לוגו
אדונֵי המדבר: תולדות הנבטים וממלכתם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
0 כריכת הספר.jpg

כריכת הספר

 

הקדמה


זהו סיפור כפול: סיפור של התהוותה ותהפוכות גורלה של ממלכה וסיפור אישי. לעתים משולבים סיפורים אלה זה בזה עד כי אין להפריד ביניהם.

באתי לראשונה אל הנגב בשנת 1943, זמן קצר לאחר השלמת לימודַי בבית־הספר התיכון ‘שלווה’ בתל־אביב. שנתיים קודם־לכן ניצבתי עם עדת חברים לכיתה לפני מפת־קיר של ארץ־ישראל, מפה שבה נראתה ארץ־ישראל כולה, מירכתי חרמון בצפון ועד לקצהו של מפרץ־אילת בדרום. עמדנו ודיברנו על עתידנו. כוח שלא היתה לי שליטה עליו הניע אותי להצביע על נקודה מסוימת במפה – עסלוּג' היה כתוב לידה – ולומר את המלים: ‘פה אחיה’.

אל מקום מבודד זה צעדתי באחד מלילות כסליו, בחג־החנוכה. חודשים מעטים לפני בואי לכאן, במקום הקרוי היום קיבוץ רביבים, הגיעה הנה קבוצה קטנה של חלוצים כדי להקים את הקיבוץ הראשון בנגב המרכזי. במשך חמש שנים ישבתי כאן והכרתי לראשונה היכרות קרובה ביותר את עתיקות הנגב.

בין התפקידים שהוטלו עלי היה גם ניהול תצפיות מטאורולוגיות והידרולוגיות, וכן לקחתי חלק פעיל במאמצים להפריח את המדבר. בשעותַי הפנויות שוטטתי עם חברַי, או לבדי, על־פי רוב ברגל ולעתים אופניים, וביקרתי בערים העתיקות בנגב המרכזי: חֲלוּצָה, שהיתה הקרובה ביותר אל הקיבוץ, ואל הערים המרוחקות יותר – רְחובות, שִׁבְטָה, מַמְשית, עָבְדַת ונִצָּנָה. אל כמה מן האתרים האלה שבתי לאחר זמן כארכיאולוג מוסמך.

כאשר לא עלו בידינו הנסיונות החקלאיים הראשונים, האמנו שנוכל אולי ללמוד מן הקדמונים שהצליחו לבנות ערים, לסכור עמקים, לקצור שעורים ולקטוף פירות. אולם, כל נסיונותינו לחקות את מעשי הקדמונים נכשלו כשלון חרוץ. שנים רבות לאחר־מכן הבנתי כי המסר שהעבירו אלינו הקדמונים הוא שכדי להשתלט על המדבר יש להיזקק לשיטות לא־שגרתיות וכי אין די בחיקוי.

במשך שנים אלה עשיתי גם את ההיכרות הראשונה שלי עם התרבות הנַבַּטִית. ד“ר י”ל מאגנס, נגיד האוניברסיטה העברית באותן שנים, ערך ביקור ממושך בקיבוצנו כדי להכיר כל אחד מאתנו ולעמוד על המניעים שהביאו קבוצה של צעירים לדור במדבר. כששמע שאני מתעניין בעתיקות הנגב, הזמינני לבקרו בירושלים ולפוגש שָם כמה ארכיאולוגים.

מרטיט ביותר היה ביקורי בבית־הספר האמריקני לחקר המזרח, שָם פגשתי את הפרופסור נלסון גליק. בעברית כבדה במקצת של מקרא ומִשנָה פרש לפנַי את מסכת קסמי התרבות הנַבַּטית, שבחשיפתה היה עומד באותם ימים. הוא אף נתן לי שבר קטן של כלי־חרס נבטי ועודד והמריץ אותי לחפש כלים כאלה.

שוב נפגשנו בחודש יולי 1959, כאשר גיליתי בעָבדַת את בית־היוצר הנבטי. ושוב נפגשנו במַמֱשִׁית, כשחפרתי את הקבר הנבטי הראשון שָׁם. בין התכשיטים הרבים שנמצאו באותו קבר היה עגיל שטבועה בו דמות של אלה וכן היתה בו נטיפה בצורת דולפין; כאשר שאלני גליק מה מצאתי השיבותי: ‘אלים ודולפינים’ – שמו של ספרו הגדול על הנבטים שראה אור באותו הזמן.

בשנים 1947 – 1948 ניתנה לי ההזדמנות ללמוד פנים אחרים של החיים בנגב. הייתי אז מפקדה של היחידה של נוטרי משטרת היישובים העבריים ומפקדה של יחידת ה’הגנה' במקום, שהגנה על הקיבוץ מפני הבדווים הצרים ומפני הצבא המצרי הפולש. לאחר שנפצעתי ביוני 1948 ופוניתי מן המקום במטוס קל, הייתי חופשי ללכת אחר נטיות לבי, שלהן – כך אני מאמין – נוצרתי. אולם רק בשנת 1953 עלה בידי להגשים את חלומי וללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

פגישתי הבאה עם הנבטים היתה בסוף לימודי־ההסמכה שלי. באותה עת הייתי עוסק בעבודת־הגמר על סמלים יהודיים בימי בית שני. טרוד הייתי ביותר בבעיית קיומה, או אי־קיומה, של אמנות יהודית מובהקת. עשיתי אז ניסיון ללמוד את הדרך שבה נקלטות השפעות תרבותיות, דבר קשה ביותר לעצמו. סברתי אז כי אם יימצא עם שהופיע על במת־ההיסטוריה בתקופה מאוחרת ביחס, מסביבה שונה לחלוטין מזו שאליה הגיע, יקל לערוך מחקר כזה. טבעי הדבר שעיני נתקלה בנבטים, שמילאו כביכול את התנאים האלה. למן אותו היום לא עזבוני הנבטים גם ליום אחד.

זמן קצר לאחר־מכן, ב־8 בנובמבר 1958, לאחר שכתבתי את בחינות־הגמר, ולפני שעמדתי בבחינות בעל־פה, ירדתי אל הנגב עם פרופסור מיכאל אבי־יונה, מורי, עמיתי וידידי, כדי לקבל מידיו את ניהול חפירות עָבדַת,שהחל בהן כמחצית השנה לפני־כן.

עָבדַת היתה מקום לימוד מצוּין לחניך בארכיאולוגיה. האתר העצום היה מיושב במשך כאלף שנים ופרחו בו כמה ערים. אולם למרבה המזל לא נבנו ערים אלה האחת על השנייה, כרגיל בארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, אלא זו לצד זו, כשאחת נוגעת בחברתה.

כך עלה בידי ללמוד את תולדותיהן של כל עיר ושל כל תקופה בקלות יחסית. היה זה האַקְרוֹפּוֹלִיס האדיר והמרשים בלבד, שכל תושבי הערים כולן השתמשו בו, וכל אחת מהן הקימה שָׁם את מוסדותיה הדתיים, את מקדשיה ואת כנסיותיה. אין ספק שכך פגעו תושבי האחת בבנייני קודמתה; אולם הפיצוי המלא על הרס זה היה בגילוּין של עשרות כתובות בארמית־נבטית וביוונית, מכל תקופות הבנייה הציבורית במקום. רבות מהן היו מתוארכות, ולפיכך תרמו תרומה גדולה ביותר ללימוד תולדות האתר בכלל ודברי־ימיהם של הנבטים בפרט. לראשונה החלה התמונה ההיסטורית הרדודה של הנגב לקבל את מימד העומק שלה, שאותו היא חסרה עד לאותה העת.

פיענוח הכתובות הנבטיות לא היה קל כל עיקר. את לימודַי השלמתי בארכיאולוגיה קלאסית ופענוחן של הכתובות היווניות לא היה קשה עלי; לא כן היה בכתובות הנבטיות. הראשונות התגלו בעָבדַת בעונת החפירות שנוהלה על־ידי פרופסור אבי־יונה, ואלה ניתנו לפענוח לכמה חוקרים מן האוניברסיטה העברית; אולם נסיונותיהם לא עלו יפה. הוצע לשלוח את הכתובות לאחד החוקרים בעולם הגדול, שניסיון רב לו בכתובות כאלה (הכתובת הנבטת האחרונה שהתגלתה בארץ־ישראל היתה ב־1914 בחַלוּצָה). ביקשתי כי יוּתר לי ללמוד את הכתב והלשון במשך זמן־מה ולנסות לפענח את הכתובות בכוחות עצמי. החודשים שבליתי בלימוד הלשון הנבטית־הארמית, והתקופה שבה עשיתי את הנסיונות הראשונים בפענוחן של הכתובות היו מעוטי השינה ביותר שבחיי. האותיות של הא“ב הנבטי אינן קשות במיוחד כאשר הן נדפסות בספר, ואין הן שונות הרבה מן הא”ב הארמי של ימי בית שני. אולם לא כן כאשר כתובות הן על אבן. קושי אחר בפענוחה של הלשון הוא בדרך שבה משולבות האותיות זו בזו. לעתים יש לנחש את משמעותה של מלה שלימה גם לפני שמכירים את צורתה של אות זו או אחרת.

החודשים שבהם ניסיתי לפענח את הכתובות הראשונות היו ללא שינה. גם כאשר היתה התנומה נופלת עלַי היה מוחי עֵר והכתובות לנגד עינַי. לעתים הייתי מתנער באמצע הלילה וקטע של משפט שבפענוחו הייתי עמל זמן רב היה מופיע כולו לנגד עינַי, ולאחר שרשמתי את המשפט על הנייר יכולתי ליהנות משינה רגועה.

לבסוף התגברתי על הקשיים הגדולים וקבוצת הכתובות הראשונות הוכנה לפרסום מדעי. כשהתפרסמו הכתבות, התעמקה יותר התמונה היסטורית הרדודה של עָבדַת. חלק מן הכתובות האלה נחקק בידי בוני המקדש הנבטי בסוף המאה הא' לפני־הספירה, ואילו אחרות נחרתו בידי מיסדיהן של החוות החקלאיות הנבטיות הראשונות בעָבדַת ובסביבותיה ברבע האחרון של המאה הא' לספירה. הפתעה רבה היה בגילוּיה של קבוצה שלישית של כתובות, מן הרבע הראשון של המאה הב' לספירה, שרשמון בוני העיר החדשה בעָבדַת, כאשר היתה ממלכתם לחלק מן האימפריה הרומית.

לא היה קושי רב בפענוחן של הכתובות היווניות, שמספרן רב יותר מאלה הנבטיות. הן הוסיפו עוד נדבך, לא ידוע כמעט, בתולדות הנבטים. חלק מן הכתובות האלה הן הקדשות שרשמו אזרחי עָבדַת שהשתתפו בבניית מקדש. אף כי לשונן של ההקדשות היתה יוונית, והאֵלים שנערצו במקדש זה היו יוונים־רומיים ורומיים־מצריים, היו המעריצים עצמם ממוצא נבטי.

אלה הן רק נקודות שיא מעטות מן התגליות שלנו בחפירות עָבדַת, שנמשכו שלוש שנים תמימות, בשמש הלוהטת של הקיץ ובימי הקיפאון של החורף כאשר השלג חסם לעתים את הגישה אל האתר. מקצת המִמצאים והתגליות האלה יתוארו בפרקים הבאים.

לאחר הפסקה של כמה שנים בעבודתי בנגב, שבהן עבדתי בקיסריה הרומית והצלבנית ובתיאטרון הרומי של בית־שאן, שבתי אל הנגב בשנים 1965 – 1967, כדי לחפור במַמְשִׁית (שמו העתיק של האתר הוא מַמְפְּסִיס, ואילו בערבית ידוע המקום בשם כּוּרְנוּב). מַמְשִׁית הוא האתר הנבטי היחיד בחלקו המזרחי של הנגב המרכזי, והוא הקרוב ביותר אל הערבה. העיר נחקרה פחות מן האתרים האחרים בנגב, ורוב החוקרים שביקרו בה במאה הי"ט ובראשית המאה העשרים סברו כי האתר הרוס ללא־תקנה. ואמנם נכון כי כאשר באנו לראשונה אל העיר העתיקה כל שראינו היה גל עיים גדול, שפה התנשא מעליו מִגדל־עוז ושָם נראה קטע קיר של בניין אחר, שאך הגבירו את הרושם של ההרס ושל העזובה.

מבחינת הביצוע הטכני היו החפירות במַמְשִׁית משימה קשה ביותר ככל שיכל אדם לשַער. אולם בעזרתם של קבוצת תלמידים נלהבת, של מתנדבם מכל קצות תבל ושל פועלים מסורים מדימונה ומירוחם הסמוכות, יכולנו להתגבר על המשימה הקשה.

איש מן החוקרים שביקר במַמְשִׁית לא יכול היה להעלות בדמיונו כי מתחת להררי העיים מוסתרים בניינים שנשתמרו לעתים עד לגובה תקרתה של קומת־הקרקע וכי גלי־העיים לא היו אלא האבנים שנפלו מן הקומות העליונות, והם שהקנו לאתר את מראה ההרס והאבדון השומם.

הקושי הפיסי שבחפירה באבן וההתקדמות האִטית של העובדה הכבידו ביותר עלַי ועל הצוות הארכיאולוגי שעזר לידי. כדי להקל מעט על לחץ זה חיפשנו אתר חפירות אחר, שהחפירה בו לא תהיה קשה כל־כך וממצאיו יניבו פירות מהירים יותר.

אתר כזה נתגלה בקלות יחסית. בשנת 1937 נסקר האיזור של מַמְשִׁית בידי הארכיאולוגים הבריטים ג“א קירק ופל”א גיא, חברי משלחת קולט האנגלית־אמריקנית שהקדישה את עיקר מאמציה באותן שנים לחפירתם של האתרים הגדולים בחלקו המערבי של הר־הנגב. משלחתם של קירק וגיא, לבד משרטוט תכנית חדשה של השרידים הנראים בעיר (תכנית זו של האתר שימשה אותנו עד אשר שרטטנו מפה חדשה, מדוּיקת יותר), גילתה גם בית־קברות נבטי במרחק של קילומטר אחד צפונית לעיר. בדין־וחשבון שלהם ציינו החקורים כי גילו כלי־חרס שחורים פזורים בבית־הקברות, ולפיכך דברו כי זמנו הוא התקופה ההֶלֶניסטית. ידיעה זו לבדה די בה שתמוך אותנו לחפור באתר זה, שבו קיווינו לגלות קברים נבטיים מן התקופה הקדומה ביותר, שכמותם לא נתגלו באתר אחר.

את מקום בית־הקברות מצאנו ללא קושי, אף איתרנו בו כעשרים קברים ומִתקני־קבורה אחרים.הסתבר כי כלי־החרס השחורים לא היו הֶלֶניסטיים אלא שברי כלים שהושחרו בעשן המדורות שבהן בישלו מזון לסעודות־ההבראה. במקורם היו כלים אדומים, האופייניים לתקופה הרומית, ולא לתקופה ההֶלֶניסטית כפי שהניחו החוקרים הבריטים.


1.jpg

ממשית. קברים 117, 118, 121. כאשר הוסר הכיסוי הדק למדי של אבני גוויל וחול נתגלו אבני ההכיסוי של שלושת הקברים, שכיסו על מבנים של גזית מעולה, ובהם שרידים רבים של ארונות עץ ארז, מלבושים ופריפות שבהן נרכסו, בקבוק בהט של בושם, ובשניים מן הקברים – של נשים – נתגלו תכשיטי זהב רבים. בכל אחד מן הקברים נקבר אדם אחד בלבד. בני משפחה אחרים נקברו בין הקברים, אולם ללא מבני אבן וללא אבני כיסוי.


למרות האכזבה הקלה שנחלנו בדבר התאריך המאוחר יחסית של בית־הקברות, היה העניין בחפירתו רב ביותר. כל מה שנתגלה כאן היה בגדר חידוש שלא היה ידוע מאתר נבטי אחר.

את הקבר הראשון שחפרנו כאן כינינו ‘קבר מספר 100’. לפני החפירות נראו פה על פני־השטח שרידים של מה שנראה לנו כריצוף; לאחר זמן למדנו כי היה זה בסיס שעליו הקימוה נבטים את מצבת־הקבורה המונומנטאלית שמעל לקבר. לא ידענו כיצד בנו את הקבר, ולפיכך התחלנו לחפור במרכז הריצוף. במשך ימים אחדים של עמל מפרך שבהם חילצנו אבן אחר אבן, הגענו בעומק העולה על שני מטרים אל לוחות־הכיסוי הגדולים של הקבר, המוחלקים למשעי. לא עלה בידינו להרים את הלוחות הכבדים, ולכן נאלצנו להקדיש כמה ימים לסילוק כל אבני־המילוי שבהן מילאו את בור־הקבר שנחפר בקרקע הבתולה של הלֶס.

כאשר הרמנו בסופו של דבר את לוחות־הכיסוי הכבדים, קיבלנו פיצוי מלא על העמל הרב. פה גילינו מבנה גדול עשוי אבני־גזית, ובו היה ארון שלם, ללא־פגע, עשוי ארז־לבנון. במשך כ־1900 בשנים שחלפו מאז נסתם הגולל לא חדר אלא מעט אבק אל פנים הארון. כאשר נוקה האבק, נתגלה לעינינו שלד שלם של אשה. בחלל הפה נמצא מטבע כסף, התשלום לשומר השערים של העולם־התחתון. כן נמצאו על השלד ובקִרבתו התכשיטים הרבים שבהם התקשטה בחייה, וכולם עשויים זהב ואבנים יקרות למחצה. בין אל ההיו זוג של עגילים פשוטים, עשויים כצינוריות מעוגלות. עגיל אחר, מפואר יותר, היה מעוטר בדמות של אלה הניצבת בהיכל גמלוני. היתה פה גם נטיפה בדמות דולפין. בגבו של הדולפין היה שקע קטן, שבו קבעו חומר בשמי כלשהו, שאפשר היה להחליפו כשריחו נמר או עם חלוף האופנה. אפשרות זו להוסיף חומרי בשמים מצאנו גם בתכשיטים אחרים בבית־קברות זה. בקבר יחיד זה מצאנו אוצר חדש ולא־ידוע שהעיד על טיבה של אמנות הצורף הנבטי, והיה בכך רמז למצפה לנו גם בקברים אחרים. מטבע הכסף שהושם בפי הנפטרת נוקה, והסתבר שהוא דינר של טריאנוס, שהוטבע בשנת 100 לספירה, בקירוב.

במבט לאחור אנו יודעים ששגינו בדרך החפירה של ‘קבר 100’. הניסיון לימד אותנו כי הנבטים קברו את מתיהם כשרגליהם אל דרום־מזרח, אל עבר עיר־הבירה והמרכז הדתי הלאומי שלהם בפֶּטְרָה. כן למדנו כי בור־הקבר הנבטי, שעומקו 2 – 4 מטרים, נתמלא עד לשפתו אבני־מילוי, כדי למנוע הפרעת מנוחתו של המת. הניסיון לימד אותנו גם כי לבד מתכשיטי הנשים, שכולם היו במחצית העליונה של הגוף, לא הניחו הנבטים מנחות עם המתים.

בהיותנו מצוּידים במידע זה היינו מקפידים לקבוע תחילה את צורתו של הקבר, ואז היינו חופרים את הקרקע שמחוץ למילוי, בצד הרגליים. כך נעשתה החפירה בעיקר באדמת הלֶס הקלה ביחס, והיינו נמנעים מחפירה קשה בתוך מילוי־האבן. לאחר־מכן היינו מסירים את אבני־המילוי עד הגיענו אל אבני־הכיסוי. מאלה היינו מסירים רק את האבנים שבהן כוסה החלק התחתון של הגוף,וכך אפשר היה לבדוק בזהירות הדרושה את חלקו העליון.

הממצאים המלהיבים שהתגלו בבית־הקברות הנבטי באו בזה אחר זה: תכשיטים רבים, טביעות־חותם שבהם נחתמו תעודות, כלי־חרס ונֵרות־שמן רבים (אלה נמצאו בעיר בשרידי סעודות־ההבראה, בקִרבת הקברים), מספר רב למדֶי של מטבעות (מהם למדנו כי בית־הקברות הזה שימש את הנבטים בשלוש תקופות של קיום העיר), וכן ליקטנו מידע רב על מִנהגי הקבורה והאבל של הנבטים.


2.jpg

ממשית. מראה מן האויר. כאשר מתבוננים במרכז השטח העירוני אפשר להבין מדוע סברו כל החוקרים כי ממשית נהרסה עד היסוד. בחלקו התחתון נראה בנין XI ולידו הכנסיה המערבית. שמאלה יותר נראים בניין II (המגדל המנהלי) ובנין I (הארמון). בחלק העליון של התמונה נראים הכנסייה המזרחית, השוק(בנין IV), בנין מגדל הסוסים (בנין XII) וסמוך לחומה – הבריכה הציבורית (בנין (VII) ובית המרחץ (V)


ההתקדמות בחפירת העיר היתה אטית. טבעי היה שהשרידים המאוחרים ביותר ביישוב התגלו תחילה, וביניהם היו שתי כנסיות מפוארות. כדי להגיע אל שרידי הבניינים הנבטיים, נאלצנו לפנות תחילה את הרחובות, שאם לא כן אי־אפשר היה להציב את מנופים ולהוליך את הטרקטורים הקטנים שבעזרתם פינינו אלפי טונות של אבנים ועיים.

לאט־לאט החלה להתגלות דמותה של העיר. באמצע השנה השנייה לחפירות במַמְשִׁית כבר עמד לרשותנו אוצר שערכו לא ישוער של מידע על האדריכלות הנבטית הפרטית. הדבר שהתמיה אותנו ביותר היתה הרחבות הלא־רגילה של בית־המגורים. הבית הנבטי הקטן ביותר שחשפנו נבנה על שטח של 700 מטרים־רבועים ועשר פעמים גדול יותר מאשר בית המגורים הרגיל בחלקה הצפוני של הארץ; הבית הגדול ביותר השתרע על שטח של 2,000 מטרים־רבועים, בקירוב. על אף גודלם, נראה כי מספר התושבים בכל בית היה קטן ביחס.

בניגוד לתכנון הזהיר של כל בית, לא היו עקבות כלשהם בתכנון המערך העירוני עצמו. הרחובות, אף שהיו רחבים ביותר, היו בהם פניות חדות רבות, חלקם ללא־מוצא, ונראה שתפקידם היחיד היה להותיר שטח פנוי רב בין בית לבית. הנוף העירוני של מַמְשִׁית, שבראשית המאה הב' לספירה כלל כשלושים בתים, הזכיר ביותר ברחבותו את המערך של המאהל הבדווי.

הניתוח של תכנית העיר – ובייחוד של הבתים – מורה על כך שהנבטים שאלו מעט מאוד משיטות התכנון והבנייה של הארצות השכנות. מעט ההשראה ששאבו הנבטים של מַמְשִׁית מאופני הבנייה הזרים אומץ והותאם באופן כל־כך מוצלח לצורכיהם המיוחדים עד כי את אלה אפשר למנות ללא היסוס עם סודות היצירה העצמיים שלהם. המחסור המוחלט של עצים לבנייה ולקירוי הוליך לפיתוחם של הקשת הקמרון העשויים גזית ושל לוחות־הקירוי העשויים אבן, שבאו כולם להחליף את העץ. שלא נמצא באיזור.

2א.jpg

ממשית. המטמון מבנין XII. מטמון של 10,500 מטבעות הכסף הנבטיים הדרומיים נאסף בידי אדון הבית בכד אחד גדול למן סוף המאה הראשונה לספירה ועד לשנת 222/3. המטבעות הן כנראה פרי הסחר בסוסי מרוץ שטופחו באורוות ממשית. הם הוסתרו מתחת למרצפות מגדל המדרגות של ממשית. מותם של כל בני הבית שידעו על סוד המטמון גרם כנראה לכך שמי שבאו לדור בבית בראשית המאה השביעית לספירה לא ידעו שרגליהם דורכות יום־יום על ממון עתק.


3.jpg ממשית. מטמון הכסף הגדול מבניין XII. במשך שבוע ימים עסקו חברי משלחת החפירות בניפוי העפר שבו נמצאו אלפי המטבעות. לאחר־מכן בא שלב מניית הכסף. המטבעות הועברו בדליים אל בית המשלחת בדימונה שם נערכו מאות­־מאות על הרצפה. כל אלף מטבעות נארזו בקופסאות פח של ביסקוויטים ושלוש־עשרה הקופסאות בהן נארז המטמון כולו הועברו לירושלים לטיפול נוסף ולזיהוי.


החום המעיק בקיץ. והקור העז של החורף חייבו את הנבטים להמציא שיטת בידוד שתתאים לשינויים קיצוניים אלה בטמפרטורה ותגן על הבית מפני תהפוכות האקלים. הנבטים במַמְשִׁית שרו עם בעיות אלה ויכלו הלן. כאשר אנו מתבוננים בפרטים המִשניים של קסמי האדריכלות הנבטית המקומית, אין אנו יכולים שלא להעריץ את האדריכל ואת הבנאי הנבטיים, שאבותיהם ישבו באוהלים שישה או שבעה דורות לפניהם בלבד.

בעָבְדַת יכולנו ללמוד על הכלכלה של מרכז מסחרי גדול שפרח במחצית הראשונה של המאה הא' לספירה, ואילו במַמְשִׁית, שהגיעה לשיא פריחתה כמאה שנה מאוחר יותר, יכולנו ללמוד על כוח ההסתגלות של הנבטים לתנאים משתנים. אובדן הסחר הבין־לאומי במאה הא' לספירה,דבר שעשוי היה להכריע כל עם אחר, המריץ את הנבטים להגיע להשגים גדולים יותר.

בעשותם שימוש בידע המעולה שאין שני לו בדבר שימור המים ואיסופם, הצליחו הנבטים לפַתח שיטות חדשות של השקיה, של איסוף ושל אגירת מים, ולהפוך מעם של סוחרים, רועי עיזים וכבשים ומְגדלי גמלים, לעם של מְגדלי סוסים; כך הניחו את היסודות לפריחה העתידה של חברה חקלאית טהורה, שחיתה בנגב במשך מאות שנים, פריחה שחדלה עם הכיבוש הערבי של הנגב בשנת 636 לספירה.

בממשית התגלו, למרבה המזל, לא רק שתי אורוות משוכללות ביותר, אלא גם העושר הרב שצברה אחת המשפחות של מגדלי הסוסים במשך למעלה ממאה שנים. העדוּת לכך היא המטמון הגדול של 10,500 מטבעות־הכסף שצברו במשך כל המאה הב' והרבע הראשון של המאה הג' לספירה – הרווח הנקי ממכירתם של סוסי־מירוץ לשדות־המירוץ המפורסמים של ארץ־ישראל וסוריה.

ההכנסות הגדולות שנצברו ממכירת סוסי־המירוץ לא זו בלבד שאפשרו לנבטים לבנות בתים מרוּוחים, אלא לקשטם במשקופים מפוסלים, בקירות מטוּיחים ומצוּירים ואפילו לקשט בפסיפסים את רצפת החדרים בקומה העליונה של אחד הבתים, מותרות שלא היו מקובלים כלל בארץ־ישראל.

כאשר מציבים אנו אלה מול אלה את תוצאות החפירות בעָבְדַת ובמַמְשִׁית, אפשר ללמוד על רב־פניותה של התרבות הנבטית. מאידך גיסא, מאַפשרות העדויות המקובצות משני האתרים האלה לשחזר לראשונה את סדר הדברים בתולדות הנבטים בנגב. תולדות הנבטים בנגב נחלקים לשלושה פרקי־זמן עיקריים:

  1. התקופה הנבטית הקדומה, הוא השלב הנוודי, במאות הד' – הא' לפני הספירה;

  2. התקופה הנבטית התיכונה, תקופת האימפריה המסחרית, למן שנת 25 לפני־הספירה, בקירוב, ועד 50/70 לספירה;

  3. התקופה הנבטית המאוחרת, התקופה החקלאית־העירונית, שזמנה הוא בשנים 70/80 עד אחרי שנת 150 לספירה.

העושר העצום שהצטבר בשני אתרים אלה במשך כשישים חודשי חפירה חייב את חקירתו והקבלתו עם החומר שהתגלה באתרים נבטיים אחרים, בארץ־ישראל ומחוצה לה.

החפירות בממשית הסתיימו ביולי 1967. מן המטרות שהניעו את ממשלת־ישראל ואת ‘רשות הגנים הלאומיים’ לערוך את החפירות במַמְשִׁית היה חוסר העבודה החריף בערי־הפיתוח בנגב. לאחר מלחמת־ששת־הימים באה פריחה כלכלית גדולה איזור והצורך לסַפק עבודת ארעי לדורשיה חלף. לכן נותרה במַמְשִׁית קבוצה קטנה של עובדים, שאנו אימַנו אותם לעשות לחיזוק הבניינים שנחפרו ובשחזור חלקי של האתר, כדי שיוכל הקהל לבוא ולבקר בו בביטחה.

עשר השנים הראשונות של עבודתי בנגב הוקדשו לא רק למחקר ארכיאולוגי, אלא גם להביא את המידע לקהל הרחב ולהפיץ בקרבו את דבר התרבות שמעולם לא שמע עליה. זאת עשיתי במאמרים עממיים, בהרצאות לפני הציבור, בחוברות ובספר הקטן שפרסמתי אז, ‘ערים במדבר’. אט־אט החלו הדיה של עבודתנו בנגב להגיע גם אל קהל החוקרים שמחוץ לישראל. בשנת 1967, חודש ימים לפני פרוץ מלחמת־ששת־הימים, באו לבקר בעָבְדַת ובמַמְשִׁית משתתפיו הרבים של הקונגרס השביעי לחקר גבולות האימפריה הרומית, שנערך בירושלים ובתל־אביב. בעקבות הקונגרס נודע הענף החדש של המחקר הישראלי ברבים הוחל לעורר עניין בין־לאומי.

שלוש שנים אחר־מכן חגג המחקר הישראלי של התרבות הנבטית את נצחונו הגדול הראשון. בשנת 1970 נערכה במינכן שבגרמניה התערוכה הראשונה שהוקדשה כולה לתרבות ולארכיאולוגיה הנבטית. שטח התצוגה, שכלל עשרים ארונות גדולים, חולק שווה בשווה בין המִמצאים שבאו מן החפירות בנגב לבין אלה שבאו מן החפירות בפֶּטְרָה, בירת ממלכת הנבטים.

בעקבות תערוכה זו יצא דבר התרבות הנבטית לתהילה בגרמניה ובארצות־השפלה, והיא אף התקבלה כענף־מחקר באיגוד הבין־לאומי לחקר כלי־החרס של העולם הרומי, ואיגוד זה הוא שהוציא לאור את ספרי (באנגלית) על ‘בית־היוצר הנבטי בעָבְדַת’.

בראשית שנות השבעים הורחב חקר התרבות הנבטית גם אל דרום סינַי וצפונו, לאורך חופי ים־התיכון גילתה משלחת ארכיאולוגית של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, בראשותו של ד"ר א' אורן, מקדשים, יישובים, קברים וכלי־חרס רבים המעידים על כך שעל חלק זה של חצי־האי שלטו הנבטים.

אני עצמי הקדשתי אותן השנים לחקר חלקו הדרומי של חצי־האי. זמן קצר לאחר כיבוש סינַי במלחמת־ששת־הימים החל להגיע אל שולחן־העבודה שלי זרם לא־פוסק של תצלומים ושקופיות של מאות חרותות נבטיות ויווניות שצולמו בידי חיילים, חוקרים ומטיילים. רוב הכתובות הנבטיות הועתקו עוד קודם־לכן על־ידי אחרים, אולם שתי כתובות חדשות שהיו רשומים בהן תאריכים עוררו תשומת־לב מיוחדת. לאחר זמן־מה חל להגיע גם זרם של כתובות מן החלקים המזרחיים של סינַי, מאזורים שלא נחקרו כמעט בעבר. באחד האתרים, ואדי חג’אג' – ‘עמק עולי הרגל’ – נתגלו עשרות כתובות נבטיות, מאות כתובות יווניות וכן גם כתובות בעברית, בארמית, בערבית עתיקה, בארמנית, בגרוזינית ובקופטית.

את השבוע האחרון של שנת 1971 ביליתי יחד עם קבוצה קטנה של תלמידַי בוואדי חג’אג‘, כשאנו נחרכים בשמש החמה ביום וקופאים בקור־הלילה. בימים אלה העתקנו מאות כתובות וציורי־סלע, שנחקקו בידי רועים, סוחרים ועולי־רגל נוצרים ויהודים ל’הר־סינַי’.

המספר הגדול ביותר של חרותות נחקק על־ידי עולי־רגל נוצרים, בדרכם אל ‘ההר הקדוש’, שלמרגלותיו הקים הקיסר יוסטיניאנוס את מנזר סנטה־קתרינה. הכתובות והסמלים היהודים, שאף הם נתגלו פה, נחקקו כנראה בידי עולי־רגל יהודים שהצטרפו אל שכניהם הנוצרים, ואפשר שגם היהודים שמרו על מסורת עתיקה בדבר מקומו של הר־סינַי? לבד מכתובות מאוחרות ביחס אלה (זמנן אינו קודם למאה הה' לספירה), התגלו כאן גם מעט כתובות ביוונית, שנחקקו בשנה האחרונה של המאה הג' לספירה בידי קבוצה של פקידים רמי־מעלה בשירות המנהל הרומי של מצרים ומפקדי־צבא מאותה ארץ. כמה מן הפקידים האלה היו יהודים, שהביעו בכתובות שרשמו את אמונתם באל האחד, העליון.


4.jpg

כתובת שמואל בר הילל נתגלתה חקוקה על־פני סלע גדול בוואדי חג’אג‘, עמק עולי־הרגל. בעמק עברה דרך עתיקה ולידיו שוכן בניין גדול, עין חודרה, שחוקרים ראשונים זיהו עם חצרות, מתחנות בני ישראח בדרכם ממצרים אל הארץ. בדרך עולי־רגל זו השתמשו תחילה הנבטים ולאחר־מכן גם נוצרים שעברו בדרכם מרמת עבר־הירדן המזרחי בארץ ישראל אל ‘הר סיני’ שאותו זיהו בג’בל מוסה. ההר המתנשא מעל מנזר קתרינה הקדושה ושנבנב במקום הסנה הבוער. אף שליהודים לא היתה מסורת של קדושת הר מסוים, הסתפחו יהודים מעטים אל שיירות הנוצרים, וכן איש זה שרשם: ‘בשם ד’ בריך ומנטר שמואל בן הילל’. כלומר: בשם האל, ברוך יהיה ויישמר שמואל בן הילל.


בשבילי פתחו התגליות בסינַי אפיקי־מחקר חדשים, שיעסיקו אותי שנים רבות לעתיד לבוא.

אחת הבעיות החשובות ביותר בחקר התרבות הנבטית עניינה בשלבים הפרי־היסטוריים שלה. את תולדות הנבטים אפשר לחלק לשני חלקים כמעט שווים באורכם: שלב שאורכו ארבע, חמש או שש מאות שנים, של היעדר כתובות, היעדר כלי־חרס והיעדר אדריכלות מוצקה ובמהלכו היו הנבטים נודדים גמורים ושכנו באוהלים; ושלב שני – השווה לראשון באורכו – שכבר בראשיתו הגיעו הנבטים לשיא הפריחה התרבותית שלהם. אז החליפו הנבטים לשון בלשון וכתב בכתב, דת בדת ואף השתנו אמצעי־הקיום שלהם. על־אף השינויים האלה, שהיו לעתים קיצוניים ביותר, הם דבקו בשמות הפרטיים המסורתיים שלהם וכך היה הדבר גם כאשר נעשו נוצרים. ככל שיהיה הדבר תמוה, הרי ששמותיהם של הבישופים הנוצרים הראשונים של חַלוּצָה, עיר־הבירה של הנגב, אשר השתתפו במועצות העולמיות של הכנסייה הנוצרית, היו נבטיים! אחד מאלה הוא חֲרֵתָת־אריטס, שם ששימש אצל הנבטים את בני־המלוכה לבדם.

הלימוד של אוצר השמות הפרטיים של תושבי הנגב וסינַי הביא אותי לרעיון כי בשמות האלה טמון המפתח לחקירת התקופה הפרי־היסטורית בתולדותיהם. כבר עתה, כאשר מחקר זה נתון בראשיתו, ברור כי מעולם לא היתה הגירה של שבטים ערבים מחצי־האי ערב, כפי שסוברים החוקרים; ונראה שהשבטים הנבטיים שהתגוררו בסינַי, בנגב, באדום ובמואב, בצפון־ערב ובחורן, היו כולם בני שבטים מקומיים שחיו באותם מקומות מקדמת־דנא. השבטים הנבטיים שחיו בסינַי שמרו גם על כמה מסורות מקראיות מעורפלות, דבר המעלה על הדעת את האפשרות שהיה קשר הדוק בינם לבין העמלקים, תושביהם הקודמים של אזורים אלה.

מימַי הראשונים כמתיישב בנגב משך אותי ביותר אתר חֲלוּצָה. המחקר הישן חרץ גורלה של חֲלוּצָה לשבט, והכל האמינו שהבירה עתיקה של הנגב הנבטי נשדדה כולה מאבניה, שבהן בנו כביכול ימי התורכים את עזה ואת באר־שבע.

אני לא האמנתי לגזר־דין זה. המרחק בין עזה לבין האתר העתיק הוא כ־60 קילומטרים, ואילו המרחק שבין חֲלוּצָה לבאר שבע־הוא 25 קילומטרים בקו־אויר. מאחר שבאותה תקופה לא היו באותו איזור דרכים סלולות, הרי שההובלה כולה חייבת היתה להיעשות בגמלים המסוגלים לעמוס כל אחד 4 – 6 אבנים, או בחמורים שאינם יכולים לשאת יותר משתי אבנים. לבנייתו של בית אחד בלבד היו דורשים אפוא מאות מטעני גמלים וחמורים, דבר שקשה להעלותו על הדעת. אם אמנם נלקחו אבנים לבנייה בעזה, הריש הדבר נעשה לבנייתו של בית של אנשים עשירים ביותר, או שניים.

שבתי וביקרתי בחֲלוּצָה באביב 1972. החורף שקדם לאותו אביב היה גשום ביותר והאתר העתיק היה מכוסה כולו צמחייה חד־שנתית צפופה מאוד. טבעי הדבר שהחלקים הנמוכים באתר, שקלטו מי־גשמים רבים יותר, היתה צמחייתם עשירה יותר וכללה צמח בשרני המאדים כשהוא מתייבש, ואילו החלקים הגבוהים יותר היו מכוסים צמחייה דלה יותר, שצבעה ירוק בהיר. הבדלי הגובה שבין החלקים הגבוהים והחלקים הנמוכים יותר של האתר הגיעו לכדי חמישה עד עשה מטרים. כאשר ניצבתי על אחת התלוליות ראיתי את כל העיר העתיקה פרושה לנגד עיני: ראיתי את הרחובות הראשיים הרחבים ההולכים ממזרח למערב, את הרחובות החוצים אותם, את הכיכרות הציבוריות הגדולות ואת שורות הבתים המתנשאים מעל הרחובות והכיכרות, ומעליהם מתנשאים גבוה יותר בנייני־הציבור הגדולים והמגדלים שהקיפו את העיר.

ההזדמנות לבחון אם יש אמת בחזון זה או מקסם שווא באה בקיץ 1973. האוניברסיטה העברית הקצתה סכום־כסף מועט כדי לערוך סקר וחפירות־בדיקה בחֲלוּצָה. הכסף הספיק לעשרים ימי־עבודה, בעיקר לכלכלתם של מעט סטודנטים ומתנדבים. בשבילי היה תכנון פעולה כזאת בחֲלוּצָה קשה ביותר, משום שהייתי רגיל בהנהלת חפירות שנמשכו שנתיים או שלוש שנים ומספר העובדים בהן הגיע למאה וחמישים או למאתיים איש. דבר זה חייב הגדרה מדוּיקת של המטרות שאני מבקש להשיג, תכנון מדוּיק של שיטות־העבודה, ומעל לכל – גמישות רבה ויכולת להסתגל למצבים משתנים.

המטרות שלנו הוגדו בבהירוּת: לשלול את ההנחה המקובלת בדבר הריסתה של חֲלוּצָה, ולאתר את העיר הנבטית שאיש לא ידע את מקומה.

המטרה הראשונה הושגה בקלות רבה. בחרנו לחפור במִגדל מתנשא בגבולה הצפוני של העיר ובמתקן שקירותיו הטוחים העידו עליו שהיה קשור באספקת מים. בתום היום השני או השלישי לעבודתנו הגענו במִגדל אל חלונות־החרכים הצרים, האופייניים למגדלים הנבטיים בעָבְדַת ובמַמְשִׁית. חלונות אלה נקבעו בדרך־כלל מתחת לתִקרה, בגובה של ארבעה או חמישה מטרים מעל הרִצפה. לא היה כל צורך להמשיך ולחפור במקום זה כי הדבר היה כרוך בפינוי כמות גודלה ביותר של עפר ואבנים, וזמן רב מדַי היה מתכלה. למרות מחאות התלמידים, שראו במקום זה את האתר ‘שלהם’, נאלצתי להעבירם למקום־חפירה אחר, כדי לקבל תשובה לבעיה אחרת.

בעת בה חפרנו במִגדל, שנשתמר כאמור במלוא גובה קומתו התחתונה, הסתבר שהמתקן האחר שחפרנו באותו חלק של העיר הוא בריכה שגודלה 5 מטרים x 10 מטרים. בעומק שני מטרים הגענו אל רִצפתו. תיקונים ושינויים שנעשו בבריכה סיפרו על שהיא שימשה במשך מאות שנים. צינור חרס ומוצא בפינה תחתונה של הבריכה רמזו לשיטה שבה סיפקו את ה מים לבתים שלאורך הרחוב. רעפי־חרס, שברי צינורות ולבנים שנתגלו בקִרבת בריכה העידו על שהיא כאן גם בית־מרחץ, שניזון ממימיה. כאשר בדקנו את שטח העיר שבין הבריכה לבין הוואדי שבדרום, שבו היו הבארות של חֲלוּצָה, מצאנו שרידי־בריכה אחרת, בין הבריכה הראשונה והבארות. ממצא זה העלה את ההשערה שחֲלוּצָה הרומית המאוחרת והבִּיזַנטית ( זה היה זמנה של הבריכה הראשונה) סופקו לה המים ברשת של בריכות שהיו מחוברות זו לזו במערכת של צינורות. המים נשאבו כנראה מן הבארות אל הבריכה הראשונה וממנה זרמו בכוח־הכובד אל הבריכות האחרות שבשרשרת. רק בחפירות שנערוך בעתיד אפשר יהיה לאַשר או להכחיש השערה זו. למרות מחאות החופרים, לא השלמנו גם את חפירת הבריכה הראשונה, שתכולתה 100 מטרים מעוקבים, ועברנו להגשים מטרות אחרות.


הקבוצות הקטנות של הסטודנטים היו עסוקות כל אחת במשימתה, ואילו אני המשכתי לסקור את האתר העצום, ששטחו כאלף דונמים, וברובו לא ביקר איש לפני.


5.jpg חלוצה. האקרוטריון. אבן זו נתגלתה בחלוצה בעת הסקר שנערך ב 1973. היא שייכת לגמלון של מקדש, שבו עיטרה הפינה השמאלית התחתונה של הגמלון. אבנים דומות לה נתגלו גם במקדשים הנבטיים בשיע שבחורן. יש להניח שבקרבת מקום למציאתה עמד מקדש נבטי או רומי מאוחר, אולי המקדש של ‘לוציפר’, השטן, הנזכר בכתבים נוצריים קדומים המספרים על ביקורו של הילריון הקדוש בחלוצה, שאז יסד מה את הקהילה הנוצרית הראשונה.

בשל נוחות העבודה נאלצנו להתחיל את עבודתנו בחלק המערבי של האתר, שהיה קרוב יותר לכביש רביבים־צאלים, שבאמצעותו קיבלנו את האספקה שלנו ואת מי־השתייה. לפיכך, שעה שהחופרים עבדו בחלקו המערבי של האתר, התקדמתי אט־אט מזרחה, כשאני סוקר בכל יום עוד שטח קטן. בכל מקום נראו שרידי קירות של בתים. פה־ושם נראו גם כותרות מעוטרות ופרטים אדריכליים מעוטרים אחרים, שחלקם היה קבור באדמה. שמתי לב לכך שככל שאני מתקדם מזרחה, פוחת והולך מספר השרידים הבִּיזַנטיים והרומיים המאוחרים ורב מספרם של הנבטיים. כך הגעתי אל ערמת־אבנים גדולה שמתוכה בלטו שתי כותרות נבטיות טיפוסיות, האחת גודלה רב ביותר. בחרתי במקום זה כבאתר חפירה שלנו. לאחר כמה ימי־עבודה הגענו כאן לאותן תוצאות עצמן כמו במגדל שבצפון־מערב העיר. השפך שבו חפרנו היה מלא חוליות של קשתות ולוחות־קירוי גדולים, דבר שהעיד על כך שמאז שהתמוטט הבית לא נגע באבניו איש. הגענו לרִצפת החדר בעומק של שלושה מטרים בקירוב, ומכאן שאף בית זה נשתמר במלוא גובהו.

כפי שרגיל הדבר לעתים קרובות בחפירות ארכיאולוגיות, באות התגליות החשובות ביותר בימים האחרונים לעבודה. הניסיון שרכשתי בגילויו של בית־היוצר בעָבְדַת לימד אותי שמתאים ביותר לערוך סקר בשעות המוקדמות של בוקר או בשעות המאוחרות של אחר־הצהריים, שאז הצללים ארוכים, חושפניים והאור רך. באותו יום סקרתי את חלקו הדרומי־המזרחי המרוחק של האתר. בעוד אני בא ממזרח – היתה השמש תלוּיה בירכתי־מערב. לפתע הרימותי את עינַי וראיתי מחזה: לפני השתרעה תלולית גדולה, עגולה למחצה. על־פי צורתה לא היתה יכולה להיות דבר אחר אלא תיאטרון! אולם כאן, במדבר?

כאשר קרבתי אל התלולית הסתבר לי מיד כי כולה מבנה מלאכותי. על מדרון התלולית נראו האבנים הגדולות של קיר־התמך, וכאשר עליתי בתלולית אפשר היה לראות בנקל את קירות הגזית המקבילים של מבנה המסדרון המקיף את המבנה, שברגיל מצויות בו הכניסות אל התיאטרון. ממרום הקירות האלה אפשר היה לראות בנקל את הקוער הקטן למדַי של המקומות של מושבי־הקהל.

במרחק קטן ממזרח לתיאטרון התנשא קיר גבוה. מקדש? כפי המקובל באתרים נבטיים שבהם מצאנו זה לצד זה תיאטרון ומקדש?

לא נותר לנו זמן רב כדי להשיב על כל השאלות האלה. לעזרתנו באו ילדי קיבוץ רביבים השכן, שבין מייסדיו הייתי שלושים וחמש שנים קודם־לכן.

עבדנו בקדחתנות מלפני עלות־השחר ועד לשקיעה, וכך עלה בידינו לעשות חתך דרך המסדרון, חפרנו שורות אחדות של מושבי־קהל וחשפנו קטע קטן של קיר הבניין שממערב לתיאטרון. בדרך מקרה גילינו למרגלות קיר הבניין פתח שממנו נפער פיר עמוק. כאשר הטלנו נייר דולק אל הפיר נסחף הנייר לצד אחד, כאילו נישא על־ידי רוח־פרצים. סברנו אז כי מן הפיר הלכה מנהרה אל עבר הוואדי שבדרום והוליכה מים מן המפלס העליון של מי־התהום אל העיר הנבטית. כאן הוליך הדמיון שלנו, שהרקיע שחקים, שולל, כי בחפירות שערכנו בשנת 1979 בחֲלוּצָה הסתבר כי לפנינו בור־מים רגיל לכל דבר. הסתבר גם כי הקיר הגבוה המתנשא ממערב לתיאטרון אינו של מקדש, כפי שסברנו, אלא קיר שחסם את המראה אל הוואדי.

אף כי היה זה סוף השהייה שלנו בחֲלוּצָה, לא היה הגילוי של התיאטרון האחרון באתר. כאשר התבוננו מראש תלולית התיאטרון דרומה, אל עבר נחל־הבשור, הבחנו בשקע שטוח, מאורך, שנראה לנו כאיצטדיון או כהיפּוֹדְרוֹם (שדה למירוצי־סוסים). לאחר גילוי התיאטרון לא יתמיה הדבר כי יימצא גם מִתקן כזה בחֲלוּצָה, בירת הנגב, בארץ שמראשית המאה הב' לספירה גידלו בה את הסוס הערבי המפורסם.


כאשר בחנו את איזור האיצטדיון, או ההיפּוֹדרוֹם, שמנו לב כי בינו לבין הנחל יש ערימה גדולה של סיגים שנוצרו בבתי־יוצר לכלי־חרס. כך גלינו את רובע היוצרים של חֲלוּצָה.

שעתה הגדולה של חֲלוּצָה ושעת המבחן האמיתי שלי כארכיאולוג החוקר בנגב באה בקיץ 1980. אז הוחל במפעל חפירות בקנה־מידה גדול מטעם האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ואוניברסיטת מדינת מיסיסיפי, ארצות־הברית, שבה שהיתי בתור פרופסור אורח בחודשי החורף של אותה שנה.


הקושי העיקרי באיתור אתרים ומבנים ובזיהויים בחֲלוּצָה טמון ברבדים העבים של חול ואבק המכסים את האתר ובמיעוט השרידים הגלוּיים. אולם במשך הזמן למדתי להבחין באנאטומיה המיוחדת למקום זה, ולא פעם הלכתי בו ויכולתי לחוש מתחת למדרך רגלי את פעימות לבם של הבניינים. התיאטרון אותר כבר בשנת 1973. סמוך לו, מעט צפונה, הבחנו בסימנים המעידים על שרידי בניין של כנסייה; ומשום שהיינו חוצים מקום זה בג’יפ, בדרכנו אל התיאטרון, כיניתי אותו – בדרך לצון – ‘דְרַיְב־אִין־צ’ֶרְץ’ – כנסייה שאת שירותה מקבלים מן המכונית… ואף שעלה בידי לאתר מקומן של שלוש או ארבע כנסיות אחרות בחֲלוּצָה, ובהן אחת גדולה ביותר בשיפולים הדרומיים־המערביים של העיר, המתנשאת לרום (היום למעמקים) מעל לגדתו הצפונית של נחל בשור, החלטתי לחפור בזו הסמוכה לתיאטרון. המניעים לכך היו קרבתה היתרה אל אותו מִתקן ציבורי נבטי שמתוך מחקרַי באתרים נבטיים אחרים ידעתי שהוא אולי חלק ממרכז דתי גדול יותר, והתיאטרון הוא חלק ממנו. מניע אחר לבחירתה של הכנסייה לחפירות העיקריות בעונה זו היתה הידיעה הברורה כי בשעה שהחלו הנוצרים לבנות את כנסיותיהם הראשונות בערי הנגב, במאה הרביעית לספירה, עמדו אלה בשיא פריחתן ולא נותר בהן עוד מקום להקמת בניינים ציבוריים חדשים. בעָבְדַת, למשל, נבנו הכנסיות החדשות על־פני עייו של מִתחם דתי נבטי גדול, ואילו בנִּצָנָה נבנתה הכנסייה הקדומה על מצודה נבטית, שהגביהה את הבניין הנוצרי אל על. הנחתי כי גם בחֲלוּצָה נבנתה הכנסייה רבת־הממדים (בחפירות הסתבר כי מידות הבניין 70 מטרים על 30 מטרים, בקירוב) על־פני עייו של המִקדש הקדום. עד לסופה של עונת החפירות הזאת לא עלה בידינו אלא לחשוף את מחציתו של אולם הכנסייה. היה זה בניין מפואר ביותר, מצופה כולו שַׁיִש, שנשדד, וקירותיו מצופים היו פסיפסי זכוכית מוזהבים. את כותרות השַׁיִשׁ הגדולות, שהיו כבדות מדי, השאירו שודדי האבן במקומן, וכך נתגלו על בסיסיהן העשויים גם הם שַׁיִשׁ מיובא. במיוחד גדול האַטְרִיוּם – החצר – שממערב לכנסיה, הדומה בתכניתו לגדולות שבחצרות שבקדמתם של המקדשים הנבטיים המפוארים ביותר בחורן. אולם רק בעונות חפירה באות נוכל לברר אם נבנתה הכנסייה על עייו של המקדש הנבטי ואם היתה חצר הכנסייה חלק ממנו.


6.jpg חלוצה. התיאטרון הנבטי. הוא נתגלה לראשונה בשנת 1973 ונחשף בחלקו בשנים 1974 ו – 1980. נראים פה שרידיהם של מושבי הקהל ומערכת המדרגות שהוליכה אל מושבי הקהל. האורקסטרה שריצופה נזכר בכתובת ההקדשה משנת 454/5 נתגלתה בתיאטרון. המחיצה הדקה עשויה לוחות ציפוי של מושבים והעמוד המונח למרגלותיה הם מתקופתו המאוחרת של התיאטרון, מנמאה החמישית לספירה.

7.jpg

חלוצה. התיאטרון הנבטי. מימין נראות המדרגות שהוליכו אל מושבי הקהל ואל האורקסטרה, שעליה היו נערכים כנראה טקסי הדת. משמאל – חלק מתא המכובדים, שבו ישבו המממנים את המשחקים וטקסי הדת.

8.jpg חלוצה. שבר של פסל שיש לבן של אדם בגודל טבעי. הפסל נתגלה בשנת 1980 בעיי התיאטרון הנבטי. מתואר בו אדם הנשען אל עמוד, נעול סנדלי עור הקשורים בקישור בקרסול. הפסל הוא אחד השרידים הנדירים של פיסול נבטי תלת־ממדי.


ממצאים מפתיעים נתגלו גם בתיאטרון. בגלל עובי מצבר האבק והחול לא עלה בידינו בעונות 1973 ו־1979 להגיע אל מִפלס רִצפת התיאטרון ואל מבנה הבמה שלו. אולם האמצעים הכספיים הרבים יתר בעונת 1980 אִפשרו לנו להסיר מטרים רבים של אבק וחול בטרקטור כבד. כאשר העלתה הכף של הכלי המיכני חלק גדול מפסל שַׁיִשׁ, חדלנו מעבודת הטרקטור והמשכנו לחפור בידיים. היה זה פסלו של אדם בגודל טבעי, שנותרו ממנו הבסיס, שתי כפות הרגליים ועמוד שהשעינוהו עליו. אחת הרגליים נעולה היתה הסנדל שקישורו עדינים להפליא. מִמצא זה נתגלה בקִרבת בניין הבמה של התיאטרון. לאט־לאט נחשפו קיר בניין הבמה ושניים משלושה הפתחים שהיו קרועים בו. בפתח הצפוני נתגלתה כתובת גדולה ביוונית, נדירה בתוכנה. מסופר בה כי בימיו של הנציב המהולל פְלַבְיוּס דֶמַרְכּוֹס, שאינו ידוע מִמקור אחר, התקין אזרח העיר אברהם בן זנוביוס ‘רִצפה חדשה לתיאטרון הישן’ עוד מסופר כי הרִצפה החדשה מגיעה עד לרִצפה הקדומה וכי העבודה נעשתה בשנת 455 לספירה. סמוך לגילוּיה של הכתובת היחידאית נמצאו בעיי הפתח הראשי של קיר הבמה שתי כותרות נבטיות טיפוסיות, שהיו מונחות על הרִצפה החדשה שעשה אברהם. כך קיבלה החפירה שלנו בתיאטרון מימד היסטורי עמוק נוסף, שלו אני מייחל כל השנים.

בשנים 1975 – 1977 שבתי לעונות חפירה קצרות בעָבְדַת, החפירה הארכיאולוגית העצמאית הראשונה שלי. הפעם נוהלה העבודה במשותף, עם ר' הכהן, עמיתי הצעיר יותר, ארכיאולוג המחוז באגף העתיקות והמוזיאונים. מטרת עבודתו בעונות קצרות אלה היתה לחקור את שרידי העיר הנבטית שממזרח לאַקְרוֹפּוֹלִיס.

בין הבניינים שחפרנו אז היה אחד שמשך את עיני שנים רבות קודם־לכן. הבניין נבנה אבני־גזית, קירותיו עבים, ובטוח הייתי כי זהו בניין ציבורי נבטי חשוב. משום כך גדולה היתה השתוממותנו כאשר גילינו כאן לא בית נבטי ציבורי אלא בית־חווה גדול מן המאה הג' והד' לספירה. באחד מאגפי הבית נתגלתה גת משוכללת ואילו בחדר אחר – ממצא יחיד במינו: עצם שטוחה של גמל, שבעלי־הבית רשמו עליה את הנהלת הפנקסים של החווה.

לא היתה זו הטעות היחידה שטעיתי. בניין אחר שבחרתי לחפור בו עמד בקִרבת בית־היוצר הנבטי שחפרתי בראשית עבודתי בעָבְדַת. מוכן הייתי להישבע כי בית זה אינו אלא ביתו של בעל בית־היוצר, קיוויתי כי המִמצאים שנגלה בו לא יפלו בעושרם מאלה שהתגלו בבית־היוצר. ושוב תעתע בי הדמיון, כי הסתבר שבית זה אינו בן־זמנו של בית־היוצר, אלא מאוחר לו במאתיים שנים, לערך, וכי שימש מלון־אורחים גדול.


בשנים אלה חפרנו גם במחנה־הצבא הנבטי, השוכן בצפונה של עָבְדַת. חוקרים שונים כפרו בזיהויו של מִתקן צבאי זה כשייך לנבטים, וביחוד פקפקו בתאריך שקבענו לו במחצית הראשונה של המאה הא' לספירה. החפירות האחרונות שלנו אישרו מעל לכל ספק הן את הבעלות הנבטית על המחנה והן את הזמן שקבענו לו.


מתוך מחקרים אלה הסתבר כי רוב השרידים שבאַקְרוֹפּוֹלִיס ובסביבותיו היו בעיקר מן התקופה הנבטית התיכונה או מן התקופות שבאו לאחר התקופה הנבטית המאוחרת. אנו חסרים איפוא את שרידי העיר שמן התקופה הנבטית המאוחרת, שעל דבר קיומה באתר זה ידענו מן הכתובות הנבטיות שהתגלו באַקְרוֹפּוֹלִיס, וכן מן הכתובות שהתגלו בעורף החקלאי של העיר.

גילוּיה של עָבְדַת שמן התקופה המאוחרת נעשה באורח מקרי לחלוטין. באחת מעונות־החפירה האחרונות יצאתי ביום של חופשה עם קבוצת מתנדבים מבריטניה לתור את המערות שבמדרון המערבי של עָבְדַת, שרובן מן התקופה הבִּיזַנְטִית בעוד אנו מטפסים במדרון הזרוע עיי־חרבות הגענו אל משטח שלא הבחנתי בו קודם־לכן. פה היו שרידי בתים אחדים שבנייתם יפה ביותר, כזו של הבתים הנבטיים המאוחרים במַמְשִׁית. עיני לכדה קצה של קמרון קטן, ולאחר־מכן גילינו קמרונות אחרים. לא היה ספק בלבי שגילינו אורווה, מאותו טיפוס כמו אלה שבמַמְשִׁית.

ביום הבא שבנו לכאן ובמשך שעות מעטות חשפנו אבוסים בתחתית הקמרונות. הדמיון המפתיע בין אורווה זו לבין אלה של מַמְשִׁית מעיד על כך שזהו מקומה של עָבְדַת הנבטית המאוחרת, שעל קיומה לא ידענו עד אז.


הארכיאולוג הישראלי העוסק בחקר הארכיאולוגיה הנבטית נתקל במכשולים שקשה להתגבר עליהם. הנגב וסינַי, חשובים ככל שיהיו בחקר תרבות זו, אינם אלא מחוז אחד בממלכת המדבריות העצומה. המחוזות האחרים: צפון־ערב, אדום, דרום־מואב וחורן, הם כולם מחוץ לתחום לארכיאולוג זה. אולם בדרך כלשהי הוא מקבל פיצוי על המכשולים והמִגבלות האלה. לעניין זה היתה חשובה ביותר עזרתם של ידידים כגון קרל שמידט קורטה מגרמניה, אשר סיפק לי מידע תמורת מידע, וכן אחרים, שראו זאת מחובתם לעדכן אותי בתוצאות מחקריהם. לעתים הארכיאולוג העובד באתר מסוּים, כגון פֶּטְרָה, נתון כל־כך לעבודתו עד כי התמונה הכללית של התרבות שהוא חוקר יוצאת כשהיא מטושטשת כלשהו. לעומת זאת המסתכל מן הצד, מרחוק, ובוחן בעיה מסוּימת, עשוי לקבל תמונה בהירה יותר, חופשית מן העיוותים של התבוננות בדברים ללא הפרספקטיבה הראוּיה.

לא אחת סייעה בידי הסתכלות זו מרחוק בפתרון בעיות סבוכות בתרבות זו. קצת מן הפתרונות האלה נביא בדפים הבאים.

 

חלק א: בערפל הדורות


מוליכי שיירות במדבר

הנבטים הם עם אשר לא הותיר אחריו ספרות היסטורית כלשהי. מתוך חיבור אטימולוגי שנתחבר בתקופה הבִּיזַנטית בידי סטפאנוס מבִּזַנטיון אנו יודעים על קיומם של שני חיבורים עתיקים על הערבים, שאחד מהם כתב אורניוס, ואת השני חיבר גלבקוס; אולם אין אנו יודעים דבר על זהותם של שני הסופרים האלה. מכִתבי ההיסטוריה הגיאוגראפיה של שני הסופרים האלה השתמר מעט מאוד ואין אנו יכולים לשַחזר את מבנם, את תוכנם ואת היקפם.

לפיכך אי־אפשר לשאוב את ידיעותינו אלא מן הסופרים היוונים, היהודים והרומאים, המזכירים את הנבטים באקראי, תוך כדי כתיבת היסטוריה עולמית או לאומית.

למרבה המזל, זכו שני פרקים מכריעים בתולדות הנבטים לתיאור מפורט ולדיון מעמיק אצל שני היסטוריונים וגיאוגראפים, האחד עניינו בתקופת הגיבוש של הנבטים, והאחר עוסק בשלב של השלמת יישוב־הקבע שלהם.

התיאור המפורט ביותר של ההיסטוריה הקדומה של הנבטים מסופר בפי דיודורוס מסיציליה, את חיבורו הגדול בן עשרות הכרכים החל לכתוב כנראה בשנת 60 לפני־הספירה, ובכתיבתו עסק כשלושים שנה. כאשר החל במלאכת־הכתיבה הלך למצרים, כדי לאסוף חומר מן התעודות שנשתמרו בספרייה הגדולה שבאלכסנדריה. באשר לנבטים, אין בספרו דבר המאוחר לשנת 36 לפני־הספירה, כימי דור אחד לפני שהתיישבו התיישבות קבע. לאמיתו של דבר, הידיעה היסטורית המאוחרת ביותר על הנבטים שהביא דיודורוס היא בדבר טבלת הארד שהציב המצביא הרומי פומפיוס, ובה סיפר על נצחונותיו הגדולים, ובהם דבר הכנעתו של חֲרֵתָת, מלך הנבטים.

החשיבות הרבה של תאריכם אלה טמונה בעובדה שכאשר עוסקים אנו בניתוח כתביו של היסטוריון זה פטורים אנו מן החשש של ערבוב מאוחר במוקדם, וכל עדות שהוא מביא, מתייחסת לשלבי התהוותם של הנבטים.


החשיבות המיוחדת של תולדות הנבטים כפי שהם מסופרים בפי דיודורוס טמונה בעובדה שלכתיבת חיבורו השתמש בכתביהם של היסטוריונים קדומים, אחד מהם, הירונימוס מקארדיה, עשה כמה שנים בשירותו של אנטיגונוס יחיד־העין, מן המצביאים יורשיו של אלכּסנדר מוקדון. הירונימוס היה עֵד־ראִיה ואף לקח חלק פעיל במעלליו של אנטיגונוס ובמלחמותיו נגד הנבטים בשנת 312 לפני־הספירה, המקור ההיסטורי האחר שדיודורוס שאב ממנו ידיעות על הנבטים היו כתביו של פוסידוניוס מאפמיאה שבסוריה, שמת בשנת 50־51 לפני־הספירה.

פעמיים תיאר דיודורוס את תולדות הנבטים – פעם בסקירתו על אסיה, המבוססת כנראה על כתבי פוסידוניוס; ופעם כאשר הוא דן במסעו של אנטיגונוס נגד הנבטים, המושתת על תיאורו של הירונימוס.

ועתה, לאחר שבחנו עניינים אלה, נשוב לדון בחלקים האחרים של אסיה שלא תוארו עדיין. ארץ זו שוכנת בין סוריה לבין מצרים. היא מחולקת בין עמים רבים, וכל אחד קווי־אופי מיוחדים לו. החבלים המזרחיים של ארץ זו מיושבים ערבים, המכונים נבטים. הם שוכנים בחבל־ארץ שחלקו מדבר, ויתרו חסר מים, אף כי חלק קטן ממנו פורה. הם חיים חיי ליסטות ופושטים בארצות השכנות ובזזים אותן, כי קשה לגבור עליהם במלחמה. משום שבארץ חסרת המים, כפי שארץ זו מכונה, הם חופרים בורות־מים במרחקים נאותים ואת המידע עליהם הם שומרים בסוד כמוס מבני כל העמים האחרים. כך נסוגים כולם אל ארץ זו, שבה הם מוגנים מכל סכנה. הם לבדם יודעים את מקום המים הנסתרים, ולכן יש לרשותם מי־שתייה בשפע רב. אולם בני העמים האחרים הרודפים אחריהם, שאינם יודעים את מקום המים, יש מהם המתים בצמא ויש מהם השבים לארצותיהם לאחר שסבלו תלאות רבות. לכן שומרים הערבים, שקשה לגבור עליהם במלחמה, את חירותם. יתר על כן, מעולם לא הסכימו לקבל עליהם את עולו של שליט מארץ אחרת וכך ממשיכים לשמור על חירותם באין מפריע. לכן לא עלה בידי האשורים הקדמונים ואף לא בידי המלכים של המדים והפרסים לשעבד אותם; ואף־על־פי ששלחו בהם צבאות גדולים, לא עלה בידי איש מהם להביא את נסיונותיו לידי סיום מוצלח.

9.jpg דרכי השיירות היו טעם הקיום של ממלכת הנבטים. בתקופה הנבטית הקדומה והתיכונה התנהל סחר התבלינים וצמחי הבושם הנבטי בעיקרו ביבשה. חלק מן המצרכים היקרים היה מגיע בסירות קטנות מן האיים שבדרום־מזרח אסיה ומהודו אל נמלים בדרום ערב, שם גידלו בעיקר את המור והלבונה. מכאן העבירו בני העמים הדרום־ערביים השונים את הסחורות יקרות הערך אל המרכזים הנבטיים בצפון חצי האי, ומכאן עשו השיירות הנבטיות את דרכן אל עבר הנגב ודרום סוריה, ומהם אל הנמלים בים התיכון.

מפורט יותר הוא תיאורו של הירונימוס:

לאחר שהצליח אנטיגונוס להשתלט ללא קרב על כל סוריה ופניקיה, החליט לערוך מסע־מלחמה נגד הערבים המכונים נבטים. מתוך שהגיע להכרה כי העם הזה עוֹין את מטרותיו, בחר באחד מידידיו, אתיניוס, ונתן בידיו ארבעת־אלפים חיילים קלי־רגל ושש־מאות פרשים מהירים, וציווה עליו להפתיע את הברברים ולבזוז ביזה ככל שיוכל.

לטובת אלה שאינם יודעים, יהיה זה מן המועיל לפרש במפורט את מִנהגיהם של ערבים אלה, שעל שום דביקותם בהם – כך הם מאמינים – הם שומרים על חירותם. הם חיים באוויר הפתוח, ומולדתם היא המדבר, שאין בו נהרות והמעיינות בו מעטים, העשויים לספק מים לצבאות עוֹינים. מנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי־פרי, אין בהם שותים יין ואף לא יבנו בית. ואם יימצא אחד מהם העושה כדברים האלה – דתו למות. הם שומרים מנהגים אלה בקנאות כי הם סבורים שבני־האדם העושים כדברים האלה, וכדי לשמור על הרכוש בידם, עשויים להיכנע בקלות למצוות בני־האדם החזקים מהם.

קצתם מגדלים גמלים והאחרים מגדלים כבשים, שאותם הם רועים במדבר. יש שבטים ערביים רבים הרועים במדבר, אולם הנבטים עולים על כולם בעושרם, גם אם אין מספרם עולה על עשרת־אלפים נפש. מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל הים לבונה ומור וכן תבלינים יקרים ביותר, שאותם הם מביאים מן הארץ המכונה ערב המבורכת.

10.jpg

פטרה. פסלוני גמלים. אחד מענפי היצירה הנפוצים ביותר של הנבטים היו פסלוני החומר. יש שמתוארים בהם אלים ואלות שונים, יש העשויים בדמות בעלי־חיים. בין אלה האחרונים שכיחים ביותר סוסים, סוסים ורוכביהם וגמלים. המיוחד בפסלון גמל זה – מן המעטים שנמצאו כשהם תמימים – הוא הנקב בפי הגמל, שנועד להשחלת חוט לתליה. ייתכן שפסלונים אלה הובאו כמנחות לאלים במקדש, שהרי ידוע שהנבטים היו מקריבים גמלים לאליהם.

הם תאבי חירות מאין כמותם; וכאשר מתקרב כוח אויב גדול, הם מוצאים מפלט במדבר, המשמש להם מבצר. כי המדבר אין בו מים, ואין אחרים מלבדם היכולים לעבור בו, על שום שהכינו בורות־מים תת־קרקעיים מצופים טיח, ולכן להם לבדם הוא מקנה ביטחון. מאחר שהאדמה שָם חרסיתית במקומות אחדים, ובמקומות אחרים היא עשוּיה אבנים רכות, הם חופרים בה מחפורות גדולות, שאת פיהן הם עושים קטנים ביותר, אולם ככל שהם מעמיקים הם מגדילים את רוחבם, עד שבסופו של דבר אורכו של כל צד מגיע לכדי פלטרה אחת (כשלושים מטרים). לאחר שהם ממלאים את הבורות האלה במי־גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים להם לבדם, ואין אחרים יכולים להבחין בהם. את צאנם ועדריהם הם משקים בימים לסירוגין, כך שאם יאלצו להימלט בלמקומות חסרי מים, לא ימותו בצמא. מזונם הוא בשר וחלב, וכן ניזונים הם מן הצמחים הגדֵלים שָׁם באופן טבעי וראוּיים למאכל. כי שָׁם גדל הפלפל וכן יש שָׁם שפע של דבש־בר בעצים, באותו הם שותים שהוא מהול במים.

יש גם שבטים אחרים, ובהם גם כאלה העובדים את האדמה, ומנהגיהם כמִנהגי הסורים, מלבד שאינם בונים בתים.

דומה שאיש לא יכול היה לתאר תיאור נאמן יותר את הנבטים הנודדים. לדעתי, מכיל התיאור של הירונימוס רמז למקומה הגיאוגראפי של ארץ הנבטים. ההיסטוריון מבחין בין ‘מדבר’ לבין ‘ארץ חסרת־מים’. המִדבר הוא איזור שאין בו גשם, ואלו הארץ חסרת המים היא ארץ שאין בה מקורות־מים איתנים, אלא גשם כדי למלא בורות־מים תת־קרקעיים, שהנבטים חפרו והסוו. ארץ חסרת מים זו היא ארץ של אדמה חרסיתית ושל אבן רכה. ואמנם אין ארץ אחרת לבד מן הנגב בכל האיזור שתיאורה יתאים לך. בנגב אין כמעט מעיינות, ואלה המעטים מימיהם מליחים. בצפונו של האיזור בלבד, באיזור חולות חֲלוּצָה, אפשר לחפור בארות ולמצוא מים בעומק של 10־6 מטרים. באיזור כולו יורדת כמות של מִשקעים של מאה מילימטרים בממוצע לשנה, שבתבונה ובתושייה אפשר לאסוף ואתם ולאגור אותם בבורות תת־קרקעיים. העמקים שבאיזור הררי זה מכוסים רובד עבה של לֶס שהובא מרחוק ברוח, והתיאור של אדמה חרסיתית מתאים לו ביותר. בהרים הסובבים את העמקים האלה יש רבדים של אבן קשה, המכסים על רבדים עמוקים יותר של אבן רכה. הנבטים היו רגילים לחצוב את הבורות שלהם באבן הרכה, ואילו האבן הקשה היתה משמשת תִקרה לבורותיהם.

11.jpg פטרה. מעוזי הסלע, המבוא הראשי אל העמק של פטרה הוא הסיק המוליך אל העיר ממזרח. הכניסה המזרחית אל הסיק צרה מאד ואפשר לחוסמה בנקל ולמנוע כניסת אנשים בלתי־רצויים. העמק הסגלגל של פטרה היה פרוץ גם במערב, שם חדר אליו ואדי סיאע', שבו הלכה דרך אל הערבה. על הכניסה של ואדי זה לעמק של פטרה שמרו שני גושי סלע מבודדים, גבוהים; אל־חביס, ‘בית הכלא’, מימין (מצפון) ואם אל־ביארה משמאל (מדרום). אפשר שהסלע הנזכר לאחרונה הוא מעוז הסלע שהזכירו דוידורוס, ששימש כמקום מקלט לנבטים ולרכושם בעת צרה.


החוקרים רגילים לזהות אזורים אחרים עם אלה שבהם התרחשו המאורעות שתיארם הירונימוס, ובראש־וראשונה מציעים את ארץ־אדום. אולם אדום משופעת מעיינות רבים, ואף כמות הגשם רבה שם ברוב החבלים. לכן לא יתאים לה הכינוי ‘חסרת מים’. מאידך גיסא מכוסה רובה סלעי גראניט קשים שאינם נוחים לחציבה ובסלעי אבן־חול נקבוביים. באדום, שהיא פורייה בחלקה הצפוני בלבד, אין מרעה רב ולא יכלה לשאת אוכלוסייה גדולה, ובוודאי לא לספק מרעה לעדרים גדולים של עיזים, של כבשים ושל גמלים, שהיו מספקים את מזונם ואת אמצעי־התחבורה לתושביה.

סיבה אחרת מדוע הירונימוס עשוי היה להעדיף את הנגב על אדום כעל ארץ הנבטים היא מטרת מסע־המלחמה של אנטיגונוס. מאורעות אלה התרחשו בשנת 312 לפני־הספירה. עד לאותה שנה נפלו סוריה ופיניקיה ללא קרב בידי שליט זה. מטבע הדברים שמטרתו הבאה היתה מצרים. כדי להגשים זאת חייב היה לכבוש את המכשול הראשון שעמד בדרכו, זה שהציבו לפניו הנבטים, השליטים ברצועה רחבה של מדבריות שהשתרעה למן צפון־ערב בדרום ועד לנגב ולרוב שטחו של חצי־אי סינַי. סיבה אחרת לשאיפתו להכניע את הנבטים – אותה הזכיר גם הירונימוס – היתה לשים את ידיו על הרכוש הרב שצברו הנבטים מן הסחר הערבי וכן גם על עדריהם הגדולים, שיכלו לספק לצבא המוקדוני מזון רב.

דברים אלה יתבררו כאשר נוסיף ונקרא בתיאורו של הירונימוס:

ובכן, אלה הם המנהגים של הערבים. אולם כאשר קרב היום שבו חוגגים הנבטים את יום הכינוס הלאומי שלהם, שבו נאספים אלה הדרים מסביב כדי לפגוש איש את רעהו, קצתם כדי למכור ואחרים כדי לקנות דברים הדרושים להם, הם נוהגים להפקיד על סלע מסוּים את רכושם ואת זקניהם וכן את נשותיהם וטפם. מקום זה הוא חזק ביותר, אף כי אינו מוקף חומה, והוא מרוחק מהלך יום אחד מן הארץ הנושבת.

פוסידיוניוס הוסיף אף הוא וכתב על סלע זה:

בארץ הנבטים יש סלע, שהוא מבוצר ביותר, מאחר שבאים אליו בשביל אחד בלבד. וכן הם עולים אל הסלע בקבוצות קטנות ומפקידים שם את רכושם בבטחה.

בזיקה לסלע מספר מקור זה דברים אחרים:

ויש שם גם אגם הפולט אספלט בשפע רב, שאף ממנו הם מפיקים הכנסות לא מעטות. אורכו כחמש־מאות איצטדיות ורוחבו – כחמישים. ריחו רע ביותר ומימיו מרים, ולכן אין דגים ובעלי־חיים אחרים יכולים לחיות בו…

אין ספק כי האגם המתואר כאן הוא ים־המלח, גם האורך הניתן כאן, כמאה קילומטרים, תואם כמעט את אורכו של ים־המלח, שאורכו היום 82 קילומטרים.

מקובל על הכל כי הסלע שתיארו הירונימוס ופוסידוניוס אינו אלא פֶּטְרָה, שהוראת שמה ביוונית סלע. אך לאמיתו של דבר אין בכך ביטחון גמור. לפי הירונימוס המרחק מים־המלח אל הסלע הוא 300 איצטדיות, כשישים קילומטרים, ואילו המרחק בין שני אתרים אלה הוא כמאה קילומטרים. משום כך אפשר שאותו סלע של הנבטים הקדומים אינו אלא אחד הסלעים המבוצרים בדרום מערב ים־המלח שהיו עשויים אף הם להתאים לתיאוריהם של המקורות הקדומים האלה.

במחקרים שערכנו בקיץ 1982 באיזור עין בוקק ביקרתי במתקן גדול שנחפר בידי מ' גיחון מטעם אוניברסיטת תל־אביב באיזור הסמוך לים המלח, שבו נמצאה קרַמיקה נבטית רבה. אותו חוקר עצמו חפר גם במצד הרומי המאוחר השוכן בצלע ההר. במעלה ההר, מתחת לפסגה, נובע המעיין הגדול עין בוקק וסביבו נווה קטן. פסגת ההר דומה בצורתה למצדה, וייתכן אפוא שהוא הוא אותו סלע שהירונימוס מדבר עליו.

הירונימוס המשיך ותיאר:

לאחר שהמתין לעונה זו של השנה, יצא אתיניוס אל הסלע במערך צעידה מהיר. את המרחק מן המחוז של אידומיאה, אלפיים ומאתיים איצטדיות, צעד הצבא בשלושה ימים, וכמספר הזה גם לילות; ובלי שהערבים יבחינו בתנועותיו כבש את הסלע בחצות הלילה. הוא הרג חלק מאלה שהסתתרו שם, חלק מהם שבה לעבדים, ואלו את הפצועים השאיר במקום. הוא שם את ידיו על רוב הלבונה והמור, אף לקח כחמש־מאות ככרות־כסף.

בתום אותו לילה נסוגו המוקדונים. בלילה שלאחריו, לאחר שהגיעו פליטים מן הסלע וסיפרו על הקורות אותם, פשטו הנבטים על חיל המוקדונים, הרגו בהם רבים והשיבו את הרכוש הגזול. לאחר־מכן, סיפר דיודורוס, כתבו הנבטים ‘מכתב אל אניגונוס, באותיות סוריות, ובו האשימו את אתיניוס וניקו את עצמם מאשם’. במכתב התשובה שלו הכיר כביכול אנטיגונוס בצדקת הנבטים, ואילו את אתיניוס האשים שפעל בניגוד להוראותיו:

דברים אלה הוא אמר כדי להסתיר את כוונותיו ולהרדים את חשדות הברברים, וכך, כאשר יערוך התקפת־פתע יצליח להגשים את שאיפותיו. כי ללא מידה מסוּימת של הונאה קשה להתגבר על אנשים השומרים בקנאות על חיי נדודים, שהמִדבר הוא מִפלטם. הערבים שמחו שמחה רבה כי סברו שנמלטו מסכנות גדולות. עם זאת לא שמו את מבטחם במלים המרגיעות של אנטיגונוס והציבו שומרים על ראשי ההרים, שמהם אפשר לצפות מרחוק על המעברים אל ערביה; הם עצמם, לאחר שעשו את הסידורים המתאימים, ציפו בסקרנות לבאות.

אולם אנטיגונוס, לאחר שנהג במשך זמן־מה בערבים כידידים, והאמין שהצליח להשלותם וכי הגיע הזמן המתאים לבצע את זממו, בחר ארבעת־אלפים רגלים מצבאו, קלי זיון וקלי צעד, שהיו מוכנים מטבעם לצעידה מהירה, וכן יותר מארבעת־אלפים פרשים. הוא ציווה עליהם להצטייד במזון לכמה ימים שאינו צריך בישול, ומינה למפקד עליהם את דמטריוס בנו. הוא שלח אותם באשמורת הראשונה וציווה עליהם לענוש את הערבים בכל דרך שיעלה בידם.

דמטריוס צעד במשך שלושה ימים באזורים שאין בהם דרכים, כדי שלא יבחינו בו הברברים; אולם הזקיפים שראו שהצבא העוֹין חדר אל ארצם, הודיעו לנבטים באותות של אש מוסכמים מראש. הברברים, שהמידע על הצבא היווני המתקרב הגיע אליהם במהירוּת, הפקידו את רכושם על הסלע, והציבו עליו משמר חזק דיו כדי לשמור על הגישה בשביל היחיד, ואילו הם־עצמם חילקו את עדריהם לכמה ראשים ושלחו אותם למקומות שונים במדבר.

כאשר הגיע דמטריוס אל הסלע וראה שהעדרים סולקו מן המקום, ערך ספר התקפות על המִבצר. אלה שהיו במִבצר הגנו עליו בחירוף־נפש והדפו בקלות את התוקפים מן המקום הנישא. המלחמה נמשכה במשך כל אותו היום עד רדת־הלילה, ואז ניתן האות בחצוצרה לחיילים לסגת.

אולם ביום הבא, כאשר התקדם דמטריוס אל הסלע, נשא אחד הברברים את קולו ואמר: המלך דמטריוס, איזו שאיפה ובאיזו מטרה אתה עולה עלינו למלחמה, שהרי אנחנו אנשים החיים במדבר, בארץ שאין בה מים, ואף לא תבואה ויין, וכן כל דבר אחר שאתם צריכים לו. אנו איננו רוצים לחיות חיי עבדוּת, ולפיכך בחרנו מקלט לנו ארץ החסרה את כל הדברים הנחשבים אצל עמים אחרים בחרנו לחיות במדבר כחיות־הבר ואין אנו גורמים לכם נזק כלשהו. ולכן מבקשים אנו אותך ואת אביך כי לא תפגעו בנו, ולאחר שתקבלו מעמנו מתנות, ומבקשים אנו כי תוציאו את צבאכם ותראו בנבטים ידידים נאמנים. שהרי גם אם תרצה בכך אין אתה יכול להישאר בארץ זו ימים רבים, שהרי אין לכם מים, ואף אין לכם צידה ולא תוכלו להכריחנו לחיות חיים אחרים; כל שיהיה לכם הוא כמה שבויים, עבדים רפי־לב, שלא יסכימו לחיות בין אנשים לנהל צורת חיים אחרת.


וזו אחרית־הדבר: ‘דמטריוס קיבל בני־ערובה וכן מתנות ככל שהוסכם ונסוג מן הסלע. לאחר שצעד שלוש־מאות איצטדיות, הוא חנה ליד ים־המלח’.

כאן חזר דיודורוס מלה במלה כמעט על תיאור ים־המלח והדברים האופייניים לו שהביא קודם־לכן בתארו את ארץ הנבטים. מכל מקום, מצויים פה פרטים אחדים, בעיקר בזיקה לאיסוף האספלט:

הברברים הנהנים ממקור הכנסה זה שולים אותו למצרים, ששָם הם מוכרים אותו לחניטת המתים. שהרי אם לא יערבבו את החומרים הבושמיים האחרים עם האספלט לא תשמרנה הגוויות החנוטות לזמן רב.

אנטיגונוס לא היה שבע־רצון מתוצאות המסע:

כאשר שב דמטריוס ומסר דין־וחשבון מפורט על כל מה שעשה, גינה אותו אנטיגונוס על החוזה שכרת עם הנבטים, וגע בו באומרו כי בכך שלא ענש אותם גרם לכך שהברברים יהיו חצופים יותר, כי הם יאמינו שלא מרוב אדיבות אלא מאי־יכולתו להתגבר עליהם סלח להם. אולם הוא שיבח אותו על שסקר את ים־המלח ועל שגילה מקור אפשרי להכנסות. הוא מינה את הירונימוס, כותב ההיסטוריה, לפקח על ניצול האספלט וציווה עליו להכין סירות, לאסוף אספלט ככל שיוכל ולהביא אותו למקום מסוּים. אולם התוצאות לא היו כפי שציפה אנטיגונוס, כי הערבים, ששת־אלפים במספר, נאספו ובאו ברפסודות־הקנים שלנם, תקפו את אלה שבסירות הורגו את כולם בחִציהם. אנטיגונוס זנח את המקור הזה של ההכנסות הן בגלל המפלה שנחל והן משום שהיה עסוק בדברים נכבדים יותר.

עד כאן תיאוריו של דיודורוס. נראה שאין להוסיף עליהם דבר, לפי שהם נראים מהימנים ביותר. כאמור, התרחשו המאורעות האלה בשנת 312 לפני־הספירה. עד לאותו זמן התבססו הנבטים כסוחרים פעילים בסחר התבלינים והבשמים הערביים. הנבטים הוליכו את המטענים היקרים ביותר אל חופי ים־התיכון, וככל הנראה גם למצרים, ששם סיפקו את צורכי החונטים גם באספלט מים־המלח. אם זה היה מצב הדברים בתחילת התקופה ההֶלֶניסטית, הרי שיש מקום לסברה כי ראשיתו של תהליך זה חלה עוד בתקופה הפרסית, במאות הו‘, הה’, והד' לפני־הספירה. לדעתי, חלה התפתחות זו בנגב המרכזי, דרומית־מערבית לים־המלח. מִבצר הסלע שלהם אפשר שהיה אותו מקום שבו ייסדו לאחר זמן את בירת־ממלכתם, או שמא היה זה סלע אחר בחופיו של ים־המלח או בנגב עצמו.

האם נוכל לבסס תיאוריות אלה גם מתוך מִמצאים ארכאולוגיים? בסקרים שנעשו בשלושה אתרים חשובים ומרכזיים בנגב – חֲלוּצָה, עָבְדַת ונִצָּנָה - וכן בפֶּטְרָה שממזרח לערבה, באדום, נתגלו שברים של כלי־חרס ומטבעות מן המאות הד‘, הג’ והב' לפני־הספירה. המִמצאים האלה אינם מקומיים כולם, והגיעו ממקומות שונים ומרוחקים זה מזה בעולם ההֶלֶנִיסטי. כך הגיעו המטבעות מערים שונות באסיה־הקטנה, סוריה, בפניקיה, בחוף ארץ־ישראל ובמצרים. כלי־החרס הגיעו אף הם מאותם אזורים, ובהם כדי־יין מרוֹדוס, קוֹס וחיוֹס – שלושה מרכזים חשובים לייצור יין במזרח הים־התיכון.

אף כי אין לכך עדיין עדוּת חותכת, אין כמעט ספק שהאנשים שקיבלו את הסחורות שנארזו בכלי־קיבול אלה היו הנבטים. בשתותם את יינות יוון עשו את הצעד הראשון בדרך הארוכה לקראת התיישבות של קבע, תהליך שנמשך מאות שנים.

יתר על כן, ערב מלחמת־העולם הראשונה נתגלתה בחֲלוּצָה כתובת נבטית ארכאית, שבה נאמר: ‘זנה אתרא זי עבד נתירו על חיוהי זי חרתת מלך נבטו’, הינו: ‘זה המקום [הקדוש?] אשר עשה נתירו בימי־חייו של חֲרְתָת מלך הנבטים’. את זמנה של כתובת זו קובעים היום החוקרים לשנת 168 לפני־הספירה, ואלו המלך חֲרְתָת הנזכר בה הוא חֲרְתָת הראשון, אותו האיש שאל אוהליו נמלט מירושלים יַסון כוהן גדול, כמסופר בספרי המקבים.

עדוּת זו היא הברורה היחידה שבידינו על מציאוּת הנבטים בנגב בראשית המאה הב' לפני־הספירה.

