על ראשית בואה של הרבנית החדשה לז’וז’יקובקה מספרים בני המקום כך:

היא, הרבנית, הובאה הנה לפני כמה שנים מאיזה כרך רחוק אשר במדינת פולין.

שם, בכרך, ההוא, הפולני, היה להם להוריה בית אבנים שהוא עשוי כמין ארמון על גזוזטראות ועמודים, ורום קומתו עשר אמות באמת בני פולין. מלבד זה היה להם גן על־יד ביתם, ובין עצי הגן – ערוגות פרחים ומזרקות אשר מימיהן נובעים ועולים מאליהם, מעין דוגמא של מי־מריבה. היש פלא שבבוא הרבנית לז’וז’יקובקה ובהביטה אל חרבן בית־הקהלה ועזובת חצרו, התעכבה על־יד הפתח והחליטה שלא תכנס?

אל הבית נכנסה אמנם אחר כך. היא הסירה מעל ראשה את כובעה, בגלותה מתוך כך פאה נכרית זהובת־שער, עשויה תלתלים כולה – ונכנסה. אולם אחרי כן, בלילה, בהגיע שמחת קבלת־הפנים לקצה, והקרואים נסתלקו, צנחה בתלבושת הכרכים שלה אל הספסל הערום שבחדר הקהל ובכתה מר, בעוד אשר הוא, בעלה, עמד על ידה בקפוטת משיו, חגור באבנטו, אבנט הרבנים – ואובד עצות.

את כל הספור הזה יש להתחיל בנוסח אחר, יותר מתאים, וזהו:

כשצריך היה הרב החדש לבוא לעלות על כסא הרבנות, צוה ראש הקהל לטאטא את הרחובות ולסיד את בית הכנסת כמו בערבי פסחים ו’ימים נוראים'. ומשום שמן התחנה צריך היה האורח לבוא ביום הששי אחרי הצהרים, שנו הפעם בני־העירה ממנהגם ופקדו להסיק את בית־המרחץ ביום החמישי לפני שקיעת החמה.

בלילה ההוא גם הוסקו כל תנור וכירה בתוך הבתים. והנשים אפו ובשלו וחפפו ראשי ילדיהן וגם טרחו לאחות את קרעי בגדיהם, כדי שלא לביש את פני הקהל בצאתם אל התחנה לקבלת הפנים.

למחרת בבוקר, כשאך יצאה החמה מאחורי גג בית הכנסת, זזה העדה על נשיה וטפה ופשטה על השבילים המובילים לתחנת הרכבת.

אכן, מוזר היה מראה הקהל לבוש קרעי הצבעונין המשרך את דרכו על פני מרחבי שדות בשעת בוקר מוקדמת זו. הכפריות, אשר ישבו בערוגות גנותיהן, הזדקפו תמוהות ומאהילות בידיהן על עיניהן, והביטו זמן רב אחרי הקהל המנומר הזה.

בהגיע ההולכים אל הכפר קמינקה, עקפו לא בלי פחד את כר המרעה, אשר הכלבים התהלכו בו חפשים כבני בקר. אחר היה עוד עליהם לעבור שדה שלף אשר גידולי הקוצים שבו גרדו וגם הכאיבו לאלה שהלכו יחפים, בלי נעלים.

אולם הנה נראתה, לבסוף, התחנה עם בנין הקרשים שלה הצבעוני ואטום החלונות, עם גגית הנחושת השוממה שעל יד פתחו והקתון הנתלה עליה מכוסה חלודה ושלול בשלשלת. נשמע צלצול של פעמון, רעש וקשקוש אופנים, ואל הרכבת הרוגשת שהתעכבה נדחקו ובאו שני אנשים, שני בעלי בתים, אשר מתוך מעילי השבת הישנים שלהם הציצו בתמימות מוזרה שרוולי צמר חדשים – והושיטו לרב הצעיר את כתב־הרבנות.

