לוגו
ולא ייחם – קריאה בטקסט מקראי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אני מתאר לעצמי שאחדים מכם, אולי כולכם יתפלאו מה שייך המחנה הגדול הזה, וכל מה שכתוב כאן, לדברי הפתיחה ולתאריך שבלוח. האמת היא שבאופן ישיר – זה לא שייך. כל אלה שאחר כך מוכנים להתייסר ולהתפלפל מה הקשר בין מה שאני אומר לבין מה שקורה לבין מה שקרה יתבלבלו להם. אני קראתי לדבר הזה ‘קריאה בסיפור עתיק’ מכל מיני סיבות, שמיד אני אגיע אליהן, […] להעיר את תשומת לבכם, כדי להגיד דברים, נלך מכאן לכל מיני מקומות, אולי גם נגיע בחזרה לאיזה מקום. מכל מקום, את הדברים ואת השיחה אני רוצה להקדיש לזכרו של ירון ושל חבריו.

אחד הסיפורים הקצרים ביותר שישנם בספרות, ולא רק בתנ"ך, הוא הסיפור שיש לפנינו. שמתחיל במילים המשונות האלה: “והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו”. ואחר כך ישנם עוד עוד שלשה פסוקים שנגמרים במילים הברורות: “והמלך לא ידעה”.

אחד הדברים הראשונים לקורא ספרות שקורא את הקטע הזה שלפניכם, הוא איך מתחיל סיפור ב־וו‘. ‘והמלך’. מה קודם? למה וו’? ממתי מתחילים לספר סיפור בוו‘? כאילו ישבו אנשים, ושמעו סיפור, ושמעו סיפור, ושמעו סיפור, ולאחר כל זה בא מישהו ואומר וו’. אבל אם תסתכלו בסיפורי הקטעים הללו שאנחנו עכשיו… בתנ“ך… תראו שלא מעט סיפורים מתחילים בוו', ולא מתחילים במשהו שאומר את הדבר עצמו “המלך דוד זקן בא בימים”. מניין ההמשך הזה, מניין ההמשכיות הזאת? זה התחיל באיזה מקום שהוא, כאילו אנחנו כבר שהינו שם, וממשיך את המשך הסיפור הזה ב־”והמלך דוד". יש כאלה שחושבים שהעניין הזה הוא פשוט צורה אסתטית מסוימת, של מין תנועה: שלא מתחילים במקום הזה, אל תנועה שעושה דבר כזה, קשת: “והמלך דוד” ממשיך דבר שאיש לא צריך לדעת במדויק מה היה מקודם. זה לא תנאי להבין את הסיפור הזה – לשמוע את כל הסיפורים המוקדמים על דוד בן ישי מה קרה בתחילתו באמצעיתו ובסופו. מכל מקום, הסיפור שלנו מתחיל ישר בהצגת האדם. הוא לא ניסתר, הוא לא בלתי ידוע, הוא לא איזה דמות כפי שיש בספרות המודרנית שקוראים לו בשם ק' נקודה, או צ', אדם שאין לו שם, אנונימי, אלא עליו אנחנו יודעים מי זה, ולא סתם אדם ששמו דוד אלא המלך דוד. והמלך דוד מובא כאן כמישהו שיודעים עליו, מכירים אותו, מכיון שכשאני אומר עליו ‘זקן’, ברור שיודעים עליו איזה מקום היה מקודם, מה הוא היה לפני שהיה זקן. זה סיפור שלא מתחיל עכשיו. אבל יכול גם לקרוא את הסיפור הזה מישהו שמתחיל את זה מכאן ולא שמע לא על דוד וגולית, ולא שמע על שאול ולא שמע על מלחמות דוד ולא שמע כלום, ולא שמע סיפורים על דוד איך נהפך מגיבור מלחמה למשורר תהילים, לאיש כל כך רך וחנון ומדבר לשמיים ולא אותו אדם נועז, לפעמים פרחח, לפעמים שובב, שעושה את מה שעושה בכל אזורי יהודה ואפילו בין השאר עושה את עצמו למשוגע, כדי לזכות בחיים, מזיל ריר על שפתיו, כובש לבבות, מנגן, שר, […], מרובה נשים, הרבה נשים – הסיפור הזה על דוד ובת־שבע ידוע מאד – אפשר לדעת את כל הסיפורים האלה, ואפשר לא לדעת אותם. אבל ברור שאם אתה רוצה ליצור פה אנטי־קליימקס, אפקט ההפך מהשיא, אתה חייב לדעת יותר דברים […]. כי הסיפור הזה הוא סיפור על זיקנה. הוא על סיפור על מישהו שעיקר שנותיו עברו בכך שהיה… באקטיביות, בפעילות, בעשיית דברים, בשינוי מצבים, בשליטה במצבים, בכל מיני מצבים, ממצבים שבהם הוא משחק באחרים, ועד מצבים שבהם הוא בורח מאחרים. עד אותה קינה מפורסמת על אבשלום בנו שנהרג. חיים גדולים. אבל הסיפור שלנו מספר על זיקנה. על זיקנה שבה אין צורך לספר את כל הסיפור – כי מי שיודע מה פירוש, מי שעבר את כל השערים, יגיע לשער הזה ששמו זיקנה, ומתחיל לשמוע כשהוא עובר ברחוב כשהוא הולך ברחוב שאומרים “הזקן הזה” והוא נעמד “מה, זה אני?”

סיפור על זיקנה הוא סיפור על שלב בחיים. זיקנה היא גם זיקנה של יחיד וגם זיקנה שבה עם שלם מסתכל על חילוף משמרות.

הייתה לו עד עכשיו משמרת של מנהיג גדול. ידוע לנו אין סוף סיפורים על המנהיג הגדול. מי זה מנהיג גדול? מנהיג שמשעה שהוא עובר – משתנית תקופה. אפשר לתת לו תואר של מנהיג דור, […] יש שיגידו בן־גוריון ויש שיגידו בגין, כל מיני כאלה שמרגע שהוא מסתלק מן השלטון – או מתפטר או נפטר או משהו – לא רק הוא חלף – התקופה השתנתה. ירד מסך על הארץ. ושיעלה המסך זו תקופה אחרת. זה לא אותם האנשים, זה לא אותו דבר. ידוע ודאי לרבים מכם השיר המפורסם של היינה על שני הגרנדירים שמבכים את נפוליון, שאומרים ‘אחריו, בשביל מה לחיות’. זה היתה התקופה של ה’גלורי', התקופה של תפארת, התקופה שבה בן אדם עצמו כיחיד היה שייך למשהו גדול. ‘מי אתה, בן אדם?’ ‘אני לא סתם בן אדם, אני לא פרט: אני שייך לדבר הגדול. אני בא מן הגדולה. גדולתו שלו היא גדולתי שלי.’