12.jpg עבדת. התקופה הנבטיתהקדומה. על קיומו של יישוב קדום בעבדת וכמה אתרים נבטיים אחרים בנגב במאות השלישית והשניה לפני הספירה אנו למדים ממטבעות ומכלי חרס בלבד. הנבטים בתקופה זו היו נודדים גמורים, לכן לא ייצרו כלי־חרס ואלה שנמצאו באתרים שלהם מקורם בארצות שמעבר לים. שבר חרס זה הוא מן הסוג המכונה ‘קערה מגארית’ (על שם מגארה שביוון), האופייני

13.jpg חלוצה. הכתובת הנבטית הקדומה. כתובת זאת נתגלתה בשנת 1914 על ידי ליאונרד וולי, חוקר אור כשדים, ולורנס איש ערב, שערך אז סקר בנגב. הכתובת כתובה בלשון ארמי ־נבטית ארכאית ומיוחסת על ידי החוקרים לשנת 168 לפני־הספירה, והיא השריד הארכיאולוגי הנבטי הקדום ביותר.

הקושי העיקרי הטמון באיתור שרידי יישוב נבטיים מן השלבים הקדומים של תולדותיהם הוא בכך שבפרקי־זמן אלה הם היו נודדים גמורים, או, נכון יותר, שוכני אוהלים. לא זו בלבד שלא בנו בתים של קבע, אלא לא יצרו גם כלי־חרס. את המזון העיקרי שלהם – בשר ותוצרת חלב – יצרו על־ידי גידול עדרי כבשים, עיזים וגמלים. מעדרם אלה באו גם בתיהם – צמר עיזים ליריעות האוהלים, בגדים – צמר כבשים, מיכלי־המים – נאדות מעורות עיזים, כלי ייצור לחמאה ולגבינות – שלחי חיות הבית, ואף אמצעי־התחבורה. בדרך חיים כזו היו כלי־החרס עשויים להיות אך למטרד, ושום נודד ויושב אוהל לא היה מעלה על דעתו לייצרם.

אם נבין את תיאורי מתקני־המים בפי הירונימוס ברוח מִלולי, לא יקשה עלינו לזהותם לכאורה. אולם לא כך הדבר. אנו מכירים בורות־מים רבים כאלה מן המאה הא' לפני־הספירה, ואין כל הבדל בין אלה לבין בורות־המים הקדומים שתיאר הירונימוס, לכן לא נוכל להבדיל בין קדום למאוחר.

במשך שנים רבות הוריתי לתלמידַי כי יש למצוא שיטה שבעזרתה נוכל לחקור את השרידים שמותירים אחריהם מאהלי בדווים. הצעתי כי אם נתחיל מחקר זה במאהלים של בדויים שנטשו לפני שנים מעטות נוכל אולי ללמוד בהדרגה כיצד להבחין במאהלים קדומים יותר. גם היום אין הבדווים יוצרים כלי־חרס, ואת אלה המצויים במאהליהם היו נוהגים לקנות בשוקים של עזה ושל באר־שבע, ששָׁם התמחו יוצרים בייצור כלים מיוחדים לבדווים.

הבדווים היו תמיד עניים, ולכן לא היה אפשר להם להימנע מגניבה או מחיטוט בערימות־הזבל של תחנות־המשטרה ושל מחנות־הצבא. כך הגיעו למאהליהם מיכלי־דלק צבאיים של בנות־הברית בימי מלחמות־העולם, או קנקני פלסטי מאז שנות החמישים, ובהם השתמשו להובלת מים. לבד משרידים כאלה, מותיר אחריו המאהל הבדווי שרידים מעטים מאוד, כגון שברי יתידות־עץ של האוהלים, קראי חבלים עשויים סיבי־צמחים, נאד מים בלוי ושרידי המדורות.

לאמיתו של דבר, לא בחנו מעולם הלכה למעשה את התיאוריה שלי בדבר חפירה אפשרית של שרידי מאהל בדווי. אולם מזלי האיר לי פנים כאשר גלינו שרידי מאהל כזה שנטשוהו נבטים. אותם כלי־החרס והמטבעות מן התקופה ההֶלֶניסטית שהזכרתי קודם־לכן נמצאו כולם פזורים על־פני השטח, או בסדקים שבין סלעי האַקְרוֹפּוֹלִיס בעָבְדַת, וכן בערימות שפכים, שהיו בהן גם מִמצאים מאוחרים יותר. אולם, בעונת החפירות של שנת 1976, שאז היינו חופרים שרידיו של בית נבטי גדול בקִרבת מחנה־הצבא בעָבְדַת, הסתבר לנו כי כל כלי־החרס והמטבעות שנמצאו על רִצפותיו של בית זה הם מן המאה הא' לספירה, כלומר מן התקופה הנבטית התיכונה. אולם מציאוּתם של כמה חרסים קדומים, מן התקופה ההֶלֶניסטית, גרמה להתרגשות רבה. כאשר השלמנו את ניקוי רִצפותיהם של כמה חדרים, החלטנו לשבור רצפות ולרדת למעמקים, עד הסלע הטבעי. אולם הסלע היה קרוב ביותר אל הרצפות, ולכן באו המִמצאים במהירות רבה יותר משצפינו. במשך כמה שעות כבר היו בידינו שברי ידיות טבועות בחותמות של כדי־יין מרוֹדוֹס וכן גם כמה שברים של כלים רבים אחרים,הקדומים במאתיים שנים, לערך, מכלי־החרס שנמצאו מעל הרצפות. נתמזל מזלנו יותר כאשר הבחנו במִפלס עמוק זה בשרידים של מדורה גדולה, סמוך לאחד מקירות הבית. כאשר בחנו בזהירות את המדורה, ראינו כי היא מצוּיה גםב עברו השני של הקיר, וכי הקיר המאוחר הוא שחתכה לשניים. כלי־החרס ההֶלֶניסטיים שנמצאו גם בשרידי המדורה אִפשרו לנו לקבוע את זמנם למאות הג' והב' לפני־הספירה. כך נתגלו השרידים הראשונים של מאהל נבטי מן התקופה ההֶלֶניסטית.

פולשים או שבטים מקומיים?

העדוּיות ההיסטוריות, האפיגראפיות והארכיאולוגיות מאשרות כולן שבשלהי המאה הד' לפני־הספירה כבר היו הנבטים מבוססים היטב בנגב המרכזי ובאדום. המכתב שכתבו הנבטים ‘באותיות סוריות’ אל היוונים נכתב, ללא צל של ספק, בלשון הארמית, שהיתה לשונן הרשמית של סוריה, ארץ־ישראל ומצרים בתקופה הפרסית, הוא מעיד על התבססות הנבטים באיזור לכל המאוחר בתקופה זו.

אולם במצב הידיעות שלנו היום קשה להוכיח את הדבר. העדוּת היחידה העשוּיה להתפרש כמציאוּתם של נבטים באיזור זה הם מעט חרסים שנמצאו בשני אתרים. אתרים אלה היו מיושבים במתיישבים קבועים־למחצה במשך פחות ממאה שנים בתקופת הברזל, היא התקופה הישראלית כפי שחוקרים אחרים מבכרים לכנות תקופה זו. תופעה התיישבותית קצרת־ימים זו זמנה הוא לדעת חלק מן החוקרים במאה הי' לפני־הספירה. יישובים אלה של תקופת הברזל נעזבו ולא נתיישבו עוד על־ידי יושבי קבע. מספרם של היישובים הקבועים־למחצה מתקופת הברזל בהר־הנגב עולה לכדי כמה עשרות, אולם רק בשניים מהם נמצאו כלי־חרס מן תקופה הפרסית. חרסים אלה, כולם מיובאים מצפון ארץ־ישראל וכולם מן המאה ה' או הד' לפני־הספירה. לבד מן החרסים מעטים האלה, נתגלו באותם אתרים שרידי אחים בלבד, ובכך מתאים הממצא לתיאור האתר שמן התקופה ההֶלֶניסטית הקדומה שבעָבְדַת הקשור, לדעתנו, בנבטים. נראה אפוא, כי גם השרידים הקדומים יותר, שזמנם מן התקופה הפרסית, הם אולי הרמז הקדום ביותר למציאותם של הנבטים באיזור זה.

אין אנו יוֹדעים בביטחון מהו מוצאם של הנבטים. החוקרים הציעו שני מקורות אפשריים: צפון־ערב והמדבר הסורי. בשני האזורים האלה שרצו ונוצרו שבטי נודדים, שהיו פושטים מזמן לזמן בארצות־המזרע שבקִרבתן שכנו. התומכים בתיאוריה של המוצא הצפון־ערבי מסמיכים דבריהם על ריבוי השמות הפרטיים שמוצאם ערבי השכיח בין הנבטים וכן על השמות הערביים של חלק מאֵליהם. לעומת זאת, התומכים בדעה השנייה מצביעים על הלשון הקדומה ביותר והיחידה שאנו יודעים שהנבטים השתמשו בה, הלשון הארמית, שהיתה נפוצה בעיקר באותם חבלים. אני נוטה לקבל את הדעה הראשונה, שהיא מבוססת יותר במציאוּת ההיסטורית והארכיאולוגית.

אולם בכך אין די כדי להוכיח מוצא ערבי לשבטים אלה.

תוך כדי חיפושה של שיטת מחקר חדשה שתאַפשר ללמוד את מקור הנבטים באתי להכרה כי מן הראוי לבחון את השמות הפרטיים שלהם. בהמשך הספר נשוב ונראה כי השמות נחלקים לשני סוגים עיקריים: שמות פרטיים המצויים בכל האזורים שבהם חיו נבטים, וכאלה המצויים באחד מארבעת האזורים האלה בלבד. ענייננו בשמות שמן הקבוצה השנייה, שבה נכללים רוב השמות הפרטיים הנבטיים. פירושו של דבר שאם אמנם היתה אי־פעם פלישה של שבטים נבטיים מערב אל אחד מארבעת האזורים האלה, הרי שהיתה חייבת להתרחש שנים רבות מאוד לפני שלמדו את מלאכת הכתיבה ולרשום את שמותיהם הפרטיים. שאם לא כן ואלמלא הפלישה המשוערת בתקופה קדומה היינו מצפים לאחוז גבוה יותר של שמות פרטיים משותפים לחלקי הממלכה השונים.

סימן אחר שפלישה מוערת זו התרחשה בתקופה קדומה מאוד הוא היעדר כל זכר בשמות הפרטיים ובכתובות הנבטיות לארגון שבטי כלשהו, שהרי לא ייתכן קיום חברה נודדת ללא ארגון כזה. עובדה זו מציעה גם היא על כך שבין סוף המאה הא' לפני־הספירה, שאז החלו הנבטים לרשום את שמותיהם, לבין הזמן המשוער שבו עזבו את ערב עברו אמנם מאות שנים רבות מאוד.

הרהורים אלה מביאים אותי לידי מסקנה שעל אף התיאוריות המקובלות בדבר פלישה כזו מצפון או מדרום, זו מעולם לא התרחשה. כאשר אנו מתבוננים באחד הצילומים החדשים צולמו מן הלוויינים הסובבים בחלל, אנו רואים כי המדבר הערבי העצום אינו מוגבל לחצי־האי ערב בלבד, אלא חובק גם את סינַי, את הנגב, את דרום אדום, והוא מקיף גם את כל הארץ שממזרח לממלכת ירדן, בואכה סוריה, שבה פוגש המדבר הערבי את המדבר הסורי הגדול.

למן ימים קדומים ביותר נחלק המדבר הערבי בין שבטים רבים, שכמה מהם התגוררו בדרום־ערב וייסדו ממלכות פורחות וכן גם את הממלכה הלא־אגדית של מלכת שבא. חלק מן השבטים האלה עסק בחקלאות וגידל את צמחי התבלין והבושם; אחרים לא פרשו מחיי נדודים אלא סמוך לראשית הספירה הנוצרית, או אפילו, כמו הנבטים, המשיכו לחיות באוהל גם במאות השנים הראשונות למניין זה. חקירת הלשונות המהלכות בחצי־האי הערבי מורה על כך שלמן תקופת הברזל היתה בערב חלוקה לתחומי־השפעה של שבטים־ממלכות שונים ולכן אין סיבה שלא לשַער שגם ממלכת הנבטים היתה מחולקת בדרך זו בין השבטים הנבטיים השונים וכל אחד מהם חי במדבר שלו. במשך מאות השנים של קיומם, ובהשפעת גורמים משתנים, איבדו הנבטים את הארגון השבטי שלהם, כפי שמשתקף הדבר באלפי הכתובות הנבטיות שנמצאו בכל חלקי הממלכה, שאין בהן זכר לקיומו של ארגון שבטי כזה.


התהוותו של עם: הנגב, סינַי ואדום


כאשר נתבונן שוב אל תצלום הלוויין נראה כי ממלכת הנבטים מורכבת בעיקר משטחי מדבר, שבהם פזורים נאות מעטים, שבזכותם נתאפשר קיומם של בני־אדם באזורים אלה. מחוץ לאותם נאות משתרעים מדבריות יבשים, שהגשם היורד בהם מועט ביותר. יוצאים מן הכלל במערכת גדולה זו הם שני אזורי מצומצמים בשטחם – הנגב בדרום־מערב והחורן בצפון – שכמות המשקעים היורדת בהם גדולה מעט יותר מאשר בשאר חלקי הממלכה הנבטית. הנגב המרכזי מתייחד בכך שכמות המשקעים הממוצעת מגיעה בו לכדי 100 מילימטרים לשנה, ושכמות הטל הרבה בו אף היא תורמת תרומה למאזן המשקעים באיזור זה. כמות משקעים זו, קטנה ככל שתהיה, עתידה היתה לפתוח אופקים חדשים לפני הנבטים המיומנים ורבי התושייה. אולם בתקופה קדומה זו, בשלבים הקדומים של התעסקותם בסחר השיירות, נועד לנגב תפקיד חשוב לא פחות, משום שבאמצעותו אפשר היה להגיע אל חופי הים־התיכון, יעדן של השיירות.

ההיאחזות הדומה של הנבטים בנגב החלה בשלושה מרכזים עיקריים, שהיו מעין משולש שבסיסו משתרע מעָבְדַת במזרח אל נִצָּנָה במערב, וקודקודו בחֲלוּצָה שבצפון. על־ידי התיישבותם בחֲלוּצָה התקדמו הנבטים ככל שיכלו אל גבולות הארץ הנושבת או אל גבולות האויקומנה, כפי שנתכנו ארצות־המזרע בפי הסופרים היוונים הקדמונים.

העדוּת למציאוּתם של נבטים בשלושה האתרים האלה הם כלי־החרס ההֶלֶניסטיים שנמצאו בהם. כלים דומים להם נתגלו גם בכמה אתרים קטנים בהרים הצופים אל חופיו הדרומיים־מערביים של ים־המלח. אתרים קטנים אלה היו כנראה קשורים בניצול האספלט מן הים. בין כלי־החרס ההֶלֶניסטיים שנמצאו בעָבְדַת ובנִצָּנָה נמצא גם מספר רב למדַי של ידיות חתומות של כדי־יין מרוֹדוֹס, קוֹס, וחִיוֹס, שבתקופה הקלאסית וההֶלֶניסטית היו מייצרות יין משובח, שהיוונים יצאוהו לכל רחבי ים־התיכון. דיודורוס מספר על כך שהנבטים נמנעו משתיית יין. נראה אפוא שמציאוּתם של כדי־היין באתרים הנבטיים הקדומים מעידה על הצעד הראשון שצעדו בהתרחקותם ממִנהגי האבות. קרוב לוודאי שכדי־יין אלה הגיעו באותן אוניות עצמן שבאו לטעון את הבשמים והתבלים שהביאו הנבטים מערב אל חופי־הים.

14.jpg עבדת. ממצא מן התקופה ההלניסטית. העדויות לקיום יישוב בעבדת במאות השלישית והשנייה לפני־הספירה מעטות אולם חד־משמעיות. ידית זו שייכת לכד גדול ששמש כלי קיבול ליין שמקורו ברודוס. שלטונות רודוס, שפיקחו על יצוא היין, נהגו לחתום את שתי ידיות הכד. על אחת רשמו את שמו של יוצר הכד, ועל השניה – את שמו של הכוהן שהיה ראש לכוהנים באותה שנה וכן את החודש שבו יוצר. בחותם זה רשום שמו של הכוהן דמוקלס, והחודש אגריאנוס.


לבד מכלי־החרס האלה נמצאו באתרים בנגב גם מטבעות רבים מן התקופה ההֶלֶניסטית. מטבעות אלה באו מתפוצה גיאוגראפית נרחבת ביותר, וביניהם מאסיה הקטנה, מסוריה, מפיניקיה, מחוף ארץ־ישראל וממצרים. תפוצה זו מצביעה על הקשרים שקִיימו הנבטים היושבים בנגב עם כל הארצות האלה בתקופה ההֶלֶניסטית.

התמונה ההיסטורית באדום אינה ברורה כל־כך כמו בנגב. בפֶּטְרָה הבירה העתידה של ממלכת הנבטים, נמצאה כמות גדולה למדַי של כלי־חרס הֶלֶניסטיים, ובהם גם ידיות חתומות של כדי־יין מרוֹדוֹס; אולם פֶּטְרָה מרוחקת מאוד מצפון־ערב וממפרץ־אילת, שדרכו היו מגיעות השיירות נושאות התבלים והבשמים. רק לאחרונה נמסר כי נתגלו חרסים הֶלֶניסטיים במעאן, השוכנת בדרך לעקבה, ובעקבה עצמה, שבה היה בתקופה ההֶלֶניסטית נמל ברניקה.

עדויות לא־מספיקות אלה מרמזות אולי כי כבר בתקופה ההֶלֶניסטית העדיפו הנבטים ללכת מצפון־ערב בדרך רמת כיכר הירדן המזרחי, המשופעת במעיינות. בדרך זו הצפינו עד סמוך לפֶּטְרָה וממנה פנו מערבה אל הערבה והנגב המרכזי, שבו הצליחו בגאוניותם לאסוף את מי־הגשם המעטים אל בורות תת־קרקעיים שחצבו בסלע.

באותה תקופה עצמה שבה ישבו הנבטים בנגב ובאדום הם שלטו גם בסינַי, לפחות בחלקו התיכון והדרומי של חצי־האי. עד היום לא נתגלו כלי־חרס הֶלֶנִיסטיים בסינַי, אולם לעזרתנו באים תיאוריו של דיודורוס, ששאב את ידיעותיו ממסה ‘על הים האדום’, שכתב אגתרכידס מקנידוס במחצית השנייה של המאה הב' לפני־הספירה.

אולם עתה נפנה אל העבר השני, היינו – אל החוף הנגדי, שהוא החוף של ערב, ונתאר אותו; נתחיל במפרץ הפנימי יותר. שמו של מפרץ זה פוסידוניוס [המזוהה עם ראס־מוחמד, בקצהו הדרומי של חצי־האי סינַי], על שום מזבח שהוצב שם לפוסידון פלאגיוס בידי אריסטון, שנשלח על־ידי תלמַי לתור את חוף ערב עד האוקיאנוס. מיד לאחר המפרץ הפנימי יש איזור לאורך החוף הנערץ במיוחד על־ידי ילידי המקום, משום הטובה הרבה הצומחת להם ממנו. מקום זה מכונה מטע־התמרים ויש בו שפע של עצים מאותו מין שהם פוריים ביותר ותורמים תרומה נכבדה להנאת החיים של אותם ילידים. אולם כל הארץ שמסביב אין בה מעיינות־מים והיא מלוהטת כאש מפני שהיא נוטה כלפי דרום. ולכן טבעי הדבר כי אותו מקום נתקדש לילידים, מפני שהוא מקום משופע עצים בלב־לִבו של איזור שהוא שממה גמורה, וממנו בא מזונם. ואמנם באותו איזור שופעים מעיינות לא מעטים ואף מים זורמים שם, שאינם נכנעים לשלג ולקור. מעיינות וזרמי־מים אלה גורמים לכך שהאדמה משני צדיהם תוריק ותהיה נעימה לחיות בה. יתר על כן, שָׁם נבנה מזבח מאבן קשה והוא עתיק מאוד, עליו חקוקה כתובת באותיות עתיקות של שפה לא־ידועה. על המתחם המקודש הזה ממונים איש ואשה, המכהנים בתפקידם כל ימי־חייהם. תושבי המקום מאריכי ימים, והם דרים בעצים בגלל החיות הרעות (דיודורוס 3, 42, 1 – 4).

האיזור המתואר בקטע זה הוא דרום־סינַי. אריסטון, הספּן האמיץ ומגלה הארצות שנשלח על־ידי תלמַי השני מלך מצרים, נסע לאורך חופי מפרץ־סואץ בואך פוסידיון, המזוהה בראס־מוחמד שבקצהו הדרומי ביותר של חצי־האי סיני. מטע התמרים הנזכר בסיפור זה הוא כנראה המטע הגדול בנווה פיראן, הוא פארן במקרא ובלשון הנבטים. נווה־מדבר זה שופע גם היום תמרים, המספקים מזון רב וטוב לבדווים המקומיים. תמרים אלה מושקים ב’לא מעט מעיינות ובזרמי־מים', כמתואר באותו סיפור. ואמנם נכון הבחין המקור, אלה אינם קופאים לעולם, גם כאשר ראשי־ההרים מסביב עטורים בחורף שלג.

אגתרכידס הזכיר גם מזבח וכתובת בלשון לא־ידועה. ואמנם אחד המאפיינים המובהקים ביותר של דרום־סינַי הן אלפי הכתובות המכסות את סלעי־הגראניט האדומים ואת אבן־החול הצהבהבה. הקדומות ביותר הן הכתובות ההירוגליפיות המצריות שנתגלו במכרות הנחושת והתורכיז בצרביט אל ח’אדים וג’בל מע’ארה. לאחר־מכן באות הכתובות הקצרות בכתב האלפביתי השֵׁמי הקדום ביותר, הידוע בשם ‘כתב פרוטו־סינאי’. לאחר הפסקה של כאלף וחמש־מאות שנים באות כארבעת־אלפים חרותות נבטיות, ולאחריהן הכתובות בת’מודית, בעברית, בארמית, ביוונית, ברומית, בסורית, בארמנית, בקופטית, בגרוזינית, בערבית עתיקה ובערבית חדשה. אחרי אלה באות כתובות באנגלית, בצרפתית, ובעברית, שנחקקו בשתי מאות השנים האחרונות, סלעי דרום־סינַי מזמינים את ההלך לחקוק עליהם את שמו.

הכתובות ההירוגליפיות נתגלו במקדשה של חתור, אֵלת המכרות, ואילו הכתובות השֵמיות הקדומות נחקקו על הסלעים בקִרבת המקדש, כנראה בידי עובדי המכרות. אולם שאר הכתובות שנתגלו בדרום חצי־האי נרשמו בידי עולי־רגל למקומות־קדושים.

בני־ישראל שנדדו במדבר לא הותירו אחריהם עקבות כלשהם בחלק זה או אחר של סינַי. לדעתי, נחקקו אלפי החרותות הנבטיות בידי תושבים מקומיים, ואפשר שאפשר למצוא בהן הדים לתקופות קדומות יותר ואלי גם לנדודיהם של בני־ישראל.

מן הראוי להקדיש עיוּן ממושך יותר לחרותות הנבטיות. אלה נחקקו בעיקר לאורך הוואדיות הראשיים, שבהם עברו הדרכים ממזרח למערב ומצפון לדרום. אולם קצתן נתגלו גם בראשי־ההרים, במִדרונותיהם ובשבילים המוליכים אל ההרים. אם נבחן את הכתובות מבחינת תוכנן, הרי שלמראית עין הן דלות. בדרך־כלל כוללות את שמו של החורת, שַׁם אביו, לעתים גם שֵׁם הסב, או אבי־הסב; על־פי רוב מצויות בראש החרותה ובסופה מלות ברכה מעטות. כתובות מעטות מאוד (שמונה מתוך ארבעת־אלפים) רשום בהן גם תאריך, בין השנים 150 עד 300 לספירה. בכתובות מעטות רשומים גם שמותיהם של אלים. יוצאת מן הכלל היא קבוצה של כשלושים כתובות שנחקקו על לוחות־אבן, ובהן נרשמו לבד מן השמות של כותביהן גם תארי כהונה מסוּימים, כגון כוהנים, מבקרי קורבנות וכן גם שמו של סופר המקדש. כתובות אלה נתגלו בראשו של הר הנמוך מאלה הסובבים אותו. הוא מתנשא לדרומו של נווה פיראן. מענין שהבדווים המקומיים מעריצים עדיין מקום זה והם מכנים אותו ‘הר ההתוועדות של משה’ (ג’בל מניג’ת מוסה). בעיקר נערץ ההר הזה על־ידי הרועים והרועות, שמשה היה פטרונם. מענין גם שקצת החגים של הבדווים המקומיים אינם על־פי הלוח המוסלמי, שבו אין להם עונות קבועות, אלא על־פי לוח הקרוב ללוח העברי, שבו חלים החגים בעונות קבועות. אחד החגים החשובים ביותר של הרועים הוא חג הנחוג בעונת אסיף התמרים, המתאים לימים הנוראים שלנו. השם ‘פארן’, שהנבטים שמרוהו, המקדש הנבטי שהבדווים המקומיים עדיין מעריצים והקשר שהם קושרים מקום זה בשמו של משה – כל אלה מסורות קדם־נוצריות המצביעות לימים קדומים יותר, שלהם רמזים גם דברי המקור היווני שהזכרנו לעיל.


15.jpg ג’יבל מוניג’ה, סיני. מעל לתל העתיק של פיראן, השוכן בתוך הנווה הגדול והכיוריק, מתנשא ההר הנמוך ג’יבל מוניג’ה, שעליו מאפיל ג’יבל סרבאל, מן ההרים הגבוהים ביותר בדרום חצי האי, כמו עמי הקדם האחרים, ייחדו גם הנבטים את ההר הגבוה כמקום מושב האלים, ואילו בהר הנמוך ממנו, ג’בל מוניג’ה, הנוח יותר לגישה, התקינו מעין מקדש, במות ומקום עלייה לרגל. הבדווים שמרו את מסורת הקדושה העתיקה והשתמשו באבני ההיכל לבניית גדרה עגולה, שבה היו מקיימים פולחנות של רועי צאן. הם אף כינו את ההר בשם "הר ההתוועדות של משה‘, על שם משה הרועה הקדמון. באתר נתגלו כתובות נבטיות רבות, ובהן כאלה שחקקו כוהנים ששירתו במקדש, כגון זו ידכיר חרישו אפכלא בר עמיו בטב וותרו ואמזידו בריה’, כלומר: זכור לטוב חרישו בן עמיר הכהן, וותרו ואמזידו ילדיו. אמזידו, אס־זידו, היתה בתו.


המדע המודרני הקל ראש בחשיבותן של החרותות הנבטיות בסינַי, ואת תוכנן ראה כ''דל'. אולם אני מיינתי את השמות הפרטיים המצויים בכל הכתובות הנבטיות, שנמצאו בכל אחד מאזורי הממלכה. להפתעתי גיליתי שרק שמות פרטיים מעטים משותפים לכל חלקיה ואצל הנבטים היתה נטייה ברורה לשמות אזוריים, ובייחוד נכון הדבר בסינַי. פירושו של דבר זה הוא שאם היגרו אמנם הנבטים אי־פעם מערב, התרחש הדבר בתקופה קדומה כל־כך עד שנעלם כל זכר לשמות משותפים, והותיר זמן ליצירתם של השמות האופיינייים לסינַי בלבד. שאמנם כך הוא מסתבר מן העובדה שאין בסינַי זכר כלשהו לשמות של שבטים, וכי בני־האדם הדרים באיזור זה מתייחסים למשפחות. תופעה כזו לא טבעית היתה, אלא אם חלף זמן רב מאוד מאז הגיעו לסינַי.

יתר על כן, כדי להתגבר על הקושי הנובע מטיפול במספרם הרב של שמות פרטיים הנכללים בארבעת־אלפים החרותות שמסינַי, החלטתי לחלק אותם לקבוצות קטנות יותר, לפי המשמעות שלהם, כפי שהם מתפרשים בלשון הערבית או בלשונות אחרות שמהן באו. כך הם נחלקו לשמות תיאופוריים, היינו – אלה הכוללים יסוד של אלוהות; שמות המתארים תכונות נפש ורוח; תכונות גוף; משלח־יד; מוצא גיאוגראפי; בעלי־חיים; צמחים; והיוצא באלה.

כאשר ערכתי את כל 1,250 השמות שברשימה שלי בטבלה, וליד כל שֵׁם נרשמה גם תפוצתו, הרי שבמבט אחד יכול הסוקר את הרשימה ללמוד על נפיצותו של שם זה או אחר בכל אחד מארבעת חבלי הממלכה הנבטית. כאשר בחנתי את השמות השכיחים בעיקר – או רק – בסִינַי, התבלטו כמה שמות. מבין השמות הגיאוגראפיים נתבלט השֵׁם פארן שבני־אדם רבים נתכנו בו (46). ברור מאליו שמי שנתכנו בשם זה נולדו באותו מקום או בקִרבתו, ולא מי שהגיעו לשם כעולי־רגל, כפי שהציע חוקר אחר. מעולם הצמחים בא השם הפרטי שמרח (105 אנשים), שהוראתו בלשון הערבית ‘ענף עמוס תמרים’. תמרים היו בסינַי לא רק בנווה הגדול של פיראן, אלא גם במקומות רבים אחרים בחצי־האי ובחופיו. שֵׁם מצוי מאוד שלישי הוא השם קינו, קין המקראי, המצוי במרכיבים רבים, הוראת כולם ‘חרש נחושת’, ‘בן חרש הנחושת’ וכיוצא באלה. כבר הזכרנו לעיל את מכרות הנחושת והתורכיז. ערימות גדולות ביותר של סיגי־נחושת נמצאים במקומות רבים בדרום־סיני, וליד כמה מהן יש חרותות נבטיות רבות, שיש בהן כדי להעיד על התעסקותם של נבטים במשלח־יד זה של חרשות נחושת. שֵׁם מצוי ביותר בסיני הוא גם קרחו (35 אנשים), ובנקל אפשר להכיר בו את השם המקראי קרח.

עולה מכאן כי אין ספק שהנבטים היו תושביו המקוריים של חצי־האי סינַי, שהיה מיושב על־ידי שבטיהם מימים קדומים ביותר, אולי עוד מתקופת המקרא. נכון הוא שלנבטים אותה לשון עצמה כמו לאחיהם בצפון־ערב, הם השתמשו באותו כתב עצמו, תרבותם ואמונתם הדתית היו זהות לאלה, אולם הם לא הגרו מעולם משם. לאמיתו של דבר, יש לראות בסינַַי חלק מחצי־האי ערב ולא יחידה גיאוגראפית נפרדת.

הנבטים בסינַי שימשו חולייה בשלשלת שקצה בצפון־ערב, וממנה באו התבלים והבשמים, לבין קצה השלשלת במצרים – מן הצרכנים החשובים ביותר של חומרים אלה. עובדה היא שקצת מן החרותות הנבטיות הקדומות ביותר, קדומות מאלה של סינַי עצמה, מקורן מערבה לאיזור תעלת־סואץ של ימינו. זמנן של מקצת החרותות האלה מימי התלמאים האחרונים, מן המאה הא' לפני־הספירה. בשנים האחרונות נתגלו שרידים נבטיים חשובים מן המאה הא' והמאה הב' לספירה גם בצפון־סינַי ובין השרידים האלה ישנם מקדשים ובתי־קברות, המעידים על כך שכל סינַי שימשה חלק מממלכת הנבטים הגדולה.

אף כי העדויות לכך קלושות עדיין ורובן מזמן יחסי מאוחר, הרי שקיומו של השם פארן, שאין ספק שיש לו זיקה לשֵם המקראי הקדום (שֵם דומה לו אינו מצוי בלשונות הערביות האחרות), וכן גם מציאוּתו של מקום קדוש נבטי מעל לנווה של פיראן הנערץ עדיין על־ידי הבדווים – כל אלה יש לזכור היטב כאשר דנים בתולדותיו הקדומים של עם־ישראל בסִינַי.

אגתרכידס הוסיף וסיפר:

לאחר שמפליגים מעבר למטע התמרים באים לאי השוכן במיצר־ים סמוך ליבשה, ושמו הוא אי־כלבי־הים, משום כלבי־הים הרבים המצויים שָם. מספר בעלי־החיים האלה הוא גדול כל־כך באותם מקומות עד כי הדבר מעורר את השתוממותם של כל הרואים אותם. מפרץ־הים המתמשך מאותו אי מגיע עד לפֶטְרָה, כפי שהיא נקראת, ולפלסתינה. כי לארץ זו, כפי שסיפרתי כבר קודם־לכן, מביאים הן אנשי גררה והן המינאים את המור ואת החומרים הבשמיים האחרים מערב העליונה (דיודורוס 3, 42, 5).

בקטע זה תיאר המחבר את המבוא למפרץ־אילת. במיצרי־טירן ישנם שני האיים טירן וסנפיר, ואחד מהם היה כנראה “אי־כלבי־הים”. מקור הֶלֶניסטי מאוחר יותר זה הוא המקור הראשון המזכיר את פֶּטְרָה, בירתה לעתיד של ממלכת הנבטים.

האיור האחרון המזכיר דיודורוס בקטע הנדון הוא קצהו הצפוני של חצי־האי ערב, מול מפרץ־אילת:

לאחר שמפליגים לאורך ארץ זו בא המפרץ הלאניתי [היינו, מפרץ־אילת, המכונה כך גם על־שֵׁם הלחיאנים, אחד העמים הערבים ששכנו בחלקו הצפוני־המערבי של חצי־האי, בקִרבת מפרץ־אילת}, שָׁם ישנם כפרים רבים־רבים של ערביים הידועים בשם נבטים. שבט זה מתגורר בחלק גדול של החוף ואף חלק נרחב מן הארץ המשתרעת מן החוף והלאה. הארץ מיושבת תושבים רבים אין־ספור ולהם עדרים עצומים ושקשה להאמין לגודלם. בזמנים קדומים שמרו הנבטים על החוק והסתפקו במזון שבא להם מן העדרים; אולם מאוחר יותר, לאחר שמלכי אלכסנדריה פתחו את הדרכים בים לשֵיט הסוחרים, היו ערבים אלה נוהגים לפשוט לא על פליטי האוניות שנטרפו בים בלבד, אלא שציידו אוניות של שודדי־ים וארבו ליורדי־הים, בחקותם את דרכיהם הפראיות ושלוחות־הרסן של הטאורי בפונטוס [היינו,בים־השחור], אולם זמן מה לאחר־מכן הם נלכדו בים על־ידי אוניות־צבא ונענשו בעונש הראוי להם (דיודורוס 3, 43, 4 – 5 ).

כאשר מסכמים אנו את העדויות הספרותיות והארכיאולוגיות, נוכל לקבוע כי כאשר החלה ההיסטוריה הכתובה של הנבטים הם היו כבר מבוססים היטב בסינַי ובצפון־ערב, ואילו מפרץ־אילת היה באותו זמן אגם נבטי פנימי. לאיזור זה היו שייכים גם הנגב ואדום השכנים.

הנבטים הדרים בפנים הארץ, כאלה היושבים בצפון־ערב ובנגב, עסקו כולם בהעברת מטענים מערב המבורכת, וברעיית עדרי כבשים, עיזים וגמלים במדבר. הנבטים המתגוררים בסינַי התפרנסו מגידול תמרים בנאות־המדבר, ובתקופה מאוחרת יותר גם מניצול מכרות הנחושת והתורכיז, ואילו אלה הדרים בחוף־הים לא נמנעו מלשלוח את ידם בשוד ימי.


מים במדבר

אנו ציטטנו לעיל קטע מדברי דיודורוס שבו תיאר את בורות־המים התת־קרקעיים המשוכללים ביותר שכרו הנבטים ב’ארץ חסרת המים'. תיאור זה הוא היחיד שהותירה לנו הספרות ההיסטורית העתיקה על מתקני־המים המתוחכמים שבאמצעותם עלה בידי הנבטים להתקיים באזורים שאין בהם מקורות־מים אחרים.

אילו צריך הייתי לתאר את בורות־המים שחצבו הנבטים באזורי עָבְדַת, שִׂבְטָה, ובכל אתר בהר־הנגב, לא הייתי יכול לעשות זאת בדרך טובה יותר משעשה זאת הירונימוס מקארדיה, שללא ספק ראה את המִתקנים האלה בעת שהותו הממושכת בארץ הנבטים.

אנו נוטים עתה לייחס את רוב בורות־המים הנבטיים שבנגב לתקופה הנבטית התיכונה, אולם דבר זה אינו בטוח. הקושי העיקרי בקביעת זמנם של הבורות האלה טמון בכך – אם נתייחס באֵמון לתיאורו של הירונימוס –שכבר מן התקופה הנבטית הקדומה ביותר הגיעו הנבטים לשיא השכלול בהתקנת המִתקנים, וכי לא היתה התקדמות כלשהי במלאכה זו במאות השנים שלאחר־מכן; לכן יהיה קשה מאוד להבדיל את הקדום מן המאוחר.

מוזר עד כמה שיראה הדבר, אין תופעה זו היחידה המתמיהה בתרבות הנבטית שאין לנו דרך טובה להסבירה.

כאשר קוראים אנו תיאורים של מפעלי שימור מים בדרום־ערב, שחקירתם ודאי לא הושלמה, נמצא דמיון מפתיע בין אלה לבין מִפעלי־המים הנבטיים בנגב. רוב ארצות דרום־ערב חסרות מקורות־מים איתנים, והגשם יורד גם שָׁם בעונות מוגבלות של השנה, וכל הפריחה הגדולה של ארצות אלה, שבהן גידלו את התבלים והבשמים, תלוּיה היתה בניצול מי־שיטפונות של נחלי־האכזב. אולם הכרונולוגיה של התרבויות הדרום־ערביות קשה עדיין ומסובכת יותר מאשר הכרונולוגיה של ההיסטוריה הנבטית, ולכן אין אנו יכולים להשתמש בחומר זה כדי לחקור את מִתקני־המים הנבטיים. אולם בדרך של השערה אפשר לקבוע כי בערב יש לחפש את מקורות הידע הנבטי בהתקנת מִתקני־המים שלהם.

לנבטים היתה סגולה לא־רגילה של תושייה והתאמה לתנאים גיאולוגיים וגיאומורפולוגיים משתנים. בחלק המרכזי של הר־הנגב, שבו נוח הסלע לחציבה והשיפוע של מִדרונות ההרים עשוי להבטיח אגירה מספקת של מי־נגר, כפי שהדבר באזורי עָבְדַת ושִׁבְטָה, חצבו הנבטים בורות־מים רבים וגדולים. המים נאגרו מן המדרונות בתעלות שטוחות מאוד, כמעט כמו תלמים עמוקים, שהוליכו אותם מן המִדרון אל הבור־שבתחתיתו.

אין זה קשה ביותר להבחין בין בור־מים נבטי לבין בור קדום יותר – מתקופת הברזל – ולבין מאוחר יותר – מן התקופה הבִּיזַנטית. בורות־המים הנבטיים הם ריבועים מושלמים, ותשומת־לב רבה ביותר הוקדשה לעשייה מדוּיקת של הזוויות. הנבטים העדיפו לחצוב את בורותיהם בסלע הגיר הרך והותירו שכבת־סלע קשה שתשמש כתקרת־הבור. את התִקרה נהגו תמיד לתמוך בעמוד־אבן מוצר, ולעתים נבנה העמוד המרובע גזית. כל הבורות הנבטיים כוסו כמה שכבות של טיח לא חדיר למים, כדי להבטיח את הבור מפני חלחול. הטיח הנבטי היה עשוי תערובת של סיד, חול, פחמים כתושים ואפר, ומכאן צבעו האפור. לפני שטייחו את כתלי־הבור נהגו לסרוק את הקירות במסרק ברזל רב־שיניים. סירוק זה נעשה באלכסון, מן הפינה העליונה ועד הפינה התחתונה שמול. סירוק אלכסוני זה הוא אחד מסימני־ההיכר המובהקים ביותר של האדריכלות הנבטית. הוא נעשה כדי שהטיח יאחז טוב יותר בכתלים ושלא ייפול מהם במשך הזמן, ואמנם מצויים בורות נבטיים רבים שהטיח המקורי עדיין אוטמם והם קולטים מים רבים. אנו נמצא את הסירוק האלכסוני הזה גם בבתים נבטיים שנבנו במאות השנים שלאחר־מכן, שבהם שימש לקישוט בלבד.

בור־מים נבטי לא יהיה שלם בלי שיותקנו בו סמלים דתיים מגינים. את הסמלים האלה היו קובעים בעמוד המרכזי, התומך, שחוזקוֹ הבטיח את עמידות הבור לדורות, או באחד הכתלים. צורתם של סמלים אלה היתה כשל גומחה קטנה או גדולה, מרובעת או מעוגלת, ובמרכזה עמוד־סלע קטן. יש בורות שבהם הותקנה גומחה אחת בלבד, ולעומתם בורות שבהם שלוש גומחות כאלה. החוקרים מאמינים שגומחות אלה הוקדשו לדושרא, האֵל הלאומי של הנבטים, הוא ‘הבעל של הרי־אדום’.

למין התקופה הנבטית התיכונה הם היו תלויים פחות בטיב תִקרת־הסלע של הבורות, וזו הוחלפה לעתים בתִקרה עשויה קימור גלילי, הבנוי אבני־גזית מעולות. בבורות הקדומים, שכולם חצובים בסלע, הותקנו לעתים מדריגות שהוליכו אל תחתית הבור, לשאיבת שארית המים ולניקויו מן המִשקע שהצטבר בו.

במקומות מרוחקים מן הערים הגדולות יותר היו מסווים לעתים את הבורות ומקנים להם צורה של בית־מגורים רגיל. בור־מים כזה, שנשתמר ללא פגע, נתגלה בקִרבת מצד נחל־נקרות, בדרך המוליכה מפֶּטְרָה אל עָבְדַת. השטח שבקִרבת המצד לא התאים לאגירת מים, ולפיכך נחצב הבור במרחק של כמחצית הקילומטר מן המצד. כשטח אגירה נבחרו מִדרונותיהם התלולים של שני הרים הנפגשים בזווית חדה. בזווית חדה זו הותקנה התעלה הצרה שהוליכה את המים הישר אל הבור, שכולו נחצב בסלע. במקום קימור גלילי נבנה על־פני הבור בית רגיל למראה, שתִקרתו נשענה על שלוש קשתות, ולא פתח רגיל וחלונות צרים – הכל כדי לשווֹת לכיסוי הבור מראה של בית־מגורים רגיל ותמים למראה. הנבטים היטיבו לדעת כי בתנאי האקלים של הנגב, שאחוז ההתאדות בו גבוה ביותר, יש לכסות היטב את כל מקווי־המים.

כל זאת באזורים ההרריים של הר־הנגב, שבהם אפשר לאגור מים בדרך זו. שונה הדבר במַמְשִׁית. השטח שעליו נבנתה עיר זו שבור ומקוטע ואין הוא נוח לאגירת מים. לעומת זאת, העמק שלמרגלות העיר חולי וסופג ואילו מדרום לעיר ומזרחה לה מתנשאים הרים גבוהים ותלולים, שגם הם אינם יפים לאגירה. מִגבלות אלה פוצו על־ידי הוואדיות המקיפים את העיר ממערב, מדרום וממזרח. הנחל הראשי, נחל־ממשית, זורם ממערב לעיר, שָׁם הוא רחב ושטוח וזרימתו אִטית, ואילו בקִרבת העיר מתעמק הנחל ונעשה קניון תלול. בקצהו השטוח של הנחל בנו הנבטים שלושה סכרים ארוכים וגבוהים לרוחב הנחל; כך נוצרו שתי בריכות גדולות, ובכל אחת מהן אפשר היה לאגור כעשרת־אלפים מטרים מעוקבים של מים. על הגבעות שלאורך הסכרים נבנו מִגדלים קטנים, לשמירה על מקור־המים היחיד של העיר – האוצר החשוב ביותר שלה.

בעונת־הגשמים, שתחילתה באוקטובר־נובמבר וסופה באפריל־מאי, יש בנחל לפחות שנים או שלושה שטפונות; אולם בדרך־כלל רב יותר מספר הזרימות. לאחר שנאגרים המים בבריכות הגדולות האלה, מניחים למִשקע הרב לשקוע ואז מעבירים את המים בכדים אל הבורות הרבים שנחצבו בבית, בחצרות וברחובות העיר. כשהתמלאו מילאו גם בריכה ציבורית גדולה, וגם היא היתה מקורה בקשתות. זו סיפקה מים לבית־מרחץ ציבורי שנבנה בקִרבתה. כדי להקל את הליכת שואבי המים ובהמותיהם אל הסכרים, התקינו בצלעותיה של הגבעה מדריגות חצובות, שבהן הלכו בבטחה.

16.jpg ממשית. הסכר בנחל ממשית. בכל אזורה של העיר אין מקורות מים איתנים ושטחה אף הוא אינו נוח לאגירת מי גשמים, לכן נבנו בנחל שלושה סכרים גדולים, שביניהם נוצרו שתי בריכות אגירה גדולות ובהן נאצרו בחורף מי השטפונות, היום מכוסים הסכרים במצבר עצום של סחף, להוציא הסכר התחתון, שחלקו העליון גלוי.


בחֲלוּצָה, בירת הנגב הנבטי, שונה הקרקע מאשר בשלושת האתרים שתוארו לעיל. העיר השטוחה שוכנת בלב ים גדול של חולות, שבו נספגת כל טיפת מי־גשם. מאידך גיסא, רחב מאוד הנחל המקיף את העיר, וזרמי־המים השוטפים בו חזקים מכדי שאפשר יהיה לקלוט אותם בסכרים. אולם גם פה פיצה הטבע את הנבטים על מִגבלות אלה ומִפלס מי־התהום גבוה ביותר ואין עומקו עולה על 6 – 10 מטרים. בחֲלוּצָה כרו הנבטים בארות רחבות שאת קירותיהן ציפו אבני־גזית. בארות אלה מסַפקות עד היום מים לבדווים ולעדריהם. בתקופה הרומית המאוחרת שוכללה אספקת המים. באותה תקופה נבנו על־פני השטח בריכות־מים שכל אחת מהן הכילה מאה מטרים מעוקבים מים. בריכות אלה התחברו, כנראה, בחלקיהן התחתונים בצינורות, ובאמצעותם זרמו המים בכוח הכובד מבריכה לבריכה. את המים היו שואבים מן הבאר שעל גדת הנחל אל הבריכה הקרובה ביותר לבאר, וממנה זרמו המים אל הבריכות האחרות. צינורות־חרס הוליכו את המים מכל בריכה אל הבתים שסביבה.

פני־השטח בנִצָנָה שונים מאלה של האתרים האחרים. כאן סופקו המים לעיר הן בבורות חצובים ובנויים והן בבארות עמוקות. באקרופוליס, שעליו נבנו מצודות בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית המאוחרת, נאגרו המים בבורות, כמו בעָבְדַת. אולם בעיר התחתית, שנבנתה על גדות נחל־נִצָּנָה, נחפרו בארות שעומקן מגיע לכדי שישים מטרים בקירוב. לא התברר אם הבארות נכרו בתקופה הנבטית או שייכות הן לתקופה מאוחרת יותר.

לבד מאספקת המים לערים ולתחנות־הדרכים הגדולות, נהגו הנבטים לחצוב בורות רבים לאורך הדרכים; לעתים בור־המים הוא העדוּת היחידה לתרבות האדם בסביבתו.

התנאים האקלימיים של הנגב המרכזי נראים מאיימים ביותר, ושנות הבצורת התכופות אף הן אינן מוסיפות לבטחון החיים. אולם הנבטים התגברו בגאונותם על כל מכשול. במשך חמש השנים שבהן ערכתי תצפיות הידרולוגיות בנחל־הבשור, שעליו שוכנת חֲלוּצָה, למדתי כי יש סיכוי שבאמצע חודש אוקטובר יזרמו המים בנחל. מאידך גיסא, השטפונות הגדולים ביותר חלים באביב, ולעתים אפילו באמצע חודש מאי. מכאן שלאמיתו של דבר היו התושבים המקומיים תלויים בבורות־המים שלהם בלבד במשך ארבעה חודשים בשנה בלבד. תכולת בורות־המים הגיעה לכדי 100 – 300 מטרים מעוקבים, ומספרם בעיר היה גדול מאוד – חלקם בבתים, חלקם ציבוריים, ועל אלה יש להוסיף את מאגרי העתודה שנחצבו במקומות שונים בקִרבת העיר, לעתים במרחק של קילומטרים אחדים ממנה. כמות המים הקטנה ביותר הדרושה לאדם היא חמישה ליטרים, וכך עשוי בור מטוּיח ומוגן לספק מים לא רק לתקופה הקריטית אלא גם לשנות בצורת גמורה, שאינה אורחת של קבע. הנבטים היטיבו לדעת זאת לפני שהעזו להקים את תחנות־הדרכים שלהם בתקופה הקדומה של תולדותיהם, ובוודאי ידעו זאת כאשר החלו להקים בנגב את הערים שלהם.

הנבטים ושכניהם

התקופה שבה החלו הנבטים את התפשטותם המדינית היתה אחת המאושרות ביותר בתולדותיהם. בעשרות השנים האחרונות של המאה הרביעית לפני־הספירה התמוטטה האימפריה הפרסית האדירה וכרעה תחתיה, וכך התרופפה הביקורת על שבטי המִדבריות שעל גבולות האימפריה.

מותו ללא־עת של אלכסנדר מוקדון לוּוה מאבק חריף בין יורשיו. כבר הזכרנו לעיל את כשלונו של אַנְטִיגוֹנוֹס בהכנעת הנבטים. במאה הראשונה לשלטון השליטים ההֶלֶניסטיים במזרח היו הנבטים נתונים לשלטון רופף ביותר של התלמאים של מצרים. בשנת 259 לפני־הספירה ערך זֵנוֹן, פקיד בכיר בחצר המלכות המצרית, ביקור בארץ־ישראל. על־פי הרשימות שהותיר, סיפקו לו ערים מסוּימות ושבטים מסוּימים בעבר־הירדן המזרחי קמח, ובין הספקים היה גם רבאֵל, שֵׁם שנעשה כמאה שנים מאוחר יותר לשם שושלתי בממלכה הנבטית. אם היה אמנם איש זה נבטי אין אנו יודעים בבירור.

ארץ אדום, שבה ישבו הנבטים, נודעה באותה עת בשם גבלנה, שם שמקורו הארמי־הערבי גבל – ‘הר’ – אינו מוטל בספק, והוא מתאר בדייקנות את אופיה.

הקשר הברור היחיד שקִיימו הנבטים עם שכניהם התלמאים היה באיזור הנמצא כיום ממערב לתעלת־סואץ, ששָם מינו השלטונות התלמאים פקיד מיוחד לטפל בענייני הערבים. בקצהו הצפוני של מפרץ־אילת, כנראה במקום שמאוחר יותר היה הנמל בשם אילה, הקימו התלמאים נמל קטן שקראוהו בֶּרֶנִיקָה, על שם מלכתם. לבד מקשרים רופפים אלה הניחו לנבטים לעסוק בשלום ובבטחה בסחר הערבי, שהתנהל לטובתם של כל הצדדים המעורבים בו. נסיונותיהם המעטים של התלמאים לשלוח משלחות כדי לגלות את הדרך להוֹדוּ ולערב לא עבר מעולם את השלבים של מסעות־מחקר.

בראשית המאה הב' לפני־הספירה הוחלפו שליטי ארץ־ישראל והסֶלֶבקים באו במקום התלמאים. עתה נקשרו הקשרים הראשונים בין הנבטים לבין שכניהם היהודים ממערב. בשנת 168 לפני־הספירה ביקש יַסוֹן, הכוהן הגדול הגולה מירושלים, מִפלט בחצרו – נכון יותר באוהליו – של חֲרֵתָת, הטירנוס הערבי. חֲרֵתָת זה מכונה על־ידי החוקרים בשם חֲרֵתָת הראשון; והוא נחשב למלך הנבטי הידוע הראשון. הוא מזוהה עם חֲרֵתָת הנזכר בכתובת הקדומה מחֲלוּצָה שבנגב. שנים אחדות לאחר־מכן התקיימה הפגישה בין יהודה ויונתן, האחים המקבים. מסופר כי נסעו שלושה ימים במִדבר אל מעבר לירדן כדי לפגוש את הנבטים, המכונים בספרי החשמונאים ‘נודדים’. בחשמונאים א מתואר המִפגש בין שני הצדדים כידידותי, אך לא כן בחשמונאים ב. כאן מסופר כי הפגישה החלה בקרב, ולאחר שהנבטים סבלו מפלה הושיטו להם אלה את ידם הימנית והבטיחו לספק ליהודים כבשים ולעזור להם בכל דרך אפשרית. בתום המִפגש פרשו הנבטים לאוהליהם.

כאשר לחץ בכחידס הסורי את המקבים, נשלח יונתן על־ידי אחיו להפקיד את רכושם למשמרת אצל הנבטים. בדרכו אל ארץ־ישראל הותקף יונתן על־ידי השבט הערבי ששמו בני ימרי. אולם המקבים נקמו בהם על־ידי התקפת־פתע שערכו על מחנם, שעה שחגגו משתה־חתונה בקִרבת מידבא מואב.

לאמיתו של דבר אלה הן ההזכרות המעטות היחידות על הקשרים שבין הנבטים וליהודים במאה הב' לפני־הספירה. הקשיים האמיתיים התעוררו כאשר החל אלכסנדר ינאי להרחיב את תחומי־ממלכתו. ההתנגשות הממשית הראשונה התרחשה בעזה:

אולם אַפּוֹלוֹדוֹטוֹס, שר־צבאם של אנשי עזה, התנפל בלילה עם אלפיים שכירים ועשרת־אלפים עבדים על מחנה היהודים, וכל עוד היה הלילה ניצחו אנשי עזה, מפני שהכניסו בלב אויביהם את המחשבה שתלמי הוא שהסתער עליהם. אולם כשבא היום ונתבדתה המחשבה הזאת, הבינו היהודים את האמת ושבו ונערכו ותקפו את אנשי עזה והרגו בהם כאלף איש. אולם אנשי עזה החזיקו מעמד ולא נסוגו לא מחמת מחסור[במזון] ולא משום המון ההרוגים, שכּן קיבלו עליהם לשאת כל סבל, יהיה אשר יהיה, מליפול ביד האויב; ויתר על כן, גם חֲרֵתָת מלך הערבים, עורר את התלהבותם, לפי שציפו כי יבוא לעזרתם. אולם קרה [כך] שלפני־כן נהרג אפּוֹלוֹדוֹטוֹס, שכן לִיסִימַכוֹס אחיו, שקינא בו בגלל תהילתו בקרב אנשי העיר, הרגו וגִייס גדוד־צבא והסגיר את העיר ביד אלכּסנדרוס (יוסף בן־מתתיהו, מלחמות, יג 360 – 361 ).

מאורע זה התרחש בין שנת 101 לבין שנת 96 לפני־הספירה.

גם אם יוסף בן־מתתיהו לא הזכיר זאת, נראה שבעזה, הנמל החשוב ביותר בסחר הערבי, היה מספר ניכּר של נבטים. ממקור קדום יותר, הירודוטוס, אנו למדים שכבר בתקופה הפרסית היו ‘ערבים’ רבים בין תושבי עזה, אולם לא נתברר אם היו נבטים או בני שבט ערבי אחר.

המלך חֲרֵתָת, שלעזרתו ציפו אנשי עזה, מזוהה עם חֲרֵתָת השני, שלו מיוחסים המטבעות הנבטיים הקדומים ביותר.

כיבוש עזה בידי אלכּסנדר ינאי והחרבתה היו מכה קשה ביותר לממלכת הנבטים הגדֵלה והולכת. ללא נמל זה איבדה כל מערכת המאהלים הנבטיים בנגב את תועלתה, וכפי שאנו למדים מתוך מִימצא המטבעות בעָבְדַת ובנִצָּנָה אכן נעזבו אתרים אלה עד לראשית הרבע האחרון של המאה הא' לפני־הספירה.

המאבק בין היהודים לבין הנבטים נמשך. לאחר שהפסידו את עמדותיהם החשובות בנגב ניסו להשתלט על איזור אחר, החורן, שבתקופה ההלֶנֶיסטית היה מכונה אַאוֹרַנִיטִיס. איזור זה, השוכן בדרום־מזרח סוריה, הוא מִדבר בזלת, שערכו החקלאי מועט והוא קשה ביותר לתעבורה. אולם לנבטים פתחה ההשתלטות על איזור זה את הדרך בין המחוזות הנבטיים הדרומיים לבין דמשק, שממנה הלכו דרכים טובות אל חוף ים־־התיכון.

הקרב הבא בין שני הכוחות התרחש בגולן, הארץ הגובלת בחורן ממערב. וכך סיפר יוסף בן־מתתיהו:

לאחר שהכניע את הערבים של מואב וגלעד להיות מביאי מס עובד החריב גם את חַמַתָא, כי לא העז תֵואוֹדוֹרוֹס להתנגש עמו. אולם כשאסר קרב עם עָבְדַת מלך הערבים ונפל ביד מארב בתוך מקומות פראים, שקשה לעבור בהם, נהדף על־ידי המון גמלים לתוך תעלה עמוקה ליד גדרה, כפר בגולן, ובקושי ניצל ונמלט משם והגיע לירושלים (קדמוניות, יג, 374 – 375).

המלך עָבְדַת הנזכר בקטע זה הוא עָבְדַת הראשון, שמלך בראשית המאה הא' לפני־הספירה.

המפלה שנחל אלכסנדר ינאי היו לה גם תוצאות אחרות:

ואלכסנדרוס נמלט אל ההרים… והביאוהו לבסוף לידי מצוקה הזאת,שמסר למלך הערבים את הארץ ואת המקומות שכבש בגלעד ובמואב, כדי שלא ישתתף אתם במלחמה שנלחמו בו (שם, 279 – 382)

קטע מעט מעורפל זה דורש הסבר. אלכּסנדר ינאי נחל שתי מפלות רצופות, האחת שנזכרה לעיל ואחת שנחל מידי דֶמֶטריוֹס השלישי אַאוֹקִירוֹס, מלך סוריה, באיזור שומרון. אלכּסנדר נעזב על־ידי שכירי־חרבו היוונים, והיחסים בינו לבין נתיניו היהודים נעשו מתוחים ביותר. מפחד מלך הערבים, אולי עָבְדַת עצמו, שמא יצטרף גם הוא אל אוֹיביו היהודים, בחר אלכּסנדר לפייס את הנבטים בכך שהשיב להם את כיבושיו בגלעד ובמואב, השכנות של אדום הנבטית.

כך היה המצב בשנת 90 לפני־הספירה, בקירוב. כוחם המתעצם של הנבטים עורר חששות בחצר־המלוכה הסֶלֶבקית של סוריה. בשנת 87 – 88 לפני־הספירה כבש אלכּסנדר השנים־עשר דִיוֹנִיסוֹס את דמשק ועלה פעמים על הנבטים. אנו חסרים את פרטי המסע הראשון, אולם המסע השני מתואר בפרטות בכתבי יוסף בן־מתתיהו. אַנטיוֹכוֹס, השליט הסֶלֶבקי האחרון של סוריה, תכנן לעבור ביהודה ולעלות על הנבטים מאחור. אלכּסנדר ניסה לחסום את דרכו ואז –

אחר־כך בא לדמשק אנטיוכוס המכונה סִיוֹנִיסוֹס, אחיו של פיליפּוֹס, שטען למלוכה ותפס את השלטון בעיר, ומלך… וכששמע אנטיוכוס את המעשה בפיליפּוֹס, חזר מערב ויצא מיד למסע־מלחמה ובא ליהודה עם שמונת־אלפים חיילים חמושים ושמונה־מאות פרשים. ואלכּסנדרוס, שפחד מפני הסתערותו, חפר תעלה עמוקה החל בכפר־סבא, הקרויה כיום אַנְטִיפַּטְרִיס, עד ימה של יפו: מקום זה בלבד היה נוח להתקפה. והוא הקים חומה והציב מגדלים של עץ ורווחים בין המגדלים במדיה של מאה ושישים רִיס, וחיכה לאנטיוכוס. אולם אנטיוכוס שרף את כל אלה והעביר [בדרך] זו את חילו לערב. תחילה נסוג הערבי, ואחר־כך הופיע פתאום עם עשרת־אלפים פרשים. אנטיוכוס התייצב נגדם ונלחם בעוז ומת, [כשהוא] מנצח והולך, בבואו לעזרת פלוגה שנמצאה מצוקה. וכשנפל אנטיוכוס ברח גם צבאו [ונמלט] לכפר כַּנָה, שָׁם גועו רובּם ברעב (שם, 397 – 391)

אף כי אין הדבר בטוח, נראה שקרב זה נערך בצפון־מזרח הנגב, בקִרבת ים־המלח. היה זה הניסיון האחרון שעשו גורמים חיצונים לעלות על הנבטים.

בשל אי־היציבות בחצר־המלוכה היוונית בסוריה החליטו תושבי דמשק להזמין את חֲרֵתָת השלישי מלך הנבטים, יורשו של עָבְדַת הראשון, לבוא ולשלוט עליהם. חֲרֵתָת ניצל את ההזדמנות, עלה על אלכּסנדר ינאי והביסוֹ בלב הממלכה. ימי־שלטונו של חֲרֵתָת בדמשק לא האריכו ימים, אולם אחת התוצאות של שלטון זה היתה טביעת שורה של מטבעות בין השנים 84 – 72 לפני־הספירה ובהן מכונה המלך הנבטי בתואר פִילְהֶלֶנוֹס – ‘אוהב היוונים’. תוצאה אחרת, חשובה יותר לנבטים, היתה בניית מִבצר נבטי בחורן.

גם אם שררו יחסי־שלום בין הנבטים לבין אלכּסנדרה, יורשתו של אלכּסנדר ינאי, היה חֲרֵתָת דרוך תמיד לפעולה. לעניין זה אופינית פִסקה אחת מדברי יוסף בן־מתתיהו:

… ותהיה זאת חרפה להם ולה, למלכה, אם היא תזנח אותם ואויבי בעלה הם שיקבלום: שכן חֲרֵתָת הערבי והשליטים יחשיבו מעל לכל דבר, אם יוכלו לגייס כשכירי־צבא אנשים כאלה, שלשמע שמם היה לפנים פחד נופל עליהם (שם, 414).

קטע זה עניינו במפלגות הניצות ביהודה, שחֲרֵתָת עשוי היה לנצל את הניגודים ביניהן כדי לקדם את ענייני הנבטים.

היחסים בין הנבטים לבין היהודים התהדקו יותר בתקופת המאבק בין הוֹרְקַנוֹס ואַרִיסְטוֹבוֹלוֹס, יורשי אלכּסנדר. אז החלה עלייתו של הורדוס אַנְטִיפֹּטֶר, אציל ממוצא אדומי, שנשא אשה נבטית. אַנְטִיפֹּטֶר, אביו של הורדוס הגדול, תמך בהורקנוס ושכנע אותו לפְנות אל הנבטים לעזרה:

וכשראה אַנְטִיפַּטְרוֹס שהוֹרְקַנוֹס אינו שועה לדבריו, לא פסק מלהעיז לפניו ולהוציא דיבה על אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס יום־יום, שרוצה הוא כביכול להורגו, והפציר בו ויעץ לו לברוח אל חֲרְתָת מלך הערבים, [וסוף־סוף] פיתהו, כי הבטיח לו, שאם יישמע [לו] יהיה גם הוא לו לבעל־ברית. כיוון ששמע הוֹרְקַנוֹס את הדברים חשב כי [אמנם] טוב לו לברוח אל חֲרְתָת, שהרי ערב גובלת ביהודה. אולם הוֹרְקַנוֹס שלח תחילה את אַנְטִיפַּטְרוֹס אל מלך הערבים לקבל מידו ערובות,שלא יסגירנו לאוֹיביו אם יבוא אליו כמבקש חסוּתו. אַנְטִיפַּטרוֹס קיבל את הערובות, וחזר אל הוֹרְקַנוֹס לירושלים. וכעבור זמן לא רב לקח אותו והתגנב בלילה מן העיר ועבר דרך ארוכה ובא והביאוֹ אל [העיר] הקרויה פֶטְרָה. ששָם היה ארמונו של חֲרֵתָת. והואיל ואַנְטִיפַּטְרוֹס היה ידידו המובהק של המלך ביקש [ממנו] להחזיר את הוֹרְקַנוֹס [לכסאו] ליהודה. בכל יום עשה זאת, ולא הניח מזה, ולא עוד אלא שהגיש לו לחֲרֵתָת גם מתנות, [עד] שפיתהו. יתר על כן, גם הוֹרְקַנוֹס הבטיח לו כי לאחר שיוחזר [לכסאו] ויקבל את המלוכה ישיב [לחֲרֵתָת] את הארץ ואת שתים־עשרה הערים שלקח אביו אַלֶכְּסַנְדרוֹס מן הערבים. ערים אלה היו: מידבא, לב, מעלה הלוחית, הערבה [= נחל־הערבים], עגלת, [צער], חורונים, שלישיה, אריאל, חלוצי [מואב], אדמה. כשקיבל חֲרֵתָת הבטחות אלה יצא למלחמה על אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס עם חמש ריבואות פרשים וחיל־רגלי וניצחו במערכה. לאחר הניצחון עברו רבים אל הוֹרְקַנוֹס, ואַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס נשאר לבדו וברח לירושלים. ומלך הערבים הוליך את כל צבאו ותקף את בית־המקדש וצר על אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס. גם העם התחבר אל הוֹרְקַנוֹס והשתתף אתו במצור, ורק הכוהנים נשארו עם אַרִיסטובּוֹלוֹס. וחֲרֵתָת תקע את מחנה הערבים ואת מחנה היהודים זה ליד זה ושקד על מצור בעוז. מעשים אלה אירעו בימי חג־המצות, שהננו קוראים לו פסח (קדמוניות יד, 14 – 21).

עתה הופיעה רומא על בימת ההיסטוריה במזרח. אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס שיחד את סְקַאוּרוּס, (סְקַבְרוּס) מצביא צבאו של פּוֹמְפֶּיוּס בסכומי־כסף גדולים, וזה ציווה על חיל הנבטים לסגת מיהודה; שאם לא כן, אִיים סְקַאוּרוּס, יעלה עליהם פּוֹמְפֶּיוּס עצמו. הנבטים נאלצו לסגת אל המזרח, והגיעו בנסיגתם על פילדלפיה, רמת־עמון העתיקה.

מאורעות אלה התרחשו בשנת 63 לפני־הספירה. עוד באותה שנה נשלחה משלחת צבאית רומית לענוש את הנבטים על התערבותם בעניינים לא־להם. המשלחת לא הגיעה מעולם אל ארץ הנבטים כי באותו זמן פרץ קרב בפאפירון שליד יריחו בין אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס לבין הוֹרְקַנוּס שנעזר על־ידי הנבטים. מאורע זה, וכן מאורעות בין־לאומיים חשובים שהתרחשו באותה עת הצילו את הנבטים מעונש.

כאשר התבסס שלטונה של רומא ביהודה, יצא סְקַאוּרוּס בשנת 62 לפני־הספירה למסע על פֶּטְרָה. יוסף בן־מתתיהו הותיר שני תיאורים של מסע זה:

בימים ההם פרץ סְקַאוּרוּס בארץ ערב, אך נבצר ממנו להגיע עד פֶּטְרָה מפני קשיי הדרכים. הוא החרים את כל הארץ סביב, אף כי תלאה קשה מצאה אותו: חיל צבאו התענה ברעב והוֹרקַנוֹס עזר לו בצרה ושלח אליו צידה בידי אַרִיסְטוֹבּוֹלוֹס, וסְקַאוּרוּס ידע כי אַנְטִיפַּטְרוֹס הוא איש־שלום לחֲרֵתָת ושלח אליו לדבר עמו, כי ישלם לו כסף, והוא ישים קץ למלחמה. הערבי התרצה לשלם שלוש־מאות כיכר, ואחרי זאת עזב סְקַאוּרוּס עם חילו את ארץ ערב (מלחמות א, 159).

וסְקַאוּרוּס יצא למלחמה על פֶּטְרָה של ערב; ומאחר שהיתה קשה לכיבוש השחית את סביבתה. וכאשר רעב הצבא סיפק לו אַנְטִיפַּטְרוֹס בפקודת הוֹרְקַנוֹס אוכל מיהודה ושאר דברים שהיה זקוק להם. אף נשלח אַנְטִיפַּטְרוֹס על־ידי סְקַאוּרוּס בשליחות אל חֲרֵתָת, הואיל והיה חוזה־ידידות ביניהם, והוא שידלו לתת כסף [לרומאים] שלא תושחת הארץ, והוא עצמו ערב לשלוש־מאות כיכר. בתנאים אלה הפסיק סְקַאוּרוּס את המלחמה, והוא רצה בזה לא פחות משנשתוקק לכך חֲרֵתָת (קדמוניות, יד, 80 – 81).

דרך מכובדת־למחצה זו לסיום הניסיון הכושל של הרומאים לפגוע בנבטים היו לה גם תוצאות בטביעת המטבעות. כאשר שב סְקַאוּרוּס לרומא, כעבור שנים אחדות, הטביע שם מטבע ניצחון שבו נראה המלך חֲרֵתָת כורע לרגלי גמל, סמלה של ממלכת השיירות הנבטית, ומתחת להם הכתובת ‘המלך חרתת’. ויש לזכור: כאשר הוטבע מטבע זה בשנת 58 לפני־הספירה היו עדיין הנבטים נודדים, ישובי אוהלים, וקל יותר לאסור את הרוח מאשר להכניע נודדים.

עם מותו של חֲרֵתָת השלישי בשנת 60 לפני־הספירה, בקירוב, ועלייתו של מלכו הראשון לכס־המלוכה, אין מרבים לשמוע על הנבטים. יוסף בן־מתתיהו הזכיר מאורע שחל בשנת 55 לפני־הספירה כאשר גַבִּינְיוּס שימש נציב רומא בסוריה: ‘וגַבִּינְיוּס בא אל ירושלים וסידר את המדינה כרצון אַנְטִיפַּטְרוֹס ומשם עלה על הנבטים והיכה אותם במלחמה’ (מלחמות, א, 178).

אם אמנם נחלו הנבטים מפלה כלשהי, הרי שלא הותירה כל עקבות. במחצית השנייה של המאה הא' לפני־הספירה לקחו הנבטים חלק במלחמות הפנימיות ברומא. בשנת 47 באו לעזרתו של קיסר שנלחם באותה עת בפרתים, בצרפם יחידות חיילים נבטיים אל חיל־המשלוח של הוֹרְקַנוֹס.

מעורבות רבה יותר, הן של הנבטים והן של היהודים, במלחמות רומא החלה משנת 40 לפני־הספירה, כאשר הורדוס הגדול עלה לשלטון במקום אביו אַנְטִיפַּטֶר, שהורעל שנים אחדות קודם־לכן. היהודים והנבטים נאלצו עתה לבחור בצד זה או אחר בין הנאבקים על השלטון ברומא. היהודים בחרו באַנְטוֹנִיוּס, ואילו מלכו הנבטי תמך בפרתים; כך השיבו הנבטים להורדוס שבא לבקש עזרה:

ועוצם הרעות, ששתו עליו סביב, לא הבהיל את הורדוס, אלא עשאוֹ להוט לחבל תחבולות למעשים נועזים. כי הלך אל מלכו מלך הערבים, שהִרבה להיטיב עמו קודם לכן, כדי לקבל גמולתו [ולהשיג] ממנו כסף בשעה שהוא זקוק לו ביותר, אם בתורת הלוואה ואם כמתנה, מאחר שהוא [מלכו] קיבל כספים רבים ממנו. שהואיל ולא ידע את גורל אחיו, בהול היה לפדות אותו מיד האויבים והיה [מוכן] לשלם בכסף פדיונו עד שלוש־מאות כיכר. מטעם זה הביא אתו גם את בנו פצאל, שהיה בן שבע, למוסרו כבן־תערובות לערבים. אז באו לקראתו שליחים מאת מלכו, שגזר עליו בפיהם לחזור, כי הפרתים אסרו עליו לקבל את הורדוס. הוא השתמש בתואנה זו שלא לפרוע חובותיו, וגם ראשי הערבים דחפוהו לכך, כדי לגזול את הפקדונות שלקחו מאת אַנְטִיפַּטְרוֹס. השיב להם [לשליחים] הורדוס, שהוא בא אליהם לא לגרום להם צרות, אלא רק לדבר על הענייני החשובים לו ביותר (קדמוניות, יד, 370 – 373).

הורדוס לא היה האיש שישכח לנבטים התנהגות מחפירה זו. ממקור אחר, מדִיוֹן קַסְיוּס (5, 41, 48) אנו שומעים שמלכו התחייב לשלם סכום־כסף גדול לקיסר כקנס על העזרה שהושיטו הנבטים לפרתים במלחמתם נגדו.

דִיוֹן קַסְיוּס, פּלוטַרְך ויוסף בן־מתתיהו סיפרו כולם על הנדוניה שנתן אַנְטוֹנְיוּס לקליאופטרה. נכללו בה ההכנסות שנבעו מאחוזות מסוּימות של הורדוס ושל מלכו. מלכו התחייב לתת את ההכנסות הנובעות מאיזור ‘הים הפנימי’, הוא כנראה ים־המלח, שהנבטים הוסיפו להפיק ממנו את הביטומן, כפי שעשו בדורות קודמים. המקורות מספרים שהורדוס חכר את ההכנסות מאת קליאופטרה וכך נעשה אחראי לתשלומן. במשך זמן־מה דִייק מלכו בתשלומיו, אולם עד־מהרה עייף והחל לפגר בהם.

סוף־סוף הגיע הזמן שהורדוס יכול היה להיפרע מן הנבטים על כל החובות שחבו לו:

וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּם, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אַנְטוֹנְיוּס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום בו תפסה אותו אחות אַנְטִיגָנוֹס. אבל בעורמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אַנְטוֹנְיוּס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו כי יעצה המלכה דבר בליעל על שני המלכים והסיתה את אַנְטוֹנְיוּס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחושבה למצוא אחת משני אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה – תמשול היא בארץ ערב, ואם ינגף במלחמה – תשלוט ביהודה. כך קִוותה להפיל את אחד השליטים בידי השני ( מלחמות, א, 365).


הורדוס השתמש בדִיוֹן שבחלק הצפוני־המזרחי של ממלכתו כבסיס לפעולה. הנבטים נחלו מפלה וניסו לרכז את חייליהם בקַנַתָה (קְנָת), מרכז נבטי חשוב בחלקו המערבי של החורן. בעזרתם של תושבי קַנַתָה, וכן גם של אַתֵּינִיּוֹן, אחד המצביאים של חיל קליאופטרה שעיין את הורדוס, הנחיתו הערבים הנבטים מכה לצבאות הורדוס, שלדברי יוסף בן־מתתיהו נלוותה לה שחיטה נוראה. הורדוס עצמו הופיע בשדה המערכה כשהוא מוליך תגבורת, אולם אחר את המועד:

זמן קצר אחרי הפורענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סיבת המגיפה הזאת היתה כי המרו שרי־החיילים את פיו: הם לולא התחוללה המלחמה פתאום כי אז לא מצא לו אַתֵּינִיּוֹן שעת־הכושר למלא את מזימתו הרעה. הורדוס מיהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה ייסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאוֹיביו, והנה נוספה לו פורענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אַקְטְיוּם רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־ספור, וגם שלושים־אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אונה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אומץ. הם חשבו כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלִבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומיהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלוהיהם את צירי היהודים אשר נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בהם עוד רוח מעוצם הפגעים, אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו וניסה לחזר את רוחם, בדברו אליהם… (מלחמות, א, 370 – 371).

נאומו של הורדוס לפני חייליו היה ארוך ביותר, וקרוב לוודאי שלא נישא מעולם, כפי שהדבר נעשה לעתים קרובות בספרות ההיסטורית היוונית העתיקה; להלן מעט פנינים מנאום זה:

מוזר הדבר בעינַי כי אחזה אתכם פלצות היום הזה. אילו למראה נגעי האלוהים נפלה רוחכם בקִרבכם, החרשתי – אך לא יאות לאנשי־חיל להימוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להיחבא מפני האוֹיב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלוהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין כי לא בכלי־מלחמתם ולא בכוח ימינם הם בוטחים הפעם, אלא באסון אשר קרה אותנו פתאום (מלחמות, א, 373).


הורדוס ערך את צבאו וחצה את הירדן. הפגישה עם הנבטים נערכה בסביבות פילדלפיה, לא הרחק מלב ארץ הנבטים. לאחר התכתשויות קלות במשך כמה ימים נחלו הנבטים מפלה ניצחת:

ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסידר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם לא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אֶלְתֶּם נמוג מפחד, ולכן ניגשה מלך והשחית את החיל [הסוכך על מחנה האויבים]. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את עורפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת־אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵיל. והורדוס הקיפם ושם עליהם מצור וכבר היו עתידים להיכנע מפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. המלך קיבל את שלוחיהם בגאווה ובבוז, ועוד הרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש־מאות כיכר כופר פדיון־נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקִרבם, יצאו המונים־המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמישה ימים נאסרו מהם ארבעת־אלפים איש בנחושתיים. וביום השישי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת־אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערב ובצר את רוח גאון אנשיה, עד אשר נבחר לראש על־ידי העם (מלחמות, א, 384 – 385).

מלחמה זו הסתיימה בשנת 31 לפני־הספירה. הוֹרְקַנוֹס, שחשש כי הורדוס מתכוון לרצחו, ביקש מִפלט אצל מלכו המלך הנבטי המובס. הלה הסכים לא רק לתת להוֹרְקַנוֹס מִפלט, אלא לכל היהודים התומכים בו. הוא הציע גם לסַפק חיילים שילוו את הפליטים. אולם מרגלי הורדוס גילו את חליפת־המכתבים בין הצדדים, והוֹרְקַנוֹס הוצא להורג (השווה: קדמוניות, טו, 165 – 178).

מהערת־שוליים אצל יוסף בן־מתתיהו מסתבר מותו של מלכו (מלחמות, א, 440). דברי־ימיו של עָבְדַת השני (30 – 9 לפני־הספירה), יורשו של מלכו הראשון, שייכים כבר לפרק אחר בתולדות הנבטים.



 

חלק ב: הולדתה של ממלכה


הנבטים במערכת הגיאופוליטית

כאשר חלף המאבק הפנימי ברומא והרוחות במזרח שקטו, כבר היו הנבטים שולטים בממלכה שכללה את הנגב וסינַי במערב, את אדום וחלק ניכּר ממואב במזרח, וכנראה גם את חורן בצפון. בשנת 23 לפני־הספירה נתן אוֹגוּסְטוּס את השלטון בחורן להורדוס, אולם הדבר לא מנע את הנבטים להקים שם עיר ולבנות כמה מרכזים דתיים. אין ספק שהנבטים שלטו גם במדבר החובק את שטחי עבר־הירדן המזרחי, ובאמצעותו קִיימו את הקשר בין דרום ממלכתם וצפונה.

כפי שהיה בתקופה הקדומה, נתמזל מזלנו גם בתקופה זו, ובידנו מקור היסטורי המספר על הנבטים בעשרות השנים האחרונות של המאה הא' לפני־הספירה ובשנים הראשונות של הספירה הנוצרית.

היסטוריון זה, לאמיתו של דבר גיאוגראף, אם אמנם אפשר לעשות הבחנה חדה בין שני ענפי מדע אלה בתקופה זו, פתח את הדיון באזורנו בצפון, בסוריה:

דמשק היא עיר נכבדה ביותר, יכול אני לומר שהיתה העיר המפורסמת ביותר באותו חלק של העולם למן ימי האימפריה הפרסית. מעל לסוריה [היינו, מדרום] יושבים שני האזורים המכונים טְרַכוֹנִים. מעֵבר להם שוכן האיזור המאוכלס בתערובת של ערבים ויְתוּרים. איזור זה יש בו הרים שקשה לעבור בהם, וכן גם מערות עמוקות מאוד שבימים שנערכות בהם פשיטות כגון אלה הנערכות נגד אנשי איזור דמשק, יכולים למצוא בהן מִפלט ארבעת־אלפים נפש במערה אחת. הברברים הדרים באותו איזור נהגו לפשוט על הסוחרים הבאים מערב המבורכת; אולם עתה, לאחר שחבורת השודדים של זִינוֹדוֹרוֹס נמחצה על־ידי הרומאים שהשליטו תנאי ביטחון נאותים, אין הסכנה גדולה יותר (סטרבון, גיאוגראפיה, 16, 2, 20).

תיאור זה של החורן, ככל שהוא קצר, משרטט בנאמנות את אופיו הגיאוגראפי המיוחד. בזמן זה, ברבע האחרון של המאה הא' לפני־הספירה, כשהרומאים השליטו תנאי ביטחון נאותים באיזור, החלו הנבטים במִפעלי־הבנייה הגדולים שלהם בו.

המחוז הנבטי הדרומי מתואר בנפרד:

לאחר־מכן, בקִרבתה של אשקלון, באים אל הנמל של העזתים… משָׁם, מסופר, יש דרך יבשתית לאילה, השוכנת בראש המפרץ הערבי מהלך אלף מאתיים ושישים איסטדיות. למפרץ זה שתי זרועות, האחת המשתרעת אל תוך ערביה ועזה, והיא מכונה הזרוע האילניתית [היינו מפרץ־אילת], על־שם העיר השוכנת בה; והאחרת, המשתרעת אל עבר מצרים בסביבות העיר הֵירוֹאוֹנפּוֹלִיס, שהמעבר אליה מפֶלוֹסְיוֹן קצר יותר. המסעות היבשתיים נערכים על גב גמלים דרך המדבר ואזורים חוליים. במסעות אלה אפשר לראות זוחלים רבים (גיאוגראפיה 16, 2, 30).

סְטַרַבּוֹן שמר גם על מסורת על הקשרים שבין האדומים, התושבים הקדומים של אדום, לבין הנבטים:

ובאשר ליהודה: בחבלים המערביים המשתרעים לעֵבר [הר] קַסְיוּס, שוכנים בהם אדומים ובהם נמצא גם האגם [ים־המלח?]. האדומים הם נבטים, אולם בגלל מרד שפרץ בארץ הם גורשו משָּם, הצטרפו ליהודים, וקיבלו את מִנהגיהם (גיאוגראפיה, 16, 2, 34).

ואמנם נכון הוא כי לאחר חורבן בית ראשון העבירו הבבלים את האדומים לדרומה של יהודה, וכך נפתחה ארץ אדום להתיישבותם של הנבטים.

התיאור הגיאוגראפי של ערביה מושתת בחלקו על תיאוריו של אַרְתוֹסְטֶנֶס מקירנה בצפון־אפריקה, אחד הגיאוגראפים הראשונים שביסס את תצפיותיו על חישובים מאתימאטיים:

אולם אני שב לדברי אַרְתוֹסְטֶנֶס, המפרש את דעותיו בעניין ערביה. הוא אומר: החלק הצפוני, המִדברי, של ערביה, השוכן בין ערב המבורכת לבין חילַת סוריה ויהודה, משתרע עד למפרץ של הים הערבי, המתמשך מן העיר הֵירואונְפּוֹלִיס, והיוצר מִפרץ של הים הערבי סמוך לנילוס. המרחק של פֶּטְרָה של הנבטים ואל בבל הוא חמשת־אלפים ושש מאות אסטדיות כאשר המסע נערך בכיוון זריחת השמש. המסע נערך בשטחי השבטים הסמוכים אל השבטים הערביים, כוונתי לנבטים, לחאולותים ולהגריים. מעֵבר [היינו, מדרום] לאלה שוכנת ערב המבורכת, המשתרעת במרחק של שנים־עשר אלף אסטדיות לדרום, אל הים־האטלנטי (גיאוגראפיה, 16, 4, 2).

לאחר־מכן בא תיאור מפורט של ערב, שבטיה, סגולותיה וייצור הבשמים שבה.

המקור האחר שסְטַרַבּוֹן שאב ממנו הוא אַרְתֶמִידוֹרוֹס, שחי במאה הב' לפני־הספירה:

בתחילה, כשהוא פותח בפּוֹסֵידִיוֹן, הוא מתאר את הערבים השוכנים לאורך המפרץ הערבי, מנגד לארץ הטְרוֹגְלוֹדִיטִים [היינו, ‘ארץ שוכני־המערות’, השכנים של האתיופים באפריקה]. הוא אומר שפּוֹסֵידִיוֹן מרוחקת יותר מן המפרץ האילניתי, וכי בקִרבתה של פּוֹסֵידִיוֹן יש מטע־תמרים שיש בו מים רבים. מטע זה אין ערוך לערכו, כי הארץ סביב חמה, חסרת מים וללא צל. הוא מוסיף ומספר כי המטע מצטיין בפוריותו, וכי משגיחים עליו גבר ואשה, המתמנים לתפקיד זה בכוח הירושה. הם לבושים עורות של חיות, ניזונים מן התמרים; אולם בגלל מספרן הרב של חיות־הבר, הם מתגוררים על העצים ושָׁם הם ישנים (גיאוגראפיה, 16, 4, 18).

אין ספק כי מטע זה, שכבר תיארוֹ דִיוֹדוֹרוֹס, אינו אלא הנווה של פיראן.

לאחר־מכן באים אל אי כלבי־הים, המכונה כך בשל מספרן הרב של החיות ממין זה השוכנות בו [ואולי הכוונה היא לפרות הים, הרבוֹת במפרץ גם היום]. ליד האי יש מצוק־ים המשתרע עד לערביים הנבטים, כפי שהם מכונים, ואל עבר ארץ פלסתינה, שאליהן מביאים המִינֶאִים והגְראים וכל בני העמים האחרים את מטעני התבלים שלהם… ואז הוא מתאר את מהפרץ האילניתי, ואת ארץ הנבטים, ארץ רבת תושבים, שיש בה מרעה רב. הם חיים גם על האיים הסמוכים לחוף. הנבטים האלה חיו לפנים חיים של שלווה, אולם אחר־כך החלו לרדת ברפסודות ולפשוט על הספינות של אנשים המפליגים ממצרים. אולם הם שילמו את המחיר המלא על מעשיהם כאשר צי חצה את הי ם ופשט בארצם ובזזה.

לאחר־מכן באים אל מישור שיש בו עצים ומים רבים והוא מלא חיות־בית, ובין השאר גם פרדים. יש בארץ זו שפע רב של גמלי־בר, צבים, יעלים, וכן גם אריות רבים, נמרים וזאבים (גיאוגראפיה, 16,4,189).

אף כי אין ביטחון גמור בכך, נראה שסְטַרַבּוֹן התייחס בקטע זה, וכן גם בקטעים שאחריו, לחלק הצפוני־המערבי של חצי־אי ערב. עתה תואר אחד השבטים החיים בחבל־ארץ זה:

לאחר־מכן באים אל קטע חוף מסולע, ואחר־מכן באים אל מפרצים אחדים ואל ארץ של נודדים המוציאים את מחייתם מגידול גמלים. הם משתמשים בגמל למלחמה, עליהם הם נוסעים ממקום למקום והם ניזונים מבשרם ומחלבם… אין אני מזכיר את שמותיהם של רוב השבטים האלה, הן בגלל חשיבותם המעטה, והן בגלל הצלצול המוזר של שמותיהם (גיאוגראפיה 18, 4, 18).


לאחר הקדמה כללית זו נזכרים הנבטים עצמם:

העם הראשון מעל [מדרום] לסוריה החי בערב המבורכת הם הנבטים והשְבאים. לפני שנכנעו לרומאים היו נוהגים לעתים קרובות לפשוט על סוריה, אולם כיום גם הם וגם הסורים כנועים לרומאים. פֶּטְרָה היא המטרופולין של הנבטים. היא שוכנת במקום שהוא עצמו שטוח ומישורי, אולם הוא מבוצר בסלע המקיף את המקום סביב. הצד החיצון של סלעים אלה הוא מצוקי ותלול, אולם בפנים יש שפע רב של מעיינות, הן לצורכי הבית, הן להשקיית גנים. מחוץ לתחום הסלע, הארץ כולה היא מדבר, ובייחוד אותם חלקים הפונים אל עבר יהודה. פה מצוּיה גם הדרך הקצרה ביותר אל יריחו, מהלך שלושה או ארבעה ימים, וכן גם אל מטע עצי התמר [נווה פיראן?], מהלך של חמישה ימים.