אמנם כן, לתוך בגדי האנשים האלה היו תפורים שרוולים, אשר הבליטו אולי יותר מדי בחדושם את חולין כל התלבושת ועתיקותה, והרבנית הצעירה, בהשענה בחן של כרכים על שמשיתה, העבירה, כנדהמת, את ידה על פניה, מאמינה ואינה מאמינה למראה עיניה.

אולם הנה הרעישה את האויר תרועת חצוצרה. אחר כך נשמע קול התוף ונהמת הפנדורה, והתהלוכה זזה: הרב הצעיר בקפוטת המשי באמצע, ובעלי הבתים חשובי העדה מימינו ומשמאלו, מסביבם אספסוף, תרועות־גיל ותמרות אבק, ובתוך העגלה המשתרכת אחריהם – הרבנית; כסיות של זמשה על ידיה ונוצת בת־יענה על כובעה, המתנועעת אילך ואילך בהתאם לתנועות העגלה.

חלפו בצדי הדרך: חורשות עצים, ערמות תבואה בפאתי שדות, ועדרי צאן עם כלבי שמירה לצדם, ולפני עיני האורחת נתגלתה לבסוף העירה על קבוצת בתיה הדלים, הנשענים פה ושם על משענותיהם, קילון העץ, הנתלה עזוב על פתחי בארו, וטחנת הרוח רפת־הכנפים הצונחת באפיסת כוח לרגלי גבעת האשפה.

מכאן, מעל מושב הקש אשר בתוך העגלה, אי אפשר היה שלא להרגיש גם במדפי העץ הקטנים, אשר היו צמודים־אחוזים בתוך כרכובו ולבין מרישיו של כל בית, ואשר עוגות הגבינה שהתיבשו עליהם היו עשויות כולן כעין משולש וכל כך דומות זו לזו בתבניתן, עד שקשה היה להאמין כי בידים יעשו אלה ולא במכשיר ומכונה.

בעוד זמן מה נראה גם ‘בית הקהל’ עצמו, בית קטן הנשען אף הוא, ככל האחרים, על משענות, ואשר בתוך ערמת האשפה שבחצרו – ראה זה פלא – עומדת מוכנה עז חולבת – עז לבנה ותמימת עינים, אשר בהרגישה בעגלה שהתעכבה על יד הבית, נגשה אליה, הוציאה מלא־הפה קש מתחת למושב הרבנית ועמדה ולעסה ברצינות של עז.

ופה הנה קרה זה מה שמספרים בדבר מאונה של הרבנית להכנס לבית הקהל.

הזקנה, שרה ריבה, אשר העמדה לשרת בבית הזה עוד לפני שבאו בעליו, ספרה אחר כך בפרטות איך שהיא, הרבנית, התנפלה במלוא תלבשתה על ספסל הקהל ובכתה, בעוד אשר הוא, בעלה הרב, התהלך בחדר, לבוש בגדי שיראים – ומיצר.

כשהגיעו לבסוף הדברים לידי כך שהיא, הרבנית, בהרימה את ראשה, הביטה אליו מתוך שטף דמעותיה והזכירה לו את ה’בריה' המשונה הלזו, העז – לא התאפק וצחק, בהתעכבו מתוך כך רגע אחד על יד הספסל, על ידה.

– אכן, עז צעירה ובלתי מנוסה הנך עדין את בעצמך – אמר.

ארוכים ותמוהים נמשכו אחר כך הימים, ימי סוף־קיץ בתוך עירה ליטאית נדחת. המפות קרומות המשי, אשר הוצאו פעם בפעם מארגזי המוהר, רק הבליטו, מדי הפרשן על השולחנות, את דלותו של החדר. הוילאות נמצאו רחבים וגדולים הרבה יותר ממדת גופי החלונות, והרבנית, לאחר שנסתה כמה פעמים להתאימם ללא הצלחה, נמלכה והחזירה אותם לארגזה.

