לוגו
"נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.12.1968.


את מראהו של יעקב רבינוביץ אני זוכר כמעט כחלום של ימי ילדותי. מכרים שלו [דומני משפחת בן־דוד, האב היה מורה ב“נצח ישראל”־בנים] גרו בפתח־תקווה, ברחוב ביל"ו, מול בית סבי יהודה ראב בן עזר, ואם איני טועה גר אצלם פרק־זמן, ואף היה מבקר בביתנו בלוויית דודתי אסתר ראב. הוא נראה כפוף קמעה, עדין מאוד ודיבר בשקט, חייכני במשקפיו (היה שתום־עין) ואחת מזגוגיותיהם שחורה, ובעיניי היה אז זקן מאוד, כדמות שיצאה מן האגדה, מה עוד שידעתי שהוא סופר.

הוא נהרג בתאונת מכונית כאשר חצה רחוב בתל־אביב בימי מלחמת 48' [באפריל 1948]. ראייתו הלקוייה היתה בעוכריו. עליו סיפרו כי כשפגש בסופר אחד מידידיו [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: “איך הולך?” – ענה לו זה: “כמו שאתה רואה!”

שבתי והרהרתי במוות זה כאשר קראתי בשנית את “נדודי עמשי השומר”, ספרו הארץ־ישראלי, העומד מצד אחד בסימן השאיפה לגבורה שלנו, יהודית, וחיפוש מתמיד ודמיוני אחר שבט יהודי חייבר המתגורר במדבריות ערב, בהיות הבדווים בעיניו סמל לגבורה, ומצד שני – חיבוטים, ספקות, הרהורים: נוסח החיילים של “השומר”, הצבאיות הזו, כה מפחידה, כה פסולה, משום מעשים שהתרחשו בשם ה“אידיאה”, משום בית־דין של חברים שמתיימר לפסוק בדיני נפשות. רמזים, מפחי־נפש, מעשים שוודאי היו ידועים אז לרבים וכיום אבד זיכרם ונשארה האגדה והיא טלית שכולה תכלת. והנה תלישות, עקרות, שנאת אחים ושנאם חינם.

שני חלקי הרומאן מתנודדים בין התשוקה לגבורה יהודית חדשה לבין אותה פסימיות מעודנת, חכמה ורגישה, לעיתים נוסח קנוט האמסון – נאגל, ויקטוריה, הם גיבוריה הספרותיים של חוה, ה“פאם־פאטאל” שבספר. והם, לא פחות ממורשת הרומאן הרוסי של המאה ה־19 – מאפיינים את השאיפה הפנימית לעיצוב ולראיית עולם, אשר אמנם נתקלת בקשיים רבים בהיותה מועברת ונטועה ברקע ארץ־ישראלי של טרום מלחמת העולם הראשונה. והיתה זו אולי טעות מצד רבינוביץ לבחור לו בגיבור בן־הארץ דווקא, ולא פרוטאגוניסט בצלמו ובדמותו, כפי שעשה ברנר.

מיהו עמשי?

בחלקו הראשון של הרומאן נדמה לעיתים שהוא יוסף לישאנסקי. הוא מן “השומר”, אך שלא כמוהם [כמרביתם] – יליד־הארץ, יש לו אפילו גוון מזרחי במוצאו מצד אימו שהיא חצי “ספרדית”, מצפת. בראשית הספר עדיין מוצאו לוט בערפל, וגם לאחר שהסופר מוודע אותנו עם תולדותיו הוא מסייג ואומר כי עמשי היה טווה אגדות סביב מוצאו ולא ידעו בדיוק מיהם הוריו, רק זאת – שנולד בארץ. מוצאו שבגליל, קשריו עם המתואלים והצ’רקסים, ידיעתו במנהגי הארץ, סכסוכיו עם “השומר”, נדודיו במושבות יהודה – כאילו מכינים את הרקע לגיבור על פי לישאנסקי, שהיה בן־הארץ, מתולאי [נולד במטולה], ובריב עם “השומר” מפני ניגודים של מזג והשקפות.

הספר נכתב יותר מעשר שנים אחר תום מלחמת העולם הראשונה, ופרשת ניל"י ודאי שהיתה ידועה ליעקב רבינוביץ, ואם לא נגע בה גם ברמז (הספר אמנם מסתיים לפני פרוץ המלחמה) הרי שהיו לו כוונות אחרות בבחרו לגיבורו את השומר עמשי.