סטְטַרַבּוֹן תיאר את מערכת־השלטון הנבטית, כפי שראה אותה ידידו הפילוסוף אַתִינוֹדוֹרוֹס:

פֶּטְרָה נשלטת תמיד על־ידי מלך מן המשפחה המלכותית. לצד המלך עומד אפוטרופוס, שהנבטים מכנים בשם ‘אח’. שלטון הארץ טוב ביותר, ומכל מקום, אַתִינוֹדוֹרוֹס, פילוסוף וידיד שלי, היה רגיל לתאר את השלטון שלהם בהערצה, וסיפר כי ראה במקום רומאים רבים ואנשים זרים רבים אחרים השוהים שָׁם, וכי הזרים היו תובעים לעתים קרובות זה את זה למשפט, הן אחד נגד השני, הן נגד המקומיים; אולם מעולם לא ראה שהמקומיים יתבעו זה את זה לדין, וכי הם חיים בשלום זה עם זה (גיאוגראפיה, 16, 4, 21).

ועוד:

הנבטים הם עם נבון, וכל מעייניהם נתונים לעשיית רכוש, עד כי הם קונסים בפומבי את אלה שרכושם פוחת ומהללים את אלה המרבים את רכושם. אין להם אלא עבדים מעטים, ולפיכך משרתים אותם על־פי רוב בני־עמם שלהם, או שהם משרתים האחד את השני או שכל אחד משרת את עצמו. כוחו של המִנהג הזה יפה גם בדבר מלכיהם. הם נוהגים לסעוד במשותף בקבוצות של שלושה־עשר נפש, ובכל משתה עומדות לרשותם שתי נערות־מזמרות. המלך עורך משתאות מפוארים, אולם אין איש שותה בהם יותר מאשר אחד־עשר גביעי־יין, ובכל פעם הם משתמשים בגביע־זהב אחר.

המלך נוהג מנהג דימוקראטי, ולבד שהוא משרת את עצמו, הוא אף נוהג בבוא תורו לשרת את האחרים. הוא מוסר דין־וחשבון על ענייני המלוכה לעתים מזומנות, ולעתים בוחנים את אורח־חייו.


17.jpg עבדת. פסלון גמל נבטי

מפני שבתיהם עשויים אבן, הם יקרים ביותר, אולם בגלל השלום השורר בארצם אין עריהם מוקפות חומה. רוב הארץ שופעת עצי־פרי, לבד מן הזית, ובמקומו הם משתמשים בשמן שומשומין. לכבשיהם צמר לבן, ושוריהם גדולים; אולם אין בארצם סוסים. גמלים מסַפקים להם את השירותים של הסוסים.

הם אינם נוהגים ללבוש טוניקות, ולבושם הוא איזור חלציים, וסנדליים לרגליהם, וכך הדבר גם במלכיהם, אלא שלבוש האיזור של מלכיהם צבעו ארגמן.

חלק מן הדברים שהם צורכים מיובא מארצות אחרות, ואילו דברים אחרים מקומיים; כך, למשל, זהב וכסף ורוב הבשמים, אולם נחושת, ברזל, בגדי ארגמן, סטירכס, כרכום, קוסטריה, עבודות פיתוחים, ציורים וכן דברים יצוקים אינם מיוצרים כלל בארצם.

ומתמיה ביותר הוא המשפט:

למתים שלהם הם מתייחסים כמו לדומן, כפי שאומר הרקליטוס: ‘ראוי להם לגופות המתים שיושלכו החוצה יותר מן הדומן’. לכן הם שורפים גם את גופות מלכיהם ליד ערימות־הזבל. הם עובדים לשמש, ובונים מזבח על גג־ביתם, שעליו הם נוסכים ומבעירים לבונה יום־יום (גיאוגראפיה, 16, 4, 26).

סְטַרַבּוֹן, פְּלִינְיוּס הזקן, דִּיוֹן קַסְיוּס ויוסף

בן־מתתיהו מספרים כולם על מאורע אחד, שהיה מכריע בגורלה של ממלכת הנבטים במשך כחמישים שנים ותוצאתו היא שהיתה הסיבה לפריחתה הגדולה במשך תקופה זו.

בשנת 25 או 24 לפני־הספירה, כאשר שהה הקיסר אוגוסטוס במצרים, נשלחה משלחת לערב כדי לתור את הארץ. סְטַרַבּוֹן, שהקדיש לתיאור זה מקום רב, כך ראה את התפתחות הדברים:

רבות מן התופעות המיוחדות לערב נתגלו בעקבות מסעם של הרומאים נגד הערבים שנערך בעת האחרונה, בימיַי־שלי, בפיקודו של אֵילִיּוּס גַּלוּס. הוא נשלח על־ידי אוגוסטוס קיסר לתור את השבטים והמקומות, ולא רק בערב, אלא גם באתיופיה, מפני שקיסר תר בעצמו את ארץ שוכני המערות הסמוכה למצרים, והיא קרובה גם לערב, וכן גם למפרץ הערבי הצר המפריד בן הערבים לבין שוכני המערות. לפיכך תכנן תכנית שלפיה יזכה בשיתוף־פעולה של הערבים, ואם הדבר לא יעלה בידיו – לשלוט בהם. שיקול אחר לעריכת המסע הזה היו הידיעות מזמנים קדומים שהערבים עשירים ביותר, כי הם היו נוהגים למכור בשמים ואת האבנים היקרות ביותר תמורת זהב וכסף, אולם הם־עצמם לא קנו דבר בתמורה לכסף שקיבלו מן האחרים. לכן הוא ציפה שיהיו לו קשרים עם ידידים עשירים או שישלוט באוֹיבים עשירים. הוא קיבל עידוד גם מן התקווה שיזכה בעזרת הנבטים, מאחר שהם היו ידידותיים והבטיחו לשתף־פעולה עמו בכל דרך אפשרית.

בגלל שיקולים אלה יצא אֵילִיּוּס גָּלוּס למסע שלו. אולם האפוטרופוס הנבטי, שוּלַי שמו, הונה אותו בכל, גם אם הבטיח להנחות את המסע ולסַפק את כל צרכיו ולשתף עמו פעולה. אולם הוא נהג בבוגדנות בכל הדברים, כי לא הראה דרך בטוחה בים לאורך החוף ואף לא הראה דרך טובה למסע היבשתי, אלא הוליך את החַיִל באזורים שאין בהם דרכים, בדרכים עקלקלות ובאזורים חסרי כל, או לאורך חופים סלעיים שלא היו בהם נמלים, או במים רדודים מלאי שוניות; בייחוד הוליך אותם במקומות שהגאות והשפל גרמו לתלאות רבות. טעותו הראשונה של גַּלוּס היתה שבנה ספינות־מלחמה ארוכות, אף־על־פי שלא היו צפויים קרבות ימיים. כי הערבים אינם לוחמים טובים גם ביבשה, כי הם רוכלים וסוחרים, ובוודאי שאין לדבר על מלחמה בים. אולם גַּלוּס בנה לא פחות מאשר שמונים ספינות כפולות ומשולשות טורי משוטים במספנות בקְלֵאוֹפַּטְרִיס {ארסינואה, סואץ של ימינו] השוכנת ליד התעלה העתיקה שהוליכה מן הנילוס. אלם כאשר נוכח לדעת כי הוליכוהו שולל, נאלץ לבנות מאה ושלושים ספינות־משא, ועליהן הפליג עם כעשרת־אלפים רגלים, בעיקר רומאים ממצרים וכן בני־ברית של רומאים, ביניהם היו גם חמש־מאות יהודים ואלף נבטים בפיקודו של שוּלַי.

לאחר התנסויות וקשיים רבים הוא הגיע בארבעה־עשר יום ללַאוּקָה קוֹמֶה [‘הכפר הלבן’] בארץ הנבטים, שהוא מרכז מסחרי גדול אף כי איבד כלַי־שַיִט רבים, שחלק מהם טבע על צוותיהם בשל קשיי ההפלגה, ואף בגלל התקלות עם אוֹיב כלשהו. דבר זה נגרם כתוצאה מן הבוגדנות של שוּלַי, שאמר כי אין דרך ביבשה שבה יוכל הצבא להגיע ללַאוּקָה קוֹמֶה. אולם לאמיתו של דבר נוסעים הגמלים הלוך ושוב מפֶּטְרָה אל המקום הזה בביטחון ובקלות, ובכמויות כאלה של אנשים וגמלים שאינם נופלים בכל דבר מצבא.

הסיבה לדבר זה היא שעָבְדַת, המלך, לא הִרבה לעסוק בענייני ציבור (דבר זה משותף לכל המלכים הערביים),

ומפני שהפקיד הכל בידיו של שוּלַי ומפני ששוּלַי הוליך שולל את גַּלוּס בכל דרך אפשרית, ואני חושב שביקש לרַגל את הארץ יחד עם הרומאים, להרוס כמה מן הערים והשבטים ולאחר שהרומאים יאבדו ברעב, בעייפות, במחלות ובתלאות אחרות שהוא הכין להם בבוגדנות, ישלוט בעצמו על הארץ.

מכל מקום, גַּלוּס הגיע ללַאוּקָה קוֹמֶה כשהצבא שלו מוכה קשה בצפדינה ובפסחות, שהן מחלות מקומיות. המחלה הנזכרת ראשונה גורמת לשיתוק סביב הפה, והשנייה – לשיתוק של הרגליים, שתיהן נגרמות על־ידי המים המקומיים ועל־ידי צמחים. מכל מקום, הוא נאלץ לשהות שָׁם במשך הקיץ והחורף, כשהוא ממתין עד שיבריאו החולים.

על לזמן הזה היו מעבירים את הבשמים מלַאוּקָה קוֹמֶה אל פֶּטְרָה, ומשם לרִינוֹקוֹלוֹרָה [אל־עריש של ימינו] השוכנת בפיניקיה ליד מצרים ומשם אל העמים האחרים. אולם עתה מעבירים את רוב המִטענים בדרך הנילוס אל אלכּסנדריה. את המטענים המגיעים מערב ומהודו פורקים בנמל מַיוֹס, ומשם מעבירים אותם בגמלים עד לקופְּטוֹס בתבה, השוכנת על אפיק של הנילוס, ומשם לאלכּסנדריה.

גַלוֹס הסיע את הצבא לשוב מלַאוּקָה קוֹמֶה בדרכים שאת המים היה צריך להוביל בהן על גמלים, בשל השפלות של מורי־הדרך. משום כך ארכה מאוד הדרך עד שהגיעו לארצו של חֲרְתָת, קרוב משפחתו של עֶבְדַת. חֲרֵתָת קיבל אותו בידידות והציע לו מתנות; אולם בשל בוגדנותו של שוּלַי היתה הנסיעה קשה גם בארץ זו. מכל מקום, נדרשו להם שלושים יום למסע בארץ שיש בה חיטת־בר ומעט עצי תמר, וחמאה במקום שמן, כי הם עברו בארץ ללא דרכים.

לאחר־מכן עברו בארץ השייכת כולה לנודדים, ורובה מדבר אמיתי, ושם הארץ אררנה ושם מלכה סַבּוֹס. כדי לעבור בארץ זו, בחלקים שלא היו בהם דרכים, נצרכו לו חמישים יום, עד אשר הגיעו לארץ הנֶגְרַנִים, ארץ שלווה ופורייה. מלכה של הארץ הזאת ברח, והעיר נלכדה בפשיטה הראשונה. מכאן הוא הגיע עד לנהר בשישה ימים. במקום זה יצאו הברברים לקרב עם הרומאים. מן הברברים נפלו כעשרת־אלפים איש ומן הרומאים שניים בלבד. כל זאת מפני שהברברים השתמשו בנשקם בחוסר יעילות, מפני שהם אינם מוכשרים למלחמה, והשתמשו בקשתות, ברמחים, בחרבות ובמקלעים, אף כי רובם לחמו בגרזן כפול… גַּלוּס, כפי שמסרו השוביים, נמצא עתה מהלך שני ימים בלבד מן הארץ שבה גדלים צמחי הבושׂם. אולם בגלל הונאת מורי־הדרך נדרשו לו לשם כך שישה חודשים. בדבר זה נוכח לדעת בדרך חזרה שאז ראה שקשרו נגדו קשר ולכן עשה את הדרך חזרה בדרכים אחרות, וביום התשיעי הגיע לנגרנה, שבה נלחם קודם־לכן, ומשָׁם הגיע ביום האחד־עשר למקום המכונה שבע־הבארות, מפני ששָׁם מצויות שבע בארות. בסופו של דבר הגיע משָׁם, כשהוא הולך בארץ שלווה, לכפר בשם האלה, ומשם לכפר אחר המכונה מאלותה, השוכנת ליד נהר. ומשם דרך ארץ מדבר, שהיו בו מקורות־מים מעטים, עד לכפר המכונה אֶגרה. כפר זה נמצא בתחום שלטונו של עָבְדַת, והוא שוכן על שפת הים.

המסע חזרה ארך שישים יום, אף־על־פי שהמסע לשָם ארך שישה חודשים. מכאן העביר את הצבא באחד־עשר יום עד לנמל מִיוֹס, וצעד ביבשה עד לקוֹפְּטוּס, ועמו כל אלה שהיו ברי מזל להישאר בחיים, ועמם נחת באלכּסנדריה. את שאר אנשי החַיִל איבד לא במלחמה אלא במחלות, בתשישות, ברעב ובגלל הדרכים הרעות, כי רק שבעה אנשים נפלו בקרב.

בגלל סיבות אלה לא הרחיב המסע את ידיעותינו על אותם חבלי־ארץ, ואף־על־פי־כן תרם תרומת־מה.

אולם האיש שהיה אחראי לכשלון זה, כוונתי לשוּלַי, שילם על כך את המחיר המלא ברומא. ואף־על־פי שהעמיד פּני ידיד הורשע בדין, ונוסף על נבלותו בעניין המסע הואשם גם בפשעים אחרים וראשו נכרת (גיאוגראפיה, 16, 3, 23 – 24).


עד כאן תיאורו של סְטַרַבּוֹן, שאת ידיעותיו שאב כנראה במישרין מן הקצינים והחיילים שהשתתפו בניסיון הכושל של ההשתלטות על ערב. נראה שסְטַרַבּוֹן הרחיק לכת בהאשמותיו על חלקו של שולי בכשלון המסע. אם אמנם מדוּיק מספרם של משתתפי המסע כפי שמסר, יש לחפש את סיבות הכשלון במספר זה עצמו. דרכי המדבר אינן יכולים לשאת אנשים כה רבים כי אין בהם די מים ומזון. הסיבה העיקרית לכשלון הוא אי־ידיעת הרומאים את התנאים השוררים במדבר, וכשלון זה הוא שהציל את הנבטים משיעבוד לרומא במשך מחצית המאה לפחות.

פְּלִינְיוּס ראה דברים בפרספקטיבה היסטורית. הוא נולד בשנת 23 לפני־הספירה, כחמישים שנה לאחר שובו של גֶּלוּס אל מצרים, והוא מת בהתפרצות הווזוביוס ב־23 או ב־24 באוגוסט 79 לספירה, באותה עת פיקד על יחידה של הצי הרומאי במפרץ נאפולי, והוא היה יכול להינצל בקלות רבה. אולם הסקרנות המדעית גרמה לכך שיפליג אל החוף, במקום להתרחק ממנו, וכאשר השליך עוגן ליד סטאביה, נחנק למוות בגזים המרעילים.

ב’תולדות הטבע' שלו כתב פְּלִינְיוּס:

אִילִיּוּס גַּלוּס, חבר מִסדר הפרשים, הוא האיש היחיד שנשא את כלי־הנשק של רומא לארץ זו, כי גַיּוּס קיסר, בן אוגוסטוס, אך הציץ בערב. גַּלוּס הרס את הערים המנויות לעיל, שלא נזכרו על־ידי הסופרים שכתבו קודם־לכן: נגראנה, נסטוס, נסקה, מאגוסוס, קמינאקוס, לביטיה, וכן גם מריאבה שנזכרה קודם־לכן, שהיקפה 6 מילין, וכן גם את קאריפטה שהיא העיר המרוחקת ביותר שאליה הגיע. ואלה התגליות האחרות שמסר עליהן בשובו: הנודדים ניזונים על חלב ובשר של חיות־הבר; שאר השבטים נוהגים להפיק יין מעצי־התמר, כשם שעושים את הדבר הילידים בהודוּ; שהם מפיקים שמן משומשומין; שההומריטים הם השבט הגדול ביותר; שלמינאים ארץ פורייה ושופעת במטעים של עצי־תמר ועצים אחרים, והם עשירים בעדרים; שהקרבאנים, והאגראים, ובייחוד החטרמותיתים מצטיינים כלוחמים; שלקרראים אדמות המזרע הנרחבות והפוריות ביותר; ושהשבאים הם העשירים ביותר, וזאת בשל היערות שמהם מפיקים בשמים, מכרות הזהב שלהם וכן גם האדמה החקלאית המושקית שלהם וייצור הדבש והדונג; על הבשמים שם מייצרים אדבר בספר המוקדש לעניין זה.

הערבים חובשים צניפים לראשיהם ואינם מספרים את שיער־ראשם; הם מגלחים את זקניהם, אולם יש להם שפמים – אחרים מצמיחים גם זקן. ועד כמה שהדבר מוזר, מחצית השבטים הרבים האלה עוסקים במסחר, והמחצית האחרת – בשוד. ככלל, הם שייכים לגזע העשיר ביותר בעולם, מפני שבידיהם מרוכז עושר עצום הבא להם מרומא ומפרתיה, שלהן הם מוכרים את מה שבא להם מן הים או הגדל ביערותיהם, ואילו הם עצמם אינם קונים דבר בתמורה (תולדות הטבע, 6, 160 – 162).

חלק ניכּר מן הספר הי"ב של פְּלִינְיוּס, המוקדש לבשׂמים, עניינו בערב:

ערב, הארץ השוכנת בקִרבת מקום לאיים אלה, מן הראוי שנתאר אותה תיאור מפורט את התוצרת שלה. את העצים הגדלים בה מנצלים ניצול מלא: השורש, הגזע, הקליפה, המוהל, השרף, העצה, החוטרים, הפריחה, העלים והפירות (תולדות הטבע, 12, 41).

הקרדמום דומה לחומרים אלה בשמו ובשיח שעליו הוא גדל. אלה זרעים מאורכים, שמלקטים אותם בערב, בדרך שבה מלקטים את האמומום. נבדלים בארבעה סוגים של טיב… מחיר הסוג הטוב ביותר הוא 3 דינרים לליטרה (12, 50).

מבחינת הדמיון מן הראוי היה למנות אחרי הקרדמום את הקינמון, אלא שאנו מבקשים לערוך את הרשימה על־פי הדברים שהִקנו לערב את העושר הגדול שלה, ואת שמה ‘ערב המבורכת’. מור ולבונה הם המוצרים העיקריים של ערב… במרכז הארץ בקירוב שוכנים האסטראמיטים, אחד המחוזות של השבאים, שבירת ממלכתם היא סאבוטה, השוכנת על הר גבוה; ובמרחק של שמונת ימי־נסיעה מסאבוטה יש מחוז שבו מייצרים את המור, השייך גם הוא לשבאים. שם המחוז הוא סאריבה, שהוראתו, כפי שמוסרים היוונים, ‘מיסתורין סודיים’… בקִרבת האסראמיטים יש מחוז אחר, של המינאים. דרך ארץ זו מעבירים מטעני הייצוא של הלבונה בשביל צר. אלה הם האנשים שהחלו במסחר הזה, והם המנהלים את עיקרו. על שמם נקרא הבושם בשם ‘מינאי’. מלבדם לא ראה איש ערבי כלשהו את השׂיח המצמיח קטורת, ואפילו אלה לא כולם ראוהו. מסופר כי במסחר הזה עוסקות 3,000 משפחות בלבד, השומרות על מונופולין זה העובר בירושה… אין גם הסכמה בין המקורות השונים בדבר צורתו של עץ־הקטורת. נכון הוא שניהלנו פעולות מלחמה בערב, והנשק הרומי חדר לחלק ניכּר של הארץ הזאת, ואמנם גַּיוּס קיסר, בן אוגוסטוס, זכה לתהילה גדולה מאותה ארץ, אולם ככל שאני יודע לא תיאר סופר רומאי כלשהו את צורתו של עץ זה. גם התיאורים שנתנו סופרים יוונים אינם אחידים… השגרירים שהגיעו מערב לרומא בימַי אך הוסיפו ערפול על הקיים. כאשר ההזדמנויות למכור את הלבונה היו מעטות יותר, היו נוהגים ללקטו פעם אחת בשנה בלבד, אולם בגלל המסחר הענף המתקיים היום הוסיפו עונת ליקוט נוספת… באלכסנדריה, שבה מכינים את הלבונה למכירה – אֵל אלוהים: שום אמצעי אינו יעיל דיוֹ כדי לשמור את בתי־המלאכה האלה. על הסינרים של הפועלים העוסקים במלאכה שׂמים חותם, חובה עליהם ללבוש מסיכות על הפנים או רשת סגורה בפריפה על הראש, ועליהם להסיר את כל בגדיהם לפני שמתירים להם לעזוב את המפעל… לאחר שמלקטים את הלבונה מעבירים אותה בגמלים לסאבוטה, ולכך פותחים את אחד משערי העיר כדי להכניס את המִטענים. בסאבוטה מורידים מעשר מן הלבונה בשביל הכוהנים ובשביל האל הנקרא סאביס. את הכמות מעריכים לפי מידה ולא לפי משקל. לפני שמשלמים את המעשר אסור להציע את הלבונה בשוק… את הלבונה אפשר ליצא דרך ארץ הגאבניטים בלבד, ולכן יש לשלם מס גם למלכה של אותה ארץ. בירת הממלכה הזאת היא תומנה, המרוחקת 1,487 מילין מן העיר עזה ביהודה, השוכנת בחוף ים־התיכון. המסע מחולק ל־65 שלבים (כל שלב שווה ל־23 מילין רומיים), ובכל אחד מהם תחנות לגמלים. מן הלבונה יש לשלם כמויות קבועות לכוהנים ולמזכירי־המלכים, ולבד מאלה לשומרים, למשמשיהם ולמשרתיהם, שכל אחד מהם מקבל אף הוא את קמצוצו. יתר על כן, לאורך כל הדרך יש לשלם תשלומים, במקום אחד עבור מים, במקום אחר בשביל מספוא, או דמי־לינה בתחנות וכן מסי כניסה שונים. כך מצטברות ההוצאות לכדי 688 דינרים למטען גמל עוד לפני שמגיעים אל חוף ים־התיכון. ואז יש לשלם שוב למוכסים של האימפריה שלנו. לפיכך מגיע המחיר של הלבונה מן הסוג הטוב ביותר ל־6. הסוג השני ל־5 והסוג השלישי ל־3 דינרים לליטרה (12,51 – 65).

ולאחר־מכן הוא מספר על המוּר:

מקורות אחדים מוסרים כי המור נוצר מעץ הגדל באותם יערות שהם גדל עץ הלבונה, אולם רוב המקורות מספרים כי המור גדל בנפרד. למעשה גדל העץ במקומות רבים בערב, כפי שיתברר כאשר נדון בסוגים השונים של המור… מן המור אין משלמים מעשר לאֵלים, משום שהמור גדל גם בארצות אחרות. מכל מקום, מְגדל עצי המור חייב לשלם רבע מן היבול למלך הגבניטים. את רוב המור קונים מאת ההדיוטות שבכל המחוז, ואורזים בשקי־עור. יצרני הבשמים שלנו אינם מתקשים להבחין בין סוגי המור השונים על־פי הריח והצמיגות. יש מינים רבים מאוד של מור… המחירים משתנים לפי היצע והביקוש. הנטף מחירו מ־3 ועד 5 דינרים לליטרה, ואילו המחירים הגבוהים ביותר למוֹר המתורבת הם 11 דינרים, ואלו של האריתראי 16… את המור מערבבים עם שרף עץ המסטיק ועם מוהל, וכן גם במיץ קישואים, המקנה למור טעם מריר, וכן גם בתחמוצת כסף המוסיפה על משקלו. אפשר להבחין בתוספות השונות על־פי הטעם… (12, 68 – 71).

ובזיקה ללודן:

ערב משתבחת גם בלודן שלה, חוקרים רבים מסַפרים כי החומר מקבל את ריחו לגמרי במקרה, וכתוצאה מפגיעה בו. הם מספרים שהעיזים – חיה הגורמת נזק רב מאוד לעלווה – מחבבות במיוחד את צמחי הבושם, וכאילו מזלזלות הן במחירים שמשלמים לחומרים אלה. הן מכרסמות בגבעולים של החוטרים, ואלה תופחים כתוצאה מזה ומתמלאים בנוזל מתוק ביותר. העיזים מסירות בשיער המכוער והסבוך שלהן את הטיפות מן הגבעולים ומערבבות אותם באורח מקרי. כך נוצרים גושים המתערבבים באבק ונצלים בשמש, ולכן מוצאים שיער של עיזים בלודן. מקורות אלה מוסרים כי תופעה זו מתרחשת רק במחוז של הנבטים, אחד מעמי ערב הגובל בסוריה (12, 73 – 74).

וכך תיאר פּלִינְיוּס את הנזק הנגרם לכלכלה הרומית בשל מסחר הבשמים:

עמים אלה אין אצלם הקינמון והקציעה, ואף־על־פי־כן מכנים את הארץ בשם ‘מבורכת’. ארץ זו זכתה לכינוי כוזב וכפוי־טובה, שהרי היא מייחסת את עושרה לכוחות שמעל, אם כי לאמיתו של דבר היא חייבת את עושרה לכוחות השאול. מזלה של ארץ זו נגרם על־ידי רדיפת המותרות של בני־האדם גם בשעת המוות, השורפים על גופות המתים את החומרים שנועדו מלכתחילה לאלים. מקורות מהימנים מוסרים כי ערב אינה יכולה לייצר בשנה אחת את כמות הבשמים ששרף הקיסר נירון בטקסי הקבורה של אשתו פופיאה. הם חישבו את מספר הלוויות הנערכות בכל העולם, ואת קמצוצי הבשמים הניתנים לאלים בכל פעם, ואת אלה הנערמים בערימות לכבודן של גופות מתים: לאמיתו של דבר עין האלים נושאים פחות את פני מעריציהם המחלים את פניהם בכוסמת ממולחת, ונהפוך הוא: העובדות מראות שבאותם הימים היטיבו האלים יותר. התואר ‘מבורכת’ מתאים יותר לים הערבי, כי ממנו באות הפנינים שאותה ארץ מיצאת אלינו. על־פי חישוב זהיר ביותר נוטלות מעמנו הוֹדוּ, סין וחצי־האי ערב 100 מיליון ססטרציות כל שנה – זהו המחיר שהמותרות שלנו והנשים שלנו עולות לנו. ואני שואל אתכם: איזה חלק מן היבוא הזה הולך לאֳלים שלנו, ואיזה לכוחות העולם התחתון? (12, 82 – 84).

המקור השלישי המספר על המסע לערב הוא דִיוֹ קַסְיוּס, יליד ביתיניה (150 – 235 לספירה), שחי ברומא:

בעוד הדברים האלה מתרחשים, החל והסתיים מסע־מלחמה נוסף. על מסע זה פיקד אִילִיּוּס גַלוּס, נציב מצרים, נגד הארץ המכונה ערב המבורכת, שמלכה היה סאבוס. בראשונה לא נתקל גַלוּס באיש, אף כי המסע לא עבר ללא קשיים. כי המִדבר, השמש, המים (שהיו להם תכונות מוזרות), כל אלה גרמו קשיים גדולים לאנשיו, וכך אבד החלק הארי של הצבא… אלה היו הרומאים הראשונים, ונראה לי שגם היו היחידים שעברו חלק גדול כל־כך של ערב כדי לנהל מלחמה, כי הם הגיעו עד למקום המכונה אתולה, שהוא מקום מפורסם (53, 29, 3, 4 – 8).

יוסף בן־מתתיהו, שכתב את ההיסטוריה שלו חמישים שנה לאחר כשלון המסע, ראה את הדברים מזווית־ראִייה אחרת; שלומית, אחותו של הורדוס, אשה ידועה לשִמצה, שאופיה לא היה טוב מזה של אחיה, היתה מעורבת בפרשה. וכך מספר יוסף:

עָבְדַת מלך ערב היה מטבעו [אדם] חסר־פעלים ונרפה, וסִילַיוֹס, איש בעל כושר־פעולה וצעיר עדיין לימים ויפה, הוא שניהל את רוב ענייניו בשבילו. ונזדמן דבר והוא בא אצל הורדוס, ובשעת הסעודה ראה את שלום ונתן עיניו בה. כשנודע לו שהיא גם אלמנה, נכנס בשיחה אתה. שלום, שהיתה פחות מקובלת על אחיה מאשר לפנים, והסתכלה בבחור לא בלי רגש, שקקה להינשא [לו]. לנשים שבאו בינתיים למשתה, נתגלו הרבה [סימנים] לא קלים להסכמתם של אלה בינם לבין עצמם, והן הביאו את הדברים אל המלך ולגלגוּ על חוסר דרך־ארץ [שלהם]. הוסיף הורדוס ושאל גם את פֵרוֹרָא וביקש ממנו שישגיח בשעת הסעודה, כיצד הם מתנהגים זה כללי זה. ופֵרוֹרָא סיפר, ששניהם לא הסתירו את חשקם לא בתנועותיהם ולא במבטיהם. אחר־כך הלך [לו] הערבי כשהוא חשוד [בעיני הורדוס]. כעבור שניים או שלושה חודשים חזר ובא, כביכול באותו עניין, והביא את דבריו לפני הורדוס וביקש ממנו ששלום תינתן לו לאשה, שכּן חיתון זה לא יהיה חסר־תועלת בשעת המשא־ומתן עם מלכוּת הערבים, שכבר עכשיו נתונה היא בידו בכוח שלטונו ויותר [מכן] עתידה היא להיות שלו. הורדוס סיפר את הדברים לאחותו ושאל אותה, אם היא מוכנה לנישואין לה. זו הסכימה מיד. אולם כשביקשו מסִילַיוּס שיקבל על עצמו את מנהגי היהודים ואז ישא את האשה, שכּן באופן אחר לא ייתכן הדבר, לא קיבל על עצמו, אלא אמר שאם יעשה כך ירגמוהו הערבים באבנים, והלך לו (קדמוניות, טז, 220 – 225).

בתאור המקביל במלחמת היהודים (א, 487) מתואר עָבְדַת כאוֹיבו הנחרץ ביותר של הורדוס. על־פי אותו מקור (א, 534) מסרה שלומית את סודות המדינה לשוּלַי, אוֹיבו של הורדוס.

המתיחות שבין הנבטים לבין היהודים, שהיתה גדולה ממילא, התפתחה עתה למלחמה גלויה מפני הסיבות המנויות כאן:

לאחר שהיה הורדוס ברומי וחזר משם, פרצה מלחמה בינו לבין הערבים מסיבה זו: משנטל קיסר מזֵינוֹדוֹרוֹס את ארץ טְרַכוֹן והוסיפה להורדוס, לא היתה להם עוד לתושבים הרשות ללסטם, אלא אנוסים היו לעבוד את האדמה ולחיות בשלום. דבר זה לא היה לרוחם, וגם כשעבדו לא הביאה [להם] האדמה תועלת. אולם כיוון שהמלך לא הרשה להם [לעסוק בגזל], נמנעו תחילה ממעשי עוול כלפי השכנים שמסביב, והורדוס זכה מטעם זה לתהילה רבה על השגחתו (קדמוניות, טז, 271 – 272).

המרידה בטְרַכוֹן החלה כאשר שהה הורדוס ברומא, ונפוצו שמועות במדינת הנבטים על מותו של המלך היהודי. קציני־הצבא של הורדוס מחצו את המרד, אולם

כארבעים אַרכִילִיסטים עזבו את הארץ מפחד [גורל] השבויים, ונמלטו לערב, וסִילַיוֹס, לאחר כשלונו בעניין נישואיו עם שלום, קיבל אותם. הוא נתן להם מקום מבוצר וישבו [בו], והיו פושטים לא רק ביהודה, אלא לסטמו גם את חִילַת־סוריה כולה, וסִילַיוֹס המציא לפושעים מקומות מחסה וביטחון (קדמוניות, טז, 274 – 275).

מצב הדברים היה מסובך למדַי, כי על־פי ההתחייבויות שנתן הורדוס ברומא אסור היה עליו לגמול לנבטים במלחמה, ולכן נאלץ להסתפק בטבח של בני־המשפחה של המורדים שנותרו בטְרַכוֹן, ששָׁם חופשי היה לפעול כרצונו. הורדוס אף ניסה לשכנע את הנציב הרומי בסוריה להסגיר בידיו את מנהיגי המורדים כדי שיוכל להענישם. בינתיים גדלה חוצפת המורדים, והם אִיימו לפשוט על יהודה עצמה. המתיחות גברה כאשר תבע הורדוס מן המורדים כי עָבְדַת ישיב לו הלוואה של חמישים כיכרות שנתן למלך הנבטי בתיווכו של שוּלַי" ‘סִילַיוֹס, שהדיח את עָבְדַת וניהל את כל העניינים, הכחיש בענין הליסטים [וטען] שאינם בערב, ובעניין הכסף דחה [את הפירעון]’ (קדמוניות, טז, 278 – 280).

העניין הובא לפני השליטים הרומים בסוריה, שפקדו כי תשולם ההלוואה וכי יבוצע חילוף של פושעים משני הצדדים. סִלַיוּס, שלא הסכים עם פסק־הדין של השליטים המקומיים, יצא לרומא. בעקבות זה קיבל הורדוס את הרשות לעלות למלחמה על מדינת הנבטים.

הורדוס יצא לערביה, כבש מבצר בשם רֶפְּטָה (המקום אינו ידוע) ותפס את ראשי הקושרים. כאן הופיע בשדה־המערכה המצביא הנבטי נַקֶבּוֹס, ממנהיגיהם, קרוב־משפחה של שוּלַי, כדי לסייע בידי אנשי הטרַכוֹן. בקרב שנתפתח לא סבל הורדוס אבידות כלשהן, אולם מן הצד הנבטי נפלו נַקֶבוֹס ועוד עשרים וחמישה אנשים. הורדוס יישב שלושת־אלפים מתיישבים חדשים אדומיים, שהיו נאמנים לו, בטְרַכוֹן, ושב הביתה. אל הנציבים בסוריה שלח איגרת ובה הסביר – ‘שלא עשה יותר מכפי הצורך להיפרע מהערבים שפגעו בו. הללו חקרו בדבר ומצאו כי אמת בפיו’ (קדמוניות, טז, 285).

עתה החל כדור־השלג לגדול. הנבטים שלחו שליחים לרומא כדי לדווח על מה שקרה בבית:

ושליחים יצאו דחופים לרומי וסיפרו לסִילַיוֹס מה שנעשה והפריזו, כמסתבר, בכל מאורע ומאורע. סִילַיוֹס כבר הצליח להתוודע אל קיסר והתהלך אותה שעה ליד החצר. מששמע [מה שקרה] לבש מיד בגד שחור וניגש [אל קיסר] ואמר שערב נפגעה במלחמה, והממלכה כולה נחרבה, כי הרס אותה הורדוס על־ידי חילו. הוא סיפר בדמעות שאלפּיים וחמש־מאות ערבים מן הראשונים במעלה מתו וגם נַקְבּוֹס שר־הצבא שלהם, קרובו ושאר־בשרו, נהרג, העושר שהיה ברֶפְטָה נשדד, והורדוס נהג בזלזול בעָבְדַת, שלא עצר כוח לצאת למלחמה מחמת חולשתו, הואיל ולא הוא, סִילַיוֹס, ולא צבא ערבי היו שָׁם [באותה שעה]. דברים אלה אמר סִלַיוֹס והוסיף בשׂטנה, שהוא עצמו לא היה יוצא מארצו אלמלא לא האמין, שקיסר נותן דעתו על כך שיהיה שלום בין כל הבריוֹת ואילו היה שָׁם לא היה נותן שהמלחמה תביא תועלת להורדוס (קדמוניות, טז, 266 – 289).

כאשר אנו קוראים את התיאורים ארוכים שהקדיש יוסף בן־מתתיהו לעניינים אלה, אנו תמהים אם היו לחצר הרומית גם נושאים אחרים לבד מאלה שבין הנבטים והיהודים.

בתחילה, סיפר יוסף, תמך קיסר בנבטים. בעת שהִייתו של שוּלַי ברומא מת המלך עָבְדַת, ואֵינֵיאַס, שקיבל את השם המלכותי חֲרֵתָת (הרביעי) עלה לכס־המלוכה בלי להמתין לאישור קיסר, כמקובל. שוּלַי, שעתה חייב היה להיאבק באוֹיב צעיר ונמרץ, ניסה לקנות את כתר־המלכות על־ידי שיחוד הקיסר. אולם –

חֲרֵתָת אף הוא שלח מכתב ומתנות לקיסר וזר־זהב ששוֹויו כיכרים רבים. במכתב קיטרג על סִילַיוֹס, שהוא עבד רשע ושרצח את עָבְדַת ברעל, ועוד בחייו שלט בעצמו והזנה את [נשי] הערבים ולווה כסף כדי ליטול לעצמו את השלטון (קדמוניות, טז, 295 – 296).

הורדוס שלח שליח לרומא, את ניקוֹלַאוֹס מדמשק, אחד מעורכי־הדין המפורסמים ביותר בזמנו, שעבד בשירותו של הורדוס. בעזרתם הפעילה של שליחי חֲרֵתָת עלה בידו לשכך את חמתו של קיסר. שוּלַי הועמד למשפט ונדון למוות. כן אושרה מלכותו של חֲרֵתָת הרביעי.

מן הראוי לציין שיוסף בן־מתתיהו לא הזכיר כלל את חלקו של שוּלַי בכשלון מסע אֵילִיּוּס גַּלוּס. בהקשר אחר לגמרי הוא כותב: ‘באותו זמן גם שלח לקיסר חמש־מאות מבחירי שומרי־ראשו כצבא־עזר, שאיֵלִיּוּס גַּלוּס הוליכם אל ים־סוף, והיו לו לתועלת רבה’ (קדמוניות, טו, 317).

לתיאור ארוך זה של חלקו של שוּלַי בתולדות ממלכת הנבטים יש להוסיף עוד פרט אחד. בדרכו לרומא חנה במקדש במִילֶטוֹס, ושם הותיר הקדשה שנרשמה בנבטית וביוונית, וזה לשונה: ‘שלי אח מלכא בר תימו, הקדיש בימי חיי המלך עבדת בירח טבת’.

עם עלותו לשלטון של חֲרֵתָת הרביעי בשנת 9 לפני־הספירה, ועם מותו של הורדוס חמש שנים לאחר־מכן, מתחילה תקופה של פריחה גדולה לממלכת הנבטים, שנמשכה כחמישים שנה. ימי־שלטונו הממושכים ביותר של חֲרֵתָת אינם נזכרים כמעט במקורות ספרותיים חיצוניים. הוא שלח חיילים נבטיים לעזרתו של וַרוּס, הנציב הרומי, שניסה להשקיט מהומות שפרצו ביהודה לאחר מותו של הורדוס. אולם החיילים הנבטים, שהזדרזו לקחת חלק בביזה, נשלחו אל ביתם.

בשנת 4 לפני־הספירה אושרה חלוקת ממלכת הורדוס בין יורשיו, וככל שהדבר נוגע לנבטים ניתן החורן לפִילִיפּוּס. אולם דבר זה לא פגע בזכויות הנבטים, שלא זו בלבד שהוסיפו לחיות באותו איזור אלא בנו שָׁם מרכזים דתיים גדולים ביותר. לנבטים היה עניין גם בגורלה של עזה, שהוצאה מתחום־שלטונם של היהודים, נעשתה עיר חופשית ועמדה בפיקוחו הישיר של הנציב הרומי בסוריה. קרוב לוודאי שפירושו של דבר שלנבטים היתה זכות גישה חופשית אל נמל חשוב זה.

הפעם היחידה שיוסף בן־מתתיהו הזכיר את חֲרֵתָת היתה בזיקה לגירוש בִּתוֹ של המלך הנבטי, שהיתה נשואה להורדוס אַנְטִיפַּס, הטֶטְרַרְך של יהודה. עניין משפחתי זה התפתח למלחמה גלוּיה בין היהודים לבין הנבטים בשנת 27 לספירה. לדבר זה היו עשויות לצמוח תוצאות חמורות ביותר לגורל ממלכת הנבטים:

באותו זמן נתגלע ריב בין חֲרֵתָת מלך פֶּטְרָה לבין הורדוס. וזו הסיבה שגרמה לכך: הורדוס הטֶטְרַרְכוֹס נשא את בת חֲרֵתָת וכבר ישב אתה זמן רב. [פעם] יצא לרומי [ובדרך] שהה בבית הורדוס אחיו שלא מאֵם, שכּן נולד הורדוס [זה] מבת שמעון הכוהן הגדול. הוא חשק בהֶרוֹדִיאַס אשתו של זה, והיא בת אִַרִיסטוֹבּוֹלוֹס; גם הוא אח להם, ואחות אַגְרִיפַּס הגדול, והעז לפתוח בדיבורים על נישואין. וכשנענתה לו נעשה הסכּם [ביניהם], שהיא תעבור אל ביתו כשישוב מרומי. והיה בהסכּם [תנאי], שהורדוס גם חייב לגרש את בת חֲרֵתָת. והוא הסכים לכך והפליג לרומי. וכשחזר לאחר שביצע ברומי את הדבר שלשמו יצא לדרך, הגיעה שמועה לאשתו על ההסכם שעשה עם הֶרוֹדִיאַס. ובטרם נודע לו שהיא יודעת הכל, ביקשה שישלחנה למַכוור, מקום על גבול ארצו של חֲרֵתָת ושל הורדוס, ואת כוונתה לא גילתה.

ולאחר שעשתה את ההכנות המתאימות:

ואת כוונתה לא גילתה. והורדוס שלחָה משום שחשב שהאשה לא הרגישה דבר, ומאחר שזו שלחה לפני זמן רב שליחים למַכוור, שהיתה נתונה אז בשלטון אביה, הוכן הכל לנסיעתה על־ידי האיסטראטגוס [של חֲרֵתָת], ואך הגיעה [לשָׁם] יצאה [מיד] לדרך לערב בלוויית שרי־הצבא [שליווּה] בזה אחר זה. וחיש מהר ככל האפשר הגיעה לאביה וסיפרה לו את כוונתו של הורדוס.

נוסף על העניין המשפחתי, היתה גם מחלוקת בין הנבטים והיהודים בעניין הגבולות באיזור גְבַּלִיס (הוא האיזור השוכן בין אדום למואב):

ולאחר שכל אחד מהם אסף חיל התייצבו למלחמה, בשולחם איסטראטגים במקומם. וכשנאסר קרב הושמד כל צבא הורדוס בשל הבגידה שבגדו בו אנשים פליטים מהטטרארכיה של פיליפּוֹס, שיצאו למלחמה יחד עם הורדוס. על כך כתב הורדוס לטִיבֶּרְיוּס. וטִיבֶּרְיוּס כעס על מעשהו של חֲרֵתָת וכתב לוִיטֶלְיוּס שיעשה מלחמה עמו ויתפוס אותו ויביאו חי בשלשלאות, או שישלח את ראש ההרוג אליו. וטִיבֶּרְיוּס ציווה את האיסטראטגוס של סוריה לעשות כך (קדמוניות, יח, 108 – 115).

ולאחר שוִיטֶלְיוּס התכונן למלחמה בחֲרֵתָת יצא עם שני לגיונות ורגלים ואתם קלי־נשק ופרשים, כל כמה שהיו אצל הלגיונות בתורת [צבא־]עזר מן הממלכות הנתונות לשלטון הרומאים, ומיהר לפֶּטְרֶה ותפס את פּתוֹלֶמָאִיס (קדמוניות, יח, 120).

אלמלא מותו של טִיבֶּרֱיוּס (16 במארס 37 לספירה) לא רק שהיו משחיתים את ממלכת הנבטים ומצרפים אותה לרומא, אלא שמעבר הלִגיונות נושאי הניסים ביהודה היה עשוי להחיש את פרוץ המרד של היהודים ברומאים.

לאחר מות חֲרֵתָת הרביעי בשנת 40 לספירה עלה לכס המלוכה בנו, מלכו השני (40 – 70 לספירה). מלך זה נזכר רק פעמיים במקורות ההיסטוריים החיצוניים. ידיעה אחת מספרת על העזרה שהגיש לרומאים בעת מצור ירושלים (מלחמות, ג, 68), ואילו הידיעה השנייה, החשובה ביותר, נשתמרה בספר ‘המסע סביב הים האדום’.

מפֶּרְנִיקָה מפליגים מהלך יומיים או שלושה ימים מזרחה מנמל מַיוֹס, אל עבר המפרץ השני ושָׁם מצוי נמל מבוצר המכונה לַאוּקָה קוֹמֶה, ‘הכפר הלבן’. משם עולה דרך אל פֶּטְרָה, הנתונה לשליטתו של מליכוס, מלך הנבטים. מקום זה הוא מקום שוק, ואליו באות הספינות הקטנות מערב. ושָׁם ניצב קֶנְטוֹרְיוֹן המשמש מוכס הגובה רבע מן הסחורה, ולידו עוזר חיל מצב מזוּין. (פרק 19).

בניגוד לדעה המקובלת, הרואה בקֶנְטוֹרְיוֹן זה הוכחה כי המקום כבר היה נתון לשלטונה של רומא, אין ספק כי היה מן הצבא הנבטי. ועוד נראה כי קֶנְטוֹרְיוֹן נבטי היה מוצב גם בחגרה, שלשלטונה היתה נתונה תחנה ימית זו של ‘הכפר הלבן’.

היעדרם הגמור כמעט של מקורות היסטוריים המתייחסים לתקופה חשובה זו בתולדות ממלכת הנבטים, מחייבת אותנו לעשות את המלאכה על ידי שימוש בחומר העשיר ביותר, האפיגראפי, הנומיסמאטי, האדריכלי, של מציבות־הקבורה ושרידי האמנות הנבטית האחרים.


המערכת המנהלית

טעם הקיום של ממלכת הנבטים במשך מאת שנות שלטונם של עָבדַת השני (30–9 לפני־הספירה), חֲרֵתָת הרביעי (9 לפני־הספירה–40 לספירה) ומלכו השני (40–70 לספירה) הוא החלק הפעיל ביותר שלקחו הנבטים בסחר ההודי־הערבי, שנטלו בו חלק ממלכות, עמים ושבטים ערביים רבים. מקומם הגיאוגראפי של הנבטים במערכת זו היא שגרמה לכך שרוב הסחר אל חופי ים־התיכון יעבור דרך ממלכתם.

כשלון מסעו של אֵילִיוּס גַּלוּס, שנועד לשלול מאת עמי ערב את פירות הסחר המעשיר, הותיר לנבטים שדה־פעולה פתוח במשך חלק גדול משנות המאה הא' לספירה.

ניהול תקין של הפעילוּת המסחרית העניפה במוצרים שערכם גבוה ביותר והולכתם בדרכים קשות למעבר בגלל תנאי האקלים, חוסר מים, חבורות של שודדי־דרכים וכיוצא בהם – חִייבה את ייסודה של מערכת־מִתקנים צבאיים, תחנות־דרכים, תחנות לאספקת מים, מרכזים מִנהליים, מרכזים דתיים, בתי־קברות מרכזיים; ולא פחות חשוב מאלה, כשאנו עוסקים בסוג זה של פעילוּת – ייסוד מקדשים; אלה מילאו כנראה לנבטים את התפקידים המוטלים על רשת הבנקאות בימינו, ובכך היה נמנע הצורך להוליך עם השיירות סכומי עתק של כסף הדרושים לתשלום על הסחורות היקרות ביותר ולתשלום מכסים ושירותים בדרכים הארוכות שהשיירות עשו. זה היה גם מפחית את הסכנות הנובעות מחבורות של שודדי־הדרכים, שעל קיומם שמענו מן המקורות ההיסטוריים. תנועה זו הושתתה על גמלים ולפיכך מן ההכרח היה לדאוג לאספקה תקינה שלהם למשא ולרכיבה.

אם נשפוט על־פי העדויות הארכיאולוגיות הקימו הנבטים את המערכת המסובכת הזו בפרק־זמן קצר ביותר. בעמודים הבאים נתאר את מבנה המערכת הזו.

נפתח את תיאורנו בצפון ערב, האיזור שממנו הגיחו הנבטים בזמן מן הזמנים ושבו היו קרובים ביותר אל מקורות המור, הלבונה והבשׂמים והתבלים האחרים שנוצרו בדרום ערב ובמרכזה.

מן הספרות העתיקה אנו יודעים על קיומם של שני מרכזים נבטיים בצפון ערב: חגרה ולַאוּקָה קוֺמֶה, ‘הכפר הלבן’. חגרה, היא אֶגרה במקורות היווניים והרומיים, אל־חג’ר, או מדאעין צאלח בימינו, היתה המרכז המסחרי במרכז הארץ, ואילו לַאוּקָה קוֺמֶה היה הנמל בחוף ים־סוף. סְטַרַבּוֺן הכיר את חגרה כיישוב השייך למלך עָבדַת. כמאה שנים מאוחר יותר הזכיר מקום זה הגיאוגראף תלמי כמקום בערב המבורכת, ומקור מאוחר יותר מסר כי היא שוכנת ‘מול מפרץ אילת’. אף לא אחד מן המקורות האלה מוסיף פרטים. על לַאוּקָה קוֺמֶה אנו שומעים מן ‘המסע סביב ים־סוף’ לבד, ששָׁם מסופר כי היתה בשליטתו של מלכו ונתונה לפיקודו של קֶנְטוֺריוֺן, שגבה שָׁם את המכסים.

בעוד אני כותב פרק זה, נראה שעלה בידי לגלות את שמו הנבטי המקורי של ‘הכפר הלבן’, שהוא תרגומו של השם היווני לַאוּקָה קוֺמֶה.

סְטֶפַנוּס מבִּיזַנטיון, חוקר לשון יווני, חיבר מחקר על תולדות הלשון בשם ‘על העמים’. בספרו אסף חומר עצום ממקורות שונים ומתקופות שונות. הספר ערוך על־פי סדר האלף־בית ומופיעים בו שמות ארצות, איים, עמים, וכיוצא בהם. חלק מן המקורות שעמד לרשותו של סְטֶפַנוּס אבד, ואינו ידוע עוד. בין המקורות שאבדו יש שניים שעניינם היה בערבים ומחבריהם היו אוֺרַנְיוּס וגְלַאוּקוּס, שאין אנו יודעים דבר עליהם.

אוֺרַנְיוּס כתב:

אוארה, עיר בערביה, שכונתה כך על־פי נבואה שניתנה על־ידי עָבדַת לבנו חֲרֵתָת. בנבואה נצטווה לחפש מקום בשם אוארה – ומפרש סְטֶפַנוּס: אוארה, פירושו ‘לבן’ [היינו, חוורה] בלשון הערבית והסורית [היינו, ארמית]. ואז הופיעה לפני חֲרֵתָת, ששכב במקום כלשהו במארב, דמות של אדם הלבוש כולו בלבן, ורכוב על גמל לבן. כאשר נעלמה הדמות הופיעה במקומה גבעה לבנה. באותו מקום ייסד את העיר.

אין זה מתקבל על הדעת שהנבטים הכירו את הנמל החשוב הזה בשמו היווני. וקרוב לוודאי שהם־הם שתרגמו את השם חוורה – לבן בנבטית – ללַאוּקָה קוֺמֶה, ‘הכפר הלבן’.

באגדה על ייסודה של חוורה = לַאוּקָה קוֺמֶה יש גרעין אחר של מידע. המלך המולך, עָבדַת, ציווה על חֲרֵתָת בנו לייסד עיר חדשה. עדוּת זו היא היחידה שהותירו לנו הנבטים על החלטת שלטונות נבטיים לייסד יישוב חדש – נמל – המקשר בין המחוז הנבטי בצפון־ערב עם הנמלים האחרים בים־סוף, ובייחוד עם אילה, שממנה הובילה דרך אל פֶּטְרָה.

מאורע זה התרחש אולי בימיהם של עָבדַת הראשון ויורשו חֲרֵתָת השלישי, היינו – סביב שנת 90 לפני־הספירה; או קרוב יותר למציאות – בימיהם של עָבדַת השני וחֲרֵתָת הרביעי, דבר שהיה עשוי להתרחש לאחר שנת 30 לפני־הספירה, שאז עלה עָבדַת לכס־המלוכה. כזכור, נזכרת לַאוּקָה קוֺמֶה על־ידי סְטַרַבּוֺן בזיקה למסע אֵילִיוּס גַּלוּס.

ב’מסע סביב הים האדום' מסופר כי קֶנְטוֺריוֺן היה גובה שם מס של 25 אחוזים על הסחורות שהיו מגיעות לשָׁם. מקובל על כל החוקרים כי הזכרתו של קֶנְטוֺריוֺן בימי מלכו השני פירושו שהמקום היה כבר בשליטתה של רומא. אולם דבר זה נראה לי מופרך מיסודו. הנבטים ארגנו את הצבא שלהם על־פי השיטה הרומית, ולפחות כך היה בדבר היחידות הקטנות יותר, האופרטיביות. קֶנְטוֺריוֺן ששמו נבטי טהור מצוי בין אלה שֶׁכרו להם קבר בבית־הקברות הנבטי המרכזי של חגרה הסמוכה. יתר על כן, אין סיבה מדוע חוורה = לַאוּקָה קוֺמֶה, הנמל הנבטי בים־סוף, יהיה בידי הרומאים בתקופת השיא של פריחת הסחר הנבטי.

במקומה המשוער של לַאוּקָה קוֺמֶה לא נערכו מעולם חקירות, ואין לנו אלא להסתפק לעת־עתה בידיעות הספרותיות המעטות.

ידיעותינו על המרכז המסחרי הפנים־ארצי של חגרה רבות הרבה יותר. כאמור, מזכיר סְטַרַבּוֺן את המקום הזה בדברו על מסע אֵילִיוּס גַּלוּס, ככפר בטריטוריה של עָבדַת השני. לפֶלִינְיוּס, ששאב כנראה את ידיעותיו ממקור ישן במקצת, היה המקום ידוע בשם אֶגרה, בירת הלאניטים, הם הלח’יאנים, שבט שקדם לנבטים באותו איזור ושכן בקִרבתם. לשבט זה לשון וכתב משלו; אולם מלכם, מסעוד, כתב גם נבטית, כפי שלמדנו משתי כתובות בחגרה. ברשימותיו של תלמי הגיאוגראף נזכרת אֶגרה בין ערי ערב המבורכת, ואילו סְטֶפַנוּס מבִּיזַנטיון קבע בטעות את אֶגרה, עיר בערביה, ליד חוף המפרץ האילניתי.

זהו כל הידוע על המקום הזה מן המקורות הספרותיים. אולם, מראשית המאה הי"ט ביקרו כאן חוקרים רבים שבדקו את האתר באורח יסודי. הקברים המפוארים הרבים שורטטו וצולמו והועתקו מאות כתובות בנבטית, ביוונית, ברומית, ובשפות שֵׁמיות־ערביות אחרות, המעידות שמקום זה שימש מקום מפגש לבני שבטים רבים מכל חלקי ערב.

חגרה שוכנת על צומת־דרכים חשוב מאוד. הדרך הראשית הגיעה לכאן מדרום, מיָתרִיבּ (היא מדינה של ימינו), ומכאן הלכה הדרך הישר צפונה בוואדי היבש והעצום, ואדי סירחאן, המגיע למחוז הנבטי הצפוני בחורן ולדמשק. דרכים אחרות קישרו את חגרה עם המפרץ־הפרסי במזרח ועם לַאוּקָה קוֺמֶה במערב.

האתר שוכן בבקעה שטוחה שבה פזורים כמה סלעים של אבן־חול. בימינו יש פה תחנה־דרך לעולי־הרגל למֶכָּה. אולם מסילת־הברזל שבנו התורכים פוצצה על־ידי לוֺרֶנְס איש ערב בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. בבקעה יש מים רבים וחגרה שוכנת בחלקו הצפוני של נווה־מִדבר גדול ביותר. בתוך הבקעה יש שטח גדול של עיים, ככל הנראה של תחנת־הדרכים הנבטית, אולם עיים אלה לא נחקרו מעולם.

בית־הקברות המקומי הגדול הוא שמשך את תשומת־לִבם של כל החוקרים. הקברים המפוארים פוסלו בתוך הסלעים הפזורים בבקעה. אבן־החול הנובית, שהיא נוחה למדַי לפיסול, גם עמידה ביותר, ולכן השתמרו מונומנטים רבים ללא פגע כמעט. במקום זה יש כשבעים מונומנטים חצובים. אולם מה שמייחד את בית־הקברות הנבטי הזה מבתי־הקברות האחרים היא העובדה שנשתמרו בו שלושים כתובות שנחקקו בחזיתות של הקברים האלה. כתובות אלה הן תעודות משפטיות – או אולי העתקי תעודות משפטיות – שהמקור שלהן הופקד בגנזך ציבורי, ככל הנראה במקדשים ובמשרדי המנהל האזרחי. בכמה כתובות נזכרים קנסות שיש לשלם על חילול קבר או שימוש לא־חוקי בו ולפיכך אפשר להסיק שכל תעודה נכתבה בהעתקים אחדים. רובן מימי־מלכותו של חֲרֵתָת הרביעי, ורק מעטות ביחס הן מימי־שלטונם של מלכו השני ומראשית ימיו של רבאל השני – אחרון מלכי הנבטים.

בכל אחת מן התעודות האלה רשום שם בעליו של הקבר, נמנים שמות האנשים שלמשפחותיהם הרשות להיקבר בו, וכן גם אלות וחרמות על שימוש לא־חוקי, על קניית זכויות שלא כחוק; יש שָׁם גם הוראות באיזו דרך חוקית אפשר לתת חלק בקבר במתנה, בחכירה או במכירה. על כל פגיעה בקבר יש לשלם קנס גבוה ביותר לאֵל, למלך, לשליט המקומי, או לשניים מהם. רוב הכתובות חתומות בשם האמן או בשם חבורת האמנים שעשתה את הקבר.

הכתובות המפורטות האלה, שבכמה מהן יש למעלה מעשרים שורות הכתובות בצפיפות, מאַפשרות לנו להציץ אל תוך מִבנה החברה הנבטית במרכז מסחרי גדול.

17א.jpg חגרה קבר 19, המעוטר בשתי שורות של שינות קבר זה שייך לסוג המונומנטים הפשוטים יותר בחברה. החזית הראשית מעוטרת באומנות שכותרותיהן פשוטות. האמיז וכן ראש המונומנט מעוטרים בשיטות, בדומה לאלו שעיטרו את ראשי החומות במזרח בתקופה העתיקה, הפתח העוטר בקשת שטוחה שבה מגולף נשר, סמלו של דושרא, ואילו בקצות הקשת ובראשה מפוסלים כדים (אורגות). סמל המוות. בראש חזית הקבר מצויה כתובת ההקדשה


17ב.jpg חגרה. קבר 6. קנר זה הוא הקדום ביותר שנחצב בגוש סלע זה בשנת 1 לספירה, בשנת 9 למלכותו של חרתת הרביעי. בעליו הוא עידו בן כחילו בו אלכסי. אדם המזכיר את שם סבו נוסף על שם אביו שייך לאצולה הנבטית. בכתובת ההקדשה של הקבר נאסר השימוש בו לכל מי שאין בידיו כתב הרשאה מבעליו,


18.jpg חגרה. כתובת הקדשה מן הקבר הנ"ל. כפי שמסתבר מלשון הכתובת נעשה הקבר על־ידי שתי נשים, אם ובתה, וזו לשונה בארמית־נבטית: 'קבר זה עשו כמכם בת ואילת בת חרמו וכלימתבתה, לעצמן ולצאצאיהן, בחודש טבת, שנת תשע לחרתת, מלך הנבטים, אוהב עמו, ויקללו דושרא ומושבו ואלת מעמנד ומנותו וקישה כל מי שימכור את הקבר הזה, ואת כל מי שיקנהו או ימשכנו או יתנו במתנה או יוציא ממנו גוויה או עצם, או מי שיקבור בו לבד מכמכם או בתה, או צאצאיהן. מי שלא יעשב ככתוב לעיל יהיה חייב לדושרא ולהובל 5 שמדין(?) ולכוהן קנס של אלף סלעים של חרתת, להוציא את זה אשר יביא בידו כתב…

בית־הקברות של חגרה היה מרכזי ונקברו בו גם אנשים ממרכזים נבטיים אחרים בצפון־ערב, כגון המשפחה מתימא, שמקומה כמאה קילומטרים צפונית־מזרחית לחגרה. נקברו כאן לא רק נבטים עובדי אלילים, אלא גם יהודים, כמו אליעו בן שוביתו, שעשה לו קבר, לבני־משפחתו ולצאצאיו בכל הדורות, כפי שכתב בכתובת. על־פי הכתובות אפשר להבחין בין מי ששייכים לאצולה – אלה רשמו את שֵם האדם, אביו וסבו – לבין בני מעמדות נמוכים יותר, המזכירים את שֵם האב בלבד. בין אלה שנקברו בחגרה יש רופא, חוזה באותות (בעל מקצוע זה היה דרוש ביותר לצבא ולמוליכי השיירות, שלא יכלו לנוע בלעדיו), וכן גם מספר גדול של בעלי משׂרות צבאיות ומִנהליות רמות.

19.jpg קבר שינות. זהו אחד הקברים הפשוטים ביותר שנחצבו בחגרה. מעל לפתח מצוי עיטור של ורדה מסוגננת ולצידיה שני בעלי־חיים המזוהים כאריות, מוטיב שכיח באמנות המזרחית ונדיר בנבטית. בראש חזית הקבר עיטור של שינות. בעליהם של קברים מסוג זה היו בדרך כלל נשים.

בראש המִנהל המקומי עמד האִיסְטְרַטֶגוֺס, פקיד שכבר שמענו עליו בכתבי יוסף בן־מתתיהו. תואר זה הושאל מן המִנהל של מצרים ההֶלֶניסטית. במשך עשרות השנים הראשונות לקיום המרכז המסחרי בחגרה עמד בראש היחידה הצבאית המקומית כיליארכוס, שהוא שר־אלף (‘מפקד גדוד’), ולידו) עזר קֶנְטוֺריוֺן, שר־מאה (‘מפקד פלוגה’), אולם בסוף ימי חֲרֵתָת הרביעי הלך ורב מספרם של מפקדים – בעלי דרגות בכירות ביותר, כגון איסטראטגים שהם אלופי חיל־הרגלים, והיפארכים, אלופי חיל־הפרשים. כאשר בוחנים את הכתובות שעל חזיתות הקברים וגם עשרות כתובות החקוקות על הסלעים מסביב מתקבל הרושם כי רוב חברי המטה־הכללי הנבטי היו נוכחים באותן שנים בחגרה, כנראה בשל פלישות של שבטים ערבים חדשים קרוב לאמצע המאה האי לספירה; ופלישות אלה הרסו בסופו של דבר באמצע המאה הא' את עָבדַת ואת תחנות־הדרכים והמצודות בדרך אליה.

מעניין כי כתובות רבות, ובהן גם כאלה שנחקקו על־ידי שכירי־חרב לא נבטיים, בעיקר אנשי חיל־פרשים, נתגלו באתר בקרבת חגרה שהבדווים המקומיים מכנים בשם קובור אל־ג’ינדי – ‘קברי החיילים’. מאורע זה, שהותיר עקבות עמוקים ולא־נמחים כאלה מן הדין שהיה חמור ביותר.

בסלע גדול, מול בית־הקברות, נחצב מקדש ובו טריקליניום לעריכת סעודות פולחניות. מלבדו נחצבו בסלעים מסביב גומחות־פולחן רבות וברבות מהן יש כתובות המציינות את בעלותו של איש זה או אחר על הגומחה. נראה שגם המקדש וגם הגומחות שימשו לקיום פולחנות הקשורים בבית־הקברות, ובייחוד לצורך סעודות־ההבראה.

פריחתה העיקרית של חגרה חלה למן ראשית המאה הא' לספירה ממש ועד לשנת 75 לספירה בקירוב, שאז נחצב הקבר האחרון בבית־הקברות המקומי; אך אפשר שפעילות־מה היתה במקום זה גם בשנים שלאחר־מכן, אולם בוודאי שלא באותה עוצמה.

מן הראוי לשים לב לסכומי הקנסות שאותם התחייבו מחללי הקברים והפוגעים בזכויות הבעלות עליה לשלם. הקנס הרגיל היה של 1,000 סלעים, שהוא סכום גבוה מאוד. את הקנס שילמו בדרך־כלל לאֵל – כלומר למקדש – למלך או לאוצר־הממלכה. ככל שהקבר מפואר יותר כן גבוה יותר הקנס, ובמקרים מסוּימים היה גובה הקנסות מגיע לכדי 2,000 או 3,000 סלעים. נראה כי יש זיקה בין מחיר הקמתו של הקבר לבין סכום הקנס. הקנס שהיה צריך לשלם על קבר קטן וצנוע היה 100 סלעים בלבד.

20.jpg חגרה. ה’דיוואן'. בפטרית הסלע הגדולה הזו יש אולם מרובע נרחב ששימש כנראה מעין מקדש. קירותיו מסותתים להפליא, מסורקים בסירוק האלכסוני האופייני ומעוטרים עיטור אדריכלי נאה. לא נערכו חפירות בהיכל זה, שהבדווים המקומיים מכנים אותו ‘דיוואן’ כלומר מושב.

21.jpg חגרה. עיטור הפתח של הקבר מטיפוס ‘פרוטו_חג’ירי’. הפתח מעוטר בכיוּרים. האפריז מעוטר במטופות וטריגליפים כבסגנון הדורי. בגמלון מדוזה שנחשים מתפתלים ממנה. הגמלון מעוטר בשני כדים – אורנות – ובראשן נשר הנושא את כתובת ההקדשה.

אך יש לזכור שהפעילוּת הקשורה בבית־הקברות היא לאחר ככלות הכל חלק זעיר מן הפעילוּיות של מרכז מסחרי גדול כזה של חגרה. הנבטים נזקקו לסכומי־כסף גדולים מאוד כדי לשלם על הבשמים והתבלים; על אלה היה צריך לשלם מסים ומכסים בדרך וכן עבור מים ומזון בתחנות־הדרכים במערב, בואכה ים־התיכון, וכמובן גם דמי לינה וכיוצא בזה הוצאות ששיירה גדולה נאלצה לשלם. קשה להאמין שהשיירה היתה נושאת עמה שקים של כסף לכל התשלומים האלה, ובכך היתה חושפת עצמה לסכנות של חבורות שודדים שהיו שורצות בדרכים וממילא מסכנות את השיירות.

כדי להימנע מן הסכנות האלה סביר להניח שהנבטים ייסדו מערכת מסועפת של מוסדות מימון כספיים, ובהם הצטיידו מוליכי־השיירות באמצעים הכספיים שהיו דרושים להם.

בעולם הקדם־קלאסי וביוון הקלאסית היו התפקידים האלה מוטלים על המקדשים, שהיו משמשים בתי־אוצר ובהם היו ערים ואנשים פרטיים מפקידים את כספם. בתקופה ההֶלֶניסטית, ובייחוד במצרים, התרכזו הפעילוּיות הכספיות למיניהן בידי בית־המלוכה, ובידו נשמר המונופולין. לעומת זאת, בתקופה הרומית הקדומה נוצרה רשת של בנקאות פרטית.


22.jpg ארם. המקדש הוא מטיפוס המקדשים הנבטיים הצפוניים, הבנויים בתוך תיבה. התיבה הפנימית, הבדיר, מוקפת היתה בארבעה סטווי עמודים, שחוליותיהם סומנו בתווי סתתים כאלה שנתגלו במקדש הנבטי בעבדת. כך היופני המקשד בהיווסדו, כנראה בימי חרתת הרביעי. בימי רבאל השני שונתה אולי התכנית. בין העמודים של הסטיו נבנו מחיצות. העמודים והמחיצות טויחו בטיח וצוירו בצבעים ססגוניים על־פני הטיח נתגלו גם כתובות רבות בנבטית וביוונית, שחקקו עולי־הרגל והאומנים שבנו את המקדש.

כיצד פתרו אפוא הנבטים את הבעיה הזו? פריחתה של חגרה היתה בעיקרה בתקופה הנבטית התיכונה, שבה היה המקדש הבניין היחיד המוצק בנוף של תחנות־הדרכים ולעתים גם בדרכים שבין התחנות. עד היום לא נמצאו המקדשים של חגרה, אולם כאשר אנו יוצאים מאתר זה צפונה מוצאים מקדשים באתרים רבים, המרוחקים יום או יומיים הליכה האחד מן השני. המקדש הראשון, עוד בתחומי צפון־ערב, הוא המקדש בקורייה, באמצע הדרך בין חגרה לאילת. אחריו בא המקדש הגדול בארם, צפונית־מזרחית לאילת, שבה נתגלה גם מחנה־צבא. אחריה באו המקדשים בפֶּטְרָה, ח’רבת א־תנוּר בצפון־מזרח אדום, דִיבוֹן (ומקדשים אחרים בארץ מואב), פילדלפיה־רבת־עמון (אין ביטחון מוחלט שאמנם היה זה מקדש נבטי), גֶרֶש, בצרה, שִיעַ, סואדה, קנת (ובעוד אתרים אחרים אחדים בחורן ובטְרַכוֺן). כל המקדשים האלה היו בדרך השיירות שהוליכה מצפון־ערב אל עבר דמשק. בדרך העולה מצפון־ערב ומפֶּטְרָה לנגב היה מקדש גדול בעָבדַת, ואין ספק שהיו מקדשים נבטיים גם בחָלוּצָה, בירת הנגב הנבטי. בדרך ההולכת לאורך חוף ים־התיכון בסינַי היה מקדש בקצרווית. אף שאין בידינו הוכחה חד־משמעית לכך, נראה שכל המקדשים האלה, שנבנו רובם־ככולם במחצית הראשונה של המאה הא' לספירה, מילאו את תפקיד מערכת הבנקאות, שבלעדיה לא תתואר הפעילוּת הכלכלית העניפה של הנבטים.

בשל מיעוט המחקר הארכיאולוגי אין אנו יודעים את מבנה תחנת־הדרכים הנבטית לפרטיה. עד היום נחקרו שתי תחנות בלבד, ורק מהן יש בידינו מעט הידיעות: התחנות בארם (היא אירם בפי הבדווים), שנחפרה נשנות השלושים ובעָבדַת, שחפרנו את רובה.

ארם שוכנת במישור שטוח, חולי, מוקף הרים גבוהים. בדרום המישור נובעים שלושה־עשר מעיינות המגיחים מבטן ההר. מימי המעיינות נאספו באמת־מים אל בריכה גדולה. במרכז המישור יש איזור של הריסות, וביניהן זוהה בניין אחד כמצודה צבאית גדולה. נמוך יותר, במזרח המישור, יש בית־קברות גדול, ואילו על סלע המתנשא מעל למישור נמצאו שרידי מקדש.

המקדש הוא הבניין היחיד באתר שנערכו בו חפירות נרחבות. הכתובות הרבות בנבטית וביוונית שנתגלו במקדש ובמישור שלרגליו מספקות את המסגרת ההיסטורית לקיוּם התחנה. היא נוסדה כנראה בימי חֳרֵתָת הרביעי, ותוספות ושינויים נעשו בה בימי רבאל השני, ועדיין השתמשו במקדש במאות הב' והג' לספירה. הבנאים הפסלים והסיידים, שאת שמות כולם אנו יודעים, היו נבטים.

חשיבותה של תחנת־הדרכים בארם טמונה במקומה הגיאוגראפי. היא שכנה בצומת־דרכים חשוב, שבו התפצלה הדרך הראשית הבאה מצפון־ערב לשתים: האחת עולה לאדום ולמואב, והאחרת היורדת לאילת ולחוף ים־סוף.

עָבדַת, תחנת־הדרכים השנייה, מספרת בקירוב אותו סיפור עצמו, אולם בפירוט רב יותר.

בעָבדַת הנבטית התיכונה היו שלושה מוקדים עיקריים: מקדש גדול, מחנה־צבא שהוא המתקן הצבאי הנבטי הגדול ביותר הידוע, ומרכז גדול לגידול גמלים.

המקדש נפגע קשה מאוד בתקופות היישוב המאוחרות בעָבדַת, אולם גם במצב ההרס שבו הוא נתון הוא משרטט סיפור של פאר והדר. המקום לבניית המקדש נבחר בקפדנות רבה, כדי שהבניין יראה ממרחקים גדולים וישמש מעין מגדלור למוליכי־השיירות. שלוחת־ההר שעליה נבנתה תחנת־הדרכים מתמשכת מצפון לדרום, וממרכז השלוחה נשלח סלע מאורך לכיוון מערב. הסלע פוּלס, יוּשר והוקף שלושה קירות־תמך עצומים, במערב, ששָׁם הקיר גבוה ביותר, בצפון ובדרו. בפינות הדרומית־המערבית והצפונית־המערבית של המִתמך העצום שנוצר על־ידי מילוי הרווחים שבין הסלע והקירות, נבנו שני מִגדלי־מדריגות גדולים, שבהם עלו ממרגלות המִתמך אל מִפלס המקדש, ששָם היה סטָיו נרחב הנפתח לצד מערב. בית־שער גדול נבנה בקצהו המזרחי של קיר־התמך הצפוני. למרגלות הפּוֺדְיוּם, ועל האַקְרוֺפּוֺלִיס עצמו, היו שרידי בניינים, ואחד מהם היה אולי בית־מרחץ.

מן המקדש נשתמר אחד הפתחים המפוארים שהוליכו מן הסטָיו אל המקדש. פתח זה, שנבנה לראשונה בראשית ימי חֲרֵתָת הרביעי, חודש באמצע המאה הג' לספירה על־ידי נבטים דוברי יוונית, צאצאי הנבטים מקימי המקדש הראשון. אולם מזוזות־הפתח וכותרותיהן הנבטיות הקדומות הטיפוסיות שייכים למקדש הקדום. סמוך לפתח נשתמר גם קטע של קיר הבנוי אבני־גזית גדולות, קשות ביותר ומוחלקות עד ברק, והוא השריד העומד היחיד של המקדש המקורי. חוליות־העמודים, העשויות גם הן אבן־גיר קשה מאוד בעלת גבישים קטנים, שימשו בבניית הכנסיות שנבנו על אתרו של המקדש מאות שנים אחר־כך. על־פני חוליות העמודים יש תווי סתתים באותיות ומספרים נבטיים. לבניית קירותיה ורִצפתה של הכנסייה הצפונית, העומדת במקום המקדש ממש, השתמשו בכמות גדולה ביותר של אבנים מעוטרות עיטורים אדריכליים משובחים ביותר, בבסיסים, בכותרות וכיוצא בהן – כולם מן המקדש הנבטי. בעת החפירות נתגלתה ערימה גדולה של אבנים כאלה, שלא נמצא להן שימוש בתקופות המאוחרות, מעורמות בקרן האַקְרוֺפּוֺלִיס. מלאכת עשייתם של כל אלה משובחת ביותר ואינה נופלת מן היצירה הטובה ביותר בארץ־ישראל וסוריה בתקופה הרומית הקדומה. מספרן הגדול של כותרות נבטיות טיפוסיות שנמצא כאן מסיר כל ספק בדבר זהות בוני המקדש.

23.jpg עבדת. חלקו המערבי של האקרופוליס. מימין נמצא המבוא הנבטי הדרומי־ המערבי אל המקדש. השער שבמרכז הסטיו הוצב בתקופה הרומית המאוחרת, שאז חודש המקדש, ואילו הריצוף שלמזרחו הוא מן השרידים המעטים שנותרו מן המקדש הנבטי הקדום.


במשך שנים רבות חיפשנו אחר המחצבה שממנה נלקחו האבנים הקשות שאין כמעט הבדל בינן לבין השַיִש הטוב. אולם הדבר לא עלה בידינו עד לשנת 1976, כאשר שבנו לחפור בעָבדַת. באותו קיץ סקרתי את הקצה הצפוני של שלוחת ההר. עינַי לכדו מראה של ערימת אבן לבנה כתותה, המציינת בדרך כלל את מקומו של בור־מים. אולם בדיקת האיזור הראתה כי אין שָם בור מים; אולם הבחנתי בשביל־גרירה צר העולה במִדרון. כאשר הלכתי בעקבות השביל הגעתי אל קוביית אבן גדולה ביותר, מכוסה כולה חזזית ירוקה. כאשר קרבתי אל האבן הבחנתי מתחת לחזזית בסימנים של ריבוע ששורטט בכלי חד ודק. פינה שבורה של האבן סיפרה את סופו של הסיפור. היה זה גוש אבן שהותק מן המחצבה, וכאשר החל הסתת בעבודתו נשברה אחת הפינות והחוצבים מאסו בה. כאשר התבוננתי סביבי ראיתי את המחצבה ובה שכבות־שכבות של אבן־גיר קשה ביותר, לבנה. מדידתן של שכבות האבן הראתה כי גובה השכבות כגובה הנדבכים הגדולים במקדש.

את האבנים המסותתות־למחצה היו גוררים מן המחצבה בשביל־הגרירה התלול, המרוחק כקילומטר אחד ממקום הבנייה. כדי להפחית את משקל האבנים היתה רוב עבודת הסיתות נעשית במחצבה, ורק החלקת האבן למשעי נעשתה במקום הבנייה. כך נהגו גם בחוליות העגולות של העמודים אך כדי להקל על הצבת העמודים במקומם סומנה כל חוליה באות שציינה את מקום העמוד בשורת העמודים, ובמספר שקבע את מקומה בעמוד.

את זמנו של המקדש קבענו על־פי כתובות נבטיות שנמצאו בעיי שניים ממגדלי־המדריגות. באחד מהם, שמעליו נמצא חדר־האוצר של המקדש, נמצאו לבד מכתובות מימי חֲרֵתָת הרביעי גם מטמון של כלי־ארד וכלי־חרס נבטיים טיפוסיים, וגם הם אישרו את זמן בנייתו של המקדש.

מחנה־הצבא הנבטי, המרכיב השני של תחנת־הדרכים הגדולה, שוכן בקצה הצפוני של שלוחת עָבדַת, מקום שבו מסתיימת הדרך העולה מפֶּטְרָה. המחנה הוא ריבוע שגודלו 100 מטרים ✕ 100 מטרים, ושערו הגדול בדרום. פינות המחנה וחומותיו היו מוגנים במִגדלים מרובעים. בתוך המתקן חילקו שני רחובות רחבים את המחנה לארבע גזרות, ובהצטלבותם ניצב היכל קטן. בכל אחת מארבע הגזרות היו שני קסרקטינים גדולים, מוצבים גב אל גב ובכל אחד עשרה חדרים. חדרים גדולים היו ערוכים גם לאורך החומות. חומות המחנה, מגדליו והחדרים שלאורך החומות נבנו אבנים גדולות, משובבות בפטיש, ואילו הקסרקטינים נבנו אבני־שדה קטנות ובפסולת של חציבה. החיילים ישנו בקסרקטינים, ואילו הרחובות הרחבים שימשו כנראה אורוות לגמלי־הרכיבה של החיילים, כי אין ספק שעיקר כוחו של הצבא הנבטי היה בפרשיו.


24.jpg

25.jpg

**עבְדֵת. כתובת הקדשה מן המקדש הנבטי. לוחית זו העשויה שיש לבן נתגלתה בעיי בית האוצר של המקדש. כתוב בה: "עבדת ופצאל ושעודת בני מרתתי. שלושת הנסיכים האלה היו ילדיו של חרתת הרביעי.


26.jpg עבְדֵת. נר הארד מאוצר המקדש הנבטי. נר זה הוא תוצרת של בית מלאכה רומי לפסילי ארד, וכדוגמתו נתגלו בתדמור (פַּלְמִירָה) ובאתרים רומיים אחרים. בנר מתוארת דמותו של איש ברברי מתולתל שיער, שחדק מגיח מתוך פיו. המיוחד בנר זה הוא כתובת ההקדשה שחקק האיש הנבטי שהביא את הנר כמנחה למקדש: דכרון טב ושלם ל…' - זכרון טוב ושלום ל… שם המקדיש אינו ניתן לקריאה.


חישוב זהיר מעלה כי במחנה זה אפשר היה לשכן אלפיים חיילים בקירוב. אם ניקח בחשבון את החיילים שאיישו את המצודות שלאורך הדרך ואלה שהיו מלווים את השיירות בדרכן, הרי שעוצמת הצבא שחנה במחנה עָבדַת היתה של לגיון אחד בקירוב, על כל ציודו ובהמות־הרכיבה שלו.

שבריהם של כלי־החרס שנמצאו על הסלע שעליו נוסד המחנה, וכן החרסים שנתגלו ברחובות, הם כולם מן התקופה הנבטית התיכונה, ואינם מאוחרים לאמצע המאה הא' לספירה.

לאמיתו של דבר, אנו יודעים גם את שמו של האיש שפיקד על מחנה זה. במֵידְבָא שבמואב נתגלתה מצבת־קבר של איתבל, המתואר כ’רב־משריתא‘, ראש־המחנה, בעבדתא ובלוחית. הכתובת היא משנת מלכותו ה־46 של חֲרֵתָת הרביעי, שהיא שנת 37 לספירה. באמצע המאה הא’ לספירה בקירוב נעזב המחנה באורח מסודר על־ידי חייליו, ואלה הותירו אחריהם חדרים נקיים, לבד משברים קטנים של כלי־חרס שנחבאו בסדקים שברצפה. איש לא פקד את המחנה עד לראשית המאה הד' לספירה, כאשר בוני המצודה החדשה בעָבדַת עשו מן המחנה מחצבה וממנה לקחו אבני־בנייה.

סמוך למחנה, הרחק מבניינים אחרים בסביבתו, נמצאו שרידיו של בית גדול, שנבנה בצורה דלה למדַי. עיקרו של הבית – חדרונים קטנים, ואפשר ששימש בית־בושת של המחנה.

המרכיב השלישי של תחנת־הדרכים הגדולה היה מספר רב של גדרות לגידול גמלים בחלק הדרומי של שלוחת־ההר. הגדרות המרווחות נבנו אבני־שדה ובפינותיהן סוכות קטנות למטפלים בגמלים. ללא אספקה תקינה ומתמדת של גמלי רכיבה וגמלי משא לא היתה תנועת השיירות והשמירה עליהן יכולה לפעול. כלי־החרס ששבריהם היו פזורים בשטח היו מאותם המינים שנמצאו גם בעיי המקדש ובמחנה הצבא.

בין שלושת המרכיבים הראשיים של תחנת־הדרכים בעָבדַת היה בית־היוצר לכלי־חרס שסיפק מתוצרתו לקיום הפולחנות השונים במקדש, לשימוש החיילים במחנה־הצבא ואזרחי העיר, וכן לשימוש בפולחנות בתי־הקברות. כלי־החרס שנוצרו בבית־יוצר זה עצומים במספר, וגם זה אחד הדברים האופייניים ליישוב נבטי שהיה מיושב בתקופה הנבטית התיכונה.

מספר הבתים ששימשו למגורי אזרחים בתקופה הנבטית התיכונה קטן ביותר, ואפילו שרידיהם של אלה שנתגלו אין כל ביטחון שאמנם היו בתים פרטיים וייתכן שאף הם הוקמו לצורך ציבורי זה או אחר. נראה שרוב האוכלוסייה האזרחית של עָבדַת ישבה באוהלים שהיו פזורים על במת־ההר.

לאורך הדרך שהוליכה מן הערבה אל עָבדַת נוסדה רשת של תחנות־דרכים קטנות יותר, מצדים ומצודות. אחת התחנות הגדולות ביותר הוקמה בערבה עצמה, במוֺיַת עוואד, המכונה בטעות מוֺאָה, על שם מקום בשם זה הנזכר במקורות רומיים מאוחרים. תחנת־הדרכים הזאת, וכן המצודות והמצדים שלאורך הדרך, בנחל־נקרות בואכה מכתש־רמון, נחקרו אך מעט. הדרך עצמה נוקתה מאבנים גדולות, ומסלולה במכתש־רמון וברמת־נפחא העולה לעָבדַת סוקל מאבנים, סומן באבני־שפה, והמרחקים בו צוּינו באבני־מיל, שלא נרשמו עליהן כתובות, כנוהג הרומאים.


האדריכלות הקדומה

בפרק הקודם הצענו כי המקדש, אפשר שמילא גם את תפקיד רשת הבנקאות, לבד מן הצרכים הדתיים, כמקובל מקדמת־דנא. בכל אתר נבטי חשוב היה המקדש הבניין הגדול והבולט ביותר, ולעתים היה זה הבניין היחיד באתר, או כפי שהיה הדבר בעָבדַת, ואולי גם בחגרה, שימש אחד המרכיבים של תחנת־הדרכים. לעומת זאת, היו אתרים נבטיים שכל כולם מרכז דתי.

לנבטים היו שני סוגים של מקומות קדושים: במות פתוחות וגומחות־פולחן חצובות בסלע, ובנייני אבן. ידיעותינו אינן מאַפשרות לקבוע איזו צורה היא הקדומה יותר ואיזו מאוחרת לה, אך אפשר ששתיהן נוצרו בעת ובעונה אחת. מכל מקום, במות פתוחות וגומחות פולחן רבות יותר בצפון־ערב ובארץ אדום מאשר בשאר חלקי הממלכה, וייתכן שהבמה היא המורשת שירשו הנבטים מן האדומים והמואבים קודמיהם באותה ארץ.

מבחינה טיפולוגית נחלקים המקדשים הבנויים לשני סוגים עיקריים: מקדשים שיש בהם חלוקה משולשת ומקדשים הבנויים בניין בתוך בניין, שבהם מוקף הדביר בניין חיצון. אלה מן הטיפוס הראשון רבים באדום ובמואב, ואילו מן הסוג השני אופייניים בעיקר לחורן הנבטי, אף כי הם מצויים מעט גם בדרום הממלכה.

27.jpg

פטרה, קצר בנת-פרעון. אל המקדש העצום בממדיו הוליכה מערכת מדריגות רחבה כרוחבו של הבניין כולו. ארבעה עמודים עצומים נשאו את גג הפורטיקו־האולם. הפתח הקשות הגבוה הוליך אל ההיכל, ומאחוריו הדביר. האומנות החיצוניות של האולם קושטו בלוחות מגולפים בתבליטי מגינים ועיטורים צמחיים. בחזית הבניין היתה חצר גדולה, מוקפת סטווים, שמתחתם טורי מדריגות לישיבה, כדי לקיים את סעודת הפולחן. על אחד הספסלים האלה נתגלתה כתובת הקדשה מימי חֵרְתָת הרביעי, המסייעת בקביעת זמן בנייתו של המקדש.


המקדש השלם ביותר מן הטיפוס האדומי־המואבי, המתנשא עד היום לרוּם של 22 מטרים, עומד בחלקו המערבי של העמק של פֶּטְרָה. בניין זה, שהבדווים המקומיים כינוהו קצר בינת־פרעון (‘הארמון של בת־פרעה’) מוליכה אליו דרך מפוארת, מרוצפת לוחות־אבן גדולים, ההולכת לאורך אפיקו של ואדי־מוסה (נחל משה) החוצה את העמק ממזרח למערב. הדרך – לאמיתו של דבר, רחוב־תהלוכות – מסתיימת בשער משולש מפואר, שגם הוא מתנשא עד היום למלוא־גובהו. השער הוא המבוא אל המִתחם המקודש ולפני הכניסה אליו יש בית־מרחץ גדול, שבו היו עולי־הרגל מיטהרים לפני שבאו בשערי המקדש. השער המשולש מוליך אל מִתחם מרובע גדול, שאורך צלעותיו 150 מטרים. המקדש עומד בתוך חצר פנימית, שמידותיה 120 מטרים ✕ 60 מטרים. יותר ממחצית השטח הזה משמשת מעין מבוא למקדש. זוהי כיכר גדולה, מרוצפת גם היא ומוקפת עמודים של סטָווים מקורים. לאורך הקירות, מתחת לקירוי, בנויים ספסלי־אבן מגזית מלוטשת. על אחת האבנים שנמצאה באתרה יש כתובת־הקדשה מימיו של חֲרֵתָת הרביעי. באמצע כל קיר של החצר יש אכסדרה עגולה למחצה, המוסיפה נוי רב לחצר הרבועה. בתוך החצר הפנימית, בחזית המקדש, נתגלו שרידיו של מזבח גדול, 12 מטרים אורכו.

המקדש מוצב על־גבי מִתמך עצום, ואליו עולים במערכת־מדריגות שרוחבה 40 מטרים. מדריגות אחרות מוליכות מראש המתמך אל סטָיו המבוא, שתקרתו נתמכה בארבעה עמודים עצומים בגודלם. האומנות בחזית הסטָיו, ואַפְּרִיז במרום קירות המקדש קושטו בעיטורים צמחיים עדינים ביותר.