הימים היו אמנם ימי קיץ בהירים, ובבוקר בפתחה את התריסים, תמהה לראות את שפע הזוהר אשר הציף את הכל. ואם מן הצד האחד נראתה הסמטה מאובקה וקודרת על בתיה מחוסרי הצבע, הרהיב לעומת זה את העינים מן הצד השני כר המרעה, כר ירוק ונרחב, אשר פני השמים המשתרעים עליו ממעל עמוקים היו וכחולים לא פחות משמי הכרך שבמדינת פולין.

אותה שעה שעת תנועה היתה בתוך הסמטה וסביבתה. שואבי המים הלכו וחזרו עם דלייהם אצל הבאר, ליד פתחי הבתים חלבו נשים חליבה ראשונה את עזיהן וילדים במכנסי קורט עם ‘ארבע כנפות’ ממעל, נהרו עם ספריהם אל ה’חדרים'.

עד מהרה בקעו ועלו מקצות הסמטה קולותיהם, שלא פסקו שוב אחר כך במשך כל היום ואשר היא, הרבנית, לא שמעה עוד כמותם לצלילות ולנועם.

הרב הצעיר, בראותו פעם היאך היא מקשיבה לקולות אלה, שאלה אם ראתה כבר את קופסאות הצדקה בבתי עוני אלה. ואמנם באותו המקום אשר שם היה צמוד המדף עם עוגות הגבינה מבחוץ, נמצאה כמעט בכל בית, מהעבר השני של הקיר, בפנים שורה שלמה של קופסאות־פח אשר על צלעותיהן העגולות חקוקים היו ראשי התבות של שמות כל הישיבות שבעולם.

את אופן זריקת המטבעות אל תוך הקופסאות האלה הצליח לצלם עובר אורח אחד, אשר נזדמן פה, פעם, בערב שבת, לדאבון לבם של בני המקום.

האורח הזר, בעמדו עם שקיעת השמש על מפתן חדר אכסניתו, ראה לתמהונו את בעלת הבית והנה היא מוציאה מתוך צרור מיוחד מטבעות נחושת מסדרת אותן על השולחן, שהרימה מעליו לשם כך את קצה המפה.

בבית היה הכל מסודר ומרוחץ. בראש השולחן היו מונחות מתחת למפית חלות השבת, וממולן, בקצה השני, עמדו הנרות בפמוטיהם מוכנים להדלקה, והיא, האשה, באספה את הכסף אל ידה, ובהרימה את הקטן שבילדיה אל הקופסאות, הושיטה לו את המטבעות שיזרקן, ופה הנה, בהפנותה את ראשה, ראתה פתאום את ה’ארגז' בידי האורח, ואת המעשה אשר הוא עושה לה ולבנה, ואז צנחה בחולשת דעתה אל הספסל שלפניה ופרצה בבכי.

אכן, משונים הם בני ז’וז’יקובקה אלה – נענעה הרבנית הצעירה בראשה, בהקשיבה אל הספורים אשר סופרו לה, אולם פניה לא קדרו עוד למשמע כל אלה כמו בראשית בואה הנה.

שקטה ונוחה היתה גם אחר כך, בבוא עונת הסתו, כשעל העירה סגר הבוץ מכל עבר.

נובל ומצהיב רבץ עתה כר המרעה מאחורי החלונות, בו בזמן שבתוך הסמטה התהלכו העזים מדולדלות שער ונפולות בטן וגעו מר.

מה נורא היה מראה החנויות האפלות עם שלטיהן הרופפים, התלויים בנס, ועם הדגים המלוחים ההולנדיים, אשר רבצו מבוטלים וקפואים בחביותיהם, ושמתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוחה, הציץ עתה היאוש עצמו.

על יד הבאר אשר בככר השוק אפשר היה לראות בעצם היום את בעלי העגלה, הנגררים טפוחי־מים אחרי סוסיהם מחוסרי הרתמה ומושכים ברפיון ידים את הקילון החלקלק.

