1950
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.1.1975
בשנת 1869, עם פתיחת תעלת־סואץ, ביקר הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל. חנוכת התעלה נערכה ב־11 בנובמבר, בטכס מפואר, שאליו הוזמנו כ־6,000 איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה. ורק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.
על ביקורו זה נשארה בידינו עדות מעניינת בספרו של ח. מ. מיכלין “בראי הדורות”, ובטרם נפנה לתיאור המאורע, ראוי להקדיש מילים אחדות למיכלין עצמו. ח. מ. מיכלין (1867–1937) הועלה ארצה עם הוריו בהיותו ילד, בשנת 1875, מעיר מולדתו האסלוביץ' שבפלך מוהילוב על הדניפר.
המשפחה השתקעה בירושלים, ולימים נשא לאישה את בּאדאנא, בתו של ר' מיכל כהן, מעורכי “החבצלת” וה“אריאל”. יחד עם חותנו עבר מיכלין לימים לכהן במוסדות הציבור של הספרדים, פעולה שהיכתה גלים ביישוב וגרמה למחלוקת קשה בין האשכנזים לספרדים בעיתונות של הימים ההם, בשנת תרנ“ג, 1893. ד”ר בן־ציון גת ז“ל, שמחקרו על היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1840–1881 (הוצאת יד יצחק בן־צבי, תשל"ד) – מספר על מקורו של סכסוך זה, הקשור בבית החולים “ביקור חולים”, שהיה מוסדם העצמי של בני־ירושלים, ורבו בו השערוריות, “כך, למשל, עזב מיכל כהן, מעורכי ה’חבצלת' וה’אריאל', את ביקור־חולים, שבו שימש כסופר (כלומר – מזכיר), ולקח עימו את ספר הכתובות של הנדבנים בחו”ל ומסרו או מכרו לספרדים בשביל בית החולים ‘משגב לדך’.”
גלים ביישוב 🔗
מיכלין נעשה לרוח החיה של העסקנות הספרדית, ולמעלה מארבעים שנה שימש במזכירות בית החולים “משגב לדך” של העדה הספרדית, והיה מזכירם הפרטי של רבי שמואל סלנט והרב “יש”א ברכה“, הוא רבי יעקב שאול אלישר, וכן עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים. במשך שנים רבות היה הכתב הירושלמי של העיתונות העברית בחו”ל: “הצפירה”, “המליץ”, “המגיד”, והשתתף גם בעיתונים הירושלמיים.
מאחר שה“ספרות” של אותה תקופה, ככתביהם של לונץ, יעבץ, ליבונטין, אייזנשטאדט־ברזילי ואחרים – עומדת כולה על הגבול שבין סיפור הרפתקה לכתבה ספרותית, וכמעט לא מתקיים בה ההבדל שבין כרוניקה עיתונאית לבין ספרות יפה – אפשר למצוא גם בכתבותיו של חיים מיכל מיכלין ניצוצי ספרות וחומר מרתק לרקמת החיים של ירושלים במחצית השנייה למאה הי"ט.
לאחר מותו, כינס בנו, הד“ר יעקב מיכלין, מבחר מכתבי אביו “בראי הדורות”, ואת ההקדמה לקובץ, מונוגרפיה קצרה, כתב ד”ר ישראל בן־זאב, שהוא גם קרוב־משפחה של מיכלין.
תלתלי האריה 🔗
כאשר ישב פעם מיכלין במלון ביפו לרגל עסקיו, נכנס אליו מוצטפה, אחד הספנים הידועים ביפו, וביקשו לסור למעונו של אביו.
האב הזקן, עב־הכרס ופעור הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות. ואילו עתה רבץ בבקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה שמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו. לאחר חילופי דברים, המתוארים בציוריות רבה, מגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף מלך “נימצי” (אוסטריה). יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ, שב הקיסר עם בני לווייתו מירושלים ליפו, וספינתו המתינה לו עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.
“ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש, מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו.” (עמ' 100).
הקיסר מתעקש לעלות לספינה מאחר ונתן דיברתו, דיברת קיסר, להשתתף למחרת בפתיחת התעלה, אך איש מספני יפו אינו מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים, לבד מאבו־עלי, המספר עתה למיכלין את סיפורו, ושלושת בניו. בשום אופן לא הסכים להיכנס במשא ומתן על דבר המחיר, ואמר: “אם חלילה הוטל עליו להיקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח.” (עמ' 101).