אין ספק, שלא מעט אנשים באותה תקופה, ואין ספק, וזה אחד מהפלאים הגדולים, […] שהמלך דוד הזה לא גמר את חייו בזיקנה הזאת ובכוחו הזה […] אלא הוא אחד האישים שהמיתולוגיה היהודית עד היום הזה לא נותנת לו למות: “דוד מלך ישראל חי וקיים”, והוא מסמל דברים שיכול להיות שבתוך חייו לא ידעו שהוא מסמל: את תקוות המשיחיות, את הצדיק, את משורר התהילים, זה האיש שעשה את כל מה שעשה, זה האיש שבגללו עמד נתן הנביא ואמר לו “אתה האיש!” אתה שלחת למלחמה את בעלה של בת־שבע כדי לרשת אותה, אתה הרגת אותו כדי לרשת אותה, הוא אמר לו כמי שהוא שעשה את אחד המעשים המכוערים ביותר, שנשארו עד היום כהתקוממות של נביא מול מלך, רוח מול שלטון – אבל הוא לא מת. הוא מחזיק מעמד בתוך המיתוס היהודי ואיננו מתבטל. למה דווקא הוא? הרי היו עוד מלכים? למה [הוא] מכולם ולא אחרים? למה אנו לא אומרים אברהם אבינו חי וקיים? או יצחק או יעקב או משה או מישהו? (על משה היה קל מאד לאמור דבר כזה כי מותו היה מסתורי, לא ידוע בדיוק איפה הוא [קבור]). על דוד כן. לכן יש פה משהו של פלא שסותר את הדבר הראשון שאמרתי: אמרתי שזה סיפור על זיקנה, סיפור על חילופי תקופה, סיפור על סילוקו של דור. הקשיבו: סילוקו של דור. דור ניגמר. ההצגה הנמשכת אינה בשבילכם, הדור הזה. אתם עוזבים אותנו. אחרים עולים על הבמה – המשחק שלהם. המשחק שלכם נגמר. סוף המשחק. למה דוד הזה – איננו מת באמת? והמיתוס היהודי והחכמה היהודית והקשב היהודי איננו מפסיק לדבר על דוד ובכליון עיניים? המשיח הוא בן דוד מכולם. למה דווקא בן דוד? אנחנו יודעים על חלק מילדיו. אנחנו יודעים את הסיפורים על אמנון ותמר. לא הכל היה שם נפלא מתוק יפה ומוסרי – אבל משיח יהיה בן דוד. בן ישי. חי וקיים. עד היום כשהעם רוצה להביע – בצדק או שלא בצדק – הערכה הוא שר “חי וקיים”, הוא שר שיר של דוד, למה דווקא הוא? אבל אם דיברתי מה שדיברתי, עכשיו כשאני קורא את המילים הללו עוד פעם […]: “והמלך דוד זקן, בא בימים”. ז"א קורה משהו שהוא קוסמי. השמש שהייתה הרבה זמן בצהריים, הייתה בעצמתה, נכנסה לתוכנו, הייתה בדמנו, היתה דבר המסמן לכל אחד שיוצא מהבית – השמש! השמש הזאת פתאום רואים אותה על קו הרקיע, עוד מעט תשקע ולא תהיה. אז מה אני עושה? איך אני כשאין שמש? אני רוצה להגיע בקיצור למשהו שיש לו המשכים כל כך נכונים בהיסטוריה ובתולדות העמים ובתולדות האדם ובכל […] האדם. איך נוכל לחיות כשסימן הדרך של התקופה אכזב? נגמר? בטל? שקע? כששבתאי צבי התאסלם לא מעטים מבני האדם לא קיבלו שהוא התאסלם. יש עד היום בתפוצות ישראל אנשים שהם עדיין שבתאים. לא קרה כלום לשבתאי. הם לא יכולים לסבול עולם בלי שבתאי צבי. להבדיל יש כאלה [סטלין] ביום שבו התברר שהוא לא כפי שחשבו עליו, ללא מעט אנשים הייתה רעידת אדמה טוטלית תחת הרגליים שלהם. זה נורא קשה לחיות במצב שלך אין […]. זה כמו אותו היום שבו ילד מתחיל להרגיש שאבא שלו זה לא כמו שהוא חשב. התמוטטות האב. אכזבה מכוחו של האב. מחוסנו של האב. מיכולתו של האב. תעברו על פני כל הארצות, על פני כל המקומות, על פני כל הלשונות והתקופות, תמצאו שבכל מקום יש סיפורים על העניין הזה כי הדבר הזה הוא חלק חשוב מתולדות התפתחות האדם. האב יכול […], אבי המשפחה, האב יכול להיות אבי השבט, האב יכול להיות איזה אב רוחני, האב יכול להיות מישהו שהאמינו בו – ופתאום זה התמוטט. התמוטטות הקרקע. בכל פעם שקורה משהו רציני אנו יודעים על רעידת אדמה. והסיפור שלנו שמתחיל במילים הכל־כך שקטות האלה, […] עושים מן תנועה מוסיקלית כזו […] והוא מתחיל ככה: “והמלך דוד …(נא לשלוף זכרונות צחוק שלכם, מכל התוכנות של המחשבים שלכם, את כל הסיפורים, את כל הדברים שאתם יודעים על דוד, שזוכרים לגעת מכל מיני קצוות שבהם) והמלך דוד זקן בא בימים. הפרשנים שלפניכם פה, שביקשתי שידפיסו אותם בצורה הזאת לא רק בגלל הפירושים שלהם אלא בגלל הצורה שלהם […] זה כתוב יפה, זו קריאה, זה מונח יפה על הדף. עם הפירושים שלהם מסביב סביב, שחלקם ידע וחלקם לא ידע, שאנחנו לא עוסקים בתנ”ך ולא במדרש, נעסוק בדברים אחרים, (אם כי כל דבר שייך) אבל הם שואלים מה זאת אומרת בא בימים. אם הוא זקן, מה מוסיף שאומרים עליו בא בימים. מיד בשעה שאומרים דבר כזה, אלו מכם שלומדים מקרא, מלמדים מקרא, שיש להם משהו בעולם הזה, […] מחפשים היכן כתוב בעוד מקום אחד את המילה ‘בא בימים’ ומוצאים למשל שאברהם […] ‘בא בימים’. מה זה בא בימים? מתחילים לזכור ש־’בא בימים' זה זקן ככה־ככה, שהאיש הזקן הזה הוא בסך הכל בן מאה, צוציק. השוו אותו לאבות האומה, שמתו בני מאה ושבעים ומאה ושמונים שלא לדבר על האבות […] שמתו בני 900, כל מיני תרחים ומתושלחים … הקדמונים האלה. למך־ים. השם שלו לא כל כך מוצלח אבל כמה שנים הוא חי?

השאלה היא מה זה זקן. ל’בא בימים' פירושים שונים. לכולם, בלי שאני מתחייב שזה הפירוש הטוב ביותר אבל הוא לטעמי. בעברית ידוע שכשהשמש שוקעת אומרים ‘ותבוא השמש’. מבוא השמש הוא מערב. כלומר מדברים על זקן שלא שואלים את גילו הכרונולוגי, אלא שמצבו הוא שהוא בשקיעה של גילו. הוא בשקיעה. כל אחד מאיתנו יודע, יכולים לראות אנשים, אני מקווה […] ואף אחד מאלה ששערותיהם לא כל כך שחורות לא מתחיל לחשוב מחשבות עצובות […] אבל הוא מתחיל להרגיש שאלו שאוהבים אותו, עד אתמול, עד שלשום עד לפני שבועיים שלושה האיש הזה עדיין נראה כמו אתמול. ופתאום רואים על פניו שהוא שוקע. הוא איבד את עצמו. איבד כאדם. רואים עליו. רואים עליו שקרה לו משהו. לאו דווקא בגלל מלחמה, לאו דווקא בגלל מאורע חיצוני בגלל אלף דברים ולא בגלל דבר אחד. פתאום רואים ששקע היום.

שאבד החופש [?]. סיפור הזה שמדבר על המלך דוד זקן בא בימים הוא לא אומר זקן כרונולוגית, זאת אומרת מישהו שעבר גיל שמונים או תשעים או משהו כזה, אלא הוא מסוג הזקנים שלפתע, או בנוכחות מסוימת, רואים שהם באו בימים. כלומר היום שלהם שוקע. גמרו את יומם. יש לנו כל מיני תופעות כאלה מוכרות בעולם החרקים ובייחוד בין הפרפרים. פרפרים בני יומם. כל החיים – יום אחד. נולדו בבוקר עד הערב צריכים לגמור את סיפור מחזור החיים שלהם. בתוך זה יש הפרפרים שכלל אינם ניזונים, כל תפקידם הוא להזדווג וליצור דור חדש, יש פרפרים שכן ניזונים, יש להם כל מיני מגע עם פרחים, עם מזון, וכו' וכו‘, אבל כל אלה […] הם בני יומם – היום זה החיים. ולפרפר הזה בא הערב – בא סוף החיים. הוא בא ביום. לא בא בימים, אין לו ימים, יש לו יום, אז הוא בא ביום. כלומר הסיפור שאנו מתחילים בוו’ ההיפוך מוו' הקישור של תיבת נח, […] הוא אוסף את מה שהיה, “והמלך דוד זקן בא בימים” כלומר […] אל תלכו […] או רק בפועל, איזה פועל? בפועל פסיבי ובפועל אקטיבי: “ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו” כיסו, לא הגיב.

כמה נקודות עולות כאן. […] הנקודה הראשונה היא מה זה? מסכן שישן מתחת לגשר? לא מצאו לו מעיל? מעיל השש “המסכן” שלו? מה זה כיסו אותו בבגדים?! אין במה לכסות כבר?! ובכן תזכרו את הדוגמה של העבאיה של המלך. תחזרו אל התקופה, למקום, לסביבה, לאזור, ותראו שהבגד הוא משהו שבו מתכסים. אין שמיכה אם כי בתנ"ך פה ושם יש שמיכות. הבגד הוא – פירושו של דבר – כסות. ובשעה שהתורה אומרת לא לקחת למישהו בהלוואה… אם לוקחים את כסותו – להחזיר לו את זה בערב, כי איך הוא יישן? יש לו בגד אחד. הבגד ביום – הבגד בלילה. הדוגמה […] עבאיה. […].

והנה מכסים אותו בבגדים. כלומר הסימן הראשון של שקיעת היום, אבדן חום, כלומר אובדן אנרגיה. כלומר אינו מייצר אנרגיה. הוא מפסיד אנרגיה. ולעניין זה של הפסד האנרגיה ידוע מאד מאד יש לו שם שמדבר עליו במדעים בשם אנטרופיה. אנטרופיה נקראת הפסד חום. ופה יש איזה מין חזון כזה שהעולם שלנו הולך הלוך והתקרר. השמש מתקרר, הירח מתקרר, הכל הולך ומתקרר ואם לא יקרה משהו לטובתנו אז הכל הולך ומתקרר, מפסיד חום, מפסיד חום, מפסיד אנרגיה נעשה קר יותר ועולה הפחד מאנטרופיה, הפחד מאנטרופיה הוא פחד של מי שאיננו מייצר חום. הוא לא יכול – החיים הם חום. חום זה חיים. שימו לחום עוד שני יודים ואתם מקבלים חיים. חיים וחום שייכים לאותו הדבר. אין חיים אין חום אין חום אין חיים. חימום הוא חיים קירור הוא הפסד החיים. הוא אוזלת חיים. ומדוע מכסים אותו בבגדים? מכיוון שהוא רואה את העניין הזה שקר… שבן אדם מסויים קר לו, חבריו שעל ידו לא מבינים מה קרה לו. וכשהוא אומר ‘קר לי’ [הם מגיבים] “עכשיו? היום? בצהריים? בשמש?” עד שלפעמים הוא מתבייש לספר את הדבר הזה שקר לו. אחרים לא מבינים איך זה קר לך. אבל הוא מפסיד חום בלי שהוא יודע ליצור חום אחר ובלי חום אין אנרגיה ובלי אנרגיה אין אדם ובלי אנרגיה אין דוד מלך ישראל. כשהוא מצטייד בצעדיו הראשונים כילד בעמק האלה כנגד גולית באנרגיה – אנרגיה מחשבתית (ליצור את מכשיר המלחמה שגולית המשורין לא מוגן מפניו) והפקת אנרגיה פיסית שיכול להוציא את החרב הענקית של גולית ולהוריד במכה את הראש שלו (נסו…). במכת חרב להוריד ראש גולית.