פתח יחיד, גבוה ביותר, מקורה בקשת, מוליך מן המבוא אל ההיכל, שעומקו 9 מטרים. מן האולם באים אל הדביר. הדביר נחלק לשלושה חלקי רוחב: קודש־הקודשים במרכז, ולצדיו שני חדרים מרובעים. מידות הדביר כולו 25 מטרים ✕ 9 מטרים. כך יש במקדש חלוקה משולשת כפולה: מבוא (אולם), היכל ודביר, וכן החלוקה המשולשת של הדביר עצמו.

28.jpg פטרה. קצר בנת-פרעון. כאן נראה חלקו העליון של קיר המקדש, המתנשא לרום 22 מטרים. החריץ נועד לקלוט קורת עץ ששימשה כעין תפר התפשטות, כך הוקנתה יציבות לקיר הכבד והגבוה, שהגנה עליו מרעשי־אדמה. האפריז המעטר את ראש הקיר הוא דורי, דבר המעיד על ההשפעה ההלניסטית־הרומית שלה היתה נתונה האמנות הנבטית. אפריז דורי זה נתנו לו האמונים הנבטיים פירוש משלהם במיקום טריגליפים (היינו, שלושה חריצים). יש כאן רק שניים, ואילו המטופות העגולות נעשו בדמות פרחים וזרים.


חלוקה משולשת זו ודאי אינה המצאה נבטית. לדרך תכנון זו של מקדשים יש שורשים במקדשים הכנעניים והישראליים בסוריה ובארץ ישראל. המקדשים הנבטיים מאוחרים במאות שנים למקדשים אלה, ולכן קשה לקבוע אם היתה השפעה ישירה שלהם על המקדשים הנבטיים האדומיים־המואביים.

אל קודש־הקודשים עולים במדריגות תלולות, שהסתיימו בחדר שמידותיו 5 מטרים ✕ 5 מטרים. בחזיתו ניצבו שישה עמודים, שתמכו בגגו והסתירו במקצת את המראה של פנים החדר, שבו ניצב פסלו של האֵל.

הקירות הצדדיים והאחוריים של הדביר היו כפולים. ברווח שבין הקירות העבים האלה עומדים שני חדרי־מדריגות המוליכים אל הגג. חד המדריגות שמימין לקודש־הקודשים שימש לעלייה אל הגג, וזה שמשמאלו – לירידה.

קירות המקדש – הן בפנים והן בחוץ – טויחו וצוּירו בצבעים עליזים אך נשתמרו שרידים מעטים מן הטיח המצויר.

ממזרח למקדש, בתוך חומת המִתחם, יש שרידי בניין גדול, במרכזו חצר גדולה וסביבה אולם גדול מצד אחד וחדרים קטנים יותר מן העברים האחרים.

אין זה קל ביותר לפרש את תפקידי המרכיבים השונים של המקדש. הרמז היחיד שהותירה לנו הספרות העתיקה על הפולחן הנבטי הוא דברי סְטַרַבּוֺן, המספר כי הנבטים בונים מזבחות על גגות־בתיהם ועליהם הם מעלים קטורת. אולם דבר זה עניינו כנראה בפולחנות ביתיים בלבד. הפולחן במקדש, אין ספק שהיה מורכב יותר וכלל מרכיבים אחרים. אולם בהיעדר עדוּת ספרותית מן הדין לנסות ולשחזר פולחן זה על־פי השרידים הארכיאולוגיים לבדם.

נראה כי הפולחן הנבטי במקדשים כלל את היסודות הבאים: הקרבת קורבנות מן החי; תהלוכה טקסית אל גג־המקדש, שבה השתתפו כל עולי הרגל ושָם הקטירו אולי קטורת; וסעודה פולחנית, שאף בה לקח כל הקהל חלק. לצורך התהלוכה הטקסית נעשו אותם חדרי־המדריגות שנזכרו וכמותם נמצאו במקדשים נבטיים רבים אחרים. את הקורבן היו מקריבים על המזבח הגדול שבחצר־המקדש; את הסעודה הפולחנית ערכו בקַיץ בספסלים שבסטָווים המקורים שבחצר, אל מול פני המזבח, ואילו בימי החורף הקרים והגשומים היו הסעודות נערכות בבניין הגדול שבמזרח המִתחם, שבו היו טרקלינים לסעודה. האולם הגדול שימש לסעודתם של רבים והקטנים יותר שירתו משפחות ואיגודים קטנים. חדרים אלה יכלו לשַמש גם אותן הקבוצות של שלושה־עשר בני־אדם ושתי נערות מזמרות, שהזכיר סְטַרַבּוֺן.

המקדש הגדול של קצר בנת־פרעון ודאי אינו היחיד בפֶּטְרָה. באותו מִתחם מקודש עצמו, בקרבת השער המשולש, עומדים שרידיו של מקדש קטן יותר, מטיפוס המקדש הרומי, שלא נחקר. מקדש שלישי, שמקומו מדרום לשער המשולש, מחוץ לתחום שני המקדשים האלה, הבחינו בו הסוקרים בפֶּטְרָה בראשית המאה, אולם גם הוא לא נחקר. מקדש רביעי נחשף בשעה שנכתבות שורות אלה, בידי חוקר פֶּטְרָה האמריקני, פיליפ האמונד. מקומו על הגדה הצפונית של ואדי מוסה, מול קצר בנת־פרעון. פרטיו עדיין לא התפרסמו. כך מקבלת פֶּטְרָה דמות של מרכז פולחני גדול, המרכז הראשי בממלכה הנבטית, שיחד עם בית־העלמין העצום והמתקנים הדתיים השונים הקשורים בו, הם המרכיבים השולטים בעיר.

בניין קטן יותר, שתכניתו זהה כמעט לזו של קצר בנת־פרעון, נחפר בדִיבוֺן שבמואב. מעל למקדש מתקופת המקרא נבנה כאן מִתמך, בדומה לזה שבפֶּטְרָה, ואף אליו עולים במדריגות המסתיימות במבוא, אולם שגגו נשען על שני עמודים. גם בבניין זה יש היכל ומאחוריו דביר משולש, וקודש־קודשים שעולי אליו במדריגות. בניין זה נפגע קשה כאשר נבנתה עליו בתקופה הבִּיזַנטית כנסייה, ופרטים רבי חסרי אפוא. בהסתמכם על הכרונולוגיה שקבענו בנגב סבורים החופרים שמקדש זה נבנה בימי חֲרֵתָת הרביעי, ולאחר הפסקה חוּדש השימוש בו בימי רבאל השני.

במואב הוקמו מקדשים אחרים מטיפוס זה, בקירוב, בתוואנה (תואנה הקדומה) בדאת־ראס, בקצר־רבה (רבה המקראית) ובמחיי. אולם בניינים אלה לא נחקרו ולכן לא נתארם כאן.

הטיפוס השני של המקדשים הנבטיים, שבו מוקף הדביר בבניין מרובע, מיוצג באדום בארם ובח’רבת א־תנור.

המקדש בארם עומד בקרבתה של דרך־השיירות ותחנת־הדרכים שבעמק למרגלות המקדש. לאחר שהתרעננו אנשי־השיירות במים הצוננים של המעיינות, היו עולים במעלה אל המקדש. מידות המקדש 35 מטרים ✕ 50 מטרים. לפי הנחת החופרים, היה הבניין המקיף את הדביר בעל שלושה אגפים הערוכים סביב חצר. אולם בצורה זו של בניין אין היגיון רב, וקרוב יותר שהחצר היתה מוקפת מכל עבריה, כמו בכל אתר. בכל אחד מן האגפים האלה היו אולמות וחדרים. בחזית הראשית של הבניין, במערב, יש שני מגדלי־מדריגות, אחד בכל קצה של החזית. בחצר המוקפת כך היו שלושה טורי־סטָווי עמודים ואולי אף ארבעה. תחילה עמדו העמודים חופשיים, אולם בתקופה מאוחרת יותר בחיי המקדש נסגרו הרווחים שבין העמודים במחיצות, בקירות ובעמודים, צופו טיח וצוּירו ציורים ססגוניים. במרכז החצר הזו עומד דביר קטן שפִתחו במזרח. הרצפה של החצר סביב הדביר היתה מרוצפת ריצוף יפה להפליא של לוחות־אבן עשויים בדמות מעוּינים. כמו המחיצות והעמודים המאוחרים יותר כוסה כל הבניין טיח וצוּיר בדגמי הדומים לשַיִש רב־גוני, כמו שנעשה בארמונות הורדוס במצדה.

הכתובות שנתגלו בעיי המקדש וליד המעיינות שבעמק מאפשרים את קביעת זמן בנייתו של המקדש בארם לימי חֲרֵתָת הרביעי, וגם פה – כמו בדִיבוֹן – חודש המקדש בימי רבאל השני. בכתובות נזכרים האֵלים שעבדו להם במקדש זה: בעל שמין, הנו בעל השמים, שנערץ גם על־ידי הנבטים בחורן והתדמורים בפַּלְמִירָה. האֵלה הראשית, אשת האֵל מכונה בשם אלהתה רבתא – האלה הגדולה. החופרים לא גילו את מקום המזבח, אולי בשל הצמצום בעבודה הארכיאולוגית שנעשתה במקום בשנות השלושים, ואולי גם בשל היעדר מוּדעות באותן השנים על דמותו של מקדש נבטי.

גם במקדש זה חייב היה הפולחן לכלול את שלושת המרכיבים העיקריים: קורבן, תהלוכה טקסית שנעשתה בשימוש המִגדלים בחזית, הבערת קטורת על הגג וסעודה פולחנית בטרקלינים שמסביב לחצר.


29.jpg ח’רבת א־תנור. תכנית המקדש

המרכז הדתי השלישי הגדול באדום נמצא בח’רבת א־תנור, סמוך לגבולה של אדום עם מואב, כ־75 קילומטרים צפונית לפֶּטְרָה. האתר נתגלה בדרך מקרה על־ידי סמל במשטרה הירדנית המנדטורית בראשית שנות השלושים, ונחפר כולו על־ידי נלסון גליק זמן קצר לאחר גילויו. אתר המקדש עומד בפסגת הר מבודד מסביבתו ורק שביל חצוב מוליך אל המקדש.

מִתחם המקדש קטן למדַי ותופס את רוב שטחה של פסגת־ההר. מידותיו 36 מטרים ✕ 47 מטרים. המִתחם מוקף חומה והוא מרוצף ריצוף עשוי בקפידה. סביב חצר מרוצפת זו ערוכים הטרקלינים, קצתם גדולים ואחרים קטנים יותר. ברבים מן החדרים האלה יש ספסלים בנויים לאורך שלושה קירות – אלה מיטות ההסיבה שעליהן ישבו המסובים. בפינה הצפונית־המזרחית של החצר נתגלו שרידי מזבח שמידותיו 2 מטרים ✕ 2 מטרים. במקומות אחדים ברצפת־החצר הותקנו בורות מיוחדים להטמנת עצמות ואפר של החיות שהועלו על המזבח. ואף אלה מאשרים את זיהוי אותו מבנה לא גדול כמזבח.

המקדש עצמו נבנה בחלקה המערבי של החצר, ומידותיו 11.50 מטרים ✕ 12.50 מטרים. הוא נבנה אבני־גזית מוחלקות למשעי, שכמה מהן סותתו בסיתות הנבטי האלכסוני האופייני. אפשר שהמקדש היה מוקף עמודים סביב־סביב, אף כי אין ביטחון בכך. גם פה עשוי המקדש בניין חיצון, מקיף, ודביר פנימי, בדומה למקדש שנמצא בארם. הקירות החיצונים ופִתחו של הבניין המקיף קושטו באַפְּרִיז דוֺרי, שעוד נראה כמותו גם במונומנטים נבטיים אחרים; ואילו החזית הראשית, במזרח, היו בה כותרות נבטיות טיפוסיות.

הדביר הוא מבנה מוצק, שמידותיו 3.70 מטרים ✕ 4.00 מטרים. מערכת־מדריגות הצמודה לאחד הקירות הוליכה אל גג־המקדש. במִבנה הדביר הבחין גליק בשלושה שלבים. בראשונה היה הדביר קובייה קטנה שאורך צלעותיה 1.5 מטרים. ברבות הימים הוגדל הדביר פעמיים – כל פעם על־ידי תוספת של קליפת גזית נוספת. גליק התקשה בקביעת זמנו של כל שלב משלבי הבנייה של הדביר, אולם בהסתמכו על האבנים המפוסלות הרבות שנמצאו בעיים, קבע את זמנם של השלבים השונים לסוף המאה הב' עד ראשית המאה הא' לפני־הספירה, ראשית המאה הא' לספירה ולמאה הב' לספירה. אולם ניתוח מחודש של כלי־החרס, של המטבעות ושל הכתובות שנמצאו באתר מטיל ספיקות כבדים על קיומו של המקדש בתקופה ההֶלֶניסטית, כפי שקבע גליק, ונראה שגם את בנייתו של מקדש זה יש לשייך לתקופה הנבטית התיכונה.

חשיבות ראשונה במעלה יש לאוצר הגדול של תבליטים מפוסלים שנתגלו בעיי המקדש, המציגים לראשונה את דמויותיהם של אֵלים ואֵלות רבים. האלה הראשית שנערצה במקדש זה זוהתה על־ידי החופר כאטרגטיס–עתרעתה–אפרודיטה, המתוארת כאן כאֵלת הדגן, בגלל שיבולי־תבואה שלצִדי ראשה. כאלת הצומח היא מוצגת על רקע של שריגי־צמחים ופרחים שונים המעוצבים בעדינות רבה. מעל לראשה עומד נשר. אֵלות אחרות, שדמויותיהן זוהו כאן, הן נִיקֶה אֵלת הניצחון וטיכֶה אֵלת המזל. באחד התבליטים נראית ניקֶה האוחזת על ראשה גלגל־מזלות, ובמרכזו של הגלגל דמותה של טיכֶה. הגלגל אינו מתואר בדרך הרגילה – שראשיתו בניסן–גדי וסופו באלול–דגים – אלא נחלק לשניים, כל חלק מתחיל בצד אחד של ראש האֵלה: המחצית הקיצית, מניסן–גדי ועד אב–בתולה, ומתשרי–מאזניים ועד אלול–דגים – המחצית החורפית. דבר זה מרמז אולי על כך שהנבטים, כמו שכניהם היהודים, חגגו שני ראשי־שנה – האחד באביב והאחר בסתיו.

האלים זוהו כזאוס–הדד, הֶרמס, קְרוֺנוּס (אבי האלים בפנתיאון היווני) ויוּפִּיטֶר. לזיהויים אלה, כמו לזיהויי האלות, יש להתייחס בהסתייגות רבה, מאחר שבכתובות במקדש לא נתגלה דבר העשוי לאַשר שאמנם העריצו הנבטים את האלים היווניים־הרומיים כפי שמרמז נלסון גליק. אפשר אמנם שהנבטים קיבלו את הצורה הפיסית של האלים, אולם ספק אם כינו אותם בשמות שבחר להם גליק.

אף כי המקדש בח’רבת א־תנור שונה במקצת בתכניתו מזה של מקדשי החורן הצפוניים, אין ספק אם הוא שייך לאותה קבוצה טיפולוגית.

את המקדשים במואב כבר הזכרנו. מקדש נבטי נתגלה גם בגֶרֶש, שבה היתה מושבה שהנבטים כינו אותה בשם גרשו (על כך אנו יודעים מכתובת נבטית שנתגלתה בפֶּטְרָה). גם מקדש נבטי זה נחקר מעט. בעת החפירות בגֶרֶש נתגלה בקרבת מקום למקדש בית־קברות, והחופרים ביקשו למצוא קרבה בין בית־הקברות לבין המקדש, שהם סברו שהוא הרואון, היינו היכל הקשור בפולחן המתים. תכניתו הלא־שלימה של המקדש היא כשל האות הלאטינית T המוקף עמודים. אף מקדש זה עומד על מעין פּוֺדְיוּם ומתחתיו תאים חלולים. מיעוט הפרטים אינו מאַפשר את שחזורו על מרכיביו.

כאשר אנו באים אל החורן שוב אנו עומדים על קרקע נבטית מוצקה. הערים הנבטיות בבצרה שבדרום האיזור וקנת–קנאתה (כיום קנוואת) וסועדה (סווידה דהיום) בצפונו, לא נחקרו כמעט, ורק מִמצאים מבודדים מעידים על מקדשים נבטיים באותן ערים.

אולם לא רחוק מקנת נתגלה אתר מקודש נבטי גדול ביותר. אתר זה ידוע בשמו הנבטי שִיעַ ובצורה היוונית סייה, כפי שעולה מן הכתובות שנתגלו כאן. במקום זה לא נערכו חפירות, אולם השרידים נסקרו כמה פעמים בסוף המאה הי"ט על־ידי החוקר הצרפתי המהולל מלכיור דה־ווגי ובראשית המאה העשרים על־ידי משלחת מטעם אוניברסיטת פרינסטון, שבראשה עמד הווארד ס' באטלר; הם צילמו את האתר, שרטטו תכניות של הבניינים השונים ותיארוהו לפרטיו. אלה, בסיוע הכתובות הרבות שנתגלו כאן, מאַפשרים לשחזר את דמותו של אחד המרכזים הדתיים הנבטיים החשובים ביותר. היום לא נותרו באתר אלא שרידים מעטים מאוד.

האתר הפולחני החשוב הזה שוכן בבידוד גמור, על מדרון מתון של הר. מן העמק שלמרגלות־ההר מוליכה דרך שאורכה 300 מטרים ורוחבה 7 מטרים. הדרך מרוצפת לוחות־בזלת גדולים מלוטשים ביותר, שהרי בזלת היא אבן־הבנייה היחידה שבאיזור־וולקאני זה. הבניין הראשון שהיה מגיע אליו עולה־הרגל – לפני כניסתו בשערי המִתחם – הוא בית־מרחץ גדול, העומד במקום דומה לזה שבמקדש הגדול בפֶּטְרָה.

לאתר הטהרה והרחצה היה עולה־הרגל מוכן לבוא בשערי־המקדש. השער היה קשור במגדל רב־ממדים, ובו היה משלם ככל הנראה את מִסי המקדש, שהרי כאן אכל ושתה, השתמש בקטורת וקיבל כיוצא באלה שירותים העולים ממון רב. לאחר שהלך כמאה וחמישים מטרים היה עולה־הרגל בא אל שער שני, משולש, שבו היו באים אל חצר נרחבת, מרוצפת כמו הדרך. בגלל השיפוע, נעשתה החצר בשלושה מפלסים, מדריגה מעל מדריגה. בפינת המדריגה העליונה ניצב מקדש מן הטיפוס הרומי, אולם הכותרות הנבטיות של עמודיו התומכים את תקרת אולם־המבוא מזהים גם מקדש זה כנבטי.

מן החצר הזו באים אל שער משולש שני, השער השלישי במערכת, המוליך אל החצר התיכונה של המִתחם. גם חצר זו עשוּיה שלוש טראסות עצומות והדרך נמשכת לאורך הטראסה התיכונה שבשלוש. הדרך מתרחבת כאן לכדי כיכר גדולה. בפינה הדרומית־המערבית של הטראסה העליונה עומד מקדש האל הלאומי של הנבטים, דושרא.

המקדש הוא בניין רבוע שאורך צלעותיו 14 מטרים, המקיף דביר מרובע גם הוא שאורך צלעותיו 7 מטרים. בתוך הדביר יש ארבעה עמודים שנשאו כנראה את הגג. המרחב בין ההיכל החיצון לבין הדביר היה כנראה קטור, גם אם אפשר היה אולי לקרותו.

זיהוי המקדש הזה כמקדש של דושרא נעשה על־פי דמות בתבליט שנמצאה בעיים, ובו נראה איש צעיר על רקע של אשכולות ענבים. הגפן יוחסה על־ידי היוונים לדיוֺנִיסוֺס אל היין, ובתקופה הנבטית התיכונה זה היה תפקידו של האֵל דושרא הנבטי.

30.jpg שיע בחורן. תכנית המרכז הדתי.

שער אחד מוליך מן החצר התיכונה אל החצר העליונה, שמידותיה 25 מטרים ✕ 50 מטרים, ובה טראסה אחת בלבד. טראסה זו נחלקה לשניים. חלקה המזרחי, הקרוב יותר אל השער, הוקף סטָווי עמודים וספסלים לאורך שלושה צדדים. במערבה של החצר שכן המקדש הגדול שבמִתחם שִיעַ. כמו המקדש של דושרא עשוי גם הוא מבוא־אולם שגגו נשען על שני עמודים, ובמבוא כמה בסיסים להצבת פסלים. מן המבוא באים אל חדר מאורך שבקצותיו מגדלי־מדריגות, אחד בכל קצה, כמו במקדש ארם שבאדום.

סמוך לאולם ולמִגדלי־המדריגות עומד ההיכל החיצון, 19 מטרים ✕ 20 מטרים מידותיו. חמישה פתחים מוליכים מן האולם אל ההיכל החיצון, שלושה מן האולם עצמו ושניים ממִגדלי־המדריגות. מספר רב כזה של פתחים נועד לאַפשר תנועה חופשית של המוני עולי־רגל שהצטופפו כאן.

בתוך ההיכל החיצון נמצא הדביר, ובו ארבעת העמודים שנשאו כנראה גג. אולם העדויות שבידינו אינן מאַפשרות לקבוע בביטחון אֵלו חלקים של הבניין היו מקורים ואֵלו קטורים. מידות הדביר 8.30 מטרים ✕ 7.30 מטרים.

הקמת בניין גדול כל־כך נעשתה מתרומותיהם של נדיבים. קצת האנשים האלה נזכרים בכתובות בנבטית וביוונית שנמצאו במקדש. הכתובת הגדולה ביותר, ששמונה שברים גדולים שלה נתגלו בחורבות, מספרת:

דכרון טב למליכת בר אושו בר מעירו די הוא בנה על בעל שמין בירתא גויתא ובירתא בריתא ותיטרא דה ומט[ללתה….] שנת 280 עד שנת 311 ועד חיין בשלם.

ופירושה בקירוב:

זכרון טוב למליכת בן אושו בן מעירו שבנה לכבוד בעלשמין את המקדש הפנימי ואת המקדש [=ההיכל] החיצון ואת התיאטרון ואת הגג שלו… [מ]שנת 280 ועד שנת 311, ויחי בשלום[?].

התיאטרון הנזכר בכתובת זו הוא כנראה הסטָווים שבחצר והספסלים שבהם, שצורתם בקירוב כצורת תיאטרון ובהם נערכה, כמשוער, הסעודה הפולחנית.

התאריך הרשום כאן למניין השטרות הסלבקי מציין את תחילת הבנייה בשנת 33–32 לפני־הספירה ואת סיומה ב־2–1 לפני־הספירה. ראשית בנייתו של המקדש היתה1 אפוא בסוף ימיו של מלכו הראשון, המשכה בימי־חייו של עָבדַת השני, והיא נסתיימה בראשית ימי חֲרֵתָת הרביעי. מעניין לציין שאף לא אחד מן המלכים האלה אינו נזכר בכתובות שִיעַ, אולי מפני שמבחינה מדינית היה האיזור נתון לשליטתו של בית־הורדוס, לפחות עם סיום הבנייה, כשנחקקה הכתובת.

כתובת הקדשה אחרת מספרת: ‘דנה צלמא די אקימו אל עבישת למליכת בר מעירו בר מליכת לקבל די הו בנה בירתא עליתא כדו בר עבישת אמנא שלם’, ומשמעה: ‘פסל זה הציב שבט אל־עבישת, למליכת בן מעירו, בן מליכת, על שום שהוא בנה את החלק העליון של המקדש [את המקדש העליון]. כדו בן עובישת, אמן. שלום!’ כתובת זו מצוּיה גם בנוסח יווני, ובו מתוארים בני עובישת כ’דֶמוֺס', כאילו היו פוליס במובן היווני של המושג; אולם הכוונה כנראה לשבט הנבטי שחי באיזור שִיעַ.

ועוד כתובת הקדשה על בסיס של פסל: ‘דא צלמתא די שעיעו’ – ‘זה הפסל של שעיעו’, והכוונה כנראה לאֵלת המקום, כי ‘צלמתא’ לשון נקבה הוא. בנוסח היווני רשום: ‘שעיעו, הוצב בארץ החורן’.

בכתובת הנבטית המאוחרת ביותר שבמִתחם נאמר: ‘בשנת 33 למראנא פלפס עבדו ותרו בר בדר וקציו בר שודי וחנאל בר משכאל ומנע בר גרמו בומס צלם גלשו בר בנתו אנעם בר עצבו אמנא שלם’, כלומר – ‘בשנת 33 לאדוננו פיליפוס, ותרו בן בודר, קציו בן שודי, חנאל בן משכאל, מונעת בן גרמו, עשו את הבסיס של פסל גלישו בן בנתו. אנעם בן עצבו, אמן. שלו!’ פיליפוס הוא בנו של הורדוס, הטֶטרארך של החורן, והכתובת היא משנת 29–30 לספירה.

הכתובת היוונית המאוחרת היא הקדשה לאגריפס הראשון, המלך היהודי ששלט גם באיזור החורן, וזמנה הוא שנת 50 לספירה בקירוב.

על המִדרונות של המִתחם המקודש פזורים קברים רבים, אולם רק המפוארים יותר שבהם תוארו על־ידי הסוקרים. כך כללה שִיעַ מרכז דתי גדול ובית־קברות מרכזי. אין הסוקרים מזכירים את דבר קיומו של יישוב כלשהו, ובכך דומה מרכז דתי זה למרכזים נבטיים אחרים, במקומות אחרים בממלכה.

צפונית־מערבית לארץ החורן משתרע הטְרַכוֺן, המכונה א־לג’ה בימינו. איזור זה מכוסה כולו לבּה קרושה, צורתו טרפז שמידותיו 50 קילומטרים ✕ 35 קילומטרים. איזור זה, שהוא קשה ביותר לתנועה, נחקר מעט מאוד. נתגלו בו שני מקדשים נבטיים, האחד בסור, בחלק הצפוני־המערבי של האיזור, והאחר בצחר, בצפונו־מזרחו. מקדשים אלה שונים רק במעט פרטים ממקדשי שִיעַ, אולם המקדש של צחר ראוי לתיאור מיוחד. אל המִתחם המוקף חומה באים בשער שבתוך מִגדל מוצק, המוליך אל התיאטרון שבו יש שלושה סטָווים מקורים וספסלים לאורך הקירות, כמו במקדש בעל שמין בשִיעַ. במרכז התיאטרון ניכּרים עקבות של מזבח גדול, רבוע, 3.33 מטרים אורך צלעותיו. התיאטרון צמוד אל המקדש. אל המקדש באים באולם־מבוא שבאגפיו שני מִגדלי־מדריגות – הכל כמו במקדשי שִיעַ. אולם המיוחד במִתחם מקודש זה הוא המבנה הנוסף שבמרחק של 16 מטרים ממנו. זהו בניין של תיאטרון, מן הטיפוס הרומאי, שקוטרו 20 מטרים בלבד ובו שבע שורות של מושבים. אין הסוקרים נותנים פרטים אחרים, אולם אין ספק שבניין קטן כזה אפשר היה לקרותו בנקל. נראה שבקיץ היו הסעודות הפולחניות מתקיימות בתיאטרון הפתוח הצמוד למקדש; התיאטרון העגול למחצה, המקורה כנראה, שימש לאותה מטרה בחודשי־החורף הקרים, כאשר איזור זה מכוסה לעתים קרובות שלג.

כאשר עסקנו במקדשים מן הטיפוס האדומי־המואבי ציינו את המקור האפשרי להם בקודמיהם הכנעניים־הישראליים. חוקרים שונים הציעו לחפש את מקורו של המקדש הנבטי הצפוני במקדשי־האֵש האירניים. אולם היעדר הדמיון במקדשים אלה עולה על הדמיון עם המקדשים הנבטיים, לבד מכך שאלה שבאירן קדומים יותר. נראה לי שטיפוס זה של מקדש, שנוצר לראשונה ברבע האחרון של המאה הא' לפני־הספירה, התהווה בהשפעת המקדשים בערב, שידיעותינו עליהם מעטות עדיין ביותר או שהיה פרי יצירה נבטית מקורית, שבאה למלא צרכים דתיים נבטיים מסויימים, שונים מן הנהלים הדתיים של שכניהם. פולחן זה כלל העלאת קורבנות משותפים לכל, תהלוכה טקסית אל גג־המקדש, שרק אצל התדמורים אנו מוצאים דוגמתה, והסעודה הפולחנית, שמצויה היתה בצורות שונות גם בדתות אחרות. כדי למלא את כל הצרכים האלה יצרו הנבטים את המקדש המיוחד הזה.

נחזור ונציין כי המקדשים הנבטיים, הפזורים בכל רחבי הממלכה, הם הביטוי הקדום ביותר לאדריכלות שלהם, שבתקופה הנבטית התיכונה מצאה את ביטויה בעיקר בבנייה ציבורית.


אמנות הקברים הנבטיים

בצִדה של אדריכלות המקדשים הנבטית המפוארת, אין אמנות הקברים נופלת ממנה בפארה, בהדרה ובשכלולה. אמנות הקברים המונומנטאליים בפֶּטְרָה, בחגרה, בכמה מקומות פחות ידועים בצפון ערב ובחורן תוארה על־ידי חוקרים שונים מאז ראשית המאה הי"ט. יפי הקברים המונומנטאליים בפֶּטְרָה היכה באלם את החוקרים הראשונים ואין פלא בכך שהם ראו בהם מקדשים של דורות שעברו. אולם דעה זו לא היתה מבוססת יותר מאשר האמונה של התושבים הבדווים המקומיים, שראו בקברים אלה בתי־אוצר מכושפים שבהם הסתירו הפרעונים של מצרים את אוצרותיהם.

אולם אין היום חוקר רציני שיטיל ספק בזיהוּים של כל המונומנטים החצובים בסלע כקברים.

כאשר ביקרו החוקרים הגרמנים בפֶּטְרָה בראשית המאה, והחוקרים הצרפתיים שהו באותו זמן בקירוב בחגרה, עשו כולם את אשר יעשה כל חוקר בבואו לדון בבעיה חדשה: מיינו את המונומנטים השונים לסוגיהם, היינו ערכו טיפולוגיה שלהם, שתהיה מושתתת על נתונים טיפוסיים מסוּימים. כך מיין החוקר הגרמני 512 מונומנטים בפֶּטְרָה, וערך אותם בשבעה סוגים.

1. קברי פִּילון. השם פילון מקורו בשערים של המקדשים המצריים, שלצדיהם עומדים מגדלים שבסיסם רחב מראשם. מגדל כזה קרוי פילון, וכך אמנם נראו קברים רבים בפֶּטְרָה. על־פי מצבם בזיקה לסלע שמהם נחצבו חילקו אותם החוקרים ברונוב ופון־דומשבסקי לארבעה תת־טיפוסים: (1א) מונומנטים העומדים חופשיים, מנותקים לחלוטין מסלע אבן־החול שממנה נחצבו; (1ב) חופשיים כדי שלושה־רבעים; (1ג) אחוזים בסלע, מעוטרים בטור אחד של שינות בראש החזית; (1ד) כמו 1ג, אך מעוטרים בשתי שורות של שינות.

העיטור העיקרי של קברים פשוטי צורה אלה היו השינות שהכתירו את המונומנט, כמו אלה שבראשי חומות הערים העתיקות במזרח־הקדמון (חוקרים שונים אמנם הציעו לראות את המקור לצורת עיטור זו באשור או במיסופוטמיה, אולם הצעה מפליגה זו אינה נחוצה, כי גם בארץ־ישראל הקדומה נהגו לעטר כך את ראשי החומות).

חלק מעוטר אחר של קברים צנועי צורה אלה היו לעתים הפתחים שבהם נכנסו אל חדר־הקבורה. ברוב המקרים היו הפתחים בסוג זה של קברים פשוטים לחלוטין, נעדרים כל עיטור, אולם פתחים אחדים קושטו בגמלונים פשוטים מאוד.

2. קברי דרגות. שמו של טיפוס זה של קברים בא לו משתי הדרגות הגדולות שעיטרו את ראש החזית. לאמיתו של דבר שתי דרגות אלה אינן אלא חצאי שינות מוגדלות שהוצבו אחת־אחת בפינת ראש החזית. השינות הוצבו על כרכוב משופע, המכונה כרכוב מצרי מפני שהוא מצוי הרבה במצרים העתיקה. כרכוב זה אנו מוצאים גם במונומנטים מפוארים בנחל קדרון שבירושלים. גם במונומנטים אלה אנו מוצאים רבים שחזיתם פשוטה, לא־מעוטרת, פתחיהם פשוטים, אולם מעטים מעוטרים בגמלונים, פשוטים או מעוטרים ביתר פאר, וכן יש בכמה מהם מערכת מעוטרת של קורות.

3. קברי פרוטו־חג’ר. שֵׁם זה בא על שום דמיונו למונומנטים שתוארו שנים מעטות לפני גילוי הקברים בפֶּטְרָה באל־חג’ר־חגרה שבצפון־ערב. גם אלה מעוטרים בדרגות, בכרכוב מצרי, ופתחיהם מעוטרים יותר בדרך־כלל. המבדיל קברים אלה מקברי הדרגות הן האומְנות השטוחות שנוספו בטיפוס זה בצדי החזית, ובראשן הכותרות הנבטיות האופייניות.

4. קברי חג’ר. גם שם זה מקורו בדמיונו לקברים מסוימים בחגרה. הוא שונה מקודמו באתיקה, מעין איבר שטוח; רחב, שבא בין ראש החזית לבין חלקה התחתון, וכן בתוספת של כמה כיורים שנקבעו בין הכותרות של האומְנות לבין הכרכוב המצרי. פתחי הקברים האלה תמיד מפוארים יותר, ורבים מעוטרים במערכת־קורות ובגמלון, וגם אלה נתמכו על־ידי אומְנות שכותרותיהן נבטיות טיפוסיות. כמה מן המונומנטים מטיפוס זה גדולים מאוד. ובגלל הרוחב הגדול של החזית, יש שהוסיפו בין האומְנות שבפינה חצאי עמודים, שגם כותרותיהם נבטיות טיפוסיות. בקברים גדולים אלה נקבעו לעתים באתיקה כותרות ועמודים נבטיים מגומדים ומכוּוצים.

5. קברי גמלון. המונומנטים מטיפוס זה הם בעלי חזית פשוטה למדַי, והעיטור העיקרי שלהם הוא גמלון גדול שבהם הוכתרה החזית.

6. קברי מקדש רומי. בעיטורם של קברים אלה יש גיוון רב ביותר, וכל מונומנט הוא יחידה מקושטת לעצמה. המשותף לכל הקברים מסוג זה הם הגמלונים המעטרים את הפתחים. בקצת הקברים האלה יש סטָווים שנתמכו בעמודים חופשיים. במקצת חזיתות יש גומחות להצבת פסלים. בעיטור הפתחים השתמשו לעתים קרובות באַפְּרִיז הדוֺרי. לעתים רחוקות החליפו כותרות קוֺרינתִיּוֺת את הכותרות הנבטיות של האומְנות הראשיות. אלמנטים עיטוריים אחרים הם הטוּלוּס, הקשת השטוחה ועזרי עיטור אחרים המוסיפים אל הפאר המיוחד של המונומנטים אלה.

7. קברי קשת. אלה, כמו קברי הגמלון, קטנים למדַי, וראשם מעוטר בקשת עגולה למחצה. לעתים מצוּיה פַטרה – מחבת המשמשת להבערת קטורת – כעיטור בתוך הקשת.

וזאת יש לזכור: כל המונומנטים של פֶּטְרָה, כמו אלה של חגרה, הם מעשי פיסול מתחילתם ועד סופם, ואין הם מעשי בנייה; לפיכך לא התחשבו האומנים שפִסלו אותם בחוקי סטאטיקה כלשהם. בניגוד לחגרה, אין כמעט כתובות בחזיתות הקברים בפֶּטְרָה, שבעזרתן אפשר לקבוע את זמנם.

31.jpg קבר מטיפוס קבר הגמלון. בראש הגמלון אורנות. הפתח מעוטר בקשת ולצידיו אומנות שכותרתיהן נבטיות טיפוסיות.

עד כאן הטיפולוגיה של הקברים בפֶּטְרָה, כפי שנקבעה על־ידי ברונוב ופון־דומשבסקי. צעדם הבא של החוקרים הגרמנים היה להפוך את המסגרת הטיפולוגית למסגרת כרונולוגית, היינו – לקבוע את זמנו של כל טיפוס. הם הניחו כי כפי שהדבר בכל תרבות, הקברים הפשוטים ביותר הם גם הקדומים ביותר, ולכן הציבו את קברי הפִּילון בתחתית הסולם, מעליהם את קברי הדרגות, ומעל אלה את קברי פרוטו־חג’ר, חג’ר, גמלון, וכלה בקברי המקדש המפוארים ביותר, שנראו להם כמעשי היצירה הנבטיים המאוחרים ביותר. מתוך הניתוח ההיסטורי שעשו הם הניחו שההיסטוריה הנבטית מתחילה בפֶּטְרָה במאה הו' או במאה הה' לפני־הספירה, ומשום כך קבעו תאריכים קדומים למונומנטים הפשוטים ותאריכים בתקופה הרומית לקברי המקדש הרומיים. מסגרת כרונולוגית זו נתמכה, כביכול, בכתובת שנתגלתה על חזיתו של קבר אחד מקברי המקדש הרומי, שזיהתה אותו כמקום קבורתו של סֶקסטיוּס פְלוֺרֶנְטינוּס, הנציב הרומי של פרובינקיה ערביה, יורשתה של ממלכת הנבטים אחרי שנת 106 לספירה. הכרונולוגיה הזאת, שנקבעה בראשית המאה העשרים, מקובלת ללא ערעור כמעט על כל החוקרים, והוויכוחים סובבים בעיקר על הקדמת זמנו של מונומנט זה או אחר או איחורו, אולם על המסגרת הכרונולוגית עצמה לא קמו עוררים.

32.jpg פטרה. קבר מטיפוס חג’ר. מעל לטורי הקברים הפשוטים יותר מטיפוסי דרגות ופרוטו־חג’ר מתנשא הקבר המפואר והמפותח יותר מטיפוס חג’ר. חציבת הקברים במדרון החלה בחלקו העליון, ולפיכך במקרה זה קדום הקבר המפואר יותר לאלה הפשוטים יותר

היעדר כתובות בחזיתות הקברים בפֶּטְרָה מפוצה לא מעט בעושר היחסי של חומר כתוב בקברים בחגרה, שבה יש כתובת על חזיתו של כל קבר שני.

החוקרים הצרפתים, האבות הדומיניקאנים ז’וסן וסאביניאק מירושלים, נקטו חלוקה טיפולוגית שונה מעט מזו שנקטו הגרמנים. הם הבחינו בחגרה שלושה טיפוסי קברים עיקריים:

1. קברי שינות. המקבילים לטיפוסי קברי הפִּילון של פֶּטְרָה. אלה נחלקו לשני תת־טיפוסים לפי שורות השיניות: (1א) קברים שלהם שורה אחת של שינות; (1ב) בעלי שתי שורות. עיטור הפתחים דומה לזה שבפֶּטְרָה.

2. קברי דרגות. טיפוס שנחלק אף הוא לשלושה: (2א) אלה שחזיתם אינה מעוטרת; (2ב) קברי מעוטרים באומְנות בצדי החזית, שכותרותיהן נבטיות טיפוסיות; (2ג) חזיתות מפוארות יותר, בתוספת אתיקה, פתחים קשותים או גמלוניים, נשרים מעטרים את קצות גמלוני הפתחים. תת־טיפוסים אלה מתאימים לטיפוסים 2, 3, 4 שבפֶּטְרָה.

3. קברים קשותים. קבר אחד בלבד נתגלה מטיפוס זה בחגרה, המתאים לטיפוס 7 שבפֶּטְרָה. לא נתגלו2 בחגרה קברי גמלון וקברי מקדש.

כאשר הציבו זה לעומת זה את הטיפולוגיה־הכרונולוגיה של פֶּטְרָה ושל חגרה עורר הדבר אצל החוקרים הצרפתים תהיות מסוּימות. הם הבחינו כי המונומנטים מן הטיפוס הראשון נעשו בחגרה למן שנת 1 ועד לשנת 74 לספירה, שהיא השנה לפני האחרונה שבה נעשה קבר בחגרה, ואילו טיפוס 2 לסוגיו נעשה למן אותה שנה עצמה ועד לשנת 75 לספירה. תופעה מתמיהה זו הוסברה באורח פשוט והגיוני: כל הטיפוסים והתת־טיפוסים האלה התפתחו בפֶּטְרָה שנים רבות לפני שהחלו לעשות קברים בחגרה, וכל שהיו האומנים של חגרה צריכים לעשות היה ללכת אל פֶּטְרָה ולשאוב לפי טעם לקוחותיהם ממה שהיה מצוי שָם כבר. גם את היעדרם של קברי הגמלון ושל קברי המקדש בחגרה, שלדעת הכל היו מאוחרים לשנת 106 לספירה, הסבירו בצורה פשוטה: קברים אלה מופיעים בפֶּטְרָה לאחר שנת 75 לספירה, שבה נסתיימה חציבת קברים בחגרה, ולכן אין להתפלא שהם חסרים שָׁם. אם הפריע אלמנט עיטורי זה או אחר את שלוות התיאוריה, בודדו כל בעיה ופתרו אותה לעצמה, בלי לזעזע את הבניין הכרונולוגי כולו.

בשנה האקדמית 1975–1976 בחרתי כנושא לסמינריון של התלמידים הבכירים שלי את נושא אמנות הקבורה הנבטית. במשך העבודה המכינה שעשיתי לקראת הסמינריון הבחנתי כי החוקרים הצרפתים שגו שגיאה מיתודולוגית חמורה אחת. הכרך הגדול המוקדש למחקריהם בצפון־ערב נחלק לשניים וכל אחד מהם נתחבר על־ידי אחד החוקרים, מומחה לשטח אחר בעבודה. כך כלל החלק הראשון את החומר האפיגראפי, שנדון בעיקר מן הבחינה הבלשנית; ואילו בחלק השני, שבו היו תצלומים רבים, תכניות ושרטוטים של החזיתות ושל פנים הקברים, נדונו בעיות הנוגעות לאדריכלות של הקברים בלבד, ולא היתה כמעט זיקה לחלק הראשון של הכרך.

לאמיתו של דבר היתה זו המגרעת היחידה שמצאתי בעבודתם של החוקרים הצרפתים, שלבד מזאת היתה נקייה מכל פגם. החלטתי להמשיך את החקירה באותו מקום שבו הפסיקוה החוקרים שקדמו לי בשבעים שנה. קיבלתי ללא עוררין את החלוקה הטיפולוגית של חוקרים אלה ולכן התקנתי דגמים מוקטנים מכל הקברים שיש בהם כתובות מתוארכות; ליד הדגמים הותרתי מקום רב להוספת מידע חיוני שנכלל בכל אחת מן הכתובות. פרטים אלה כללו את מספרו הסידורי של המונומנט, הטיפוס שלו הוא שייך, שם האדם או שמות האנשים שעשו אותו, תאריהם, אם אמנם צוינו פרטים אלה, ופרטים אחרים שנמנה אותם להלן.

כאשר השלמתי את עריכת הדגמים וסידורם זינקו המסקנות מאליהן. הקברים הפשוטים יותר, מן הטיפוסי 1א ו־1ב, היו של נשים, אשה אחת או שתיים, וכל אחת מהן ייצגה משפחה אחרת, או שנעשו על־ידי גברים לנשותיהם, אמותיהם, לקבורתן ולקבורת בנותיהן. קבר אחר מטיפוס זה נעשה על־ידי איש ואשה, כל אחד מהם בן למשפחה אחרת, שצירפו את אמצעיהם הכספיים לעשיית המונומנט האחד. הקבר היחיד המתוארך מטיפוס 2א נעשה בידי שלושה אחים אשר נתנוהו במתנה לאִמם. בכל שלושת טיפוסי הקברים האלה לא נזכרו כלל אנשים ממעמד חברתי גבוה כלשהו.

לא כן בקברים המפוארים יותר של תת־טיפוס 2ב. קצתם נעשו בידי נשים או בשבילן, ואחת מהן היתה בִּתוֺ של מצביא בחיל־הרגלים (סטראטגוס). בין הגברים היה קֶנְטוֺריוֺן, אחר היה קברו של יהודי, אולי סוחר, ושלישי של אדם בעל תואר שלא נתפרש עדיין (‘גחרעא’).

הקברים המפוארים ביותר בחגרה, מטיפוס 2ג, שהם גם הרבים ביותר, שייכים כמעט כולם לאנשים נשואי־פנים (לאלה תמיד שלושה שמות: שמו של האיש, שם אביו ושם סבו). אחד מהם בא מתימא הסמוכה לחגרה; אחר היה חוזה באותות, שאביו היה שר־אלף (כליארכוס) בצבא, המקביל בדרגתו למפקד גדוד, היה ביניהם גם רופא, אולי בשירות הצבא או בשירותן של השיירות. רוב האנשים האחרים היו מצביאים בחיל־הרגלים או בחיל־הפרשים (היפארכים).

כך מקבילה החלוקה הטיפולוגית של המונומנטים בחגרה לחלוקה מעמדית של החברה הנבטית. מתוך הנחה שחציבת מונומנט – גם מן הטיפוסים הפשוטים ביותר – היתה כרוכה בהוצאה כספית ניכּרת, סביר להניח שהקברים הפשוטים יותר היו של אנשים או נשים מן המעמד הבינוני, ואולי גם של נשים מן המעמד העליון. מעל לאלה באים בעלי הדרגות הנמוכות בצבא, רוב הסוחרים, ואחרים מבני המעמד הבינוני הגבוה. בראש החברה של חגרה ניצבו בני האצולה הכללית, המִנהלית, הצבאית והמקצועית. אך מתמיה ביותר במבנה החברתי הזה מקומה הנישא של האשה הנבטית, שעל־פי העדויות שלפנינו ניתנה לה הרשות לעשות רכוש ולנהוג בו כחפצה.

המבנה החברתי של חגרה יהיה יותר מעניין אם נערוך אותו בטבלה, והערכים יבוטאו באחוזים:

קברי שינות (טיפוסים 1א–1ב) 24.00 אחוזים

קברי דרגות (טיפוס 2א) 7.60 אחוזים

קברי דרגות (טיפוסים 2ב–2ג) 52.00 אחוזים

קברי קשת (טיפוס 3) 1.30 אחוזים

לא מזוהים 15.10 אחוזים


למראה טבלה זו אין מנוס מן הקביעה כי מבנה חברתי כזה אינו רגיל. בבסיסה של הפירמידה החברתית עומדים כרבע מבעלי הקברים בעיקר נשים, ואילו בראשה עומדת האצולה עם יותר ממחצית המונומנטים. זו פירמידה קטומה, שבסיסה הצר הוא בתחתיתה. ודאי שאין זה מבנה נורמאלי של חברה; אולם אם ניקח בחשבון את מעמדה של חגרה כמרכזו של צומת העצבים לכל הממלכה המסחרית הנבטית, לא תתמיה תמונה זו.

כיצד עומדים דברים בזיקה למִבנה החברתי של פֶּטְרָה?

כבר הזכרנו לעיל כי בפֶּטְרָה לא נתגלו כמעט כתובות בחזיתות הקברים, ובמעטות שנמצאו אין תאריכים. אולם אין זה מונע בדיקתם של הערכים המספריים של המונומנטים בבית־קברות זה, שהוא גדול לאין־ערוך יותר מאשר בחגרה. כך נחלקים 512 המונומנטים שתיארו ברינוב ודומשבסקי לטיפוסים דלהלן:

קברי פילון (טיפוסים 1א, 1ב בחגרה) 56.00 אחוזים

קברי דרגות (2א בחגרה) 8.40 אחוזים

קברי פרוטו־חג’ר (2ב בחגרה) 13.30 אחוזים

קברי חג’ר (2ג בחגרה) 12.00 אחוזים

קברי קשת (3 בחגרה) 6.00 אחוזים

קברי גמלון2. 2.30 אחוזים

קברי המקדש הרומי 4.00 אחוזים


בסיסה של החברה בפֶּטְרָה רחב מאוד, והמעמד הבינוני הגדול מהווה כשני־שלישים מבעלי הקברים באתר. מעל לאלה באה האצולה שהיא כרבע מן האוכלוסייה המקומית, לעומת מחצית שהם בני המעמד הזה בחגרה. בראש הצר מאוד של הפירמידה עומדים בני המעמד העליון, המהווה רק ארבעה למאה מכל החברה.

מכתובות רבות שנתגלו בפֶּטְרָה ובאתרים אחרים אנו למדים כי בבית־המלוכה של הנבטים היו נסיכים ונסיכות רבים. אנו יודעים גם כי לצדו של המלך עמד ה’אח', הוא ראש־הממשלה. היו אלה אנשים מן המעמד הזה, וכן ראשי־הצבא, הכוהנים הגדולים, ראשי ההתאגדויות המסחריות ודומיהם, שהיו אולי בעליהם של קברי המקדש המפוארים ביותר. אין לחשוב כי בני המעמד הזה ישבו גם בחגרה, שגם אם היתה חשובה – לא היתה אלא בירה פרובינציאלית.

אם תתקבל הצעתי, הרי שאין עוד להסביר את התופעה של הקברים המפוארים בפֶּטְרָה על־פי הכרונולוגיה אלא כנובעת מן המִבנה המיוחד של החברה הנבטית.

אני מודה שאין קל לקבל כעובדה לא־מעורערת שעלייתן של אמנות הקבורה והאדריכלות הנבטיים, התפתחותן ושקיעתן התרחשו במשך תקופה שאורכה אינו עולה על מאה שנים. בתקופה זו התפתחו כל טיפוסי הקברים, כפי שהצעתי לעיל, לא אחד־אחד, אלא כולם בעת ובעונה אחת, בניגוד למקובל על כל החוקרים. אולם תופעה זו אינה מיוחדת לאמנות הקבורה, אלא לכל השטחים האחרים של התרבות החומרית של הנבטים.

הוויכוח ביני לבין חוקרים אחרים, כגון פיטר פאר הבריטי, שערך חפירות נרחבות בפֶּטְרָה, מצטמצם בקביעת זמנם של כלי־החרס הנבטיים הטיפוסיים. פאר קבע את זמנם לחלק המוקדם של המאה הא' לפני־הספירה ואילו אני קובע את זמנם לרבע האחרון של אותה מאה עצמה, על יסוד חפירותי בעָבְדַת ובאתרים נבטיים אחרים. הוויכוח הזה אינו עקרוני אפוא, ומכל מקום עדיין לא עלה בידי חוקר כלשהו לחשוף ממצאים מסוג כלשהו אשר שייכים לתקופה בה התפתחו, כביכול, טיפוסי הקברים הפשוטים בפֶּטְרָה.

פנים הקברים בפֶּטְרָה ובחגרה נחקרו אך מעט, ומעטים עוד יותר אלה שנערכו בהם חפירות. רוב הקברים הנבטיים המונומנטאליים שימשו במשך מאות שנים את הבדווים כמשכנות וכדירים לצאן, ואלה שדדו ללא ספק את כל מה שהיה בהם והשליכו החוצה את שרידי העצמות.

33.jpg ממשית. קבר נבטי 100, הראשון שנחפר בבית הקברות בממשית, שממנה למדו החוקרים על דרך חפירת הקבר תחילה חפרו הקוברים בור עמוק: בתחתיתו נבנה הקבר כמבנה של גזית, וזה כוסה בחמש אבני כיסוי כבדות מאבן גיר, את שאר שטח הבור מילאו בצפיפות באבנים ובעפר, כדי שלא תופר מנוחת המת. מעל אלה נבנה הציון.


34.jpg

ממשית. קבר נבטי 100, בתוך מבנה הגזית הושם ארון עשוי עץ ארזים, שבו הונחה גופת המת למנוחת עולמים. הנפטרים הושכבו בתנוחה קבועה האדם שכב על גבו, רגליו למזרח, ככל הנראה אל עבר פטרה, המרכז הדתי והלאומי של הנבטים; פניו היו לצפון

מכל מקום, בכמה קברים בחגרה אפשר היה לקבל מושג על הדרך שבה קברו תושבי המקום את מתיהם. בקירות נחצבו חציבות משני סוגים: כוכים לקבורת גוף אדם בשלימותו, ומספר רב של גומחות מאורכות, שנחצבו בגבהים שונים מעל לרצפה. תפקידן של גומחות אלה לא הובן כראוי ולא הוצע להן הסבר הגיוני. חקירת הקברים בפֶּטְרָה משביעה רצון אף פחות מכך. כאן נחקרו קברי־פִּיר פשוטים אחדים החצובים בסלע; עיקרם פִּיר אנכי שממנו באים אל חדרי־קבורה קטנים חצובים בסלע. עם תום הקבורה היו מניחים לוחות־אבן על־גבי הפִּיר, כך שפני הקבר היו כפני הסלע הטבעיים שבו נחצבו. קברים אלה כולם מן התקופה הנבטית התיכונה. באחד מהם הונחה הגופה על שכבה של סיד לא־כבוי, והדבר מזכיר את דברי הנביא עמוס: ‘כה אמר ה’ על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שרפו עצמות מלך אדום לשיד' (ב א).

מידע רב הרבה יותר בא מן החפירות שנערכו בבית־הקברות הנבטי במַמְשִׁית. מתוך חישובים כלכליים העדיפו אולי תושבי מַמְשִׁית הנבטיים לחפור את קבריהם בתוך הרובד העבה של אדמת הלס, הקלה לחפירה, ולא במִדרונות הסלעיים המקיפים את העיר. כאן נתגלו כעשרים וחמישה מִתקני קבורה, שהיו בשימוש במשך תקופה הקרובה לשלוש־מאות שנים, מראשית היישוב בממשית ועד לפני הופעת הנצרות באיזור בראשית המאה הד' לספירה.

מתקני הקבורה בבית־קברות זה הם משני סוגים: (א) קברים; (ב) מתקנים ששימשו בפולחנות הקבורה. גם בקברים הובחנו שני סוגים, כאלה שנועדו לקבורה ישירה ומלאה של הגוף וכאלה שבהם נטמנו עצמות מלוקטות של מי שנקברו תחילה במקום אחר, מנהג המכונה ‘קבורה שנייה’.

קבר נבטי רגיל מן הסוג הראשון הוא בור בקרקע, שעומקו 2–4 מטרים. בתחתית הבור הונח גוף האדם, על הקרקע ממש או בתוך ארון־עץ; במקרים מסוּימים דופנה תחתית הבור במסגרת של אבני־גזית, כשהקרקע חשופה בתחתית הקבר, ועל־פני המסגרת הניחו אבני־כיסוי כבדות, חמש או שש בדרך־כלל. בתוך מסגרת אבן זו הונח הגוף בארון־עץ או בלעדיו. גם בהיעדר מבנה־אבן כוסה גוף האדם באבני־כיסוי כאלה. שארית הבור מעל ללוחות־הכיסוי התמלא עד שפתו באבני־שדה ובעפר. מעל לפני־הקרקע הוצב הציוּן, שנעשה אבני־גזית מוחלקות היטב. כל ציוּני־הקבר במַמְשִׁית, להוציא אחד, נשדדו עוד בתקופה העתיקה על־ידי תושבי העיר שחיפשו אבני־בנייה יפות. הציוּן היחיד שנשתמר הוא זה ששקע לתוך בור הקבר, שלא נתמלא כראוי באבנים, והמילוי בו נעשה בעיקר בעפר. לאחר גשמי־החורף שקע המילוי וסחף עמו את המונומנט שנשבר לשניים. כאשר שוחזר המונומנט, הסתבר כי בנוי היה כפירמידה מדורגת, שגובהה עלה על שני מטרים ודמה בצורתו לשינות שעיטרו את ראשי חזיתות הקברים בפֶּטְרָה ובחגרה.

אופן הקבורה השני במַמְשִׁית – זה של הקבורה השנייה – יש בו גיוון רב עוד יותר. פה נתגלו קברים עשויים כקופסאות־אבן קטנות, שנבנו מעל לקרקע, ובכל אחת מהן הושמו עצמות פזורות של אדם אחד. קבר אחר היה בית ליקוט עצמות גדול, נתון בתוך מבנה מרובע, שאורך צלעותיו חמישה מטרים. מן המבנה עצמו, שאף הוא נעשה כנראה בצורת פירמידה מדורגת, השתמרו היסודות לבדם. אולם נשתמר היטב ארגז גדול בנוי אבן ששוקע בתחתית המבנה. הארגז היה דומה בכל לקברים הבנויים מן הטיפוס הראשון, אלא שגם תחתית הארגז היתה מרוצפת פה אבני־שדה. גם את בית־הליקוט כיסו בלוחות־כיסוי כבדים, ובתוכו נתגלו שרידים מפוררים ביותר של כמה אנשים; רק על־פי מספרם הרב של השיניים ושל החרוזים אפשר היה לשַער שאמנם נטמנו פה שרידיהם של כמה בני־אדם. מטבע מן השנה השנייה למלכותו של רבאל השני סייעה בקביעת זמנו של בית־ליקוט זה למחצית השנייה של המאה הא' לספירה. מעל לאבני־הכיסוי נעשתה עוד קבורה שנייה, של גולגלות אחדות בפינה אחת של הקבר ועצמות אחרות בפינה שנייה. את זמנו של הליקוט אפשר היה לקבוע בנקל על־ידי המטבעות הרבים מן העשור הראשון של המאה הד' לספירה שפיזרו הקוברים. הן בקבורה העליונה והן בתחתונה הניחו נֵרות־שמן, ואף הם סייעו בקביעת זמנן של הקבורות האלה.

35.jpg מַמְשִׁית. בית הקברות הנבטי. סלע של רבאל השני מקבר 108. בקבר זה היה בית ליקוט עצמות גדול. בעת העברת העצמות מקברים זמניים אחדים הועברו לבית הליקוט גם חלקי תכשיטים, כלי חרס, נרות ומטבע זה, שקבע את זמנו של השלב הקדום ביותר בשימוש בית-הקברות. בפני המטבע נראית דמותו של המלך המוכתר בזר וסביב הכתובת: ירבאל. מלך נבטו. שנת 4', בגב המטבע נראית דמותה של המלכה האם ישקילת אמה מלכת נבטו, המטבע הוא משנת 74 לספירה.


בקבר רביעי מן הסוג הזה נתגלו על־פני הקרקע שרידים של פירמידה מדורגת ולראשה אסטילה ללא כתובת. הפירמידה הוצבה על־גבי בור מלא אבנים. כאשר פורק המילוי הזה, נתגלתה מתחתיו גלוסקמה עשוּיה אבן־גיר, ללא־עיטורים, מן הטיפוס שהיה רווח מאוד ביהודה בימי בית שני. לבד משרידי העצמות שנעטפו בקפידה בעטיפה של בד, היו בגלוסקמה גם שני בקבוקי־זכוכית זעירים, שנועדו כנראה לבשׂמים.

הנבטים במַמְשִׁית קברו את מתיהם ללא מנחות, אולם הנשים הובאו לקבורה כשכל תכשיטיהן עליהן. במקרים רבים הושם גם מטבע בפי הנפטר, כנראה תשלום לשומר שערי העולם התחתון. בקבר אחד הונחה צלוחית של בהט – גם היא אולי לבשׂמים. בקבר אחר הושמה גם קופסת־עץ ובה תעודות כתובות על פאפירוס, לבד מתכשיט אחד. בעת הלוויה נשרפה קופסת־העץ למרגלות הנפטרת, אולם טביעת־החותם של התעודות העשויות חמר נצרפו ונשתמרו.

את הסיבה לשתי צורות מקבילות אלה של קבורה המקובלות על הנבטים יש אולי לחפש באורח־חייהם. הנשים בילו את רוב זמנן בבית, ומשום כך רוב כלי־חרס מבית־הקברות הנבטי. כלי חרס מצויירים אלה נמצאו בשרידי סעודות־הבראה שנערכו בבית־הקברות. עיטוריהם עשויים תימורות וצמדי פירמידות – אולי הרים מקודשים. 35א.jpg

הקבורות הראשונות, הישירות, היו של נשים. לעומת זאת, הגברים שהו לעתים קרובות הרחק מן הבית, בשיירה, כחיילים שליוו אותה, או שמרו על הדרכים ותפקידים כיוצא בזה שחִייבו שהִייה ממושכת הרחק מהבית. כשמת אחד מהם, היו נוהגים לקוברו זמנית במקום שמת, ולאחר זמן היו מלקטים את עצמותיו ומביאים אותן לקבורה בקבר המשפחה, שָם נטמן בגלוסקמה או בבית ליקוט עצמות.

כך יש להסביר גם את מציאותן של גומחות־הקבורה הקטנות הרבות בקירות הקברים בחגרה. בייחוד באתר כחגרה אפשר לצפות שחלק ניכר מן האוכלוסייה הגברית יימצא בדרכו אל הארצות שבהן גדלים המור והלבונה, השוכנות בחלקה הדרומי של ערב, או בדרכם אל הנמלים בחוף הים־התיכון. אין תימה אפוא שמנהג של קבורה שנייה היה נפוץ כל־כך בין הנבטים.

מציאותם של בתי־קברות מרכזיים גדולים (אלה של פֶּטְרָה וחגרה הם הידועים ביותר, אולם ללא ספק לא היו היחידים), ובכל רחבי הממלכה מדברים על החשיבות שייחסו הנבטים לקבורה ראויה ומכובדת של מתיהם. לפיכך אפשר לנסות ולהסביר גם את דברי סְטַרַבּוֺן האומר שהנבטים קברו גם את גופות מלכיהם ליד ערימות הדומן, והוא מביא לכך אסמכתא מדברי פילוסוף מפורסם. נראה לי שלפי התפיסה של הנבטים קבורה ראויה הוראתה קבורה של העצמות הנקיות מבשר בלבד. לכן הניחו את הגופות של המתים במקום מיוחד ששם הרקיב הבשר, ואולי אפילו נאכל בידי עופות־השמים; רק אחר־כך הועבר למשכנו הנצחי. ושמא מסיבה זו הרבו בהעלאת קטורת באותם המקומות שבהם נתאכל הבשר.

36.jpg ממשית. המצבה בקבר 119 בבית הקברות הנבטי. בגלל הידורן, נשדדו אבני הגזית של כל הקברים בממשית להוציא זו, בעל פני הקרקע בלטו קצותיהן של שלוש אבנים בלבד עתה אפשר לשחזר את המצבה כפירמידה מדורגת, שגובהה עולה על שני מטרים.

36א.jpg ממשית. בשיפולים הדרומיים של בית־הקברות הנבטי נתגלו שני קברים – 109 ו 110 – שצורתם אינה רגילה. אלה היו קטנים מכדי לשמש לקבורת בני־אדם מבוגרים, וכאשר פונה העפר נתגלו כמה עצמות של מבוגרים. הסתבר מחקירת הקברים האלה כי היתה זו צורה בלתי מוכרת לליקוט עצמות.

פולחן המתים לא יהיה שלם בלי סעודת־הבראה, שנאכלה בבית־הקברות עצמו. לצורך זה בנו במַמְשִׁית שולחנות מיוחדים בשולי בית־הקברות, בקרבת הקברים, ושָׁם הוכן המזון. בפֶּטְרָה התקינו לכך טרקלינים מיוחדים, עם ספסלים סביב קירותיהם, לעתים קרובות בתוך הקבר עצמו. במַמְשִׁית בושל המזון במדורות, בקרבת השולחנות. המזון כלל בשׂר, זיתים ותמרים (נתגלו עצמות כבשים, עיזים ועופות, וכן גם גלעיני זיתים ותמרים). הם שתו גם יין או משקה אחר.

לאחר סיום הסעודה, נאספו הסירים והקדירות שבהם בושל המזון, הקערות שבהן הוגש וכן הכדים, הפכים והספלים, הכל לערימה אחת בתוך המדורה שבה בושל המזון; אבן גדולה נזרקה על הכל כדי לשבור את הכלים, ללא ספק משום שנטמאו, ולכן אין להוציאם מבית־הקברות, כפי שהיה בטומאת המת אצל היהודים. נראה שיש לבאר כך את מציאוּת ההררים של שברי כלי־חרס סביב פֶּטְרָה.

ניתוח מִנהגי הקבורה של הנבטים מראה קרבה רבה למִנהגי היהודים שכניהם. חובה היתה לשני העמים לקבור את גופת המת על האדמה ממש בלי שיחצוץ ביניהם דבר. הרגליים היו מכוונות אל המקומות־הקדושים לשני העמים, לפֶּטְרָה אצל הנבטים ואל ירושלים אצל היהודים. הקבורה השנייה נחשבה לכבוד מיוחד אצל היהודים, וכנראה שלא פחות מזה אצל הנבטים. הנבטים והיהודים הדליקו נֵרות־שמן בקברים ובקרבתם, ושמא יש ללמוד מכך שהנבטים קיימו את הטקס בלילה? וכבר ציינו לעיל את הצורך לשבור את הכלים שהשתמשו בהם בבית־הקברות.

36ב.jpg ממשית. קבר 105 בבית הקברות הנבטי. תנאי החיים של הנבטים שבהם היתה שרויה אוכלוסיית הגברים בשיירות הסוחרים ובשרות הצבאי, בהגנה על השיירות ועל הממלכה מפני תקיפותיהם של שבטי שודדים שהגיחו ממדבריות ערב, גרמו לכך שרבים מהם מתו הרחק מן הבית. הנבטים, שהקפידו לטמון את מתיהם בבית־הקברות המשפחתי והשבטי, קוברים היו את המת במקום שפגע בו המות, ולאחר זמן ליקטו את עצמותיו והביאון הביתה לקבורה. דרכים אחדות נהגו הנבטים בליקוט עצמות. זו שנהגו בה בקבר 105 למדו אולי מן היהודים, שכניהם. גלוסקמת אבן זו היא היחידה שנתגלתה עד עתה באתר נבטי כלשהו.


את השלבים השונים שבהם השתמשו בבית־הקברות במַמְשִׁית יכולנו ללמוד על־פי המטבעות שנמצאו בקברים, כגון זה משנת 4 לרבאל השני (74 לספירה), דינרים של טריאנוס (96–117 לספירה), ומטבעות מראשית המאה הד' לספירה. תאריכים אלה נתמכו על־ידי הנֵרות האופייניים הרבים שנמצאו כמעט בכל סעודת־הבראה.

במשך התקופה הארוכה של הקבורה בבית־הקברות של מַמְשִׁית חלו שינויי־מה במנהגי הקבורה, ובייחוד בבניית הקברים. לאחר אמצע המאה הב' לספירה החלו לרצף גם את תחתית הקבר, והגוף הונח על קרקעיתו הבנוּיה ולא על האדמה, כמקובל קודם־לכן.

בן־זמנו של בית־הקברות הנבטי במַמְשִׁית הוא בית־קברות שני, שנתגלה גם הוא באותו אתר, ובו נהגו מנהגי קבורה שונים מן הקצה אל הקצה. בית־קברות זה מרוחק כשמונה־מאות מטרים מן הראשון, ובו הוקמו כתריסר קברים מסודרים בשתי שורות ישרות. על־פני רוב הקברים היו מונומנטים שצורתם ערימה מאורכת של אבנים גדולות, אולם על שני קברים היו פירמידות בנויות גזית, בדומה לאלה שבבית־הקברות הנבטי. כאשר הוסרו חלק מן המונומנטים הסתבר כי אין מתחתם קבר ואף לא נמצאו עצמות. במקומם נתגלו שרידים של מדורות גדולות ושברי עצמות שרופות באש. המדורה נערכה על משטח־סלע, והוא ששימש לאחר שריפת הגוף בסיס למונומנט. בתי־הקברות האלה היו כה קרובים האחד לשני, ועם זאת היו המנהגים שנהגו בהם שונים זה מזה.

כמו במקרים רבים אחרים נעשו התגליות גם בבית־קברות זה באורח מקרי ביותר, בלי שמיומנותו של הארכיאולוג תתרום דבר למימושן. בית־קברות זה נתגלה על־ידי אחת הסטודנטיות שעבדו במַמְשִׁית, שחיפשה מקום מבודד לצורך מסוּים… את התגלית השנייה עשתה בִתי שביקרה אותנו בשעה שהיינו חופרים בבית־קברות זה. באותו יום עסקנו בניקוי הפירמידות המדורגות כדי לצלמן; בִתי מעדה והפכה אבן אחת. היא התנצלה על התנועה הלא־מקצועית שעשתה, אולם כאשר התבוננו באבן ראינו כי חקוקה עליה כתובת. היתה זו מציבתו הכתובה רומית של חייל מחיל הפרשים, דיוגנס בן אלכּסנדר, ששירת ביחידת חיל־עזר התראקית הראשונה על־שם אוגוסטוס. חיפוש אחר כתובות אחרות הביא לגילוּיה של מציבה נוספת, גדולה יותר, מציבתו של קצין (קֶנְטוֺריוֺן) ששירת בלגיון הקירני השלישי ובלגיון השני של טריאנוס. שני הלגיונות האלה שירתו בארץ־ישראל במשך המאה הב' לספירה. מנהג שריפת מתים היה מושרש אצל הרומאים ובעלי־בריתם, ומכאן ההבדל בין שני בתי־הקברות באותה עיר עצמה.

36ג.jpg ממשית. בית הקברות הנבטי. ספל חרס עליו מצויירים דולפינים, נתגלה בפני השטח הקדומים של בית־הקברות.

קסמי הקדרות

כלי־החרס הנבטיים זוהו לראשונה בידי ג’ורג' ואַגנס הורספילד בחפירותיהם בפֶטרָה בשנת 1928. התחומים הכרונולוגיים שקבעו לכלים שנתגלו אז היו רחבים ביותר והשתרעו על־פני תקופה שראשיתה בשנת 300 או 200 לפני־הספירה ושסופה במאה הב' לספירה בקירוב. שלושים שנות המחקר שבאו לאחר תגלית ראשונה זו לא הביאו לתוצאות טובות יותר, וגייל הארדינג, מנהל מחלקת העתיקות המנדטורית של ממשלת ארץ־ישראל, שחפר בשנת 1943 קבר נבטי בעמאן התלונן בדין־וחשבון שכתב:

תופעה שאינה נורמאלית היא שאת כלי־החרס של תקופת הברונזה התיכונה המאוחרת, ולפחות כך הדבר בארץ־ישראל, אנו יכולים לתארך במידה רבה של דייקנות על־פי הממצא בתחומי־זמן של 25 או 50 שנים; אולם כאשר אנו באים אל תקופה היסטורית ידועה טוב יותר, כמו התקופה הרומית, תחום של שתי מאות שנים הוא הטוב ביותר שאנו מסוגלים לשאוף אליו.

בסקריו הנרחבים בשני עברי הערבה תרם נלסון גליק תרומה עצומה בהגדירו את תחומי תפוצתה של הקראמיקה הנבטית באיזור המשתרע ממואב בצפון אל ים־סוף בדרום ועד לגבולות סינַי במערב, שבו גילה כלי־חרס אלה במאות אתרים. אולם לא נערכו חפירות באתרים אלה, ולפיכך לא עזר סקר זה לקביעת הזמן המדויק של הקראמיקה. גליק אף ניבא כי יתגלו מרכזי ייצור של הקראמיקה הנבטית במקומות שונים שהצביע עליהם, אולם לא נתגלה בהם עד היום מרכז כזה.

בעבודה לשם קבלת התואר דוקטור מיין פיליפ האמונד את דגמי העיטור הבאים בכלי־החרס הנבטיים, אולם גם דבר זה לא שיפר את מצב הכרונולוגיה. היה זה גילויו של בית־היוצר הנבטי בעָבדַת שהביא את השינוי במצב עגום זה.

כלי־החרס חושפים את הסודות המיוחדים של התרבות הנבטית יותר מאשר כל אחד משדות־היצירה האחרים. אף כי הנבטים נזכרים בכתבי הסופרים היוונים כבר במאה הד' לפני־הספירה, כלי־החרס הקדומים ביותר אינם קודמים לרבע האחרון של המאה הא' לפני־הספירה. נכון שכלי־חרס הלניסטיים (מסוף המאה הד' ועד למאה הא' לפני־הספירה) נתגלו בפֶּטרָה, בעָבדַת, בנצָנָה ובחַלוּצָה, אתרים שנעשו לאחר זמן למרכזים נבטיים חשובים, אולם כל אלה מיובאים מארצות ואיים במזרח ים־התיכון ואין בהם דבר מקומי. אין בכך כדי להתמיה כל עיקר. במשך מאות השנים הקדומות האלה היו הנבטים נודדים ושוכני אוהלים, שנמנעו מפעולה כלשהי שעלולה היתה להגביל את חופש־התנועה שלהם. כך היה ייצור כלי־חרס, השכיח גם בחברות החקלאיות הפרימיטיביות ביותר, זר לחלוטין לנבטים שוכני האוהלים. במקום כדים ופכים לשאיבה, לשמירה ולהולכת מים העדיפו רוכבי הגמלים את הנאדות מעורות עיזים, המתאימים הרבה יותר לחיי־הנדודים. כלי־החרס המעטים שנמצאו באתרים הנבטיים הקדומים הגיעו אליהם בדרך המסחר, כמיכלים של מוצרים שונים, שהנבטים קיבלו תמורת המור והלבונה שמכרו ליוונים.

אולם בסופו של דבר החלו גם הנבטים לייצר כלי־חרס, וכאן אנו באים לתופעה לא רגילה: היינו מצפים שהמוצרים הקראמיים הנבטיים הקדומים האלה יהיו קדירות וקערות גסות, כפי שאירע בכל התרבויות האחרות. אולם ככל שיהיה הדבר מתמיה – אין זה כך, לפי שכבר מלכתחילה יצרו את כלי־החרס המשובחים ביותר בתקופתם, המצטיינים בעושר ובגיוון של צורות ואופני ייצור, ובגיוון רב ביותר של אופני עיטור, שאין להם כמעט אח ורע במזרח הקרוב של ימיהם. עתידות היו לחלוף מאה שנה ויותר עד שיחול הניוון בתעשייה קראמית זו, והיא תגיע לתקנים המקובלים בארץ־ישראל בסוף המאה הראשונה ובמאה השנייה לספירה.

כפי שנראה, אין תופעה זו מיוחדת לתעשייה הקראמית הנבטית, אלא שאנו מבחינים בה גם באדריכלות ובכל אחד משדות־היצירה שלהם. אין ספק כי אמנם זהו מהלכה של התפתחות התרבות החומרית הנבטית, אך אנו רחוקים ממציאת הסבר מניח את הדעת לתופעה תרבותית זו.

בחפירות שלנו בעָבדַת נתאפשרה לראשונה קביעה מדויקת של הזמנים בקדרות הנבטית. בראשית עבודתנו שָם ליקטנו שברים של כלי־חרס נבטיים רבים מאוד על־פני שטח האתר. לאחר־מכן עלה בידינו לאַתר את מקומו של אחד משפכי העיר, שאליו זרקו עקרות־הבית את שברי הכלים ופסולת המטבחים שלהן במשך דורות אחדים. כלי־החרס הנבטיים העדינים נשברו לרסיסים קטנים ונאלצנו לנפות כל סל עפר שהוצא מן השפך שתי פעמים בנפה עדינה; חששנו גם שלא נגלה את המטבעות והממצאים הזעירים האחרים, שכולם היו חשובים לקביעת זמנים מדוּיקת. בכל יום מימי החפירה גילינו אלפי שברים של כלי־חרס, ובהם מאות שברים מצוירים, שאל כל אחד מהם התייחסנו כאל חפץ מקודש. קיווינו כי יעלה בידינו לשחזר לפחות כמה כלים (נלסון גליק הבטיח אז את הג’יפ הצהוב המפורסם שלו למי שימצא כלי־חרס נבטי מצויר שלם…) – או לפחות לשחזר בציור את דגמי העיטור – ולכן הקפדנו לשמור על כל שבר ואני סימנתי בידי במספרי־זיהוי לא פחות מאשר 20,000 חרסים שנמצאו בשפך זה.

גילוי מספר גדול כל־כך של שברי כלי־חרס מצוּירים באתר־חפירה אחד, אחד מרבים בעָבדַת, היה האות הראשון להפרכת התיאוריה של נלסון גליק שכלי־החרס האלה נוצרו במרכזי־ייצור ממזרח לערבה ומשם הועברו מערבה על־ידי הסוחרים ‘שאהבו לאכול בכלים שלהם עצמם’ – כדברי החוקר הדגול. בעזרת תיאוריה זו אפשר היה אולי להסביר את מציאותם של כמה מאות שברי כלי־חרס באתר כלשהו, אולם בוודאי שאי־אפשר להסביר את מציאותם של רבבות הכלים האלה בעָבדַת. שהרי כל ניסיון לטלטל כמות כזו על גב גמלים היתה מביאה לריסוקם לפני הגיעם ליעד. לפיכך לא היה מנוס מן ההנחה כי כלי־החרס הנבטיים ששבריהם נתגלו בעָבדַת נוצרו באתרם.

בית־היוצר אינו מתקן קטן־ממדים, ובדרך־כלל אפשר להבחין בו על־פי פסולת התעשייה הפזורה על שטחו. צריפת כלי־חרס, ובייחוד של כלים שעוביים אינו עולה על 2־1 מילימטרים, הוא תהליך עדין ביותר וכל רוח שאינה מצויה עשויה לגרום למפולת בתנור או לעוות את הכלים כשהחום רב מדַי. כלים מעוּותים, מזוגגים בחלקם, מודבקים זה אל זה עד שאין להפריד ביניהם – כל אלה הם מראות המוכרים לכל ארכיאולוג. משום כך ביליתי שעות רבות בחיפוש אחר סימנים אלה; אולם דבר לא מצאתי על פני שטחה של עָבדַת שיעיד על קיומו של בית־יוצר.

37.jpg עֶבדת. תוכנית בית היוצר הנבטי. בית היוצר הנבטי הוא מתקן פשוט מאד, הבנוי אבני גוויל, אולם ייחודו הוא בכך שבמשך כעשרים שנה מיום שנתגלה היה זה בית היוצר היחיד בכל רחבי ממלכת הנבטים. המתקן כלל חדר ובו בריכה קטנה לעיבוד הטין, חדר שבמרכזו בסיס עגול לאובני היוצר וסביבו ספסל לייבוש הכלים קודם הצריפה ולממכר התוצרת המוגמרת; וכבשן קטן לצריפת הכלים למטה נראית חזית הכבשן ובה הפתח אל בית המוקד, וחתך המראה את דרך בנייתו של הכבשן בית מוקד העשוי קשתות של לבנים ומעליו המשטח לעריכת הכלים לצריבה.


38.jpg עבדת. טביעת אצבעותיו של היוצר הנבטי שנתגלתה על גבי נר חרס.


כשלונות אלה אילצו אותי להכניס שיטה כלשהי בחיפושים. ביני לבין עצמי סברתי כי מתקן כזה, המפיק אלף מעלות חום כמעט, לא ייבנה במרכז־העיר. כן סברתי כי יימנעו מבנייתו בעברי העיר שמהם נושבות הרוחות החזקות יותר, כלומר – לא יקימוהו במערב, בדרום־מערב ובצפון־מערב, משם נושבות הרוחות החזקות הקבועות. כך הוגבל החיפוש אחר בית־היוצר במזרחו של האתר.

הרוחות המזרחיות בנגב הן חרישיות בדרך־כלל, ונושבות בעיקר בשעות־הערב המאוחרות ובסוף הלילה, וכפי שלמדנו רוחות אלה הן המתאימות ביותר גם לליבוי האש בכבשן בית־היוצר.

היום הגדול היה יום ה־6 ביולי 1959, שבעה חודשים לאחר שבאתי לראשונה לעבוד בעָבדַת. בשל האור המסנוור של שמש הנגב, שבגללו נראה הכל שטוח במשך רוב שעות־היום, ביכרתי להגביל את הסקרים שלי לשעות־הבוקר המוקדמות או לשעות אחר־הצהריים המאוחרות, שאז האור רך והצללים ארוכים, והניגודים בין הצבעים רבים יותר.

אלה היו תנאי־התאורה עם זריחת־השמש באותו יום מבורך. כשסיירתי אז, כמנהגי, באחד משטחי העיר המזרחיים, שכבר הייתי בהם פעמים אין־ספור, לכדה עיני קטע קטן של מעגל שנוצר על־ידי אבנים אחדות שקצותיהן בלטו מעל פני־הקרקע. בעזרת הפטיש הארכיאולוגי שלי חשפתי את היקף המעגל כולו, שקוטרו הגיע לשני מטרים. כאשר חפרתי עמוק יותר – העלה הפטיש אפר עבה, דשן, שחור, מעורב בשברים של כלי־חרס. היתה זו קליעה בלב המטרה – וכך נתגלה הכבשן הראשון של בית־היוצר הנבטי הראשון.

הזעקתי עזרה, ובמשך שישה שבועות חשפנו את המתקן כולו. כאן היה חדר מיוחד להבשלת החומר ולהכנתו, ואף מצאנו כמות רבה למדַי של חומר באגן קטן שבפינה, ששימש אותנו לאחר זמן בבדיקות קראמיות. בחדר שני מצאנו מבנה חרוטי בנוי אבן, והוא בסיס האובניים. סביב שלושה מצדדיו של חדר זה היה גם ספסל בנוי אבן, ששימש לתצוגת התוצרת למכירה, ואפילו מצאנו ערימה של קערות מונחת למרגלות הספסל. הכבשן עצמו הוא מתקן שקוטרו וגובהו שני מטרים והוא נחלק באמצעות רצפת טין הנשענת על קשתות של לבֵנים קטנות לשני תאים – התחתון הוא הכבשן ובעליון ערוכים את הכלים לצריפה. פתחו של הכבשן למזרח, אל הרוח הקלה.

היוצר הנבטי של עָבדַת היה בין הטובים שבדורו. אף־על־פי שמצאנו רבבות שברים של כלי־חרס בבית־היוצר ובסביבותיו, לא מצאנו בהם אף לא חרס מעוות אחד או שלא נצרף כהלכה. היוצר של עָבדַת היה אומן מעולה הן במלאכת האובניים והן בגימור כליו.

בעזרת תגלית זו אפשר היה לדייק לראשונה ולקבוע את זמנה של הקדרות הנבטית לתקופה שראשיתה בשנת 25 לפני־הספירה, בקירוב, וסופה בפרק־הזמן שבין 70־50 לספירה. תאריכים אלה שימשו אותי בשלבים המתקדמים יותר של המחקר כבסיס לחלוקת תולדות הנבטים לשלושה שלבים תרבותיים: קדום, תיכון ומאוחר.

39.jpg עבדת. שבר קערת טרה־סִיגִילֵטה איטלקית שנוצרה בבית היוצר של אטיוס.

קביעת זמנו של בית־היוצר בעָבדַת התאפשרה בעזרת עשרות מטבעות מימי המלך הנבטי חַרתָת הרביעי (9 לפני־הספירה־40 לספירה), שנמצאו בבית־היוצר ובסיועם של שברים רבים של כלים מיובאים שנמצאו שָם. היוצר שישב כאן, לבד מכך שתוצרתו היתה מעולה, קיים יחסי מסחר ענפים ביותר כמעט עם כל הפרובינקיות הרומיות שמימי אוגוסטוס. אין תימה למצוא כאן מתוצרותיהן של יהודה ומצרים השכנות, אולם הוא גם ייבא כלי טֶרָה־סִיגִילַטָה אדומים מזוגגים מארצו ופוטאולי שבאיטליה, ומשָם הביא גם נרות־שמן גדולים אופייניים וכן ייבא מתוצרת בתי־היוצר באסיה הקטנה, בגאליה, וכמה כלים מבלגיה הרומאית. כאשר החלו לייצר באחת הפרובינקיות האלה סוג מיוחד של מחבתות־טיגון, היה זה היוצר של עָבדַת מן הראשונים שהזמין משלוח אחד של מחבתות, שתשמשנה לו מקור להשראה ולחיקוי.

פרסומה העיקרי של הקדרות הנבטית בא לה בגלל דקותם היתירה של כלי־החרס המצוּירים. מאחר שעוביים אינו עולה על 2־1 מ"מ, אין להעלות על הדעת כי נוצרו ביצירה ישירה על האובניים. אף שאין סודות היצירה הנבטית גלויים לפנינו, נראה כי את הטין הרכיך היה היוצר מורח על צדה החיצון של קערה ששימשה מעין דפוס. דפוס זה היו מניחים על האובניים הסובבים, ובעזרת סכין היה היוצר מקלף את יותרת הטין עד שהיתה מתקבלת הדקות הרצויה. לאחר שנעשה הטין קשה כעור, היו מסירים את הקערה מן הדפוס, ושוב היו משיבים אותה אל האובניים, לצביעה ולציור, שנעשו לעתים כאשר האובניים סובבים באטיות.

אף כי יש גיוון רב ביותר בדגמי הציור, הרי שהצייר הנבטי היו לו שגרות קבועות אחדות. חלוקת הדגמים בכלי יכול שתהיה חד־מרכזית, היינו – של דגמים הקורנים מן המרכז אל כיוון השפה שלו; או של מעגלים־מעגלים ההולכים ברצועות מקבילות. בשני המקרים העדיף הצייר כפולות של שלוש: שלוש, שש או תשע חזרות על הדגם היסודי, ולעתים רחוקות אף למעלה מזה. הדגמים הם בעיקרם מחיים, כגון תימורות, ענפים עליים, רימונים ועיטורים צמחיים כיוצא באלה. הדגמים הם לעתים נייחים ולעתים נראים כנשובים ברוח הקלה.

הציירים הנבטיים היו מציירים בעיקר קערות, אולם לעתים צוּירו גם ספלים, פכיות ופכים.

הקערות המצוּירות נעשו במגוון רב של צורות ואיכויות, וכדי לסַפק את הצרכים השונים. בעיי המקדש הנבטי בעָבדַת נתגלו שברים רבים של קערות מצוירות קטנות, שקוטרן לא עלה על 8־5.5 סנטימטרים, ואין ספק ששימשו בפולחן כלשהו שטיבו לא נתחוור עדיין. לתצרוכת הבית עשה היוצר כלים משובחים ביותר, שטינם עדין, דפנותיהם דקים ביותר, וציוּריהם עדינים ביותר; קוטרם כפול מזה של קערות המקדש. מאידך גיסא, נתגלו בבית־הקברות הנבטי במַמשׁית כלים שאיכותם פחותה, דפנותיהם עבים וציוריהם מגושמים, כדי להוזיל את מחירם של הכלים לסעודות־ההבראה ששימושם חד־פעמי.

הקערות המצוּירות הן מסוגי התוצרת המפורסמים ביותר של הקדרות הנבטית, אולם אין הן אלא סוג אחד של תוצרת קראמית עניפה ומגוונת.

הנבטים פיתחו נר־שמן משלהם, השונה בתכלית מן הנר הרומי או היהודי, שאף אותם הכירו הנבטים והשתמשו בהם. הנר הנבטי הטיפוסי הוא מורשת של הנר ההלניסטי המיושן, העשוי בדפוס. אף־על־פי שהנר הנבטי שמר על צורתו הכללית של הנר ההֶלֶניסטי, מיוחדים לו עיטורי קווקווים כקרני־שמש, ורדות קטנות, אשכולות של שבעה עיגולים קטנים וצורה מוסגננת של קרני־שפע, המביא תוצר קראמי זה בקרבה יתירה אל המטבעות הנבטיים, שבהם שכיחה ביותר קרן־השפע, וכן אל אמנות צורף הזהב הנבטי, שאף הוא עשה שימוש בדגמים של נרות אלה.

בצדם של כלי־החרס הנבטיים הטיפוסיים והמיוחדים רק להם יש טיפוסים אחרים שלהם קרבה רבה אל הקדרות הרומית. כבר הזכרנו לעיל את יבוא הטֶרָה־סיגִילַטָה מאיטליה ומגאליה. אף היוצר של עָבדַת יצר שני סוגים של טֶרָה־גִיגילַטָה. אחד מהם ידוע בכינויו 'סִיגילַטָה מזרחית א'', והוא מצוי בכל ארצות מזרח ים־התיכון. אולם הטיפוס השני של הסִיגִילַטָה מיוחד במינו. כלים אלה עשויים טין קשה, נקי יותר, מזוגג זיגוג חום־שוקולד, שאינו מתקלף לעולם, כפי שקורה לעתים קרובות בסִיגילַטָה המזרחית האדומה. כאשר הבחנתי בכלים אלה לראשונה נטיתי לכנותם ‘כלי נגב’, על־שם האיזור שבו נתגלו, אולם העדפתי לבסוף את הכינוי ‘סִיגילַטָה נבטית’ במקומו.