כי יש בעמשי גם מיחזקאל חנקין הצייד, ששאף למצוא את יהודי חייבר, וגם מרוחם של אבשלום פיינברג ושל אותו דור ראשון של “צברים”, על הרומנטיקה והגינונים המאפיינים אותם, לטוב ולרע כאחד. אך רבינוביץ יוצר את בן־הארץ, עמשי, כאילו במעבדה. כאילו מפני שטרם עוצב לנגד עיניו האדם עצמו, הטיפוס עצמו, במוחש, וזו גם חולשתו של הספר, לא חולשה היסטורית אלא סיפורית. עמשי הוא יותר מדי דברים ביחד, הוא נודד, הוא “גיבור” בעיניו ובעיני אחרים, הוא מבטא את ההערצה הרומנטית לבדווי גיבור החיל, הוא גם איש “השומר” וגם בן־הארץ, ועם כל זאת הוא קצת אילם. חסר לו המטען התרבותי של מהפכות ותלישות וטולסטויאניות ודוחובוריות [ר' הערך בוויקיפדיה. – אב“ע] שמביאים עימם יוצאי רוסיה העושים את זרותם לנושא ספרותי, וחסרה לו פנימיות אמיתית של בן־הארץ משם שמחברו, יעקב רבינוביץ, עדיין כותב וחי את גיבורו מנקודת חווייתו של “אינטליגננט” רוסי, של תלוש וחדש בארץ, זווית־ראייה הבאה לידי ביטוי ברור יותר, אם כי מעוצב פחות, בדמויות לוואי כיונוביץ, המזכיר כאילו את רבינוביץ עצמו, ו”האינטליגנט" חסר־השם, על העצב הרוסי והפסימיות העקורה שלו.

גבורה וארציות מכאן, תלישות וזרות מכאן, ושני קטבים אלה, אשר הספר מתנודד ביניהם, קשורים באורח מעניין ליחס אל הערבים, יחס השלוב גם ביחסים שבין פועלים לאיכרים, ובין שומרים לאיכרים.

הנה, המושבה, הייאוש: “צריך לברוח מפה,” אומר אחד הפועלים, “את מבחר ימי נעורינו הקרבנו – ולשם מה? גם את המעט שכבשנו לפנים, איבדנו. המושבה היא ערבית. אין ילד מדבר עברית. את האבות מכיר אתה ודאי, והבנים – גסים ובורים – מה נשב פה?” (חלק א‘, עמ’ 27).

עמשי אוהב את מאכלי הערבים, כדרך בן־הארץ, ואילו חבריו הפועלים, שהם חדשים בארץ, מאכלים אלה עומדים להם כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, וגם את ה“קהווה התורכית” שהיה מכין – לא חיבבו. “במושבה שם (עמשי גר בעין־גנים והמושבה היא פתח־תקווה, כל זה נקל להסיק מתוך הספר, מה עוד שמוזכרים בפירוש אבו־קישק וסנדר־חדד, למרות שרבינוביץ בחר לכתוב רק “המושבה הגדולה” ו“המושבה הקטנה” שלידה) – תמצא “חברֶה” היודעים פרק בהלכות מאכלי־ישמעאלים וקהווה תורכית – כי על כן כאחים הם לישמעאל. מה אנו יהודים טיפשים מבינים? לביבות, כופתאות, פשטידה או גלדי־שומן שטיגנו שם בגלות – אלה נמסים בפינו.” (שם, עמ' 36–37).

ליבו מתחבט בין הערצת הגבורה הערבית לבין הפחד מפני “צבאיות” – “אנו הנישאים בימים על סוסינו או הרוכבים איטית כשיכי המדבר על סוסותינו הנהדרות, המפקידים עצמנו ללהט היום ולקור הלילה, ולסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, בשומרנו על רכוש האיכר – אנו גם בזים לאיש ולרכושו, ובזים גם לפועל העוזר לעשות הרכוש הזה. רוח צבאית שולטת בנו, ואנו שוכחים כי צבא אינו מטרה כי אם אמצעי, וכי העיקר הם האדמה, היבול שלה והאיש העובד אותה.” (שם, עמ' 40).