לא תמיד אנו מצליחים לדעת […], לא רק האנרגיה הזאת שלו, האפשרויות שלו, ה, ה, מרחב ההוצאה שלו, הוא עשיר באנרגיה כל הזמן. ולפיכך כשהסובבים אותו אלה שיכסו אותו בבגדים נוכחים ש “והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו”. מי זה הם? או שזה מובן מאליו או ש[…]. הסיפור הקצר הזה […] (הוא נעשה רומן יותר גדול מהפרק, מהפסוקצ’יק) […] מכל מקום העבדים הולכים לכסות אותו. שמים שמיכה… ושמים שמיכה… ולדוד יש צמרמורות של קור… הוא לא מגיב… כמו חיות בחורף. ראיתם נחש בחורף? זרוק? כמו נחש בחורף, זרוק, בחורף, ראיתם אותו? בלי תנועה, לא מגיב, לא מתקיף, אין אנרגיה, אנטרופיה, חסר כוח, כך דוד בתוך המיטה. מכסים אותו בבגד, בבגד, בבגד והתגובה היא לא טוב. לא. מה שניסו לעשות עד עכשיו העבדים הם ניסו ליצור במקום הזה משהו שעוצר את החום. וזה לא עובד. העובדה היא שקר. כשקר לו הוא לא דוד המלך. כשהוא לא דוד המלך הארץ היא בלי מלך. כשהארץ היא בלי מלך מסביב לה יש כבר כל מיני התגודדויות של יורשים, של מחליפים, שמיד הם עסוקים (מופיע למשל איזה האדוניהו הזה) כל הארץ כולה, כמו לפני בחירות, ממתינה ליורשים שמחכים בחוץ. כמו במרוץ שמחכים ליריה כדי שיתפרץ. מסביב יש כל מיני כאלה קנדידטים לרשת אותו. ברגע שהם ירשו את המלך – הארמון ישתנה. לא נשאר אז אף אחד על כנו. לא הרבה יותר מאשר כשמתחלף שלטון בשלטון. אני זוכר ב־77 כשהליכוד החליף את המערך. פתאום כל מיני אנשים שהיו תמיד בשלטון, תמיד כאילו פה, הה, תמיד היו למעלה, היו צריכים לקפל את עצמם, לקחת את הניירות שלהם, לקפל את הזנב ולהסתלק משם. פתאום הופיעו שם במקומם אנשים אחרים. זה לא היה שינוי שמחליפים מלך והכל ממשיך הלאה. בסופו של שלטון כזה, כמו של מלך דוד – הכל מתקפל. זאת אומרת, כשהעבדים האלה, אם דוד ימות – הם גמרו את הקריירה. הם עפים מן הארמון. זה עסק שלהם, לא רק עניין פה האכפת שלהם על דוד – הם אוהבים אותו – אבל זו לא האהבה טבעית, זו אהבה התלויה בדבר. אין פה רק אהבה, יש פה גם חשבון. כי ברגע שהוא מת הם לא נשארים, הם מופסדים, הם לא בארמון יותר, מי יודע מה קורה להם, לאן הם עפים, עד היכן הם מגיעים, ודינסציה חדשה עושה לפעמים ביקורת על הדינסציה הקודמת, יש לה מה להגיד להם, יש לה לעשות שפטים באחדים מהם, זאת אומרת שיש כאן אינטרסט די גדול שהמלך לא יעבור מן העולם ולא יגמר. מה הם יכולים לעשות? האמצעים הברורים ביותר, הפשוטים ביותר, הם לכסות אותו ולהדליק אש. פה לא כתוב שהדליקו תנור אבל אני מניח שכן. כי בארמון המלך היה תנור, […] נכון מאד, כתוב אפילו במקום אחד “ואש האח מבוערת לפניו” אם כי שם כתוב “ואת האח מבוערת לפניו”, במקום תו… במקום שין תו, ואת האח מבוערת לפניו, ואש האח מבוערת לפניו [ירמיהו לו כב] יש בארמון כירה, יש בארמון אש, אפשר להדליק ולחמם. שימו לב: כל מה שבני אדם רוצים כדי להציל מישהו מהקור הם יודעים. הם עשו! אבל לא עצרו את תהליך ההתקררות. הם לא עצרו את האנטרופיה הזאת, והמלך דוד הולך ומתקרר הולך ונהפך למשהו לא אנושי, מפסיד את עצמו. צריך עכשיו לעצור את התהליך.

סוף פסוק א' מביא אותנו שוב לסקירה של תבניות העולם. היינו־הך אם זה באסיה, או במרחבי אסיה הרחוקים, או באמריקה הדרומית באיזה מקום זנוח, או בארצות ארופה בתקופות עתיקות, או באפריקה, בתוך מעבה אפריקה, או בתרבויות אחרות, כל התרבויות כולן יש להן כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם ואחד המוטיבים האלה ובו אני רוצה לעסוק רגע הוא המוטיב לעצור את הכל. לדחות את הסוף. אני מניח שאם אני אשאל, אחדים מכם מיד יזכרו בכל מיני אגדות. מה עושה דבר כזה שעוצר את הסוף. ובכן יש לנו… איך עושים נעורי נצח. סיפורים? בארץ אחת שם מאחורי ההרים הרחוקים שם גדל עשב אם מישהו יגיע לעשב הזה ואוכל קצת מן העשב הזה הוא לא מזקין. אין סוף. נעוריו נשמרים. במקום אחד מעבר להרים מעבר לימים ישנו איזה בעל חי. אם מצליחים להגיע אל בעל החי הזה באשמורת לילה בין יום לחושך בין הבנה וכך וכך וכך ותופסים אותו ודוקרים ממנו ומשיגים ממנו קצת מהגיד שלו מהדם שלו מהרוק שלו או מהזנב שלו או מהראש שלו או משהו – או מהנוצה שלה ומביאים בחזרה – זאת סגולה. כשהסגולה הזאת לוקחים אותה מפסיקים להזקין. התהליך נעצר. לא קמט נוסף. לא שערה לבנה נוספת. לא חולשת הדעת ולא חולשת הגוף. זה נעצר. אגדה אחרת יכולה לספר לכם לא על בעלי חיים לא על צמחים אלא שיֵש מעין. נכון? מאחורי ההר. שם למטה. בין השיחים. קשה להגיע לשם, כי אילו היה קל להגיע… ולכן הם כבר היו שם. תארו לעצמכם איזה שיירה הייתה שם. אבל אם מצליחים להגיע, ועוברים את זה ועוברים את זה שם יש מעיין. וכשלוקחים מן המעיין הזה מים ושותים אותם – הפלא ופלא. ואם אתה מצליח להביא קצת בחזרה הביתה ולתת להורים לאבא שלך קצת מזה – שגם לו לא יקרה כדבר הזה – עצרת: אין מוות. לא שאין מוות – אין זיקנה. אין זיקנה! כי יש משהו שעוצר אותו. זה לא חום הבגדים, זה לא חום התנור, אלא משהו שהוא יותר חזק מגזר הדין של התנוונות טבעית, של שקיעה טבעית, של דמנטציה, של דגנרציה, כל המילים הנוראות.

הוא לא מפסיד את החום, הוא לא מפסיד את הערנות, הוא לא מפסיד את יכולתו לתפקד, הוא אדם ששומר את עלומיו. המדע שלנו, ולא האגדות, ולא המיתוסים, אין לו שנה שלא ממציאים משהו שאם מורחים – זה לא מתקמט, שאם לוקחים – זה דוחה דברים, שאם מתנהגים – זה עושה משהו שהנעורים נשמרים. נעורי הנצח. כשהנעורים האלה הם נעורים – לא כל כך אכפת [להקפיד] על כל דבר (אה, גיל, מתי – לא חשוב) – אבל יש רגע שבו בני אדם מתחילים לפקפק, ולחשוב ואין לכם מקום בעולם, או אין לכם הזדמנות שלא מספרים לבני אדם שלא כאן אבל שם באיזה מקום חי רופא אחד טבעוני והוא כשנותן דיאטה מסויימת – זה עושה. זה מציל את זה, זה מסדר את זה, וזה כל כך [….]. אחדים חושבים שפתק בכותל המערבי, או שיש איזה לחש, או שיש איזה קוסמת, או מכשפה, איזה תחבולות בני אדם עושים, איזה מאמצים כדי לעצור אותו – אותו! – מלהגיע. ולשמור על נעורי הנצח.