40.jpg עבדת. קערה נבטית מצוירת מבית היוצר. המוטיבים הצמחיים המסוגננים הם השכיחים ביותר בקדרות הנבטית המצוירת. הדגם העיטורי העיקרי שבה הם שני זוגות של ענפי תמר וביניהם תלוי אשכול עמוס פרי, שוחזר על ידי יעל אבי-יונה.


41.jpg עבדת. קערה נבטית מצוירת. טיפוס זה של קערות מצוירות הוא אחד השכיחים ביותר בקדרות הנבטית וכדוגמתן נתגלו בכל אתר, ככל הנראה צוירו כאן שלוש כפות תנור מסוגננות וביניהן חרוטים כפולים, המסמלים אולי פסגות של הרים מקודשים. בניפתח שבין כל זוג חרוטים מצויות נקודות עבות הסדורות במשולש, אולי רמז לאשכול ענבים ברקע שורטטו קווים דקים.


42.jpg

עבדת. ספל נבטי מצויר מבית היוצר. הנבטים ציירו בעיקר צלחות וקערות, אולם מצויים גם פכים וספלים מצוירים קוטר הספלים 10 - 12 ס"מ, להם בסיס טבעת ושתי ידיות זעירות, בלתי שימושיות, עיטורם אחיד שלושה ענפים גדולים ושלושה ענפים קטנים. הציורים נעשו בצבע ורוד־אדמדם־סגול על רקע תפוז.


קיומם של שלושה סוגים של סִיגִילַטָה באתרים הנבטיים – היינו, מערבית מיובאת, מזרחית מקומית ונבטית – מציבה לפנינו בעיה שאינה קלה לפתרון. מי היה היוצר הנבטי? קשה להעלות על הדעת שעם שהיה אך אתמול נודד ושוכן אוהל יקום יום אחד ויהיה ליוצר אמן. כאשר התחלתי לחקור בבעיה זו סברתי כי אין זה מן ההכרח כי מי שיצר את הכלים אלה יהיה נבטי ממוצא של נוודים. היוצר של עָבדַת, כפי שהיה ביוצרים אחרים שיצרו את הקראמיקה הנבטית, היה בקי ביותר בכל רזי התעשייה הקראמית של ימיו, השכיחים בעולם הרומי. דבר זה נכון גם בדבר אוצר הצורות שאמן זה יצר. רוב המוטיבים שעשה בהם שימוש בציור, בחריתה, בטביעה וכיוצא באלה מצוּיים פה־ושם באמנויות הקראמיות ההֶלֶניסטיות והרומיות הקדומות, ובייחוד במצרים, יתר על כן, בעוד הנבטים שחיו בתקופה זו בנגב השתמשו בלשון הארמית לבדה, הרי שחריתות כמה מן הכלים שנתגלו בבית־היוצר בעָבדַת היו בלשון היוונית. כתובות אלה נחרתו, ללא ספק, בידי מי שעבדו בבית־יוצר זה. אפשר שעובדה זו מצביעה על מקורם הזר של יוצרי עָבדַת.

ואפילו היו יוצרי הקראמיקה הנבטית ממקור זר, הרי ההשפעה של הסביבה החדשה והפגישה עם העם הנבטי הנמרץ, שהיה שרוי בשיא יכולתו התרבותית, השפיעו על יוצרים אלה ביותר. כה גדולה היתה ההשפעה עד שאף־על־פי שהשתמשו בטכניקות ייצור מקובלות, היו אלה נקודות־זינוק שממנה העפילו להישגם חדשים. שיטות הייצור הישנות השימוש בדגמי עיטור שחלקם היו מצויים עוד קודם־לכן וצירופם יחד הוא שהביא ללידתה של יצירה חדשה, יחידה במינה בזמנה.


אמנות הצורף

שדה זה של האמנות הנבטית הוא אחת התגליות האחרונות. הזהב הלהיב את דמיונם של בני־האדם, היתה לו השפעה כמעט מאגית על האדם הפרימיטיבי והתקווה לגלות מטמון נעלם שילחה פרא כל מי שהיה מעורב בה. לכן שמרה האוכלוסייה הבדווית בקנאות על פֶּטרָה כעל מטמונה הקסום. את האוצרות הנסתרים של העבר ראו הבדווים כרכושם הפרטי החוקי, וכל ‘קוסם’ מערבי שטני היו ממיתים או שלפחות שמרו עליו בשבע עיניים. כך היה הדבר במאה הי"ט, כאשר החלו להגיע לפֶּטרָה החוקרים הראשונים, וזו אולי גם הסיבה שבקטלוגים של ממצאי החפירות בפֶּטרָה שנעשו בשנות העשרים המאוחרות בידי ג’ורג' ואגנס הורספילד וחוקרים אחרים אין למצוא כמעט תכשיטים. מכל התכשיטים שנכללו ברשימות אלה אין חפץ כלשהו מזהב, וכל שאנו מוצאים הוא שבר של צמיד־כסף, צמיד של ילד עשוי חוט־נחושת, צמיד של ארד, טבעת־נחושת, מעט חרוזי־זכוכית, צמיד של פאיאנס, וכיוצא באלה זוטות – וכל זאת בחפירות נרחבות שנתגלו בהן מאות כלי־חרס ואף לא גרגר אחד של זהב. לתופעה מוזרה זו יש רק הסבר אחד: הפועלים שהועסקו בחפירות אלה גויסו כולם מבין כוח־העבודה הבדווי המקומי, ואלה החרימו את התכשיטים שנתגלו בחפירות כרכושם־שלהם.

לי־עצמי היה ניסיון רב למדַי בחפירות שבהן עשויים היו להתגלות ממצאים יקרי־ערך, ומשום כך פיתחתי שיטה שתצמצם את סכנת גניבתם ותפחית את המניעים לכך.

תמיד הקפדתי להסביר לעובדים עמי את דבר הערך המדעי של כל הממצאים המתגלים בחפירות ואת תרומתם לחקירתה של מורשתם התרבותית־הלאומית. טיעון אידיאולוגי זה היה נתמך בהבטחה כי כל פועל, או קבוצת פועלים, שיתמזל מזלם לגלות חפצי־זהב באתר החפירה שלהם יפוצו במלואם על־ידי תשלום פרס שערכו לא יפחת ממחיר משקל הזהב שממנו נעשה החפץ שמצאו. שיטה זו פעלה היטב, ובחפירותַי בקיסריה נתגלו בדרך זו פך קטן מלא תכשיטי־זהב, כד ובו צמידי־כסף ופכית אחרת שהיתה מלאה מטבעות זהב וכסף, אף כי בעת המציאה לא היה ארכיאולוג עם החופרים. אפילו מטבעות זהב וכסף בודדים, שרבים מהם נתגלו בחפירות, הגיעו לידינו.

בחפירות בבית־הקברות הנבטי במַמְשִׁית נקטנו שיטה שונה במקצת מזו שנקטנו בקיסריה. הפועלים היו עושים את כל עבודת ההכנה של חפירת פני־השטח כדי לגלות את מקומם של הקברים; הם שהסירו את מילוי־האבן בבור הקבר עד שתגלה הארון והם שסִייעו בהסרת אבני־הכיסוי; ואז בא תורם של הסטודנטים. כדי שלא לפגוע בכבודם של פועלינו, שהיו נלהבים ביותר לעבודה זו, הסברנו להם כי ניקוי פנים הקבר הוא עבודה מקצועית, ועליה להיעשות בשיטות הנלמדות באוניברסיטה. מאחר שזו היתה האמת הפשוטה והצרופה, פעלה השיטה היטב, ומוזיאון ישראל יכול להתברך היום באוסף היחיד של תכשיטי־זהב נבטיים, שכולם באו מחפירות ארכיאולוגיות.

בני מזל היינו בחפירת הקבר הראשון במַמְשִׁית, שנתכנה בפינו ‘קבר 100’. האשה שנקברה כאן הושמה בארון שנעשה מארז לבנון, שאותו הניחו בתוך מבנה־אבן גדול שכוסה היטב באבני־כיסוי כבדות. כאשר נפתח הקבר, לא היה בו אלא מעט מאוד אבק שחדר אליו במשך הדורות, וכל תכשיטי־הזהב של אותה גברת, שכולם היו עשויים זהב שממנו נעשו כל התכשיטים שנתגלו במַמשִׁית, היו מונחים על חזה ולצדי ראשה. ניקוי קל ביותר החזיר לזהב את הברק שאינו מועם לעולם.

43.jpg ממשית. עגיל אלת מקבר 100. התכשיט עשוי לוחית זהב רקועה, בתוך היכל גמלוני ניצבת האלה. לימין ההיכל ולשמאלו מצויות שתי אבני אודם.


היו פה שני זוגות של עגילים, אחד פשוט למדַי והשני יחיד במינו. העגילים הפשוטים נעשו מצינוריות דקות של מתכת, בצורת טבעת עגולה, שאת קצותיה החדים היו מחדירים אל תנוך־האוזן. הזוג האחר, שרק אחד ממנו נמצא בארון, נעשה מריקוע עגול של זהב, ובמרכזו מתואר היכל גמלוני שבו ניצבת במלוא־גובהה אֵלה, ככל הנראה אלת, התומכת בידיה המורמות את תלתלי שערה הגולש. לשני צדי האלה יש שתי אבני־אודם מחודדות – החוד של האחת כלפי מעלה ושל האחרת כלפי מטה. האבנים היו משובצות במסגרת דקה של זהב. בצורתן דומות היו לגומחות פולחן נבטיות, שתתוארנה במקום אחר. שאר פרטי העיטור, שכולם נעשו אף הם מזהב, הולחמו אל הלוחית. ההיכל הגמלוני נעשה כדוריות זעירות של זהב, ומכדוריות כאלה נעשו גם אשכולות קטנים שעיטרו את פני הלוחית, ואילו שולי־הלוחית קושטו בזר של עלי־זית זעירים, כגון אלה המעטרים כלים מצוירים רבים.

חפץ זהב זה, שהוא יחיד בסוגו, יש בו עניין רב ביותר ובייחוד מפני שהוא מתקשר בעיטוריו גם אל חפצי אמנות נבטיים אחרים. אותה אֵלה באותה תנוחה נתגלתה בעָבדַת בדמות פסל־ארד קטן, על לוחית־זהב שנמצאה במקדש העיר וכן טבועה בנר־שמן העשוי חימר שאף הוא נתגלה שָׁם. כל העיטורים האחרים, כגון האשכולות והזר מצוּיים גם הם ביצירות הקדרות הנבטית שנתגלו בעָבדַת, במַמְשִׁית, בפֶּטְרָה ובכל אתר נבטי אחר.

לבד מן העגילים היה ב’קבר 100' גם תליון בדמות דולפין. חפץ זה נעשה משני דפי־זהב דקים שרוקעו על־גבי גלעין של חול, ובכל דף מתואר חלקו העליון או התחתון של הדולפין. בליטה במחצית העליונה תאמה שקע במחצית התחתונה, וכך נאחזו הדפים זה בזה. נקב קטן בגב הדולפין שימש כנראה להחדרת חומר בשמי, כפי שנעשה גם בתכשיטים אחרים במַמשִׁית. שני דולפינים זהים לזה של ‘קבר 100’ נתגלו גם בשני קברים אחרים, ואילו ספל מצויר תמים שנמצא על־פני שטח בית־הקברות צויר גם הוא בזר של דולפינים השוחים זה בעקבות זה. גם בעָבְדַת נתגלו ספלים המצוירים בדולפינים. בדרך־כלל סברו החוקרים כי הנבטים נטלו את הדולפין מן היוונים והרומאים, שהכירו את הייצור הזה מים־התיכון; אולם סברה זו אין בה כל צורך, כי יצור מיטיב ונעים הליכות זה, ידידם של יורדי־הים, היה גם במפרץ־אילת ובים־סוף.

44.jpg

ממשית. התליון מקבר 107. התליון עשוי בדמות חרוט מעוטר ובקצהו חרוז פשוט


יחד עם ממצאים מיוחדים אלה נמצא ב’קבר 100' גם מטבע כסף של טריאנוס, שקבע את זמנו של הקבר לשנת 100 לספירה, בקירוב.

לאחר נסיונות סרק לאַתר קברים אחרים, שבמהלכם נמצאו שולחנות לערכית סעודות־ההבראה, נתגלה תכשיט־זהב יפה ביותר ב’קבר 107/, שנמצא בדרך מקרה. ‘קבר 107’ מצוי בין 'קבר 105, שבו נתגלתה גלוסקמה ללא תכשיטים, לבין ‘קבר 106’, שבו נקבר גבר, ולכן לא היו תכשיטים גם בו, אלא שהיה בו כלי־זַין עשוי ברזל, שהתפורר לפירורים קטנים. ‘קבר 105’ היה מבנה היה מבנה יפה ומעניין ביותר, ולכן ניסינו לחקור אותו בלי להורסו. לפיכך ביקשנו לבודדו מכל עבריו. לצורך זה חפרנו סביבו תעלות עמוקות, ובהעמיקנו את התעלה שבין ‘קבר 105’ לבין ‘קבר 106’ גילינו קבר אחר, שסימנו 107. בעקבות הלחץ שנוצר על־ידי שני הקברים האחרים נמחץ כל מה שהיה בקבר חדש זה, וכל מה שנמצא בו סונן בזהירות בנפה.

לעמלנו הקשה בחפירתה של חלקת־קברים זו היה פרי רב. מתוך הנפה יצא תכשיט־זהב יפה ביותר, יחידאי גם הוא, כנראה תליון; צורתו – כשל חרוט עשוי דף דק של מתכת, מעוטר בטבעות ובכדוריות של זהב. שלוש טבעות עשויות מכדוריות חילקו את פניו לשלושה אזורים, וכל אחד מהם קושט בזר השזור מפרחים זעירים, בדומה לעיטורה של כותרת נבטית שנתגלתה בחפירות פֶּטְרָה. בתחתית החרוט היה תלוי חרוז של פאיאנס על חוט של זהב, ובראשו – טבעת קטנה שבה היתה מושחלת טבעת גדולה יותר מחוט של זהב, לתליית התכשיט על שרשרת, להחדרתו לתנוך־האוזן, או לאף.

לא כל הממצאים שנתגלו בבית־הקברות של מַמְשִׁית היו מפוארים כמו אלה שהוצאו מקברים 100 ו־107. קברים 109 ו־110 היו קברי גלוסקמה קטנים, שנעשו לוחות־אבן דקים. בקבר 110 נתגלה עגיל אחד, פשוט למדַי, שנעשה מחוט של זהב ובו נתגלה חפץ הדומה לרעשן, מעוטר בטיפת־זהב. קברים 111 ו־112 היו קבריהם של אֵם וילדה, שמתו אולי בעת ובעונה אחת, אך נקברו בנפרד. הילד נקבר כשפניו מופנים אל קבר אמו, שהיה עמוק הרבה יותר מקברו אך לא כשאר הקברים במַמְשִׁית. גם בקבר האֵם נתגלו שני זוגות של עגילים, זוג העשוי צינוריות, כמו בקבר 100, וזוג עגילים מפואר יותר, יחידאי. עגילים אלה נעשו לוחיות־זהב עגולות רקועות, כמו עגיל אלת, פני הלוחיות עוטרו באשכולות של כדוריות־זהב זעירות, שבהן שובצו שתי אבני־אודם שחודיהן כלפי מעלה. הכדוריות הזעירות נעשו בדמות אשכולות־ענבים ופרחים זעירים, שולי־הלוחיות עוטרו בזרים של עלי־זית. אפשר שתכשיט זה נעשה בידי אותו אומן שעשה את עגיל אלת.

45.jpg ממשית. תכשיטים מקבר 112 בבית־הקברות הנבטי. העגילים, שהם יחידאים, עשויים לוחיות זהב עגולות, משובצות כל אחת בשתי אבני־חן. שולי הלוחיות מעוטרים בזרים מובלטים של עלי זית, ואל פניהן הולחמו ורדות קטנטנות ואשכולות העשויים כדוריות זהב זעירות. עיטורים דומים נתגלו גם בכלי־חרס נבטיים מצויירים ובכותרות עמודים מן המקדש הנבטי בעבדת.

מציאותם של שני זוגות עגילים בקבר זה ובקברים אחרים של נשים במַמְשִׁית מחייב הסבר. את העגילים הצינוריים, הפשוטים, קיבלה כנראה הנערה עם הגיעה לבגרות, ואילו את זוג העגילים המפוארים יותר קיבלה אולי מבעלה כחלק מן הנדוניה שלה.

לא היה כל חידוש בתכשיטים שמצאנו בקבר 115, שהיו מוכרים לנו כבר מקברים אחרים במַמְשִׁית. גם בקבר זה היו שני זוגות של עגילים; אחד הפשוט, הגלילי; וזוג אחר עשוי חוט של זהב שעליו תלויים הרעשנים הזעירים.

אכזבה ציפתה לנו בקבר השכן, שמספרו 116. על־פני שטחו רוצף שטח גדול להצבת המציבה. מתחת לריצוף היה בור־הקבר שעומקו למעלה מארבעה מטרים, ורובו מולא אבן. בתחתית המילוי היה קבר פשוט, ובו עגיל אחד שפשוט ממנו אין לתאר, עשוי חוט רגיל של זהב בלבד.

אולם פיצוי מלא נפל בחלקנו עם חפירת הקברים 117, 118 ו־121. היתה זו נחלה משפחתית גדולה, כולה קברים בנויים גזית, המכוסים אבני־כיסוי כבידות. קברים אלה נבנו סמוך מאוד לפני־הקרקע, ולפיכך עלה בידינו לבחון ולצלם את תוכנם לפני שהסרנו את לוחות הכיסוי. כך בחנו את ארונות־העץ, שחלקים רבים מהם נשתמרו, וכן את השלדים שנשמרו להפליא. בין הקברים הבנויים נקברו אנשים אחרים, כנראה בני אותה משפחה.

בקבר 117 נשתמר היטב ארון־העץ שמכסהו עגול. בין שיני המת מצאנו דינר כסף של טריאנוס. בתחתית הקבר חשפנו שרידים של בגד־ארגמן וכן חלקים של בגד שצבעיו שחור וחום. מצאנו כאן גם שרידים של שיער. היה זה כנראה קברו של גבר.

לעומת זאת, היה קבר 118 הסמוך של אשה. סמוך לראשה הניחו צלוחית בשׂמים גדולה עשויה בהט. האשה לבשה בגד סגול או ארגמני, שנפרף ליד ראשה בפריפה של ארד, שצורתה צורת מחט. לצדי ראשה הונחו שני עגילים, היחידים בבית־קברות זה שמקורם מחוץ לתחומי הממלכה הנבטית או שנעשו בידי אומן נבטי שחיקה מלאכה זרה. העגילים האלה נעשו בדמות מגינים עגולים, מעט חרוטיים, וכדור בולט במרכזם. שולי־המגן עוטרו כדוריות־זהב קטנות. משולי־המגן ניתלו בשתי חוליות של שרשרת מעין קפיצים העשויים חוטי־זהב עבה, ובקצותיהם תלויים חוטים עבים ובסופם – גולה. על קצה זה של החוט אפשר היה להדביק חומר בשמי, כפי שעשו בדולפינים. באחד העגילים האלה נתגלה מעט החומר הזה, שריחו נמר. אל תנוך־האוזן היה העגיל מחובר בחוט־זהב רגיל, דק. נוסף על העגילים היו בקבר זה נטיפת דולפין וטבעת־ברזל פשוטה.

45א.jpg ממשית. עגילי זהב מקבר 118. אחד משני זוגות עגילים שנמצאו בקבר זה. זוג עגילים זה שהוא מפואר יותר, ניתן כנראה לאשה בעת נישואיה, ואילו זוג העגילים הפשוט יותר ניתן לה אולי בבגרותה. עגילים אלה אינם נבטים במקורם, ודומים להם נתגלו גם באתרים רומיים קדומים אחרים. אולם המייחד אותם כפרי יצירתו של צורף נבטי הם חוטי הזהב העבים היוצאים מתוך סליל חוטי הזהב. אל חוטים אלה חוברו כדוריות של חומר בושם. שרידים מחומר זה נשתמרו בעגיל שמימין.

אחוזת קבר זו הוקמה בחלקו המזרחי של בית־הקברות. בעוד אנו חופרים את הקברים 117 ו־118 נתגלתה תגלית מקרית חשובה בעברו המערבי של בית־הקברות, מעבר לתחומיו ממש, באיזור שבו מצאנו שולחנות־סעודה בלבד.

בדרך־כלל איתרנו את הקברים בעזרת שרידים של בסיסי המציבות שנראו מעל לפני־השטח ולעתים בסיועה של ערימת־אבנים גדולה, מאבני־המילוי שבלטו מעל לפני־הקרקע. נסתייענו גם ברובד של שבבי־אבן שהותירו הסתתים שהכינו את האבן לבניית המציבות וכן במציאותם של שיחי־רותם גדולים מן הרגיל – הם צמחו על המילוי הרופף יותר של הקרקע והאבנים, שספג יותר מי־גשם. אולם במקרה זה ראינו רק את קצותיהן של שלוש אבנים שבלטו מעל פני־הקרקע ולכדו את עיניו של אחד הסטודנטים. חפירת בדיקה סביב האבנים גילתה את חלקו הגדול של מבנה פיראמידאלי שהתמוטט אל בור־הקבר. אתר זה כינינו ‘קבר 119’. הסתבר כי היה זה אחד הקברים העשירים ביותר במַמְשִׁית. כמו ברוב קברי הנשים היו גם פה שני זוגות של עגילים: הזוג הרגיל וזוג עשוי בדמות סהרון ועליו רצועות אחדות של עיטורים. שולי־הסהרון קושטו בעשרים גביעים זעירים, ששובצו כנראה באבנים או בחומר כלה כלשהו. הגביעים הולחמו אל שולי־הסהרון שהיה מקושט בעיגולים טבועים. אחריהם באה רצועה של משולשים עשויים כדוריות־זהב זעירות ולאחריהם – רצועה של פרחונים זעירים, כגון אלה שהנבטים קישטו בהם כלי־אבן וכלי־חרס. הרצועה האחרונה היתה של וְרדות זעירות עוד יותר. בין הרצועות הבדילו פסים דקים של כדוריות, וכדוריות גדולות יותר קישטו את קצות־הסהרון.

46.jpg
זוג עגילים מקבר 119 בדמות סהרונים מעוטרים בגביעים זעירים.

כאשר גילינו את זוג העגילים הזה חיפשנו להם, כמנהגנו, מקבילות באוספי המוזיאונים השונים. להפתעתנו מצאנו זוג דומה באוספי מוזיאון בנאקי באתונה, ששָׁם נאמר כי מקורם באלכּסנדריה של מצרים וכי זמנם המשוער הוא במאה הה' לספירה. רק לאחרונה נתגלו שני זוגות עגילים כאלה בפֶּטְרָה, ואין עתה ספק שזמנם הוא במאות הא' והב' לספירה, וכי מקורם בארץ הנבטים.

בקבר 119 נמצא גם תליון. מחצית חוט הזהב שממנו נעשה היה מכדוריות חלולות, האחת מהן, האמצעית, היתה גדולה מן השאר ומעוטרת בוורדות זעירות. אל כדורית זו חוברה צינורית קטנה ואליה חובר חפץ הדומה לכוכב, שהיה מעוטר בכדוריות זעירות.

גם בעיי המקדש הנבטי בעָבְדַת נתגלו מעט חפצי־זהב, ותכשיט־זהב נתגלה גם בשפך העיר הנבטית. ממצאים אלה, והממצאים הרבים יותר במַמְשִׁית, הם העדויות המובהקות ביותר לסוג חדש באמנות הנבטית – אמנות הצורף.


מטבעות הנבטים

בשל העניין הכללי בתולדות המטבע שגילו מאות שנים, הגיעו מטבעות הנבטים אל גדולי המוזיאונים באירופה בזמן קדום ביחס, לפני שהגיעו שמה חפצי אמנות נבטיים אחרים. ממדיו הקטנים של המטבע, הדרישה הרבה למטבעות עתיקים והקלות היחסית שבה אפשר להבריחם מכל מקום לכל מקום, גרמו לכך שהמטבע יהיה החפץ הארכיאולוגי הנבטי המוכּר ביותר.

47.jpg מטבעות הנבטים. מטבע עֶבדת השני. הטביעה הנבטית העצמאית בכסף היתה נדירה בעולם הרומי. גם המלכים שקדמו לעבדת טבעו בכסף, אולם זו של עָדַת רבה ועשירה יותר, לפי שבימי מלכותו (30 - 9 לפני" הספירה) הגיעה הממלכה לשיא פריחתה הכלכלית. במטבעותיו של עֶבְדת נראים בפני המטבע דמויותיהם של המלך והמלכה, כמו במטבע זה, או של המלך לבדו. בגבם של המטבעות יש סמלים שונים, כגון הנשר, קרני השפע ואלת הניצחון.


חשיבות המטבע בחקירתו של עם שלא הותיר אחריו אלא מעט תעודות בכתב גדולה יותר ובמקרים רבים לא היה אפשר לכתוב כלל פרקים מסוּימים בתולדות הנבטים ללא המידע שהפיק ההיסטוריון מן המטבעות.

את הטביעה הנבטית אפשר להגדיר כך: מטבעות נבטיים הם אלה שהוטבעו בממלכתם, שיש עליהם דמויות של מלכים ומלכות נבטיים, כתובותיהם נרשמו בכתב הנבטי־הארמי וסמליהם נבטיים.

המטבעות הקדומים ביותר שהטביעו הנבטים הם מטבעותיו של חֲרֵתָת השלישי, שנקרא על־ידי תושבי דמשק היוונים־הסורים לגאול אותם ממוראותיו של השלטון הסלבקי המתפורר. בבואו לדמשק בשנת 84 לפני־הספירה, מצא חֲרֵתָת מִטבעה מבוססת, שכבר פעלה שנים רבות. מטבעות העיר נשאו בדרך־כלל את דמותו של המלך היווני השולט בסוריה על פניו של המטבע, ובאחוריהם – את דמותן של נִיקֶה־וִיקְטוֹרְיָה או של טִיכֶה־פוֹרְטוּנה. כן נרשמו ביוונית שֵׁם העיר, או שמו של המלך הטובע, והתאריך על־פי המניין הסלבקי (‘מניין השטרות’). חֲרֵתָת השלישי המשיך מסורת זו, ובמטבעות דמשק, שהוטבעו בין השנים 84 ו־71 לפני־הספירה, נראים פני המלך הנבטי בפניהם, ובגבם דמותה של אלת העיר (הטִיכֶה של העיר) והתואר ‘חֲרֵתָת פילהלנוס’ (‘אוהב היוונים’). המלך הנבטי המשיך בכך את המסורת של מלכי סוריה היוונים, אולם לא טבע מטבעות לשימוש ממלכתו.

המלך הראשון שהחל לטבוע מטבעות המתאימים להגדרתנו היה עָבְדַת הראשון, בנו של חֲרֵתָת השלישי, שמלך שלוש שנים בלבד (60־62 לפני־הספירה). במטבעות כסף אלה, שטיבם מעולה נראית דמותו של המלך על פני המטבע, ובגבם יש נשר – וגם בכך המשיכו הנבטים את המסורת ההלניסטית. הכתובת, בנבטית־ארמית, מפרשת: ‘המלך עבדת, מלך הנבטים’. תאריך המטבע נרשם על־פי שנות המלוכה של המלך, מסורת שהנבטים המשיכו בה בכל טביעותיהם. היום יש מעט מאוד מטבעות כאלה.

עָבְדַת הראשון טבע בכסף בלבד, ואילו יורשו, מלכו הראשון (30־60 לפני־הספירה) טבע בעיקר בארד ומעט מאוד בכסף. מטבעות־הכסף של מלכו דומים לאלה של עָבְדַת, הן בדמות המלך והן בסמל, אולם השינוי חל במטבעות־הארד. בפניהם של מטבעות אלה באה דמות המלך, ובגבם – שתי קרני־שפע, שהן סמלם של אלים הֶלֶניסטיים שונים – כגון דֶמֶטֶר (אֵלת האדמה), טִכֶה, של עשתרות מקומיות שונות – והיה חביב גם על מלכי החשמונאים. מטבעות־ארד אחרים של מלכו הראשון נראה בהם סמל מיוחד במינו – כף יד פרושה – שאינו מצוי במטבעות נבטיים אחרים. יעקב משורר, שערך מחקר מפורט של מטבעות הנבטים, סבור שכף־יד פרושה זו מסמלת מעין ברכה פולחנית. לבד מתוארו המלכותי והתאריך (מלכו טבע מטבעות בשנים הכ“ז והכ”ח למלכותו בלבד, 33־34 ו־32־33 לפני־הספירה), שׂם המלך גם את האות חי"ת במטבעותיו, שפירושה אינו ידוע.

יורשו של מלכו, עָבְדַת השני (9־30 לפני־הספירה) הרבה לטבוע מטבעות. נוסף על דמותו של המלך על פני המטבע מצוּיה לצדו גם דמות המלכה, ואילו בגב של מטבעות־הכסף טבע את סמל הנשר והכתובות הרגילות. במטבעות־הארד הוטבעו קרני־השפע. למן השנה העשירית למלכותו לא הופיעה עוד דמותה של המלכה, ונראה שהלכה אז לעולמה. עָבְדַת טבע מטבעות בכל שנות־מלכותו, ימי פריחה גדולים לממלכה.

לשנת 9 לפני־הספירה, שנת מותו של עָבְדַת, שייך טיפוס מיוחד במינו של מטבעות. ברוב המטבעות האלה מופיעה בפניהם דמותו של עָבְדַת השני או של חֲרֵתָת הרביעי, יורשו, ואילו בגבם מצויים הנשר או קרני־השפע הרגילים. בגבן של רוב המטבעות האלה מופיע תשליב של אותיות שבהן האות שי"ן, שסבורים כי היא מסמלת את שמו של שׁוּלַי, שהזכרנוהו רבות בפרקים הקודמים. במטבעות אלה אין תאריך, אולם קובעים את זמנם על־פי העדויות הנסיבתיות לפרק־הזמן שבין מלכותם של עָבְדַת השני וחֲרֵתָת הרביעי, בשנת 9 לפני־הספירה. אין אנו יודעים מה היו הנסיבות שבהן הוטבעו מטבעות אלה.

ימי־מלכותו הארוכים של חֲרֵתָת הרביעי (9 לפני־הספירה – 40 לספירה) משופעים ביותר במטבעות, ולהם שייכים רוב המטבעות הנבטיים המתגלים בחפירות או כאלה המוצעים למכירה בשוק העתיקות.

במטבעות־הכסף הראשונים של חֲרֵתָת הרביעי נראים בפניהם דמויותיהם של המלך ושל חולדו, אשתו הראשונה. בגבם מצויים הנשר, או דמותה של המלכה לבדה, שם המלך ותוארו מצויים בפני המטבע. חֲרֵתָת נטל לעצמו את התואר ‘רחם עמה’ – האוהב את עמו, תואר המקביל לתואר היווני פילודמוס. שֵׁם המלכה, תארה (‘חולדו מלכת נבטו’), והתאריך מצויים בגב המטבע.

המטבעות הראשונים העשויים ארד של חֲרֵתָת הרביעי הוטבעו בשנה הרביעית למלכותו. בחלק מן המטבעות האלה ישנם סמלי הנשר או קרני־השפע, ואילו באחרים נראית דמות אשה תמירה, עומדת, המזוהה כטִיכֶה. על כמה מן המטבעות הקדומים מופיע שמו של פצאֵל, מנסיכי בית־המלוכה.

התקופה החדשה, שראשיתה בשנה העשירית למלכותו של חֲרֵתָת (2־1 לספירה), מתחילה במהפכה בכלכלה הנבטית. בגלל מחסור זמני במתכת הכסף הוטבעו מטבעות מארד – ‘מעה כסף’, ‘חצי’ ו’רבע' – ובכך נותק מחיר המצרכים והשירותים מערכה הממשי של המתכת שבאמצעותה שילמו עבורם. כדי להבדיל בנקל בין מטבעות אלה לבין מטבעות־הארד הרגילים, הוטבעו הראשונים במשקלים מסוּימים ובסמלים מיוחדים. על הערך הגדול יותר (11־10 גרם) היתה דמות המלכה חולדו בגב המטבע, הבינוני (6־5 גרם) – נשר, ואיל והערכים הקטנים (3־2 גרם) – זר. חידוש כלכלי זה היה יחיד במינו בעולם העתיק.

בשנה הי"ג למלכותו של חֲרֵתָת חודשה הספקת הכסף והמטבעות החדשים שונים אך מעט מן הנפוץ לפני המשבר, לבד מן התאריכים השונים.

חֲרֵתָת הרביעי, שבימיו הגיעה הממלכה הנבטית לשיא פריחתה הכלכלית, טבע כנראה לא רק בפֶּטְרָה, אלא גם במרכזים הכלכליים החשובים האחרים, כפי שאפשר ללמוד מן המטבעות שהשם ‘חגרה’ מופיע עליהם בשנה הי"ד למלכותו, 4 – 5 לספירה. לבד מן השֵם חגרה מופיע בגבם גם חפץ דמוי כדור.

המלכה חולדו הסתלקה מן העולם בין השנה הכ“ב לבין השנה הכ”ז למלכותו של חֲרֵתָת (14־13 עד 19־18 לספירה), ואת מקומה ירשה המלכה שקילת. לכבוד המאורע הוטבע מטבע־כסף חדש, שבו דמות המלך בפני המטבע, והמלכה – בגבו.

באותה שנה הוטבע מטבע־ארד חדש, שבו מתואר המלך בדמות חייל, רומח בידו הימנית, חרב בתוך נדן בידו השמאלית. מימין למלך יש כפת־תמר, סימן של ניצחון. בגבו של המטבע נראית המלכה, עומדת, מצועפת, מניפה כפת־תמר בימינה, והיא דומה לדמותה של נִיקֶה־וִיקְטוֹרְיָה, אלת הניצחון. אין אנו ידועים איזה ניצחון חגגו הנבטים באותה שנה.

חידוש נעשה בטביעת הכסף בשנה הכ"ט למלכות חֲרֵתָת, 21־20 לספירה, כאשר דמותו לבדה מופיעה בפניו של המטבע ודמויותיהם של המלך והמלכה שקילת בגבו. מטבעות מטיפוס זה הוטבעו עד לשנת הארבעים למלכות חֲרֵתָת, היא השנה האחרונה שבה טבע מטבעות־כסף. על מטבעות הארד של תקופה זו ישנן דמויותיהם של המלך והמלכה בפנים, וקרני־שפע בגב. בין הקרניים רשומים שמותיהם של המלך והמלכה.

טביעתו של מלכו השני (70־40 לספירה) פחותה בכמותה מזו של אביו, חֲרֵתָת הרביעי. בעלותו לכס־המלוכה חידש את טביעת־הכסף. בפני המטבע נראית דמותו עטורת־הזר של המלך ומופיעים במלואם שמו ותארו המלכותי: ‘המלך מלכו מלך הנבטים’. בגבם מצוייה דמותה המצועפת של המלכה, והכתובת: ‘שקילת אחותו, מלכת הנבטים’. התואר ‘אחות המלך’ לקוח כנראה מן הנוהג של מצרים התלמאית. מטבעות־הארד של מלכו, שאין בהם תאריכים, עשויים בנוסח המטבעות של חֲרֵתָת הרביעי; אולם בטיפוס אחר של מטבעות־ארד באה דמות המלך בפנים, וזר בגבו של המטבע.

טביעת־הכסף של מלכו השני נמשכה ברציפות למן השנה הראשונה ועד לשנה הכ"ה למלכותו. במשך חמש השנים האחרונות למלכותו לא הוטבעו מטבעות־כסף.

עם עלותו של רבאל השני (106־70 לספירה) לשלטון, כאחרון מלכי הנבטים, התחדשה טביעת הכסף, והיא נמשכת עד לשנה הל"א למלכותו, 102־101 לספירה. בראשית מלכותו, עד לשנה השישית, בהיותו קטין, מופיעה עמו דמות אמו, שקילת השנייה והיא מוכתרת בתואר ‘שקילת אמו’. לאחר זמן זה, כשבגר המלך, החליפה את מקום האֵם המלכה החדשה גמילת – ‘גמילת אחותו, מלכת הנבטים’. רב למדַי מספר מטבעות־הכסף של רבאל, אולם מספר הטיפוסים מועט, ובדרך־כלל הם עשויים בדמות מטבעות־הארד של קודמיו. לבד מגמילת מופיע במטבעות אלה גם שמה של מלכה נוספת, הגרו, שמלכה כנראה בשנים האחרונות לחיי רבאל, לאחר מות גמילת.

בתיאור מטבעות־הכסף של הנבטים השמטנו פרט חשוב אחד – תכולת הכסף שבהם. בממלכה המתקיימת על המסחר הבין־לאומי מחקר בתנודה של תכולת הכסף עשוי להניב פירות רבים. אולם מחקר כזה לא נערך עד כה, והמוצע להלן אינו אלא מסגרת למחקר כזה.

תכולת הכסף במטבעותיהם של עָבְדַת הראשון, מלכו הראשון וראשית ימי עָבְדַת השני (עד לשנת 25 לפני־הספירה) גבוהה ביותר והיא נעה למן 96 אחוזים בראשית התקופה ועד 83 אחוזי כסף בסופה. תכולת כסף בערכים כאלה נחשבת גבוהה ביותר. בתולדות ממלכת הנבטים בתקופה זו, השייכת לפרק המוקדם בתולדותיהם, לא עסקו מלכי הנבטים בבנייה ציבורית כלשהי ואף לא היתה להם תעשייה ממין כלשהו. כל ההכנסות העצומות שנבעו מן הסחר ההודי־הערבי ומניצול אוצרות הביטומן של ים־המלח זרמו אל אוצר־הממלכה. הנבטים לקחו חלק פעיל ביותר בפעילוּת הכלכלית הבין־לאומית ולכן דאגו לכך שכספם לא ייפול בערכו מרמת הכסף הטוב שטבעו שלטונות מרכזיים במצרים ובארצות אסיה ואירופה.

בשנה השמינית למלכותו של עָבְדַת השני, 22־23 לפני־הספירה, ירדה תכולת הכסף ל־73 אחוזים, ועוד הוסיפה לרדת ל־65.5 אחוזים בשנתו העשרים, 10־19 לפני־הספירה. אם נקביל זאת לתולדות האדריכלות הנבטית, הרי שבשנים אלה נבנה המרכז הדתי הגדול בשִיעַ, וקרוב לוודאי שנבנו אז גם מרכזים דתיים אחרים ברחבי הממלכה. בתקופה זו כבר היה פעיל בית־היוצר בעָבְדַת, ומכאן שמחנה־הצבא והמקדש הגדול, שהיו מן הצרכנים החשובים של בית־היוצר, כבר היו קיימים בזמן זה. פעילות בנייה בסדר גודל כזה אין ספק שיש בה כדי להסביר את הירידה האינפלאציונית בערך הכסף. ייתכן שגורם נוסף לכך היו התוצאות הלא־נעימות שהיו עשויות לצמוח לנבטים מכשלון המסע של אֵילִיּוּס אַּלוּס אל ערב, שלנבטים היה חלק פעיל בו.

שלטונו קצר־הימים של שוּלַי, שעליו אנו יודעים בעקיפין בלבד, גרם לעלייה פתאומית בערך הכסף עד ל־74 אחוזים. אפשר שעל־ידי חיזוק המטבע ביקש שוּלַי, שקיווה להשתלט על הממלכה, לשאת חן בעיני העם. אנו נראה שתופעה זו חזרה ונשנתה בתולדות הנבטים.

48.jpg מטבעות הנבטים. במאה הראשונה והשנייה היתה טביעת מטבעות הכסף מונופולין של השלטונות האימפריאליים הרומיים. מטבעות כסף שערכן מלא, היינו שכמות הכסף שבהן רבה מן הסיגים, הוטבעו בדרך כלל במטבעה שברומא. בפרובינקיות התקיימו מטבעות מקומיות שטבעו כסף פחות, לצרכים מסחריים מקומיים בלבד. בזכות זו לא זכו הפרובינקיות כולן. בניגוד לרוב העמים קיימו הנבטים את הזכות לטבוע בכסף והם ניצלו אמנם זכות זו. בפני המטבע רישום המלך. תוארו והתאריך על־פי מניין שנות מלכותו, ואילו בצדו האחורי הוטבע שם המלכה ותוארה. מטבע כסף זה הוא של רנאל השני מלך הנבטים, בשנת ארבע למלכותו, היא שנת 74.


במשך ימי־שלטונו הארוכים של חֲרֵתָת הרביעי, שנמשכו חמישים שנה, היו כמה תנודות בטביעת הכסף. במשך עשור השנים הראשונות למלכותו נעה תכולת הכסף בין 68 ל־73 אחוזים, אולם נרשמו בתקופה זו גם ערכים נמוכים, כ־47 אחוזים ו־54 אחוזים. כאשר התחדשה טביעת הכסף בשנה הט“ז למלכותו היתה תכולת הכסף נמוכה: מ־41.5 ועד 62 אחוזים בשנה הט”ז (8־7 לספירה), 39 אחוזים בשנה הכ“ז (19־18 לספירה), 36 אחוזים בשנת השלושים (22־21 לספירה), היא עולה לכדי 51 אחוזים בשנה הל”ו (27־26 לספירה), והיא נופלת עד 35.5 אחוזים באותה שנה עצמה, 34 אחוזים בשנה הל“ז (28־27 לספירה), 35 אחוזים בשנה המ”א (32־31 לספירה), 38 אחוזים בשנה המ"ד (36־35 לספירה), ונופלת בסופו של דבר עד לשפל של 20 אחוזים באותה שנה עצמה.

לירידה החדשה והמתמדת בתכולת הכסף בימי חֲרֵתָת הרביעי יש כנראה שתי סיבות. חשובה ביותר היא ההינתקות של הכלכלה הנבטית מן הכלכלה העולמית. המסע של אֵילִיּוּס גַּלוּס לערב, שנועד להעביר את הסחר ההודי־הערבי לידיים רומיות החל לתת את אותותיו רק כארבעים שנה מאוחר יותר, כאשר למדו הרומאים לבנות ולצייד צִיים שהפליגו במישרין לדרום־ערב ולהודוּ וכאשר החלו לעודד את הממלכה המסחרית המתחרה בתדמור־פַּלמִירָה, שהרומאים הטילו עליה פיקוח צמוד מראשית הקמתה. שתי אלה גרמו לכך שממלכת הנבטים תיוותר ללא מקורות־הכנסה ממסחר בין־לאומי, ואז קיבלה תכולת הכסף של ממלכת הנבטים את הממדים ההולמים פרובינציה מרוחקת שכלכלתה סגורה. סיבה שנייה לירידת ערך הכסף החריפה עשויה להיות פעילוּת הבנייה המוגברת של הנבטים, שניזונה מן האוצר הממלכתי שהיה מלא על גדותיו בראשית ימי חֲרֵתָת. חֲרֵתָת עצמו היה עסוק באותן שנים בבניית קברו־שלו, החזנה, בפֶּטְרָה, התיאטרון הגדול, המקדש הגדול. בחגרה נבנו בתקופה זו הקברים המפוארים ביותר, ופעילוּת הבנייה נערכה בקדחתנות בכל רחבי הממלכה. בסוף ימי־מלכותו החלו כנראה הפלישות של השבטים הערביים, שמצאו את ביטוין בהופעת מספר רב של מצביאים נבטיים בחגרה. גם כל אלה אי־אפשר שלא היתה להם השפעה ניכּרת על הכלכלה הנבטית.

כמו שוּלַי לפניו, החל מלכו השני בפעולה כלכלית נמרצת שמצאה את ביטוּיה בהכפלת ערך הכסף לכדי 40.5 אחוזים, כאשר החל בטביעת כסף בשנה השלישית למלכותו (43־42 לספירה); אולם פעולה זו היתה סמלית בלבד. בשנה השישית למלכותו (46־45 לספירה) נפלה תכולת הכסף ל־33 אחוזים, שוב היא עלתה ל־42 אחוזים בשנה התשיעית (49־48 לספירה) ונפלה לשפל של 25 אחוזים באותה שנה עצמה; היא עמדה על רמה נמוכה של 20 אחוזים עד לסוף הטביעה שלו בשנת הכ"ב למלכותו (62־61 לספירה). מצב מעורער זה של הכלכלה הנבטית מקביל היטב למיעוט הכתובות מימי מלכו השני, שבימיו עשו שבטי הערבים כרצונם בכל חלקה הדרומי של ממלכתו.

עלייתו של רבאל השני לא הביאה שינוי במשך שלוש השנים הראשונות למלכותו (70 – 71 עד 73 – 74 לספירה). אפשר שהסיבה לכך היתה גילו הצעיר. שינוי קיצוני לטובה חל בשנה השלישית, כאשר תכולת הכסף עלתה לכדי 40.5 אחוזים ועמדה ברמה זו עד לשנה השישית (76־75 לספירה), והיא הוסיפה לעלות עד 42 אחוזים בשנה התשיעית (78 – 79 לספירה).

מן הדין להזכיר כאן כי בכתובות שלמן השנה הי"ח למלכותו של רבאל הוא הוכתר בתואר ‘המושיע והמחיה לעמו’. אין אני מציע כי השיפור במאזן הכספי של הממלכה הוא שהיה הגורם לתואר זה, אולם אמצעים כלכליים שנקט המלך להיטיב את המצב הכלכלי בממלכה עשוּיים להיות הגורם לכך.

בשנה הי“א למלכותו של רבאל (51־50 לספירה) שוב נופלת תכולת הכסף ל־20 אחוזים וברמה נמוכה זו יישאר הכסף הנבטי עד לסוף הטביעה העצמאית בשנה הל”א למלכותו (101־100 לספירה).

הסיבה הישירה לאינפלאציה חריפה וממושכת זו עשויים להיות מפעלי־הבנייה העצומים בערים החדשות, כגון במַמְשִׁית ובשִבְטָה, שבהן התחיל עתה גידול אינטנסיבי של סוסי־מירוץ, וכן גם בנייתם של סכרים, טראסות, חוות חקלאיות בסביבת עָבְדַת ובדרום החורן הנבטי, שהפך אז לאיזור חקלאי פורח. פעילוּת בנייה רבת־ממדים כזו אין ספק שיכלה להיות סיבה טובה לאינפלאציה חזקה. אנו נשוב לדון בכך בפרק הבא.

הניסיון שעשינו כאן להקביל את תולדות הטביעה הנבטית עם מאורעות בתולדות העם יש לקבלו בהסתייגות, שהרי הממלכה הנבטית לא חיתה בחלל ריק, וכאשר התרחשה בה האינפלאציה היתה אינפלאציה חזקה למדי גם באימפריה הרומית.

לתולדות הטביעה הנבטית יש גם ספיח. כאשר צירפו הרומאים את ממלכת הנבטים אל האימפריה הרומית בשנת 106 לספירה ויסדו את הפרובינקיה ערביה החדשה, טבעי שהניחו את ידם על אוצר הממלכה הנבטי. הוכחה חותכת לכך נתגלתה בעָבְדַת.

מזה שנים ייחסו החוקרים טיפוס מסוּים של דינר־כסף למטבעה הפרובינציאלית של קיסריה בקַפַּדוֹקְיָה. במטבע זה נראים בפניו דמות הקיסר, ואילו בגבו נראית אשה עומדת ולרגליה גמל קטן. איש לא ערער על ייחוס מטבע זה למטבעת קיסריה הקפדוקית. אולם, כאשר נתגלה המטמון הגדול של 10,500 מטבעות הכסף הרומיים במַמְשִׁית, היו בו גם כ־2,000 דינרים מן הטיפוס הזה, שהוטבעו בין השנים 112־111 עד 114־113 לספירה. כאשר בחנתי את המטבעות האלה בבדיקה מדוקדקת ראיתי כי בשוליהן של כעשרים מהם יש שרידים של כתב נבטי ואפשר היה לקרוא בבירור את שמו של רבאל או של גמילת אשתו. המסקנה היחידה שאפשר היה להסיק מגילוי זה היא שהם לא הוטבעו בקַפַּדוֹקְיָה, כפי ששיערו החוקרים, אלא בערביה עצמה, קרוב לוודאי במִטבעה הפרובינציאלית החדשה בבצרה, בירת הפרובינקיה ערביה, שעד כה לא ידוע כי טבעה בכסף אלא בארד.

אפשר לשַער שהתהליך היה כדלהלן: הנבטים לא טבעו את הכסף שלהם על סדן, כפי שנהגו הרומאים, אלא יצקו אותו בדפוסים. בניגוד למטבעות הרומאים, היו מטבעות־הכסף הנבטיים קטנים ועבים. עתה, כשהניחו הרומאים את ידיהם על אוצר הממלכה הנבטי, ובאו להפוך את הכסף הנבטי לדינרים רומיים, היו אלה קטנים מדַי ולכן הוקש בפטיש על המטבע הנבטי כדי לרדדו. באותם מקרים מעטים שבהם היתה הקשת הקורנס כבדה מדַי נעשו האסימונים גדולים מדַי, ולכן נשתמרו בכמה מהם שרידי הכתב הנבטי.


החותמות הנבטיים

כאשר גילה יגאל ידין את התעודות הנבטיות, העבריות והיווניות השייכות לגברת בבתא הוא כתב:

מעניין לציין, שלא הופיעו חותמות ליד שמות העדים; ומאחר שהשטרות נמצאו שלמים וארוזים כראוי, הרי יש להניח שבתקופה הנדונה – כלומר, במאות הראשונה והשנייה – לא נהגו לצרף טביעת־חותמות של העדים, הן בשטרות הנבטיים, הן בשטרות היהודיים.

מסקנותיו של ידין היו נמהרות מדַי. החותמות היו מוטבעים על גושים קטנים של חימר רך, ולאחר שהוטבע עליו החותם היה החימר מתקשה במקצת. אם הניחו את התעודות למשמרת בתוך קופה העשוּיה לדבר, היו החותמות נשמרים לעולם; אולם כל טיפול בתעודה – שהחותם בא למונעו – היה גורם לכך שהוא יהפוך לאבק. קשה להניח כי התנאים שבהם נחבאה בבתא במערה בחוף ים־המלח, שבה שהתה כנראה שנים אחדות, היו יפים במיוחד לשמירת תעודות, ובייחוד לשמירת החותמות הפריכים. ושמא פתחה בבתא את תעודותיה כדי למצוא נוחם בקריאתן, וכך נשחתו.

כאשר סיפרנו על התכשיטים שנמצאו בבית־הקברות הנבטי בממשית הזכרנו את התכשיט היפה ביותר שנתגלה בקבר 107. לבד מאותו תכשיט נמצאו בקבר שרידי קופסת־עץ שנשרפה בעת הלוויה למרגלות האשה שנקברה בקבר זה. למרבה צערנו, כילתה האֵש את כל התעודות שהיו בה, אולם האש צרפה את טביעות־החותם שבהן נחתמו התעודות, וכך נשמרו כעשרים טביעות חותם שבגבן נראים רישומי הפאפירוס שאליו הוצמדו החותמות. בחותמות אלה, שקוטרם 20־15 מילימטרים, יש נקב לאורכם שנותר משריפת הפתיל שבו נקשרו התעודות. בפני החותמות מצויים הטביעות שנעשו על החותם שהטביע פקיד, ואילו בשוליהם נראים טביעות אצבעותיו של הפקיד.

49.jpg ממשית. טביעת חותם מקבר 107 בבית־הקברות הנבטי. במרכז מתוארת דמותו של קנטאורוס – יצור במיתולוגיה היוונית שמחציתו אדם ומחציתו סוס. הוא דורך קשת. בשוליים למטה רשום: ‘כסליו’. ומזלו קשת. שים לב לטביעות האצבע של חותם זה ואחרים. החותם הוא מטביעת חותם העיר כרך־מואב.

50.jpg

ממשית. טביעת חותם בחותמה של כרך־מואב נקבר 107 החותם הוא של ירח מרחשוון שסמלו – עקרב. בשוליים הרחבים נראית טביעת בוהן של טובע החותם

51.jpg

ממשית. טביעת חותם בקבר 107 בבית הקברות הנבטי, החשובה בטביעות ממשית, כי בסיועה אפשר לתארך את הקבר וכל המימצא שבו לרבע השני של המאה השנייה לספירה. החותם שבו הוטבעה הטביעה נעשה כהעתק של מטבע שהוטבע במטרה לכבוד ביקורו של הדריאנוס קיסר בשנת 150 לספירה, בטביעת החותם מתוארת דמותה של אלת העיר, טיכה, מצועפת וחבושה כתר חובה. בשוליים מסביב רשום ‘הדריאנה פטרה מטרופוליס’, התואר שהעניק הקיסר לעיר זו בעת ביקורו.


בטביעות־החותם הקטנות האלה היו הפתעות רבות. הן באו משלושה מרכזים מנהליים בפרובינקיה ערביה: פֶּטְרָה המטרופולין, וכן מרבת־מואב וכרך־מואב שבמואב.

חשיבות מיוחדת היתה לשני חותמות כמעט זהים מפֶּטְרָה, שסייעו בקביעת זמנם של כל החותמות. אלה העתקים מדוּיקים של מטבע מפֶּטְרָה. נראית עליהם דמותה המצועפת של טִיכֶה החובשת כתר חומה לראשה, וסביב השוליים נמצאת הכתובת: ‘הדריאנה פטרה מטרופוליס’. מטבע זה הוטבע לכבוד ביקורו של הקיסר הדריאנוס בערביה בשנת 130 לספירה. חותם זה הוא כנראה בן־זמנם של החותמות האחרים שנתגלו בקבר, או שהוא מאוחר להם במעט, ומכל מקום הוא קובע את זמנו של הקבר למחצית הראשונה של המאה הב' לספירה.

לפֶּטְרָה מיוחסות שלוש טביעות־חותם אחרות, וגם בהן נראים טיפוסים שונים של טִיכֶה. אחד הטיפוסים מראה אותה בדמות הפסל המפורסם מאנטיוכיה שבסוריה. האֵלה יושבת על סלע ומחזיקה בידה הימנית קרן־שפע; לרגליה שוחה דמותו המאונשת של אֵל נהר גם טביעת־חותם זו נעשתה כהעתק של מטבע שהוטבע בפֶּטְרָה, אולם במקום קרן־השפע מחזיקה טִיכֶה חפץ אחר, אולי עמוד ניצחון (טרופיון).

כל שאר טביעות־החותם באו מחותמיהן של שתי הערים האחרות, רבת־מואב וכרך־מואב. זו האחרונה מוכתרת בחותמיה כפּוֹלִיס, מעמד שלא נודע ממקור אחר. בטביעות־חותם אלה צוינו שֵׁם העיר, תארה, סמל אחד המזלות ושֵם החודש של המזל. הכתובות כולן ביוונית, אולם שמות החודשים עבריים.

הטביעה הראשונה היא של תשרי וסמלו מאזניים. סמל המזל מתואר כאיש מזוקן החובש כתר והוא מחזיק מאזני כפות בידו הימנית ומאזני מוט בידו השמאלית. שֵם העיר ושֵם החודש רשומים סביב הדמות. שני הוא חודש מרחשוון, וסמלו עקרב. דמות העקרב יפה ביותר, זנבו מורם, מצבטיו פרושים, נכון לעקוץ. כסלו הוא שלישי, וסמלו – קשת. הוא מתואר כקנטאור שועט, מחצית גופו של אדם ומחציתו האחורית של סוס, והוא מושך בקשת. החודש הרביעי, טבת, חסר; אחריו החודש החמישי, שבט, וסמלו דלי. המזל מתואר בדמות נערה תמירה, האוחזת בשתי ידיה אמפורה.

גם גלגל־המזלות שנתגלה בשלימותו בתבליט בח’רבת א־תנור, שתיארנו לעיל, נחלק לשני חלקים: האחד מחצית החורף והאחר – מחצית הקיץ; כל אחד ואחד מהם מתחיל בצד אחר של ראש האלה שסביב ראשה ערוך גלגל־המזלות.

הפּוֹלִיס כרך־מואב יוצגה בסדרה אחרת של טביעות־חותם. אחת מהן היא האנשה של ערביה, בדמות אשה צעירה החובשת כתר חומה וצעיפה מתעופף ברוח. בכל זרוע מזרועותיה היא מחזיקה ילד. טיפוס זה של ערביה ידוע ממטבעות בצרה, בירת הפרובינקיה, שהוטבעו בימי הדריאנוס. במַמְשִׁית נתגלו שלוש טביעות־חותם זהות לחותם זה, ואל אחת מהן דבוק שריד של המנעול שבו ננעלה הקופסה.

בטביעה של חותם אחר נראית טִיכֶה היושבת על הדום עשוי עץ, שרגליו מחוטבות, לבושה בגד מפואר, חבושה כתר חומר, והיא מחזיקה בחיקה תבנית של עיר או של מקדש. טיפוס זה של טִיכֶה אינו ידוע ממקום אחר, ואף הוא נמצא במַמְשִׁית בשלושה טפסים.

52.jpg ממשית. טביעת חותם מקבר 107 בבית הקברות הנבטי, השייכת לסידרת המזלות. מתוארת בה דמות אשה האוחזת כד בידה ובשוליים רשום ביוונית ‘שבט’ ומכאן שהמזל המתואר הוא מזל דלי. טביעה זו מקורה בחותם הרשמי של העיר כרך־מואב

האֵל הזכר היחיד בא בטביעת־חותם מכרך־מואב. הוא מתואר כאֵל לוחם, חבוש קסדה, לבוש מגן, נעול מגפיים ומחזיק בידו הימנית חרב, ומגן עגול ורומח בידו השמאלית. אֵל זה, המזוהה באַרֶס, מצוי במטבעותיה של כרך־מואב מימי אנטונינוס פִּיוּס (אמצע המאה הב' לספירה) ומאוחר יותר.

53.jpg

ממשית. טביעת חותם מקבר 107 בבית הקברות הנבטי. מתוארת דמותו של אל המלחמה ארס בדניות שמית, כנראה פני בעל. הוא לבוש מדי צבא, בינינו חרב ובשמאלו מגן עגול, קטן, ורומח, הטביעה באה כנראה מחותמה של כרך מואב. מן הראוי לציין מטבעות מראשית המאה השלישית לספירה בלבד, וטביעות החותם הרבות של עיר זו מרמזות אולי על טביעה קדומה יותר של העיר, שלא נודעה. דמותו של אל המלחמה ידועה מטביעות אבל ודיון, שתי ערים חשובות בחלקה הצפוני של הפרובינקיה ערביה


ממצא יחיד במינו זה של מַמְשִׁית אין לו עדיין מקבילות. אפשר שחלק מטביעות־החותם נעשה כהעתק של מטבעות שעל קיומם לא ידענו עד היום.


הכתב והכתובות

אין בידינו עדויות ישירות על מקורם של הנבטים ועל לשונם. שם העם עצמו – נבטו – שהיה אולי במקורו שֵם שבטי, מפורש בלשונות הערביות מלשון ‘מים המגיחים’. גם את רוב השמות הפרטיים של הנבטים אפשר לפרש מתוך הקבלה עם הלשונות הערביות השונות שהיו להן מהלכים בחצי־האי ערב. עובדות אלה יש בהן כדי להצביע על ערב כעל מקום מוצאם האפשרי של הנבטים, וייתכן שלשונם המקורית היתה אחת הלשונות הערביות.

אולם, המקור ההיסטורי הקדום ביותר לתולדות הנבטים, זה שציטטנו מכתבי דיוֹדוֹרוֹס. מספר שהנבטים כתבו אל היוונים ב’אותיות סוריות', ואין ספק כי הכוונה ללשון הארמית, שהיתה הלשון הרשמית של כל האימפריה הפרסית, שממלכת הנבטים היתה חלק לא־נפרד ממנה.

אולם כל זה אינו פותר את בעיית הלשון שבה דיברו הנבטים בינם לבין עצמם. באטיות רבה נאספות עדויות שהם דיברו בניב של הלשון הערבית הקדומה. בעת כתיבת ספרי זה נתגלתה בסביבות עָבְדַת כתובת חדשה חלקה בלשון הארמית־הנבטית, וחלקה בערבית, באותיות נבטיות. לפיענוחה של כתובת זו, שלא הושלם עדיין, דרוש מאמץ של שלושה חוקרים, המייצגים כל אחד ענף אחר של המחקר וכל אחד מהם עוסק בבחינה אחרת של אותה כתובת.

מכל מקום, כל הכתובות הנבטיות שכתבו הנבטים, החל בראשית המאה הב' לפני־הספירה, נכתבו כולן בלשון ובכתב הארמיים, שהיו בשימוש בארץ־ישראל ובסוריה בתקופה ההֶלֶניסטית ובתקופה הרומית. שפה זו אינה ‘נקייה’, והחוקרים הבחינו בה צורות ערביות שחדרו אליה, לבד מן השמות הפרטיים הערביים הרבים שנזכרו לעיל. נראה שהנבטים השתמשו בתקופה זו בלשון הארמית, שהיתה שונה בפרטים רבים מן הארמית השגורה בפי שכניהם.

כאשר אנו פונים אל הכתובות הנבטיות מבחינת תוכנן, נבחין בהן תופעה חריגה. כל הכתובות הקדומות דנות בעניינים שבקדושה או בבית־המלוכה הנבטי. גם הכתובות שמן המאה הא' לספירה, שהן רבות ביותר בכל רחבי ממלכת הנבטים, אין בהן כאלה העוסקות בעינייני חולין. נראה שכך מצב הדברים גם במאות הב' והג‘, המיוצגות בעיקר בחרותות הקצרות מסינַי, שאף אותן יש כנראה להבין כפניות קצרות אל האֵלים. תופעה זו, שלא נחקרה עד כה, מנוגדת בתכלית לתוכן הכתובות שנחקקו בידי בני השבטים הערביים האחרים, שהסתופפו במאה הא’, במאה הב' ובמאות המאוחרות יותר לספירה במרחב המִחיה הנבטי.

הכתובת הנבטית הקדומה ביתר נתגלתה בחֲלוּצָה שבנגב, וזמנה נקבע מתוך שיקולים שבחקר הכתב לשנת 168 לפני־הספירה. לשונה: ‘זה המקום [הקדוש] אשר עשה נתירו בשביל חיי [או: בימי חיי] חרתת מלך הנבטים’. כתובת קדומה זו, שנתגלתה בידי לורנס איש ערב ווּלי חוקר אור־כשדים בשנת 1914, נעלמה ולא נתגלתה מחדש. חֲרֵתָת זה זוהה עם חֲרֵתָת הראשון, ראשון מלכי הנבטים.

ההקדשה שנתגלתה בפֶּטְרָה זמנה כמאה שנים מאוחר יותר: ‘זה פסלו של רבאל, מלך הנבטים, בן – –ת, מלך הנבטים, אשר הוצב בידי… בן חיממני [?] הגדול, ואשר חודש… בירח כסליו, אשר הוא שמרא [או שמדא], בשנת י"ח למלך חרתת’.

לערך מאותו זמן עצמו יש כתובת אחרת, שמקורה בחלק אחר של ממלכת הנבטים מתל שוקפיה, ממזרח לאיסמעיליה במצרים, בדרך השיירות המוליכה מסינַי לאלכּסנדריה. בכתובת זו נזכרת הקדשה של מזבח לאלה אלת, שנעשתה בשנה הרביעית למלכותו של תלמי השנים־עשר (75 לפני־הספירה), או השלושה־עשר (54 לפני־הספירה).

לאחר מכן באות הכתובות מן החורן, ובייחוד אלה שנתגלו בעיי המרכז הדתי הגדול בשִׁיעַ, שהן מסוף המאה הא' לפני־הספירה ומראשית הספירה. עניינן של כל הכתובות האלה – בניית מקדשים והצבת אנדרטאות לכבודם של אנשים שהרימו תרומות לבניית המקדשים. כתובות רבות מאוד, שתוכנן אינו שונה מזה של אלה משִׁיעַ, נתגלו באיזור הנרחב המשתרע אל מעֵבר לגבולות החורן בצפון ועד לאיזור של בצרה בדרום.

למן סוף המאה הא' לפני־הספירה, אולם בעיקר במחצית הראשונה של המאה הא' לספירה מתרבה מספר הכתובות שאין עניינן במישרין בנושאים שבקדושה, אלא במה שנוגע למותו של אדם – שאף אלה עניינים שבין אדם לבין בוראו. מספרן הרב ביותר של כתובות כאלה התגלה בחגרה. להלן כמה מן הכתובות האופייניות. כך, למשל, כתובת מן השנה ה־8 לספירה:

זה הקבר של מלכיון פתורא [=הרואה באותות], שנעשה בשביל הנינו הפיסטיון, אביו, בחודש ניסן, בשנת י"ז לאדוננו חרתת מלך הנבטים, אוהב עמו. עבד־חרתת הפסל, בן עבד־עבדת, עשה את העבודה.

וכתובת מלאה יותר של קבר משנת 26 לספירה:

זהו הקבר שעשה כחלן, הרופא, בן ואילן, בשביל עצמו ובשביל ילדיו לנצח. קבר זה הוא משכן שאסור לחללו והוא הוקדש לדושרא [הנערץ] אצל הנבטים והשלמיים. ומצווה בזה כל קרוב חוקי שלא ימכור את הקבר הזה, ולא ימשכן אותו, ולא ישכיר אותו, ולא ישאילנו, ולא יכתוב עליו כתב כלשהו, לנצח. אולם כל אדם אשר יביא בידו כתב החתום בידי כחלן, יהיה תקף בהתאם למה שכתוב בו. וכל אדם אשר יכתוב על קבר זה דבר אחר מלבד אשר כתוב עליו, הוא יתחייב לשלם לדושרא בכסף שלושת־אלפים סלעים של חרתת, ולאדוננו המלך חרתת סכום בדומה לזה. ויקללו דושרא ומנותו כל אדם אשר ישנו מכל הכתוב לעיל! בחודש אייר, בשנה השלושים וחמש לחרתת, מלך הנבטים, אוהב עמו. אפתח בן עבד־עבדת וחלפאלהי בן חמלגו, הפסלים, עשו את העבודה.

ואחד מקברי נשים משנת 1 לספירה, והיא התעודה הקדומה ביותר בחגרה:

זה הקבר אשר עשו כמכם בת ואילת, בת חרנו כליבת בִּתה, בשביל עצמן ובשביל הדורות הבאים; בחודש טבת, בשנה התשיעית לחרתת מלך הנבטים, אוהב עמו. ויקללו דושרא והמושב שלו [?], ואלת מעמנד, ומנותו, וקישה. את כל מי שימכור את הקבר הזה, או את זה אשר יקנה אותו, או ימשכן אותו, או יתן אותו במתנה, או יוציא מתוכו גוף או איבר, או את כל מי אשר יקבור בו אדם אחר מאשר את כמכם ובתה וצאצאיהן. ומי אשר לא יעשה ככתוב לעיל יקולל בחמש קללות מאת דושרא והובלו, ומאת מנותו, והוא ישלם לכוהן קנס של אלף סלעי חרתת, וזאת מלבד זה אשר יביא בידו כתב הכתוב בידה של כמכם או של כליבת בִּתה, הנוגע לקבר זה, והכתב הזה יהיה בר תוקף. והב־אלהי בן עבד־עבדת, עשה את העבודה.

בפֶּטְרָה נתגלו כתובות קבר מעטות ביותר. הכתובת המפורטת ביותר נתגלתה בקבר שנמצא בוואדי תורכמניה, צפונית לעמק הראשי של העיר. היא תופסת את כל השטח שבין העמודים האחוזים בקבר גדול מאוד מטיפוס קברי חג’ר, העומד נבדל מן הקברים האחרים שבסביבתו.

קבר זה, והאולם הגדול שבו, והאולם הקטן שבו, שבהם מצויים מקומות קבורה בצורת גומחות, והקיר אשר מולם, והשורות [?], והבתים אשר בפנים, והגן אשר ב…, ובארות המים, והשקתות [?], והגבעות [?], וכל שאר הרכוש אשר במקומות אלה, הוא מקודש ובחזקת חרם והוא רכושו של דושרא, האל של אדוננו, והמושב המקודש לו [?], וחרישא ושאר האלים, כפי שמפורש בכתבים המתייחסים לדברים המקודשים על־פי תוכנם. ופקודתם היא של דושרא והמושב שלו [?], ושל חרישא, ושל שאר האלים, על־פי הכתוב בחוזים המתייחסים לדברים שבקדושה, כך יעשה ולא ישונה. ולא יוצא דבר מכל אשר בקבר; ולא ייקבר אדם אחר בקבר זה לבד מזה אשר בידו חוזה קבורה, כמפורש בחוזים המתייחסים לדברים שבקדושה – לנצח.

תעודה זו דומה מבחינות רבות לאלה שמחגרה. כאשר אנו קוראים תעודות מן הסוג הזה אין אנו יכולים אלא להצטער על אובדנם של הגנזכים המנהליים והדתיים של הנבטים, שבהם נשמרו התעודות המקוריות שמהן נעשו ההעתקים שנחקקו על חזיתות הקברים; ואין ספק שנשמרו באותם הגנזכים גם תעודות אחרות שעניינן בכל שטחי החיים.

עניין מיוחד יש בכתובת מקוטעת, גם היא מפֶּטְרָה: 'ענישו, אח שקילת, מלכת הנבטים, בנו של… '. היא נחקקה על לוח עשוי אבן־חול אדומה, שנמצאה ליד אחד הקברים הגדולים ביותר מטיפוס קברי חג’ר, מול התיאטרון, הגדול ביותר מבין עשרות הקברים החצובים שבקרבתם נמצא. עדות זו היא היחידה המעידה על כך שגם לצִדה של מלכת הנבטים עמד מעין וזיר, כגון זה שעמד לצד המלך. שקילת זו היא אשתו של חֲרֵתָת הרביעי, או אשת מלכו השני.

נראה שהיעדרן הכמעט מוחלט של כתובות־קבר בפֶּטְרָה, בניגוד לחגרה, נבע מכך שבפֶּטְרָה נהגו אולי לחקוק את הכתובות על טבלאות של אבן או של שַיִש, או אולי על לוחות־מתכת, שלה נזקקו הבדווים תמיד לעשיית כדורי־רובים.

לסוג זה של כתובות־קבורה שייכות גם כתובות קצרות יותר, שנמצאו בקבר אחר מטיפוס קברי חג’ר, בקרבת קברו של ענישו הנזכר לעיל. ברצפתו של אולם־הקבר הגדול יש מספר רב של מקומות קבורה חצובים. על אחד הקירות חקוקים צורותיהם של חמישה אובליסקים הניצבים על בסיסים, שניים גדולים יותר בצדדים, והקטנים יותר ביניהם; אין ספק שהם מסמלים בני משפחה אחת. מצויה שָׁם גם הכתובת" ‘מצבת זיכרון של זידקומו בן יקום’, ואילו בקיר שממול רשום: ‘מצבת יקום בן זידקומו’.

מספר גדול של כתובות, שעיקרן שמות אנשים וברכות קצרות, נתגלה על הסלעים בקרבת הקברים. אלה היו שמותיהם של מי שנקברו בקברים, ואולי של קרובי־המשפחה שבאו לפקוד את המתים.

מספר רב יותר של כתובות פזורות לאורך השבילים המוליכים אל הבמות הרבות שבהן התקיימו כנראה טקסי־ההשכבה ושָׁם נערכו אולי סעודות־ההבראה. חלק מן הכתובות האלה נחקק מעל לגומחות פולחן החצובות בסלע או מתחתן. בכתובת טיפוסית כזו נאמר: ‘שלום! עבד־מלכו וחדודת, האמה של ותקת’, ובכתובת של אלמוני נאמר: ‘שלום! לכותב ולקורא’. וזה לשונה של כתובת מפורשת יותר: ‘ייזכר נבלו בן עוידו בטוב ובשלום מלפני דושרא’.

ממואב באה כתובת־קבר שנמצאה בשני טפסים זהים. אחת מהן נמצאה במידבָא ובה מסופר:

זה הקבר, ושתי המציבות שמעליו, אשר עשה עבד־עבדת לאיתי־בל האיסטראטג אביוף ולאיתי־בל ראש המחנה בלוחית ובעבדתא [עָבְדַת!], בן עבד־עבדת, האיסטראטג, בתחום השליטה שלהם שהם מילאו שתי פעמים, במשך תקופה של שלושים ושש שנים, בימי חרתת, מלך הנבטים, אוהב עמו. ועבודה זו הוצאה לפועל בשנה הארבעים ושש למלכותו.

כתובת זו, משנת 37 לספירה, היא הנבטית היחידה המזכירה את שמה של העיר עָבְדַת.

מצבת־קבר שנייה מקורה באום אר־רסאס, בקרבת מֵידְבָא: ‘זו מצבתו של עבד־מלכו בן עבישו, איסטראטג. אשר עשה בשבילו יעמרו אחיו, איסטראטג, בשנת 1 למלכותו של מלכו, מלך הנבטים’.

גם הכתובות הרבות שנתגלו במקדש הנבטי בארם, שבדרום־אדום, אינן שונות הרבה מאלה. וזה לשונן של כמה כתובות טיפוסיות: ‘תזכור אלתן את חוליפו ואת מקים־אל ואת נחש־טב ואת חגלי בזכרון טוב’, ‘אילו הן [האסטילות] של אל־עוזה ושל אדון המקדש שנעשו על־ידי אכור הפחמי וחגי האומנים’, ‘ייזכר עישו ווהב־אלהי האומנים, משרתי אדוננו, ועבד־אלגא ותימו הסיידים, מלפני אלת בזכרון טוב’. בכתובות ארם נזכרים הרבה אומנים מכירי טובה.

הכתובות הקדומות מן החורן כבר נזכרו לעיל בדברינו על אדריכלות המקדשים שָׁם, השלב המאוחר יותר של האפיגראפיה הנבטית מיוצג על־ידי קבוצת כתובות אחרת מן החורן ומן הנגב, שרבות מהן מימי שלטונו של רבאל השני. אחת החשובות ביותר באה מדמיר, שממזרח לדמשק.

פ' בן פ'; חניו בן אדרמו, בנו; נקידו, בנו. זו היא האסטילה אשר הציב הניאו, העבד המשוחרר של גדו, בן בגרת, אם אדרמו, איסטראטג, ונקידו, הבן המאומץ של עבד־מליכו האיסטראטג. בחודש אייר של שנת 405 לפי מניין הרומאים, שהיא השנה הכ"ד למלכותו של רבאל המלך.

כתובת סינכרוניסטית זו, המתוארכת על־פי המניין הסלבקי השכיח בסוריה, סייעה בחישוב עלייתו לכס־המלוכה של רבאל השני בשנת 70 לספירה והיתה לאבן־פינה בכרונולוגיה הנבטית.

כתובת חשובה אחרת נתגלתה בתל ע’רייה שבאיזור א־צפה, דרומית־מזרחית לדמשק: ‘זהו הסטָיו אשר עשה ארודו בן גושם, לשיע־אל־קום האֵל, בשנה העשרים ושש לרבאל המלך, מלך הנבטים, המושיע והמחיה לעמו’.

בחורן יש כתובות אחרות המזכירות תואר זה של רבאל, והקדומה ביותר המזכירה תואר זה, משנת י"ח למלך, 89־88 לספירה, באה מעְָדַת. היא נמצאה חקוקה על מזבח־נסך שנמצא בחווה חקלאית בסביבות העיר.

54.jpg עבדת. הכתובת בשנת שתיים. כתובת זו, החקוקה על אבן בנייה עשויה אבן ניר רכה, נתגלתה במערה קטנה שבמדרון המערבי של ההר, שבה נחצבה כנראה בכתובת נאמר: אתבני שנת תרתין להפרכיא שלס', כלומר נבנה בשנת שתיים לפרובינקיה, שלום! הכתובת היא משנת 106/7 לספירה והיא הכתובת הנבטית הקדומה ביותר המתוארכת לפי מניין זה שנים רבות לאחר גילוי הכתובת נמצאו עדויות אחרות המעידות על כך שלבין ראשית המאה השנייה לספירה החלו הנבטים לבנות עיר חדשה במדרון המערבי, למרגלות האקרופוליס שעליו עמד מקדשם.


לדור הראשון שלאחר צירוף ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית שייכת כתובת אחת מעָבְדַת: ‘[בניין] זה נבנה בשנת שתיים להיפארכיה. שלום!’ ביום 22 באפריל 105 החליף המניין החדש, מניין הפרובינקיה (היפארכיה, בנבטית), את מניין המלכים המקובל משנת 168 לפני־הספירה. כתובת שנייה מעָבְדַת, המתוארכת לפי מניין זה, היא משנת 126 לספירה. מבצרה באות שתי כתובות כאלה וזה לשון אחת מהן: ‘זו האסטילה אשר הקדיש ימליך בן משכו, לכבוד דושרא אערה, לרווחתו ולרווחת בניו; וזה נעשה באחד בניסן, שנת 42 להיפארכיה’, היא שנת 148 לספירה.

הפרק המאוחר ביותר בתולדות האפיגראפיה הנבטית שייך לתולדות הנבטים בסינַי במאות הב' והג' לספירה ונדון בכך מאוחר יותר.


 

חלק ג: דמדומים


פֶּטְרָה: בירת הממלכה

פֶּטְרָה היתה בירתה החידתית של ממלכה אפופת מיסתורין. היא שוכנת בלב איזור הררי, הרחק מן הדרך הראשית שחיברה בין שלושה אזורים מרוחקים, שמהם הורכבה הממלכה. היא שכנה הרחק מן הדרך שבה זרמו מטעני הלבונה והקטורת, ולפיכך לא יכלה פֶּטְרָה למלא תפקיד חשוב בכלכלת המדינה. אולם מרחקה הגדול מן האזורים האחרים של הממלכה – צפון־ערב בדרום, החורן בצפון, וסינַי והנגב במערב – הטילו צל כבד גם על חשיבותה המדינית כבירה.

עם גילוי פֶּטְרָה בשנת 1812 על־ידי בורכרד, נמשכו שמה המוני נוסעים, חוקרים, משוררים וציירים, חולמים והרפתקנים. אף־על־פי־כן ממשיכה פֶּטְרָה להיות חידה שלא נפתרה. העבודה הארכיאולוגית המעטה שנעשתה כאן תרמה אף היא אך מעט להסרת המיסתורין האופף את התרבות הנבטית.

פֶּטְרָה שוכנת בעמק קטן למדַי המוקף מצוקים מכל עבר. העמק, שאורכו כ־1.5 קילומטרים, נחצה על־ידי ואדי מוסה ואין רוחבו עולה על 750 מטרים. המצוקים המקיפים את העיר מתנשאים לרוּם של 300 מטרים ובהם קניונים תלולים החודרים אל העמק.

55.jpg פטרה. תכנית העיר כפי ששורטטה בידי משלחת גרמנית שבראשה עמד תיאודור ויגאנד ב 1914


כאשר אנו מתבוננים בתכנית העיר כפי שצוירה בימי מלחמת־העולם הראשונה בידי תיאודור ויגאנד וחבריו הגרמנים, עולה מטרופולין שלה רחוב־עמודים ושער משולש מונומנטאלי בקצהו. לאורך הרחובות ערוכים שלושה שוקים – עליון, תיכון ותחתון – שני נימפיונים, ארמון, שני גימנסיונים, בית־מרחץ גדול, שני תיאטראות ומקדשים אחדים בסגנונות שונים.

אחד התיאטראות האלה השתמר כמעט ללא פגע, ואילו מקומו של השני לא נודע. אחד המקדשים – הראשי של העיר – מתרומם עדיין לגובה של 22 מטרים, כגובהו המקורי, אולם את מקומם של המקדשים האחרים קשה מאוד לגלות. גם רחוב־העמודים והשער המשולש נשתמרו בדרך אל המקדש. לבד מאלה אין לראות כמעט דבר על־פני שטח. אם נביא בחשבון כי מאז שקיעתה של העיר במאה הב' לספירה לא היה כאן אדם המעוניין באבני־בנייה, הרי שהיעלמם של כל המונומנטים האחרים המצוּירים במפה של ויגאנד חשודה ביותר.

ומה בדבר הבתים שבהם גרו תושבי העיר הגדולה הזו, המטרופולין הפורחת של ממלכת הנבטים הגדולה? ויגאנד וחבריו לא הבחינו בבתים כלשהם. כאשר ערכו ג’ורג' ואגנס הורספילד את החפירות הארכיאולוגיות בפֶּטְרָה בסוף שנות העשרים הם גילו כמה בתים חצובים בסלע במדרונות־ההרים המקיפים את העמק. מחקרים שנעשו בעת האחרונה לא העשירו בהרבה את ידיעותינו על הבתים שבהם גרו הנבטים, ואלה ממשיכים להיות אחד המיסתורין הגדולים של פֶּטְרָה.

הכניסה המקובלת ביותר אל העיר היתה ממזרח, בדרך היורדת מעמאן, בירתה הנוכחית של הממלכה הירדנית. אפשר לבוא אל פֶּטְרָה בדרך הראשית ההולכת מעמאן למעאן או בדרך צרה יותר, משנית, ההולכת מעמאן לאל־כרך ולוואדי מוסה. הכביש מסתיים באל־ג’י, שבה מקור המים של העיר העתיקה, ומכאן יש לעשות את הדרך ברכיבה או בהליכה. כאשר רוכבים לאורך ואדי מוסה מערבה, באים אל מעבר צר המכונה א־סיק. אך לפני שבאים אל תוך הסיק רואים את הקברים החצובים הראשונים, המרמזים על מה שצפוי למבקר בעיר עצמה ועל מורכבותה של אומנות הקבורה הנבטית. כאן, ממש לפני הכניסה אל הסיק, חצוב בסלע הקבר הגדול המכונה ‘קבר האובליסקים’. ארבעה עמודים מגושמים תומכים בגמלון המקושט בקשת, ועל הקשת גמלון שבור ומעליו מתרוממים ארבעה אובליסקים שהקנו למונומנט זה את שמו. בקבר יחיד זה אנו מוצאים יסודות השאובים הן מן האמנות המערבית (הגמלון והקשת), הן מן המזרחית (האובליסקים). הכותרות הטיפוסיות שבראש העמודים הן הכותרות הנבטיות האופייניות, ולבד מצירוף האלמנטים השונים ליחידה אמנותית אחת, הכותרות הן תרומתם של הנבטים למזיגה זו.

הארייט מארטינו, שביקרה בפֶּטְרָה בשנת 1847 כתבה:

תאים חצובים בסלע אלה שהוכתרו בפירמידות אלה נראו לנו כמרחצאות; לפחות כך הדבר בתחתונים; כי יש כאן שתי קומות. אל הקומות התחתונות יש לעלות בטיפוס, שאינו קל ביותר, עד לבסיסן של מדריגות רחבות ושטוחות, החצובות בסלע החלק עד שאין לטפס בו. באולם הראשי התחתון יש דיוואן המתמשך בשלושה עברים, ועולים אליו בשלוש מדריגות בכל קצה. מחדר צדדי משקיפים בעד חלון אל מדור אפל, המלא בורות קטנים כמו אלה שבבית מבשל שיכר. הנוסעים שהגיעו עד כה אל פֶּטְרָה סברו שאלה קברים; אולם לי הם נראו יותר כמרחצאות.

56.jpg

פטרה. קבר האובליסקים. חלקו התחתון של הקבר עשוי בדמות מקדש רומי. מעל חלקו העליון, שבו היה אולם לטקסים וסעודות־הבראה, ניצבים ארבעה אובליסקים, הם ה’נפשות' לזכר המתים.


קבר האובליסקים שוכן מעל גדתו הדרומית של ואדי מוסה. לאורך הגדה ממול פזורים כמה מונומנטים מוצקים מרובעים, המזכירים את יד אבשלום שבירושלים. בכל אחד מן המונומנטים המוצקים האלה יש מקום קבורה יחיד. במורד־הנחל יש גבעה נמוכה המנוקבת ככברה בקברים קטנים רבים ובגומחות־פולחן, לכבודם של המתים.

סמוך מאוד לכניסה אל הסיק יש שביל תלול שמדריגות חצובות בו, והוא מוליך אל ההר הגבוה אל־מדרס, המתנשא גבוה מעל לוואדי בדרום־מערב. בפסגתו של הר זה ישנה במה, אחת מרבות הפזורות בראשי־ההרים העוטרים את העמק. בסלע שמסביב נחצבו גומחות־פולחן, ועל כמה מהן חקקו המעריצים תחינות. באחת הגומחות האלה נזכר שמו של האֵל אל־מדרסה, שֵׁם שנשתמר עד היום הזה בשֵם ההר. אפשר שקצת הבדווים ששמרו על שֵׁם זה הם צאצאי הנבטים.

עתה אנו באים אל תוך הסיק, המנהרה הטבעית המוליכה אל פֶּטְרָה. וכך ראה את הסיק בורכרד, כאשר גילה את פֶּטְרָה:

… נקיק שרוחבו חמישה־עשר או עשרים רגל, שבו זורם בחורף נחל אל המערב;

בקיץ אובדים המים בחצץ ובחול עוד לפני שהם באים אל פתח הנקיק הקרוי אל־סיק. המצוקים שמשני צִדי הנחל מתנשאים לרום של שמונים רגל בקירוב; במקומות רבים צר הפתח שביניהם למעלה מאשר למטה, ואין רואים את פני השמים. מאחר שנחל ואדי מוסה היתה לו חשיבות גדולה ביותר לתושבי־העמק, ובייחוד לאלה שבעיר, ששכנה כולה בעברו המערבי של הסיק, עשו הקדמונים מאמצים גדולים כדי להסדיר את מהלכו. את רצפת הנחל רצפו בריצוף ששרידים רבים ממנו השתמרו, ובכמה מקומות נבנו קירות־אבן לאורך האפיק כדי לכוון את זרימת המים ולהשתלט על פראות זרמי־המים… עברנו על־פני כמה נקיקים ניצבים שקירותיהם זקופים, ובהם זורמים מי־נחלים הבאים מדרום ונשפכים אל הסיק… לא נכנסתי אל אף לא אחד מן הנקיקים האלה, אולם ראיתי כי גדלים בהם עצי־דפלה.

שנים אחדות אחר־כך, בשנת 1818, כתב צ’ארלס ליאונארד אירבי:

אולם יש שָׁם נקיק מפחיד אחד שבו זורם הנחל המשמש היום, כפי ששימש בעבר, מבוא יחיד אל פֶּטְרָה מכיון זה. קשה לתאר דבר מפחיד ונערץ יותר מאשר מבוא כזה; הרוחב אינו עולה על זה המספיק לשני רוכבי סוסים ההולכים צד בצד, ושני הצדדים ניצבים לכל אורכם, וגובהם נע בין ארבע מאות לשבע־מאות רגל, ולעתים הם תלויים מעל הראש שאין אור־השמש נראה לאורך מהלך של מאה יארד, והאור שנמצא עולה אך במעט על זה שבמערה.

כאשר מתקדמים בתוך אווירה מטילת אימה והערצה זו באים לפתע אל מַעֲרֶה בסלע, שרוחבו כמאה מטרים, ואין עומקו הרב ביתר עולה על חמישים. בקיר החיצון של מערה זה, אל מול המוצא הצר של הסיק, עומד המונומנט היפה ביותר בפֶּטְרָה: חזנת פירעון, אוצר פרעה, או החזנה, כפי שהיא ידועה לכל. מונומנט יחיד במינו זה צוּיר בידי רבים ואת תהילתו שרו משוררים; כך הפך לסמלה של העיר הקסומה. רק 98 שנים לאחר גילויו העז גוסטאף דאלמן לבנות סולם ארבעה חלקים בירושלים ולהעבירו לפֶּטְרָה, כדי למדוד את גובהו ורוחבו של מונומנט זה.

כדי ליצור את מלאכת הפיסול הענקית הזו – כי אין החזנה אלא מעשה פיסול שגובהו 33.77 מטרים ורוחבו 24.90 מטרים – צריך היה לסלק את חלקי הסלע הבלויים, וכך נחצב המונומנט עמוק בתוך הסלע והוגן מפני הרוחות והגשמים (פֶּטְרָה שוכנת במקום שבו יורדת כמות גשם ממוצעת של 600 מילימטרים בשנה). המונומנט היה גבוה מכדי שאפשר יהיה לפסל אותו בעזרת פיגומים ולכן נחצב כולו מלמעלה למטה.

