קרה זה על פי רוב ביום סתו. בחוץ יורד גשם צונן דק ומכוער וחודר לפתחי החנויות. אל דיר העצים ולמטמורת תפוחי האדמה אשר במרתף.
על יד ביתו של רופא העירה מרתתים האילנות הבודדים קודרים ומקורחי־צמרת, והדלי על הבאר, באמצע השוק מנטף את טפותיו הכבדות אל השלוּליות ומתנועע על קילונו אילך. עצב.
אולם הנה נראה הלך על פני הדרך המובילה אל תחנת הרכבת, הוא ומקלו ותרמילו, התרמיל הקטן, הנתון מתחת לבית שחיו, הדרך מקולקלת היא אמנם, שטופת בוץ, אבל אין דבר: לא נוסע יושב מרכבות הזקוק לדרכים מתוקנות הוא האיש, כי אם עובר־אורח עני, דרשן ‘מגיד מישרים’, ההולך ברגליו בצדי־דרכים, ומתחת לבית שחיו רק תרמיל קטן בלבד.
בעברו מעל יד שורת החנויות הוא מתעכב, מוציא מכיסו את ארנקו וקונה לו מעט טבּק להרחה. את קופסת הקרן שלו ממלא החנוני בעין יפה, מלא והגדיש, ועד שהיהודי הזר ממשמש ומוציא את המטבעות, מחזיק הוא לפניו את מקלו ושואל על הנשמע בעירות הקרובות.
את הדרשה היחידה שלו ידרוש המגיד עוד היום בין ‘מנחה’ ל’מעריב'.
מלמד הדרדקי מוכה־השממון, המציץ אליו דרך החלון, מלוה אותו במבטו עד חצר בית־הכנסת ומקדים לשלוח את תלמידיו הביתה עוד לפני שיערוב היום.
– כמים קרים על נפש עיפה – מהרהר הוא, בצעדו אחר כך חיור ודל־גו בתוך הבוץ הקלוש אשר בככר השוק.
בבית־התפלה המקומר, המוסק ביד זעומה, מתהוה השנוי מיד, עוד לפני תפלת המנחה:
תחת המנורה הקטנה, התלויה בצד מערב למעלה משלחן לומדי ה’דף', מתקן עתה השמש מנורה אחרת, זו שממול ארון הקודש – נדבת הגביר יושב האחוזה הקרובה.
אל בית־התפלה מתכנסים עתה לא רק המדקדקים להתפלל בצבור בלבד. באים: גם בעלי עגלה שזופי פנים, היושבים בבית מפני קלקול הדרכים, הנפח אשר מעבר לגשר והחיט עוּל־הימים התופר בגדי נשים.
הדלת נפתחת ונסגרת, ושוב נפתחת. אלונטית הבד הגדולה מתנפנפת ועוברת מיד ליד, ונעימה אחרת, חדשה, נשמעת בקלוח המים הזולפים פעם בפעם מתוך כיור־הנחשת.
תיכף אחר המנחה מניח השמש את טלית הקהל על גבי הבימה, מטפס ועולה על אחד העמודים ומדליק את מנורת הברק.
החלונות הגדולים מקדירים כולם בבת אחת. נר הנשמה הבודד מתבטל ומפסיד את ערכו. בהיר, כמו מרוחץ, מתישר ה’שויתי' בכל מלוא אותיותיו במרומי ה’תבה', ובתוך החלל מתחיל הומה וקולח הנגון – כבוש אמנם, לא בטוח וצרוד משהו, אבל קרוב ונוגע, עד הלב.
בא דוד המלך, עליו השלום, ו’מתיצב' במסכת ‘ברכות’, הוא וכנורו המתוק, המנגן מאליו, ו’עורה הנבל וכנור אעירה שחר' – מתגבר הוא כארי, וקם לפנות בוקר ומשתפך בתפלתו.
באים:
אהרן הכהן, התמים, רודף השלום, עם מטהו הפורח, מטה־השקדים, וירמיהו הכפוף, הכורע תחת סבל הצרות, זה אשר מעיו חמרמרו ועיניו כלו בדמעות, והוא יבקש לו מלון אורחים במדבר.
כנסת ישראל שרויה ביסורים, מוכה, סחופה ומעונה: ‘כל ראש לחלי וכל לבב דוי’. בכל יום ויום מתחדשות ובאות הגזרות. ‘על צוארנו נרדפנו. פצו עלינו פיהם כל אויבינו’ – מוציא היהודי הנלהב את מטפחתו ומנגב את פניו – ולפני עיני רוח הנאספים מתנשא ועובר: פרצופו של האוריאַדניק שמן־הסנטר ושטוף הרציחה, פקידי־הבקורת, המתעלל בשעת הבדיקות בתוך החנויות, צהלת השכרון של הגויים ובעותי הפרעות בימי אידיהם, ימי השוק.