לא תמיד כל בני האדם רוצים לעצור את הנעורים שלהם. חלק גדול מבני האדם, למשל בתקופת ההתבגרות אומרים: לא. זהו, מספיק הלכנו עם זה. עם כל מה שקשור בזה. וכל אותם צעירים שכבר נדמה להם שהם חכמים עד שלפעמים […] מתברר לי כי היו אידיוטים גמורים – ועשו את כל השגיאות, והמיטו על עצמם את כל הדברים הרעים האפשריים והבלתי אפשריים – זה גורלם. אבל אז אתה צריך ללכת אחרי הימים הרחוקים או ההרים הרחוקים לחפש איזה עוף או לחפש איזה צמח או לחפש איזה שורש – שורש, שורש של עץ, ז’ן־שן. שורש העץ. אם יש עצים מסויימים, שאם כשהירח שוקע, וכוכב אחד עלה, ואתה חופר למטה ולוקח קצת מהגזע, מהשורש הזה, ואוכל אותו – זהו. אבל אז שואלים כל מיני אנשים יש חיים כאלה בני […] שהם בני מאה ועשרים ושואלים אותך “סבא, איך יתכן כזה” ואתה אומר “למה אתה צועק, אני שומע טוב” [צחוק מהקהל] והוא אומר: "אני, פשוט מאד, כל חיי … [את] זה לא לאכול, את זה כן שותים, זה לא מה שעשה, זה מה שעשה, ולכן אני צעיר. כל מיני דברים. או שעושים משהו שהוא לוקח או שמתנזרים ממה שהוא לוקח, ואז קורה הכל.

כל הדברים האלה ביחד מעסיקים את כל העולם. מעסיקים את… גם תמונתו של האדם שהולך ושוקע בתוך אותו אין־אונים, מפסיד את האנרגיה שלו, מתקרר, ונעשה חשוף לכל מיני דברים עצובים, גם התמונה הזאת, וגם הדבר שאדם לא יכול להשלים עם התהליכים. הוא לא יכול להשלים עם התהליכים מכיון הוא מכיר סביבו, למשל מהצמחייה, שיש אפשרות להאריך עצים, יש אפשרות להרכיב, יש אפשרות לייחורים, יש אפשרות לעשות משהו לרגנרציה של הצמח המתנוון. למה אנחנו לא? למה אצלנו לא? למה זה לא קורה? מה צריך לעשות? ומתוך זה יש איזה דבר שהוא דבקות עד מוות בחיים. עד מוות בחיים. דבקות בחיים. האם החיים הם שעשוע כזה גדול? האם כל החיים זה משהו כזה שקשה נורא להפסיד אותם? אם כך רע להם בחיים… או למה כשטוב להם למה אנשים מבזבזים את חייהם לדעת? למה האנשים האלה והאלה משוגעים מה הם עושים בחיים שלהם? אבל השאלות הללו הן שאלות סרק. מפני שאוניברסלי, בכל העולם, שולחים שליחים ומחפשים לגלות שיש משהו שעושה את זה. זה יכול להיות קרם זה יכול להיות צמח זה יכול להיות שורש זה יכול להיות זה שאם לוקחים, שאם עושים, שאם לא עושים וכן הלאה – אז אין זקנה.

עוד דוגמה אחת והיא הדוגמה אולי הידועה מכולן. הדוגמה של הסיפור על תולדות חייו של בודהא… הבודהא. הבודהא. הבודהא היה בן־מלך. הוא הסתובב בתוך האיזור המפואר של פריס, שהיה מלך גדול ונישא והיו לו כל מה שהאדם היה אומר פעם “אילו היה לי”. היה לו. אילו היה לי זה וזה וזה – היה לו. בשפע. פי עשר. והנה הבודהא הוא כבר בן עשרים בן שלושים והוא מסתובב שם לרוח היום בתוך הגנים המפוארים שסביב הארמון – ושלשה דברים איננו יודע ואביו אמר שאוי ואבוי למישהו שיעשה שידע את שלושת הדברים האלה. הוא לא פגש הוא לא ידע הוא לא שמע: על מחלה, על זיקנה ועל מוות. שלשה אלה הוא לא ידע. וכך הוא חי בכל המקומות שהוא הסתובב בהם, טוב לו מכיון שהטוב הזה הוא חושב שזה הנורמלי, יש לו את כל השפע הזה והוא חושב שזהו הדבר המצוי, אין דברים אחרים, אבל יום אחד באיזה סיפור משונה שקרה לו באופן לא רגיל – הוא תעה, יצא מאיזו פרצה שבגדר מחוץ למקום המוגן. מהר מאד, ובסביבות הודו יש כאלה, הוא ראה אנשים חולים, הוא ראה אנשים זקנים, הוא ראה מוות. כשהוא ראה את הדברים האלה הוא נלפת, הוא הזדעזע. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ואז הוא מתחיל לחשוב: אינני חוזר חזרה אל הארמון שלי, אל הטוב שהיה לי עכשיו, בלי שיש לי פתרון לדברים האלה. למה אנשים חולים? למה אנשים נעשים זקנים? למה הם מתים בלי שאפשר לעצור את זה? והוא אומר אני לא אנוח ולא אשקוט ולא אשב ולא אחדל מחפש את התשובה לדבר זה. ואחר כך, אם אני זוכר נכון, המספר המספר המוצלח של שבעה־עשר, שבע־עשרה שנה הוא מסתובב מסתובב מסתובב עד שיום אחד – יש! – הוא יושב מתחת לאותו העץ הגדול, יושב מלמטה מסתכל על רגליו ואומר עייפתי. אבל תוך כדי אותה ישיבה, עם כפות הידיים, הרגליים, […] הוא מסתכל בעצמו בבגד של עצמו ואומר: יש לי פתרון. במקום לחפש את תקנת העולם שבחוץ, אני אסתכל פנימה לתוכי ואני אחפש שלווה. במקום לעשות בחוץ שינויים חברתיים, כלכליים פוליטיים ומי יודע איזה כדי שבחוץ יהיה אחרת הוא אומר אני לא יכול לעשות את זה במקום זה אני אוריד את התריסים, אוריד את הווילאות, אני אשב ישיבה נוחה מאד, אכנס לעצמי ואחפש את הנירוונה את השקט והמדיטציה האישית. לא יודע – לא סובל; לא רואה – לא סובל; לא שומע – לא סובל. תקנת העולם – מי שיכול לתקן יכול לצמוח. אינך יכול לתקן – הסתכל בבקשה לקורקבן של עצמך. שב בנחת, תלמד מדיטציה תתנהג בשלווה. אין עולם. אחר כך יתאושש, ילך לעשות מעשים בעולם, יהיה לו טוב, יגיע רגע מביך – אין עולם.

