחד השדות דעכה לאט איזו מדורה, ואחד פלאי, לא נראה, נגן על ידה בחלילו, ומאחורי היער המקדיר, היער הליטאי, העבות, צפה ועלתה הלבנה – נוּגה, שופעת רחמים, עם כל השׂרטוּטים הדקים בפניה. השׂתרר ליל־אביב מסביב, וכמו מאליו נמשך הראש אל חיקה המחסי של האם, אשר השפּילה לשבת על הסף, חגורה בסינרה המלבּב, נוגה ושופעת רחמים כלבנת הכסף אשר ממעל.

כהמשך העירה מלפנים, מימי הילדוּת, נראה אחר כך פּרבר־הכרך, בהשתפך בו צלצוּל בין השמשות עם ערוֹב יומי הראשון בנכר.

כאשר החשיך אחרי כן החלל ועל פּני השמים עלתה הלבנה, נוגה, בהירה, עם כל השׂרטוטים הדקים בפניה, נמשכה היד בלי משׂים אל האויר, כחותרת אל חיקה של האם, כאילו לא היה שום מרחק של פּרסאות ושנים בינינו.

אולם כל זה היה בערוֹב היום, בהיות הדמדוּמים מסביב. עם זריחת־השמש בבוקר הוארו הדברים באור הנכון. מתוך חצרות הפּרבר ומרתפיו הציצה המציאות בפניה האמתיים, הכרכיים, והכל נראה אחר, חלוֹני ותפל, לא כך.

במקום קיסמי האורן הריחניים, רוויי השׂרף, התגוללו פה, על יד הבנינים הנבנים, רק חביות של מלט צונן ואבנים, אבנים, אבנים. היובש בעצמו נדף מתוך הטחנות קצרות־הנשימה, אשר נשמו בכוח הקיטור.

במקום היער העבות, הליטאי, הקדירו באופק בשעת השקיעה רק בניני הקסרקטין הזועפים, ותחת צלילי פעמוני המנזר, המשתפּכים עם בוא הערב מעל המגדל, למדה עכשיו האוזן לקלוט צלצוּל אחר, צלצוּלו של השעון העירוני, זה העֵר, המתמיד והרציני, שכל כך מדוּיק היה ביחס לחשבון השעות האובדות.

מה נוראה היתה בבואת האור, אשר הטילו פחמי האבן על פני קירות המרתפים בחצרי, בשעת בשוּל הארוּחה, בערב.

תפּוּחי האדמה, אשר נמכרו פה על ידי חנונים, במשקל, היו מקוּמטים, ובלים מרוב ימים. בלות ונמכרות על ידי בעלים היו גם נשי־ההפקר, שהתנודדו בתוך המרתף הקרוב, בקהוּת של ‘לאחר יאוּש’ בתנוּעותיהן, ואשר עם עיניהן הדלוּחות, נסוּכות השכּרוֹן, אי אפשר היה להפּגש לשום אשה אחרת.

דלק פּנס אדום ומפיץ אור זועה. כצללים עברו הנערות האחרות, הגזוּזות בחתרן לעלות אל העליה ‘החשאית’, לזו אשר הובילו מדרגות צרות, המתפּתלות בעקלתון, בעקלתון.

רוגז וללא הד חרק המפתח המחלד בתוך השער, אשר נפתח ונסגר בלי הרף. בין שברי ארגזים, על יד עצם משאבת המים, רטטה שלולית לא גדולה, מוארה באור הפּנס, ומלמעלה, מעל פּני צבורי הגגות, הציצה רצועת שמים כהה, רחוקה, עם שנים־שלשה כוכבים מתנכּרים.

פּעם, בליל סתו אפל, הוקפה החצר מכל עבריה על ידי שוטרי פּוליציה לעשרות. בתוך המסדרונות המפולשים גלשו המחפּשים בפסיעותיהם החשאיות, הבּלשיות, אילך ואילך. אנשים הוּצאוּ מתוך משכביהם מבוהלים, מסומרי שׂער, עם פּחד בהמי בעיניהם. ראש הז’נדרמים, אדם קצר צואר במשקפים של זהב זקף משהו את ראשו בהתקשותו בקריאת שמות הנתפּסים בתעוּדותיהם.

– בּרקה שוויג, פייבל גרינשפּן, ברוך פדרמכר – זרים, זרים, זרים.

– הלנה ירוסל־סקי.

– ירושלימסקי – תקנה נערה גזוּזת־שׂער, בנצנצה במשקפיה כלפּי הפּנס, אשר הורם רגע למעלה כדי להאירה.

