ערב טוב! – אמר יצחק זלמן אל הפלונית שלו, שישבה סמוך אל השלחן ורגליה סמוכות על דרגש קטן וַתתקן פוזמק.

– ערב טוב, שנה טובה!

– ה־ן, ה־ן – התחיל יצחק זלמן בהפשיטו את בגדו העליון – סבור הוא שאינש זוטר אני… חושב הוא מסתמא, שיש לו עסקים עם איש מן השוק ‘הימח־שמוניק’ הזה; אבל עתה יודע הוא, שאני הנני יצחק זלמן, בעל בית הגון ברסן… והוא הוא הנהו הערצקע ותו לא.

– אבל מה קרה לך, איציק, מה היה? – שאלה הינדא לאה, שהיתה טרודה בתפישת החוטים על המחט, ובהרימה את ראשה הסתכלה בפני בעלה בעד משקפיה, וחטמה היה דומה לתפוח אדמה קלוף.

– לא כלום, ע־הע, ע־הע! – השתעל יצחק זלמן – לא כלום, אנכי… הלא תדעי, כי ראובן מכפר בזליץ בא אלי בתור סרסור על אודות שלוש מאות עגלות התבואה, שיש אצל פלטריצקא למכור. אנכי אמרתי, כי מחרתים אביא אליו דמי קדימה. בקיצור, לא כלום. כך הוא, הלכתי, השגתי ‘גמילות חסד’ ובאתי לראובן והנה – התבואה כבר נמכרה להערצקע. בקיצור, מילא, לנגיד הלא יש לו מזל, ותיכף כשקנה את התבואה התחיל גשם לרדת ארצה ובכל יום יורד מטר בלי הפסק. כמובן, מביא עתה הגשם נזק לתבואה בשדה, והערצקע מעלה עתה את המחיר מיום ליום… ואנכי… אנכי מתפוצץ! אבל עתה – ע־הע ע־הע! – עתה יתפוצץ הוא ולא אני…

– דהיינו, באיזה אופן? – שאלה הינדא לאה בהניחה את הפוזמק על ברכיה ובתפשה בידה את סנטרה – דהיינו?

– באיזה אופן? – פשוט מאד! בבית המדרש, תודות לאל, עוד דעתי נשמעת… בקיצור, לא כלום. אחר תפלת המנחה נגשתי אל הרב ואומר לו, כי חס אני על עירנו ועל עניי דכֻלא עלמא סתם, ובכן – אמרתי – ובכן… יען כי הגשם מביא נזק רב לתבואות השדה, לכן נחוץ להתחיל לומר בכל יום את ה’יהי רצון' שיח דל הגשם. הצעתי נתקבלה ומחר בבקר יוציאו זאת לפעֻלות – התביני? ע־הע, ע־הע! יצחק זלמן התבונן ישר אל משקפי אשתו במבט כזה, כאילו היה אומר לה – ומה, הינדא לאה, היש לו לבעלך מֹח בקדקדו? יש!!

והינדא לאה הסתכלה בפני בעלה בהנאה יתירה וַתתקן, אגב אורחא, את הפאה הנכרית שעל ראשה…