העבדים של דוד אינם בודהיסטים. העבדים של דוד הם אנשים פעילים. הם אנשים יוצרים. וכשהם רואים שהמלך שלהם הולך למות – וכשהם רואים שהתקופה שלהם הולכת להיגמר – הם מחליטים לעשות. ואז יש מועצה. ובמועצה כתובה פה במשהו כזה: “ויאמרו לו עבדיו” ([…] לא עבדיו – אלה שיבחרו – לא חשוב). הם בשם דוד מולכים, כמו ש[…] משה… כמו שראש ממשלה בשם המלכה. היא לא שלטה מה לעשות. אבל כל מה שהיא עושה שהם אומרים. לא, מה שיהיה, העבדים עושים מועצה ובמועצה אומרים “אנחנו חייבים לעצור את הזיקנה”. האמצעים החיצוניים שבהם עוצרים את הזיקנה לא הולך לנו. לא מונעים. כיסינו אותו בבגדים עוד שכבה, עוד שכבה עוד שכבה, לא רואים אותו כמעט, ומן הכותל יש קול מצפצף שאומר קר לי, קר לי, קר לי, ולא יחם לי. ובתוך המועצה שלהם – ואלה אנשים שבבת אחת יש בהם שני סימנים: הם גם אנשים חכמים וגם אנשים עכשיו עם מוטיבציה, אינטרסט, והמוטיבציה הזאת עושה פלאים: מה לעשות לדוד, כדי שלא יהיה לו קר. כשמפעילים עליו את ההגנה החיצונית – היא לא יוצרת שום דבר טוב. לא זה הדבר. צריך לנסות להגיע פנימה לתוכו, להפעיל בתוכו משהו, איזה מנגנון, שאם המנגנון הזה מתחיל לעבוד, כמו איזה קרבורטור של אוטו ישן שהיה מסרב, ואם הוא מתחיל פתאום לעבוד – יבואו חיים. החיים לא יבואו על ידי הנעה מבחוץ. לא על ידי שמיכות ולא על ידי תנור אש. הוא יבוא רק אם נצליח להפעיל מתוכו משהו. כשעבדיו אומרים את הדבר הזה אף פעם הם לא אומרים משהו שהם גילו ברגע הזה. בכלל, במקומות כאלה אין שום דבר שיפריע להם. כל דבר יש לנסות, כל דבר בו הייתה עובדה. כל דבר ‘אני זוכר פעם, לפני דור, היה משהו’. ואז הם מגיעים למשהו שנראה לנו בבת אחת נורא מפתיע ונורא פשוט. הם אומרים צריך להפעיל את המנגנון הפנימי של האדם הזה, ואם המנגנון הזה יפעל – יחם לו, ואם יחם לו יהיו חיים, ואם חיים המלך דוד חי וקיים – ואנחנו חיים איתו, שלטוננו קיים. מהו הדבר הזה, מהו המנגנון הזה? והם מצביעים מיד: תחפשו נערה. צריך להפעיל את אותה נקודה שהיא עושה את החיים כלומר נקודת המין זו הנקודה. אם אתה מעורר בו את אותו דבר, את אותה תשוקה, את אותה מיניות אקטיבית – ברגע שזה קורה – מתעורר הגוף מבפנים ולא מתחמם מבחוץ. החום הפנימי של התשוקה, החום הפנימי שזה שיוצר את כל האנרגיה הזאת, מה שהוא הדבר החשוב ביותר שנוגעים בו, זה רק משיכת איש לאשתו. אם זה יקרה – ניצל המלך. הצליח. אבל אם זו תהיה אישה… צריך יהיה מין אישה כזאת שיש לה כוח מעורר עד כדי כך, שאפילו המלך הזקן והקר והנרפה והבא־בימים וכל הדברים האלה – למגעה יקרה בו משהו. זה האיש שיודע מה זה נשים. זה האיש שהיו לו 18 נשים חוקיות, 17 או 18, [צחוק בקהל], חוץ מכל מיני פלישתיות ועמוניות ומואביות ומי לא. אל תשכחו את דוד בשיא כוחו. כשיום אחד מבקשים ממנו להוכיח את כוחו הרי הוא הורג את הפלישתים וכורת 30 ערלות פלישתים. משהו שהיום היינו אומרים עליו: ואנדאליזם! היינו מוקיעים אותו בשער! איך עשית דבר כזה! לכרות את אברי המין של הפלישתים כדי להוכיח! לדוד הדברים האלה לא היו קשים. שום דבר לא היה קשה לו. אבל במקום הזה עכשיו צריך להתעורר בו משהו שדעך. וזאת היא הנקודה. אותו דוד, שעם כל פעילותו, עם כל האקטיביות שלו, הציבורית, המלכותית, השלטונית – כל מה שקשור לדבר הזה, תמיד זה היה מתבטא… אופן הביטוי שלו היה זיקה לאישה, משיכה לאישה. גניבת אישה מבעלה, עשיית דברים עם אישה, העדפתה מעל הכל ומעל כל חוק, כמו הסיפור של בת־שבע וסיפורים אחרים, ומיכל הכועסת עליו לא מדברת איתו גם אותה הוא לא ידע. היא בזה. בוז כזה של אישה הבזה לאיש הרע, המשיג נשים. היא לא תסלח לו לדוד.

ובכן הם צריכים למצוא אשה. הם צריכים למצוא אישה שתהיה אור המין, שגם בשעה שהחושים שלו, בשעה שכל כלי המגע שלו, כל כלי הביטוי הפנימי שלו, משותקים, לא עובדים, זקנים, ואינם מתפקדים. משהו שידליק כאילו – – נשאר בקופסה גפרור אחרון. לא ידליק את האש – אבוד. עכשיו בצלילות הוא צריך לדלוק בשריקה הראשונה. שוב אני חוזר אל העולם. אין ספור לאגדות, למיתוסים האלה, שבהם סיפור, לא רק סיפור שנפתח אחרי ש[מחפשים דרך?] לדחיית הקץ, אלא סיפור שאני קורא לו בכותרת כללית: זקן נושא ילדה. אין שפה, אין לשון, אין תרבות שאין לה הסיפור החוזר הזה על נישואים של זקן עם ילדה. אני מתאר לעצמי שחלק מאיתנו מחזיקים בזיכרונות של שנים קרובות וזוכרים איזה רב בישראל [צחוק בקהל, קריאות ‘טולדנו, דן בן־אמוץ’] … שהשיאו לו… השיאו לו ילדה בת 18. וכששמעו על זה בכל מקום אנשים הסתכלו על זה כאילו דבר כזה לא קרה מעולם, מה זה? אבל מה שהוא עשה הוא לא עשה דבר יוצא דופן. זה יוצא דופן עכשיו.

מנסים בכמה רומנים לתהות מה קורה לשניים האלה, מה קורה לילדה הזאת, מה קורה לאיש הזה, גם ב“ציפורי צל” [ספרו של דן בניה־סרי, שיצא לאור ב 1987] יש משהו מהסיפורים האלה […ציפורי דרך.] זו תופעה שהעולם מכיר. והוא לא מסתייג מזה. בכמה מקומות זה מובן מאליו. והסיבות ברורות: הזקן הזה הוא בדרך כלל איש רב יכולת. הוא איש עשיר, הוא איש מבוסס, והילדה בדרך כלל היא איזה סינדרלה קטנה, איזה ליכלוכית אחת, איזה מישהי שאחרת תלך לאיבוד, והנה ניזדמנה לה אפשרות להכנס לאיזה בנק. ויש כאלה שאומרות הזקן הזה התרח הזה אני אעזור לו והירושה תבוא מיד. ובהחלט, ככל שהוא יזיע יותר – הוא ימות יותר מהר. אם היא תדע את הדברים האלה מה לעשות כדי לקדם משהו עם השמן… יש סיפורים עצובים, יש סיפורים אצל בורלא, יש סיפורים בתורכיה בלי סוף על כך ובהרבה ארצות אחרות, לא כולן […] הנושא הזה האלמותי הזה שחוזר וחוזר והוא: זקן נושא ילדה. אגב, מה צריך להיות המרחק בן זקן לבין ילדה?

מי יבדיל הוא אהב דנטה בשאול היה בן 80, והוא עשה את עצמו […] מה ההבדל בין זה ובין בן ארבעים ובת עשרים [הוריו של יזהר]? המושגים האלה הם קונוונציות שאו איני יודע מהם. הלא הדבר הטבעי ביותר זה אנשים שווים. מה קורה לפי השיר של לאה גולדברג כשאישה מבוגרת מתאהבת בבחור צעיר? (תרזה די‏־מון). זה כבר בלתי נסבל. היא בת ארבעים־חמישים. היא חושקת מתאהבת עד שיכרון במורה של ילדיה בן העשרים. אישה בת חמישים ובחור בן עשרים? אם יהיה לנו – שערוריה. לא נסבול דבר כזה. אבל העניין כזה הוא משיקולים הרבה יותר מאוחרים – מגדריים, תרבותיים, פמיניסטים של מישהו שמתקופה אחרת לגמרי. בתקופה ההיא זה לא היה חזון נפרץ1 ומלך כמו פחה בתורכיה היה נושא לו נשים צעירות בכל תקופה ותקופה ותקופה, ומה גם בשעה שהיו לו שבויות. שבויות דינן להיות נשים של המנצחים.

ושבויות בכל הגילים; מכאלה שנקרא להן בשם לוליטות, בגיל ההתבגרות עדיין, ועד כאלה שמוגדרות כאימהות צעירות. השבויות האלה היו לנשים לכל הגיבורים המנצחים שהם היו אנשים מבוגרים, כל מיני יוליוסים וכל מיני קיסרים וכל מיני כאלה – הם היו בני חמישים ומעלה.

הנושא הזה איננו יורד מעל סדר הדיון של התרבות האנושית. הוא לא תלוי בחוקיו הוא לא תלוי בחוק אם כי הוא נכנע להם לפעמים. לא תמיד. הסיפור הזה של קשר שנוצר על גבי פער זמנים ללא גשר, ללא גשר, ללא הבנה, ללא ידיעה, הגשר הזה היה נוצר בכל פעם ומי שחיזק אותו זה המסורת והלחץ החברתי לקבל אותו. ואין מה להתנגד, ואין מה להתמרמר. אצל דוד גם כן העבדים שלו מחפשים הלא את אותה אישה ‘אור קדים’ אותה אישה שתדליק אותו, אותה אישה שכשהוא יראה אותה או יחוש את קרבתה יתעורר בו אותו מנגנון פנימי שכשהוא עובד האדם חי. כשהוא איננו עובד האדם הזה הוא מת, או חצי מת או דומה למת. אותו הסיפור על אימפוטנציה הוא סיפור על אבדן חיים! ועל אובדן ערך חיים, ועל הרגשה של האדם שאין לו חיים כעת. כי החיים מודלקים על ידי אותו מנגנון של טבע, שיצר פה איזה התרגשויות וכולי וכולי וכולי ככל הידוע – וזה מה שהם רוצים שיקרה לדוד. ולפיכך הם צריכים לבקש להם גם נערה יפה ומה שמוזר יותר יש פה הקפדה שתהיה בתולה. הסיבות מרובות. אחת מהן – נניח שהמלך דוד יתעורר, ובמגע עם הילדה הזאת שתובא למיטתו יתעורר, ויתכן שיקרה… מה שאולי הוא יקרה ויהיה עוד ילד, הילד הזה הוא יהיה נסיך, הוא יהיה יורש, אז לא ראוי למלך לחבק אשת איש (חוץ מאשר את בת־שבע, ועוד אחדות) אלא להתחיל מבתולה. יש כאן גם דברים אחרים. כלומר רעיון כאן הוא זה לתת לו את אותה אישה (ולמרות הטאבו כן זה נחשב נורא ציני הדבר הזה) – אותה אישה שיש בה כוח פרוגרטיבי שיכולה לעורר את הגבר המזקין הזה ולעשות אותו מחדש לגבר. עכשיו הוא כלום. עכשיו הוא משהו, לא [..], לא […].