מי שיצר את החזנה התכוון להראות שני בניינים ניצבים זה לזה, אמצעי אמנותי שהפסלים של פֶּטְרָה עתידים היו לחקותו כמה פעמים. החלק התחתון של המונומנט, שגובהו 15.52 מטרים, מתאר מקדש גמלוני, שאולמו שעון על שני עמודים חופשיים ושני עמודים אחוזים כדי רבע, ושני אגפים אחרים, שבכל אחד מהם יש עמוד אחוז, אחד מכל צד. הכותרות של העמודים האלה הם מן הסדר הקורינתי. את הרווח שבין העמודים הצדיים מפארים פסלי ענק של רוכבי־סוסים, שהחוקרים סבורים שהם פסליהם של הדיוסקורי, בניו של זבס. האַפְריז והגמלון מקושטים במקלעות עדינות ביותר של עלווה ופירות. בראש הגמלון משמש כתרה של איסיס המצרית־היוונית ככתר, ולכן סברו חוקרים רבים כי יש לזהות את המונומנט הזה כמקדשה של אלה זו (ועד כמה שיהיה הדבר מוזר, אף השם הערבי החדש יותר קושר את המונומנט הזה עם המצרים).

56א.jpg פטרה. החזנה. לצורך פיסולו של המונומנט הוזמנו ככל הנראה אמנים מאלכסנדריה של מצרים., שהרי אין בו מסממני האומנות הנבטית והיא מעוטר על טהרת האומנות ההלניסטית. אולם לאחר שפוסל היתה השפעתו עצומה על האומנות הנבטית של המאה הראשונה לספירה.

56ב.jpg פטרה. החזנה.פרט,התולוס – מסממני האומנות ההלניסטית. המבנה העגול מוקף עמודים וביניהם גולפו פסלי אלות, שהושחתו.

אטיקה שטוחה מסיימת את חלקו התחתון של המונומנט, ומשמשת בעת ובעונה אחת גם כבסיס לחלקו העליון. בחלק העליון, שגובהו 15.05 מטרים, יש פאוויליון בעל שלושה אגפים, המכוסים בחצאי גמלונים, ובמרכזו ניצב תוּלוּס עגול. בראש הגג החרוטי של התוּלוּס יש כותרת קורינתית גדולה, ועליה אורנה – סמל הקשור בקבורת מתים שהנבטים הִרבו להשתמש בו. גובהם של התוּלוּס, הכותרת והאורנה 8.50 מטרים. מעל לאגפי הפאוויליון מתנאים שני אובליסקים קטומים המתמזגים עם הסלע שמעל. העיטור של הקומה העליונה של המונומנט מתאים לזה של חלקו התחתון. בין העמודים האחוזים של הפאוויליונים הצדדיים ניצבות על בסיסים גבוהים אמאזונות, אֵלות ניצחון מצויות בחלקים השקועים ובחזית התוּלוּס עומדת דמותה התמירה של אֵלה שלא זוהתה. ארבעה נשרים או עיטים חסרי ראש, הניצבים על הגמלון, משלימים את העיטור.

במבנה ובעיטור של החזנה אין דבר מקומי, וככל הנראה עשוהו אמנים זרים, שבאו מאלכסנדריה קרוב לוודאי, שם היה מרכז תרבותי שהשפיע השפעה רבה על הארצות השכנות.

האם היה זה מקדש או קבר? הסידור הפנימי של המונומנט – שהוא פשוט ביותר – תומך כנראה בהשערה השנייה. מדריגות אחדות מוליכות אל האולם ומערכת אחרת של שבע מדריגות מוליכה אל פתח שגובהו שמונה מטרים, ארבעה מטרים רוחבו, שהיה נסגר פעם בדלתות־עץ עצומות. פתח זה מוליך אל חדר שמידותיו 12 מטרים x 12 מטרים, ובו מצויים שלושה כוכי קבורה, אחד בכל קיר. שני פתחים אחרים, שגובה פתחיהם 5.10 מטרים ורוחבם 2.30 מטרים, מוליכים אל חדרי־קבורה קטנים יותר באגפי המונומנט.

כל החוקרים מתארים את החזנה באותן מלים בקירוב, אך אין הם מסכימים בדבר תאריכה, השנוי עדיין במחלוקת. תחילה סברו כי החזנה פוסלה בימי הדריאנוס, דור אחד לערך לאחר כיבושה של פֶּטְרָה בידי הרומאים, שייסדו אז את הפרובינקיה החדשה שלהם. חוקרים אחרים ראו בה את התגלמותה הנקייה ביותר של האמנות ההלניסטית, החופשית לחלוטין מהשפעות רומיות. ויגאנד תיארך את המונומנט לראשית המאה הא' לספירה, וכך אפשר שנעשתה בימי חֲרֵתָת הרביעי, שאז פרחה הממלכה ביותר. תאריך זה נראה מתקבל על הדעת על־פי מה שאנו יודעים היום על תולדות הנבטים.

57.jpg פטרה. הבמה בגדולה – מראה כללי. מסביב למשטח הסלע המוחלק מצויים שלושה ספסלים, מעין טרקלינים לצורך סעודת הפולחן. במרכז המשטח יש בסיס מורם כמעט, כנראה שולחן מנחות או בסיס לצלם של אל. מימין נראות המדרגות המוליכות אל מזבח הקורבנות


כאשר עוזבים את החזנה, שוב מיצר הסיק, אולם לאחר מהלך קצר נפתח המצוק ומִתגלה העמק של פֶּטְרָה במלוא־רוחבו. לשני צִדי הכניסה אל העמק זרועים המורדות הנמוכים של ההרים עשרות קברים חצובים מן הסוגים הפשוטים יותר, שכמותם ראינו כבר בחגרה. בראש ההר המתנשא מעל לכניסה אל העמק עומדת במת־הפולחן הגדולה, ובסמוך לה ניצב האובליסק העצום, אחד מסימני־ההיכר של פֶּטְרָה. כאשר מתקדמים לאורך ואדי מוסה מגיעים אל התיאטרון הגדול, השוכן בין מאות קברים חצובים, המרכיבים את בית־הקברות הראשי של העיר.

בשנות השישים נחפר תיאטרון זה בידי משלחת אמריקנית, בראשותו של פיליפ האמונד. המבנה הגדול הוא צירוף של מושבי־קהל החצובים בסלע ומבנה במה בנוי אבן. תפוסתו של תיאטרון זה היא של 8,500־7,000 צופים בארבעים שורות של מושבים. החופר קבע את זמנו של המבנה על־פי תכניתו ועל־פי הממצא לימי חֲרֵתָת הרביעי, שלו מיוחסת גם בנייתו של המקדש הגדול בעיר, השוכן בקצהו המערבי של העמק.


57א.jpg

פטרָה. קבר האורנה – מראה כללי

58.jpg פטרָה. קבר החייל הרומי, מסוג קברי הגמלון. אופיינית לקברים אלה החזית הרחבה המעוטרת בארבע אומנות שלהן רבעי עמודים המוכתרים בכותרות נבטיות טיפוסיות, העמודים תומכים בארכיטרב וזה מוכתר בגמלון, שעל־שמו מכונה סוג זה של מונומנטים. הפתחים המוליכים אל פנים הקבר מעוטרים בדרך כלל באפריז דורי ומעליו עוד גמלון, כל היסודות העיטוריים האלה הם הלניסטיים רומיים קדומים, ומשום כך מתארכים את הקברים למאה הראשונה לספירה. בקברים כאלה הובאו לקבורה ראשי ממשלה, ראשי־ הצבא ומנהלי התאגידים המסחריים שהביאו את השפע לממלכה הנבטית במאה הראשונה.

מקומו של התיאטרון מעורר כמה קשיים. כבר צוּין שהתיאטרון שוכן בלב בית־הקברות הגדול של העיר. יתר על כן, המבנה הזה מרוחק כדי קילומטר אחד, לערך, ממרכז־העיר וכקילומטר ומחצה מן המקדש הראשי שלה. עם זאת סבור החופר שהתיאטרון היה מקום של בידור ושל אסיפות העם של פֶּטְרָה. האין זה מוזר לקבוע מקום בידור בלב בית־קברות ואת מקום האסיפה של העם במרחק גדול כל־כך מן העיר? נראה לי שהחופר טעה בכך שראה בו מבנה בהוראתו היוונית־הרומאית הרגילה. אין לראות בפֶּטְרָה יצור עירוני במובנו המקובל של המושג. המבנים הבולטים ביותר בפֶּטְרָה הם המקדש הגדול, הדרך והשער שבהם באים אל המקדש, כמה היכלות קטנים יותר, הבמות בראשי־ההרים ובתי־הקברות העצומים שבמדרונות ההרים והתיאטרון. מִרקם עירוני כזה אינו משאיר מקום רב לבתים שבהם גרו נבטים, ואשר השתעשעו, כביכול, בתיאטרון זה.

58א.jpg

58ב.jpg פטרה. א­־דיר. פרט. בראש המונומנט נצבה כותרת נבטית רבת ממדים ומעלה אורנה, סמל לנקברים בקבר זה.

58ג.jpg פטרה. א­־דיר, פרטים. בתוכניתו דומה קבר זה לחזנה, אולם את מקום הכותרות הקורינתיות תפשו כאן כותרות נבטיות ואת מקום העיטור הצמחי – אפריז דורי של טריגליפים ומטופות.

58ד.jpg פטרה. רחוב התהלוכות. דרך זו שהיתה מרוצפת בלוחות אבן כבדים הוליכה ממזרח מן הקברים המלכותיים

כאשר סיפרנו על ראשית החברה הנבטית, שמוצאה בשוכני אוהלים, ראינו כי עם זה אינו מתפתח בדרך שאנו רגילים לה בארצות המִזרע. וכך התיאטרון הוא אמנם מקום של כינוס עממי, אולם למטרות אחרות לחלוטין, שונות מן המקובל בחברות המערביות.

כאשר דנו במקדשים הנבטיים ראינו כי אחד היסודות הקבועים שבהם הוא התיאטרון – ה’תיאטרא' בנבטית – אשר שימש ככל הנראה לסעודות פולחניות. נראה שהתיאטרון הגדול של פֶּטְרָה היה אף הוא מקום שבו נערכו טקסים דתיים הקשורים בחגים או במִנהגי קבורה.

גם לדעת החופר נבנה התיאטרון בידי חֲרֵתָת הרביעי, אשר חצב כנראה את החזנה כדי שתשמש מקום מנוחתו הנצחי. ייתכן שהוא־הוא שהתכוון להכין את התיאטרון כמקום שבו יוכל העם לכבד את זכרו ולקיים את הטקסים לזכרו של מלך שמלך בממלכה חמישים שנה.

דרומית ומערבית לתיאטרון מתנשאים, טור מעל טור, מאות קברים חצובים מן הטיפוסים הפשוטים יותר, צפופים מאוד, כנראה קבריהם של בני המעמד הבינוני. רחוק יותר, דרומית־מזרחית מכאן, ישנם הקברים המפוארים יותר של בני משפחות המלוכה ושל עשירי ממלכת הסוחרים הנבטית. מונומנטים עצומים אלה, שהמפורסמים שבהם הם הקבר הקורינתי, קבר הארמון וקבר האורנה, שוכנים מול המקדש הראשי של העיר.

59.jpg פטרָה, תבליט מלפומנה, אחת משמונה המוזות של המיתולוגיה היוונית, הממונה על הטרגדיה, היא מסומלת כאן במסיכה הטראגית שהיא מחזיקה בידה הימנית, שלא כרוב מעשי הפיסול של פטרה, שיש בהם סממנים מקומיים, עשויה דמות זו במסורת האמנות הרומית. האבן היא מקומית, ולכן אין ספק שהתבליט נעשה בפטרָה, תבליט זה נתגלה בעיי השער המשולש, שבו עברו ההולכים אל המקדש הגדול.


שקיעת הסחר הנבטי

קיבוץ תוצאותיהן של החפירות בעָבְדַת ובמַמְשִׁית אפשר לי לבנות את המערכת הכרונולוגית וההיסטורית של הנבטים בנגב. אולם יש להדגיש שלבניין כרונולוגי־היסטורי זה אין תמיכה במקורות היסטוריים כתובים וסופה של התקופה הנבטית התיכונה באמצע המאה הא' לספירה, וראשיתה של התקופה הנבטית המאוחרת כימי דור אחר־כך מבוססים על הנתונים הארכיאולוגיים לבדם.

המטבעות וכלי־החרס שאפשר לזהותם בבירור בבית־היוצר הנבטי אינם מאוחרים לסוף ימי חֲרֵתָת הרביעי. נמצאו פה מטבעות רבים מימי חֲרֵתָת הרביעי, אולם אף לא מטבע אחד של מלכו השני, יורשו. המקדש והבניינים האחרים באַקְרוֹפּוֹלִיס נשרפו, וכלי־החרס והמִמצאים הזעירים האחרים שנמצאו מתחת לגלי־ההריסות היו אף הם מאותה תקופה. מחנה־הצבא הנבטי נעזב לא מאוחר מאמצע המאה הא' לספירה. הכתובות מספרות אף הן אותו סיפור עצמו. גם אם נמצאו כתובות רבות מימי חֲרֵתָת הרביעי ומימי רבאל השני, נכדו של חֲרֵתָת, לא נמצאה כתובת אחת מימי מלכו השני.

במַמְשִׁית לא נמצאו כתובות נבטיות כלשהן, אולם התמונה הארכיאולוגית ברורה למדַי. העיר נבנתה כולה מחדש בתקופה הנבטית המאוחרת, ולכן לא נודע היקפה קודם־לכן. אולם, בכל מקום שאפשר היה חפרנו דרך רצפות מאוחרות יותר ובין הבניינים של התקופה הנבטית המאוחרת, כדי להגיע אל השרידים שמן התקופה הנבטית התיכונה. תוצאות החפירות האלה הראו כי פרק־זמן ניכּר עבר בין נטישתה של מַמְשִׁית הנבטית התיכונה לבין בנייתה של העיר החדשה. כלי־החרס שמן התקופה הקדומה יותר היו מאותם סוגים של עָבְדַת הנבטית התיכונה. מטבעות־הכסף שנמצאו מתחת לרצפה שמן התקופה הנבטית המאוחרת בבניין שזוהה כארמון היו מימי חֲרֵתָת הרביעי ומן השנה הכ"א למלכותו של מלכו השני (61 לספירה). יתר על כן, ניתוח טיבם של כלי־החרס שנמצאו בסעודות־ההבראה בבית־הקברות הנבטי מורה על הבדל ניכּר בין הכלים שמן השלב הקדום, שאינו מאוחר לאמצע המאה הא' לספירה, לבין אלה שמן השלב המאוחר יותר, ואינו קדום לשנת 75 לספירה, ועיקרם מן המאה הב' לספירה. בין הכלים הקדומים יותר נמצאו כלים רומיים קדומים שכיחים וכן כלי־חרס נבטיים השכיחים בבית־היוצר בעָבְדַת, לרבות כלי־חרס מצוּירים. בראשית הרבע האחרון של המאה הא' לספירה הוחלפו כל טיפוסי הכלים האלה בטיפוסי כלים חדשים, ומכל סוגי הכלים המצוּירים השתמר סוג אחד בלבד.

ניתוחן של תוצאות החפירות בנִצָּנָה, שלא פורסמו עד כה כראוי, מראה תוצאות דומות. בין המטבעות שנמצאו פה היו חמש של חֲרֵתָת הרביעי, ואילו שתי מטבעות זוהו בספק כשייכות למלכו השני וספק לרבאל השני. התאריך המוקדם יותר נראה סביר יותר, כי לא נמצאו כאן מטבעות אחרים מסוף המאה הא' ומן המאה הב' לספירה, ורק במאה הג' לספירה התחדש היישוב בנִצָּנָה. אין יודעים מדוע נעזב היישוב מן התקופה הנבטית התיכונה בנִצָּנָה.

יתר על כן, חקירות שעשו חוקרים ישראלים אחרים בנגב המרכזי וגם אנו באתרים השוכנים לאורך הדרך המוליכה מן הערבה אל עָבְדַת וממנה לחֲלוּצָה מראות כי דרך זו יצאה מן השימוש באמצע המאה הא' לספירה, בעקבות חורבן באֵש של תחנות־הדרך.

התמונה המתקבלת מכל המחקרים האלה היא של הרס ונטישה.

חקירותַי בחומר של בית־הקברות הנבטי בחגרה חוזרות ומאשרות תמונה זו, ואף מוסיפות עליה פרטים שונים. תשעה־עשר מתוך שלושים המונומנטים המתוארכים בבית־קברות זה נעשו בימי־מלכותו של חֲרֵתָת הרביעי, שמונה – בימי מלכו השני ורק שלושה נעשו במשך חמש השנים הראשונות למלכותו של רבאל השני. חציבת הקברים נעשתה בעיקר במחצית השנייה למלכותו של חֲרֵתָת, והיתה מקרית במשך ימי־מלכותו של מלכו (במשך שש או שבע השנים האחרונות למלכותו של מלכו לא נחצבו קברים). כל הקברים מימי רבאל היו פשוטים וצנועים.

מחקר זה חושף עובדה חשובה אחרת. במשך שלושים השנים הראשונות לעשיית קברים בחגרה שירתו בה קצינים מדרגת קֶנְטוֹריוֹן וכִיליאַרְכוּס בלבד. ואז, למן שנת 27 לספירה, מופיעים לפתע לא פחות מאשר תשעה מפקדים בדרגת אלופי חיל־הרגלים וחיל־הפרשים. לבד מאלה שבכתובות־הקבר, נזכרים מפקדים רמי־מעלה אחרים בכתובות שעל הסלעים מסביב לבית־הקברות ולאורך הדרכים המוליכות לחגרה.

נראה שרוב הצבא הנבטי ורוב מפקדיו נכחו בחגרה באותן שנים. פעילת זו שבה עסקו המפקדים וחילותיהם לא עלתה יפה כפי שאנו למדים מן העובדה שלאחר שנת 75 לספירה לא הוסיפו לחצוב קברים בחגרה.

אם נסכם את כל העדויות שהובאו לעיל נראה שעל הממלכה הנבטית עברה תקופה קשה של החלשה, הרס ונטישה.

אין זה סוד שלמן ימי אוגוסטוס עשו הרומאים מאמצים לא־נלאים כדי לשלול מן הנבטים את סחר האורחות. סְטַרַבּוֹן האשים את שוּלַי בבגידה, והטיל עליו את כל ההאשמה של כשלון מסע אֵילִיּוּס גַּלוּס אל ערב. נראה שלא כל ההאשמות מבוסות. סְטַרַבּוֹן סיפר כי הכוח הצבאי המשולב שהיה מעורב במסע הגיע לכדי 11,500 חיילים. גם אם נניח שמספר זה מוגזם ביותר, והמשתתפים במסע לא היו יותר מ־1,150, הרי שגם אלה רבים מכדי שיוכלו לנוע ביעילות בדרכי המדבר. קיום האדם תלוי בשיווי־המשקל העדין ביותר בין יכולת המדבר לספק מזון ומים לתושביו ולמוליכי־השיירות העוברים בו לבין מספר האנשים שניצלו יכולת זו למעשה. נראה שמספר זה של אלף איש ויותר גדול יותר מאשר כלל הנבטים שהיו מעורבים בהולכת מטעני התבלים והבשׂמים בדרכי המדבריות של ערב. אם אמנם היתה בדבר גם בגידה של הנבטים, שלא היו מעוניינים בוודאי לחשוף לפני הרומאים את סודותיו של סחר־האורחות שעליו פרנסתם, הרי שבגידה זו היא שלא תיארו לפני גַּלוּס את הקשיים הרבים שבעריכת מסע־צבאי במדבר, או שמא סירב גַּלוּס לשמוע לאזהרות הנבטים?

יהיה הדבר כאשר יהיה, כשלון הרומאים שנת 25 לפני־הספירה אִפשר לנבטים להמשיך ולנהל את הפעילוּת המסחרית שלהם במשך כמחצית המאה. אולם הרומאים סירבו לקבל את כשלון המסע כסוף פסוק, ובמשך הזמן התגברו על הקשיים הגדולים של ההפלגה בים־סוף, ובסופו של דבר עלה בידים3 להפליג הישר אל דרום־ערב ואל הוֹדוּ, המקורות העיקריים לתבלים, לבשׂמים ולחומרים היקרים האחרים שהיה להם ביקוש רב בשוקי המערב. מאידך גיסא, עודדו הרומאים את צמיחתה של ממלכת שיירות חדשה בנווה־המדבר של תדמור־פַּלְמִירָה שבמדבר הסורי. עלייתה של תדמור חלה בעת ובעונה אחת עם שקיעת הסחר הנבטי בסוף התקופה הנבטית התיכונה. הרומאים נמנעו עתה מן השגיאות שעשו בממלכת הנבטים, ומלכתחילה הושיבו בפַּלְמִירָה פקיד רומי רם־מעלה, שפּיקח על פעילוּתה המדינית והכלכלית של המדינה.

על שקיעתו של הסחר הנבטי אפשר ללמוד גם מתולדות המטבע. תכולת הכסף בעשר השנים האחרונות למלכותו של מלכו השני (80־40 לספירה) נעה בין 40.5 ל־25 אחוזים והיא הוסיפה לרדת בתקופה שמ־50 עד 72 לספירה עד לשפל של 20 אחוזים – הנמוך ביותר שאליו הגיע המטבע הנבטי.


פלישות ערביות

יש להדגיש כי כפי שהדבר נוגע ברוב המאורעות המתייחסים לנבטים, אין בידינו עדויות מובהקות לקיומן של פלישות כגון אלה שנדון בהן כאן, וכי רק על־ידי צירוף של שברירי עובדות ממקורות שונים אנו חושדים שהתרחשו אמנם.

סופה של עָבְדַת הנבטית התיכונה בא לה באסון. נראה שהצבא עזב את מחנה־הקבע שלו עוד לפני אמצע המאה הא' לספירה, אולי בשל דעיכת הסחר הנבטי וחוסר יכולתם של השלטונות לשלם את שכרם של החיילים. האסון שפקד את עָבְדַת הותיר עקבות לא־נמחים כשכבת אפר־שריפה עבה שכיסתה את עיי המקדש ובניינים אחרים באַקְרוֹפּוֹלִיס. חדל גם היוצר של עָבְדַת ממלאכתו ונטש את בית־היוצר שלו. הרס ואבדון היה גם גורלן של התחנות לאורך הדרכים הבאות אל עָבְדַת וההולכות ממנה.

בקִרבתם של עָבְדַת ושל האתרים האחרים בנגב המרכזי הופיעו אז לראשונה כתובות חדשות בשני כתבים ערביים. אלה הן חרותות ת’מודיות וצפאיות, שרבות מהן מכסות את הסלעים. שני כתבים חדשים אלה הם צאצאיהם של כתבים ערביים קדומים יותר, והם כונו בשמות אלה משמם של האזורים שבהם רבות כתובות אלה ביותר, היינו, בצפון־ערב ובמזרח־החורן. השבטים הת’מודיים נזכרים כבר בכתובות האשוריות העתיקות, אולם עיקר פעילותם מראשית הספירה הנוצרית, שאז תוארו כשבטי־נודדים. הכתובות הת’מודיות והצפאיות, שלעתים קשה ביותר להבדיל ביניהן, מתוארכות בעיקר על־פי התפתחות הכתב שלהן לתקופה שבין המאה הא' לפני־הספירה למאה הה' לספירה.

בניגוד לכתובות הנבטיות, שרבות מהן מתוארכות, אין אף לא תאריך אחד בכתובות הת’מודיות והצפאיות. בכמה כתובות צפאיות שנתגלו בחורן ובא־צפה שממזרח לחורן יש התייחסות למאבקים פנימיים בין שבטים שונים, ומעטות עוד יותר מספרות על התקפות שערכו בני שבטים אלה על יחידות צבאיות רומיות, שהתרחשו כנראה במשך המאה הא' והמאה הב' לספירה. בניגוד לכתובות הנבטיות, שרובן־ככולן עניינן בקדושה, חלק ניכּר מן הכתובות הת’מודיות והצפאיות תוכנן חילוני וביטויים לאהבת גברים שכיחים בהן ביותר, ורובן נרשמו בידי רועים המרביצים את עדריהם במרעה.

הפתיון לקשור את חורבנה של עָבְדַת הנבטית התיכונה סמוך לאמצע המאה הא' לספירה עם הופעתן של הכתובות הת’מודיות והצפאיות על מדרונות ההרים שמסביב לעָבְדַת ובקִרבת מקורות־המים של העיר הוא רב ביותר. נראה אפוא כי לאחר שבזזו את העיר והעלו אותה בא, השתלטו שבטי הת’מודים והצפאים על מקורות־המים, שבלעדיהם לא יכלו לכלכל את עדריהם.

רק לאחרונה יכולתי למצוא סימוכין להשערה זו ממחקרַי באיזור אחר ומרוחק בממלכה הנבטית. כאשר דנתי, לעיל, באמנות הקבורה בצפון־ערב הזכרתי את הכתובות הנבטיות הרבות החקוקות הן על חזיתות הקברים והן על הסלעים בסביבתה של חגרה. נוסף על הידיעות האחרות אפשר ללמוד מכתובות אלה גם את ההיסטוריה הצבאית של צפון־ערב. במשך הרבע הראשון של המאה הא' לספירה בעלי הדרגות הצבאיות הגבוהים ביותר בחגרה היו כִילִיאַרְכּוּס (שר־אלף, סגן־אלוף), אביו של הרואה באותות הצבאי, שעשה קבר לאביו בשנת 8 לספירה, וקֶנְטוֹרְיוֹן (שר־מאה, סרן). ואז, לפתע, לאחר שנת 27 לספירה הופיע בחגרה גם הִיפַּרְכּוּס, אלוף בחיל־הפרשים. מיד לאחר־מכן באים לחגרה הִיפַּרְכּויס אחרים וכן גם כמה איסטראטגים, אלופים של חיל־הרגלים. מספר האלופים בחגרה כה גדול עד שמתקבל הרושם שרוב אלופי הצבא הנבטי שהו בחגרה בשנים המאוחרות לשלטונו של חֲרֵתָת. על אחד הסלעים שבקרבת בית־העלמין נזכר אדם שהיה ‘נושא האותות’ בצבא. יתר על כן, בין חגרה ואל־עולה (דדן המקראית) ישנו אתר המכונה ‘קובור אל־ג’ונדי’ – קברי החיילים, וגם שָׁם נתגלה מספר רב של כתובות צבאיות, בעיקר של פרשים, הנזכרים ביחידות או בקבוצות וכן נזכר שָׁם שֵׁם אדם שהיה עוזרו של ראש־הממשלה (ה’אח') הנבטי. פעמיים נזכר בכתובות אלה גם מסעוֹדו מלך לח’יאן, מלכו של שבט שהיה בעל־בריתם של הנבטים וישב אף הוא בצפון־ערב. באותו איזור של קברי החיילים יש גם כתובות ביוונית, שבהם נזכרים פרשים רוכבי־גמלים, חלקם נבטים וחלקם שכירי־חרב, שאולי היו שייכים ליחידות חיל־עזר רומיות.

הימצאותם של אלופים נבטיים רבים כל־כך ושל יחידות צבאיות שונות מצביעים על שעת־חירום, שהצריכה את נוכחותו של הצבא הנבטי בצפון־ערב. אולם נראה שהנבטים לא הצליחו לחסום את דרכם של הפולשים מן המדבר שאיימו על ממלכתם, ועדוּת לכך מספרם הקטן ביותר של קברים שנחצבו בחגרה בשנים 75־50 לספירה. רוב הקברים המאוחרים האלה שייכים לאנשי־צבא ולבני־משפחותיהם, ולא לאצולה המסחרית שהיתה בחגרה ובסביבתה בשנים שלפני־כן. לאחר שנת 75 לספירה לא חצבו עוד קברים בפֶּטְרָה, ורק דורות אחדים לאחר מכן שוב אנו מוצאים מעט נבטים בחגרה. אין מנוס מלקשור את חורבן היישובים בנגב באמצע המאה הא' לספירה עם פלישותיהם של שבטי הת’מודים לצפון־ערב שנים מעטות קודם־לכן.


האדריכלות הפרטית: המתוחכמת ביותר בזמנה

שנות המבוכה בממלכה הנבטית הותירו את עקבותיהן במטבע הנבטי, כאשר תכולת הכסף נפלה לשפל של 20 אחוזים. ההתאוששות החלה בשנת 72 לספירה, בשנה השלישית למלכותו של רבאל השני. בתקופה זו מילא הסחר הבין־לאומי תפקיד מצומצם מאוד בכלכלה הנבטית. את שקיעת המסחר אנו חשים היטב במרכז המסחרי החשוב של חגרה בצפון־ערב. עשר השנים הראשונות לשלטונו של המלך החדש רבאל ודאי שהיו עשור עגום מאוד לכל הממלכה הנבטית. השבטים הפולשים הציפו לא רק את המושבות הנבטיות בצפון־ערב, אלא גם את רובה של אדום, את מזרח־החורן את הנגב, ואפילו חצי־האי סינַי לא נמלט כנראה מגורל זה, כפי שמעידות אלפי הכתובות הת’מודיות והצפאיות המכסות את סלעי האזורים האלה.

בעלות רבאל לשלטון היה כנראה עוּל ימים. זאת אנו למדים מן העובדה כי בשנים הראשונות למלכותו מלכה עמו אִמו שקילת השנייה. כך נמשך הדבר עד לשנה השישית למלכותו, 76־75 לספירה. במשך שלוש השנים הראשונות עמד הכסף ברמתו הנמוכה, כפי שהיה בימיו של מלכו השני, אביו. אולם עוד באותה שנה החל השיפור ורמת הכסף במטבע עלתה לכדי 42.5 אחוזים. במשך שש שנים, עד לשנתו התשיעית של רבאל, התאוששה ממלכת הנבטים. כאשר התבגר בשנה השישית למלכותו, נשא רבאל את אשתו הראשונה, גמילת. תחילה היה תוארו התואר המלכותי הרגיל ‘רבאל, מלך הנבטים’; וזמן קצר לאחר־מכן קיבל תואר נישא יותר: ‘רבאל המלך, מלך הנבטים’.

בשנה הי"א למלכותו חלה שוב ירידה חריפה בתכולת הכסף הנבטי, עד 20 אחוזים, שפל שממנו לא עלה עד לסוף הטביעה הנבטית העצמאית. רוב שנות מלכותו של רבאל היו שנים של פריחה לממלכה ואין אנו יודעים על פעילוּת מלחמתית כלשהי בשנים אלה, ולפיכך עלינו לחפש את הירידה בערך הכסף בתחום אחר.

בשנה הי"ח למלכותו בקירוב קיבל המלך את תארו השלישי: ‘רבאל המלך, מלך הנבטים, אשר החיה והושיע לעמו’ אף לא מלך נבטי אחד נשא תואר נישא כל־כך. תואר יומרני זה עורר סקרנות ותמיהה אצל החוקרים. בספרות של ימי רבאל לא נמצא רמז כלשהו המורה על סיבה למתן התואר הזה, ולכן היה כל חוקר חופשי להציע פתרון כלבבו. חוקר אחר סבר כי מקור הדבר בהקמתו של מוסד דתי־חברתי חדש, כגון קביעת שנת שמיטה כל שנה חמישית, בדומה לשנת השמיטה הנהוגה אצל היהודים. אחרים ביקשו למצוא לכך עילה מדינית, אולם לא זה ולא אלה יכלו להביא עדויות לסברותיהם.

בשנים שבהן חפרתי בעָבְדַת נתגלו כתובות נבטיות רבות שבהן מצוי תואר זה של רבאל. כתובות אלה שייכות כולן לעשור השנים שבין השנה הי“ח לרבאל (88־87 לספירה) לבין שנתו הכ”ח (98־97 לספירה). האזורים האחרים שבהם נמצאו כתובות כאלה הם החורן, ששָׁם זמנן מן השנה הכ“ג (93־92 לספירה), הכ”ד (94־93 לספירה), הכ“ה (95־94 לספירה) והל”ו (106־105 לספירה) של רבאל. מחוץ לנגב ולחורן יש שתי כתובות בלבד, שתיהן מפֶּטְרָה, מן השנה הכ“ג ומן השנה הכ”ח, ופעמיים נזכר תואר זה בתעודות שבארכיון של בבתא ממערות מדבר־יהודה. עיקר הכתובות שבהן מופיע תארו הרם של רבאל באות אפוא מן הנגב ומן החורן; ומכל מקום, הנגב הוא האיזור שבו הוא הופיע לראשונה. מזמן זה ואילך, במשך המאה הא' והב' לספירה, היו הנגב והחורן האזורים החשובים ביותר בממלכה הנבטית וביורשתה הפרובינקיה ערביה.

כך אפשר לתאר את מהלך המאורעות אחרי עלייתו של רבאל לשלטון: תחילה עשה המלך מאמצים להשתלט על השבטים הפולשים, ולפי העדויות שבידינו הם נטמעו ברבות הימים בחברה הנבטית. אין בידינו כתובות מימי רבאל שאופיין צבאי, ולכן אין אנו יכולים לומר דבר על קיומו או על אי־קיומו של צבא נבטי. צעדו השני של רבאל היה כנראה מציאת אמצעי קיום חדשים לממלכה, כדי להחליף את סחר התבלים והבשׂמים, שפנה אז לנתיבים אחרים לחלוטין.

אין תימה כלל שרוב הכתובות על תוארו החדש של רבאל באות מן הנגב והחורן. גם אם הממלכה הנבטית השתרעה על־פני שטחים עצומים, הרי שרוב השטחים האלה לא התאימו כלל להתיישבות־קבע, בהיותם שטחי מדבר שכמות המשקעים בהם אינה קבועה. לעומת זאת, התברך דרום־החורן בקרקע חקלאית פורייה ובמִשקעים רבים. הנגב המרכזי, אף־על־פי שהוא עני יחסית בגשם, יש בו עמקים אלוביאליים נרחבים ומעליהם מתנשאים הרים נמוכים יחסית שלהם מִדרונות ששיפועם נוח. על־ידי איסוף נבון של כמות המשקעים המעטה משטחי איסוף גדולים והולכתם אל חלקות־אדמה קטנות ביחס אפשר לקיים באיזור זה אוכלוסייה לא קטנה.

נראה לי שרבאל הצדיק במלואו את קבלת התואר הנישא בעודדו את הנבטים, הנודדים ויושבי האוהלים לשעבר, סוחרים ושודדי־דרכים, לנתק עצמם מאורחות־חייהם המסורתיים. עוד מימים קדומים היו הנבטים מומחים גדולים בבחירת המקומות המתאימים לחפירת בורות־המים ולבניית התעלות ולאסוף אליהם את מי־הגשמים. על היותם בנאים ופסלים מעולים למדנו מן המקדשים המפוארים, מן התיאטראות, מתחנות־הדרך וממתקניהם הצבאיים, וכן מן הקברים המפוארים שלהם שאין דומה להם באזורנו. עוד צעד מכריע שעשו אז הנבטים היה עזיבת האוהלים לנצח ומעברם לשבת בבתים בנויים.

הבנייה הפרטית הנבטית אינה נופלת בשִכלולה ובתחכומה מן המִפעלים ההידראוליים שלהם. בתכנון הבית הנבטי עמד האדריכל לפני בעיה קשה ביותר: היעדרם המוחלט של עצים לקירוי. כדי לקרות את הבית נזקק לקורות־עץ חזקות שאורכן רב למדַי, ואלה לא נמצאו במקום כלשהו בממלכה הנבטית ובסביבותיה. לפיכך הכניס האדריכל הנבטי לשימוש את הקשת. אין ספק שהנבטים לא המציאו את הקשת והקמרון, אך אין עוד עם אחר שהשתמש ביסודות אדריכליים אלה ביעילות כזאת.

הרעיון היה פשוט ביותר. במקום גג משופע עשוי קורות־עץ ורעפי חרס, או גג שטוח עשוי עצים ואדמה כבושה, כמקובל בארץ־ישראל, מתח האדריכל הנבטי כמה קשתות מקיר אל קיר. על הקשתות הונחו לוחות של אבן, שאורכם נקבע על־פי טיב האבן המקומית. רוחב הקורות הוא גם שקבע את המרווח שבין הקשתות, לפי שיש בו שפע של אבן־בזלת קשה כפלדה. בנגב, לעומת זאת, שבו יש אבן־גיר, המרווחים קטנים יותר והמרחק בין הקשתות לא עלה על מטר אחד. חדרי־המגורים, שרוחבם היה בדרך־כלל שישה מטרים, מקורים בשלוש קשתות. בחדרי מחסנים, במטבחים ובחדרי־שירות אחרים, שהם קטנים יותר, הספיקו שתי קשתות לקירוי החלל. מרחבים גדולים יותר, כגון מחסנים גדולים, בורות ובריכות־מים קורו בקשתות רבות יותר – הכל לפי אורך החלל.

בעיה חמורה אחרת שעמדה לפני האדריכל הנבטי היה הצורך להגן על הבית מפני החום הרב בקיץ, מפני הקור העז של לילות החורף ולהתגבר על ההבדלים הקשים שבין טמפרטורות היום והלילה במשך כל השנה. בגלל מיעוט חומרי ההסקה, לא באה בחשבון הסקת הבתים, כי הכמות המעטה של שיחי המדבר הספיקה בקושי רב לצורכי המטבחים, בתי־המרחץ, בתי־היוצר וכיוצא באלה.

גם בעיה זו נפתרה בדרך פשוטה למדַי. קירות הבתים נעשו עבים מאוד, עוביים 80־60 ס"מ בקירוב, לפי גובה הבית. כל קיר נעשה בשלוש קליפות. הקליפה החיצונית עשויה היתה אבן־גזית חלקה ביותר, בבנייה יבשה, תוך התאמה רבה בין אבן לאבן ובין מישק למישק. כך נעשה קיר אטום, שמנע חדירה של לחות, של חום ושל קור. הקליפה הפנימית של הקיר נעשתה אבנים שסותתו באורח גס בפטיש, עם מילוי של אבנים קטנות במישקים ובפינות. כך הבטיחו הפנים המחוספסים של הקיר אחיזה טובה של הטיח העבה, האוטם, שבו טוּיח הקיר; כך נאטמו הקירות הפנימיים. בין שתי הקליפות האלה הונח מילוי של אבנים חסרות צורה וטיט בוץ – שכבה מבודדת בין שני הקירות. בצירוף תקרת הלוחות ורצפה של מרצפות־אבן היו החדרים לקופסות מבודדות. אִוורור החדרים ותאורתם נעשו בפתח היחיד שצוּיד בדלת של עץ ובחלונות. החלונות בנגב הם צרים מאוד בפנים החדר, רוחבם אינו עולה על 15־10 סנטימטרים, ורק 20־15 סנטימטרים רוחבם כלפי חוץ, ובכך הם דומים לחרכי־קשתים. את החלונות קרעו במרום הקירות מתחת לתקרה, חלון בין שתי קשתות. כך נמנעה חדירה של אבק, של קור ושל האור העז מדַי של השמש.

האדריכל הנבטי ייחס חשיבות רבה לכיוון הדלתות של חדרי־המגורים. בדךר־כלל נקבעו הפתחים בקירות הפונים לדרום או למערב. לפיכך, כאשר השמש נמוכה בחורף הציפו קרניה את החדרים במשך כל היום, למן שעות־הבוקר המוקדמות ועד לשקיעה כמעט. ואילו בקיץ, כאשר השמש גבוהה, לא חדרו קרניה אל החדר, אולם הדלת הפתוחה היתה חושפת את החדרים למשב המרענן והלח שהגיע מן הים במשך רוב שעות־היום במשך כל הקיץ. מאידך גיסא, היה הבית מוגן היטב מן הרוחות הצפוניות הקרות ומן המשב המזרחי הלא־נעים.

הבתים הנבטיים בנגב התרוממו לרוּם של שתים ושלוש קומות, ולפיכך הִרבה האדריכל להשתמש במגדל־המדריגות, שבתקופה הנבטית התיכונה שימש הרבה במקדשים. מגדל־מדריגות זה הומצא, כנראה, מחוץ למדינת הנבטים, אולי במצרים ההֶלֶניסטית, אולם היה זה האדריכל הנבטי בן התקופה הנבטית המאוחרת ששִכלל את המתקן הזה ביותר.

בחורן, ארץ הבזלת הקשה, נעשה המעבר ממִפלס אחד למִפלס שני בצורה מגושמת למדַי. העלייה אל הקומות העליונות נעשתה על־ידי החדרת קורות ארוכות אל הקירות הפונים אל החצר. קורות אלה שימשו מדריגות, שבהן עלו אל מרפסות שאליהן נפתחו החדרים של הקומות העליונות.

בגלל האיכות הפחות טובה של האבן הנגבית לא היה פתרון זה יפה לנגב. במקום זה הקימו בפינת החצר מגדל קטן, ובבניינים גדולים יותר מספר גדול יותר של מגדלים כאלה, שבמרכזם אומנה כבדה. המדריגות נשענו אל האומנה ואל הקירות שמסביב. במקרים מסוימים נבנו המדריגות אל תוך האומנה, והיו חלק ממנה. במקרים אחרים הושמו המדריגות על לוחות־אבן שנבנו אל תוך חריצים שהלכו במשופע בקירות האומנה ובקירות של המִגדל מסביב. שיטות הבנייה האלה כולן טובות, ולכן נשתמרו בשלימותם כל מגדלי־המדריגות בבתים הפרטיים שבנגב.

נתאר עתה כמה בתים טיפוסיים שנתגלו במַמְְשִׁית.

הצורה הפשוטה ביותר של הבית הנבטי היתה המגדל. את המִגדלים הציבו הנבטים בעריהם הפרוזות במקומות שלהם חשיבות איסטראטגית, כגון בירידה אל מקור־המים שבוואדי, לאורך הוואדי עצמו או כבית־המשטרה. המידות המקובלות של המִגדלים הנבטיים היו 10 מטרים x 10 מטרים. בכל מגדל היו ארבעה חדרים, שאחד מהם היה מִגדל־מדריגות. הם התנשאו בדרך־כלל לגובה של שלוש קומות, וכך הגיעו לכדי 15־11 מטרים. כדי להקנות לבית יציבות רבה יותר היו בונים את הקומה התחתונה באבן קשה וכבדה יותר. מִגדל אחד במַמְשִׁית נבנה בנדבכיו התחתונים אבנים שאורכן עולה על שלושה מטרים, בדומה לבנייה בימי הורדוס. הקומות העליונות של המגדלים נבנו אבנים רכות וקלות יותר, שנתקשו כאשר נחשפו לחילופי מזג־האוויר. התאורה והאוורור של המִגדלים נעשו כמתואר לעיל.

אחד המגדלים במַמְשִׁית שימש את כוח־המשטרה המקומי וכנראה גם את שלטונות־העיר. לפני המגדל היתה חצר מרוצפת היטב, ורִצפתה שימש תקרה לבור־מים גדול שנחצב בסלע למטה. תִקרת הבור נתמכה על־ידי קימורון גלילי בנוי להפליא אבני־גזית. בעֵברה האחד של החצר היו מִתקני־בישול, ובעֵברה האחר עמדה מערכת של חדרים, ששימשה כנראה את האורחים הרשמיים של העיר. לכל אורכו של האגף המערבי של החצר נבנו שני מחסנים מאורכים, מקורים קשתות, שאל אומנותיהן אפשר היה גם לאסור בהמות־משא. המִסים שולמו בעיקר בעין, ולפיכך התקינו מתקן מיוחד לפריקה של סחורות ולטעינתן. מפינה אחת בחצר הוליכה מערכת־מדריגות אל משטח קטן, אל מול הרחוב העובר לפני הבית. גובה המשטח היה כגובהו של גמל כורע או של חמור עומד. כך אפשר היה לפרוק משא או לטעון בנוחיות את הבהמות. כדי למנוע את שואבי המים (אלה ללא ספק באו מן האוכלוסייה הבדווית שבסביבות העיר) להיכנס אל החצר, התקינו מוליך־מים שנבנה אל מול פני הקיר החיצון של הבית. את המים המובאים מן הסכרים שבוואדי (שנתארם להלן) היו מרוקנים אל המוליך, וממנו היו המים זורמים בתעלה תת־קרקעית אל הבור שבחצר. בקרבת המגדל שכן גם בית טחנת־קמח קטן, שבו נתגלו שרידים של אבני־הריחיים העשויות בזלת שהובאה כנראה מאיזור פוּנוֹן שבערבה.

בקרבת המִגדל המִנהלי שכן בית גדול, שזוהה כארמון המושל. הוא נבנה כמבצר קטן, והוא משתרע על שטח של כאלף מטרים רבועים. בכיכר הקטנה שלפני הבית נחצבו שני בורות גדולים שסיפקו מים ליושבי הארמון. פתח יחיד, שנשמר על־ידי חדר־משמר קטן, הוליך מן הכיכר הקטנה אל תוך הארמון. במסדרון שבו היו מדריגות נמוכות ורחבות באו אל חצר קטנה ומאורכת. מימין לכניסה יש פתח המוליך אל אולם קבלת־פנים. חלקו של האולם הסמוך לכניסה היה מקורה, והגג נשען על שני עמודים כבדים ועל שתי אומנות אחוזות בקיר, שבסיסיהן וכותרותיהן נבטיים טיפוסיים. החלק הגדול יותר של האולם היה קטור. כל רִצפתו נעשתה לוחות־עץ מלוטשים, אשר כמה מהם נתגלו בעיים, ואילו קירותיו טויחו בטיח ואולי גם צוּירו.

60.jpg

ממשית. החדר המצויר בבניין IXII. חדר קטן זה לא היה אלא מבוא אל מגדל־מדריגות. שתיים מתוך שלוש הקדתות התמוטטו בתקופה העתיקה, אולם רוב חלל החדר התמלא באבק הנישא ברוח ובזרמי הגשמים ולכן השתמרו היטב הציורים שעל חוליות הקשת ששוחזרו.

סמוך לאולם קבלת־הפנים נמצא גנזך או ספרייה. זהו חדר ארוך שיורדים אליו בכמה מדריגות. באחד מקירות החדר בנוּיה מערכת של ארונות־קיר ובהם חריצים לאצטבות של עץ. כנראה נשמרו כאן תעודות היוחסין של סוסי־המירוץ שגודלו וטופחו בעיר זו. גומחה גדולה הבנוּיה בקיר שבין אולם קבלת־הפנים לבין הגנזך, שימשה להצבת לפיד־תאורה, להארת חלק זה של החצר.

סמוך לכנסיה אל חדר־הגנזך ניצב מבנה קטן, מקורה בכיפה, שעליו העמידו כד־מים גדול למים צוננים לשתייה. נראה שהנבטים ידעו היטב עד כמה חשובה שתיית מים באקלים זה ולכן התקינו מתקנים כאלה גם בבתיהם.

באותו אגף של החצר נמצאו שרידיו של תנור אפייה ובישול גדול. האש העזה, שהודלקה לאחרונה לפני 1500 או 1400 שנים, הותירה סימנים אדומים ושחורים על הקירות סביב. סמוך למאפייה יש פתחים לשני חדרים מרווחים שנועדו למשרתים. אנו מבדילים בין חדרי משרתים לחדרי בעלי־הבית בכך שהקרקע של הראשונים לא רוצפה אבן.

בקרבת מגורי המשרתים בפינת החצר, ישנם שני פתחים אחרים לשני תאים קטנים החצובים עמוק בסלע, ששימשו מזווה מקורר, שמעמקיו הקרירים שמרו בשר מיובש, דגים מיובשים, גבינות, פירות וירקות מיובשים או יבשים, וכן גם יינות. בתנאים של העולם העתיק לא היה אפשר לשמור תוצרת חלב טרייה וירקות טריים במשך זמן רב.

באגף שממול מצויים שני חדרי־אחסנה שעולים אליהם מרִצפת החצר בכמה מדריגות. באלה אוחסנו גרעיני־תבואה, קמח וכיוצא בהם בשקים, יין ושמן בכדים. רִצפה אינה דרושה בחדרים כאלה, ולפיכך לא טרח הבנאי הנבטי לסתת את הסלע הטבעי וחסך כך עבודה לא־נחוצה. באותו אגף יש חדר־מחסן קטן לשמירת דברים עלי ערך רב יותר, ולכן נעשתה רִצפתו מאדמה כבושה.

מול הכניסה אל החצר, בחלק המרוחק ביותר שלה, מצויים חדרי־המגורים של בעלי־הבית. חלק זה של הבית שכן בצפונו וכל הפתחים פנו דרומה ומערבה, כדרוש. חלק זה של הבית בודד ככל האפשר מאולם קבלת־הפנים, כמקובל במזרח, כדי להבדיל בין החדרים שבהם מסתופפות הנשים לבין חלקי הבית שבאים בהם זרים. אל חלק זה היו באים במעבר רחב, מקורה ארבע קשתות. בסיסיהן וכותרותיהן של מזוזות הפתחים היו מקושטים. אחת הכותרות האלה היתה מן הטיפוס הנבטי הקלאסי. החדרים מרווחים ביותר, מרוצפים היטב מרצפות־אבן. באחד החדרים, אולי חדר־שינה, נבנו בקיר שלושה ארונות קטנים.

בפינה הדרומית־המערבית של החצר עומד מגדל־מדריגות מן הטיפוס שתואר לעיל. בחדר־מדריגות זה היו באים אל החדרים שבקומה השנייה והשלישית. בתכנון המִתקן הזה גילה האדריכל של מַמְשִׁית את מלוא גאוניותו ומקוריותו.

הדרך הפשוטה והזולה ביותר ליצור גישה אל חדרי הקומה העליונה היתה לקרוע פתחים בכולם, שבהם היו באים מחדר אל חדר. אולם כדי שלא להפר את הפרטיות והצִנעה של דרי הקומה העליונה המציא האדריכל המקומי תחבולה שלא נתגלתה בכל אתר אחר בממלכת הנבטים ומחוצה לה. בחצר הקטנה למדַי של הבית הקים האדריכל שתי שורות של אומנות ניצבות זו לזו בזווית ישרה, זרועה האחת ארוכה והאחרת קצרה, בדמות האות רי"ש העברית, או קרוב יותר לגַמָה היוונית. הזרוע הארוכה היתה באגף המערבי הארוך של הבית, ואילו הקצרה לאורך האגף הצפוני. האומנות נשאו קשתות, ועליהן הונחה גזוזטרה. הגישה אל גזוזטרה זו היתה ממגדל־המדריגות שבפינה הדרומית־המערבית של הבית, ואל הגזוזטרה נפתחו דלתות הקומה השנייה.

לבית זה היו שלוש קומות, ולפיכך בנה האדריכל גזוזטרה שנייה, שנשענה על עמודים עגולים (רוב חוליות עמודים אלה, בסיסיהם וכותרותיהם נמצאו בעִיים שמתחת לגזוזטרה).


עמודי גזוזטרה זו הונחו במישרין על אומנות הגזוזטרה שמתחת. מגדל־המדריגות שימש גם לעלייה אל גזוזטרה זו. האדריכל המקומי היה רגיש גם לפרטים קטנים, והתקין בפינותיו של מִגדל־המדריגות גומחות קטנות להצבת נֵרות לתאורת המִגדל האפל.

בית שלישי ברובע המערבי של מַמְשִׁית היה ביתו של אזרח מן המעמד הבינוני, בעליו של אחד הבתים הקטנים בעיר, ששטחו היה 700 מטרים רבועים. הבניין היה ריבוע מושלם, וכניסתו האחת הוליכה אל אולם־כניסה גדול למדַי. באגפו הצפוני של אולם־הכניסה היו כמה חדרי־מגורים ומדרומו עמד מִגדל־מדריגות. בחלקו הדרומי־המזרחי של הבית היתה אורווה לשישה־עשר סוסים. שאר חלקי הבית נהרסו או נכללו בבניין הכנסייה הקטנה שהוקמה על־פני חלקו המערבי. באחד החדרים האלה, שנכללו בכנסייה, היה היכל ביתי, שמחציתו קטורה ומחציתו מקורה בקימור גלילי. על גג הקמרון הוצב כנראה מזבח־קטורת. בקיר החלק הקטור של החדר נבנתה גומחה גדולה, אולי להצבת צלם האל.

בית־המגורים הגדול ביותר במַמְשִׁית, ששטחו 2,000 מטרים רבועים, נחשף בחלקה המזרחי של העיר. הבניין מורכב ביותר בתכניתו, ונבנה אולי במשך מאה שנים ויותר. הכניסה אל הבית היא באולם־כניסה רחב וקטור. מצִדו האחד היו שני חדרים קטנים, כנראה לשומרים, ואולי גם משרדים שבהם היה בעל־הבית מקבל את פני קוני הסוסים. מעבר קשתות רחב המוליך מאולם־הכניסה אל חצר גדולה שצורתה אי־רגולארית, וסביבה ערוכים מרכיבי הבית השונים. לשני צִדי החצר יש אגף ובו מספר רב של חדרים, שנחפר בחלקו בלבד, אולם במזרח החצר מצוּיה אורווה גדולה לעשרים סוסים ויותר. אל מול האורווה ערוכה גַּמָה של ארבעה עמודים עגולים, שממנה היו באים אל סטָווים שמעל לגג־האורווה. לחצר זו קשורים שני מִגדלי־מדריגות, האחד שהוליך אל קומתם השנייה של החדרים שנחפרו בחלקם, ובו היה גם פשפש של יציאה אחורית מן הבית; והאחר, ליד האורוות, הוליך אל הגזוזטרה שמעל לגַמָה ואל בית־כסא משוכלל ביותר.

במתקן זה, שהיה יחיד במינו בארץ־ישראל, היה חדר־הלבשה גדול, לרבות מִתקן־רחצה, ומאחוריו חדר קטן יותר ובו אגן־אבן גדול, בנוי. אגן זה היה מכוסה כנראה מִכסה של עץ ועליו מקומות־ישיבה. את האגן אפשר היה לשטוף במים שבאו מאגן קטן אחר, שנבנה במִפלס גבוה יותר, מחוץ לבית, וחובר אל האגן הראשון בצינור. המים, וכן השתן, היו מתנקזים מן האגן שבבית־השימוש אל כד גדול השקוע ברִצפה. לבד מחלקי העץ, השתמרו כל חלקי המִתקן במלואם.

כאשר אנו חוזרים אל אולם־הכניסה הראשי אנו באים ממנו אל אגף־המגורים של הבית, התופס את חלקו הצפוני־המזרחי. אל אגף זה באים באולם־מבוא קטן, שלצדו מערכת־חדרים עשויה חדר־מבוא נפרד ואולם גדול יותר. אפשר שזהו חדר למגורי אורחים, שלא היה קשור במישרין אל אגף־המגורים הראשי. אלם־המבוא מוליך אל חצר מלבנית קטנה, מרוצפת כולה, שלצפונה ולמזרחה חדרי־מגורים. בחדר הפינה שבין שני האגפים חצוב בתוך הרצפה בור־מים גדול ובו כשלוש־מאות מטרים מעוקבים מים. עומק הבור שישה מטרים.

באגף־המגורים היו שתי קומות, והעלייה אל הקומה העליונה נעשתה במִגדל־מדריגות (השלישי בבית זה) ומתקן גַמָה עשוי אומנות מרובעות. קומתו השנייה של אגף־המגורים היתה מרוצפת פסיפסים ססגוניים, ששרידיהם נתגלו בעִיים. זהו הבית היחיד בארץ־ישראל שבו נמצאו פסיפסים כאלה.

בעֶברה השני של החצר, מול אגף־המגורים, יש חדר שהיה השמור ביותר בכל הבית. במרכזו של אגף זה נמצא חדר קטן, שלאורך קירו בנוי ספסל־אבן, קשתותיו וקירותיו של החדר היו מטוּיחים ומצוּירים, על־גבי הקשתות צוּירו גברים עירומים ונשים לבושות, מכונפות, זה מול זו. בין כל זוג, במקום הקשת, צוּירה דמותו של איש צעיר, בתוך מדליון. על הקירות צוּירו דמויות מיתולוגיות, ואחת מהן זוהתה מתוך כתובות כתיאור של אֶרוֹס, אֵל האהבה, ופְּסִיכֶה, האנשה של הנפש היושבים זה מול זו. שמואל, האמן שצייר את הציורים, חתם את שמו מתחת לאחד הציורים.

61.jpg ממשית. המשקוף מבניין XII. במרכז המשקוף הגדול נראים דמות אל בתוך משכן מקומר, לימינו זר ולשמאלו ורדה ומזבח קרניים. בהעדר מקדש נבטי בממשית המאוחרת מילאו את מקומו היכלות ביתיים ומשקופים מעוטרים בסמלים דתיים.

על־פי שרידי הציורים שנתגלו בחצר ובחדרים אחרים אין ספק שהבית כולו עוטר בציורים שונים. אלה שבחצר עשויים היו דגמים גיאומטריים וצמחיים, אולם משאר הציורים לא נותרו אלא שרידים מעטים.

62.jpg ממשית. הבריכה הציבורית (בניין VII) שבה אגרו תושבי ממשית בתקופה הנבטית המאוחרת את המים, לאחר שהתמלאו כל בורות המים בבית, בחצרות, בכיכרות וברחובות. כדי לשמור על המים מהתאדות ומזיהום קורתה הבריכה בקשתות שנשענו על טור האומנות שלאורך שדרת הבריכה.


החדר הקטן והמצויר לא היה אלא חדר־מבוא קטן, שממנו באים אל חדר אחר, שקירותיו עבים ביותר, וכן באים ממנו אל מִגדל־מדריגות – הרביעי בבית זה. אל החדר הקטן נכנסים בפתח נמוך, קשות, שאפשר היה לנעול אותו בכמה מנעולים ובריחים. חדר זה היה מעין ‘חדר־כספות’ של הבית הגדול הזה. נראה שהדברים שערכם היה רב ביותר נשמרו בקומה העליונה שמעל החדר הקטן, שאליה היו באים במִגדל־המדריגות, שנועד לחדר זה לבדו.


לא נודע מדוע בראשית המאה הג' לספירה העבירו את האוצר השמור ביותר של הבית, כד־ארד גדול ובו מטמון של 10,500 דינרים וטֶטְרַדְרַכְמוֹת של כסף, והסתירו אותו מתחת למדריגותיו של מִגדל־המדריגות. בכד גדול זה נשמרו חסכונותיהם של בעלי־הבית שנצברו במשך כמאה ועשרים שנים. אין ספק כי מקום המסתור הזה היה טוב מאין כמוהו, שהרי שָׁם נשמר הכד עד שמצאנו אותו בשנת 1966 בחפירות.

62ב.jpg ממשית. כד במטמון מבניין XII. שהכיל 10,500 מטבעות כסף, מהם 2,000 דינרים והשאר טטרדרכמות, שערכן פי ארבעה מערך הדינר. בעלי הבית החלו בצבירת הכסף בשנת 100 לספירה בקירוב, אולם רובו נטמן בשלהי המאה השניה וברבע הראשון של המאה השלישית לספירה.


62ג.jpg ממשית. המטמון הגדול. חלקו התחתון של כד המטמון נתגלה באתר בתוך קופסת האבן שבו הוטמן. סוד ההשתמרות המצוינת של המטבעות במשך כאלף ושמונה מאות שנים הוא לא רק משום שהמטבעות נעשו כסף אלא גם בשל שיטת ההטמנה. המטבעות נארזו בתוך תבן קצוץ דק ששמש חומר היגרוסקופי שקלט את כל הלחות שחדרה אל מקום ההטמנה בעת גשמי החורף.


אין אנו יודעים מדוע לא הוציאו בעליו או יורשיהם את המטמון ממקום הסתר שלו. אפשר להעלות השערות שונות, אולם המתקבלת ביותר על דעתי היא זו: באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על בית ליקוט־עצמות שגילינו בבית־הקברות הנבטי, שקברו בו פעמיים: בפעם הראשונה במאה הא' לספירה, כאשר נעשה ליקוט־העצמות הראשון, ואחר־כך בעשור השנים הראשון של המאה הד' לספירה, כאשר ערכו ערימה של שבע או שמונה גולגלות וערימה אחרת של עצמות מעל ללוחות הכיסוי של בית־ הליקוט. השימוש בקבר אחד בשתי תקופות רחוקות כל כך מורה על קשר משפחתי ודתי בין שתי קבוצות האנשים האלה. כן סיפרנו על בית־הכיסא המשוכלל שנמצא בבית זה. מִתקן זה, עד כמה שיהיה מתוחכם – אם תפגע אחת המגיפות של המחלות המידבקות שהיו פוגעות בבני־האדם בתקופה העתיקה ביושבי הבית, הרי שכל אלה שהשתמשו בבית־כיסא זה נדונו למוות, שהרי עם כל תחכומו אין הוא הגייני ביותר. כך נראה שאחרי שנת 220 לספירה, כאשר הוטמן המטבע המאוחר ביותר במטמון, פגעה המחלה בבית זה ומי שידעו את סודו מתו במגיפה. במשך זמן ממושך, אולי חמישים שנה ויותר, נותר הבית מוכה המגיפה ריק מיושביו. ואז, בראשית המאה הד' לספירה, החליט מישהו לשוב ולגור בבית. הם נהגו כבוד בעצמות המתים שהיו פזורות מאין קובר, לקטון וקברון בבית־הקברות הנבטי הישן, שעדיין היה בשימוש עד אמצע המאה ד', שאז בחרו הנוצרים תושבי העיר בשדה־קברות חדש, בחלק אחר של העיר. במשך שנים רבות דרכו תושבי הבית החדשים על מדריגות מִגדל־המדריגות, אך לא ידעו עד כמה גדול סכום־הכסף המונח תחת רגליהם.

בבית זה מצאנו עדויות רבות שאמנם נבנה על־ידי נבטים. כותרות עמודי הגַמָה שבחזית האורווה וכן גם כותרות מזוזות הפתח שבו באים אל חצר אגף־המגורים הן כותרות נבטיות טיפוסיות, מן הסוג השכיח בפֶּטְרָה, בחגרה ובכל אתר נבטי. חידוש מקומי היו הדמויות שהחליפו את הזיז, כגון פני־אדם, ראש שור ואַמְפוֹרָה, המעטרים את כותרותיהן של מזוזות־הפתח.

עושרם הרב של בעלי בית זה מצא את ביטויו גם בתשומת־הלב הרבה שהקדישו לעיטור פרטים אדריכליים שונים. אחד המשקופים עוטר בעיטורים שמשמעותם סמלית: דמות סכימאטית של אל העומד בתוך משכן קשוּת, לצִדו מזבח־קרניים, וכן ורדה וזר. ורדות, זרים וכן דמות של דולפין עיטרו את חוליות הקשתות ואת מזוזות פתחי האורווה, ואולי התכוונו שסמלים אלה יגנו עליהם מפני עין הרע ושאר מרעין בישין. תשומת־לב הוקדשה גם לעיטור חוליות עמודי הגַמָה. פניה העגולים של כל חולייה חולקו בפסי שוליים חלקים לארבע גזרות, וכל אחת נסרקה לצורכי עיטור במסרק־מתכת עדין. גם האבנים שמהן נעשו האבוסים באורווה סורקו סירוק נבטי אלכסוני טיפוסי, האופייני אף הוא לאדריכלות הנבטית במיטבה.

63.jpg ממשית. ציורי הקיר מבניין XII. ציור זה, שבו מתוארת דמות של אדם דעיר בתוך מדליון, נעשה על־גבי אבן מרכזית של קשת. בחדר זה צוירו הקירות והקשתות בדמויות מיתולוגיות שונות. ציורים אלה נעשו במאה השניה בידי צייר ששמו שמואל, שחתם את שמו ביוונית בשולי אחד הציורים.


מעניין כי תשומת־לב רבה זו לפרטים אדריכליים קטנים נשתמרה בבית זה גם במאות השנים המאוחרות יותר, וכאשר התיישב כאן באמצע המאה הד' לספירה הבישוף המקומי והפכו לארמונו, הוסיפו לבית משקופים עם סמלים נוצריים, שעשייתם אינה נופלת בדבר ממלאכתם של הפרטים האדריכליים הקדומים יותר. כך הדבר גם בבנייתה של הקתדרלה, שהוקמה בקרבת מקום לבית זה, שגם בבניינה נשתמר העידון של האדריכלות הנבטית.

אלה הם ארבעת הבניינים הנבטיים הפרטיים שנחשפו במַמְשִׁית. מלבדם נחשפו חלקית גם בניינים פרטיים אחרים, אולם אלה אינם מוסיפים דבר על מה שידוע לנו כבר מארבעה אלה.

בקרבת מקום לבית גדול זה שתואר לעיל נחשפו שני מתקנים נבטיים אחרים, שאופיים ציבורי. האחד הוא בית־מרחץ, והאחר בריכה ציבורית גדולה שסיפקה מים למִתקן חשוב זה.

64.jpg ממשית. כותרת נבטית קלאסית מבניין XII. זוהי אחת מארבע כותרות זהות ששנאו את מרפסת הגמה שלפני האורווה. באתרים הנבטיים שממזרח לערבה ובחורן יש אלפי כותרות נבטיות, אולם כולן, חוץ משתיים, הן כותרות אמנה מפוסלות ולא שמשו באדריכלות אלא בקישוט פיסולי של חזיתות קברים. לפיכך שמור לארבע הכותרות של ממשית מקום של כבוד באדריכלות הנבטית.


בית־המרחץ הוא מן הטיפוס הרומי הרגיל, ויש בו מעט מן הסממנים האדריכליים הנבטיים. היו בו חדר־הלבשה (אפודיטריום) גדול למדַי, ובו ספסלי־אבן בנויים לאורך הקירות. החדר היה קטור בחלקו, ובחלקו מקורה בארבע אומנות כבדות המסודרות בריבוע, שהוא סידור נבטי טיפוסי. מדריגות הוליכו מן החדר הזה אל המרחץ הקר (פריגידאריום). בחדר קטן ומרוצף היטב זה יש שני אגנים למים קרים, האחד עגול למחצה, והאחר – מתומן. המתרחצים התרחצו ביחידות, או בשניים שישבו זה ליד זה, על ספסל קטן בנוי אבן, והמים הגיעו עד לצוואריהם. בתחתית האמבט היו צינורות לסילוק המים הלא־נקיים. פתחים אלה היו מחוברים אל מערכת־ניקוז תת־קרקעית, שהוליכה את מי־השפכין אל בריכה שמחוץ לבניין, לשימוש חוזר לצרכים אחרים. ליד המרחץ הקר היה המרחץ הפושר (טפידאריום). היה זה חדר קטן שקירותיו ורצפתו טוחו בטיח לא חדיר למים. המתרחצים היו יושבים או שוכבים על הרצפה. לאחר טבילה קצרה במים הפושרים היו עוברים אל חלקו המהנה ביותר של המרחץ, המרחץ החם (קלדאריום), שהיה לאמיתו של דבר מרחץ זיעה (סודטוריום). בחלק זה היו שלושה תאים, כולם בנויים עמוק מתחת לפני־הקרקע, כדי לשמור על החום. בקצה אחד של המִתקן יש כבשן הבנוי רבדים של לבֵנים שרופות וטיט, ובו מקום לחימום אגני־ארד (למים חמים). תעלה מצופה לבֵנים שרופות הוליכה את החום מן התנור אל שני חדרי המרחץ החם. כל אחד מן החדרים האלה הוסק על־ידי רצפה שהיתה תלויה על קשתות של לבֵנים שרופות וטיט וכן על־ידי מקרנים סביב הקירות עשויי חרס. ארובה גבוהה, בנוּיה לבנים וטיט, משכה את החום מן התנור וסילקה את העשן. העשן המתנשא מן הארובה היה ודאי האות לתושבי העיר לבוא ולהינות בבית־המרחץ.

65.jpg ממשית. כותרת אומנה נבטית מבניין XII. רוב הכותרות הנבטיות הקלאסיות חסרות עיטור, ולכן יש חשיבות רבה לממצאים האדריכליים הנבטים שנתגלו בבניין פרטי זה, ראש השור המעטר את הכותרת אינו יחידאי, ודומה לו נתגלה על לוח הקדשה בצפון ערב. לא נודע מה סימל השור בעולם האמונה הנבטי.

לאמיתו של דבר, חשיפתה של הבריכה הציבורית היא שהביאה גם לגילוי בית־המרחץ. עוד לפני שנערכו החפירות בלט מעל־פני הקרקע אחד הקירות של בריכה גדולה זו. כאשר ראיתי לראשונה קיר זה, שהיה בנוי אבני־גזית יפות להפליא, הייתי בטוח כי הקיר שייך למקדש – בניין שחיפשנו אותו זמן רב. אולם כבר בראשית החפירות הסתבר כי לא היה זה מקדש אלא בריכה ציבורית, שמידותיה 18 מטרים x 10 מטרים ושלושה מטרים עומקה, תכולתה 500 מטרים מעוקבים מים. בקצה אחד של הבריכה, מעט מעליה, יש תא קטן שאליו היו מביאים את המים מבריכות שבוואדי. בתא זה היה הסחף שוקע לפני שהיו המים נשפכים אל הבריכה. בריכה גדולה זו היתה מקורה כולה בגג שנשען על קשתות שנמתחו מן הקירות הארוכים אל אומנות כבדות מאוד לאורך אמצע הבריכה. בקיר שמול התא ירדה מערכת־מדריגות אל קרקעית הבריכה, כדי לשאוב את שארית המים ולנקות את הבריכה מן הסחף שהצטבר בה. לבית־המרחץ הגיעו המים בתעלה צרה.

66.jpg האמנות הנבטית בממשית. עיקר היופי שבאדריכלות הנבטית של ממשית הוא בטיב הבנייה ובדיוקה. לבד מזאת נזקקו הנבטים שישבו כאן אך מעט לאמנות עיטורית. פה ושם גולפו פני הכותרות הנבטיות והוספו להן עיטורים שאינם מתחום האדריכלות הטהורה, המשקופים ואבני הקשת אף הם עוטרו בחסכנות רבה. יוצא מכלל זה בניין XII, שלעיטורו נזקקו הנבטים לסמלים שונים. דג זה, ואולי היה זה דולפין שהיה חביב ביותר על הנבטים, עיטר את אחת מאבני הקשת.



קיומו של בית־מרחץ במַמְשִׁית, וכן גם בערים האחרות בנגב, התמיה חוקרים רבים של האיזור. לאמיתו של דבר הרי שמוסד הגייני וחברתי חשוב זה חסכני ביותר במים. כדי להזין את המרחצאות הקרים והפושרים לא היה צורך ביותר מאשר מטר מעוקב אחד של מים, וספק אם החליפו את המים לעתים קרובות, אולי פעם אחת בשבוע. חסכוני עוד יותר היה המרחץ החם, שהושתת בעיקרו על אוויר חם בתוספת מעט מים רותחים שהיו יוצקים על הרצפה המלוהטת, כדי להרבות את הלחוץ במרחץ. כך הספיקה הבריכה שהכילה 500 מטרים מעוקבים של מים לא רק לצורכי המרחץ, אלא גם לצרכים אחרים (במַמְשִׁית יש עקבות של בית־מרחץ אחר, שלא נחקר).

הבניין האחרון שנתאר בממשית הוא השוק. הוא נמצא בקרבת ביתו של מְגדל הסוסים הגדול, שתואר קודם־לכן. עיקרו – שני רחובות צרים וארוכים, שלאורכם ערוכות שלוש שורות של חנויות. בניין זה נחפר אך מעט.

למרבה הצער לא נחפרו בתי־מגורים בערים האחרות שבממלכת הנבטים. בסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות של המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים בכפרים רבים ובערים רבות בחורן ובאזורים הסמוכים לו נתגלו בתי־מגורים רבים, שחלקם משמש עדיין את התושבים. בתים אלה לא נחפרו והם שייכים רובם ככולם למאות הב' והג' לספירה. כבר הזכרנו לעיל שאבן־הבנייה היחידה באיזור זה היתה הבזלת. היעדר עץ לקירוי הכתיב את הצורך בשימוש בקשת ובלוח־האבן. הבזלת היא אבן קשה ועמידה, ולפיכך היו מקרים חדרים קטנים בלוחות ארוכים של בזלת שהיו מונחים על זיזים בולטים מן הקירות. הבתים הפרטיים בחורן היו עשויים בדרך־כלל יחידות ובכל אחת מהן שני אולמות גדולים מקורים בקשתות; בכל יחידה היו בדרך־כלל שתי קומות, ולצִדם של האולמות עמדו חדרים קטנים, בעלי ארבע קומות, המתנשאים כמגדלים לצִדי האולמות. העלייה אל חדרי הקומות העליונות נעשתה תמיד במדריגות חיצוניות, דבוקות אל קיר הבית. לעתים היו באולמות שבקומות־הקרקע אורוות ורפתות, ואילו תושבי הבית היו גרים ודאי בקומה העליונה.

בגלל תנאי האקלים העדיפים, לא היו הבתים בחורן סגורים כמו בנגב. לרבים מהם חלונות גדולים, עגולים, מלבניים או קשותים. האדריכלות הפרטית בחורן היתה פחות מעודנת ומתוחכמת מאשר האדריכלות הפרטית בנגב. בניית גזית נדירה היתה למדַי, כי הרבה יתר קשה לסתת אבן זו, ורק מזוזות ומשקופי הדלתות והחלונות עשויים היו גזית. אין אנו מוצאים עיטור אדריכלי בבתים הפרטיים שבחורן.


העיוּר הנבטי

בתולדות ההתיישבות הנבטית יש להבחין שלושה שלבים. בשניים משלבים אלה דנו לעיל: יישובי המאהלים של נודדים ועידן המרכזים הגדולים של תחנות השיירות והמקדשים. לשלב השלישי שייכת התהוותם של מרכזים עירוניים של ממש.

בדברנו על היישובים שמן השלב השני היה עיקר ענייננו בעָבְדַת ובפֶּטְרָה, שהן הדוגמאות המוכרות לנו ביותר, אולם ודאי שלא היו היחידות. העיר גֶרֶשׁ, שהיתה חברה בדֶקַפּוֹלִיס – ברית עשר הערים – שהקים פּוֹמְפֶּיוּס, אין ספק שהיתה ביסודה יישוב נבטי, שהנבטים כינוהו גרשו. העיר החדשה, המקושטת ברחובות־עמודים ובמקדשים מפוארים, נבנתה בעיקר במאה הב' ובמאה ה' לספירה, אולם ביסודה היו בה מקדש נבטי צנוע ולידו בית־קברות, מעין פֶּטְרָה בזעיר־אנפין. מעניין לציין שאפילו במסווה של מטרופולין רומית־מזרחית גדולה המשיכה גֶרֶשׁ לקיים את התפקידים הישנים של העיר הנבטית כמרכז דתי. כך תופס היה חלק גדול של העיר במערכת העצומה של מקדש אַרְטֶמִיס, אֵלת העיר, של זבס, שמקדשו שלט על החלק הדרומי־המערבי של העיר, שני תיאטראות בתוך תחומי העיר עצמה ותיאטרון אחד שנועד לפולחני־מים מחוץ לתחומיה. מן הכתובות הרבות אנו למדים על מקדשים אחרים בעיר. שלושת רחובות־העמודים הגדולים, החוצים את העיר מצפון לדרום וממזרח למערב, אינם אלא רחובות שנועדו לתהלוכות, וכל אחד מהם מוליך אל מִתחם מקודש אחר. תכנית עירונית מיוחדת במינה זו לא טושטשה גם בתקופה הבִּיזַנטית, כאשר תפסו כנסיות נוצריות ובית־כנסת יהודי את מקומם של המקדשים. בכל הערים האלה הוקדש מקום מצומצם למדַי לגוף התושבים העירוני, שרובם היו אולי קשורים במִנהלת המקדשים.

67.jpg ממשית. מראה כללי מדרום. ממשית שוכנת בקצהו הדרומי של עמק נרחב המסתיים במצוק הנופל אל נחל ממשית. מדרום וממזרח לנחל מתנשאים הרים הגבוהים ב־150- 200 מטרים מעל לעמק. מבחינה איסטראטגית ואקלימית מן הראוי היה לבחור באחד ההרים האלה לייסוד היישוב, אולם בגלל הקרבה למקור המים היחיד בנחל ממשית נבנה היישוב במקום זה, תמונה זו צולמה בשעת החפירות בממשית בשנים 1965 - 1967 מן המקום שממנו צפה החוקר א' רובינזון בשנת 1838 אל פני ממשית וקבע שאתר זה הרוס עד היסוד, דעה שהחזיקו בה חוקרים רבים מאז.


פִילַדֶלְפְיָה–רמת־עמון אינה שונה הרבה מגֶרֶשׁ. עיקר העיר היה מורכב מאַקְרוֹפּוֹלִיס עצום בממדיו, כמו של שִיעַ הנבטית בחורן, שעליו היו בנויים כמה מקדשים. בשטח הנמוך יותר, על גדות־הנחל, היו בעיר רחוב־עמודים, פוֹרום, תיאטרון ומונומנטים ציבוריים אחרים. על־פני ההר שמעל למרכז אזרחי־דתי פזורים קברים מונומנטאליים רבים, שהיום בנוּיה עליהם העיר החדשה עמאן. גם בעיר זו נותר מקום מועט לאוכלוסייה אזרחית רגילה.

בשני המקרים, של גֶרֶשׁ ושל פִילַדֶלְפְיָה, היתה רוב האוכלוסייה ממוצא נבטי ומשבטי הערבים השכנים האחרים שעליהם אנו יודעים מעט מאוד; אלה הוסיפו לגור במאהלים, משום שבקִרבתן של הערים האלה לא נתגלו שרידים של כפרים ועיירות כלשהם, אשר היו עשויים להשתייך לזו או לזו.

העיר השלישית בערביה היא בָּצְרָה. תכניתה של העיר הנבטית הזו, שפעם שכנה במקומה בָּצְרָה המקראית ולאחר־מכן בירתה של הפרובינקיה ערביה, יש בה שילוב מעניין של העיר הנבטית הטיפוסית הקדומה עם עיר רומית מובהקת. שתי יחידות אלה נפרדות, ושוכנות זו בצד זו. העיר הקדומה, הקטנה יותר, נמצאת במזרח האתר, ואילו חלקה המערבי הגדול יותר הוא העיר החדשה, שייסודה אינו קודם לייסוד הפרוביקיה החדשה. בעיר העתיקה שכנו המקדשים הנבטיים, שעליהם נבנו לאחר זמן מקדשים רומיים, ולאחריהם הכנסיות הבִּיזַנטיות. לעומת זאת לא היו בעיר החדשה מקדשים כשלהם, אלא מוסדות ששירתו במישרין את שלטונות הפרובינקיה ואת מטה הצבא הרומי שישב בעיר.

בעיר העתיקה אין להבחין כלל במערך מסודר של רחובות, ואילו העיר החדשה נבנתה על־פי התכנית הרומית הקבועה של רחוב אורך (קארדו) ורחובות רוחב (דקומאני). בין שתי היחידות הנבדלות האלה חיבר רחוב־עמודים, שהיה לאמיתו של דבר רחוב־תהלוכות שהוליך אל מקדשי העיר הישנה. תכנון עירוני רומי זה הוא יחידאי בכל רחבי ממלכת הנבטים. כך המשיכה העיר הישנה את המסורת הנבטית ואילו העיר החדשה היתה נטע מערבי במזרח.

בתכנון הערים הנבטי חלו שינויים מפליגים בסוף המאה הא' והמאה הב' לספירה, כאשר הפכה ממלכת הנבטים לפרובינקיה רומית. הערים המוכרות לנו טוב יותר מתקופה זו הן מַמְשִׁית בנגב ואֻם א־ג’ימאל – אם הגמלים – בחורן.

המרכזים המנהליים והדתיים הנבטיים הגדולים שמן התקופה הנבטית התיכונה חלפו לבלי שוב. אין ספק כי רוב המרכזים האלה הוסיפו להתקיים גם בתקופה המאוחרת יותר, אולם בתקופה החדשה לא נבנה אף לא מקדש נבטי אחד. הוא הדין בקברים מונומנטאליים גדולים, וקבר א־דיר בפֶּטְרָה, אולי קברו של רבאל השני, אחרון מלכי הנבטים, הוא כנראה הקבר המונומנטאלי האחרון של הנבטים.

הסיבה להפסקת הקמתם של מרכזים ציבוריים גדולים ולהיעלמותם של בנייני־ציבור גדולים מן הנוף העירוני הנבטי החדש מקורה בהפסקת ההכנסות העצומות מן הסחר ההודי־הערבי והסטתו לנתיבים אחרים, הרחק מתחומיה של הממלכה הנבטית, והמעבר למערכת כלכלית חדשה לחלוטין.

ביטול מוסד המלוכה הנבטי לאחר מותו של רבאל השני, התפרקותן של ההתאגדויות המסחריות הגדולות וחיסול הצבא הנבטי – כל אלה חייבו להשאיר את היוזמה בידי קבוצות קטנות של אזרחים שאורגנו אולי באחוות קטנות על בסיס חברתי או דתי, שעדוּת להן אנו מוצאים בכתובות מעָבְדַת מן התקופה הנבטית המאוחרת. ייתכן שבתקופה זו התחדשו גם הקשרים השבטיים, שנשכחו זה מכבר.

שאומנם כך הדבר נוכל לראות בבירור בתכנית העירונית של אֻם־ג’ימאל בחורן ושל מַמְשִׁית בנגב.

68.jpg

ממשית. תוכנית העיר. העיר שבתחומי החומות משתרעת על 40 דונם בקירוב תחילה היתה ממשית עיירה פרוזה, על פני חורבות של עיר מן התקופה הנבטית התיכונה נבנו בשנת 100 לספירה בתי מידות, שקצתם נחפרו. בחלק המערבי של העיר שוכנים הבתים הנבטיים I, הוא הארמון II – המגדל המנהלי ו- XI - ביתו של מגדל סוסים. בחלקה המזרחי של העיר מצוי בניין XII הוא ביתו של בעל האורווה הגדולה, לידו בניין IV, השוק, ומבנים V ו VII, הבריכה הציבורית ובית המרחץ האחרונים נבנו על שרידי בתים נבטיים קדומים יותר. החומה נבנתה בשנת 300 לספירה בקירוב, ואילו שתי הכנסיות בשוליים הדרומיים של העיר נבנו כחמישים שנים אחר כך. בניין VIII, הוא פונדק השיירות, נבנה במרחק מה צפונית מערבית לבתי המגורים.


מַמְשִׁית הנבטית המאוחרת השתרעה על שטח של כארבעים דונם. בגלל קרבתה אל נחל מַמְשִׁית, שהוא מקור־המים היחיד של העיר, נבנתה העיר על גדות־הנחל ולא על אחד ההרים המתנשאים גבוה מעל לוואדי מדרום וממזרח, שהיו מתאימים יותר לבניית העיר מבחינת אקלימם ומבחינה איסטראטגית. בשטח קטן זה היו פזורים בתיהם של תושבי מַמְשִׁית. גודל הבתים נע בין 500 מטרים רבועים לבית הקטן ביותר ועד ל־2,000 מטרים רבועים, שהוא הבית הפרטי הגדול ביותר שנחשף במַמְשִׁית. הגודל הממוצע של הבתים הפרטיים הגיע לכדי 1,000 מטרים רבועים. אם נפחית מן העיר את האזורים הציבוריים, כגון הכיכרות והרחובות הרחבים, לא יהיה מקום בשטח זה יותר מאשר לעשרים או לעשרים וחמישה בתים. בדרך־כלל עמדו הבתים מופרשים לעצמם, מנותקים מבתי שכניהם, מוקפים רחובות רחבים שחלקם היה ללא־מוצא. רק בתים מעטים נבנו גב אל גב. אין להבחין בתכנון כלשהו במערך העירוי של מַמְשִׁית, ואין להבחין ביחס כלשהו בין בית אחד לבין משנהו. ערוץ טבעי החוצה את העיר מצפון לדרום שימש מעין רחוב ראשי וחילק את השטח לשני חלקים לא־שווים – גדול יותר במזרח, וקטן במערב. שאר הרחובות, גם אם היו רחבים ביותר, שימשו למעשה רק מרחבים פתוחים בין היחידות השונות. הגודל הלא־רגיל של יחידות־המגורים, מרווחותן והמרחקים הגדולים ביניהן מעטים כמותם בעולם הרומי. נראה שמרווחות זו פצתה את הנבטים על נטישת המאהלים, שלהם היו רגילים במשך מאות שנים. אין לשפוט את מַמְשִׁית על־פי התקנים המערביים הרגילים. לאמיתו של דבר, מַמְשִׁית היא תרגומם לאבן של האוהלים שהנבטים ישבו בהם עד ימי דור אחד או שניים קודם־לכן.

האוהל הבדווי, העשוי צמר עיזים ואין ספק שאוהלי הנבטים היו עשויים כך, גדול, מרווח, מאוורר היטב, הרווח בין האוהלים גדול וכל משפחה תופסת שטח מוגדר היטב; במאהל יש מקום קבוע לאוהל־האורחים והבדלה ברורה בין מדור־הגברים ומדור־הנשים – כל אלה הם מסממניו של המאהל הבדווי הטיפוסי. השינויים התכופים במקום המאהל אין מקורם בהכרח מן הערגה של הבדווי לנדוד, אלא מסיבות מעשיות יותר, כגון צרכים הגייניים. לאחר זיהומו של מקום אחד על־ידי זבל של בעלי־החיים וכיוצא בהם, אין אלא לנטוש את המקום הישן ולנדוד אל עברה האחר של הגבעה.

נראה כי אין דרך אחרת שבה אפשר להסביר את דרך התכנון העירוני הנבטי של מַמְשִׁית. הבנייה הציבורית כאן הוגבלה למזער הכרחי. מגדל אחד הספיק לשכן את כוח המשטרה המקומי או את היחידה הצבאית הרומית הקטנה ששמרה על העיר המבודדת ביותר בנגב המרכזי. מגדל אחר שמר על הירידה אל הוואדי, שבו היו מקורות־המים ומגדלים קטנים נבנו בקרבתם של שלושת סכרי־האגירה, שהיו לאמיתו של דבר מפעל הבנייה הציבורי הגדול ביותר. הבניין שהגדרנו אותו כארמון היה אולי ביתו של נציג השלטונות, אולם אפשר גם שהיה ביתו של אזרח עשיר, שקיים את הקשרים עם רוכשי סוסי־המירוץ שהעיר גידלה ודאג גם לרכישתם של המצרכים הדרושים לתושביה. הבריכה הציבורית הגדולה ייתכן שהיתה אחד ממפעלי־הבנייה הציבוריים, אולם בית־המרחץ שלידה היה שייך אולי לאחד מתושבי העיר, שהיה מפעילו ומתפרנס ממנו. מַמְשִׁית הנבטית המאוחרת שונה מאוד מעָבְדַת הנבטית התיכונה, שבנופה העירוני שלטו המקדש המפואר, מחנה־הצבא הגדול וגדרות־הגמלים עצומות המידה.

אֻם א־ג’ימאל בחורן היא דגם מוגדל של מַמְשִׁית. העיר הצפונית הזו השתרעה על שטח של 120 דונם, בקירוב. בראשית המאה העשרים נסקרו שם עשרים בתים; אולם מספר הבתים הגיע לכדי ארבעים בקירוב. מתוך הנחה שגודל הבתים באֻם א־ג’ימאל היה דומה לזה שבמַמְשִׁית, היו מעט יותר בתים אם היו קטנים יותר. כמו במַמְשִׁית היו בתי התושבים באֻם א־ג’ימאל פזורים ללא סדר על־פני כל שטח העיר, ומערך הרחובות בולט עוד פחות מאשר בעיר הנגבית. מפעלי־הבנייה הציבוריים היחידים שעלה בידי המשלחת הארכיאולוגית של אוניברסיטת פרינסטון לגלות היו אמת־המים והבריכות הציבוריות שהיו פזורות בכל שטח העיר. שהיתה זו אמנם תכנית העיר המקורית של אֻם א־ג’ימאל מסתבר גם מתולדותיה המאוחרות יותר. למן אמצע המאה הד' לספירה ועד למאות הו’־הז' נבנו כאן לא פחות משלוש־עשרה כנסיות נוצריות. בהיעדר אַקְרוֹפּוֹלִיס טבעי (לפי שהעיר יושבת במישור) ובהיעדר שטח דתי מקודש מדורות עברו, פוזרו גם הכנסיות על־פני העיר כולה, כדי לנצל כל חלקת־אדמה פנויה. גם תופעה זו מנוגדת למצב בגֶרֶשׁ, בבָּצְרָה או בעָבְדַת, שבכולן ירשה הכנסייה הנוצרית את האדמות הציבוריות שעליהן עמדו תחילה המקדשים הנבטיים והרומיים. כך דמתה אֻם א־ג’ימאל כמַמְשִׁית למאהל גדול, שבו לקח כל אזרח את מידת האדמה הדרושה לצרכיו, בלי שיהיה בהן תכנון כולל.