שממו דרכי העירה, שממו.

בשעות הבוקר לא עוד יצאו הנשים לחצרותיהן לשטח חריצים של חלב ליבוש, ואם נראתה על משטח הבוץ איזו אשה, ולא היתה זאת אלא אם אמיצת־רוח אשר צעדה בקושי, במגפים של גבר, בנשאה את ילדיה לחדר מלמדם.

קשים, הוי, קשים היו ימים אלה בתוך העירה הנדחת.

הרבנית הצעירה, הרגישה לפעמים בזעקת העז, יצאה עטופה במעיל הפלוסין שלה והושיטה לה בתנועת רחמים מעט מקשו של הגג ההרוס.

בלילה בא הרוח, התלבט בגג והרס נדבכי־קש אחרים, חדשים. הרחק, אי־שם מחוץ לעירה, נבחו כלבים ולעומתם ענו חבריהם מסמטת הנכרים ביללה ממושכה. והרבנית הצעירה, בהקיצה משנתה עם שיָרי חלומות לבין עפעפיה – חלומות רחוקים עם בבואת אור כרכים – הביטה אל תוך חלל אהלה הדל תמהה ונפחדה מזה אשר תראה בהקיץ, אבל לא עוד מדוכאה כמו בימים הראשונים. כי הנה ביחד עם המית הרוח שמעבר לחלונות הגיע אליה גם קולו של הרב, היושב על יד שולחן לאור המנורה וקורא, והוגה ושר. ואם קרה שנתגלגלה אז דמעה מעיניה, ולא היתה זאת אלא דמעת־נחומים, אשר לקול השירה העגומה היא באה.

פעם, בלילה אשר כזה, ישב הרב בראש השולחן וסדר בקול את דרשת השבת של פרשת השבוע, פרשת ‘ויצא’. הוא העלה וחרז את חוליות הענין בקלות, בהאירו הכל באור סברו המזוקק, כדרכו, בבטאו כל מלה ומלה לחוד ובבירור, כמי שמרצה מטבעות.

הדבר היה בתחילת כסלו, העונה היותר קשה אולי מכל עתות השנה. הגשם, אשר ירד בלי הפסק יומם ולילה, שטף גם את השבילים היחידים, האחרונים, אשר בצדי הדרכים והשדות. הלחם אזל מן העירה אזל– הרב הצעיר, בשבתו על יד שולחנו, התעמק בענין יציאתו של יעקב מבאר־שבע, בזה, איך שבא עליו השמש בתוך השדה, איך שבשכבו בודד ועזוב, עם האבן למראשותיו, כבר בלילה ההוא, הראשון לגלות, הראה אותו אלהים את הסולם הנפלא, זה שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע עד עצם השמים.

‘הנה אנכי עמך ושמרתיך’ – שר הרב את דבר הבטחת האלהים, בשזרו הלאה את חוטי הארג של רקמת הדרשה ובחזקו אותה פעם בפעם בראיות וסמוכין ממקומות שונים.

כי הנה בשעה שליסוד העיקרי ולנדבכי הבנין היו לו הפסוקים של פרשת השבוע, שמשו לו אמרות הנביאים הכתובים חומר מאחד ודברי קשוט.

כך, למשל, כשהגיע אל המקום אשר שם יסופר, איך שפגש יעקב ברחל אמנו ואיך שגלל את האבן הכבדה מעל באר המים, הביא את הפסוק משיר־השירים, כי ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה’.

מענין לענין בא גם לדבר עריגתה של רחל לילדים, ולזה איך שזכר אותה האלהים, שמע אליה ונתן לה בן:

– הרחיבי מקום אהלך, כי ימין ושמאל תפרצי – קם הרב ממקומו והתהלך לארכו של החדר וסלסל את הדברים בקול עגום ורך – כל כך עגום ורך, שהרבנית מעבר למחיצה לא התאפקה, התרוממה ופשטה אל החדר את ידיה.