הקשר לערבים, גם פנים אחרות לו. מספר יונוביץ: “אני עבדתי שם, את חטאי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך־אגב על ערביות. לא קיבלתי עליי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הנחתי זאת לעוזריו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביאים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש, בסלים של ערביות או בחבילות שלהן גם־כן, ורק לא בשמלותיהן. – כשנחוצה לי ערבייה – היה אומר – אני שולח אותה אל הבריכה להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלוכן, מילא – תגנובנה איזו שקדים. לא נעני.” (שם, עמ' 60).

יונוביץ ועמשי מטיילים בכרם שקדים רעוע, עזוב, ובו גבעת חול, הזמן, לפנות ערב, וערבים וערביות שכירי־יום נחפזים לשוב מן המושבה לכפרם. הם לבושים קרעים כדרכם, הולכים וצורחים, ומי מהם גם מנעים נעימה. אחד קורא והשני עונה והדברים כמו מצטרפים לניגון.

יונוביץ אומר לעמשי: “רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורים בכדים. ויכול אתה להיות בטוח, ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשותיו נשארו בחיים שלושה – ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות, אלא שנוצצים ונובלים כדשאים, אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם, היודעים חשבון בפרוטות ואך לא בילדים, הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו ופרים ורבים ככמהים וכפטריות לא בארץ ישראל כי אם ביערות רוסיה. חוששני, עמשי, כי אנו, המאחרים שבת בגפנו ואוכלי ‘לחם־העצבים’ לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו – המחוה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ, איננו חיים ואיננו רוצים לחיות.” (שם, עמ' 65–66).

חוה וטניה, כמוהן כיונוביץ, עקורים, חיים בגפם. שתיהן בעד אהבה חופשית, היום האחד, מחר השני, בינתיים החיים כלים ועוברים, יש הפלות ויש התאבדויות ויש חוסר אחריות ורוע מצד הגברים החיים בשם ה“אידאל”, ויש עקרות נפשית מצד הנשים שאינן חפצות להתפשר ולהיות בהמות עבודה ולידה בבית. מפני כך אין אהבה ברומאן וכמעט שאין משפחות נורמאליות, יש רק יחסים שבינו־לבינה בנוסח האמסון, פגישות מקריות, נדודים, שיחות של כלות־הנפש, קפיצות פנימיות ואי־יציבות בנפש הגיבורים.

מול עולם זה של רווקים ורווקות עומדים ילידי הטבע, הערבים, עימם יש להתחרות בכיבוש העבודה, בהסתגלות לחיי הארץ ולאקלימה, ובבעלות על כברת אדמה. ומספר עמשי. –

"ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלחים ופלחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו כהבידויות חלב בחינם, הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה מבלי שעוררו צער. דומה היה לי, כי כל אחד מהם יכול לתפור לו נעל, כי הם יכלו להעלות את רמת חייהם, כי הרי בני־יישוב הם כמונו, ושכנים לנו, וגם מאחיהם יש מעבדי ירקות יפים וגם נוטעי פרדסים. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, בני העיניים החולות ומוכי־השחין המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים – הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה קשה יותר! הכדאי להתגבר עליהם? האנו המגורשים נבוא ונגרש ואנו המרוחקים – נרחיק? וידעתי את אשר ‘מתחתית לכברה’: וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם, אם אדמתה לא תהי ברשותנו ומחרשתה ומעדרה בידינו, וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה. – " (שם, עמ' 69).

ו“האינטליגנט” האלמוני אומר: “רעיונות משונים לך, עמשי, חרבות ורובים, ולהיות משונים ולחיות כבדווים: הבאנו הנה ליצור לנו חיים ברוחנו או לשוב אל ישמעאל ולוט?”

הרצון לשינוי, לראות עשרת אלפים גיבורים יהודיים, עזי נפש, מביא את עמשי למסע נדודיו הנועז ורב העלילות, המחזיק את מרבית חלקו השני של הספר – לעבר הירדן מזרחה, לאורך מסילת הרכת החג’אזית, בעקבות יהודי חייבר.

השבטים האבודים אינם נמצאים, ועמשי, בחוזרו, מנחם עצמו כי עשרת אלפים צעירים בני הארץ – טובים יהיו לנו מחלום רחוק אודות שבט בדווים יהודיים במדבר אשר ילחמו את מלחמותינו בערבים ויגנו עלינו.


