אני לא הייתי בחירבת מחאז, לא השתתפתי בקרבות שם וגם הספר שהזכירו איננו ספר היסטורי, איננו מדוייק בפרטים. הגעתי בפעם הראשונה לחרבת מחאז שבועיים שלושה לאחר הקרבות. הייתי אז קצין מודיעין פה באיזור הזה, בחטיבה מסונפת לגבעתי והיו דיבורים על כך שצריך להחליף את החיילים הלוחמים בנגב, כדי שיהיו מוכנים למבצע הגדול, מבצע יואב. לשם כך צריך לעשות חפיפה, אז קצין המודיעין הנמצא לפניכם טס באווירון מתל נוף, בין המון חביות של נפט, ויחד איתו, בין החביות, היה עוד קצין מודיעין, של יפתח, שלא היה לי מושג מיהו. כשירדנו ברוחמה אמרו לי ששמו גנדי. גנדי ואני הסתובבנו שם לראות את המקום. ואז הצביע מישהו ואמר: שם ח’רבת מחאז, במרחק. למקום לא היה שום סימן מיוחד, גבעה אחת בין הגבעות. לא היה שום דבר מיוחד לו.
אני חיפשתי באותו זמן סיפור על מקום קטן, על זמן קצר ומוגבל, שקבוצת אנשים קורה לה משהו בתוך אותו השטח הקטן, המרחב הקטן, בזמן קצר. הרגשתי שקורה לי משהו ושהמקום הזה מדבר אליי. ראיתי אותו מרחוק, לא ידעתי הרבה, שמעתי מילים כלליות על מה שהיה – ואחר כך טסנו בחזרה.
שלוש שנים ומעלה [חלפו] עד שהתחלתי לכתוב, ולפני זה הלכתי לבקר את המקום. הוא היה מחוץ לתחום, מחוץ ליישוב, לא הייתה שם דרך. באיזה ג’יפ רעוע שמישהו השאיל לי נסעתי לשם, הסתובבתי, הסתכלתי בכל והרגשתי שהמקום הזה מדבר אליי היטב. חזרתי, ובכפר ביל"ו היו כמה תלמידים שלי והם היו מהמשתתפים בקרבות. אחדים אני רואה יושבים כאן. כל אחד סיפר את הסיפור שלו, ושלחו אותי מאחד לשני לשמוע עוד סיפורים. אותו הזמן הופיע גם בעיתון “מערכות” תיאור לא מדוייק, מלא שגיאות ומסולף על הקרב שהיה שם. אבל אני הרגשתי שאני חופשי, זה חומר שבו אפשר לעשות דברים שהצטרפו יחד לאלה שאני רציתי, כמישהו שרוצה להקים סיפור לכאלה שהיו שם, ושהיו כאלה שצריך היה לספר את סיפורם.
חזרתי בג’יפ הזה לבד, לפעמים עם אחדים מהחברים האלה. הסתובבתי שם, הגדרתי את הצמחים, חיכיתי ללילה לדעת איך רואים את הכוכבים. זו התקופה הזאת, איפה הכסיל איפה הכימה, איך הדוב הגדול, הדוב הקטן, איך נראה שם בוקר. באותו זמן היה עדיין מסוכן להגיע לשם, אפילו קריית גת עוד לא הייתה ובכל האיזור הזה לא היה כביש ולא צל של כביש. הכביש היה מסביב. וכך אספתי חומר ואז הייתה לי האפשרות לשבת ולכתוב וכתבתי שבע שנים. מה שכתוב שמה זה לא תעודה היסטורית, זה לא משחזר דברים שהיו. זה בנוי מסיפורים, מגיליון, ומצורך של בניית סיפור. אם יש מישהו שחושב שאדם אחד, או אירוע אחד לא מתואר נכון כמו שהיה, אני לא צריך להתנצל כי לא זו הייתה הכונה.
הפרטים האלה יישכחו במשך הזמן ומה שיישאר, יישאר משהו מופלא, לא יאומן ולא ייתכן, שבשעתו גם לא הבינו שהוא מעשה לא יאומן. לא הייתה שום פרופורציה באנשים שהיו שמה מול מה שעמד ממולם. הפלא היה לא אין הם הצליחו להילחם, אלא איך כוח כל כך גדול של המצרים לא הצליח לעשות שם כלום. חוסר הפרופורציה הזה בין הכוחות ומה שאירע שם בהתנגשות הזאת. אבל אני לא באתי לתאר סיפור היסטורי ולא סיפור מלחמה, אלא הווי כזה שמשמש סיפור שעומד בפני עצמו כשהכל יישכח. אבל הכל לא נשכח ומשום מה? משום שזה כתוב ולאות הנתונה יש כנראה איזה כוח, חוזרים אנשים וגם מזהים בסיפור אנשים באמת.