היש צורך למסור את הדברים אשר נאמרו אז בין השנים בדמי הלילה, בעצם עונת הסתיו הנזעמה?

את כל הפרטים אי אפשר גם לדעת, אחרי אשר המשרתת הזקנה הציעה לה באותו לילה את משכבה במטבח אשר מעבר לחדר השני. מה שברור הוא רק שהרב, בעמדו עכשיו על יד אשתו, לא קרא לה עוד ‘פתיה’, או עז צעירה ובלתי מנוסה, כאשר עשה פעם. הוא רק שדלה בדברים, רמז לה על הילד אשר תחבק גם היא בקרוב כרחל בזמנה, ועמד וחכה עד אשר נרגעה.

וימי הסתיו בעירה הגיעו, בינתים, לקצם ובמקומם בא החורף, לבן, תקיף ומזהיר, ושנה את פני הדברים בבת אחת.

בתוך פרשות השבוע נמשכו עוד אמנם הענינים יבשים, קיציים ויגעים.

פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור רועות עדין באחו. בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום והרעב היה כבד ומציק ואילו כאן בז’וז’יקובקה ירד השלג וכסה את השדות והדרכים, והרבנית, במצאה לה שמשה פנויה מכפור, הביטה מתוך רוחב דעת אל עגלות החורף אשר נהרו עמוסות כל־טוב אל העירה.

עצי הלבנה, אשר הובאו ישר מן היער, נשתלהבו במבוא התנור תיכף להדלקתם, בלי שום קיסמים ועזרה מן הצד. בשורה אחת, בלי זיע, עלה עם דמדומי השחר עשן הארובות השמימה. נקלפו תפוחי אדמה אמריקניים, תפוחי אדמה כבדי משקל ובעלי צורה, אשר כבר בראשית רתיחתם נבקעו לבקיעים קמחיים ומעוררי תיאבון. ועל פני הבאר אשר בקצה הסמטה חרק קילון העץ על דליו מלא תוקף וזריזות.

הגיעו ימי שובע לעירה ובתוך הבאים לככר השוק נראו גם יהודים מבני הסביבה הרחוקה, כפריים בריאי גוף וחבושי ברדסי אכרים אשר בנפנוף פרוותיהם הכבדות, משופעות הצוארון הכניסו לחלל העירה ריח רחוק, ריח של תנורי עטרן ויערות־עד המגיעים עד בצות פולסיה והלאה.

אחד מבני הכפר האלה, שבא לראות את הרב החדש בפעם הראשונה, הביא, מלבד שק של קטניות, גם אוז גדול מפוטם ולבן־נוצה, זה אשר, בהתיר המשרתת את החבל מעל רגליו, פשט מיד את צוארו אל הלול, ועמד וזלל את אכלה של התרנגולת בבטחון עצמי ובשלות רוח השכיחים רק אצל בריות שמנות ושוות־נפש לקניני זולתן.

– אתם פשטו אותו ב’זה' – הראה האיש בקצה שוטו על שק האפונה.

אולם הזקנה שרה ריבה החליטה כי קטנית שכזו ראויה להגנז לימים אחרים – ימים של שמחה ו’מזל טוב' – נענעה בטוב לבבה את ראשה. והרבנית בשבתה אחר כך, בערב, לאור המנורה, ובהעבירה את ידה על פני האפונים האלה, הצוננים והחלקים – חלפה אותה צמרמורת, אשר כמותה לא ידעה עוד למתיקות.

כעבור שבועות מספר התחילו להביא מן הסביבה גם עגלים רכים, גמולים מחלב, וראשוני מעשי החלב.

הגבינה, אשר הובאה בכדי חרס כפריים, רחבי בית־קבול, פעמים היתה מכוסה בשכבה דקה של כפור, אשר השמיע נפץ קל בשעת סלוקו. כדי ללושה ולעשותה עוגות, צריך היה להציגה קודם על יד התנור ולחכות עד שתהיה נפשרת ומתרככת, ואז התפשט בבית ריח מיוחד, המזכיר את קרבת האביב.

