והיום הוא אחד מהימים האחרונים להיותי במעון דשא.
והשעה היא אחת מהשעות שהיאשן (פסימיסט) שבי מתחיל מתעורר, עולה ומבצבץ בתוך לבי; עולה וממלא את לבי, את ראשי, את רמ“ח אברי ושס”ה גידי.
ואני בתוך היער הזקן, ובידי התנ"ך הישן.
ורוח גדול, רוח קר מנשב.
שערות ראשי הארוכות מתפזרות מפני הרוח…
עלי התנ"ך, המונח על ברכי, מתעלעלים ברוח.
ועצי היער הזקנים נוטים גם הם אל הצד, שינשב הרוח…
ופנַי מתחילים מתכמשים ומתקמטים מרוב צער, שאני מרגישה מזה…
עלי התנ"ך כמושים ומתולשים מרוב משמוש ידים גסות, שהרגישו עליהם.
ועלי העצים מתכמשים, נופלים ונושרים מרוב גשמים, שירדו עליהם.
אני מתמתחת בתוך העריסה ומתאנחת.
העצים מתכשכשים איש אל אחיו והם גם הם כאילו נאנחים…
ועלי התנ"ך המתעלעלים ברוח, מרפרפים איש על גב אחיו, נוגעים ואינם נוגעים, והם נאנחים…
ואני מתכמשת, מתכוצת, מתעצבת ומזדקנת יחד עם הזקנים הללו.
ובשעה זו אני מתגעגעת כל כך הרבה לאדם, אבל היער ריק, אדם אין…
– האדם איהו? – שואלת אני.
– איהו?? – שואל גם היער, כנראה.
והרוח מנשב, ועלי התנ"ך מתעלעלים.
ואני חוטפת בין העלים המתעלעלים פסוקים וחצי פסוקים דברי הנביא בולטים לנגד עיני:
– ‘באתי – ואין איש… קראתי ואין עונה’…
– ‘אין איש’!!! – אמר הזקן היער.
הרוח מנשב, והעלים מתעלעלים:
– ‘ורחק ה’ את האדם – קוראת אני – ורבה העזובה בקרב הארץ'.
– 'ורבה העזובה בקרב הארץ! – מחליט היער.
העלים מתעלעלים ומתעלעלים:
– טס־טס־טס… טס־טס־טס.
אני קוראת:
‘אין עושה טוב, אין גם אחד’.
–' אין גם אחד' – מסכים הזקן היער.
והתנ"ך מצטנח מעל ברכי ותוּ אינני רואָה כלום…
קאוונא
המליץ, ט“ו בחשוון תרס”ד (5.11.1903(