שנים־שנים הלכו אחר כך דרך סמטאות נדחות ללא מדרכה ומרצפת. הרגלים הכושלות שקעו לרגעים בתוך הבוץ הצונן, הסתוי, בעוד אשר הרוח המנשבת מעברים התעללה בשולי הבגד וצרבה את קצות האצבעות באכזריות, עד לכאב.

כעין הקלה הרגשה רגע כאשר הגיעו אל הגשר הגדול, ומתחת נצנץ בברק הנדיבות שלו הנהר המתוּן, גדל־הנפש, זה אשר – סמוּך היה הלב ובטוּח – לא יסרב ברגע של ‘כּכלות הכל’ להמציא את המפלט האחרון בין גליו. אולם כעבור הרגע הזה נכנסו כבר אל המבוֹא המבוּקש, מבוֹא הכּלא.

נפתח בלי קול שער ברזל. לאור הפּנס הבודד הבהירה מדרכה רטובה, ארוכה־ארוכה וצרה. בשעת ההליכה אל הבנין הפּנימי הונף מאחת הפּנות, על ידי שוטר לא נראה, שוט ארוך. ובעצם רגע הכניסה נגלתה על פני השמים הלבנה – פּגוּמה, מעוכת פּנים ומטורפת – ועברה בין קרע ענן למשנהוּ.

– מה זה יהיה, מה זה יהיה – התפלץ הלב בכל־יום עם היקיצה, כשמאחורי שכבת הברזל נשמעו כבר ראשוני קרקורי העורבים, ואל חדר־הכּלא נכנס שומר הבית רענן, אמיץ, עם שכבה דקה של שלג בין קפלי אדרתו, שלג טהור, לא מחולל, כזה שהיה רק לפנים, בתוך העירה. ואנחת הרוחה התפּרצה מן הלב, בהתקבל פּעם מכתב מהאם האלמנה, שבּוֹ בקשה לבוא ולשבת אתה ימים או שבוע תיכף אחרי השחרוּר.

לשוב ולראות עוד פעם, ולוּ רק פעם אחת, את בית־המולדת עתיק־היומין, זה אשר כה צנוע ישען על שתי משענותיו; לעלות אל עלית הגג ולמצוא את דפי החומש הישן עם מחברת האלף־בית הראשונה התחוּבים שם לבין המרישים, לטפּס ולהגיע אל החלון הקטן ולהשקיף משם בבת־אחת על כל העירה כולה, ולבסוף, לרדת ולאכול תפוחי־אדמה אמריקניים, המבושלים במבוא התנור, על קיסמי אורן, ואחר־כך – מה שיהיה יהיה.

אולם, כבר למראה עזובת הטחנה, אשר שקעה כל־כך על גלגלה בשפּוּלי הגבעה, נתבּדרו הדמיונות וגזו.

עזובה וכאלו שוקעת אל תוך עצמה נראתה גם האם האלמנה, בשביס ‘היורדים’ שלה החלק, וב’קריעת' האלכסון המדוּלדלה על חזה שנתאחתה ביד לא־בטוּחה.

עזוּבה, עזוּבה וצנת אבלים בכל. במקום דפּי החומש הישן עם מחבּרת האלף־בית מגירסת הילדות, נזדמנו בעליה מתחת למרישים רק חבילות ערבות הבוטות, ועל יד החלון הקטן, שבעדו אפשר להשקיף על כל העירה, נשמט מהיד הקיר המשופע, ושום אפשרות של אחיזה לא היתה.

כמו לפנים, בימי הילדוּת הרחוקים, הציצה מתוך אפלוּלית הזוית צנצנת דוּבדבנים מטוּגנים, אשר החוּט המהדק את מכסה הניר שלה היה קשוּר בדיוּק ומסירוּת, ואשר אחר כך, לפני עצם הנסיעה, הורדה בזהירוּת למטה והוּצגה על יד ארגז הדרך.

הוּסקה ביד זעוּמה הכּירה, ובפעם האחרונה נתבשלו תפּוּחי־אדמה אמריקניים אדמדמים, אלה אשר, אף על פי שתובלו בבצל ופלפּל, לא ערבו עוד לחיך, כי חסרים היו את התבלין העיקרי.

כעין נפנוף של סודר האם הרגש פעם, כעבור ימים, כשאניתנו נכנסה, בבוקר־השכם, עם היקיצה, אל מימי הבּוֹספוֹר, ומסביב נגלו – בעצם ימי הסתו – שמי תכלת בהירים, חתימת ירק על מדרונות הרים, וכנוּפית ספּנים הומה, לא גדולה, הראשונה מאנשי המקום, התוּרכּים.