בקלות, כמחליקים בעגלת חורף, עברו עכשיו הימים. בין הבאים מתחנת הרכבת הופיעו, לבסוף, גם משולחי הישיבות, אנשים אצילי זקן לבושי אצטלאות רבנן, אשר בפטישם המיוחד, הנקי מכל שמץ של חלודה, הסירו בחריצות מפליאה את קופסאות הפח ממקומן, ועד אשר הם סדרו את המטבעות הקטנות שורות־שורות על השולחן, הבהיר־המתין, על גבי הכותל, כמתביש במערומיו, הרבוע הפנוי לבין המסמרים.

ובפרשות השבוע בא, בינתים, קץ לעקשנותו של פרעה ומאונו לשלח את בני ישראל ממצרים. המכות באו תכופות, חמורות ומפתיעות בחריפות המצאתן.

אחרי שלשת ימי התשובה בא הנגע האחרון, המכריע – מכת הבכורות. והתבוסה היתה שלמה:

משה ואהרן נקראו לפרעה באמצע הלילה, ובני ישראל נדחפו לצאת מבוהלים, בטרם שהספיק אפילו להחמיץ בצקם.

בשעת החניה על פי־החירות, לפני בעל צפון, קרה עוד אמנם מקרה קטן, בלתי נעים: בני ישראל נשאו את עיניהם, והנה – מצרים נוסע אחריהם. אולם הישועה באה כהרף עין: המים נבקעו והים נעשה לפני הנרדפים לחרבה, מבחר שלישיו של פרעה ירדו במצולות, בני ישראל יצאו ביד רמה.

היה בוקר של שבת־שירה בעירה. על שמשות החלונות שבבית־הכנסת נמסה שכבת הקרח בשעת התפלה, וקרני השמש, שחדרו בעדן, השתטחו על שני אריות העץ, אשר רבצו כשני בני בקר טובי לב במרומי ארון הקודש, ליד הפרוכת.

נקראה שירת דבורה:

מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם עם סיסרא – ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת כדי לזרוק דיסה לצפרים, התפרץ הביתה קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה – בוא יבוא במהרה.

את בוא האביב בשרו בעוד זמן מה גם כלי העץ החדשים, אשר הובאו מן הכפרים למכירה.

הוצא מן המטמורת הסלק. הנשים, חגורות סינרי בד טהורים באו לשאול ראשונות שאלותיהן בהלכות הפסח, ועד אשר הרב ישב בראש השולחן ועיין בספרו, לא שבעו הללו מלהביט אל פני הרבנית, אשר – בהיותה עכשיו, אחרי לדתה, דקת גוף כאלו גבוהה יותר – יפתה כל כך.

פעם, ביום כזה, יצאה הרבנית אל הרחבה שלפני ביתה ובידה קרש דק ומהוקצע.

בחוץ נטפו הגגות בצהלה. מאחורי גדרות הגנים קראו צעירי התרנגולים בצלילות וקיצור – אביבית, והרבנית בהרימה את הקרש למעלה, סמנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות הגבינה בימות הקיץ, וקבעה בעצם ידה את המסמרים.

לקול הכאת הפטיש הקיצה התינוקת הקטנה, שהיתה מוטלת בעריסתה, והשמיעה מין המיה, אשר דמתה מאד לזו של מי האביב השוטפים במורד הקרוב. והרבנית, בהגיע אליה הקול הזה מהרה וחזרה לחדר הקהל, נגשה אל העריסה וגחנה אליה, ועל שפתיה נראתה בת־צחוק, שהלכה והאירה מעט מעט את כל פניה – הלא היא בת־הצחוק אשר אנחנו, בני הרב מז’וז’יקובקה, ראינו אותה ראשונה, בבואנו לאויר העולם.