אבל אין דבר: לא לנצח יעזבנו אֵל – ישכחנו קדוש ישראל.
‘אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, כי אתך אני’ – משדל הנביא מענתות בקולו הלח, הבכיני – והקדרות אשר מעבר לחלונות כאלו מחוירה ואינה מבעיתה עוד כל כך.
הגלות היא מרה אמנם וקשה, אבל – ארעית, כסוכה בגנת ירק, כמלונה במקשה. ומליצי־היושר אינם מחרישים:
מתוך מערת המכפלה עולה ובא אברהם אבינו, ועומד ומגן על בניו ומתחנן. אחריו מופיע יצחק עם פחדו הגדול ויעקב בעל הפכים הקטנים:
יש לנו, יש.
משה רבנו מתמרמר ומדבר רתת: היתכן?
ודוד המלך אף הוא אינו מחשה. אם יש צורך מופיעה גם רחל אמנו בעצמה.
עוטה אור ועטופת אבל, עוד מרחוק פורשת היא את ידיה ידי האם שלה הרחמניות, הולכת הלוך ומרר בבכי, הלוך וקרוע את השמים בטענותיה, כל כך – עד שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו אינו מתאפק, עוד פורש, כביכול, לקרן זוית ובוכה כילד קטן.
וכאן מתחיל עיקר הדבר, ההסברה וההארה: המשל.
משל לבת מלכה רכה וענוגה שנשאה למלך. והיה בעלה מחבבה חבּה יתירה, עושה לה חופות וארגוָנות נאות ונותן לה אבנים טובות ומרגליות, ולא זז ממנה עד שעשה לה מין גלימה של זהב, הנקראת בפי הנשים ‘רטוֹנדה’. לימים כעס עליה המלך, עמד והפך עליה את החופות, נטל ממנה את עדיה ובגדיה והניחה ויצא למדינת הים.
והיו שכנותיה מתקבצות ובאות אצלה, נדות ומנענעות עליה בראשן, לאמור: אוי לה לעלובה זו, מה שעשה לה בעלה. והיא עצמה יושבת שוממה וסתורת שער, קושרת מספד בלילות ובוכה על מה שהגיע לה, בוכה עד שנושרים ריסי עיניה – מנמך המגיד את קולו ונשען על העמוד, והקהל אשר למטה מצטפף ומקרב אל הבימה, ומסביב תהיה עצירת נשימה ודממה.
מרחוק, מעל כותל המערב, מגיע קולו של השעון המונה שם בזו אחר זו את דפיקותיו, ובתוך מנורת הברק רועדת השלהבת המלאה ומזמזמת בחשאי את זמזום האור שלה. הס.
למעלה, בתוך עזרת הנשים, שוררת כמעט חשכה. רק דרך האשנבים אשר בתוך ה’מזרח' חודרים שנים שלושה קוי אור ומשתטחים באלכסון על גבי הקירות, על תנור הרעפים ועל קופסתו של רבי מאיר בעל הנס.
סמוך לאחד האשנבים האלה עומדת רק ‘שומעת’ אחת ויחידה – אשתו של ר' רפאל הדין, שבאה עם ערוב היום לקרוא ‘קדושה’ ו’ברכו'.
ראשה הקטן, הנתון בשביס של בד שחור, מוטה קצת הצדה ונשען אל הקיר, ושתי עיניה נטוּיות־מביטות ישר אל פיו של היהודי היקר, העומד שם על הבימה מתחת.
פסוקי המקרא ודברי החז"ל סתומים הם אמנם ואינם נוחים למוחה, כמו פרוסות הלחם היבש בבית בעלה – לפיה מחוסר השנים. אבל אין בכך כלום: הגרב עם פקעת החוּטים הוא אתה, פה בידיה, והרי היא עומדת בינתים וסורגת.
את צנורת הברזל מחליפה היא פעם בפעם בלי ספירה ובדיקה, מבלי להביט אפילו אליה: יודעת היא את מעשה הסריגה על פה, כמו את ה’קדושה' וה’ברכו' שבאה לשמוע.
אולם הנה תקן המגיד את טליתו, גחן ונשען אל העמוד. הוא הגיע אל העיקר, אל המשל – וגרב הצמר נשמט מידה ביחד עם החוטים והצנורות:
גורל העגוּנה השוממה נוקב ויורד עד הלב.
עניה, סוערה, אוי לה ואוי לחייה – מנענעת היא את ראשה השׂב אילך ואילך. את חכּה מגרה טעם מלוח־מר, מעין בבואה מדמעותיה של בת המלכה העזובה, ועיניה – כל הצער העולמי של האשה גזולת־המשפּט מציץ עתה מתוכן.
והמגיד שוחה ועובר בינתים הלאה, הלאה.