ובכן זהו הרעיון. זהו הרעיון המובע בפסוק ב'. הסיפור שלנו בנוי מכמה מערכות. מערכה ראשונה לא קורה בה שום דבר אלא רק מצב. המצב הוא ‘ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו’. הנקודה היא ‘לא יחם לו’ ‘לא יחם לו!’ מה שיודעים לעשות – לא יחמם אותו. המילה ‘יחם’ יש בתוכה גם את המילה ‘ייחום’ – עם כל מה שכרוך בה. ועכשיו “ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו לסוכנת ושכבה בחיקך ויחם לאדוני המלך” עמדה לפני המלך? שכבה איתו? שכבה בחיקך? תהי לפניו, עומדת לפניו, שוכבת לפניו, כל הדברים האלה אין לחפש בהם סתירות כמו שהרבה מאד ניסו, אלא התיאור הוא נקודת אמת, הוא [מוס?] מסויים. והם מדברים על סוכנת. מספר הפרושים שנכתבו על המילה סוכנת הוא אין סוף. פה בדף שלכם תראו כמה וכמה פירושים מהסוג הזה. אחדים אומרים סוכנת כמו מנהלת הבית, אם הבית, מנהלת המשק, יש סוכן… זה לא האיש שלי, הוא לא סוכן של… אה.. אה… של אה… סוכן מעצמה או משהו כזה… יש אומרים שהמילה סוכן או “שח” או “שחון” זה המילה “חוֹם”, המילה חוֹם, גם בערבית גם בעברית. (על מי הם עובדים?) ברור שמה שהם מתכוונים אישה שתהיה לדוד זה שהיא תהיה במגע האינטימי עם דוד. לשם כך רוצים אותה. בעיקר מביאים אותה. ואז ירושלים היא עיר גדולה והיא עיר הבירה. והם לא הולכים לקחת פה את הנערה הראשונה שימצאו בירושלים ויש בה כל מיני בחורות יפות ונחמדות וצעירות ומה שאתם רוצים מחממות [קמין …]. כיון שכפי שאמרתי זה הגפרור האחרון שעשוי להדליק את המלך ולהמשיך השושלת צריך ללכת בכל גבול ישראל. זה מילים נורא יפות: בכל גבול ישראל. בכל גבול ישראל זה לא הקווים, זה לא הקו הירוק, או איזה שהוא קוו. בכל שטחה מסמן את ארץ־ישראל. תארו לעצמכם את הפקיד של דוד המלך. יש משלחת שמתחלקת לכמה ועדות משנה, והן באות לכל כפר. וכמו שבאות לכל כפר, מצלצלים בפעמון, או מכים בגונג, או תוקעים בחצוצרה או איני יודע מה, או מישהו צועק צעקה, ומתאספים כולם וכמו שכיום אוספים רק את הגברים שם אוספים את הבחורות, הלא נשואות, מסתכלים, ואז יש מועצה: מי הכי יפה. מי נראית כזאת, מי היא זאת שתהיה המצודדת, המדליקה, ליופי, הגפרור המדליק. כך הם עוברים בכל הארץ. עד שפה בקרבתכם, פה בשוּנֵם, (לא שהייתי שם אני צריך […]) שם הייתה הבחורה. וזה לא פעם ראשונה, מה גם… שלא נעסוק עכשיו בארכיאולוגיה הזאת … ששוּנה ושוּלֵה […] זה כמו השונמית והשולמית, (השולמית משיר השירים, שובי שובי השולמית וכל השולמיות האלה) כל מה שקשור, כל מה שעשה… האגדה והקבלה מכל השולמיות האלה, מהשונמית… את השוניימה אנו מכירים גם מאלישע – גם שם יש איזה סיפור עם כל מיני נופך די אינטימי, לא ברור עד הסוף מה קרה שם, עם איזה ילד שנולד, ואחר כך הילד מת, ואחר הילד הושב לתחיה, ואיזה אישה, שהיה לה סכסוך עם בעלה, והוא צעק… היה שם משהו כזה משונה – אבל זה נס! ואין תמיד נס, פה בשוּנה, אולי יש למישהו מעיין של מים טובים, מים שעושים… שיכולים להפוך… מים ששומרים על נעורים, בדקתי את המעין פה, אין כבר מים זכים. מאיפה המים שלכם, מהמוביל? [הקהל מגיב] זה לא זה… אז אולי יש שם? אולי צריך לחפור ולהוציא את החול ופתאום יופיע המעיין הזה… [דו שיח עם הקהל על המעין] זה כזה גלוי? מה היה האפקט שלו? [הקהל מגיב]

אני מבקש מכם לראות רגע אחד את התמונה הזאת: יום בשונם, דוד הוא בערך אלף לפני הספירה, זה שלושת אלפים שנה מהיום. רואים את העמק? שלושת אלפים שנה מהיום פה לא […] אבל המורדות של גבעת המורה הכפר היה כפר שעסוק לו פשוט… היה מה שהיה פה במרבית השטח: שידפון, ובעיקר כלום, גידול של איזה צאן או משהו. אנשים חיים בקושי רב, בדחקות רבה, אבל לאחד האנשים ישנה בת ושמה אבישג. אני אמרתי את השם הזה כאילו מצלצלים במשהו רומנטי: ושמה אבישג. […] בגימטריה, אילו זה היה העיסוק שלי עכשיו הייתי יוצא לחקור את המילים ואת השמות של בחורות כגון ‘אבי’ כמו אבישג, אבינועם, או אחינועם שמות כאלה של אב ואח ולא שמות של בן. אבל יש כאלה. מה פירוש אבישג? […] ‘שג’ זה קיצור של שילגל, שגל, משגל אבל יש […], כל מיני דימיונות כאלה של פרשנים שמוכרחים לפרש. אני לא מפרש. […]

אבל מה שמעניין הוא שנכנסה הוועדה של עבדי דוד שתפקידה לבחור את הבחורה, נערה, בתולה, שתעשה את הנס הזה. בנות ארבע־עשרה כבר נשואות בדרך כלל בימים ההם (שלושת אלפים שנה, ואפילו בהרבה מקומות בעולם עד היום). גיל הנישואין הוא שלוש־עשרה ארבע־עשרה. כלומר מה שהם חיפשו היה למטה מארבע־עשרה. כבר לא ילדה – אבל עוד לא נשואה. לכן היא בתולה. ומתוך כל האנשים שעמדו שם על יד הבאר, על יד הגורן, ועל יד הבית, יש איזה מקום, על יד העץ הגדול, אז סילקו סילקו סילקו סילקו, בסוף נשארו שם רק קבוצה קטנה, והעבדים הסתכלו בה וראו ואמרו משהו שכתוב עליה שכתוב עליה: “והנערה [הקהל מסיע למצוא את הכתוב] יפה עד מאד.”

בואו רגע תחשבו על ‘עד מאד’. יש יפה מאד, ועד מאד – יפה מאד מינוס? ועד מאד זה לא עובר מאד? זה העניין? לא. עד שהמאד נשאר מאחור. היא כל כך יפה שה’מאד' הזה נשאר מאחור. היא לא סתם יפה, לא חיפשו סתם איזה כוכבת פרצוף, היא יש לה אותו גוף שנראה להם שזהו היופי שהם מחפשים כלומר בשפת ימינו יופי מדליק. משהו פרוגטטיבי: צעיר, רענן, כזה שכשהיא תיגע באיש – האיש נדלק.

עכשיו הם אומרים לבוא לדוד המנהיג שלהם. כאן מגיע קטע מאד יפה, מאד חשוב, שלא כתוב בו ואני רוצה לספר לכם מה כתוב בו. ברור שזה עליה. כשהם אומרים לה לאבישג הזאת, זה מה שנאמר היה לאבא שלה, הילדה שלך הולכת איתנו, מה הוא עושה, האבא? מה עושים האבות, כשיבואו אליהם מישהו מהשלטון, עם הסוסים, […] ואז הם אומרים הילדה שלך, הילדה הזאת שלך הולכת איתנו ו[…], מה הוא עושה אז? האבא מתרגז, האבא אומר מה פתאום, על גופתי המתה? מה לקחתם? מה זה איך זה? או שהאבא אומר [דיבורים בקהל] האבא אומר, כן, אל ארמון המלך? אל דוד? מי לא ידע מי זה דוד? השועלים ידעו מי זה דוד. בלילה כשהשועלים היו מיללים הם אמרו “דוד”. מה הם אמרו? השירים היו דוד, מאז הכה דוד באלפיו המנגינות היו דוד, הסיפורים היו, מי מהם לא יצא לקרבות? מי מהם לא הלך לירדן, לכאן ולשם, לנגב, וכן הלאה, עם דוד? מי ניצח?