כרצוּעת שמים קטנה, המופיעה בין המון עננים נערמים, הציצו רגע מבין כל שנות התלאה – ימי הילדוּת:

בית־המולדת שפל המסד ונמוך הגג, הנשען בענוה על משענותיו. תלמי אביב צעירים הרובצים לבין מצרי שדות; קיסמי אורן ההומים חרש במבוֹא התנור, בעתותי צהרים, ואבי הגוער בקולו הרך, המפיס כמעט, באנשים מגודלים, אבל מחוסרי בינה, כנראה, המסכסכים את דבריהם כתוּרכּים.

ובכן, הנה הנם, בניו או בני בניו של אותו שבוי עצמו, אולי, שאותו ראה פעם אבי בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידוּעה.

בהשפּילי לשבת על פני המכסה, צרם אחר כך במשך שעות את אזני קול טענותיהם, אשר נישא ביחוד עם הנשיבה ממי הנמל מן הצד האחד, בו בזמן שמן הצד השני, ממבוֹא המטבח, נדף חומה הטוב של הקהוה, אשר נתבּשלה כבר בכלי מיוּחד, שחורה ותמציתית, כמנהג המקום, ואשר בפני חריפוּתה וריחה המשכּר נתבטל מיד התה הרוסי הקלוּש ומחוּסר המזג.

מגוּונים כסודר התוּרכּי היו פני האנשים, אשר זרמו־עלו דרך כל הסולמות בנעלים הסטמבוליות שלהם הנוחות, ואשר מתוך עיניהם, נשקפה בבוּאָה אחת, כללית – בבוּאַת מימיו של הבּוֹספוֹר, אשר רבץ שלֵו ובטוּח כל כך ביפי עצמו, עם ערוֹב היום לאור השקיעה.

כאשר החשיך, לבסוף, החלל, ועל פני השמים נראתה הלבנה – בהירה, נוּגה, עם הבעת הרחמים המיוּדעת בין שרטוטי פניה, נדמה שוב, כמו לפנים, לפני שנים, כי היה נהיה המשך אביב הילדוּת מסביב, אולם הפעם כבר בלי מפּח־נפש והתפּכּחוּת בימים הקרובים, להפך.

אחרי הזנת העינים החטופה בחופים הארעיים, חופי הנכר, נראה לבסוף, פּעם, בבוקר, החוף האחרון, הקבוּע, חוף המולדת – בהיר, שטוּף־שמש, עם שפע של חול לארכו, אותו החול הטהור, צחור העין, אשר כמעט צר היה לראותו רובץ כאן רביצת הפקר, מזוּלזל, בעוד אשר שם יכול רק קומץ קטן ממנו לעמוד לו לאדם בפני רמה ותולעה. ובבטחה הוּצגה הרגל על גבי הקרקע מיד, כבר בצעד הראשון, אף על פי שבכל הגוּף חלחל עוד הד טלטוּלי הדרך.

שום כשלון לא הרגש ברגלים גם אחר־כך, בשעת העליה אל גג בית־המלון, ממקום שאפשר היה להשקיף על כל העיר וסביבתה בבת־אחת:

מה מיודעים היו פני התלמים, אשר רבצו שם, בין מצרי השדות, צעירים כולם, ישרי שורה, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. המשך, המשך אביב העירה, אביב הילדות, בעת אשר גלגל הטחנה הסתובב בבטחון גדול כל־כך, ולמעלה, במרומי גג המנזר, תקנה החסידה באמוּנה את קנה הישן, הקן של אשתקד.

הנה מדורה דועכת בפאתי איזה שדה, ומי־שהוא פלאי, לא נראה, מחלל על ידה בחלילו, ובמרחק מה, בשפוּּע אחד ההרים, מופיע, כתמוּנה חיה מגירסת הילדות, עדר של עזים, הגולש לאטו במדרון.

מה מתוק היה טעמו של תפּוח־הזהב הראשון אשר נקלף ביד לא רגילה במשעול, בין כרמים, עם דמדוּמי ערב.

מראהו של הבחור העקרוני, אשר חרש, שזוף שמש ומוּצק, על גבּי המענה בשדהו, העלה מיד בזכרון את דמוּתו של ר' אליעזר בן הורקנוס בימי בחרוּתו, בטרם חשקה עוד נפשו בתורה. ומעין רחמים התעוררו בלב על מלמד הדרדקי שכננו, היושב עוד שם, בעירה, ומיצר ומחשב את הקץ, בזמן שכאן יש, הנה יש כבר ההתחלה.