אחרי המשל בא הנמשל עם הראיות וההוכחות מן הנביאים והכתובים:
אי־זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? – יאמר אלהים.
הן – כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.
שוב אותו הנגון העגום, הרך והצרוד משהו, אבל עכשיו מורגש בו כבר שמץ של עיפות וכונה להתיר את הקשרים, ולחתור ולהגיע אל החוף.
השעון הגדול אשר במרומי הכותל מצלצל שבע פעמים בקול צלוּל ומלא אזהרה:
הגיע זמן תפלת ערבית.
מי־שהוא מן הנאספים משתעל, אחריו מחרה מחזיק שני ושלישי. והיהודי אוסף את שולי טליתו, מצליף על הפסוקים בתוקף ועוז וגולש ויורד בבת אחת, כמו במדרונו של הר.
ו’בא לציון גואל, במהרה בימינו' – מסלק הוא את עמודו הצדה ומסיר ומקפל את הטלית.
ה’קדיש דרבנן' נקרא בחפזון ובקול יבש, אחריו יבואו ה’ברכו‘, ו’קריאת־שמע’, לחישת ה’שמונה עשרה' והרקיקה החטוּפה שב’עלינו' – ועם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחוּת מן החוץ ומטפחת שוב על הפנים עם כל חולי־החולין שבה.
השמש, אחרי אשר סדר את העמוּדים והציג אותם על יד הספסלים, שוהה עוד זמן־מה אצל ה’תבה'. מוחט ומתקן את נר הנשמה ועומד ומכבה את המנורה.
החלל מקדיר פתאום, בבת־אחת. ועל גבי הכתלים משתטחים ורועדים הצללים.
למעלה, אל תוך עזרת הנשים, לא יחדור אלא קו אחד חיור, הנע ומתנועע בהתאם לתנועת שלהבתו של הנר, אשר לפני ה’תבה' מתחת. עם סגירת הדלת למטה מזדעזעים פה: שמשות החלונות, מנורת הנחושת שבאמצע התקרה והפרח היחיד, המדולדל, אשר בשביסה של אשת הדין.
היא, הזקנה, קפלה כבר ואספה אל הספסל את פקעת־החוטים ואת הגרב, אולם את מקומה על יד ה’חלונות' טרם עזבה. פעם־בפעם מושיטה היא את ראשה בעד האשנב, תרה ומחפשת בין היוצאים, וקפטן המוך שלה, וסינר הפּסים עם כל גופה התשוש אומרים הסוס ואי־ספּוק.
רק עם צאת המגיד בעצמו, זזה היא ויורדת מעל המדרגות, ואולם אז, רק אז, נזכרת היא, שאת החוטים עם הגרב השאירה למעלה, על הספסל – סוף־כל־סוף שכחה והשאירה – והיא נאנחת וחוזרת ולוקחתם.
בבית הצר המואר באור רפה מסתובבת היא עוד שעה ארוכה על השטח הקטן שבין השלחן והכירים, משפשפת ושוטפת את כלי הבשול ומציגה אותם על המדף, בהפכה את פיותיהם למטה. לבסוף היא מחליפה את השביס השחור במטפחת לבנה, מציעה מתוך לחישת ‘קריאת־שמע’ את משכבה ושוכבת.
החלל, עם כבוי המנורה, מחשיך. נשמע קול הרחישה של חסילי הבית היוצאים מחוריהם, מערמת תפּוּחי האדמה עולה ריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה הנודף בבקרי אלול על קברי האבות שמחוץ לעירה והזקנה, בהפכה את פניה אל החלון, מביטה אל הלילה המציץ מן החוץ ונזכרת, היאך השוה אליו קודם המגיד את שחור הגלות.
רגעים אחדים שוכבת היא בלי זיע, בעינים סגורות, כמוכנה להרדם. אולם הנה עובר רעד את לבה, את כל גופה, ואת חכה מגרה שוב אותו הטעם המלוּח־מר, כמו קודם לכן בבית־התפלה, וזה אשר צער אותה עם גמר הדרשה מתברר לה כהרף עין:
ה’בת־מלכה'.
ואז היא מתאוששת, מתהפכת לאט על משכבה ופונה אל הצד אשר שם עומדת מטת בעלה.
– רפאל – פושטת היא יד כחושה באויר – הלא אתה ירדת לסוף דבריו, שם, בבית־התפלה: מה היה סופה של הלזו? העגוּנה? הוא שב אליה, הבעל? שב?
תשובה אינה באה. הוא, הזקן, איננו ישן, אבל ענה לא יענה.
– כך דרכם מאז ומעולם – מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת־המלכה הפלאית, ברמזה לה ‘עליהם’, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומפנה פניה אל עבר הקיר, אל החלון.
בבית שורר קור וריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, והלילה המציץ דרך החלון מן החוץ, הוא שחור, הוי, כמה שחור.