ועתה בא תיאור המבצע: "קראתי לבניי עלי, מוצטפה, וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות, כשהן קשורות יחדיו, על נהרות חידקל והפרת. סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה, כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד, ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה, וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנועות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי במשך כל זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל, כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי יימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
הקיסר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות…" (עמ' 101).
הקיסר על כפיים 🔗
פראנץ יוסף מקבל עליו את כל התנאים של הספן הערבי מיפו: "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותיי. שעה אחר שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו. פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחוזקה ויתפרץ מבין ברכיי, לראות מה קרה.
“שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: ‘הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע!’ – אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים, וכך עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של הקיסר כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר, ועל כפיים נשאוהו.” (עמ' 101–104).
אבו־עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו ממשיכים דרכם באונייה, בתא מפואר, זוכים לכבוד גדול. בפורט־סעיד הם נפרדים מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה הם מקבלים, פעמיים בשנה, מכסת כסף הגונה מידי הקונסוליה האוסטרית. וכאן אנו באים למטרת הפגישה עם מיכלין. הספן הערבי זקן, ומרגיש כי ימיו לא יארכו. והוא מבקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו.
מיכלין ממלא בקשתו. ואמנם הזקן לא האריך ימים, ושנים אחדות לאחר מכן פגש מיכלין את אחד מבניו ומתברר כי המכתב עשה פרי, והתמיכה נמשכת. ומסיים מיכלין את סיפורו במילים האלה: “והיה גם הזיכרון המלבב הזה שמור בין כל זיכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן.” (עמ' 106).
חסד אחרון 🔗
את שנות חייו האחרונות עשה חיים מיכל מיכלין בפתח־תקווה, שם התגוררה נכדתו שולמית גרינשטיין. בי“ז בחודש מנחם־אב תרצ”ז [1937], יומיים לפני פטירתו, ישב במעונו בפתח־תקווה ליד מיטתו, הד"ר ישראל בן־זאב, ושוחח עימו: "הוא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה, נשם בכבדות ועיניו צופות על התקרה. הוא ידע את גורלו.
"פיקח היה וידע את הכול. הוא גם לא העלים ממני את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר, השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: ‘אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ ישראל… מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לעולמים לוותר על ירושלים… קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.’
"פתחתי את הסידור וקראתי בקול רם ובעמידה מילה במילה: ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב!’
"הוא עצם את עיניו מילמל וקרא אחריי מילה במילה. ומשהגענו ל’המחזיר שכינתו לציון!' פתח עיניו וצעק: ‘מים! מים! אני מתעלף!…’
“שני ימים לאחר אותו מאורע העלינו אותו מפתח־תקווה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים.” (עמ' 13).
* חיים מיכל מיכלין: “בראי הדורות”. אוסף מאמרים, זיכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד“ר ישראל בן־זאב. הוצאת צ. ליינמן, תל־אביב, תש”י. 1950. 184 עמ'.
*
אהוד בן עזר: הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט־סעיד 🔗
הפרק מהרומאן “שלוש אהבות” בהוצאת אסטרולוג 2000
נכתב בהשראת סיפורו של מיכלין
מובן שהייתי סקרן מאוד לדעת כיצד ניראה הקרמפוס של עליזה. כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה. מזג־האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.
עליזה סיפרה שאביה היה יוצא־דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר־הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ’ופצ’יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט “סאלח שבתי”, מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק“א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים “המטורפים והברברים,” בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד.
ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב־11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה “אאידה” של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.
פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי־הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות’מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט־סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר־מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ־לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.
פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.
לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.
כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור־פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו“רגלו האחת כבר בקבר.”
לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך “נימצי”, היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני־לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.
“ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!” קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת־הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.
"לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: ‘יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!’
“וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.”
אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: “ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה,” – לבד מאבו־עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא־ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.
"קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.
"סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
“קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות.”
אם זיכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת־רם כמעט לגמרי.
“ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג,” המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?
"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.
"ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.
“פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל־כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים־שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל־באע’ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: ‘מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!’”
היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.
"אחר־כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: ‘מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.’
"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף־עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: ‘הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!’
“אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף־דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא־משכבו.”
אבו־עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט־סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.
בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב־1869 עד כדי־כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ־ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות’מני עבדול־חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה“שער העליון” בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני־כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל.
הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו־הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני־משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה־זה־גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ־ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.