* יעקב רבינוביץ: “נדודי עמשי השומר”. סיפור. חלק ראשון 215 עמ' (אביב תרפ"ט [1929]); חלק שני 231 עמ' (כ' סיון תרפ"ט). ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה”, ירושלים ותל־אביב, 1929.


הערה מאוחרת: את דמותו של עמשי השומר העליתי בשניים מספריי. ברומאן ההיסטורי שלי לבני נוער, בסגנון של מדע בידיוני, “בעקבות יהודי המידבר” (1983) – מופיע עמשי בשמו ובדמותו כשהוא עוסק בחיפוש אחר יהודי חייבר, ולוקח חלק בעלילת הספר.

ואילו בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה” (1993) – עיצבתי שיחה “אמיתית” במלון גיסין בפתח־תקווה על אודות אברהם שפירא והשמירה העברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, זאת בעקבות שיחה מאותה תקופה ומקום שמתאר בספרו רבינוביץ, שיחה שנושאה השמירה העברית ודמותו של אברהם שפירא. רבינוביץ עצמו גר תקופת־זמן במלון גיסין במושבה.


*

 

אסתר ראב על יעקב רבינוביץ, מתוך: “ימים של לענה ודבש”, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב    🔗

מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998


ברשימתה “ימי ‘הדים’”, מחורף 1969, היא מתארת את השנים הראשונות בעיר העברית:

תל־אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית־הים; חמורים טעוני־זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל־אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ“ר, נחלת־בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ”ק: בתים קטנים מוקפי־גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות־תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי־הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק־הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי־אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני־סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה…

מול ביתי בפינת שפ“ר־התבור, שכונת אפ”ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאישה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי־סופרים; כן, פרחי־סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות־דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת. למדן ו“מסדה” העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

מאז [ההתגלות בכרם השקדים בפתח־תקוה, באביב 1921 לערך] הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח־איתנים בקול זה. משום־מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן. רבינוביץ היה איש־שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת. לפני צאת כל חוברת של “הדים” היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

שני העורכים־הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת־עולם זה על יד זה בבית־העלמין הישן בתוך תל־אביב רבתי – השומעים הם את המיית־הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב־ערב?


ליעקב רבינוביץ (1948–1875), סופר, עורך, מסאי, פובליציסט ומתרגם, ומי שקבע את מקומו בתודעה בזכות הרומאן המופלא שלו “נדודי עמשי השומר”, יש השפעה רבה על תלמידתו־לשעבר אסתר. היא כותבת אליו ועליו ומזכירה אותו פעמים רבות, ותמיד באהבה ובהערכה. אסתר ראתה אותו לראשונה כאשר הגיע לכיתתה בבית־הספר יק“א בביקורו הראשון בארץ ב־1905, והיא אז בכיתה ד' לערך. את רשמי־מסעו פירסם רבינוביץ ב”השילוח" (ט"ז). ב־1910 עלה רבינוביץ ארצה והתיישב בפתח־תקוה בה גר עד 1923. הוא היה אחד ממייסדי בית־הספר החקלאי במושבה, ואסתר למדה אצלו עד שברחה לדגניה. כיצד הצטייר בעיניה ניתן לשרטט על־פי “מכתב גלוי למשורר יעקב כהן” שפירסמה ב־1960, על־פי הרשימה “לדמותו של יעקב רבינוביץ” שנדפסה עשר שנים לאחר־מכן, ועל־פי הטיוטה לרשימה זו. מספרת אסתר:


הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע־עשרה, שמונה־עשרה, כשבא בפעם השנייה לארץ – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי נערה צעירה, שקועה בעצמי, נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה. מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד – במבט ראשון היה ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

תוסס, מלא־חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה. מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות־יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל־טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ. היה אומר: “להסתפק במועט”, “מידת־הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים”; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: חבורה של סופרי “הדים” – רבינוביץ, הרברג, שנברג – היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל־אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן־דור, כתב “דבר” בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן־דור נהג בידו את בנו הקטן, בן החמש, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים. דומני שרבינוביץ, כדרכו נטפל לילד, ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: “אבל אבא, הבט, אין לו עין!”

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, הרכין עצמו אל הילד, ובחביבות ובקול שקט, שבו מספרים אגדה, אמר: “אתה יודע, בובה’לה, פעם בלילה, ישנתי חזק־חזק ובאה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין.”