סבר אחר לגמרי היה עכשיו לפסוּקי הנחמה, אשר הוא, המלמד השכן, כל כך התקשה לפנים בבאורם. לעומת זה נתמעטה דמוּתם של דברי הקינות והנהי, וכמעט שום נימה לא זעה בלב בשעת העמידה בין חרבות המבצר, אשר בשיוּרי קירותיו המתמוטטים, אכולי היריות ואבק הקדוּמים, הבליט עוד יותר את עוז הפּריחה וצחות האויר שמסביב.

– הרי אין פה אצלכם כלל סערות – תמה בחור אונגרי יפה עינים, בחתרו במבטו עד ערפלי ים המלח, בשעת ההליכה פעם בין הרי ירושלים.

אולם הסערה באה, – ובעצם ימי הקיץ.

כהד רחוק מהיריות ההן, יריות הקדוּמים, הרגש באויר, בנפוֹל לתוכו יום אחד הידיעה כי פרצה והיתה המלחמה.

כמתיר חרצוּבות נושנות נענע הכּרוֹז בידיו, בלכתוֹ בחוּצות העיר, הלוך והכרז כי ספה תמה הקפּיטוּלציה – נתבטלה, ושום תוקף וערך אין לקונסולי המדינות למיניהם.

הוּתרה הרצוּעה.

הדגל התורכּי הורם על מוט, כבד מנשׂוֹא, ודמם של הנתינים הזרים נעשה הפקר לכל פּקיד חובש תרבּוּש ולוקח שוחד.

שום מאמרים והוכחות בעתונוּת המקום על חסדי השולטנים מאז לא הועילו. התליה לפושעים הוּקמה באמצע העיר, על פּרשת שוקים, למען יראו וייראו. ברגלו נעולת הסנדל הנוח דרך המצבּיא על צואר אחד הנדונים, כאשר נפסק החבל בעצם מעשה הזועה, והלז העז להתנפּל ולבקש חנינה. הגוּף, המפרפר בידי התלינים, התנענע כעבור רגעים באויר, נכנע, עטוף תכריך־בד מדהים בלבנוניתו – ואימה שחורה תקפה אחר כך, בלילה, בעת אשר עצי השכוּנה עמדו מסביב עמידת אֵלם, ובתוך הגנות הבהירו פה ושם הלבנים, אשר נתלו שם מבעוד יום ליבּוּש.

פּעם, ביום קיץ, עמדה על יד החוף אנית מלחמה גדולה, אמריקנית, ובעת ההיא עוד – ניטרלית.

רב־החובל, אדם שזוּף־שמש וחזק־שרירים, ככל רבי החובל אשר בעולם, הסתכל בעונג דרך משקפתו ביפי מראה העיר וסביבתה, והסכים לקבל את קבוּצת האנשים, אשר נאשמו בעון אהבת המולדת וגוֹרשוּ, לפיכך, על פי החוּקים.

מרוחקה קצת מסלעי החוף ובטוחה בכח עצמה עמדה האניה על עוגנה, עם כל לועי התותחים הענקיים אל מול פני הנמל. אולם פּחד לא היה, שום פּחד. והפּקידים התוּרכּים עשו את מעשיהם לאט, במתינות מזרחית. הם בדקו מתחלה את הארגזים, אחר־כך – את בגדי האנשים, בבקשם דברים שאסור להוציאם מן הארץ, ובקחתם מתוך כך הכל. לבסוף נגשו אל עיקר הדבר, אל התעוּדות.

כמו לפנים, בשעת החפּוּשׂים שם, זקף הקוֹמיסר משהוּ את ראשו מתוך התקשות בקריאת השמות, ולצחוקו של אחד מבני החבוּרה על ההתקשות הזאת, הוּנף מאחת הפּנות שוטו של שוטר לא־נראה, והצליף באויר מתוך שריקה – אותו השוט הארוך, הנצחי, אשר כל מפלט אין ממנו בשום מקום.

בסקרנות הקרובה לתעוּב הבטתי אל פּני הקאימקם, אשר באר על־ידי המליץ, כי עוזבים אנחנו את הארץ על מנת שלא לשוב אליה עולמית.

הפּה הלעג התרחב עד לבלי חוק, בפלטוֹ את ה’יקים' וה’יוקים' המשוּנים, בעוד אשר הפּרצוף רחב־הלסתות, הטטרי, נשאר קהה־קפוּא, בלי שום הבעה.

אכן, זאת היתה לשון אשר כמוה לא ידעתי לתהפוּכות מעולם.