מתואר בספר, בין שאר האנשים, גיבור אחד, אחד מהחיילים שגם כתב שירים. ונמצא מישהו שבאחת האוניברסיטאות כתב דוקטורט על הספר הזה. הוא רץ ממקום למקום, עד שבאחד הקיבוצים הוא מצא שאחד מהאנשים ההם נפל במלחמה וגם כתב שירים. הוא היה בטוח שמקובץ מחברת השירים הזאת לקחתי את השירים וזה המודל שהשפיע. הוא לא האמין לי שלא היו דברים מעולם. לכן הערבוב הזה של דמיון, של בדיון, של בדות ושל אמת בכל פרטיה, האמת הפיזית, האמת של הסביבה, האמת של האנשים כפי שסיפרו לי עליהם, ישנה שם. אבל זו איננה האמת של המציאות ולא האמת של ההיסטוריה, אלא האמת של המיתוס.
פעמים רבות כבר הייתי שם אחרי כן. רק בשנה שעברה טיילתי עם קבוצת אנשים לראות, לפני זה יצרו את הסרט שעליו סיפר פוצ’ו [בהתכנסות]. כל כך הרבה דברים השתנו. לא רק שהיינו 500 אלף ועכשיו חמישה מיליון, אלא כל המקום ההוא השתנה וכל מה שקרה בו השתנה ואנשים שהיו בו השתנו. הם לא השתנו, העולם שסביבם השתנה. המקום שהיה בקצה, סוף העולם, הוא מרכז הארץ. המקום שהיה נראה שקשה להגיע אליו וצריך היה להסביר מדוע גבעה זו כל כך חשובה ולמה צריך להשקיע כל כך הרבה כוחות, הלוך ושוב, הלוך ושוב לשמור עליה – נראה היום כמפתיע. ייתכן שמי שביקר היום או שלשום שמה, חשב שזה איזה מקום קטן. השתנו הפרופורציות. פעם זה נראה גדול, עצום, בעל איכות מיוחדת, והיום זו עוד גבעה אחת בתוך המון גבעות בשטחים ההם, שמגיעים אליהם ולא מגיעים, וצה"ל מתאמן.
השתנה הנוף האנושי ללא היכר. השתנו האנשים ואתם יודעים. הייתם אז בני שמונה עשרה, לא רק בלורית אלא גם מושגים. שמעתי היום שוב ושוב מה הייתה ההכשרה. לכו תגידו עכשיו ברחוב: הכשרה. מה זה? איך זה שייך להכשרה? למה אתה שייך? הכשרה זה משהו שמכשיר את האדם למה? לקיבוצים? זה היה הרעיון? בסך הכל? איפה היום כל התנועה המפוארת הזאת? מה קרה בינתיים? לא רק שהבלוריות השחורות השתנו ללבן ולחוסר שיער, לכל מיני אנשים שהתחילו לסבול את נוכחות והתקרבות הגיל, אלא השתנו המושגים. השתנה העם, השתנו האידיאות, השתנה מה חשוב ממה. אתם כאילו שמורת טבע של בני אדם שדיברו כך, והלכו כך, ועושים כך, ועוד מעט לא יאמינו שהיו אנשים כאלה, אלא זו תהיה אגדה, זה יהיה מיתוס. אתם אינכם מיתוס, אבל אתם הולכים להיות מיתוס. על אנשים שהלכו והשקיעו את חייהם באדמה, בעבודה, ברחוק, שראו את עולמם בכל מיני דברים, שהיום נראה מוזר שאדם יעשה דברים כאלה. הדיבורים שלכם, ושכל אחד מכם מתהלך עדיין בכינוי מצחיק מתנועת הנוער. זה דור שהולך ונגמר. אל תיגמרו מהר, כי אין אחרים. כי האחרים שונים לחלוטין. המושגים, האיכפתים, המרכז. מה מרכז, מה בצדדים.
הסיפור הזה של ח’רבת מחאז, הסיפור ההיסטורי או הסיפור הבדיוני, מספר על תקופה, על אנשים, על אידיאות, על רצונות שהיו באיום נורא, איום טוטאלי. ובכוח של נעורים, ובכוח של שובבות, ובכוח של הכרה ברורה שאין דרך אחרת בה נלך, נלך עד תום. הדברים האלה השתנו לחלוטין. אינני רוצה להגיד לטוב או לרע, אלא אחרת. יש לנו עכשיו עם אחר, יש לנו חברה אחרת, ואתם הם אלה שהם אחד היהלומים שבהיסטוריה שלנו.
פורסם ב’דור הפלמ“ח' דצמבר 2007; הוקלט בדצמבר 1998, בכנס בו השתתפו רבים מ”בוגרי" הקרב, ע"י רפי איתן