אומר האב: איזה דוד? איזה גיבור? או אומר האב משהו אומר – מה אומרים האחרים? מה אומרים האנשים בכפר? איזה אושר, איזה מזל ישנו לאבא של אבישג. תראו איזה שמלה תהיה למסכנה שלו, תראו מה יקרה לה עכשיו. או שאומרים לה מה שאמרו החברות של בת יפתח: אוי ואבוי לך, הם עושים בך מה שהם רוצים. מה הם רוצים? מה את אבישג, סדין חשמלי? את מחמם? את תנור? את מכשיו? את כלי לחימום לדוד? או, את יודעת מה.

אבל מה חשבה אבישג? אני לא יכול ללכת הלאה לפני שאני אהיה ברור לעצמי, ואני לא יודע איך יהיה ברור לעצמי מה חשבה אבישג. אבישג חשבה שזרח לה היום? אבישג חשבה שמתעללים בה? שנוטלים אותה מהמקום שלה? שמתייחסים אליה כמו אל כלי, כמו אל סחורה, כמו אל שפחה? אולי אבישג אוהבת כבר מישהו? כל מי שמכיר נערה […]

האם היא חושבת ‘לוקחים אותי כדי להיות לתרח הזקן הזה’? ופה ישנו… מחליטים… מחליטים לה לחיים שלה. לאן אני הולכת לשם? אם אני הולכת לשם אני לא חוזרת לכפר. היום ירושלים רחוקה מכאן ברכב, עם נהגים זריזים, כמה – שעתיים? אז היא היתה רחוקה שלשה ימי הליכה, שלשה ימי סוס. ארוך, טבריה – אפילו שבוע. שלשה ארבעה ימים – אפילו אם נסעו דרך שכם […].

יתכן שאבישג חשבה אחרת. היא מסתכלת סביב סביב והיא רואה את כל החמה של הכפר. אלה כפרים מוכי שמש לא מגולחים, מסכנים כאלה, אני הולכת לשנות את חיי במרחק מן המסכנים האלה, אחד מהאדישים האלה, כפר אדמה מסכן, ופתאום מופיע לי… מציעים לי ארמון בשבילי, ארמון בירושלים, הבירה! הכל שם: התוסס! זה שהיו נוסעים אליו כמו היום אל לוס־אנג’לס! הכל בירושלים. מה החשש של אבישג? או שהיא קטנה מדי, או שפיתו אותה שיש שם [..,], שהיא לא מבינה עניין, ל[…] שקנו אותה […]

והיא פרצה בבכי, או היא חשבה שהיום התחילה ה[…], הספירה לטוב. מי יודע? הסיפור כלל לא מתעכב בזה.

אני יודע. ואני מתעכב עכשיו על הנסיעה של אבישג שלשה ימים ושלושה לילות רכובה על סוס בדרך לירושלים. מה הולך בראשה? אני יודע שיש כאלו שיאמרו “בראשה כראש ציפור” אני יודע שיש אנשים שמייחסים לילדה או לבחורה זכרון של ציפור. מה יכול להיות בראש שלה? ובייחוד שנתנו לה כל מיני צעצועים מדליקים. יכול להיות שהיא התגלתה אחרת. יכול להיות שכל הזמן צריכים העבדים לאמור לה: אוי ואבוי לך, אל תרדי, אולי איימו עליה. אולי אמרו לה 'אנחנו נעשה לאבא שלך ולאמא שלך טה־טה־טה. אולי הכריחו את אביה או את אימה לומר לה משהו לפני שהיא נוסעת כי נתנו להם כל מיני דברים ואמרו לה שתתנהג. אולי היא היתה שקטה אולי היא היתה נייטרלית, אולי. איך היא היתה […]? מה עוד סחבה שלשה ימים ושלשה לילות האבישג הזאת בת הארבע־עשרה? זו מהגבעה בשונם להיות סוכנת, לשכב עם דוד? הזקן הזה, ההולך וגווע, הולך ומצטנן. מי שיכול להגיד – יגיד.

אבל מי שקורא סיפור, זהו המקום שלו. מדוע? כי סיפורים כתובים על ידי שניים ולא על ידי איש אחד. כל סיפור כתוב על ידי מי שכתב אותו ועל ידי מי שקורא אותו. אם הוא כתוב רק על ידי מי שכתב אותו הוא לא סיפור כי הוא לא עושה כלום. אם הוא כתוב רק על ידי מי שקורא הוא לא סיפור כי הוא קורא בעצמו. סיפור הוא מוצר שנוצר על ידי מגע של שניים: קורא וכותב. רק בשעה שישנה השותפות הזאת היצירה קיימת. יכול להיות הסופר גדול עולם – אם הקורא אותו לא נהנה, לא מבין, לא שומע לא מתעניין לא מבין – בשבילו, בשבילו זה יכול להיות כמו שעל התווים על הפסנתר יכול להיות יצירה מופתית, יצירה של בטהובן, מוצרט ובך, מי שאתם רוצים – אבל זה שמנגן לא יודע לנגן. אז התווים נשארים ללא פתרון. כדי שהתווים האלו יהיו מנוגנים צריך שהאדם ידע לא רק לקרוא אלא גם לבצע אותו במשותף. השותפות בסיפור הקצר שלנו היא מן המקום הזה. איך הגיעו העבדים לשונם, מה קרה שם, עם מי דיברו, איך הם פיתו, איך הם לקחו, מה היה התאריך, ועכשיו נסיעתה של אבישג, בשלשה ארבעה ימים האלה, בין שונם שהוא העולם הזה הפאו.., הפרימיטיבי, השכוח, שיוצא לזריעה, ועונות השנה, ולחם צר ומים לחץ, […] וטבון, כל מה שיש בכפר – לבין ירושלים […].

מה קרה? אני לא אשאר כאן, אני אלך הלאה, אבל אני אהיה […]. מה שאני חושב עוד הוא, שתוך כדי רכיבה, מכיון שהזמן עובר והזמן עכשיו… יש מרוץ הזמן עם דוד, תוך כדי רכיבה יש את המישהו שמדבר עם אבישג, שמסביר לה מה העניינים. מפני שברגע שהיא תגיע לירושלים – אסור לבזבז זמן. בכל יום ויום המלך דוד נעשה זקן יותר, בא בימים יותר, ועבר עליו עוד בן. באותם הזמנים שהם נוסעים לירושלים הם מגיעים אל הארמון. עכשיו אני רוצה שנדבר רגע אחד על הארמון של דוד. לא כארכיאולוג, ולא כמישהו שישחזר לפרטי פרטים את הארמון ההוא, כל אחד יכול לחשוב איזה ארמון שהוא רוצה. אם הארמון הוא בסגנון של וולט דיסני, או אם הארמון זה בסגנון של… של מה… אינני יודע אם שמעתם מכל מיני מקומות… הארמון מלפני שלושת אלפים שנה הוא מוסכים קטנים […]. אבל הוא המקום, הבית, הכי יפה שיש. בארץ ישראל. הוא המקום המרכזי של כל העם הזה. הוא המקום שמכיון שהעם הזה כבש את כל שכניו הוא בחבל […] שהישראלים שולטים בה. כל מה שאפשר לחשוב בתקופה ההיא על משהו שיוצר עושר, סטטוס, וכן הלאה – נכתב על ארמון דוד. וארמון המלך הזה יש לו איש אחד, וכל השאר כמו שמש – הם תלויים בו, וכמה שמישהו רחוק יותר הוא קר יותר וכמה שמישהו קרוב יותר הוא חם יותר. והמדד לחשיבותו של אדם הוא קרבתו למלך. קרוב יותר למלך – הוא בעל חשיבות. רחוק יותר מן המלך – הוא פחות חשוב. וכל הזמן אינטריגות בתוך הארמון הזה מי מתקרב מי נופל… מי מתקרב, מי נופל… [חריקת כסא] – בזה הם עוסקים כולם. ותמיד ישבו איתו מקורבים, ותמיד יש קואליציות ויד המתחסדים… מסתובבים עם בני אדם ותמיד עושים בריתות וזה יעשה וזה… עושים ‘דילים’, עושים ‘דילים’, מי יתקשר עם מי, מי יעמוד וכן הלאה. אבל באמצע ישנם עבדי המלך, כלומר המועצה הממלכתית הזה, שבתוכה יש ועדה שתפקידה לשמור והוא המנהיג של כל העניין. והם צריכים עכשיו להכין את אבישג לתפקידה. לזה יש להם שם כמה נשים. נשים שבקיאות בכל ענייני המיטה. והן יודעות לעוץ לטירונית הזאת שבאה מהכפר הזנוח לעוץ לה מה עושה אישה בתפקיד זה כדי לעורר את האיש שבמלך המזקין. בארמון מלך אין סודות. כי המשמשים האלה, המשרתים והשפחות, מגיעים לכל מקום ומדייקים בכל מקום. אחד המקומות המפורסמים, הרבה מאות שנים אחרי־כן, אלפיים או אלפיים שנה ומעלה וזה, הוא הארמון של של לואי ה־14 בפריס, בוורסאי. אני מניח שרבים מכם לא רק ביקרו שם אלא גם קראו כל מיני סיפורים. מה שהיה קורה למלך הזה בוורסאי ידעה כל העיר ידעה כל פאריס, לפי הדרגה, לפי המרחק מן השמש. הוא היה השמש. לא היה עניין, לא היתה מחשבה לא היה קורה כלום בו, שלא ידעו כולם. המלך הזה כשהיה הולך להתרחץ, (זה היה קורה פעם בשנה, פעמיים בשנה) (במקום להתרחץ שמו בושם) היה להם עוד דבר אחד. כשמתרחצים עשויים להתקרר. לדלקת ראות אין תרופה. לסרחון יש בושם. הם מסתובבים שם בתוך הארמון הזה, וכל הזמן יורדות מהאנטנה הראשית של הגננת שמועות, לכולם, כי כל דבר רגעי משנה את כל מערך החיים. אם למלך למשל יש מצב רוח רע, אז [זה עובר ממנו לכולם], אם למלך במקום בגידה יש אקט של נדיבות – זו לא בגידה. תוכלו לראות את הדבר הזה במלחמה ושלום של טולסטוי כשהוא מספר שם על כל החנפנים והחנפניות והתלתלים שלהם – איך הם הרגישו מתי, מתי כשהם רוצים לתת קצת פרוטקציה הם הולכים אחורנית ובזה הם עוסקים המבוגרים שם כל היום. וכמובן שכל ענייני המיטות היו ידועים שם. והמלך לא היה לעולם לבד, גם כשהוא היה נדמה לו שהוא מתייחד עם איזה אישה סודית, שאף אחד לא יודע – מישהו הביא אותה, מישהו לקח אותה, מישהו היה בקרבת מקום, מישהו מקשיב, מישהו מצטט נכון, מישהו נמצא שמה, הוא אמנם נראה כאיזה סטטיסט, הוא מופיע בקטע הזה ועומד כמו פסל, אבל הוא לא פסל, הם רואים הכל ומדווחים עליו, זה אולי נשמע הכל כסיפורים, כסיפורי רכלנויות בבוא ערב, הם נוהגות לשמוע בקולם כמשהו לגיטימי. כי בלי זה הם לא יזוזו, בלי שמועות הם יפסידו. המקום, האינטריגות האלה – הם חלק מהחיים, הם חלק מהקידום: או שתהיה לך שמועה או שאתה נתקע. מופסדים.