הדברים התקבלו מיד על לב הילד, ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב־לב על האמצאה הנפלאה. רבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

רבינוביץ היה מבאי־ביתי. בעלי [איזאק], כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני. כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.


אסתר נישארת כל השנים בידידות רבה עם יעקב רבינוביץ – הרווק הקשיש ושתום־עין, שהיה מלא קסם ושנינות, ואשר חי בצניעות כל ימיו עד שנדרס למוות בחצותו רחוב בתל־אביב, באפריל 1948.

“נוה קיץ” ליעקב רבינוביץ

1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.5.1973


בימים אלה [1973] מלאו עשרים וחמש שנה למותו של יעקב רבינוביץ. הוא נולד ב־1875 בפולין ונהרג בתל־אביב, מפגיעת מכונית, ב־4.4.1948. הוא היה שתום־עין, ובשנים האחרונות לקתה ראייתו מאוד. מספרים עליו כי פגש פעם סופר ידוע, מידידיו הקרובים [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: “איך הולך?” – וענה לו הלה: “כמו שאתה רואה!”

את מראהו של רבינוביץ אני זוכר כמו בחלום רחוק של ימי ילדותי. כפוף קמעה, עדין מאוד ומדבר בשקט, ואחת מזגוגיות משקפיו שחורה. היה מבקר בבית ידידים בפתח־תקווה [משפחת בן־דוד], שביתם ניצב ממול לבית סבי יהודה בן עזר ראב ברחוב ביל"ו.

רבינוביץ ביקר לראשונה בארץ־ישראל ב־1905 ואת רשמי מסעו פירסם ב“השילוח”. עד עלייתו לארץ, ב־1910, ישב באודיסה והיה יד־ימינו של אוסישקין. מ־1910 ועד 1923 ישב בפתח־תקווה, ומ־1923 ועד סוף ימיו – בתל־אביב. יחד עם ידידו הטוב אשר ברש הוציא את כתב־העת הספרותי “הדים” (1922), שרשם תקופה בתולדות הספרות הארץ־ישראלית.

ב־1929 הופיעו בהוצאת “מצפה” שני כרכי הרומאן שלו “נדודי עמשי השומר”, סיפור רומאנטי על רקע ימי העלייה השנייה, המתרחש בפתח־תקווה, עין־גנים, תל־אביב הקטנה ומדבריות ערב. בעמשי השומר ניסה רבינוביץ לצייר דמות של צעיר בן־הארץ, שומר, היוצא אל המדבר לחפש את אחיו האגדיים, יהודי חייבר. ברומאן זה מקופלת כל הפרובלמאטיקה החברתית והלאומית של אותה תקופה.

אחד הגיבורים הצדדיים של הסיפור, יונוביץ, מופיע גם ברומאן “נוה קיץ”, אשר נכתב ונדפס בשנת 1934, אך מבחינת זמן העלילה הוא קודם ל“נדודי עמשי השומר”. רקעו של הרומאן הוא נוה־קיץ באודיסה בקיץ שלאחר הפרעות, כנראה בשנת 1905, ודומה שביונוביטש (כך הכתיב ב“נוה קיץ”) מספר רבינוביץ במידה רבה על עצמו.

את “נוה קיץ” הקדיש רבינוביץ “לאשר ברש – הרֵע הטוב” (אגב, כמה מסופרינו היום הקדישו ספר לסופר מחבריהם?) – והסיפור: שלושה בחורים, יודיל טרוקר, יצחק יונוביטש וולקה וולפמן, מבלים קיץ אחד בנווה, לשפת הים, סמוך לאודיסה. אליהם מצטרף ברנובסקי, איש־סודו של עסקן ציוני חשוב, ומן־הסתם נגזר אותו עסקן מדמותו של אוסישקין, אשר רבינוביץ היה מקורב אליו באותה תקופה.

יודיל טרוקר הוא אלמן קל־דעת, רודף נשים ומבטיח הבטחות, ומיסודו – איש עצוב ומבולבל. יונוביטש הוא אברך בטלן ואובד עצות, ביישן ועילג בחיזוריו אחר בחורות. הללו שנפשו חפצה בהן לועגות לו ואינן שמות לב אליו, ואלה שחפצות בו נחלקות לשתי קטגוריות: בראשונות אינו מרגיש מפני ביישנותו הרבה, ומן האחרונות הוא נמלט ונפשו הרומאנטית סולדת מהן.