המצב באתרים נבטיים אחרים אינו מוכּר לנו כפי שהוא מוכּר בשתי ערים אלה. בעָבְדַת השתמשו במאה הב' במקדש הישן, כי היה זה רק באמצע המאה הג' לספירה שבניין זה נבנה מחדש והוקדש לאלים חדשים, זבס של עָבְדַת ואַפְרוֹדיטִי, יורשיהם של דושרא ואלת. מכל מקום, במשך המאה הב' לספירה לא הוקמו מבנים ציבוריים חדשים באַקְרוֹפּוֹלִיס. מחנה־הצבא הנבטי היה הרוס כנראה כבר באותה עת ואילו בית־היוצר הנבטי חדל כבר זה מכבר לייצר כלי־חרס. שתי כתובות נבטיות מימי רבאל השני שנתגלו בשטח הפתוח שממזרח לאַקְרוֹפּוֹלִיס, העידו כי חווה חקלאית נבנתה שָׁם בשלהי המאה הא‘. לעומת זאת, אנו עֵדים לפעילות של בנייה גדולה מאוד בשתי עשרות השנים האחרונות של המאה הא’ לספירה בשטחים שמסביב לעיר. רק בחפירות של שנת 1976 עלה בידינו לגלות את מקומו של רובע־מגורים נבטי מן המאות הב’־הג' לספירה. רובע זה מרוחק מן האַקְרוֹפּוֹלִיס, על מדרון ההר, שבו פרחה לאחר זמן העיר הבִּיזַנטית.


69.jpg עבדת. תוכנית העיר כפי ששורטטה בשנת 1904 בידי האבות הדומיניקנים מירושלים.

עוד פחות מזה אנו יודעים על גורלה של שִׁבְטָה באותם ימים. גם בעיר זו אין תכנון עירוני בולט, ורק שתי האורוות מן הטיפוס של מַמְשִׁית שנתגלו פה מעידות על קיומה של עיר נבטית בתקופה הנבטית המאוחרת.

תחילתה של החקלאות

מבחינה גיאוגראפית הנגב הוא איזור לעצמו, שבו יש תנאים אקלימיים מיוחדים. בארץ־ישראל הקטנה יש שלושה אזורים גיאוגראפיים שונים, וכל אחד מהם הוא חלק מיחידה גדולה הרבה יותר. כך שייך צפון־הארץ לרצועה הים־תיכונית, שאופייניים לה חורפים גשומים וממוזגים וקיץ יבש. הכמות הממוצעת של המשקעים באיזור זה מגיעה לכדי 500 עד 900 מילימטרים לשנה. הזית הוא העץ האופייני לכאן. צפון־הנגב גובל באיזור הים־תיכוני בצפון וברצועת המדבריות בדרום, ואילו הוא־עצמו שייך לרצועת הערבות האסיאניות האיראנו־טוראנִיות, שכמות המִשקעים הממוצעת בה היא 200 – 300 מילימטרים בשנה. דרומית לאיזור זה משתרעת הרצועה הענקית של המדבריות, הערבית – הסהרית, שבה אין הגשם יורד בקביעות ולכן אין למדוד אותו בממוצעים שנתיים.

לנגב המרכזי, השייך מבחינה טיפולוגית לרצועת המדבריות, יש סגולות מיוחדות והוא יוצא מן הכלל. רצועת המדבריות מצטיינת בדיונות ענקיות, ואילו בנגב המרכזי הן נמצאות רק בחלקו הצפוני. רוב הנגב הוא רמה סלעית, המבותרת על־ידי נחלים ועמקים רחבים, המכוסים אדמת לס פורייה. לאמיתו של דבר, איזור זה הוא המשכם של החלק הצפוני והחלק המרכזי של חצי־האי סינַי. אולם שלא כמו רצועת המדבריות, יש בנגב כמות ממוצעת של 100 מילימטרים גשם לשנה. כמות קטנה יחסית זו של מִשקעים היא שאִפשרה לנבטים ליצור מעשה־פלא במדבר.

במדבריות ערב וסִינַי, שבהם יורדים הגשמים לעתים לא מזומנות, לא היו המים גורם מכריע. די היה בגשם חזק אחד כדי למלא את בורות־המים, ולאַפשר קיום בטוח של תנועת השיירות במשך שנה שלימה, ואפילו שנתיים, אם יאכזב המטר בשנה אחת, בתנאי שבורות־המים יהיו גדולים דיים. אולם, איזור מעין זה אינו מאַפשר בדרך־כלל קיומה של חקלאות. שהרי לא די שהשדות יקבלו כמות מים מספקת לנביטת הזרע, אלא שדרושים גם גשמים אחרים, בפרקי־זמן קצובים פחות או יותר, שיאַפשרו את הגידול וההשתבלות. ללא מלקוש טוב בסוף החורף אי־אפשר לזרוע את תבואות־הקיץ, שאף אותן זורעים הבדווים. עצי־פרי יכולים לעמוד בחלוקה פחות סדירה של גשמים, אולם גם אלה לא ייצרו פרי עסיסי אם לא ירדו גשמים במשך כל עונת־הגשמים.

כמות של 100 מילימטרים גשם בשנה אינה מספיקה כלל אלא לגידולם של שיחי המדבר, עצים מעטים הגדלים במקומות שבהם נקווים מי־גשם רבים יותר, ומעט עשב המכסה את העמקים ואת מדרונות־ההרים במעטה דליל של ירק בראשית האביב וקמל עם בוא החמסינים הראשונים. גם הפרחים הטבעיים, המכסים את העמקים בשנים מסוּימות במרבד יפיפה, אינם צצים בכל שנה.

בשנת 1943, כאשר זרעתי עם קבוצת חלוצים שטח שגודלו חמש־מאות דונמים של שעורה באדמות קיבוץ רביבים שנוסד באותה שנה בנגב המרכזי, לא זכינו לקצור – ולאמיתו של דבר לתלוש – אלא פחות ממה שזרענו. כשהתבואה היתה עדיין בשדה נהגנו להתלוצץ במרירות כי היא מגיעה עד לגובה האוזניים, כאשר אדם עומד על ראשו… באותה שנה סמכנו על הגשמים שירוו את השדות, ולכן ניסינו בשנים הבאות לחקות את מעשי הקדמונים ובנינו סכר גדול בוואדי, היטינו את המים בתעלה ארוכה אל בריכות גדולות שחפרנו בקרקע ומהן השקינו את השדות. אולם גם כך לא הצלחנו, והיום גדלים ברביבים אפרסקים ופירות אחרים המושקים במים המובאים מן הצפון הרחוק בצינורות.

אמצאתם של האגרונומים הנבטים פשוטה ביותר. נסיונם הממושך לימד אותם כי דבר לא יצמח באדמה זו אם יסמכו רק על הגשם היורד על השדות. לכן הם הניחו כי מה שטוב לאגירת מים אל תוך בורות ובריכות, עשוי להיות טוב גם לחקלאות. לפיכך, לא אגרו את מי־הגשמים בבורות אלא הוליכו בתעלות את מה שאספו במדרונות אל חלקות השדה.

תחילה בחרו כנראה בעמקים צרים. לרוחב העמק בנו חקלאים קדומים אלה קירות של אבן; כדי להזין את הטראסות שנוצרו במי־גשמים בנו תעלות על המדרונות שבכל צד של העמק, וכל תעלה או שתיים היו מזינות חלקת־שדה קטנה ודאגו להרוותה. תעלות אלה לא רק שהביאו מים, אלא השקיעו גם את הסחף הדק שבו היה מעורב זבל בעלי־החיים הרועים במדרון, והוסיפו לפוריות הטבעית של הלס. בחלוף הזמן, ועם ריבוי הניסיון, סכרו החקלאים ועיבדו עמקים גדולים יותר.

התמונה שתיארתי כאן אידיאית במקצת. אני עצמי לא עסקתי בחקר החקלאות העתיקה, ואילו מחקריו של פרופסור מיכאל אבנארי וחבריו עניינם היה יותר בהיבטים הטכנולוגיים של החקלאות העתיקה מאשר בהיבטים הכרונולוגיים שלה.

מכל מקום, ברור כי מהפכה חקלאית נבטית זו התרחשה בעשרות השנים האחרונות של המאה הא' לספירה. לעניין זה יש בידינו עדותם של שישה מזבחות־נסך גדולים, שניים מהם נמצאו שבורים על האקרופוליס של עָבְדַת ששָׁם נמצאו במילוי חצר המצודה שנבנתה במאה הד' לספירה. זוג אחר של מזבחות כאלה נתגלה בעמק המרוחק שני קילומטרים דרומית לעָבְדַת, בחורבותיו של בית־חווה נבטי. הזוג השלישי של מזבחות־הנסך נמצא בחווה אחרת, במרחק של כשישה קילומטרים מן העיר. כאשר פענחתי לראשונה את הכתובות החקוקות על דפנות המזבחות, סברתי כי מסופר בהן על סכרים שנבנו על־ידי אחווֹת שבטיות מסוימות שבראשן עמד אדם כלשהו. על־פי הכתובות, התרחש המאורע הזה בין השנה הי“ח והשנה הכ”ח למלכותו של רבאל השני, 88־87 עד 98־97 לספירה. מאז פענחתי את הכתובות האלה קמו עוררין על קריאת המלה ‘סכר’, ופרופסור אייזפלד, חוקר מובהק של הלשונות השמיות, קרא ‘מדדא’ במקום ‘סכרא’ והסביר כי מיכלי־האבן הגדולים, שאני פירשתים כמזבחות, לא היו אלא כלי מידה שמהם חילקו יין בעת חגיגות. עמיתי פרופוסור יוסף נוה, ערער אף הוא על הפענוח שלי והציע לקרוא ‘מדרא’, מלה שאת פירושה אין איש יודע.

החקלאות בנגב התקיימה עד לשנת 700 לספירה, בקירוב. יש לכך עדויות של הפאפירוסים שנתגלו בנִצָּנָה, שרבים מהם עניינם בחקלאות, בחלוקה של אדמות חקלאיות, זכויות על מים, מִסים על אדמה ויבולים וכיצוא באלה. בתקופה מאוחרת זו הגיעה החקלאות בנגב לשיא תִחכומה. הכלכלה החקלאית הושתתה על גידולי־שדה (בעיקר חיטה ושעורה), קטניות ועצי־פרי שונים. בתעודות אלה נזכרים מטעים מעורבים של תאנים וגפנים ולהם כינוי מיוחד. בכמה מן התעודות נזכר גם מסחר בדבלים, אולם לא נתברר אם גידלו את הדבלים בנגב או שמא מקורן באיזור החוף הדרומי. שמות גיאוגראפיים ערביים בנגב המרכזי, כגון ואדי זיאתין, ‘נחל הזיתים’, ואדי רמאמין, ‘נחל הרימונים’, אם חורבה, ‘אֵם החרובה’, שאינם גדלים היום בנגב המרכזי, הם זכר לגידולים אלה בימי קדם. בשרידי סעודות־ההבראה שנתגלו בבית־הקברות הנבטי במַמְשִׁית נמצאו גלעיני זיתים ותמרים. קליפות של רימונים וגלעיני אפרסקים נתגלו באחת הכנסיות של נִצָּנָה. לרשימה זו אפשר להוסיף, ללא ספק, גם ירקות שונים, ובייחוד כאלה המשתמרים עת ארוכה, כגון בצלים ושומים.

החוקרים מעריכים את גודל שטחי העיבוד החקלאי בנגב בתקופה העתיקה בכדי 350,000 דונמים בקירוב. את האדמות האלה עיבדו בשיטות שונות. השיטה הפשוטה ביותר היתה זו של עיבודם של יובלי־הנחלים על־ידי סכירתם בקירות, כנזכר לעיל. לעתים סגרו בגדר כמה יחידות כאלה, שהיו חווה חקלאית אחת. ביתו של האיכר יהיה תמיד בקרבתה של החווה. בחווֹת כאלו נתגלו מזבחות־הנסך הנבטיים בקִרבתה של עָבְדַת. כדי לסַפק מי־השקיה ניצלה כל חווה כזו שטח העולה עשרים עד שלושים פעם על גודלה של חלקת־השדה המעובדת למעשה. כך סיפקו לשדות כמויות מים השוות לכמות המִשקעים היורדת באזורים שבהם היא מגיעה ל־500־300 מילימטרים לשנה. כך יצר החקלאי הנבטי באיזור השחון של הנגב את התנאים של האיזור הערבתי האיראנו־טוראני הגשום יותר.

שיטת העיבוד המתוחכמת יותר היתה זו של מערכות הטיה של הנחלים הראשיים, כגון אלה המצויות באזורי מַמְשִׁית, עָבְדַת ושִׁבְטָה. במַמְשִׁית נסכר ודורג שדה ששטחו מגיע לכדי 100 דונמים בקירוב. השדה הושקה בתעלה גדולה שנבנתה במקום כלשהו בנחל מַמְשִׁית, ובה זרם חלק ממי־השטפונות השוצפים בנחל אל השדות הסכורים. חלוקת המים נעשתה על־ידי זרימת המים מחלקה עליונה אל חלקה נמוכה יותר והצפתן. כמות המים הכללית שקיבלו השדות בשיטה זו היתה קטנה בהרבה מאשר בשיטת העמקים המשניים שתוארה לעיל. פרופסור אבנארי, שחקר מערכת זו בממשית, מבדיל שלושה שלבים בבנייתה של התעלה הראשית, דבר המעיד על כך שהמערכת שימשה במשך שנים רבות. הכמות הקטנה יותר של המים שסופקה למערכת שדות זו מעוררת את בעיית טיב הגידולים החקלאיים שהיו כאן. מַמְשִׁית היתה בתקופה זו (המאה הב' לספירה) מרכז חשוב לגידול סוסים, ולכן ייתכן שבשדות אלה גידלו חציר, הדורש פחות מים משעורה או מחיטה.

במערכות החקלאיות בהר־הנגב קשורות ערימות קטנות של אבנים, על־פי רוב מאבן־צור, הסדורות בשורות ישרות, לעתים על מִדרונות אותם ההרים שמי־הנגר שלהם שימשו להשקיית השדות שבעמקים; אולם לעתים קרובות אין זיקה בין המִדרונות לבין שדות כלשהם והמדרונות המסוקלים כך הם יחידות לעצמן. הבדווים המקומיים מכנים ערימות אלה ‘תולילאת אל־עינב’ או ‘רוג’ום אל־כורום’, היינו, תלוליות־הענבים ורגמי־הכרמים. החוקר הראשון שמסר שמות אלה הוא פאלמר, בשנת 1870.

בספרו ‘מדבר יציאת מצרים’, כתב פאלמר:

המדרונות השחורים, מכוסי אבן־צור, המקיפים את המצודה [היינו, מצפה שִׁבְטָה] מכוסים שורות ארוכות של אבנים, שנגרפו בזהירות יחד ונערמו בערימות קטנות צחיחוֹת. אלה התמיהו אותנו תחילה, אולם אין ספק כי נעשו באורח מלאכותי ונועדו לצורך חקלאי ולפיכך לא יכולנו להעלות על דעתנו אֵלו צמחים גדלו באדמה יבשה וצחיחה כזו. ושוב באה לעזרתנו המסורת הערבית והשם תולילאת אל־עינב, ‘תלוליות־הענבים’ פתר את הקושי. מדרונות שטופי־שמש אם יסַפקו להם מים ומתקנים חקלאיים שהיו ללא ספק ברשותם של תושבי עוג’ה [היינו, נִצָּנָה] יכולים היו להתאים להפליא לגידול של ענבים, ואילו המשטח הצורי המבהיק יקרין את חום־השמש, הערימות תתרנה לגפנים להשתרע עליהם ולמנוע את מגע האשכולות עם הקרקע.

המטרה שלשמה נערמו ערימות אלה עדיין נתונה למחלוקת בין החוקרים, ובמשך עשרות השנים שעברו הציעו החוקרים השונים פתרונות שונים.


69א.jpg שבטה צילום אוויר של מערכת הכנסייה הצפונית, שבטה הקדומה, הנבטית, השוכנת בדרום שטח החרבות, לא נחקרה כמעט, את עיקר חקירותיה הקדישה משלחת קולט האנגלית האמריקנית לעיר שמן התקופה הביזנטית. הבניין הגדול והמרשים ביותר מתקופה זו הוא מערכת הכנסייה והמנזר השוכנת בגבול הצפוני של העיר, המותקנים שנתגלו במנזר מלמדים שהנזירים עסקו בחקלאות שיתופית.


פרופסור אבנארי, שהוא בוטנאי נודע, עשה עבודה חשובה מאוד בחקר הבחינות הטכניות של החקלאות העתיקה בנגב וכתב:

פאלמר שהיה חוקר לשון מובהק והיה בעל עין בוחנת והיה בעל יכולת להביע את תצפיותיו במלים, לא היה מומחה בחקלאות. אחת ממטרות עבודתו של פאלמר בנגב, שבשבילו היווה חלק ממדבר יציאת־מצרים, היתה לקשור שמות מקומות מקומיים ערביים ובדווים לאתרים ומאורעות מקראיים. הפירוש שנתן לתפקידן של ערימות האבנים היה מבוסס על המידע שקיבל מאת מורי הדרך הבדווים שלו. נסיוננו שלנו הורה לנו כי הבדווי אינו ממציא גאון ואין הוא חקלאי מחונן, ואת הפירוש הבדווי של ערימות האבנים כאילו היו ‘תלוליות גפנים’ יש לדחות מיד כי לכך אין כל עדות מסייעת. הקשר שבין הערימות לבין גידול ענבים הוליך מאז שולל חוקרים רבים.


69ב.jpg שבטה, חקלאות עתיקה. על־ידי סכירת כל העמקים בסכרים קטנים מנעו החקלאים הקדומים את סחיפת הקרקע. תמונה זו, שבה נראית אחת החוות הקטנות, מדגימה את המלחמה שבין מעשי האדם לבין איתני הטבע המבקשים להשיב את האיזור לקדמותו.


פרופסור אבנארי חרץ פסק־דין אכזרי מאוד על פאלמר ועל מורי־הדרך הבדווים שלו. לאמיתו של דבר, כשם שאנו חבים תודה לבדווים על שמירת שמות־מקומות עתיקים רבים בנגב, כן אנו חבים להם על מידע רב שעניינו בחיים של הערים העתיקות. קשה מאוד לכלול את בדוויי המאה הי"ט בין החקלאים, ולבד מכך שחרשו את הטראסות העתיקות במחרשה שאינה משוכללת הרבה יותר מאשר אֵת־החפירה הפרהיסטורית, זרקו את הזרעים באדמה וציפו לברכתו של אללה, לא פעלו הבדווים הרבה בשטח זה. אם כך הדבר, הרי שאין לצפות מן הבדווי שימציא שמות גיאוגראפיים שיהיו קשורים בחקלאות, כגון אלה הקשורים בחרובים, ברימונים ובזיתים. סגולה אחת של הבדווים אין לזלזל בה, והיא הזיכרון המצוּין למסורות שבעל־פה. אין דמיון בדווי שיהיה חשוד בניסיון להמציא דבר כלשהו הקשור בחקלאות, וכמו שמות המקומות ששמרו הבדווים כך גם השמות האלה הקשורים בחקלאות מן ההכרח שבאו מדורות קודמים, מדור לדור; שהרי הבדווי הנודד הוא היסוד האתני הקבוע ביותר במדבר, ואילו תושב־הקבע לא היה אלא תושב־ארעי בנגב.

אבנארי העלה סברה כי על־ידי חשיפתם של המִדרונות ממעטה הצור שכיסה אותם הוחשה זרימת מי־הגשמים אל השדות שלמרגלותיהם.

תיאוריה אחרת להסברת התופעה הזו הציע הפרופסור יהודה קידר. לדעתו, נחשפו המִדרונות לא כדי להחיש את נגר המים, אלא דווקא כדי להחיש את סחיפת הקרקע והשקעתה אל השדות, שהיו זקוקים לקרקע עשירה זו.

היתה זו התיאוריה השלישית, זו של פרופסור פיליפ מאירסון, שכלל את התיאוריה הישנה של פאלמר, אשר קשרה ערימות אלה בגידול גפנים.

אני־עצמי מאמין במסורות שמסרון הבדווים. לדעתי, יש רק דרך אחת כדי להיווכח בנכונותה או באי־נכונותה של תיאוריה זו (את שתי האחרות אין להוכיח כלל בדרך מעשית): על־ידי חפירה ארכיאולוגית. סבורני כי הערימות האלה נוצרו כפי שאתאר להלן: כדי לטעת גפן יש לחפור בור גדול למדַי, ולכן הוציאו את האדמה המעורבת בחלוקי צור, שאינם יפים ליונקות העדינות של הגפן הצעירה, והניחו אותן בצד. לאחר־מכן מילאו את הבור באדמה נקייה ובזבל רב. כך נוצרו הערימות הרבות של אבני־הצור הסדורות בשורות ארוכות. אם נכונה השערה זו הרי שאת עקבות בורות הגפנים יש לחפש בין שורות התלוליות, בור בין כל שתי תלוליות. חפירה שתיעשה בזהירות הדרושה תאַפשר להבחין בקלות רבה בין האדמה שנחפרה פעם לבין קרקע הבתולה שמסביב. במעט מזל אפשר יהיה למצוא גם שרידים של שורשי גפנים.

אין ספק שגידול גפנים היה אחד המרכיבים החשובים ביותר של הכלכלה החקלאית בנגב. בעָבְדַת נתגלו חמש גתות־יין משוכללות ביותר ושני יקבים; שתי גתות נחשפו בשִׁבְטָה, אולם בתצלומי־האוויר נראים עקבותיהן של גתות אחרות. גת משוכללת ביותר נתגלתה בסביבתה של חֲלוּצָה. בנִצָָּנה יש בידינו עדויות מן הפאפירוסים על החשיבות הרבה של גידול הגפן.

מציאותן של גתות משוכללות בשלוש מערי הנגב משמען אינה לשתי פנים ומתבררת החשיבות הרבה של תעשיית היין בערים אלה. תעודה רומית משנת 350 לספירה בקירוב משבחת את היינות המצוּינים של אשקלון ושל עזה שיוצאו למרחוק. אפשר שיינות אלה, שהשתמשו בשמות המסחריים של עזה ואשקלון, הם שיוצרו בנגב ויוצאו מאותם נמלים.

נראה הדבר שבנגב היו תנאים מצוינים לגידול גפן היין, ובייחוד הגפן שממנה עשו יינות יבשים, שהיה להם ביקוש רב בעולם העתיק. מספרם הרב של הלילות בחורף שבהם יורדת הטמפרטורה לערכים נמוכים – לעתים מתחת לנקודת הקיפאון – והקרינה הרבה של השמש באביב ובקיץ – שבהם מתמלאת הגפן עסיס וסוכר – השתלבו ביצירת יין יבש מאיכות מעולה, שהיתה עשויה לכסות במחירה את ההוצאות היתרות הנובעות מגידול גפנים במדבר.

במשך שנות עבודתי בנגב נמנעתי מלייחס מתקנים ותופעות חקלאיים לתקופה זו או אחרת. פרופסור אבנארי וחבריו העדיפו לדבר על ‘חקלאות נבטית’, אולם לאמיתו של דבר עשו מעט מאוד כדי לחקור את ההיבט הכרונולוגי של חקלאות זו. עד לעצם הימים האלה לא נעשה ניסיון רציני כלשהו כדי לחקור את החקלאות העתיקה באיזור זה מבחינותיה הכרונולוגיות, ועד אשר תיעשה עבודה זו, אין אנו יכולים אלא לדבר במונחים כלליים בלבד.

אולם שתי עובדות אין לערער עליהן: (א) הנבטים הם־הם שהחלו לפַתח את החקלאות בנגב בקנה־מידה גדול ובשיטות שאפשר לכנותן ‘מדעיות’; (ב) גידול גפן היין בנגב הוא השלב המתקדם והמאוחר ביותר בהתפתחות זו, והוא ההתגלמות של ההתרחקות מחיי נדודים ומדת שאסרה על שתיית יין.


 

חלק ד: לידה מחדש


גידול סוסים: בסיס כלכלי חדש

העדויות על גידול סוסים נבטי באו טיפין טִיפין. תחילה נתגלו שברי צלמיות של סוסים בין צלמיות של בעלי־חיים אחרים, בעיקר גמלים, בעָבְדַת, בפֶּטְרָה ובאתרים נבטיים אחרים. לאחר־מכן נתגלתה חרותת יפיפיה של סוסה וסייח, שנחרתה בכלי חד על־גבי טיח קירו של בית שבנו הנבטים בשנים האחרונות של המאה הג' לספירה. מי שחרת את הבהמות מלאות החן האלה בקי היה בכל אורחות חיי הסוס. סוסים נתגלו גם בחרותות נבטיות מן המאות הב' והג' לספירה על סלעי דרום־סִינַי. לשונה של אחת הכתובות האלה היא: ‘אלה הסוסים אשר הוקדשו…’. כאשר הוקדשו סוסים אלה לאלים כבר היה הסוס מצוי בשפע אצל הנבטים, כי במאות השנים שלפני־כן הם נהגו להקדיש לאליהם גמלים. אולם לכל התגליות המעטות והמבודדות האלה הוקדשה תשומת־לב מעטה בלבד.

בשנת 1965 נתגלו האורוות הראשונות במַמְשִׁית. בניין זה היה דמוי באסיליקה, ובו מרחב מרכזי גדול, שבו נשמרו המִספוא, הקש, הרתמות וכלים אחרים לגידול סוסים. מכל צד של האולם המרכזי הזה היו מרחבים צרים יותר וארוכים, שבהם עמדו הסוסים. האורווה הקטנה יותר, במערב־העיר, אכלסה ברווחה שישה־עשר סוסים. המרחב המרכזי של אורווה זו קורה בארבע קשתות ובלוחות־האבן הרגילים. לעומתו, היה האולם המרכזי של האורווה הגדולה גדול מכדי לקרותו בדרך זו, ולכן הותקנו מרפסות תלויות על קשתות רק לאורך שניים מקירות־האולם. כל מרפסת נשענה על קשת כפולה שנמתחה מאומנה כבדה אל קירות האורוות עצמן. רק אחת משתי האומנות האלה השתמרה. דרך מרפסות אלה אפשר היה לעבור מגג אורווה אחת אל גג חברתה. על־גבי הגגות האלה הוצבו אולי סטָווים מקורים, שבהם ישבו קוני הסוסים והתבוננו בבהמות היפיפיות השועטות למטה.


70.jpg

סינַי. ואדי מוכתב. באחת הכתובות כתוב: ‘דנא סוסיא די עבד שעדאלהי בר אעלא’, זה הסוס אשר עשה (צייר) שעדאלהי בן אעלא. כאשר נחרטה חרוטב זו במאה השניה או במאה השלישית לספירה כבר היה הסוס, שגדל באורוות שבערי הנגב, בן בית אצל הנבטים.

בכל אחד מקירות האורווה היה פתח קשות וגבוה, שדרכו הובאו הסוסים אל האורווה או הוצאו ממנה. שאר הקיר נעשה מסד בנוי אבנים גדולות, ועליו הוצבו האבוסים. כל אבוס נעשה משתי אבנים, חצובות בחלקן הפנימי בדמות חצי מעגל, ושימשו מיכל למזון. כל אחד מן האבוסים האלה קורה בחלון מקורה בקמרון, שמזוזותיו נשענו על המסד. במזוזות של החלונות הותקנו נקבים לשבכת הברזל, כדי למנוע מן הסוסים אכילה לא־מבוקרת של המספוא (אכילה יתירה של גרעיני שעורה עשוּיה להיות הרת־אסון לחיות עדינות אלה). הסוסים נאסרו ברצועת־עור אל טבעת שנוקבה בפינות המזוזה או אל מוט־ברזל שנקבע בצִדי החלון, מעל האבוס. רצועות־העור שבהן נאסרו הסוסים הותירו את עקבותיהן בתוך הטבעות המלוטשות, ויש טבעות שנשברו בידי סוסים עצבניים או רגישים רגישות יתר. גם האולמות הצרים שבהם עמדו הסוסים קורו בקשתות.

71.jpg

עָבְדַת. פסלון של סוס, עשוי חומר. פסלון זה הוא מן המאה הראשונה לספירה ודומים לו נתגלו גם באתרים נבטיים אחרים. הסוס הוא תופעה חדשה באמנות הנבטים במאה הראשונה, אולם למן סוף אותה מאה יהיה לנבטים חלק רב בטיפוח הסוס הערבי, ומאותה עת תרבה גם ההזדקקות לסוס באמנות. יש עדויות לכך שנהגו להקריב גם סוסים לאלים.

הבנאים הקימו את האורוות האלה על־פי תכנית קבועה וידועה היטב, שבה נקבעו במדוּיק כל הפרטים והמידות. כך מעטים ההבדלים בין האורוות שנתגלו באתרים השונים בנגב, ואלה מקורם בעיקר בהבדלים של טיב האבן, השונה בכל אתר ואתר.

כאשר חפרתי את האורוות במַמְשִׁית יכולתי למצוא להן מקבילות בחורן. האורוות בחורן נבנו בזלת קשה, ולפיכך לא היה צורך לקרות את האבוסים בקמרונות, ולכן צורתם רבועה והם חסרים את העידון של האורוות שבנגב המרכזי; לבד מזאת הדמיון ביניהם מפתיע.

כאשר חפרתי בחֲלוּצָה בשנת 1973 יצאתי עם קבוצה של תלמידים לסייר בשִׁבְטָה. בחרנו לסייר בחלקו הדרומי של האתר, שבו עשתה משלחת קולט עבודה מעטה בלבד. לאפתעתנו, הבחנו בבניין שהמשלחת חשפה רק מעט ממנו באורווה מן הטיפוס של מַמְשִׁית. אורווה זו היתה שונה מאלה של מַמְשִׁית רק בטיבה הירוד של האבן המתפוררת שממנה נבנתה. בביקור שני בשִׁבְטָה מצאנו אורווה אחרת באותו רובע של העיר, שאף היא נחשפה בחלקה בלבד. אורוות אלה לא הבחינו בהן כמעט החופרים, ולא ייחסו להן ודאי כל חשיבות.

72.jpg עָבְדֵת. חרותות של סוסים, חרותות אלו נתגלו במרום קיר מטויח במגדל שבדרום הרובע הרומי' בעבדת, שנבנה בשנת 294 לספירה. הנבטים החלו בטיפוח הסוס הערבי המשובח בסוף המאה הראשונה לספירה. במשך מאות השנים שלאחר מכן נתאזרח הסוס אצל הנבטים ואלה הכירוהו היטב, כשם שהיטיבו להכיר לפני כן את הגמל, חרותות סוסים רבות מצויות על סלעי דרום סיני, אולם חרותות אלו על טיח יחידות במינן.


כאשר ערכנו עוד עונת־חפירות קצרה בעָבְדַת בקיץ 1976, יצאתי ביום חופשה עם קבוצה קטנה של מתנדבים מאנגליה לביקור בעיר המערות שלא ביקרתי בה שנים רבות. בעוד אנו מתנהלים לאטנו על ערימות־האבנים בקצה הצפוני של חלק זה של העיר, אתר שלא ביקרתי בו כמעט קודם־לכן, לכדה עיני קצה שלא נראה כמעט של קמרון בולט מעט מעל־פני הקרקע. ‘חי אלוהים’, אמרי, ‘זו אורווה!’ היה זה ביום השבת והחלטתי לשוב אל אותו מקום למחרת־היום ועמי אותם מתנדבים שביקשו להיווכח בהתאמתות ההשערה. במשך פחות משעת עבודה חשפנו פתח גבוה קשות ולצִדיו שתי שקתות מקומרות, מן הטיפוס של מַמְשִׁית־שִׁבְטָה. גם האורוות של שִׁבְטָה עָבְדַת הן כנראה מן המאה הב' לספירה, כמו האורוות שנחשפו במַמְשִׁית.

עתה, כשמצויות בידינו האורוות משלושת האתרים האלה, מוצדק לדבר על האורוות כשייכות לטיפוס נגבי. פארן של ארוות אלה, שהן מרכיב חשוב ביותר בביתו של מגדל־הסוסים, ממנו אפשר אולי ללמוד גם על טיבם של הסוסים שטופחו בבניינים אלה. בחורן אנו מוצאים לעתים אורוות שיוחד להן מבנה מיוחד בחווה, אולם לעתים קרובות מהווה האורווה חלק לא־נפרד מחדר־המגורים של בעליה, אשר בשבתו בחדר־המגורים שלו היה צופה במראה הנהדר של ראשי עשר או שתים־עשרה בהמות שערכן לא יסולא בפז כשהן מציצות אליו מבעד לחלונות של האבוסים.


73.jpg ממשית. האורווה בבניין XII, כאשר מתבוננים בעבודות בנייה נבטיות רגילים בדרך כלל לשים לב אל הקירות החיצוניים שנבנו גזית ומעוררים התפעלות. אולם על טיב הבנייה הנבטית אפשר לעמוד בייחוד בבחינת הקירות הפנימיים, העשויים נוויל או אבנים משובבות בפטיש באורח גס. ביסוד הקיר מונחים בדרך־כלל נדבך אחד או שניים העשויים אבנים חסרות צורה וביניהן סדקים רבים – כדי שהמים המצטברים בבית יחלחלו החוצה בלי למוטט את הקירות. פני הקיר הבלתי מסותתים שימשו אפוא בסיס טוב לקליטת שכבות של טיט וטיח שאטמו את פנים החדרים. כך בנו הנבטים בתי מגורים ואורוות, כשם שנהגו גם במקדשיהם בתקופה קדומה יותר.


אין בידינו תעודות כתובות לעניין זה, ולפיכך אין אנו אלא משערים כי את הסוס הערבי המפורסם טיפחו באורוות הנגב והחורן. סוס זה, המטופח עד היום בבריטניה ובארצות אחרות המחשיבות את סוס־המירוץ, היה תמיד חביב בגלל יופיו, קלות־רגליו ומהירותו – כולן תכונות שעשו בהמה זו לנדרשת ביותר בכל שדה־מירוץ המכבד את עצמו. הבדווים העריצו תמיד את הסוס כבן־משפחה שווה־זכויות. מסורת זו ראשיתה בימיו הראשונים של האיסלאם, כאשר הנביא מוחמד רכב על גבו של אל־בורק במסעו אל השמים. אולם דבר זה אירע במאה הז' לספירה.

74.jpg ממשית.בניין XII. האורווה – מראה כללי. חוליות העמודים שנתגלו בעיים באות מסטווים מקורים שנשענו על עמודים. הם נבנו מעל מרחבים הצרים של האורווה, שבהם עמדו הסוסים. בצלם של סטווים אלה ישבו אולי בעלי האורווה ואורחיהם, שבאו להתבונן ולקנות את הבהמות.

תולדותיו של הסוס הערבי אינן ידועות היטב. אולם ודאי הדבר כי מעולם לא היה גזע של סוס ערבי וכי סוסים אלה הם פרי של הכלאת הסוס האסיאני הקטן והחזק עם הסוס האפריקני הגבוה וקל־הרגליים, אולם אין אנו יודעים מתי בדיוק החלו בטיפוח גזע חדש זה. כאשר יצאו מלכי הממלכה האשורית המאוחרת לפשוט במָדַי ובערב, הם הביאו עמם סוסים ממָדַי וגמלים מערב, כפי שאנו רואים בתבליטי ארמונו של אשורבניפל. מתוארים שם ערבים רוכבי־גמלים הנמלטים מפני האשורים הרכובים על סוסים. כאשר סיפר הרודוטוס מאתיים שנה אחר־כך על הצבא הפרסי, הוא כתב:

למָדים היה אותו נשק כמו שהיה להם בחיל־הרגלים, כך גם אצל הקיסיים. ההוֹדִים השתמשו אמנם באותו נשק כמו בחיל־הרגלים, אבל הוליכו אתם גם רכב ורכש, ולרכב היו רתומים סוסים וחמורים פראים… לערבים היה אותו נשק כמו בחיל־הרגלים, כולם הוליכו גמלים שלא נפלו במהירותם מסוסים. העמים האלה לבדם היו רוכבים ומספר הרוכבים היה שמונים ריבוא, לבד מן הגמלים והרכב. אמנם שאר הרוכבים היו מסודרים לגדודיהם והערבים היו מסודרים לאחרונה. הסוסים לא סבלו את הגמלים, ולכן הועמדו אחרונים, למען לא יתייראו הסוסים (פרק ז, 87־86).

תיאורים כיוצא באלה יש גם בתבליטי קירות הארמון הפרסי בפֶּרְסֶפּוֹלִיס. כאשר אנו מתקדמים בזמן, לתקופה ההֶלֶניסטית ולתקופה הרומית הקדומה, אנו מוצאים שגם דיוֹדוֹרוֹס וגם סְטַרַבּוֹן סיפרו על הגמלים שהיו ברשותם של הנבטים, ואילו האחרון אף מוסיף כי הגמל שלהם עושה את עבודת הסוס.

75.jpg ממשית. בניין XI. האורווה. בכל אחד משני אגפי האורווה יש פתח מקומר, לכניסת הסוסים ויציאתם. וכן ארבעה חלונות מקומרים. בספו של כל חלון הוצב אבוס ששימש שני סוסים.

76.jpg האורווה בבניין XII בממשית. הסתתים והבנאים הנבטיים השתדלו שמלאכתם תשרת לא רק את המטרה שלשמה נבנה המתקן, הם השקיעו מאמצים רבים שיהיה גם נאה לעין

77.jpg ממשית. אבוסים באורווה בבניין. XII קסמי הבנייה הנבטית מתגלים בכל פרט ופרט, את החסרון של אבן הגיר הנגבית, שאינה קשה ביותר, הפכו ליתרון, כדי שיקל להסיע את גושי האבן, מן המחצבות המרוחקות (בממשית היו המחצבות מעברו השני של הוואדי, ובינו לבין העיר מפרידים מדרונות תלולים) נעשה כל אבוס באורווה משתי אבנים שבצירופן נוצר מלבן מדויק שפנימו - האבוס – סותת בחצי מעגל. בכל רחבי האיזור לא נתגלו אורוות משוכללות כמו אלה שבממשית.


וכך אנו באים אל המאה הב' לספירה שלה שייכים מַמְשִׁית ואורוותיה. מעת זו ואילך יעשה הסוס ליסוד קבוע באמנות הנבטית. כך יש לראות את הופעתן הפתאומית של האורוות במַמְשִׁית, בעָבְדַת ובשִׁבְטָה ובחורן הנבטי במאה הב' לספירה.

כאשר הפכה הנצרות לדת המדינה במאה הד' לספירה, נסגרו התיאטראות, וחדלו כנראה המירוצים גם ברבים משדות־המירוצים. מאידך גיסא, לא יכול היה הנגב לשמור בידיו את המונופולין על גידול הסוסים. כך חלו שינויים מפליגים בבניין האורווה הקטנה במַמְשִׁית. האולם המרכזי נחלק במחיצה עשוּיה אבני־גוויל ולבני־טיט לשני חדרים, ואילו כל הפתחים והחלונות הקמורים נחסמו באבני־בנייה; כך היתה כל האורווה היפיפיה לבית־מגורים רגיל, ודבר אי־אפשר היה להכיר כמעט מן הפאר של האדריכלות הנבטית המפוארת.


סוֹפה של ממלכה

היעלמו של העם הנבטי – או נכון יותר, של התרבות הנבטית – היה תהליך ממושך מאוד. בסוף שנת 105 לספירה מת רבאל השני. השנים המאוחרות של המאה הא' וראשית המאה הב' לספירה היו שנים קשות לממלכות עצמאיות־למחצה. יהודה נעשתה לפרובינקיה רומית בשנת 70 לספירה, ובשנת 100, בקירוב, התמזגה ממלכתו של אגריפס השני בפרובינקיה סוריה. ממלכת הנבטים היתה הממלכה העצמאית־למחצה היחידה בכל רחבי המזרח־התיכון. נראה שטריאנוס ראה את שעת־מותו של רבאל השני כהזדמנות מתאימה לצרף את הממלכה הצמיתה אל האימפריה הרומית על־ידי מיזוגה בפרובינקיה ערביה החדשה, שנוסדה ב־22 במארס 106 לספירה. מאורע זה לא היתה לו חשיבות בין־לאומית גדולה, וההיסטוריונים הרומיים התייחסו אליו בקיצור נמרץ. בניגוד לממלכת הנבטים, שהשתרעה בעיקר באזורי מדבר, כללה הפרובינקיה החדשה גם חלק משטחן של ערי הַדקַפּוֹלִיס, הברית שנוסדה כמאה וחמישים שנה לפני־כן על־ידי פּוֹמְפֶּיוּס הגדול. כך נכללו בפרובינקיה החדשה גם השטחים של הערים הגדולות גֶרֶשׁ, פִילַדלפִיָה ודִיוֹן. לאיחוד זה היו תוצאות תרבותיות מפליגות. לאחר מאבק שנמשך למעלה ממאה שנים היו הנבטים עתידים להחליף את לשונם הנבטית־הארמית בלשון היוונית. היה זה אולי השינוי התרבותי הבולט ביותר, אולם ודאי שלא היה היחיד.

האם קיבלו הנבטים את צירוף ממלכתם לאימפריה הרומית בשלוות־נפש? חוקרים רבים דנו בבעיה זו. לאמיתו של דבר הוויכוח הוא אקדמי טהור, כי אין בידינו שמץ של עדות על כך שאמנם היתה התנגדות לכיבוש בממלכת הנבטים.

78.jpg עבדת. המגדל מן התקופה הרומית המאוחרת, השוכן בדרומו של הרובע הרומי הקטן. במימדיו ובתכניתו שמר המגדל על מסורת בניית המגדלים הנבטית מן התקופה הנבטית התיכונה ומזו המאוחרת. מצב השתמרותו המושלמת של המגדל מעיד על כך שבשלהי המאה השלישית לספירה היתה עדיין מסורת הבניה הנבטית במיטבה.

בראשית החפירות בעָבְדַת, בשנת 1958, כאשר שימשתי מנהל־שדה של החפירות שהאחריות עליהן היתה בידי מורי ועמיתי הפרופסור מיכאל אבי־יונה, פרסמנו מאמר שבו הצענו כי חורבן האַקְרוֹפּוֹלִיס חל בשנת 106 לספירה, וכי הדבר אירע בעת מאבקם של הנבטים ברומאים. אולם כאשר המשכתי לחפור באתר, ובייחוד לאחר שהתגלה בית־היוצר ועלה בידי לפענח שתי כתובות נבטיות מאוחרות, שיניתי את דעתי וייחסתי את החורבן לפרק־זמן קדום יותר, היינו – שנת 50 לספירה, בקירוב, כפי שהסברתי את הדבר בפרק הקודם של ספר זה. תאריך מוקדם יותר זה מושתת על ההשוואה שבין כלי־החרס שנתגלו בעיי המקדש הנבטי לבין אלה שנמצאו בבית־היוצר, והסתבר ששני המכלולים הם בני אותו זמן. למרבה הצער, עשו חוקרים אחדים שימוש בתאריך המאוחר יותר לחורבן האַקְרוֹפּוֹלִיס כדי להוכיח שאמנם התנגדו הנבטים לכיבוש רומי, כביכול, בשנת 106 לספירה.

אולם, לבד מן העדויות שהפקנו מחורבן המקדש הנבטי בעָבְדַת יש עדויות אחרות המסייעות בקביעה שאמנם צורפה ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית, ללא התנגדות כלשהי. כבר הזכרנו לעיל את דבר בנייתן של חוות חקלאיות נבטיות בשתי עשרות השנים האחרונות למאה הא' לספירה. אילו היתה העיר נהרסת בעת הכיבוש בשנת 106 לספירה, היה תהליך הבנייה בעָבְדַת בא אל קצו או שהיתה חלה הפסקה בו למשך כמה שנים. אולם לא כך אירע.

מיד עם צירוף ממלכת הנבטים לפרובינקיה החדשה, הוחלף המניין הנבטי הישן, מניין המלכים שהתקיים 274 שנים, במניין הפרובינקיה ערביה, שראשיתו ב־22 במארס 106 לספירה. בלשון היוונית, הלשון הרשמית של הפרובינקיה, מכונה מניין זה בשם מניין האפרכיה, ואילו הנבטים רשמו שם זה בצורת היפארכיה בלשונם הארמית. ואמנם הכתובת הקדומה ביותר המתוארכת על־פי מניין זה נתגלתה בעָבְדַת, מן השנה השנייה להיפארכיה, שהיא שנת 107־106 לספירה. כתובת זו, החקוקה על אבן־בנייה גדולה, אומרת: ‘אתבני שנת תרתין להפרכיה. שלם!’ כלומר – ‘נבנה בשנת שתיים לפרובינקיה. שלום!’ לשנה שלאחר זו שייכת כתובת דו־לשונית, יוונית־נבטית, שנתגלתה במֵידְבָא שבמואב, ועניינה בבניית קבר ומציבה. הכתובת השלישית, כולה בנבטית, נתגלתה חקוקה על אבן־בנייה שנמצאה בשימוש משנה בבניין המצודה הרומית המאוחרת בעָבְדַת והיא מאוחרת הרבה יותר. כתובת זו היא משנת 20 להיפארכיה, שנת 126 לספירה, ואף בה מדובר בבנייה.

אם היתה השפעה כלשהי של הכיבוש הרומי על ממלכת הנבטים לשעבר הרי שהשפעה זו היתה מעודדת ומזרזת, והפריחה אשר החלה במשך ימי־מלכותו של רבאל השני אף קיבלה עידוד נוסף.

בירת הפרובינקיה החדשה הועתקה, כנראה, מלכתחילה מפֶּטְרָה לבָּצְרָה, שבה שכן מטה הלגיון הקירני השלישי, ובידיו הופקדה השמירה על הסדר בכל הפרובינקיה החדשה, ואילו העיר עצמה נתכנתה עתה נִיאָה טְרַיַנָה בּוֹסְטְרָה. כתובות של הלגיון הזה נתגלו בכל רחבי הפרובינקיה הגדולה ואפילו במקומות מרוחקים כמַמְשִׁית וסביבות אילת.

נראה לי שמעמדה של פֶּטְרָה היה עדין במקצת בעת ההיא. עיר־הבירה נעתקה ממקומה מסיבות ברורות מעצמן. בָּצְרָה היתה קרובה יותר לסוריה, שבה הוצבו שני לגיונות רומיים, היא היתה קרובה יותר לערי הדֵקַפּוֹלִיס לשעבר, שנעשו עתה לערים רומיות, היא היתה קרובה יותר למִיסופוטמיה, שבה התרחשו באותה עת קרבות (מיסופוטמיה נעשתה לפרובינקיה רומית בשנת 114 לספירה). כדי לפצות את פֶּטְרָה ניתן לה התואר מֶטְרוֹפּוֹלִיס, ואין ספק ששימשה בירת־מחוז, כשם שמילאו תפקיד זה ערים אחרות בערביה, כגון רבת־מואב וכרך־מואב, שבכל אחת מהן היו משרדי ממשלה ומשרדי רישום קרקעות, כפי שאנו למדים מתעודות ים־המלח, ששתיים מהן נרשמו במשרדי רישום הקרקעות בפֶּטְרָה, ומטביעות־החותם במַמְשִׁית שבהן נזכרים שמותיהן של הערים פֶּטְרָה, רבת־מואב וכרך־מואב.

כאשר ביקר הדריאנוס בפרובינקיה ערביה, נתכבדה פֶּטְרָה בתואר הַדְרִיַנָה פֶּטְרָה מֶטְרוֹפּוֹלִיס, אולם קרוב לוודאי שהיה זה תואר כבוד בלבד שניתן לעיר על עברה המפואר, עיר שהמונומנטים שלה סיפרו עדיין את מלוא סיפור התהילה כאשר ניתן לה תואר זה. אחד הנציבים הראשונים של הפרובינקיה, סֶקְסְטִיוּס פְלוֹרֶנטִינוּס, שמת לאחר שנת 130 לספירה, בחר בפֶּטְרָה כמקום מנוחתו הנצחי.

בשגשוגה של הפרובינקיה החדשה שיתפו־פעולה כל הצדדים המעוניינים בדבר. הנבטים תרמו את מפעלי החקלאות שלהם בנגב ובחורן. ערי הדֶקַפּוֹלִיס עודדו פעולות בנייה כבירות מטעם הציבור, ובייחוד אמור הדבר בגֶרֶשׁ ובבָּצְרָה, שהפכו אז ערי פאר. גם הרומאים עשו לכך בהפעילם עבודות ציבוריות בקנה־מידה גדול ובנו כבר בראשית קיום הפרובינקיה החדשה את הכביש ‘מים סוף אל גבולות סוריה’, בהגדרתם. על ביצוע מפעל זה הופקד קְלַאוּדְיוּס סֶוֶרוּס, הנציב הראשון של הפרובינקיה. לאורך דרך ארוכה זו נתגלו אבני־מיל רבות מן השנים 114־111 לספירה, עליהן חקוק שמו של הנציב.

אבני־מילין וכתובות רשמיות שייכות לפקידים רמי־מעלה, אולם במקרה זה של הכביש החדש יש בידינו גם תעודה ממין אחר, שבאה מאחד מפשוטי החיילים. בקאראניס, כפר במצרים, נתגלו שני פאפירוסים – שני מכתבים של חייל ששירת בלִגיון הקירני השלישי, יליד אותו כפר. באחד המכתבים, שהוא מעט מקוטע, נכתב:

… והאחרים חוצבים אבנים במשך כל היום, וזאת נוסף על תפקידים אחרים [המוטלים עליהם], ואילו אני עצמי, עד עצם היום הזה, לא עשיתי דבר מכגון אלה. וזאת מפני שביקשתי מאת הנציב קְלַאוּדְיוּס סֶוֶרוּס שימנה אותי לרשם. אין תפקיד פנוי – הוא אמר – אבל אני אמנה אותך מזכיר שמחוץ למניין בלגיון. כך נעשיתי עוזר למפקד הלגיון.

אם כל זה אמת, או שמא ביקש החייל להרגיע את אִמו הדואגת שאליה שלח את המכתב, אין אנו יודעים. המכתב נשלח ביום 26 במארס 107 לספירה, ביום השנה כמעט לייסוד הפרובינקיה החדשה. אפולינאריוס, כותב המכתב הוסיף בשוליו: 'מפי אפרודאס, בן הירקן, תשמעי שאנו נמצאים בדרך לבָּצְרָה, עיר המרוחקת מהלך שמונה ימים מפֶּטְרָה…

במכתב שני כתב אפולינאריוס:

קיבלתי את התשלום שלי וביקשתי לשלוח לך שי, חפצים אחדים המיוצרים בצור; אולם מאחר שלא השיבות למכתבי, לא יכולתי לסמוך על איש: הדרך כל־כך ארוכה! כאן באמת אפשר למצוא מלבושים נאים, יצירות משנהב, פנינים ושפע של מיני בושם.

ממכתב זה אנו למדים עד כמה עשיר היה עדיין איזור זה במוצרים שונים שיובאו מכל עבר בשנה הראשונה לייסוד הפרובינקיה החדשה.

בבנייתה של הדרך של טריאנוס (וִיָה טְרַיַנָה), שהחלו בה מיד עם ייסוד הפרובינקיה, כרוכים היו גם בניית תחנות־דרך, מצדים ומִתקנים צבאיים אחרים, תהליך שנמשך כמה מאות שנים. מפעלי־בנייה אלה היו ודאי מקור־הכנסה חשוב לנבטים ולתושבי אדום ומואב שבשטחיהם עברה הדרך, ובוודאי גם לשבטים הערביים האחרים, כותבי הת’מודית והצפאית, אשר רק מחצית המאה קודם־לכן בזזו והחריבו יישובים בממלכת הנבטים. עתה, כשהיה די מזון לכל, לא היה עוד הדחף לבזוז ולהפריע את שלום־הציבור. לבד מהיותם עובדים כפועלים פשוטים, יכלו בני שבטים ערביים אלה להפיק גם רווחים נאים מאספקת צורכי הצבא בבשר, בחלב, בשומן ובגבינות מחלב עדרי הצאן והכבשים שלהם.

אַאוֹטְרוֹפְּיוּס מספר במאה הד' לספירה, כי לאחר שהשלים טריאנוס את כיבוש המזרח, בנה צי של אוניות בים־סוף ומשם הפליגו האוניות במישרין להודו – מאה ושלושים שנה לאחר כשלון מסעו של אִילִיּוּס גַלוּס לערב!

הנבטים נטלו מלוא־חופניים מן השגשוג הכלכלי. בכל אתר התנהלה פעילוּת בנייה עניפה. מַמְשִׁית ואֻם א־ג’ימאל שייכות שתיהן לפרק־זמן זה. לבד מהן נבנו כנראה כפרים וערים חדשים, אולם המחקר הארכיאולוגי פיגר ביותר ולא הגיע לאזורים אלה.

להשתתפותם של הנבטים בפריחה הכלכלית הגדולה היו גם השלכות תרבותיות. במשך כל המאה השנייה לספירה כתבו הנבטים כמעט את כל כתובות־ההקדשה ואת מציבות־הקבר שלהם בלשון הנבטית־הארמית, ורק פה־ושם הוסיפו להן גם תרגום יווני. דבר זה עתיד להשתנות לחלוטין לאחר שנת 200 לספירה. הכתובת הנבטית־הארמית המאוחרת ביותר בעָבְדַת היא משנת 126 לספירה. הכתובת הנבטית המאוחרת ביותר במואב היא משנת 109 לספירה. ואילו בחורן הכתובת הנבטית המאוחרת ביותר היא משנת 148 לספירה. במאה הג' נפתח עידן תרבותי חדש לחלוטין. בשום מקום באדום, במואב, בחורן ובנגב לא הוסיפה עוד הלשון הנבטית הקדומה לשַמש, והכתובות המאוחרות המעטות הכתובות באותיות נבטיות, לשונן ערבית קדומה.

למחצית השנייה של המאה הג' לספירה שייך מספר רב מאוד של כתובות יווניות, שנתגלו בעיי האַקְרוֹפּוֹלִיס ובמערת־הקברים הגדולה במדרון הדרומי־המערבי בעָבְדַת. בתולדות האימפריה הרומית היתה זו התקופה הרומית המאוחרת. באימפריה הרומית היו אלה שנים סוערות, ובמשך תקופה של כחמישים שנה שלטו בה לא פחות מאשר שבעה־עשר קיסרים. בעָבְדַת, וקרוב לוודאי שגם בערי הנגב האחרות, לא הותירה תקופה זו גם את הצלקת הקלה שבקלות. לאחר שהושלמה בניית מפעלי החקלאות בעָבְדַת, שכולם היו כנראה מפעלים ציבוריים, והושלמה גם בניית העיר החדשה שמן התקופה הנבטית המאוחרת, חלה בה תקופת תרדמה אפיגראפית שנמשכה יותר ממאה שנים. במשך שנים רבות האמנתי כי שתיקה אפיגראפית זו מעידה על פער בתולדות היישוב, אולם נראה שלא כך אירע, ושתיקה זו מעידה רק כי הבנייה הציבורית הסתיימה, וכל איכר נבטי פנה למלאכתו־הוא.

ואז, סמוך לשנת 250 לספירה, חלה התעוררות אפיגראפית בעָבְדַת. אולם כל הכתובות הרבות שמן המחצית השנייה של המאה הג' לספירה שנתגלו כאן נכתבו יוונית. הכתובת היוונית הקדומה ביותר מפרק־זמן זה היא מציבתה של אשה, אורליה מולכה, בת עבדומאנוס, הידוע גם בשם אמלאיפוס. היא מתה ב־4 באב שנת 242־241 לספירה בגיל 81. אורליה מולכה נולדה ב־161־160 לספירה, בשנה שבה עלה לכס־השלטון מרקוס אורליוס. לכן הוסיף אביה את השם אורליה לשם השֵמי המקובל מולכה (היינו, ‘מלכה’). שמותיו של אביה הם נבטיים טיפוסיים: עבדומאנוס הוא צורה יוונית של עבד־עמנו, ואילו אמלאיפוס הוא כנראה צורה נבטית של השם חמלפו.

79.jpg עבדת. כתובת אורליה מולכה, משנת 242 לספירה.

מספר גדול יותר של כתובות בא מן האַקְרוֹפּוֹלִיס של עָבְדַת, ששָׁם חודש המקדש הנבטי והוקדש לאלים חדשים. בוני המקדש, שסיימו מלאכתם בשנת 268־267 לספירה, היו כולם נבטים. האדריכל הוא זאמנוס – זמין הנבטי, זמן בצפאית – והוא מייצג אולי את היסוד האתני החדש שחדר אל הנגב לאחר אמצע המאה הא' לספירה. בין התורמים האחרים להקמת המקדש היו: סואידוס – שׂעדו, נאקבוס – נקיבו, אאוסוס – אושו, עבדאלגוס – עבדאלגא או עבדאלגו (הוא היה אביו של ראיסוס, שם לא־רגיל, שתרם את הגג), עבדומאנוס – עבדעמנו, אאואלוס – ואלו, סאדאללוס – שעד־אלה. אדריכל אחר שהיה קשור בבניית המקדש היה עממו, הצורה הנבטית הטהורה של השֵׁם. ועוד אנשים שהיו קשורים בבניית המקדש היו קאסיסיאוס, המצוי בנבטית בצורת קציו; אלמואירוס, שהוא השם הנבטי מעירו בתוספת הידוע אֵל –. כל השמות האלה באים מן ההקדשות שנעשו לכבודו של זבס עובודה. הקדשה אחרת, לאַפְרוֹדִיטֶה, נעשתה על־ידי אאוסואבדוס–אוש־עבדת, בן אראסוס – חרשו. הוא היה אחראי לבניין המקדש, אולם הכסף נתרם על־ידי עבדאיסי–עבד־אישו והאדריכל עמאו, ששמו בא בצורה הנבטית הטהורה. מִגדל בעיר הקטנה שמן המאה הג' לספירה נבנה בשנת 296 לספירה על־ידי האדריכל ארינאיוס – שם יווני, ככל הנראה תרגום השֵׁם הנבטי שלמו. הוא תרם את הכסף, אבל העבודה נעשתה בידי אואלוס–ואלו, אדריכל מפֶּטְרָה, ועוזרו אבטיכס. מכל השמות שֵׁם זה לבדו יווני טהור, ללא זיקה לשמות נבטיים. רשימה זו של שמות פרטיים מורה על כך שלמרות השינוי בלשון עָבְדַת, הרי שהאוכלוסייה במאה הג' לספירה, מאה וחמישים שנים לאחר אובדן העצמאות המדינית, היתה כולה נבטית.

80.jpg עבדת. מחציתו של משקוף שהיה מוצב על פתחו של המבוא אל המקדש הנבטי־רומי באקרופוליס של העיר. על־פני המשקוף נחקקו שמונה כתובות הקדשה. המקדש, שנחנך בשנת 267/8 לספירה והוקדש לזבס של העיר עבדת, נבנב על־ידי צאצאי הנבטים, שקצתם נזכרים בשמותיהם, ויתרם כ’כל ידידי [העיר] עבדת'


העדוּת של עָבְדַת חשובה ביותר ויחידאית. מַמְשִׁית ונִצָּנָה אף הן היו ערים פורחות במחצית השנייה של המאה הג' לספירה, אולם מערים אלה עומדות לרשותנו העדויות האדריכליות, הקראמיות והנומיסמאטיות לבדן, ודבר אינן אומרות על זהותם של מי שחיו בהן בתקופה זו. אולם היצמדותם של תושבי מַמְשִׁית במאה הג' וראשית המאה הד' לספירה לבית־הקברות הנבטי הישן יש בה כדי להעיד כי גם תושבים אלה היו נבטים, כשם שהיו אחיהם בעָבְדַת.

הזכרנו לעיל אגב אורחא את המִגדל שהוקם בשנת 294־293 לספירה בעָבְדַת, והיה אחד המבנים האחרונים שנחפרו בעונת החפירות הארוכה מאוד שהחלה באביב 1958 ונמשכה עד אביב 1961. הוא תואר לראשונה בשנת 1902 על־ידי אלואיס מוסיל, החוקר הצ’כי, שגילה גם את כתובת־ההקדשה החקוקה על אבן מעל לפתח הכניסה אל הבניין. כאשר טיפס אל גג הבניין, התמוטט חלקו העליון של הקיר, ומוסיל נחבל; הכתובת שגילה כוסתה בעיים, עד ששבנו וגילינו אותה בשנת 1961. וזה לשונה של כתובת חשובה זו: ‘במזל טוב! זבס עובודה, עזור בידי אירינאיוס, אשר בנה את המִגדל הזה באותות טובים. שנת 188, בעזרתם של האדריכל ואילוס איש פֶּטְרָה ואבטיכוס’. אלמלא כתובת זו ספק אם היינו קובעים את זמנו של מִגדל זה לשלהי המאה הג' לספירה. הוא דומה בכל פרטיו לבנייני ראשית המאה הב' לספירה במַמְשִׁית. תכניתו היא הרגילה בבנייני הנבטים. מידותיו 10 מטרים x 10 מטרים, יש בו ארבעה חדרים, ואחד מהם הוא מִגדל־מדרגות בנוי להפליא, מקורה בקשתות מטיב מעולה ועליהן לוחות־אבן. כל פרט בבניין זה, לרבות אבני־הגזית המעולות שבהן בנויים קירותיו החיצוניים, מתאימים למִגדל הקדום הרבה יותר במַמְשִׁית. בצירוף העדוּת האפיגראפית שאינה מותירה ספק בדבר המוצא האתני של תושבי עָבְדַת בתקופה הרומית המאוחרת, מגדל זה הוא עדוּת ברוכה נוספת לכך שמסורת האדריכלות הנבטית, שנולדה שלוש־מאות שנים קודם־לכן, היתה עדיין בנגב בשנת 300 לספירה.


הדת הנבטית

הפרק העוסק בדת הנבטית הוא אחד הסבוכים ביותר בחקר תרבותם. הנבטים לא הותירו אחריהם כתבים דתיים כלשהם, ואפילו הכתובות שלהם אין עניינן כמעט בענייני פולחן. המקור ההיסטורי היחיד הנזקק בקצרה לדת הוא סְטַרַבּוֹן, שכתב: ‘הם עובדים את השמש, ונוהגים לבנות מזבח על גג־הבית, ועליו הם נוסכים נסך מדי יום ביומו ומקטירים קטורת’. זהו המשפט הארוך ביותר שהספרות העתיקה הותירה לנו על הדת הנבטית.

א' קאמרר, שפרסם בשנת 1929 את הספר המקיף הראשון על הנבטים, הקדיש פרק ארוך למדַי לדתם, אולם הוא עצמו נאלץ להצהיר: ‘בהיעדר תיאורים מפי סופרים עתיקים, וכן גם של כתובת כלשהי שתוכנה פולחני, קשה ביותר לקבל מושג ברור על הדת הנבטית’. קאמרר ניסה לשחזר את הדת מתוך הקבלה לדתות השמיות האחרות. אולם דבר זה עוזר מעט מאוד בהבדלתה מהן.

דוגמה אחת לבדה יש בה כדי להראות עד כמה מורכבת הבעיה. מקובל על כל החוקרים כמעט שהנבטים היה מוצאם צפון־ערבי. אולם, אם כך הדבר, הרי שהיינו מצפים למצוא את האלים הצפון־ערביים החשובים ביותר בתוך הפנתיאון הנבטי. ולא כך הוא. אין אנו מוצאים בו את אתר (המקבילה לוונוס, כוכב השחר), את וד, סין (הירח), שמס (השמש). ומוזר ביותר שאלים אלה לא זו בלבד שהם מצויים בפנתיאונים של ערב ודרומה, אלא שחדרו גם לפנתיאון הסורי, אך נעדרים מזה הנבטי.

ידיעותינו על הדת הנבטית מצטמצמות לשמות אֵליהם, הנזכרים בכתובות מחלקיה השונים של ממלכת הנבטים. האֵל הראשי, ראש הפנתיאון, הוא דושרא. טרטוליאן, הסופר הנוצרי הקדום (230־150 לספירה, בקירוב) הזכיר את דושרא כאֵל הראשי של ערביה; ואילו סֶטְפַנוס מבִּזַנטיון, הסופר היווני בן המאה השישית לספירה, שעסק בפירושן של מלים, כתב כי דושרא היה שמו של סלע, שעל שמו נתכנה האֵל. נראה כי פירוש זה קרוב יותר למציאוּת, כי דו־שרא פירושו ‘הוא מהרי שארה’, ושארה הוא שמם של הרי־אדום. בתקופה הרומית זוהה דושרא עם דִיוֹנִיסוּס – בַּכְּחוּס (אֵל היין) וגם עם מַרְס (אל המלחמה) ויוּפִּיטֶר (אבי האלים). דושרא הוא גם אֵל הצמחייה, ששמו המקורי היה אערה. במסווה של דושרא, אערה גיאה היה גם האֵל המקומי של גיא, מקום סמוך לפֶּטְרָה ממזרח. במסווה זה נערץ האֵל גם בעָבְדַת בסוף המאה הא' לספירה, כעדותה של הכתובת הגדולה שנמצאה חקוקה על אחד ממזבחות־הנסך שנמצאו בחווה חקלאית נבטית. במרכז ערב שמר דושרא על זהותו המקורית כאֵל הצמחייה. דושרא היה גם אֵל דינאסטי והיה האֵל הרשמי של בית־המלוכה. דמותו הפיסית היתה אסטילה של אבן, שלעתים היו קובעים אותה בתוך גומחה חצובה. בקרבתה של עָבְדַת יש כמה אסטילות כאלה בבורות־מים שחצבו הנבטים, ובהם הוא נחשב למגן המים, השווים בחיוניותם במדבר לדמו של האדם.

האלה הראשית של הנבטים היתה אלת, האלה הראשית של כל שבטי המדבר למן חצי־האי ערב ועד למדבר הסורי. בתקופה הרומית זוהתה כאַתֵינֵי, וכך נערצה בייחוד על־ידי הנבטים בחורן. בצלחד בחורן היה מקדש לאלת־אַתֵינֵי. בכתובת שהתגלתה במקדש זה היא מכונה ‘אלת, גברת המקום’. בכתובת אחרת, שבה היא מתוארת כאלה הראשית, היא מכונה ‘אֵם האלים אשר לרבאל’. במקדש ארם, שבדרום אדום, מכונה אלת פעם בשם ‘האלה אשר היא בבָּצְרָה’ ופעם ‘האלה הגדולה’. בכתובת אחרת שנמצאה באותו מקדש היא מכונה ‘אלת, האֵלה אשר בארם’. אלת נערצה גם על־ידי הערבים בצפון־ערב. היא נודעה להרודוטוס, שכינה אותה בשם ‘האלה של כל הערבים’. בדמותה כללה את אַפְרוֹדִיטֶה אורניה (היינו, אפרודיטי בת השמים), את עשתורת השֵמית ואת אישתר–וֶנוּס. היא זוהתה כאלת עיר מקומית, היינו, טִיכֶה, וכן כאַטְרֶגַטִיס, עתרעתה השֵמית.

אלה האלים הנבטיים הידועים ביותר.

בשנת 1959 זוהתה אלוהות נבטית אחרת – אלכותבה. שמה מצוי גם בפֶּטְרָה ובכמה אתרים נבטיים אחרים, אולם דבר אין אנו יודעים על תפקידה. מתוך ההנחה כי שמה נובע מן השורש ‘כתב’ סבורים חוקרים כי היא קשורה בכתיבה.

שיע־אל־קום, שהוראתו בערבית ‘מנהיג הצבאות’, נזכר בכתובת־הקדשה מן החורן, שנעשתה בשנה הכ"ו למלכותו של רבאל השני (96 לספירה). שמו נחקק גם על גומחת־פולחן בחגרה. שיע־אל־קום הוא גם אלם של הצפאים ושבטים ערביים אחרים. חייל נבטי תיאר אותו בכתובת־הקדשה כ’אל שאינו שותה יין'. לכן סבורים חוקרים ששיע־אל־קום הוא אלוהות ערבית קדומה, מתקופת הנוודות כאשר הנבטים, כשאר הנודדים, לא שתו יין.

בעל שמין, ‘אדון השמים’, הוא אחד האלים הראשיים של סוריה, שלו הוקדש המקדש הגדול בתדמור־פַּלְמִירָה, והוא נערץ גם על־ידי הנבטים, בעיקר בחורן. המקדש הראשי במרכז הדתי הנבטי הגדול בשִיע היה מוקדש לו, ובו נתגלתה גם דמותו הפיסית – תופעה נדירה באמנות הדתית הנבטית. הוא נזכר גם בין האלים שנערצו בארם. אחת האלות המשניות היתה מנתו, אלת הגורל. אף היא נמנתה עם האלות הערביות הקדומות, והיא נזכרת תכופות במציבות־הקבר בחגרה.

אל־עוזה היתה האלה הערבית החשובה ביותר, אחת האלות של כוכב וֶנוּס. שמה מצוי בכתובת מן השנה הי"ח למלכותו של חֲרֵתָת. כתובת זו היא דוּ־לשונית, נבטית־יוונית, ונמצאה בקוֹס, אי יווני במזרח ים־התיכון. מעניין שבחלק הנבטי של הכתובת היא מכונה אל־עוזה, וביווני – אַפְרוֹדִיטֶה. הוראתו של השם הערבי היא ‘החזקה’. בארם היא קשורה באל־כותבה, ושתי האלות האלה מצויות באותו מקדש כאסטילות מוצבות זו לצד זו. כרוב האלות הנבטיות היא אלה כוכבית (אסטראלית), ויסוד החוזק שבשמה מכוּון אל חוזקו של האור של כוכב השחר. גם הנבטים בסינַי העריצו את אל־עוזה, ושָׁם היה לה כוהן.

זהו רוב הפנתיאון הנבטי. פה־ושם זיהו החוקרים שמות אחרים כשמות של אלוהויות, ויש המתנגדים לזיהויים אלה ומבטלים אותם. ברוב המקרים אין אנו יודעים אלא את שמותיהם, ולעתים רחוקות גם את דמותם החומרית.

בחפירותיו בח’רבת א־תנור זיהה נלסון גליק מספר גדול של אלים, שאת תבליטיהם גילה בחורבות המקדש הנבטי. את זיהויי האלים האלה עשה גליק על־פי חפצים מקודשים (אטריבוטים) שנמצאו יחד עם האלים או מתוך השוואה עם אלים של עמים אחרים, בייחוד של היוונים והרומאים. אולם אף לא אֵל אחד מאלה לא זוהה בכתובת כלשהי. בספרו ‘אלים ודולפינים’ מנה גליק את ‘אלת הדולפינים’, ‘אלת הדגן’, אטרגטיס כאלת הצמחייה‘, ‘זבס הדד’, ‘טיכֶה’ של גלגל־המזלות’, ‘נִיקֶה’, ‘הֶלְיוּס’, ‘הֶרְמֶס־מֶרְקוֹרְיוּס’, ‘רְרוֹנוּס־סַטוּרְנוּס’, ‘יוּפִּיטֶר’, ו’נִיקֶה־טִיכֶה'. אך אין להם, כאמור יסוד בעדויות שבכתב.


81.jpg גומחות פולחן בפטרָה. מאחורי אל־ חביס, הגוש ההררי הבולט ביותר המתנשא מעל לעמק של פטרה, מתפתל ואדי סיאע'. המים הרבים הזורמים בוואדי בחורף מצמיחים צמחייה עבותה ופורחת. כאן היו הולכים אל א-דיר, מן המונומנטים המרשימים ביותר בעיר. בדרך אל קבר מלכותי זה יש אתרי פולחן רבים, כגון שלוש הגומחות האלה. נציבי האבן שבשתי הגומחות שמשמאל מזוהות כסמלי דושרא, האל הלאומי הנבטי.

82.jpg פטרה. גומחת פולחן המכונה ‘היכל הירח’. היא מצויה בדרך המוליכה מן הסיק ומן התיאטרון אל הבמה הגדולה שבמרום רכס עטוף. בתוך הגומחה יש גוש מרובע של אבן מעובדת, המסמל את האלוהות. לשני צדיה מגולפים עמודים ובראש כל אחד מהם מגולף חצי סהר - מכאן הכינוי להיכל. זהו כנראה היכל המוקדש לאלה האדומית אל־עוזה. אף שרוב אליהם הגיעו עמם מערב, אימצו הנבטים גם קצת מאלי האדומים, תושבי הארץ מקדם, לרבות אל־עוזה.

83.jpg נפש זידקומו בר יקום. שלא כמו בבית הקברות הנבטי בחגרה מעטים ביותר סימני הזהות של בעלי הקברים בפטרה.


84.jpg גומחת פולחן. גומחת פולחן זו שונה מן האחרות בכך שמעליה יש דמות אדם בתוך מדליון עגול

ידיעותינו על חיי הפולחן של הנבטים אינן רבות יותר. העדות הספרותית היחידה על הפולחן היא של סְטַרַבּוֹן, שהבאנו לעיל, ולפיכך אין לנו אלא ללמוד מתוך חקירת מתקני־הפולחן.

לבד מעבודת האלים במקדשים הבנויים אבן, עבדו הנבטים לאליהם גם בבמות פתוחות. במות כאלה נתגלו בעיקר בפֶּטְרָה, מרכזם הדתי הגדול ביותר, שאפשר לכנותו ‘עיר קודש’. מעט במות כאלה נמצאו גם במרכזים דתיים משניים, כגון בחגרה. הן נחצבו בדרך־כלל בראשי־ההרים, שמהם נראים מראות־נוף נשגבים, או שהן חבויות בין סלעים, בתוך צמחייה עבותה, ליד מקור של מים.

המרכיבים החשובים בבמות הפתוחות הם הטרקלינים, היינו – שלושה ספסלים חצובים אבן שעליהם ישבה העֵדה. חיוניים היו גם אגן של מים לטהרה ומזבח להקרבת קורבנות. בקִרבתן של הבמות ישנן בדרך־כלל גומחות חצובות רבות ובהן אסטילות של דמויות האלים. לעתים רחוקות מתוארות באסטילות אלה גם דמויות של בני אדם, של חיות או של ציפורים. עשרות החרותות שנתגלו בשבילים המוליכים אל הבמות – ובהן ברכות פולחניות קצרות – מעידות עד כמה המו השבילים האלה אדם, בדרכם אל אתרי הפולחן. לעתים קשורים מקומות פולחן אלה בקברים, כפי שהדבר רגיל בפֶּטְרָה ובחגרה, ואז שימשו פולחני קבורה, וכך אפשר לכלול בסוג זה של אתרי פולחן גם את ה’שולחנות' שנתגלו בבית־הקברות במַמְשִׁית.

מציאוּתם של הטרקלינים בבמות מעיד כי הסעודה הפולחנית, שבה היה נאכל חלק מבהמת הקורבן, מילאה בפולחן תפקיד חשוב. כך גם מעידים שרידי הסעודות שנתגלו בבית־הקברות במַמְשִׁית.

בדרך אל הבמה הגדולה בפֶּטְרָה, השוכנת בראש הר שמעל לתיאטרון הגדול, יש שני אובליסקים חצובים מן הסלע. נראה שאלה ייצגו את האלים דושרא ואל־עוזה. דרך התהלוכות הדתיות המוליכה מן העמק שלמטה אל אובליסקים אלה ואל הבמה היא צרה, מתפתלת, ובגלל תלילותה נחצבו בה מדריגות כדי להקל על העלייה. גם לאורך דרך זו נמצאו חרותות רבות.

החוקרים מניחים בדרך־כלל כי הבמות הפתוחות קודמות בזמנן למקדשים הבנויים אבן. אף כי דבר זה הגיוני, אין כל עדוּת לנכונות התיאוריה הזו, וייתכן ששתי צורות הפולחן התקיימו באותו זמן עצמו, זו בצד זו. אפשר שהבמות הפתוחות, שרבות מהן קשורות לפולחן המתים, הן יותר בבחינת אתרי פולחן משפחתיים ושבטיים. דבר זה נובע מגודלם הקטן יותר של הטרקלינים לבני־אדם מעטים יותר; בניגוד למקדשים שבהם יש מקום למספר רב בהרבה של חוגגים. מן הראוי להזכיר גם את דברי סְטַרַבּוֹן על הסעודות המשותפות: ‘הם עורכים סעודות משותפות בקבוצות של שלושה־עשר בני־אדם; ושתי נערות מזמרות נמצאות בכל משתה’. ייתכן שהדברים מוסבים לסעודות־הפולחן אשר נערכו בטרקלינים שבבמות הפתוחות.

את המקדשים הנבטיים תיארנו כבר בפרק הקודם, ולא נותר לנו אלא לנסות ולשחזר את הפולחנות שהתקיימו בהם. משני טיפוסי המקדשים הנבטיים מוכר יותר הטיפוס האדומי־החורני. במקדש זה ישנה חצר קדמית ובה ספסלים לאורך הקירות, מקורים בסטָווים, כדי להעניק ליושבים על הספסלים מגן מפני גשם ושמש. באמצעה של חצר זו עומד מזבח־הקורבנות הגדול (אף לא אחד מן המקדשים מסוג זה לא נחפר בחפירה ארכיאולוגית, ואין ביטחון מלא בפרט זה, גם אם מזבח כזה היה חייב להיות שָׁם). לעתים יש לאורך הקירות הארוכים של החצר חדרים ואולמות. המקדש עצמו הוא בניין רבוע, ובקיר־החזית שלו שני מִגדלי־מדריגות (גם פרט זה לא התברר תמיד בחפירות). המדריגות הוליכו אל גג־הבניין, ובמקומות מסוּימים כנראה שגם אל גגות הסטָווים. במרכזו של המקדש החיצון יש דביר מרובע.

נראה שמרכיבי פולחן המקדשים הם כדלקמן: תחילה היתה נערכת תהלוכה טקסית של כל הקהל. הקהל היה עולה אל גג־המקדש בגרם־מדריגות אחד, ויורד באחר. על הגג היו נוסכים נסכים ומקטירים קטורת, וכנראה היו צופים אל פסל האֵל שניצב בדביר הקטור. לאחר תהלוכה זו הוקרבו הבהמות והיתה נערכת הסעודה הפולחנית. סעודה זו אכל הקהל כשהוא ישוב על המדריגות בסטָווים, ופניו היו אל המקדש. הנבטים כינו את החצר הזאת בלשונם תיאטרא, ובנוסחאות היווניים של כתובות ההקדשה – תיאטרון. בטרקלינים הקטנים יותר הגישו כנראה את הסעודה למשפחות או לאחווֹת דתיות.

ההשתתפות בטקסי הפולחן חייבה כנראה גם היטהרות אישית. לפיכך נבנו בכניסה אל תחום המקדש בתי־מרחץ ציבוריים גדולים, כגון אלה שנתגלו בכניסה אל תחום המקדש הגדול בפֶּטְרָה, המכונה קצר אל־בינת, ובשערו של המִתחם המקודש בשִׁיעַ שבחורן.

את המקדשים ניהלו, ללא ספק, אנשי המִנהלה הדתית, אולם על כך יש לנו עדות מכתובות סינַי בלבד.

כאשר באו עולי־הרגל אל המקדש היו משלמים את המסים לכיסוי ההוצאות הגדולות הכרוכות בהבערת הקטורת, הנסכים והקורבנות, ומביאים גם מנחות למקדש ולמשמשיו. עד היום נמצאו מנחות כאלה במקדש של עָבְדַת בלבד. הן נשמרו בחדר קטן שמעל למגדל־המדריגות, סמוך לכניסה אל הסטָיו. הקשתות שנשאו את החדר הזה התמוטטו כאשר נבוז המקדש באמצע המאה הא' לספירה, וכל אשר היה בו נקבר בעיי־המפולת לבד מכלי־החרס שנשברו לרסיסים, כל מה שהיה בחדר נשמר, ללא פגע כמעט. בין המנחות נמצאו כמה כתובות־הקדשה על לוחות־שַיש. וזה לשון אחת הכתובות: ‘עבדת ופצאל ושעודת בני חרתת’. כתובת זו, כמו האחרות שנמצאו שבורות לשברים קטנים, הן כולן מימי חֲרֵתָת הרביעי. כתובת אחרת עניינה בהקדשת דבר שלא נודע שמו. בין המנחות היו גם חפצי־ארד רבים: פסילי גברים ונשים, מנורות ורגלי־ארד של תיבות־עץ קטנות. אחד הנרות האלה, מתוצרת בית־חרושת רומי, עשוי בדמות אדם ברברי ששערו מסולסל4 ומפיו מגיח החדק הארוך. בצִדי החדק יש כתובת־הקדש נבטית, שנעשתה בכלי חד ודק, ולשונה: ‘זכרון טוב ושלום ל…’. בין פסלי הנשים יש אחד של האלה אלת – אַפְרוֹדִיטֶה – וֶנוּס. היא ניצבת בתנוחתה האופיינית, ידיה המורמות תומכות בשערה הגולש. בדמות זו עצמה נתגלתה אלת על לוחית־זהב שנמצאה במטמון זה, ובמקום אחר בעיר נמצאה הדמות טבועה בנר־חרס, ואילו במַמְשִׁית נמצאה דמות זו בעגיל־זהב. שתי כנפי־ארד גדולות שייכות כנראה לפסל גדול יותר של נִיקֶה, אלת־הניצחון. מבין בעלי־החיים יפה ביותר הוא פסלון קטן של פנתר, חברבורותיו עשויות חומר מילוי שחור.

לבד מן הכתובות ומפסלוני־הארד נמצאו במטמון המקדש גם תכשיט־זהב וכלי־חרס רבים. כלי־החרס הם מאיכות מעולה, כיאה לכלים שהובאו כמנחה למקדש. בין אלה היו קערות מצוּירות עשויות להפליא, פכיות (אולי בשביל הבשׂמים והשמנים המבושמים שהיו ארוזים בהם) ופכי סִיגִילַטָה רומיים מזוגגים אדום.

כלי־החרס מילאו תפקיד חשוב בפולחן המקדש. אין ספק שבכלי־חרס הוכן המזון והוגש בסעודות הפולחניות. בכך אפשר להסביר את הכמויות עצומות של כלי־החרס המצוּירים והאחרים שנתגלו בשפכים בעָבְדַת, בפֶּטְרָה, בח’רבת א־תנור ובאתרים נבטיים אחרים. בשפכים אלה נמצאו כלי־חרס רבים יותר מן המקובל למצוא בשפכים רגילים של יישובים. יתר על כן, אחת הכנסיות בעָבְדַת, זו הצפונית, נבנתה כולה מאבנים שעיטורן האדריכלי מעולה ביותר, והם נלקחו מן המקדש הנבטי שעל חורבותיו נבנתה הכנסייה. בסיליקה זו עמדה על מילוי ובו כמויות עצומות של שברי כלי־חרס, שחלקם מסוג שלא נמצא בכל מקום אחר בעָבְדַת. במראה החיצון דומים הם לכלים נבטיים מצוּירים רגילים, אולם כאשר נמדדו הכלים האלה הסתבר כי היה הבדל יסודי בין ממדיהם לבין ממדי הכלים הרגלים. הקערות המצוּירות הרגילות שהשתמשו בהן בבית ובסעודות־ההבראה בבית־הקברות קוטרן 25־15 סנטימטרים, ואלה שהתגלו בעיי המקדש בעָבְדַת קטנות הרבה יותר ואין קוטרן עולה על 8־8.5 סנטימטרים. אין ספק כי היתה זיקה בין קערות אלה ופולחן המקדש, אך אין אנו יודעים באיזו דרך השתמשו בהן.

לבד מן המזבחות הגדולים שעליהם הקריבו את בעלי־החיים, נמצאו גם מזחות קטנים להבערת קטורת. שני מזבחות כאלה נתגלו בקִרבת המקדש של עָבְדַת, ואילו מזבחות אחרים נתגלו במקדש ח’רבת א־תנור. אחד המזבחות מעָבְדַת, שרק מחציתו נשתמרה, אפשר לשחזרו כבניין עם פתחים קשותים מכל עבריו. מעל אחד הקמרונות יש תבליט של ראש אשה, שאולי הוא מסיכה של מדוזה. בפינות־הבניין יש אומְנות שטוחות הניצבות על בסיסים, ומוכתרות בכותרות דמויות כותרות קורינתיות ובמרכזן פרח. האומנות תומכות אַפְרִיז עשוי שריג המסתיים בגריפוֹן שרגלו האחת מורמת, בתנוחה האופיינית ליצור אגדי זה. בצִדו האחר של המזבח העשוי אבן־גיר יש בעל־חיים, אולי דולפין, מעל הקמרון. באותו צד ישנם גם שרידי כתובת־הקדשה בנבטית, וממנה אפשר לקרוא את המלה ‘שלום’. על מזבח־קטורת אחר, עשוי גם הוא אבן־גיר, בדמות בניין, חקוקה מלה אחת מתוך כתובת־הקדשה גדולה יותר ביוונית. בראש הבניין – מזבח ארבע קרניים, ובשקע שביניהן יש שרידי בעירה, שהם ללא ספק שרידי הקטורת שהובעה על המזבח.

יפה במיוחד הוא אחד ממזבחות־הקטורת שהתגלו בח’רבת א־תנור. הוא עשוי בדמות בניין בעל ארבעה פנים ובכל אחד מהם שתי אומְנות הנושאות כרכוב מצרי, כמו זה שבחזיתות הקברים בפֶּטְרָה ובחגרה. על פני המזבח מתוארים בתבליט דמויותיהם של זבס־הדד המחזיק בידו מטה ושל נִיקֶה המחזיקה בידה כפת־תמר. שמו של מקדיש המזבח, אלכסנדר בן אמרוס, רשום בראש הבניין ביוונית. מזבח אחר, שרק חלק ממנו נשתמר, אינו רגיל בצורתו. הוא עשוי בדמות בניין עגול, כמו התוּלוּס בחזנה שבפְּטְרָה, המעוטר בחצאי עמודים, וביניהם ניצבות דמויות של נִיקֶה מכונפת. מזבח שלישי עשוי בדמות בניין מרובע, מעוטר בעמודים עגולים־למחצה ובראשם אַפְרִיז שבו מתוארות מדריגות משולשות, בדומה לקברים המעוטרים במדרגות (קברי־דרגות) בפֶּטְרָה ובחגרה. שֵם המקדיש, מתיאל, רשום ברווח שבין העמודים, ונרשם כי ההקדשה נעשתה ב’שנת שתיים'.

לבד ממזבחות־קטורת אלה, שגובהם 15 – 20 סנטימטרים, יש בח’רבת א־תנור גם מזבחות־קטורת זעירים, אשר מידותיהם 7 סנטימטרים x 5 סנטימטרים. הם ניצבים על רגליים זעירות ועיטורם מועט. בכל המזבחות האלה יש בראשם שקע, להבערת הקטורת. מזבחות רבים מאוד כאלה נתגלו גם בחפירות בפֶּטְרָה. המזבחות של פֶּטְרָה עשויים יותר טוב, אולם הם דומים בכל לאלה שבח’רבת א־תנור. חשיבותם של המזבחות היא רבה, משום שהם מקשרים את הפולחן הנבטי עם הפולחנות הקדומים יותר שמן התקופה הפרסית בארץ־ישראל ובכל אתר, ומה שחשוב עוד יותר – מזבחות־קטורת כאלה היו שכיחים בדרום־ערב. בממלכות דרומיות אלה נתגלו מאות מזבחות־קטורת קטנים, שחלק מהם עשוי בהט. קשר זה בין הפולחן הנבטי לבין הפולחנות של דרום־ערב ראוי לתשומת־לב רבה ולמחקר מדוקדק שלא נעשה עדיין.


הנבטים בסינַי

תולדות הנבטים בסיני הן אחד הפרקים שהחוקרים עסקו בו לפני שפנו לחבלים אחרים של דברי־ימיהם. עם זאת, זהו הפרק הפחות ידוע מכולם.