גם בארמון הזה של דוד יש אותם הדברים. מהרגע שבת־שבע מכינים אותה להיכנס למיטתו של המלך דוד – ישנה מישהי שאומרת לו או מישהו שאומר לה מה לעשות. פה יש לפניך גבר מזקין שאיננו גבר. לכן… שלוש נקודות… תעשי, תעשי. זה כן. וזה כך. וכשיהיה כך וכך: תדעי. ואף פעם את לא לבד. את נמצאת במשהו שאת לא יודעת מה עושים – הנה פה מאחורי הוילון הזה, מאחורי המסך הזה, מעבר למיטה – יש שם מישהו. […]

כך מגישים את אבישג לדוד. האם דוד ידע מה קורה? האם דוד פקח עין אחת, כבדה, והסתכל עליה? הוא לא ידע מה קורה? הוא אמר מי זאת? הוא אמר לה מי את? זה היה לו מין סוג של הפתעה? אולי פתאום היה שם איזה ריגוש של ניחוש? [בח־בח־בח נשי?] ברור היה שאחרי הפגישה הזאת היא תרד, היא תבוא בין היועצים, ובין היועצות, ותדווח.

בספר אחד של מוסיל הוא מתאר שמה סצנה כזאת לפיה […]. שם איש אחד, איש עשיר, שבאה לביתו בחורה שהכיר באיזה מקום שהוא, בחורה מאד… ממעמד נמוך, לא יודעת את כל המנהגים, וכל הדברים. והוא השאיר את הבית ואמר לה לבוא לביתו ושם יש לו משרתת זקנה. ותקראו את זה […] תקראו את המשרתת הזקנה הזאת מלמדת את הבחורה הצעירה מה עושים. היא מטפלת בה, היא רוחצת אותה, היא מלבישה לה, היא רואה אותה, […] על אבריה, […] מה היא צריכה בדיוק לעשות במקום. ושם, מסופר דבר כזה באופן [….]. פה הוא חמור יותר, כי הם רוצים שהעניין הזה יקלט, שהמלך דוד הזה ידלק, ושנוכחותה של אבישג תעשה לנו משהו פתאום שהוא יהיה אפילו לרגע קצר גבר, ואם הוא יהיה גבר הוא יהיה חי, ואם הוא יהיה חי הוא יהיה חם, ואם הוא יהיה חם הוא יהיה חי ואז השושלת לא תגמר.

עכשיו זה לא בארמון הולכים הדברים האלה, המזימות, ההלשנות, כל החרשים האלה. מסביב לארמון, ספקולציות, העיתונאים, דוד כן דוד לא? ממשיך לא ממשיך? קורה לא קורה? כלומר מה שהיה בין אבישג הסוכנת ומה שהיה בין דוד הוא לא היה איזה דבר אינטימי בין איש ואישה בהסתר ובצינעה מתחת לסדין ולא לנגד העולם. הוא היה במרכז ירושלים במרכז הארץ במרכז העולם כשכל העולם התעניין לראות איך.

מה עשתה אבישג? כל מה שאמרו לה. כל מה שהאינסטינקט שלה […] כל מה ש[…]. כל מה שהיועצים יודעים. אמרו לה אולי המלך רגיל לשתוק? אולי צריך לתת לו איזה סם מעורר? יש כל מיני סמים. יש עשבים. אולי צריך לעשות לו מסג'? אולי צריך לעורר אותו בדרך מן הדרכים שאני לא יכול לחשוב […].

ואבישג? הוא לא יודע בכלל שעל ידו יצור צעיר [..,] מנסה, משתדל, שבו, דוד מלך ישראל, ייחם לו.

והפסוק נגמר: והמלך לא ידעה. ידעה במובן ש“האדם ידע את חוה אישתו”. לדעת. ידעה […] מבחינה של נוכחות, יש אדם לידי, ידיעה מבחינה זאת של נוכחות, אינטילגנציה, מה שקורה. דעתי – שם קר. שום דבר לא קורה. לא בגדים, מבחוץ, ולא אישה צמודה, מגרה, פרורגטיבית, שמנסה לעשות כל מה שיש ואפשר, בידיעה של כולם, בתוכם כל מיני כשפניות שיודעות הכל, שום דבר לא קורה. הוא לא התעורר. עץ יבש. איך אמר איציק מנגר “ברצות אלוהים גם מטאטא יורה”. אלוהים לא רצה ולכן דוד קופא. דוד צריך [למות].

הדעיכה הזאת, שהתחילה בתמונה הזאת “והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו” נגמר במשהו שמגיע אל הסוף עם מפיק בהא: “ולא ידעה”. סוף. ירד המסך. אין קתרסיס. אין שחרור. אין סיפוק.

אנשי התקופה ניסו להחיות את הגיבור שלהם. אין תקופה בלי גיבור, ואין גיבור בלי תקופתו. התקופה נגמרה.

תקופה נגמרה – האם זה עצוב? תקופה נגמרה – האם זה אופטימי – כי עתה יתחיל משהו חדש. האם סוף תקופה זה משהו שצריך לראות אותו כסוף, אנטרופיה – התקררה השמש, התקררה הארץ, התקרר האדם אין מה לעשות, והאדם הוא אבוד, מסכן, וירד מהבמה?

או תקופה נגמרה וירדו – ושום דבר לא נגמר. בחיי הארמון יש המשך […], ריתחה, המשך. המאורעות ממשיכים הלאה – עוד מעט יהיה שלמה, עוד מעט יהיה זה, עוד מעט יהיה זה, יהיו דברים, לא נגמר. אבל הסיפור שלנו, כמו כל סיפור, הנושא שלו איננו אלא אחד, והוא: קו התפר. התפר בין תקופה שמספר דור אחד, והתפר אל תקופה שעוד לא התחילה כשאלוהים יודע מה זה יהיה. יש כאלה שמפחדים מתקופה חדשה, ויש כאלה שמתפללים לתקופה חדשה. אינני יודע איך אתם, כאן בעין־דור, עצובים על תקופה שנגמרת ונגמרת עכשיו, או יודעים שהולכת להיות תקופה חדשה, שונה לגמרי. החיים הם על קו התפר. הסיפור שלנו הוא סיפור על תפר הזמן של דוד ספר השלטון של דוד, ספר כוחו של דוד, ספר האונים של דוד שהגיע לאין אונים, לא ידעה, שקיעה, אין כלום אבל תקופה באופק.

מה גדול ממה – השקיעה, כל הדעיכה שלה, כל העצוב שלה, עם כל הגמר שלה, או בשורה, שמחה חדשה.


יזהר סמילנסקי, הרצאה (שיחה) בעין־דור, לזכרו של ירון זמיר. יוני 1988


  1. “זה לא היה חזון נפרץ” – כך במקור (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