הדמות המעניינת ביותר בסיפור היא וולקה וולפמן. וולקה הוא ספק יהודי שמראהו כגוי רוסי, וספק גוי רוסי שנתאהב בחברת יהודים ונעשה אח להם. בנפשו הוא “איש־התחתית”, כאילו יצא מיצירה של דוסטוייבסקי, באבל או גורקי. כולו מסתורין, שאינם נפתרים גם בסופו של הסיפור. בלילות הוא עסוק, ספק בענייני ההגנה העצמית היהודית, ספק בעסקי העולם התחתון של דייגי אודיסה ופרוצותיה. פה ממלל הוא וולקה ונפשו היולית ומורתחת. בסגנון־דיבורו ניסה רבינוביץ לתת בעברית דיבור עממי רוסי. מספר וולקה:

"היה לנו דיאקון ב’סלובודה' (פרבר), דיאקון ככל הדיאקונים ורק מגזע טאטארי. בתוך שתייה ניטשטש קצת זיכרונו והיה מוכרח לקרוא מתוך הספר. פעם השתכרו בלילה הוא ובנו הסמינריסט יחד, ולמחר לא יכלו למצוא את האבנגליון. תחב לו הבן תרגום של הקוראן. ומה אתם חושבים? הוא קרא מתוך הקוראן, והמוז’יקים והסוחרים והמוזגים השתחוו, התייפחו, הצטלבו, ורק איזה עירוני, שהיה כבר סקטאנט (בן־כת) – ובעלי הכתות־הדתיות החדשות הרי קוראים את כתבי־הקודש תמיד – הרגיש בדבר, ופנה לשכנו, לבלר של מכס־היין: ‘מה הוא קורא שם? הרי אין זה כלל מן האבנגליון? בסרמן כזה!’ (שם של גנאי למוסלמים).

“העמיד בו הלבלר זוג עיניים דוקרות: ‘מה? אל תבלבל! דיאקון הוא ויודע מה לקרוא. חוצפה עירונית כזאת!’ – כך קיבל השטונדיסט (שם הסקטאנטים החדשים בפי העם) את שלו. וכך יאה לו. אל יכניס את מגפיו לתוך חדר־שינה זר, בעל־ביתיות גסה כזאת!” (עמ' 36–37).

כך מספר וולקה לחבריו היהודים על אורחות הגויים. והנה הוא יושב עם שוטר רוסי, שוער בעל־שפם ושניים־שלושה גויים, ומספר להם בעיבוד קל סיפורים מן התורה:

"נוי (נח) מוזג יהודון היה, יהודון חשוב, בעל זקן לבן, עומד אל שולחן בית־מזיגתו ומוסך יין־שרף לאיכרי כפרו. והיה יין־שרף לנוי, ‘סמירנובקה’ מובחרת, עד כי סרו אליו כל האדונים: זקן־הכפר, וסופר־הוולוסט (המחוז הכפרי) וסוכן־האחוזה, והדיאקון שותה רק אצלו, ואפילו הנזירים מתגנבים דרך פשפש החצר מאחור שליד בור־הזבל וטועמים ממשקהו, ושמעו הגיע למרחקים – וכשהיה האלוהים־האב עצמו מטייל בפינה זו סר גם כן אל נוי, מיטיב ליבו בכוס קטנה, ומשוחח קצת עם יהודונו הטוב במילי־דעלמא.

“ויהי היום ויבוא אלוהים אל נוי וקרא לו חדר בחדר ויאמר: 'נוי ידידי! ודאי תדע כמה חביבים אתה ויין־השרף שלך הבלתי־מהול עליי בדור מי־שרף זה. ולכן שמע־נא: מאסתי במזייפי יין־אלוהיהם, אשר ימסכו מים נרפשים על מזבחי בתי־תפילותיי ואמרו: יין הוא, ולכן במים חטאו ובמים אלקם: הנני מביא עליהם מבול לשחת כל בשר. ובאהבתי אותך, ובחפצי לשתות כוס יין־שרף נקי בלתי־מהול גם בימי מבול־המים ההם, לכן זה דברי אליך, נוי בני: עשה לך תיבה ובאת אל תוכה, אתה ובניך ואשתך ונשי־בניך; ואת פרותיך, תרנגולותיך ואווזיך – – – וגם את החזיר תביא פנימה, גם הוא יציר כפיי, אף כי אתם היהודונים אינכם אוכלים אותו. אוכל הן לא יחסר לו אצלכם, הרי לא יהיה לכם שדה לזבל. והעיקר: זכור נא להכין יין־שרף מהמין המפולפל שאני אוהב, אל תשכח! זהו עניין לשנה שלמה.” (עמ' 157–158), וכך ממשיך וולקה ומתאר את כל פרשת המבול עד למעשה חם, שגילה את ערוות נח אביו השיכור ונעשה עבד־עבדים לאחיו.