עוד באמצע המאה הב' לספירה הבחינה הגברת אגריה, עולת־רגל נוצריה, בכתובות שראתה חרותות על הסלעים בדרך מסעותיה בסינַי. כמאה שנים אחר־כך ביקר בסינַי סוחר יווני ממצרים, קוסמאס שמו, שנתכנה אינדיקופלאוסטס, כלומר – המפליג להודו, בשל המסעות הרבים שערך לשָם. איש זה הרבה לנסוע וחיבר ספר בשם ‘טופוגראפיה נוצרית’. בין שאר המקומות ביקר גם בסינַי, וכך כתב:

בשעה שהם [היינו, בני־ישראל] קיבלו את התורה מאת אלוהים בכתב ולמדו לראשונה את צורת האותיות, נתן להם אלוהים את המדבר כבית־ספר רוגע, והתיר להם לחקוק אותיות בסלע במשך ארבעים שנה. ולכן יכולים אנו לראות במדבר הר־סינַי, בכל מקומות חנייתם, את שברי האבנים שנשברו מן ההרים שרשומים עליהם אותיות עבריות, כפי שאני־עצמי יכול להעיד, שהרי נסעתי באותם מקומות. כאשר הראיתי את האבנים האלה ליהודים במצרים, ואלה קראו את הכתובות האלה, וסיפרו לי כי כתוב בהן כדלהלן מסעו של זה וזה, משבט זה וזה, בשנה זו וזו, בחודש זה וזה – בדיוק כפי שרגילים לעשות האנשים הנוסעים בדרך גם בימינו, החוקקים את שמותיהם בפונדקים שבהם הם מתאכסנים. והישראלים, שזה עתה למדו את מלאכת הכתיבה, היו נוהגים להתאמן במלאכה זו ומילאו סלעים רבים מאוד בכתיבה וכך מלאים אותם מקומות בכתובות עבריות, וכפי שאני מאמין נשתמרו הכתובות עד ימינו כדי לשכנע את הלא־מאמינים. כל הרוצה בכך יכול ללכת את אותם מקומות ולראות במו־עיניו, או לפחות לשאול את האחרים בענין זה, ואז ילמד כי אמת דיברנו. ואז, כאשר העברים היו הראשונים שלמדו את הכתב מתוך לוחות־האבן, ושיננו אותו במשך ארבעים שנה, הם העבירו את מידע הכתב לפיניקים באותו זמן שקדמוס מלך על הצורים, ומהם למדו את הכתב היוונים, ולאחר־מכן כל העמים האחרים בעולם.

אין ספק שקוסמאס התכוון לכתובות הנבטיות שאלפים מהן מכסות את סלעי דרום־סיני. במשך מאות רבות של שנים הן השתכחו עד שגילה אותם מחדש בשנת 1618 פיטרו דלה ואלה. כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר ביקר החוקר והנוסע הנודע ניהבור בג’בל מוכתב – ‘ההר הכתוב’, ששם ביקש לראות כתובות נבטיות רבות ששמע עליהן לפני־כן. אולם מורי־הדרך הערבים הטעו אותו והביאוהו אל מכרות התורכיז המצריים בסראביט אל־חאדם. בשנת 1860 היה החוקר לוי הראשון שזיהה את הכתובות האלה כנבטיות. כעשר שנים לאחר־מכן אסף פאלמר, שהיה חבר משלחת־סקר בריטית לסינַי, כמה מאות כתובות נבטיות, וסבר כי נחקקו בידי עוברי־אורח וסבלים. בשנת 1891 פרסם חוקר הלשון הגרמני יוליוס אויטינג את האוסף הראשון של מאות כתובות מסינַי. הוא הבחין בין הכתובות הנבטיות שפרסם מצפון־ערב, שלהן קרא ‘נבטיות’, לבין אלה מסינַי, אותם כינה ‘סינַיות’. פרסומים אלה, וכן גם כינוסם של אוספי כתובות אחרים מסינַי בידי חוקרים בשנים האחרונות של המאה הי"ט, שימשו בסיס לאוסף הכתובות הנבטיות הגדול שראה אור באוספי ‘קורפוס הכתובות השֵמיות’, שבו נכללו יותר משלות־אלפים כתובות מסינַי. מאז ועד 1968, שאז התחלתי לפרסם כתובות מסינַי, לא ראו אור אלא כתובות מעטות מאוד. כתובות ראשונות אלה פרסמתי על־פי תצלומים ושקופיות ששלחו אלי לאחר מלחמת־ששת־הימים חוקרים, מטיילים וחייליים ששהו בסינַי באותה עת. אני עצמי ערכתי כמה סקרים בחקר המזרחי של דרום־סינַי, ובייחוד באיזור ואדי חג’אג', שחוקרים מעטים בלבד ביקרו בו קודם־לכן.

בזמן שהייתי עסוק בחקר הכתובות של דרום־סינַי, ערך חבר חוקרים מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, בראשותו של ד"ר אליעזר אורן, סקרים וחפירות בחלקו הצפוני של חצי־האי, בייחוד באיזור החוף שלו, ושם התגלו שרידי עיר נבטית, בקסרווית. אתר זה נתגלה לראשונה על־ידי החוקר הצרפתי קלדא, אולם חשיבותו כאתר נבטי התבררה רק לאחרונה. כאן לא נתגלה חומר כתוב כלשהו, אולם המקדשים ובתי־הקברות מעידים על חשיבותו הרבה.

בשנות השלושים של המאה העשרים נתגלו כתובות נבטיות גם במזרחה של מצרים, בין החוף המערבי של מפרץ־סואץ והתעלה לבין הנילוס, לאורך דרכים שנעו בהן שיירות של נבטים שהביאו את בשמי ערב למצרים.

כאשר אנו מסכמים את העדויות המקוטעות שנלקטו במשך מאתיים השנים האחרונות אין ספק כי הנבטים שכנו בכל רחבי חצי האי ולא רק בחלקו הדרומי, שבו נתגלו אלפי הכתובות וכפי שסברו החוקרים.

כלי־חרס נבטיים, שגילה ד"ר בֶּנוֹ רוטנברג וגם אני באתרים שונים, מעידים על כך שכבר היה יישוב נבטי בסינַי במאה הא' לספירה. הכתובות הנבטיות הן כולן מן המאות הב' והג' לספירה, אולם ממקורות יוונים קדומים אנו משערים שהנבטים היו כבר בסינַי בראשית התקופה ההלניסטית, במאה הד‘, והג’ לפני־הספירה.

חוקרים שונים פירשו בדרכים שונות את דבר מציאותן של אלפי החרותות הנבטיות בדרום חצי־האי. אולם על דבר אחד אין החוקרים חלוקים – שהכתובות הנבטיות בסיני הן דלות תוכן ומעוטות עניין. נכון אמנם כי צוין בהן בעיקר שמו של החוקק, שם אביו, לעתים גם שמות אחיו ולעתים רחוקות גם שם הסב. בדרך־כלל באה בראש הכתובת ברכה קצרה. לעתים רחוקות ביותר מצויים תואר כלשהו, שמה של אלוהות או השנה שבה נחקקה.

אחד החוקרים הציע לראות בכתובות סימוני גבול של חלקות רכוש, כגון חלקות מרעה או חלקות מטעי־תמרים, אך יש הסבור כי הן מציינות את מקומם של קברים. אחר הציע כי הן נחקקו בידי מוליכי שיירות, לאורך הדרכים המובילות ממקום אחד בחצי־האי למשנהו. חוקר אחר, שביטל את כל הסברות האלה כדמיוניות, הציע כי הן רישומם של עולי־רגל נבטיים שבאו מצפון־ערב (ממדין ומחג’אז) כדי להעריץ אלים נבטיים שגרו בהרים הגבוהים ג’בל מוסה וג’בל סרבאל. לאחרונה הציע חברי ועמיתי פרופסור יוסף נוה כי הכתובות הן ברכות מקוצרות לאלים, כמקובל על עמים שונים בזמנים שונים.

אני עצמי ניסיתי, כאמור לעיל בדברי על ראשיתו של העם הנבטי, לבחון את הבעיה מצד אחר לחלוטין, מצד תוכנן של הכתובות. ומסתבר מאוצר השמות כי מעולם לא התרחשה הגירה של נבטים ממקום כלשהו. כאשר אנו מתבוננים במפה או בתצלום לוויין של המזרח־התיכון נראה שסינַי, הנגב, ואפילו ארץ אדום, מהווים כולם חלק לא־נפרד מחצי־האי הערבי הגדול. כך היו הנבטים, שישבו בכל אותם האזורים, האוכלוסין המקוריים מקדמת־דנא.

בסינַי מסביר הדבר את הפער הממושך מאוד המבדיל בין סוף הניצול המצרי של המכרות, שזמנו בסוף תקופת הברונזה, לבין הופעתם של כלי החרס הנבטיים אלף ומאתיים שנה מאוחר יותר, בקירוב. נראה כי היו אלה הנבטים שישבו בכל אותן מאות שנים בסיני, שרק בסוף המאה הא' לפני־הספירה חלו לתת את רישומם בנוף, בדיוק כפי שאירע באזורים הנבטיים של הנגב, באדום, ובצפון־ערב.

מסקנות אלה הן כלליות בלבד, ולכן הרחבתי בניתוח השמות הפרטיים הנבטיים. נערכה רשימה נפרדת של יותר מארבע־מאות השמות הפרטיים המצויים בסינַי בלבד. כרגיל בשמות פרטיים בכל מקום גם לשמות הפרטיים הנבטיים פירוש ומשמעות מסוימים שעל טיבם אפשר לעמוד מתוך השוואה לשמות זהים או דומים בלשונות הערביות האחרות, שמהן באו השמות האלה ובמקרים נדירים גם מתוך השוואה ללשונות אחרות.

כך חילקנו את השמות הפרטיים מסיני לקבוצות קטנות יותר – הכל בהתאם למשמעותם. הקבוצה הגדולה ביותר היא של השמות שיש בהם יסוד תיאופורי. חלק ניכר מן השמות האלה נכלל בהם היסוד עבד, שהוראתו כמו בעברית – ‘עבד’, בצירוף שמה של אלוהות. שמות פרטיים אחרים בקבוצה זו הם שמות של אלוהויות. על קבוצה זו מנינו גם את אלה הכוללים את היסוד ‘חגו’, ‘בחגה’ וכיוצא בהם, שהוראתם ‘נולד בעת העלייה לרגל’. לאחר קבוצה זו באה שנייה שבה שמות המתארים תכונות־נפש של אדם. כגון ‘אמיץ’, ‘שלו’, ‘אציל’, ‘טהור’ ‘מושיע’, ‘עמית’, ‘צדיק’. בקבוצה השלישית נכללים שמות המתארים תכונות גוף" ‘חרש’, ‘לבקן’, ‘בן ארך הרגליים’, ‘כרסתן’, ‘ארכן’, ‘זעירא’ וכיוצא בהם. מספר קטן יותר של שמות בא מעולם בעלי־החיים או מעולם הצומח: ‘פרעוש’, ‘צבוע’, ‘גמל’, ‘זאב,’ ‘כלב’, ‘שועל’, ‘עקרב’, ‘תפוח מר’, ‘אשכול תמרים’, וכיוצא בהם. קטנה עוד יותר היא קבוצת השמות הפרטיים שמקורם בשם מקום: ‘ההוא מזעבל’, בן חגרה‘, ‘הערבי’, הסרקני’, ‘פארן’. מעטים היו השמות הנובעים ממשלח־יד: ‘אורג’, ‘חרש־נחושת’. שמות מעטים באו מלשונות זרות – עברית, יוונית, רומית, מצרית ותדמורית.

בחינה מדוקדקת של שמות פרטיים אלה מסייעת לפתרון בעיית המוצא של מי ששמותיהם מצויים בכתובות סינַי.

שם פרטי מקובל כ’פארן', שבו נתכנו נבטים רבים בסינַי, משמעותו היא שאנשים אלה באו ממקום זה, ככל הנראה הנווה הגדול של פיראן, כפי שהוא מכונה בפי הבדווים המקומיים, על שם אחד הוואדיות הגדולים ביותר בדרום חצי־האי.

שם אחר הראוי לתשומת־לב מיוחדת הוא ‘קינו’, ‘אבן אל־קינו’ וכיוצא בהם שמות הנגזרים מ’קין‘, שהוראתו ‘חרש־נחושת’. או ‘בן חרש־הנחושת’. ניצול המכרות העתיקים בסינַי, שמהם הפיקו תורכיז ונחושת, החל בימי השושלות המצריות הראשונות. לאחר תקופה ארוכה שבה היו נטושים, חודש ניצולם בידי הנCטים, אולם מתוך יוזמה של השלטונות הרומיים במצרים, כנראה במאה הב’ לספירה. ואכן עובדה היא שאחד הריכוזים הגדולים ביותר של כתובות נבטיות בסינַי נמצא בוואדי נצב, שגם היום אפשר לראות בו ריכוזים גדולים של סיגי־נחושת ושברי כורים עשויים חימר.

השם הפרטי השלישי המושך תשומת־לב הוא ‘שמרח’, שהוראתו ‘ענף’ – או אשכול – עמוס תמרים'. הנווה המושקה מים רבים בפיראן יש בו גם היום אלפי עצי תמר מניבי־פרי, וגם ללא טיפול נאות הם מכלכלים את האוכלוסיה הבדווית המקומית. לבד מנווה גדול זה פזורים בדרום חצי־האי נאות קטנים יותר, לאורך חופיו ובתוך הארץ גופא, ובהם עצי תמר מניבי־פרי.

נראה שדיודורוס, שנסמך על מקורות קדומים יותר, תיאר את הנווה הגדול של פארן במלים אלה:


אולם נפנה עתה אל הצד האחר, כלומר אל החוף שממול, הוא החוף של ערביה, ונתאר אותו למן הכף המרוחק ביותר. מקום זה מכונה פוסידוניום [מזוהה עם ראס מוחמד, שבדרום חצי־האי] על־שם המזבח שהוקם שם לכבודו של פוסידון פלַגיוס [היינו, אל הימים] אל־ידי אַריסטון שנשלח על־ידי תלמַי לחקור את חוף ערב עד לאוקיאנוס. מעבר לכף יש איזור שילידי־הארץ מכבדים אותו ביותר, כי ממנו הם מפיקים טובת־הנאה רבה על שום עצי התמר הרבים ששָם, שהם פוריים ביותר, והם תורמים במידה רבה לשגשוג המקום. הוא מכונה בשם ‘מטע התמרים’, ואילו כל הארץ מסביב חסרה מעיינות־מים והיא לוהטת כאש מפני שהיא נוטה כלפי דרום. לכן אך טבעי שהברברים קידשו את המקום שהוא מלא עצים, השוכן בלב ארץ שכולה שממה גמורה, ומספק את מזונם. ואמנם באותו מקום שופעים מעיינות רבים, שאינם נכנעים גם לשלג ולקרה, ובזכותם הארץ שסביב ירוקה כולה ונעים לחיות בה. באותו מקום יש מזבח עתיק מאוד ועליו כתובת באותיות עתיקות בשפה לא־ידועה. ההשגחה על המתחם המקודש היא בידי גבר ואשה, המחזיקים במשרה מקודשת בו במשך כל ימי־חייהם. תושבי אותו מקום מאריכי־ימים, ואת משכבם הם קובעים בעצים, מפחד החיות הרעות המצויות שָם.


השם האחרון שתשומת־לבי הופנתה אליו הוא ‘נשיגו’, שהוראתו ‘אורג’. טוויית חוטי־צמר של כבשים, עיזים וגמלים היה משלח־יד שבו עסקו בני עמי המזרח־התיכון בכל הזמנים. מצמר זה נארגו בגדים, מצעי־מיטה, ואפילו הבתים – יריעות האוהלים – נעשו מהם.

נראה שצירוף המידע הנובע מן השמות האלה יש בו כדי על השאלה: מי חקק את הכתובות בסינַי? אין ספק שהיו אלה מבני האוכלוסייה המקומית של חצי־האי, שחייתה שם מימים ימימה, וטיפחה את מטעי התמר, גידלה כבשים, עיזים וגמלים וניצלה את מכרות הנחושת והתורכיז. נראה שכלכלה המבוססת על ענפים אלה, בצירוף סחר הארחות מערב אל מצרים, די היה בה בכדי לכלכל אוכלוסייה לא קטנה.

אולם בכך אין אנו משיבים עדיין על השאלה לאיזה צורך חקקו הנבטים את הכתובות האלה? הפיזור הגיאוגראפי של הכתובות הנבטיות בסינַי מראה שהכתובות מצויות בכל מקום שסלעיו עשויים גראניט או אבן־חול. כך אנו מוצאים כתובות נבטיות באיזור אילת, אילה בתקופה העתיקה, ששָם כרו הנבטים נחושת. לעומת זאת, אין אנו מוצאים כתובות נבטיות בכל האיזור הצפוני והמרכזי של סיני, שבהם אין סלעים כאלה. הריכוזים הגדולים ביותר של כתובות נבטיות נמצאים שוב בחלק הדרומי של חצי־האי, שכולו סלעי גראניט ואבן־חול.

מספר רב מאוד של כתובות נמצא לאורך גדותיהם של הוואדיות הגדולים שלאל, מוכתב (הוואדי הכתוב או ואדי הכתב), פיראן ויובליהם. לאמיתו של דבר מהווה מערכת נחלים אלה את הנתיב העיקרי שהוליך מן החוף המערבי אל נווה פיראן. יתר על כן, גדות־הוואדיות הלוחכים את מרגלות־ההרים הגבוהים ג’בל אל־בנאת וג’בל סרבאל מלאים אף הם כתובות נבטיות.

ריכוז־מִשנֶה של כתובות נבטיות יש לאורך הדרך ההולכת במקביל לדרך הראשית, ואדי מוכתב–ואדי פיראן, המחברת אותו חוף מערבי עצמו עם סראביט אל־ח’אדם ושוב יורדת אל פיראן. ריכוז־משנה אחר של כתובות יש לאורך הדרך המוליכה מאיזור התכת הנחושת בוואדי נצב שבמזרח נווה פיראן. כך מסומנת בכתובות גם הדרך היורדת מאילה אל פיראן, ובייחוד לאורך הקטע הדרומי שלה, העובר בוואדי חג’אג' וואדי מרה, שבהם נמצאו מאות כתובות.

אין ספק אפוא כי הכתובות הולכות לאורך נתיביהם של הנבטים והן המצויות סביב מקומות־חנייתם.

כך מסרנו את מצב הדברים לאשורו, אולם עדיין לא ביררנו את הסיבה. הנבטים לא היו הראשונים – ואף לא האחרונים – שהשאירו אותות כתובים על הסלעים בדרום־סיני. קדמו להם העבדים השֵמים ששירות במכרות המצריים, שבהססנות־מה שרבטו כתובות קצרות בכתב אלפביתי חדש הידוע היום בשם ‘הכתב הפרוטו־סינַאי’. מאידך גיסא, באו אחרי הנבטים מאות עולי־רגל נוצרים ומעט עולי־רגל יהודים שהשתמשו בנתיבים הנבטיים כדי להגיע אל הר־סינַי, שאותו זיהו בג’בל מוסה, ואל מנזר סנטה קתרינה.

נראה שכל הכתובות האלה, שפרקי־זמן ארוכים מפרידים ביניהן, יש בהן מן המשותף. סינַי אינו מקום שקל לחיות בו, ואפילו המעבר בו אינו חסר תלאות. לבד ממקומות מעטים קשה למצוא בו מים. החום בקיץ לוהט כאש ואילו הקור בחורף מקפיא. הרוחות עזות לעיתים מאוד ולעתים הופכות סופות החול והאבק את היום ללילה. המרחקים ממקום למשנהו גדולים והמסע מאילה, השוכנת גם היא במדבר, אל הדרום עשוי להימשך אחד־עשר או חמישה־עשר יום. בדרכים ארבו חיות רעות המהלכות על ארבע ועל שתיים, אלה רעבות לבשר ואלה למזון ולמים שהשיירות היו נושאות עמן. מעטים המקומות בעולם שבהם נדרשה עזרת האל כמקום זה שכל־כך קרוב וכל5־כך רחוק ממנו. האם יש בכך משום פלא שכל־כך הרבה תחינות, בלשונות רבות, נרשמו על סלעי חצי־האי?

ראוי לציון כי אין מקום אחר בממלכה הנבטית שבו רב כל־כך מספר השמות שמרכיביהם תיאופוריים כמו סינַי. בסינַי בלבד נמצא את השמות ‘עבד־אחיו’ – ‘משרת האל אחיו’, ‘אמר־אל’ – ‘משרת אל’, ‘חי־אל’, ‘מקם־אל’ – האל מרומם', ‘אמת־אלוהי’ – ‘משרתת אלהי’, ‘בחגה’ – ‘שנולד בעת העלייה לרגל’, וכיוצא בהם לעשרות. אין ספק שכל זה נובע מן הצורך הדוחק לבקש את הגנת האלוהות.

אחד החוקרים הציע כי הכתובות נחקקו בידי עולי־רגל שבאו ממדין ומחג’אז אל מקומות־קדושים בדרום־סיני. הוא הציע גם לחפש אותם מקומות־קדושים על ההרים הגבוהים יותר – כגון ג’בל מוסה (2,440 מטרים מעל לפני־הים), או ג’בל סרבאל (2,052 מטרים מעל לפני־הים), וכן גם הרים אחרים המתנשאים יותר מאשר אלפיים מטרים מעל לפני־הים – משום שסבור היה כי מתאימים הם לשמש מקומות־קדושים. נראה לי שגם סברה זו מוטעית.

לפני יותר ממאה שנים נתגלו כתובות נבטיות על ג’בל מוניג’ה, דרומית־מערבית לנווה פיראן. זהו הר צנוע, המתנשא לרום 835 מטרים בלבד והוא נחבא בצלם של ג’בל סרבאל המתנשא מעליו בדרום וג’בל אל בנאת 1,500 מטרים) לצפונו. על אף גובהו הנמוך ביחס צופה ג’בל מוניג’ה אל הנווה הגדול ואל התלכדותם של ואדיות גדולים הלוחכים את מרגלותיו. שמו המלא של הר זה הוא ג’בל מוניג’ת מוסה –’הר ההתוועדות של משה'.

למרגלות־ההר עומד מסגד קטן ועל ראשו ישנה גדרה קטנה, חמישה מטרים קוטרה. פאלמר, שהיה כנראה הנוסע הראשון מאירופה שדרך על ראש־ההר הזה, כתב:


כמחצית הדרך במעלה ואדי עליאת, בצד שמאל, יש הר ששמו כשם ההר שבקרבת ג’בל מוסה, ג’בל מוניג’ה, ‘הר ההתוועדות’. הערבים, שאינם מייחסים קדושה לסרבאל, מעריצים הערצה עמוקה הר קטן זה וזובחים עליו למשה פעם בכל שנה. בראש־ההר יש גדרה קטנה עשויה אבנים גסות, שבה רגילים הם להשאיר מנחות בכל פעם שהם מבקרים במקום, והאדמה שם מכוסה חרוזים, חתיכות של חבלי גמל ישנים, שיער אדם ושרידי קדשים אחרים שהותירו המאמינים. כאשר עמדתי לעלות בהר שאלתי זמזמיה, נאד עור קטן, מאשה זקנה הגרה בקרבת מקום, מפני שביקשתי להתקין טפוסות נייר של הכתובות הסינַיות שבהן מכוסות אבני הגדרה. בראשונה סירבה האשה בעלת הנאד להשאילו לי, כי חששה, כפי שאמרה, 'שיבוא רעיון אל מוחי לתיתו מנחה לקדוש". לאחר הקרבת הקורבן שרים הנאספים מסאמרה, כלומר סרנאדה, וכל העם שר במקהלה: ‘הו, מקום התוועדות של משה, אנו מבקשים את חסותך, הטב עם העם, ונבוא לבקרך בכל שנה’.,


לאחר מאה ועשר שנים ביקרו במקום שני מבקרים ישראלים, אבנר גורן, קצין־מטה ארכיאולוגיה בסיני, ושבתי לוי, מורה מקיבוץ מעוז־חיים ומלקט מסורות פולקלור בדווי. הם שהפנו לראשונה את תשומת־לבי לאתר. הם שרטטו תכנית של הגדרה וחשוב יותר צילומם הראשון של הכתובות שגילה פאלמר; כן גילו מספר רב של כתובות החקוקות על הסלעים לאורך השביל המוליך אל הפסגה. הם אף הבחינו במקומות חניה אחדים מסביב לגדרה, אולם אין אנו יודעים את עתיקותם.

מה שלא ידע פאלמר הוא שקדושתו של המקום וההיכל הקטן שבו תחילתם בראשית המאה הב' לספירה, ואולי קודם־לכן. אחת הכתובות שנמצאה במקום זה היא משנת 219 לספירה, שהוא התאריך הרשום באחת מעשרים הכתובות שנמצאו בגדרה.

הכתובות שעל ג’בל מוניג’ה נחקקו בידי שני סוגים של אנשים: עולי־רגל פשוטים ונושאי־משרה ובעלי תואר כהונתי. כעדותן של כמה כתובות, משפחות־משפחות נהגו לעלות לרגל, שהרי כמה מן הגברים נזכרים בכתובת אחת. מרטיט היה לגלות בין עולי־הרגל מי שאת שמותיהם אנו יודעים ממקומות אחרים בסינַי או בדרכים המוליכות אל המקום הקדוש.

חשובות הרבה יותר הן הכתובות שבהן נזכרים תארי כהונה. שלושה סוגי כוהנים נזכרים כאן: אפכלא [או אכפלא] שמשמעו באכדית כוהן, ועליהם נמנו ואילו בן קריחו, גדיו בן זידו, זידו בן בריאו, עמיו בן עבד־אחיו, ועמרו בן כלבו; כהנא (כוהן, בעברית) הניאו וזידו בני בריאו, שהוא אולי גם אביו של זידו, ששימש גם כאפכלא; התואר השלישי הוא מבקרא, כנראה הכוהן הממונה על הקורבנות, ונזכרו בשמותיהם עבידו בן ואילו, אלמובקרו בן זידו, הניאו בן אוש־אלהי, ופדיו, ששם אביו לא נשתמר. לבד מאלה נזכר גם עבידו, כתבא, המזכיר או הסופר של המקדש.

85.jpg ג’בל מוניג’ה, סיני. בג’בל מוניג’ה נתגלו כתובות שחקקו עולי־הרגל בדרך המוליכה אל ההר הקדוש וכאלה שנכתבו על אבני ההיכל בידי משמשיו. באבן שמימין נזכר גדיו בן עבידו הכוהן (המכונה בכתובת זו בשם האכדי אכפלא) ובאותה אבן מימין: ‘עבידו כתבא’ כלומר, עבידו הסופר (של המקדש). באבן משמאל כתוב: ‘דביר אלמבקרו בר זידו מבקרא’


חבורה זו מכובדת ביותר. לאמיתו של דבר, זהו הריכוז היחיד בסיני שבו נזכרים מי שיש להם תארי כהונה, ומלבדו נזכרים פה־ושם כוהנים מעטים ביחידות. רבות מן הכתובות בג’בל מוניג’ה נחקקו על לוחות־אבן, שבהן נבנתה הגדרה. אין אנו יודעים אם אבנים אלה שייכות במקורן לגדרה זו או לדומה לה או שמא נטלו אותן הבדווים ממבנה קדום יותר שלא נשתמר. אולם מה שבטוח הוא שג’בל מוניג’ה הוא המקום הקדוש הנבטי היחיד הידוע בסינַי, שעתיקותו קודמת לכל מסורת נוצרית, אף לעצם הופעת הנצרות בסינַי.

פיתוי רב יש ברצון לחקור את הדברים הקודמים לימי הנבטים. ואדי פיראן והנווה ששמו הוא כשם הוואדי, באים כנראה מן השם פארן המקראי. נראה שהנבטים שמרו על מסורות קדושה קדומות יותר, ואפשר שימיהן כימי המקרא.

כתובות אלה מסינַי, לבד מעצם העניין שבהן ובתוכנן, ממלאות חלל בדברי ימי הנבטים.

הכתובת הנבטית הקדומה ביותר שנמצאה בסינַי היא משנת 150 לספירה, ולאחריה באות הכתובות מן המחצית השנייה של המאה הב'; הכתובת המאוחרת ביותר היא משנת 263 לספירה. נראה שהכתובת הקדומה ביותר אינה יכולה להקדים בהרבה את הזמן שבו למדו הנבטים בסינַי את תורת הכתב. שאמנם כך הוא אפשר ללמוד מן העובדה שבסינַי לא נזכר שמו של מלך נבטי כלשהו; כלומר, כאשר למדו הנבטים לכתוב חלף כבר ועבר מן העולם זכר בית־המלוכה הנבטי.

לעומת ריבוי הכתובות הנבטיות בסינַי, שזמנן במאות הב' והג' לספירה, הן מעטות ביותר בשאר חלקי הממלכה. כתובות שזמנן לאחר צירוף ממלכת הנבטים לפרובינקיה ערביה נתגלו בעָבְדַת (מן השנים 107–108 ו־125–126 לספירה במואב109–108) לספירה), בחורן (124 ו־148 לספירה). כתובות מעטות מקורן בצפון־ערב (267 לספירה) ובחורן (270 לספירה).

כיום מכריע מספר הכתובות הנבטיות המאוחרות שנתגלו בסינַי את מספרן בכל רחבי הממלכה הנבטית. אולם יש הבדל אחד בין סינַי לבין שאר האזורים הנבטיים: באלה הגיע הכתב הנבטי בראשית המאה הב' לפני־הספירה (בנגב). בסוף המאה הא' לפני־הספירה (בחורן ובאדום) או בראשית המאה הא' לספירה (צפון־ערב), ואילו בסינַי אין כתובת נבטית שזמנה לפני אמצע המאה הב' לספירה.

קשה לנחש את הסיבה לתופעה יוצאת־דופן זו. אלמלא היתה בידינו העדות על מציאותם של הנבטים בסינַי בתקופה הנבטית הקדומה והתיכונה, אפשר היה להסיק כי הנבטים לא הגיעו לאיזור זה אלא לאחר אובדן העצמאות המדינית. אולם המקורות שמן התקופה ההלניסטית הקדומה וכלי־החרס הנבטיים המצוירים שנמצאו בדרום חצי־האי, שוללים הנחה כזו מכל וכל. אין לנו אלא לקבל את העובדות, היינו – שהכתב הגיע לסינַי המרוחקת בתקופה מאוחרת וכי על שום בדידותו של האיזור וניתוקו מהשפעות זרות, שלהן היו חשופים הנבטים באזורי־מגוריהם האחרים, השתמר ביניהם הכתב עוד שנים רבות עד שגברה עליהם יד הנצרות שחדרה לסינַי לאחר שנת 300 לספירה. כך היה סינַי האיזור הנבטי היחיד שבו נותרה הדת הנבטית־השמית כימי דור אחד או שניים לאחר שחדלו לכתוב בכתבם, בלי שנכנעו תחילה לפאגאניות היוונית־הרומית, כפי שאירע בשאר חלקי ממלקת הנבטים.


הנבטים והנצרות


לצירוף ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית היתה השפעה כפולה. ההכרה בגבולות הישנים של הממלכה, שהיו עתה לגבולות הפרובינקיה הרומית החדשה, שמרה לתקופת־זמן ארוכה מאוד את התרבות ואת אורח־החיים. מאידך גיסא, צירופן של ערים גדולות – גרש, פילדלפיה ואחרות שהיו חברות בברית עשר הערים – אל היחידה המדינית החדשה, הוסיפה צבע רב ליחידה תרבותית מונוליתית זו ופתחה אותה להשפעות תרבותיות ודתיות חדשות. אך הצירוף לפרובינקיה הרומית הוסיף אנשי־צבא זרים רבים, ורק חלק קטן מהם גויס במזרח. הכוח־הצבאי העיקרי שלו נועד התפקיד של שמירת הבטחון בפרובינקיה היה הלגיון השלישי הקירני, שבשורותיו שירתו חיילים ממצרים ומאפריקה. כוחות־העזר היו מורכבים מכמה קוהורטות תרקיות. קוהורטה אחת מן האלפים ויחידות־פרשים מספרד וממקומות אחרים באירופה. לבד מחדירת הלשון היוונית, שהיתה ללשון הרשמית של הפרובינקיה ורק באמצעותה יכלו כל תושבי הפרובינקיה הגדולה לקיים מגע זה עם זה, החלה הדת היוונית־הרומית לחדור יותר ויותר לכל אתר, כשהיא מדכאת את הדת השמית הקדומה ודוחקת אותה אל הרקע.

86.jpg חלוצה. תכנית התיאטרון והכנסיה המזרחית.


היה זה המצב ששרר בכל רחבי הממלכה הנבטית, להוציא סינַי, בשנת 300 לספירה, בקירוב. במאה הד' חלו שינויים תרבותיים מפליגים. למרבה הצער, שותקו הכתובות בנגב במשך מאת שנים זו. הכתובת המאוחרת ביותר שמן המאה הג' לספירה בעָבְדַת היא משנת 294־293 לספירה, שבה הוקדש מגדל. לאחר שתיקה של יותר ממאה שנים באה כתובת משבטה משנת 415 או 435 לספירה, המעידה על קיומה של כנסייה באותו אתר. ב־7 במארס, 426 לספירה נקברה אשה בשם ואלה, ככל הנראה נוצריה, בחלוצה, ומנחמיה כתבו: ‘אין אדם בן אלמוות’. בשנים 464 ו־475 לספירה נקברו כומר ואב־מנזר ב’מרטיריון הקדוש' בנִצָנָה. מאז ואילך תרבינה הכתובות הנוצריות בנגב.

אילו היינו מסתמכים על הכתובות לבדן, היינו באים לכלל טעות חמורה. רוב הכתובות הנוצריות שנמצאו בנגב הן מציבות־קבר, בייחוד של מי שנקברו בבאסיליקות, בחצרותיהן ובתאי־קבורה מיוחדים הסמוכים לבאסיליקה. כפי שמסתבר מן הכתובות, לא נקברו הדיוטות בכנסיות לפני שנת 541 לספירה, כאשר פרצה מגיפת האבעבועות הנוראה ששטפה את האימפריה הביזנטית ותבעה קורבנות רבים גם בנגב.

למרבה המזל, יש בידינו מקורות נוצריים קדומים המסייעים לנו ללמוד את דברי־ימיה הקדומים של הכנסייה בנגב.


87.jpg חלוצה. הכנסיה המזרחית בעת החפירות בשנת 1980.

הילָריוֹן הקדוש היה מייסד הנזירות הנוצרית בנגב. הביוגראפיה שלו נרשמה בידי הירונימוס (420־348 לספירה), שהקדיש ספר לתולדות־חייהם של אבות־הכנסייה הנוצרית. הירונימוס מספר על מסע שערך הילָריוֹן בשנת 350 לספירה בקירוב במדבר קדש, כשהוא מלווה בקהל של נזירים. החבורה הגיעה לחלוצה באותו יום שבו נאספה כל האוכלוסייה המקומית במקדשה של וֶנוּס, כדי לחוג את חגה. האוכלוסייה הברברית־למחצה, מסבר המחבר, הייתה שטופה בפולחן לוּציפֶר (היינו, השטן), שאותו הם זיהו עם וֶנוּס. הילָריוֹן, מספר הירונימוס, לא היה לא־ידוע לאוכלוסייה הסרקנית של חֲלוּצָה, שאותו הם ידעו בגלל מעשי הנסים שעשה וכוחו לגרש שדים. שעה שאזרחי חֲלוּצָה התפללו במקדש, והשמיעו את המלה ‘ברך’ בלשון הסורית (היינו, הנבטית־הארמית) הופיע הילָריוֹן וללא מאמץ רב גאל את עובדי־האלילים והפכם לנוצרים. בשבח האל, מספר הירונימוס, היה המקדש לכנסייה נוצרית, שבה מתווה הכומר, לשעבר הכוהן של לוּצִיפֶר, את אות הצלב.


88.jpg חלוּצָה. כותרת של מזוזת פתח מן הבית הנבטי־הביזנטי. בראשיתו נבנה הבית בלב העיר הנבטית שמן המאה השנייה לספירה. במאות השנים שלאחר מכן, בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית גדלה העיר ופרחה ואז הורחב הבית ונבנה בו אגף חדש. אגף זה עוטר כמנהג התקופה. בכותרת זו יש עדיין סממנים של האמנות הנבטית הקדומה, כגון התימורות והשינות שבהן מעוטרים צדי הכותרת ובסיסה. הצלב ושתי הציפורים שלצדיו הם מסממני התקופה החדשה.


89.jpg חלוצה. כותרת קורינטית קטנה שעליה נשענה במת ההטפה בכנסיה המזרחית. במקורה היתה הכותרת מצופה בעלי זהב וצבועה בחלקה בצבע ארגמן

חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 400 לספירה בקירוב, כבר היתה הנצרות מבוססת היטב בחֲלוּצָה, בירת הנגב המרכזי. לתקופה זו יש בידינו הסיפור על התקפה שערכו הסַרְקַנים על קבוצה של נזירים נוצרים, שהתגוררו בסביבות הר־סינַי. הבדווים שדדו את המזון ואת חפציהם של הנזירים ואף הרגו כמה מהם ושבו אחרים. בין הנשבים ההיה גם נילוּס, פקיד רם מעלה לשעבר בחצרו של הקיסר בקונסטנטינופול, שעזב את טוב העולם הזה והצטרף אל הנזירים בסינַי. עמו נשבה גם תיאוֹדוֹלוּס בנו. האב הצליח להימלט, אך הבן נשאר בידי הבדווים, שהתכוונו להעלותו קורבן לכוכב השחר. בדרך נס לא התעוררו הבדווים בשעה היעודה והנער ניצל ממוות.

כאשר שבו הפושטים אל מחנם והפליטים שבו לפארן, שבה היתה אז קהילה נוצרית גדולה, החליטה מועצת המקום לשלוח משלחת אל אַמַנס (ללא ספק עמנו הנבטי), ה’מלך' של הבדווים, כדי להתלונן על הפרת האמון והברית שנערכה קודם־לכן, שלפי תנאיה העניקו הבדווים חסות לתושבים הנוצרים של פארן וסביבותיה. לכן נבחרו שני רצים צעירים שהלכו אל אַמַנֶס, ואף הביאו בידם הבטחה שהברית תקוים. הסופר מספר הסיפור מפרש כי אַמַנֶס, שביקש להבטיח את זכויותיו־שלו, שלפיהן היה מספק לנזירים מזון, ביקש לשמור בידיו את הפיקוח על הבדווים. השיח' הערבי אף הבטיח להעניש את בני הבליעל לאחר שקיבל מתנות הראויות להתכבד בהן.

אל המשלחת שיצאה להביא את המתנות הצטרף גם נילוּס הזקן וכמה נזירים, שקיוו למצוא את תיאודולוס הצעיר. המסע במדבר היה ממושך, וביום השמיני לא נותרו לנזירים מים בכליהם. כמה מן ההולכים במסע אמרו כי ידוע להם דבר קיומו של מעיין באותו איזור וכל אנשי־החבורה התפזרו לחפשו. נילוּס, שזקן היה, פיגר מאחור, אולם הוא־הוא שגילה את המעיין מרחוק. לרוע המזל נשמר המעיין בידי חבורה של בדווים. נילוס קיווה למצוא שם את בנו ולאן לא ניסה כלל להתחמק מן הבדווים. הם לקחוהו למחנם ונהגו בו ביד קשה, אולם הוא ניצל בדרך נס על־ידי משמר חיילים שעבר במקום. שלושה ימים לאחר־מכן הגיעה חבורת הנזירים אל מחנה אַמַנֶס. שָם סוּפּר לנילוּס כי בנו חי ושליו. סוחר שהיה באותו מקום סיפר לו כי תיאוֹדוֹלוּס נפדה בידי כומר מחֲלוּצָה וכי הוא משרת בכנסייה של העיר.

משם הלך נילוּס אל חֲלוּצָה כדי לפגוש את בנו, ומפיו שמע את שאר דברי המעשה. לאחר שניצל מן הגורל שיועד לו, טלטלוהו הבדווים על־פני כל המדבר עד שהגיעו אל גבול הארץ הנושבת (כנראה אל גבולות הנגב). בנוסח היווני של הסיפור רשום השם סוקא כמקום שאליו הביאוהו הבדווים, לכן היו שסברו כי יש לתקנו ולקרוא סוביטה, אולם קרוב לוודאי שאין בכך צורך כי השם היווני סוקא הוא־הוא שוקה, היינו – שוק. שִׁבְטָה אינה המקום המרוחק ביותר בנגב הביזנטי, ולכן יש כנראה לחפש מקום זה דרומית־מערבית לעָבדַת, ששם יש יישובים רבים למדי מתקופה זו שאת שמותיהם העתיקים אין אנו יודעים. אחד מהם הוא כפר גדול מן התקופה הביזנטית, שבו בתים ומערות כמו בעָבדַת ואחד הבניינים הוא אולי כנסייה. ייתכן שזה מקום השוק שאליו הובא תיאוֹדוֹלוּס.

מכל מקום, מספר תיאוֹדוֹלוּס, הוא הוצב בכיכר־השוק שהיתה מלאה הולכי־בטל, אולם לא נמצא אדם שיהיה מוכן לקנותו ביותר משתי פיסות־זהב. הבדווים המאוכזבים הניחו חרב חדה על צוואר הנער והכריזו כי יסירו את ראשו אם לא יימצא אדם שיציע להם מחיר מתקבל על הדעת. תחנוני הנער שעמד ליד שער־העיר וחרב על צווארו עוררו את רחמיו של מישהו ששילם את הסכום הנדרש והוא־הוא שמכרו לכומר מחֲלוּצָה שהעסיקו במלאכות הכנסייה. מאורע זה אירע בשנת 400 לספירה בקירוב. גם הרישומים הרשמיים של הכנסייה מאשרים את קדמותה של הנצרות בנגב. במועצת הכנסייה החשובה שנערכה בניקיאָה בשנת 325 לספירה השתתף הבישוף פטרוס מאילה, שבאותם הימים חנה בה מטה הלגיון הרומי העשירי פרטנזיס. במועצת הכנסייה בסַרדיקָה בשנת 347, וכן גם במועצת סֶלבֶקְיָה בשנת 359, השתתפו בישופים מפֶּטרָה. איזור זה היה מיוצג גם על־ידי בישוף ששמו לא נמסר במועצה של שנת 381 בקונסטנטינופול. ראוי לציון כי במועצת אפסוּס בשנת 431 השתתף הבישוף עבדאלה מחֲלוּצָה, שהיה ידוע גם בשם תֵיאוֹדוֹלוּס. שם יווני זה אין ספק שהוא תרגומו של השם הנבטי המצוי עבדאלהי. בין הבישופים האחרים שייצגו פרובינקיה זו באותה מועצה יש אחד שייצג את ה’ערבים‘. ארבעה בישופים מערביה, אחד מהם נציג ה’ערבים’ השתתפו גם במועצה של שנת 451. ביניהם היה גם ארטאס (חֲרתָת!) מחֲלוּצָה.

מפתה ביותר לדון בנצרות בנגב, פרק מקסים ומעניין בתולדותיו, אלא שדבר זה אינו יכול להיעשות בספר זה. עבדאלהי וחַרתָת –ארטאס היו כנראה צאצאיהם של הנבטים. שמות כאלה אינם מותירים מקום לספק בדבר זהותה של המנהיגות הדתית של הנצרות בנגב, שאין הכרח שבאה לאיזור זה מתוך מסיונרים שהגיעו אליו מאזורים אחרים בארץ־הקודש או ממצרים, אלא שמקורה מן האצולה הנבטית. ואפשר גם שנכדו של כוהן לוּצִיפֶר, שדורות מעטים לפני כן אמר ‘ברך’ במקדש האלילים, הוא שהיה לבישוף של הקהילה הנוצרי במקום.

בפאפירוסים שנתגלו בנִצָנָה יש שפע של חומר שממנו אנו למדים על החיים החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והדתיים של העיירה ושל הכפרים שבסביבתה. כאשר מתבוננים בשמות האנשים שישבו במקומות אלה במאות הו' והז' לספירה, נחשפת המסכת במלואה. בישופים, כמרים, ראשי־מנזרים, דיאקונים ונזירים, רובם תושבי נִצָּנָה והיישובים הסמוכים לה, לרובם שמות מקראיים או מערביים־יוונים טובים, כגון ויקטור, גיאורגיוס, אליהו, יוחנן, קירין, מנתיאס, משה, סרגיוס, סטפאנוס, ורק למעטים שמות נבטיים. אולם אם נתבונן בשמות בני־משפחתם של אנשי הכמורה, הרי שלרבים־רבים יש שמות נבטיים – מאות שנים לאחר שנחקקה הכתובת הנבטית האחרונה בנגב. גם לבני־משפחותיהם של החיילים ששירתו במשטרה המקומית שמות נבטיים: עבד־אלגא, עבד־אלהי, עזיזו (קצין), אל־עובי, אל־עבדו ועשרות דומים להם. רק למעט חיילים ולבני משפחותיהם שמות מקראיים ומערביים. בולט בהקשר זה השם אברהם, בצורת אברמיוס, הנזכר יותר מארבעים פעם בנִצָנָה. אין עוד מקום בעולם הנוצרי כולו שבו יש שימוש נרחב כל כך בשם אברהם. ייתכן שהיה זה שם טבילה, שמשום מה נתחבב על אנשי נִצָּנָה. רבים מאנשי נִצָּנָה שכונו בשם אברהם היו צאצאיהם של בעלי שמות נבטיים. לא נתברר מדוע שכיח הדבר במיוחד בין אנשי־הצבא המקומיים.

כאשר אנו קוראים בפאפירוסים של נִצָּנָה אנו משתוממים על מספרם הרב של מי ששמותיהם נבטיים, למרות התהפוכות הרבות שעברו על האיזור.

ניתוח של האדריכלות בנגב יראה גם הוא תוצאות דומות, ויצביע על השינוי המועט שחל בה. הבתים הפרטיים נבנו כמעט כפי שנבנו בתקופה הנבטית. הקשת ולוח־הקירוי עדיין היו שיטת הבנייה היחידה באיזור זה. אולם הצורך לספק מקומות־מגורים למספר גדל והולך של אנשים (האוכלוסייה הוכפלה פי־שלושה לפחות מאז ימי הנבטים) חייב פשרות כלשהן גם בכך. אבן קשה הוחלפה באבן רכה ממנה, והקירות החיצונים לא היו עוד מלוטשים כשם שהיו בתי הנבטים. התחכום של מגדלי־המדריגות והגַמות שבחצרות עברו מן העולם והוחלפו בשיטות פשוטות יותר. גם קירותיהם של בורות־המים לא לוטשו כפי שנעשו בימי הנבטים והסיתות האופייני האלכסוני עבר אף הוא מן העולם.

שיטות התכנון הנבטיות הישנות נחשבו לא־מתאימות לבניית כנסיות, אף כי בחורן נעשו נסיונות להתאים את שיטת הקשת ולוח־הקירוי לצרכים החדשים. ואולם תושבי הנגב העדיפו את הבאסיליקה, אשר נעשתה לצורה האוניברסאלית לבית־התפילה הנוצרי למן ימיו הראשונים. הבנאים הנבטיים בנו עתה לראשונה בית אשר גגו גמלוני ולא שטוח כפי שהיו רגילים עד אז.

אולם גם בבניין חדש זה ניכרת היטב ידו האמונה של הבנאי הנבטי. הקתדראלה הגדולה במַמשית והכנסייה המערבית הקטנה שהיא העתק זעיר שלה, נבנו באמצע המאה הד' לספירה, בקירוב, באבן־גזית מעולה, שאינה נופלת בטיבה מבניין כלשהו שנבנה מאתיים או שלוש־מאות שנים לפני־כן. יתר על כן הקירות הארוכים של הקתדראלה, שאורכם העולה על חמישים מטרים, קושטו באוֹמְנות שטוחות ברווחים קטנים למדַי. לאוֹמְנות אלה לא היה תפקיד כלשהו במבנה אלא לשבור את החד־גוניות של הקיר הארוך. על־ידי הוספת יסוד אדריכלי זה השיג האומן משחק נפלא של אור וצל, דבר הנחוץ כל־כך בארץ האור החזק של הנגב. משחק יפה זה של אור וצל הועמק יותר על־ידי קביעת אבנים מעוטרות בוורדות שבראש כל אומְנה. אין עוד כנסייה אחת בארץ־ישראל שקירותיה החיצוניים בנויים טוב יותר מאשר קירותיה של כנסייה זו, שבה היתה תחייה מאוחרת של אדריכלות המקדשים הקדומים של הנבטים.

את שורשיה הנבטיים של האדריכלות הנוצרית בנגב אפשר ללמוד טוב יותר מתוך מעקב אחר היסודות הבודדים. התבליט העמוק, השקוע, היה חוק באדריכלות הנבטית בנגב עוד מקדמת־דנא. הכותרת הנבטית הקלאסית האריכה בנגב ימים יותר מאשר בכל אתר נבטי אחר שמעבר לערבה. האמנים הנבטיים המקומיים לא שבעו נחת מפניה הריקים והחלקים של הכותרת הנבטית הקלאסית ולכן מוצאים אנו כבר בראשית המאה הב' לספירה את קישוט הזיז הבולט בפני־אדם, בראש שור, באַמפוֹרָה. קישוטים כאלה נדירים בכל אתר אחר. את המשכה של התפתחות זו רואים אנו בחֲלוּצָה, גם אם אין אנו יודעים עדיין לאשורה את הכרונולוגיה של האמנות באתר חשוב זה. מכל מקום, את קרני הכותרת הנבטית הקלאסית קישטו כאן בתימורות גדולות, השכיחות כל־כך בקדרות ובאדריכלות הנבטית הקדומה. חלקן התחתון של הכותרות קיבל חיים חדשים. חרוזים וסלילים, מיטופות וטריגליפים, קשתות רמות ועיטורי־חבל שימשו הרבה בחֲלוּצָה לעיטור כותרות אלה, ורק מעטות הושארו פניהן ללא עיטור, כמקובל בכל אתר ואתר. מבין עיטורים אלה נשתמרו לדורות עיטורי־החבל, התימורה, וצורה פשוטה יותר של מיטופות, שהוסיפו לעטר דורות רבים את הכותרות הביזַנטיות בכל הערים בנגב, שחֲלוּצָה שימשה להן כנראה גם עיר־בירה תרבותית. הוורדה היתה שכיחה בנגב בתקופה הביזַנטית כשם שהיתה שכיחה בימי הנבטים. הסמל המובהק ביותר לנצחון הנצרות על הפאגאניות הנבטית היתה אולי קביעת אות הצלב על הזיז של אחת הכותרות הנבטיות.

כלכלת הנגב בתקופה הביזנטית היתה תולדה ישירה של החקלאות שהנבטים החלו לפתחה בסוף המאה הא' לספירה. עקרונות שימור המים וההשקיה לא השתנו גם בתקופה הביזנטית, אולם הבסיס החקלאי הורחב והועמק, ועתה עובדו שטחים גדולים הרבה יותר מאשר בתקופה הנבטית.

עם נצחונה של הנצרות, החלו לסגור את התיאטראות ואת המסלולים למירוצי־סוסים, ואת גידול הסוסים החליפו תושבי הנגב בשדות ובמטעים. צאצאי הנבטים, שאבות־אבותיהם נענשו על שתיית יין, החלו לטפח את גפן היין במאה הג' ובמאה הד' לספירה והצליחו לייצר סוגי יין משובחים שיוצאו למרחוק. אין דבר המסמל את התרחקות הנבטים מדרכי אבותיהם יותר מייצור היין, המסמל את דמו של מושיעם החדש.


 

חלק ה': סוף־דבר


אדונֵי המדבר


כאשר נעניתי להצעה לכתוב ספר זה חששתי מן הפיתוי שאכתוב סיפור שבו הכל יהיה ברור, שכל דבר יבוא אל מקומו בשלום ויבואר בו כל דבר כהלכה. אני מקווה שספרי אינו כזה. אף כי התרבות הנבטית התגלתה לפני יותר ממאה ושישים שנה, הרי שהתמונה הארכיאולוגית וההיסטורית רחוקה משלימות. חקירת התרבות הנבטית דומה לחקירתו של קרחון. מעט ממנו נראה מעל לפני־המים, אולם רובו שקוע בשחור המעמקים של האוקיאנוס. המדבר דומה לאוקיאנוס. אין מקום כמותו השומר היטב על סודותיו, שאין לפענחם בנקל. קשיים אלה עתיקים כזמן עצמו. מאז ימיו של אלכסנדר מוקדון עשו החוקרים מאמצים כבירים כדי לחדור אל המדבר ולפענח את צפונותיו, הן לצרכים מדעיים והן מטעמים מעשיים. נסיונות אלה לא עלו יפה כפי שאפשר ללמוד מכך שמאז ימיו של הירונימוס מקַרדיָה ועד לימיו של סְטַרַבּוֹן, שביניהם מפרידות שלוש־מאות שנים, לא הושג אלא מעט. היעדר מידע והעובדה ששני ספרי היסטוריה שכתבום אורניוס וגלבקוס במאה הא' לספירה לא הגיעו אלינו אלא בדמות קטעים מעטים ועלובים אינם מקלים את תפקידו של החוקר בימינו.

פעם סברתי כי לימוד אורח־חייו של הבדווי יסייע בידינו להבין גם את אורח חיי הנבטים במדבר. אולם ניסיון זה היה בהכרח ניסיון סרק. הבדווי – ולפחות במאות השנים האחרונות – היה תלוי תמיד בכוחות מן החוץ. הוא מעולם לא כרה בארות ובורות־מים ואת מימיו קיבל מן המעיינות הקטנים והדלים או שתה את מי־הבורות שחצבו הקדמונים, הנבטים ויורשיהם. הבארות העמוקות שכרו הקדמונים בעָבְדַת, בנִצָּנָה וברְחִיבָּה נזנחו כאשר עזב אחרון תושבי הקבע את עירו ואת שדהו במאה הו' ובמאה הז' לספירה. הבדווים לא זו בלבד שלא היו בידיהם האמצעים המתאימים כדי לרדת אל מעמקי הבארות ולנקותן מן הסחף המצטבר, אלא לא יכלו גם לקלוע חבלים ארוכים דיים כדי לשאוב מהם את המים. לכן שמרו הבדווים את שמותיהם העתיקים רק של אותם היישובים שהיה לאל ידם לנצל את מערכות אספקת המים העתיקות שלהן, כגון עובודה –עָבְדַת־עבדה, סובאטה–שִׁבְטָה־איסתיבה, אלוסה–חֲלוּצָה־חלצה, אך הם שכחו את שמותיהן של האחרות ונתנו להן שמות חדשים, כגון כורנוב –מַמְשִׁית–מאמפסיס, עוג’ה אל־חפיר–נִצָּנָה־נסאנה, ורחיבה שאת שמה העתיק אין אנו יודעים.

יש הבדל בין הנודד הנבטי לבין הנודדים האחרים – הבדווים. למן ימי קדם למדו הנבטים כי האדם יכול להתקיים לא רק באותם מקומות ששופעים בהם מעיינות איתנים, אלא גם באזורים שבהם יורד הגשם פעם אחת בשנה או בשנתיים בלבד. כאשר יורדים גשמים אלה, הרי שהם באים בזעף. והנבטים למדו להבטיח אספקת מים סדירה להם ולבהמותיהם. על־ידי כריית בורות גדולים במעמקי הסלע שאותם למדו עד־מהרה לטוח בטיח ואליהם אספו מים רבים. בכוחה של המצאה גאונית זו נעשו הנבטים לא־תלויים לחלוטין בנאות־המדבר שופעי־המים, ששָם אולי ישבו נשותיהם, טפם וזקניהם, ואילו הם היו חופשים לנוע לאורך דרכי השיירות, שעיקר אספקת המים שלהן היתה מושתתת על מקורות־מים מלאכותיים – בורות־המים שחצבו במרחקים קצובים. המצאה זו אפשרה את קיומו של סחר הארחות הערבי, שעל סודותיו שמרו תמיד בקנאות רבה. היא אשר עשתה את הנבטים לאדוני המדבר האמיתיים.

החיים במדבר, ובייחוד אורח־החיים שניהלו הנבטים, הצריכו עם רב תושייה. במאבקם הממושך של הרומאים לכיבוש הסחר הערבי־ההודי נחלו בסופו של דבר ניצחון הרומאים. כך אירע לפני אמצע המאה הא' לספירה, כשבעים וחמש שנים לאחר כשלון המסע העקר שניהל המצביא הרומי אִילִיוּס גַלוּס בערב.

כשנשלל סחר־הארחות מן הנבטים, נתרוקן האוצר מכספו וזהבו, והצבא הנבטי שולח אל ביתו. כך נפתחה הדרך לפלישותיהם של שבטים ערביים אחרים, צמאי מים, שפשטו בערי הנבטים בנגב ובתחנות שלאורך הדרכים. כימי דור התכלכלו הנבטים על שארית הרכוש שנאגר בשקדנות בידי אבותיהם ואבות־אבותיהם. משכלה הכסף אירע הנס, נס שרק אדוני המדבר יכולים היו לחוללו. המלך הצעיר והנמרץ רבאל הוא שהמריץ ודאי את מומחי המים שלו למצוא דרך שבה יוכלו להתאים את הידע שלהם באיסוף מים לצרכים של השקיית שדות, למרות כמות המשקעים המעטה שירדה ברוב שטחי הממלכה. כדי להשיג מטרות אלה השקיעו הנבטים את שארית אמצעיהם הכספיים. תוארו הנשגב של המלך –’המחייה והמושיע לעמו' – אות הוא כי יוזמתו של המלך נשאה פרי.

שנים מעטות לאחר־מכן, בשנת 106 לספירה, הפכו הרומאים את ממלכת הנבטים לפרובינקיה רומית, אולם המנצחים האמיתיים היו הנבטים. מאתיים שנה נאבקו עד שזנחו את שפתם וכתבם. את אליהם הקדומים עבדו במסווה יווני־רומי, אולם תרבותם פרחה והוסיפה להתפתח כתרבותו של כל עם. גם הלחץ של הנצרות לא יכול לנבטים, ורבים מהם דבקו בשמותיהם הישנים. יש בכך משום אירוניה כי חרב האיסלאם שהחלה להתנופף בשנת 622 לספירה, באותם אזורים עצמם שפעם ישבו בהם הנבטים, רק היא שהצליחה להכניע את אדוני המדבר.



 

ביבליוגרפיה נבחרת


ממלכת הנבטים, פטרה ובעיות כלליות

גילוי פטרה

J.L. Burckhardt. Travels in Syria and the Holy Land, London, 1822


סקרים ראשונים

R.E. Brünnow & A. von Domaszewski, Die Provincia Arabia, I. Strassburg 1904

G. Dalman, Petra und seine Felsheiligtümer. Leipzig 1908

A. Musil, Arabia Petraea, II. I. Edom, Wien 1908

H. Kohl, kus Firaun in Perra. Leipzig 1910

G. Dalman. The Khusneh al Perra. Annual of the Palestine Exploration Fund, I (1911)

G. Dalman. Neue Perra־Forschungen. Leipzig 1912

W. Bachmann, C. Watzinger & Th. Wiegand, Petra, Berlin and Leipzig 1921

A.B.W. Kennedy, Perrains History and Monuments, London 1925


מחקרים חדשים


A. Kammerer, Perra et la Nabatène, Paris 1929־1930

J. Cantineau, Le Nabatéen. I. II. Paris 1930, 1932

G. & A. Horsfield ‘Sela־Petra, The Rock of Edom and Nabatene,’ in: Quarterly of the Department of Antiquities of Palestine. VII (1937); VIII (1938): IX (1941)

M.A. Murray & J.C. Ellis, A Street in Petru. London 1940

J. Starcky. ‘The Nabateans: A Historical Sketch’, in: Biblical Archaeologist. 18 (1955), pp. 82־106

P.J. Parr, ‘Excavations at Petra’. in: Palestine Exploration Quarterly (1960). pp. 124־135

G.R.H. Wright. ‘Structure of the Qasr Bint Far’un. A Preliminary Review’ in: Palestine Exploration quarterly. (1961), pp. 8־37

GRH. Wright. ‘Petra: The Arched Gate’. in: Palestine Exploration Quarterly (1961). pp. 124־135

G.R.H. Wright. ‘The Khazneh at Petra: A Review’ in: Annual of the Department of Antiquities of Jordan, 6־7(1962). pp. 24־54

N. Glueck, Deities and Dolphins, New York 1965

G.L. Harding. The Antiquities of Jordan, London 1967



J. Starcky, ‘Pétra et la Nabatene’, Supplement au Dictionnaire de la Bible VII, Paris 1966, cols. 886־1017

P.C. Hammond, The Excavations of the Main Theater al Petra. 1961־1962. London 1965

ר' ינאית בן־צבי ואי נגב, סלע אדום, תל אביב [אין תאריך)

א' נגב, ‘תולדות הנבטים’, מדע, ט (1965), עמ' 329 — 337.


A. Negev, ‘The Date of the Petra־Gaza Road’, in: Palestine exploration Quarterly (1966), pp. 89־98

א' נגב, הכרונולוגיה של התקופה הנבטית התיכונה, ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, לא (1967), עמ 189 – 202

K. Schmitt־Korte, ‘Beitrag zur nabatäischen Keramik’, in: Archäologischer Anzeiger (1968), pp. 496־519

P.J. Parr. ‘A Sequence of Pottery from Petra’. in: J.A. Sanders (ed.), Essays in honor of Nelson Glueck: Near Eastern Archaeology in the Twentieth Century Garden City NY 1970, pp. 348/381

H.J. Kellner (ed.), Die Nabatäer. Ein vergessenes Volk am Toten Meer, München 1970

GW Bowersock, ‘A Report on Arabia Provincia’, in: Journal of Roman Studies 61 (1971), pp. 219־242

K. Schmitt־Korte. ‘A Contribution to the Study of Nabatacan Pottery’, in: Annual of the Department of Antiquities of Jordan 16 (1971), pp. 47־60


א' נגב, ‘נבטים’, האמציקלופדיה העברית, כד, תל אביב 1972, עמ 818 – 823 א' נגב, ‘מגדל המדרגות באדריכלות הנבטית’, ארץ ישראל, י (1973) עמ' 197 – 207

P.C. Hammond, The Nabateans ־ their history, culture and archaeology, Gothenburg 1973

Y. Meshorer. Vabatean Coins, Jerusalem 1975

ר' חכלילי, האדריכלות של המקדשים הנבטיים‘, ארץ ישראל, יב (1975) עמ’ 106 – 95

K. Schmitt־Korte, Die Nabatäer־Spuren einer arabischen kultur der Antike, Hannover 1976

P.C. Hammond. ‘The Capitals from the temple of the Winged Lions’, Petra', in: Bulletin of the American School of Oriental Research 226 (1977). pp. 45 – 71

J.R. Bartlett. ‘From Edomites to Nabateans, a Study in Continuity’. in: Palestine Exploration Quarterly (1979). pp. 53 – 66

C.M. Bennett, ‘A Graeco־Nabatean Sanctuary at Umm elBiyara’, in: Annual of the Department of Antiquities of Jordan 24 (1980). pp. 209־212

Le Monde de la Bible 14 (1980)

חוברת המוקדשת כולה לפטרה ולנבטים.

H.P. Roschinski, ‘Geschichte der Nabatäer’, in: Bonner Jahrbücher 180 (1980), pp. 129־154

H.P. Roschinski. ‘Sprachen. Schriften und Inschriften in Nordwestarabien’, in: Bonner Jahrbücher 180 (1980), pp. 155־188

A. Schmidt־Colinet, ‘Nabatäische Felsarchitektur’, in: Bonner Jahrbücher 180 (1980), pp. 189־230

F. Zavadine, ‘Photogrametrische Arbeiten in Petra’, in: Bonner Jahrbücher 180 (1980). pp. 237־252

N. Khairy, ‘Die unbemalte nabatäische Gebrauchkeramik’, in: Bonner Jahrbüher 180 (1980). pp. 270־272

P.C. Hammond, ‘New Light on the Nabateans’, in: The Biblical Archaeologist 7 (1981), pp. 22־43

י' פטריך, המגמה הנון־פיגורטיבית באמנות הנבטית, עבודת גמר למייא, ירושלים תשמ"א.


חגרה (אגרה, מדאעין צאלח) וצפון ערב

A. Jaussen & R. Savignac, Mission Archéologique en Arabie, I; II, I; II,2; Paris 1909, 1914

ושם ביבליוגראפיה מפורטת על מחקרים קודמים.

F.V. Winnett & W.L. Reed, Ancient Records from North Arabia. University of Toronto Press 1970

P.J. Parr, G.L. Harding & J.E. Dayton, Preliminary Surven in NW Arabia, Bulletin 10, Institute of Archaeology, London 1968, pp. 23־61. Pls. 1־31

A. Negev. ‘The Nabatean Necropolis of Egra’, in: Revue Biblique 83 (1976), pp. 203־236

N. Khairy. ‘An Analytical Study of the Nabatean Monumental Inscription’, in: Zeitschrift des Deutschen Palästina־Vereins 96 (1980), pp. 163־168

ארם (אר־רם)


R. Savignac, ‘Le Sanctuaire d’Allat à Tram’, in: Revue Biblique 41 (1932), pp. 581־597. Pls. 17־19;42 (1933), pp. 405 – 422. Pl. 24: 43 (1934), pp. 572 – 589

R. Savignac & G. Horsfield, ‘Le Temple de Ramm’, in: Revue Biblique 44 (1935), pp. 245 – 278, Pls. 7 – 13

D. Kirkbride. ‘Le Temple Nabatéen de Ramm – son évolution architecturale’, in Revue Biblique 67 (1960), pp. 6592. Pls. 3־9

א' נגב, ארם, אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א‘, ירושלים 1970, עמ’ 14 – 16

חרבת א­־תנור

N. Glueck, Deities and Dolphins, New York and Toronto 1965

N. Glueck, ‘Nabatean Symbols of Immortality’, in: Eretz Israel (English section) 8 (1967), pp. 37 – 41, Pls. 9 – 10

J. Starcky, ‘Le Temple Nabateen de Khirbet Tannur’, in: Revue Biblique 75 (1968), pp. 206 – 235, Pls. 15 – 20

R.D. Barnett, ‘Another Deity with Dolphins’, in: J.A. Sanders, Essays in Honor of Nelson Glueck, Garden City 1970, pp. 327 – 330


נ' גליק, יח' א­־תנור‘, אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א, ירושלים 1970, עמ’ 190 – 195.


המקדשים במואב

R.E. Brünnow & A. von Domaszewski, Die Provincia Arabia, l, Strassburg 1904, pp. 1 – 90

N. Glueck, ‘Exploration in Eastern Palestine’, in: Annual of the American School of Oriental research XIV (1934), pp. 1113; XV (1935), pp. 1 – 202; XVIII־XIX (1939), pp. 1 – 288; XXV־XXVIII (1951), pp. 1 – 71

ועיין גם באינדקס שם.


דיבון

F.V. Winnett & W.L. Reed, ‘The Excavations at Dibon (Dhiban) in Moab, the first and second campaigns 1950 – 1951 and 1952’, in: Annual of the American Schools of Oriental Research XXXVI־XXXVII (1964); A.D. Tushingham, The Third Campaign 1952־1953, XL (1972)


המחוז הצפוני של ממלכת הנבטים

H.C. Butler, Publications of the Princeton Archaeological Expedition to Syria in 1904־1905. Division II. Ancient Architecture in Syria, section A: Southern Syria, Part 2: The Southern Hauran, Leyden 1909, pp. 63 – 70 (מבוא). 149 – 171 (אום א­־ג’ימאל), 365 – 204 (שיר), 428 – 431 (סור).444 – 446(צאחר)

על מקור המקדש הנבטי הצפוני ראה

G.R.H. Wright, ‘Square Temples – East and West’, in: The Memorial Volume of the 5th International Congress of Iranian Art and Archaeology. Teheran־Isfahan־Shiraz Ilth־18th April 1968. I, Special Publication of the Ministry of Culture and Arts, Teheran 1968, PR: 380 – 387; K. Schippman, "The development of the Iranian Fire Temple, ibid., PR. 351 –361; I.N. Khlopin, ‘On the Genesis of Fire Temples in Ancient Iran’, ibid., pp. 276 – 281

F.E. Peters, ‘The Nabateans in the Hauran’. in: Journal of the American Oriental Society 97 (1977), pp. 263־277


עבדת

Fr. Kruse, Ulrich Jasper Seetzen’s Reisen durch Syrien…, III, Berlin 1855, pp. 43 – 45

E. Robinson, Biblical Researches in Palestine, 2nd ed., I. London 1858, pp. 191, 194, 600

E.H. Palmer, ‘The Desert of Tih and the Country of Moab’, in: Palestine Exploration Fund Quarterly Statement (1871), pp. 44 – 46

A. Jaussen, H. Vincent & R. Savignac. ‘Abdeh (4־9 février 1904)’, Revue Biblique 13 (1904), pp. 403 – 424; 14 (1905), pp. 74 – 89 279 –298

A. Musil, Arabia Petraea, II, 2, Edom, Vienna 1908, pp. 106 – 151

CL. Woolley & T.E. Lawrence, ‘The Wilderness of Zin’, in: Annual of the Palestine Exploration Fund III (1914 – 1915), pp. 28, 93 – 107

Th. Wiegand, Sinai (wissenschaftliche Veröffentlichunges des Deutsch־Türkischen Denkmalschutz־Kommados). Heft I, Berlin and Leipzig 1920, pp. 83 – 99

N. Glueck, ‘Exploration in Western Palestine’, in: Bulletin of the American School of Oriental Research 131 (1955), pp. 7 – 8

A. Alt, ‘Aus der Arabah, II’, in: Zeitschrift des Deutschen Palastina ־ Vereins (58), 1935, pp. 30 – 40

G.E. Kirk, ‘Archaeological Explorations in the Southern Desert’, in: Palestine Exploration Quarterly (1938), pp. 211 – 235

G.E. Kirk, ‘The Negev or Southern Desert of Palestine’, in: Palestine Exploration Quarterly (1941), pp. 57 – 61 A Negev, ‘Avdat’, in: Israel Exploration Journal 9 (1959), pp 274 – 275

M. Avi־Yonah & A. Negev, ‘A City of the Negev, Excavations in Nabatean, Roman and Byzantine Oboda’, in: The Illustrated London News (Nov. 26 1960), pp. 122 – 130

א' נגב, כיצד להסביר את עבדת (חוברת עזר למדריכים ולמורים), ירושלים, מנהל ההסברה, 1960.

א' נגב, ‘החפירות בעבדת בשנים 1958 – 1980’, ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כה (תשכ"א), עמ' 92 – 93.

א' נגב, ‘כתובות נבטיות מעבדת (א)’, ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כה (תשכ"א), עמ' 129 – 142, לוחות ג – ה.

A Negev, ‘Avdat – a Caravan Halt in the Negev’, in: Archaeolog 14 (1961), pp. 122 – 130

A. Negev, ‘Avdat, une halte de caravanes dans le centre du Néguev’, in: Bible et Terre Sainte 40 (1961), pp. 4 – 11

א' נגב, ‘הגילויים בעבדת’, טבע וארץ, ד (1961), עמ' 60 – 65

א' נגב, עבדת, הוצאת מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1962

R. Rosenthal, ‘A Nabatean Nose Ring from Avdat (Oboda)’, in: Israel Exploration Journal 24 (1974), 95 – 96

ר' רוזנטל, “הערות ל”דולפינים הנבטיים", ארץ ישראל, יב (1975), עמ' 107 – 108.

Z. Meshel & Y. Tzafrir. ‘The Nabatean Road from Avdat to Sha’ar Ramon’, in: Palestine Exploration Quarterly (1974), pp. 103־118: (1975), pp. 3 – 21

א' נגב, ‘מחנה צבאי ליד עבדת’, חדשות ארכיאולוגיות, נו (אוקטובר 1975), עמ' 48 ־50.

א' נגב, ‘הכנסיות בנגב המרכזי: סקירה היסטורית’, קדמוניות, ט, 33 (1976), עמ' 16 ־21.

נוסח מקוצר של המאמר באנגלית שצוטט לעיל.

א' נגב, ‘עבדת 1976’, חדשות ארכיאולוגיות, נט ־ ס (1976), עמ' 55 – 57

R. Sivan, Notes on some Nabatean Pottery vessels', in: Israel Exploration Journal 27 (1977), pp. 138 – 144

א' נגב, ‘כתובות נבטיות מעבדת (ב)’, ידיעות בחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, כז (1963), עמ' 145 – 158, לוחות א־ב.

א' נגב, ‘מחקרי עבדת’, מדע, ח, עמ' 3 –7, 81 – 89; 179 – 187.

א' נגב, ‘פרשיות בתולדות עבדת’, ספר אילת, הכינוס הארצי השמונה־עשר לידיעת הארץ, ירושלים, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תשכ"ג, עמ' 118 – 148.

א' נגב, הקרמיקה הנבטית המצוירת של עבדת והכרונולוגיה של הקרמיקה הנבטית המצוירת, עבודת דוקטור, הוגשה לסינט האוניברסיטה העברית ביום 7.3.63.

א' נגב, ‘תווי־סתתים מן המקדש הנבטי בעבדת’, ארץ ישראל, ז (תשכ"ד), עמי 29 ־ 32, לוחות ג־ה.

א' נגב, עבדת, תל אביב, תשכ"ה.

א' נגב, ערים במדבר, תל אביב 1966.

A Negev, ‘Oboda, Mampsis and the Provincia Arabia’, in: Israel Exploration Journal 17 (1967), pp. 46 – 55, Pls. 8 – 11

א' נגב, ‘עבדת, ממשית והנגב המרכזי’, האוניברסיטה, 14 (תשכ"ח), עמ' 48 – 60.

A. Negev, ‘Die Töpferwerkstatt in Oboda (Avdat)’, in: Die Nabatäer, Ein vergessenes Volk am Toten Meer 312v.־106n. Chr., Munchen 1970, pp. 48 – 51

א' נגב, ‘עבדת’, אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים 1970, עמ' 424 – 431.

A. Negev, ‘Nabatean Sigillata’, in: Revue Biblique 79 (1972), pp. 381–398, Pls. 22 – 24

א' נגב, ‘מגדל המדרגות באדריכלות הנבטית’, ארץ ישראל, י (תשל"ג), עמ' 197 – 207, לוח לג.

כולל חומר מעבדת וממשית.

א' נגב, ‘עבדת’, נופים ואתרים, תל אביב 1973, עמ' 267 – 272.

A. Neger. 'The Nabatean Porter’s Workshop at Obodaw. Bonn 1974

A. Negev, ‘The Churches of the Central Negev. An Archaeological Survey’, in: Revue Biblique 81 (1974), pp. 397 – 420, Pls. 16 – 22

כולל חומר מעבדת, ממשית, שבטה ונצנה.

.A. Negev, Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, II, Jerusalem 1967, Oboda, pp. 345 – 355

עדכון של המאמר העברי.

א' נגב, ‘החפירות בעבדת 1975 ־ 1976, קדמוניות, י (תשל"ז), עמ’ 27 – 29.

א' נגב, ‘השתמרות ושכחה של שמות מקומות קדומים בנגב המרכזי’, יד יצחק בן־צבי, קתדרא לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, 4 (תשל"ז), עמ' 121 – 132.

דיון בסיבה להשתמרות שמות עתיקים כעבדת ושכחתם של שמות אחרים בנגב.

A. Negev, ‘The Nabateans and the Provincia Arabia’, in: Aufstieg und Niedergang der Römischen Welt. II, 8 Berlin־New York 1977, pp. 520 – 686, Pls. 1 – 45

עבדת נזכרת במקומות רבים בספר.

א' נגב, מחקרים בנגב ובסיני, שלושים ושש שנות חיים ועשרים שנות מחקר בנגב, ‘דבר’, גליון יום העצמאות תשל"ח.

דיון מפורט בעבדת ובאתרים האחרים שחקר המחבר.

A. Negev, ‘Greek Inscriptions from Avdat (Oboda)’, in:

Liber Annuus 28(1978) pp. 87 –126, Pls 2 – 70.

א' נגב, ‘עבדת’, מדריך ישראל, הר הנגב וחבל אילות, ירושלים 1979, עמ' 144 – 164 (חתום בטעות: א"י).

א' נגב, הנבאטים בנגב, אי שמואלי וי' גרדוס (עורכים), ארץ הנגב אדם ומדבר, א, תל אביב תשל"ט, עמ' 226 – 269.

דיון מפורט בעבדת

A. Negev, ‘House and City Planning in the Ancient Negev and the Provincia Arabia’, in: G. Golany (ed.), Housing in Arid Lands, design and Planning, London 1980, pp. 3 – 32

דיון מפורט בבנייה הנבטית בעבדת

ר' כהן, ‘החפירות בעבדת בשנת 1977’, קדמוניות, יג (תש"מ), עמ' 44 – 46

A. Negev, ‘Nabatéens et Byzantins au Negev’, in: Le Monde de la Bible 19 (1981), pp. 4 – 46

דיון מפורט בעבדת.


ממשית

E. Robinson, Biblical Researches in Palestine, 1838, 2ns ed., London 1841, pp. 616, 622

F. Kruse, Kommentare zu U.J. Seeizen’s Reisen, Berlin 1859, p. 403

E.H. Palmer. ‘The Desert of Tih and the Country of Moab’. Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1871, pp. 46, 75

C.L Wooller & T.E. Lawrence, ‘The Wilderness of Zin’. in: Palestine Exploration Fund Annual III (1914־1915), pp. 121 – 128

R. Hartmann, ‘Materialien zur historischen Topographie der Palästina Tertia’, in: Zeitschrift des Deutschen PalästinaVereins 36 (1911), pp. 100 – 113

F.W. Albright, ‘Egypt and the early history of the Negeb’. in: Journal of the Palestine Oriental Society 4 (1924), p. 153; 5 (1925), pp. 44 – 48

על זיהוי אפשרי של מאמפיס עם השם.

A. Alt. ‘Aus der Arabah II’, in: Zeitschrift des Deutschen Palästina־Vereins 58 (1935), p. 26

J.H. Iliffe, ‘Nabatean Pottery from the Negev’, in: Quarterly of the Department of Antiquities of Palestine 3 (1934). p. 133

N. Glueck, Exploration in Eastern Palestine Il', in: Annual of the American School of Oriental Research 15 (1934־1935), 1935 pp. 113 – 115

G.E. Kirk, Exploration in the Southern Desert', in: Palestine Exploration Quarterly. 1938, pp. 216 – 221

G.E. Kirk. ‘Three Greek Inscriptions from the Southern Desert’, in: Palestine exploration Quarterly, 1938, pp. 236 – 239

שי אפלבאום, ‘חפירת נסיון בממפסיס (כורנוב) בשנת 1965’, ידיעות החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, כג (תשי"ט), עמ' 30 – 47.

A Negev. ‘Mamshit (Kurnub)’, in: Israel Exploration Journal 16 (1966), pp. 145 – 148

A Negev, ‘Christian Kurnub (Mampsis?)’, in: Christian News from Israel, Vol. 18, 4, pp. 17 – 23

א' נגב, ‘עונת החפירות הראשונה בממשית (כורנוב)’, חדשות ארכיאולוגיות, יז (ינואר 1966), עמ' 1 – 3.

א' נגב, ‘החפירות בממשית (כורנוב), חדשות ארכיאולוגיות, יח ־ יט (יולי 1966), עמ’ 1 – 5.

א' נגב, ‘החפירות בממשית (כורנוב), חדשות ארכיאולוגיות, כ (אוקטובר 1966), עמ’ 22 – 25.

א' נגב, ‘בעיות בתכנון העיר בכורנוב’, תוי: רבעון לאדריכלות, עיצוב המוצר והאמנויות הפלסטיות 4 (1967), עמ' 4 – 7.

אי נגב, ‘כורנוב (מאמפסיס?), טבע וארץ, ט (1967), עמ’ 300 – 304.

A Negev, ‘Mampsis, a Town of the Eastern Negev’, in: Raggi, Zeitschrift für Kunstgeschichte und Archäologie 7 (1967), pp. 67 – 86

A. Negev, ‘Kurnub’, in: Bible et Terre Sainte 90 (1967), pp. 6 –17

A. Negev, ‘Mamshit (Kurnub)’, in: Israel Exploration Journal 17 (1967), pp. 121 – 124

A. Negev, ‘Oboda, Mampsis and the Provincia Arabia’, in: Israel Exploration Journal 17 (1967), pp. 46 – 55, Pls, 8 – 11

A. Negev, ‘A City of the Negev’, in: The London Illustrated News, Sept. 14, 1968, pp. 32 – 33; Sept. 21 (1968), pp. 25 – 27

A. Negev, ‘Mamshit (Kurnub)’, in: Revue Biblique 75 (1968), pp. 407 – 413

A. Negev, 'The Mampsis (Kurnub) Hoard of Roman Silver.

A Preliminary Note', in: Israel Numismatic Journal, 1970, pp. 27 –31

א' נגב, ‘כרנב’, אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א, ירושלים 1970, עמ' 280 – 289.

א' נגב, ‘שנה ראשונה לחפירות ממשית (כורנוב)’, ספר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי), ירושלים עמ' 403 – 420, לוחות ג – ה.

א' נגב, ‘מחקרי ממשית, א. גילוי העיר וחקירתה; ב. פריחתה של ממשית בתקופה הנבטית המאוחרת, ג. העיר בתקופה הרומית המאוחרת’, מדע, 16 (1971), עמ' 19 – 27 142 – 154, 224 –230.

A. Negev, ‘Mampsis: A Report on Excavations of a Nabataeo־Roman Town’, in: Archaeology 24 (1971), pp. 166־171

A Negev, "Notes on some Traianic drachms from the Mampsis hoard', in: Jahrbuch für Numismatik und Gelageschichte 21 (1971), pp. 115 –120, Pls. 9 – 12

A. Negev, ‘The Nabatean Necropolis of Mampsis (Kurnub)’. in: Israel Exploration Journal 21 (1971), pp. 110 – 129, Pls. 21– 28

A. Negev, ‘Mampsis — eine Stadt im Negev’, in: Antike Weli 3, 4 (1972), pp. 13 –28

א' נגב, ‘מגדל המדרגות באדריכלות הנבטית’, ארץ ישראל, י (תשל"ג), עמ' 197 – 207, לוח לג.

A. Negev, ‘The Churches of the Central Negev. An Archaeological Survey’, in: Revue Biblique 81 (1974), pp. 397 – 420, Pls. 16 – 22

דיון על כנסיות ממשית והאתרים האחרים בנגב.

A. Negev and Renée Sivan, ‘The Pottery of the Nabatean Necropolis at Mampsis’, in: Acta RCFR 17 –18 (1977), pp. 109 – 131

A Negev, ‘Kurnub’, in: Enciclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, 3, Jerusalem 1977, pp. 722 – 734

A. Negev, ‘The Nabateans and the Provincia Arabia’, in: Aufstieg und Niedergang der Römischen Welt, II, 8, Berlin and New York, 1977, pp. 520 – 686, Pls. 1 –14

דיון מפורט על ממשית.

א' נגב, מדריך ישראל, הר הנגב וחבל אילות, ירושלים 1979, עמ' 99– 111

א' נגב, ‘הנבטים בנגב’, א' שמואלי וי' גרדוס (עורכים), ארץ הנגב אדם ומדבר, חלק א, תל אביב תשל"ט, עמ' 226 – 269.

דיון נרחב בממשית הנבטית.

A. Negev, ‘House and city planning in the ancient Negev and the Provincia Arabia’, in: G. Golani (ed.), Housing in Arid Lands, Design and Planning, London 1980

דיון מפורט על עקרונות הבנייה ותכנון העיר בממשית.

A. Negev, Nabatéens et Byzantins au Negev, Le Monde de la Bible 19 (1981), pp. 4 – 46

דיון מעודכן בממשית.


נצנה

עד לקיום החפירות של משלחת קולט: ראה המקורות המצוטטים בעבדת וממשית.

H.D. Colt. Excavations at Nessana. I, London 1962

חפירות משלחת קולט, ושם גם רשימה מפורטת של ספרות.

מ' אבי־יונה, ‘נצנה’, אנציקלופדיה של חפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ירושלים 1970, עמ' 66 – 70.


שבטה

ראה מקורות כנ"ל.

M. Evenari, L. Shanan & N. Tadmor, The Negev, the Challenge of a Desert, Cambridge, Mass., 1971

על החקלאות באיזור שבטה. ראה גם ספרות בדויים החפירות של נצנה.

א' נגב, ‘שבטה’, אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים 1970, עמי 523 – 526.

Negev, ‘Subeita’, in: Encyclopedia of Archaeological A Excavations in the Holy Land, IV, Jerusalem 1978, pp. 1116 – 1124

עדכון המאמר והספרות

א' נגב, ‘שבטה’, מדריך ישראל, צפון הנגב, ירושלים 1979, עמ' 321 – 327

א' סגל, שבטה, ירושלים 1980.

ג' מזור,,גתות בנגב‘, קדמוניות, יד (1981), עמ’ 51 – 60.

דיון בגתות שבטה, חלוצה ועבדת.


חלוצה

ראה ביבליוגראפיה בעבדת וממשית וכן:

G. Lombardi, ‘Khalasa־Elusa’, in: Studii Biblici Franciscani, Liber Ammuus 22 (1972), pp. 335 – 368

על החפירות והמחקרים החדשים:

א' נגב, ‘חלוצה’, חדשות ארכיאולוגיות, מח – מט (ינואר 1974), עמ' 87 – 90.

א' נגב, ‘חפירות סקר בחלוצה 1973’, קדמוניות, ז (1974), עמ' 94 – 97

A. Negev, ‘Histoire de l’antique cité d’Élusa; 20 Jours de fouilles a Élusa’, in: Bible et Terre sainte 164 (1974), pp. 8 – 18

A. Negev, ‘Nabatean Capitals from the Towns of the Negev’, in: Israel exploration Journal 24 (1974), pp. 153 – 159, Pls. 27 – 29

A. Negev, ‘Élusa’, in: Revue Biblique 83 (1975), pp. 109 –113, Pl. 13 – 16

A. Negev, ‘Survey and Trial Excavations at Haluza (Elusa) 1973’, in: Israel Exploration, Journal 26, (1976), pp. 89 – 95, Pls. 20 – 21

A Negev, "Elusa'. in: Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, II, Jerusalem 1976. pp. 359 – 360

עדכון המאמר שהתפרסם בעברית בשנת 1970.

א' נגב, ‘חלוצה’, מדריך ישראל, צפון הנגב, ירושלים 1979, עמ' 295 – 299

א' נגב, 'חלוצה ‘1979, חדשות ארכיאולוגיות, סט – ע (1979), עמ’ 13 – 14

א' נגב, 'חפירות חלוצה בשנת ‘1980, קדמוניות, יד (תשמ"א), עמ’ 122 – 128

A. Negev, Nabatéens et Byzantins au Negev', in: Le Monde dle la Bible 19 (1981), pp. 4 – 46

דיון מפורט בתוצאות החפירות האחרונות בחלוצה.

A. Negev, Greek Inscriptions from the Negev, Jerusalem 1981

הכתובת מן התיאטרון בחלוצה.


סיני, דרום

A. Negev. ‘New Dated Graffiti from Sinai’, in: Israel Exploration ,Journal 17 (1967), pp. 250 – 255

א' נגב, ‘חרותות חדשות מסיני’, ארץ ישראל, י(1971), עמ' 180 ־ 187, לוחות נט ־ סה.

א' נגב, ‘חרותות הסלע בסיני’, קדמוניות, ד, עמ' 21 – 24.

א' נגב, ‘הכתובות מסלע מס’ 5 בואדי חג’אג‘, סיני’, ארץ ישראל, יב (1975), עמ' 132 – 141, לוחות כח – ל.

A. Negev, The Inscriptions of Wadi Haggag, Sinai, Jerusalem 1977

A Negev, ‘A Nabatean Sanctuary at Jebel Moneijah, Sinai’. in: Israel Exploration Journal 27 (1977), pp. 219 – 231, Pls. 31 – 35

א' נגב, ‘כתובות נבטיות בדרום סיני’, המגון לארכיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, יום עיון בנושא ,עשור למחקרי דרום סיני‘, ביום השנה לפטירתו של פרופסור יוחנן אהרוני, אוניברסיטת תל אביב 1978, עמ’ 14 – 17

א' נגב, ‘כתובות דרום סיני’, ז' משל וי' פינקלשטיין (עורכים).

קדמוניות סיני, תל אביב 1980, עמ' 333 – 378.

ושם רשימת ביבליוגראפיה על המחקרים הקודמים בדרום סיני.

A. Negev, ‘Nabatean, Greek and Thamudic Inscriptions from the Wadi Haggag־Jebel Musa Road’. in: Israel Evploration,Journal 31 (1981), pp. 66 – 71, Pls, 7־10

A. Negev, Nabatean Inscriptions in Southern Sinai', in: Biblical Archaeologist 45 (1982). pp. 21 – 25


סיני, צפון

אי אורן ואי נצר, ‘ישובים מן התקופה הרומית בקאסארווית שבצפון־מערב סיני’, קדמוניות, י (1977), עמ' 94 – 107.


הקלדה: אורה ברמן; אביבה רוזובסקי; עמירם רונן; נורית לוינסון

הגהה: שלי אוקמן; גדעון ביגר; עמינדב ברזילי; תמר הקר




  1. “היה” במקור המודפס, צ"ל: היתה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “נגתלו” במקור המודפס, צ“ל: נתגלו – הערת פב”י.  ↩

  3. במקור נכתב בידים. צ“ל בידם – הערת פב”י.  ↩

  4. “מסוסל” במקור המודפס, צ“ל: מסולסל – הערת פב”י.  ↩

  5. “וכך” במקור המודפס, צ“ל: וכל – הערת פב”י.  ↩