אבל בשיחת אינטליגנטים יהודיים צעירים על מגרעותיה של רוסיה לעומת ארצות המערב, מתגלה פן נוסף של וולקה: “ופה התפרץ וולקה והמטיר אש וגפרית על המערב הרקוב ועל שווייץ הבעל־ביתית המלוקקת, וזרק מרה גם ביהודי המערב התגרנים והאינטליגנטים התלושים, ודיבר על רוסיה־האם ועל כישרונותיה, על ספרותה הגדולה שאין כמוה ועל המוזיקה שלה המרעידה לב ונפש, על המוז’יק הנושא בעול ועל החייל, על בחורותיה הבריאות והתאוותניות ועל בחוריה עם ה’הרמושקה', וגם את יחפי־גורקי הזכיר. ‘את רוסיה לא תמדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין,’ אומר המשל ההמוני. והוא הגיע לידי אכסטזה, פני הגוי שלו, שערותיו השמנות, שהבריקו לאור פנס, חולצתו הרקומה, מגפיו הגבוהים, שיניו הגדולות והחורקות ודיבורו הקאצאפי – כל אלה בלטו עתה עד להחריד. כל היושבים נשתתקו, גם מתחת חדלו קולות הצחוק והלחישות של הנוער בין העצים. ובגמרו פתאום באופן בלתי־צפוי: ‘אנו מתגוללים ברפת־חזירים ומסריחים בעטרן ואך רפת־חזירינו חביבה עלינו מכל ארמון, ועטרננו מכל או־די־קולון,’ – נדהמו השומעים. פניו היו עתה סגורים, וארשת מוזרה רבצה עליהם, ספק התרגשות ספק אירוניה כבדה. קמה דממה מוזרה ומעיקה ואחריה לחש. אלא כשיודיל, אשר לא ראה פניו באותו רגע, התפרץ פתאום בצחוק רווה: ‘מוחל, מוחל אני לך את רפת־החזירים עם העטרן לנצח־נצחים ועם ברכת־האם יחד!’ – נחלק פתאם הקהל מסביב, חלק רטן בהתמרמרות וחלק התפרץ בצחוק כרעם, והקהל נדהם עוד יותר בקום וולקה ובהתפרצו פתאום אל המדרגות ולמטה ביריקה, בצחוק ובצריחה משונה: ‘אידיוט!’ – ונעלם בחשיכה אשר מתחת. – ‘מפיסתופל!’ זרקה אחריו נערה אחת נרגזת קריאת־רעדה.” (עמ' 76–77).


“הקורא הצעיר שלנו עתה שואל,” אומר רבינוביץ באחרית־דבר לספרו, שנכתבה ביום י“ג אב תרצ”ד [1934], “מה לנו ולאלה שם? תן לו את הארץ והרגע, – האתמול, השלשום – מה לו ולהם? אין הוא בוש להודות לעצמו: אדרבא, מתגאה הוא בהרגשה זו. ההיסטוריה מתחילה עימו, עם דורו, עם סוגו ובמקומו כרגע.”

ובאמת, נוה־הקיץ של וולקה, יודיל טרוקר ויונוביטש נראה כמעשייה כה רחוקה, כה אגדית, ואלמלא דמותו החיונית של וולקה, היה הסיפור כולו משתכשך במי־אפסיים של דברנות ציונית וסנטימנטאלית מגומגמת של תועי־עולם יהודים צעירים. צריך להתאמץ לא מעט כדי למצוא את הקסם הגנוז בספר זה. רבינוביץ כאילו צפה כבר, בצער, את גורל סיפורו בעיני דור קוראים שנולד בארץ.


* יעקב רבינוביץ: “נוה־קיץ”. סיפור. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תרצ”ד. 1934. 265 עמ'.