(סקיצה)
את הראי הקטן העמידה סמוך לחלון והתחילה סורקת את שערותיה הארוכות והשחורות.
הרוח הקליל שחדר בעד החלון נפנף את הוילון וַירימהו קצת.
סוניה הפשילה את שערותיה הארוכות לאחוריה, וכשסרקה אותן בידה האחת קִפלה בשנית קצת את הוילון וַתתבונן בשתי הזקנות, שישבו על ספסל נמוך מול החלון וַתארוגנה פוזמקאות.
לאחר שסרקה היטב את שערותיה התחילה מסתכלת בראי.
‘מה חִורים פני, לבנים כסיד ממש’ – אמרה והתחילה קולעת את שערותיה. היא נאנחה.
‘…אם יסתכל יַקוב בפני, אז יכיר תיכף’…
היא הוסיפה להביט בראי.
לא חלפו עדיין הסימנים מאותה פעם… רִשומן של הסטירות ניכר עדיין… פה על הצואר שריטות… ועל היד הימנית כתם כחול. כחול כטחול… מלתא זוטרתא?1…
היא עשתה את הצמה והתחילה מנקה את המשְׂרק.
‘לא עברו עוד שלש שנים אחרי החתונה, והשערות כבר נושרות. קמָצים, קמָצים של שערות תלושות… ממש כאִלו הייתי כבר זקנה… מַזקנת אני בלי עת’…
היא הניחה את המשְׂרק על סף החלון.
‘אחֵר במקומו היה מתמוגג מנחת. וכי מה חסר לו? דירה נאה, רהיטים יפים, הרצפה “מבריקה” תמיד’…
היא התבוננה בשעון התלוי על הקיר.
‘השעה השניה! נו, כבר הייתי באיטלִז, קניתי בשר, מלחתי, בשלתי, טהרתי ורחצתי את הכל, הכל על מקומו’…
היא העמידה את הראי על הקומודה.2
‘וכלום שונא הוא אותי?’…
‘…במשך “השבועַים”… הוא כל כך טוב… איננו נותן לי להרים קש מן הרצפה’…
אחר־כך ‘וכי חולה אני לעבוד’… שני שבועות רצופים הנני ‘אהובה’ ‘טובה’ ‘נחמדה’ ואח"כ – עוד הפעם ‘מכוערת’ ‘גולם’ ‘נתח בשר עם שתי עינים’ א! בעל־תאוה ארור…!
אך – הנה הוא בא.
סוניה הביטה בראי.
‘פני נעשים חִורים כל כך?… תיכף יכיר… עד הערב אפשר היה להעלים’…
היא לקחה את הראי והציבה אותו בקצה הקומודה השני, ובעיניה הגדולות והשחורות השקועות עמוק בחוריהן, התחילה סוקרת את בעלה, שנכנס לתוך החדר.
… הוא העביר את ידו המקושטה בטבעות על ראשה של סוניה ובעיניו הכחולות והתאוָניות התחיל מסתכל בשערותיה.
פניה של סוניה הלבינו עוד יותר.
הוא הסיר את מגבעת־התבן מעל ראשו והעביר את ידו הגסה על תלתליו.
סוניה נשכה את שפתה התחתונה.
– נו, מה? הנאכל, בובתי? – שאל יַקוב וישב על הספה ושלב את רגליו זו בזו והתחיל מסתכל בצפורן קָטנו3 המגודלת.
– נ־א־כ־ל ענתה סוניה וקולה רעד קצת.
יַקוב הוסיף להתבונן בצפרנו.
סוניה פרשה את המפה על השלחן, הציגה פינכות, סלסלת לחם, ממלחה, והניחה כפות, מזלגות וסכינים. לבסוף הגישה את הבשר.
יַקוב העביר עוד הפעם את ידו על תלתלי ראשה והסתכל בפניה של סוניה…
– נ־א־א־א־א! נהם וישב אל השלחן.
סוניה הרגישה בנהימה זו: שפתיה הלבינו ורעדו.
– – – עוד הפעם קוטלֵיטים4! רק אחת היא יודעת להכין! תמיד מפטמת היא אותי בקוטלֵיטים…
סוניה שתקה.
– ‘מאכלים’ אחרים אינך יודעת להכין… לא?
– אתמול, יַקוב, א־כ־ל־ת בתיא־בו־ן קוטלֵיטים… מ־ד־ו־ע ה־יום?… קולה של סוניה רעד ונפסק.
– היום, מדוע היום? חכמנית… רק קוטלֵיטים יודעת היא לטגן…
הוא הניח את המזלג מידו.
– ‘במאכלים’ כאלה אין צורך.
– להבא לא אעשה שוב כך… לא אוסיף לטגן… גמגמה סוניה.
יַקוב ניגש אל השֻלחן הקטן שבפנה ופניו אדומים וזועפים.
– עוד הפעם העמידה את קופסת־הפפירוסים על השֻלחן הקטן… עוד הפעם… כמה פעמים הזהרתיה… ‘מוח של חתול’… ‘נתח בשר עם שתי עינים’…
סוניה לא ענתה כלום.
– לא כלום, ‘פריצה’, איננה עובדת, איננה משְׂתכרת, אינה עושה כלום… ‘בעלת בית’ היא! ב־ע־ל־ת ב־י־ת.
בדברו שִלב את ידיו על חזהו, הזדקף והבליט את כרסו.
סוניה שתקה.
– כפוית־טובה… ערומה היתה… יחפה… לקחתיה… ‘העמדתיה על רגליה’, ועכשו קשה לה להיות ‘ב־ע־ל־ת ב־י־ת’…
פני סוניה אדמו ואדמו; דמעות חנקו את גרונה.
– ואֶת אבא שלך גם כן יודעים… מי היה?… הא?… ידוע… ידוע… הכל ידוע…
– את ‘הפזמון’ הזה כ־בר ש־מ־ע־ת־י…
מעיניה של סוניה התחיל מתגלגלות דמעות.
– עט, עט, עט… א, א! ראו נא!… ‘הבריה’ שלי… שמעת?… עוד תשמעי… עוד תשמעי!…ידעתי, ידעתי את אבא שלך… הי.
סוניה לא יכלה עוד להתאפק.
– בעל־תאוה מכוער!… יודעת אני אותך… הא לך, הא…
…מזלגות, כפות וסכינים נזרקו מיד זה על ראשה של זו, מידה של זו על ראשו של זה…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ושתי הזקנות שישבו מול החלון התנודדו. האחת לקחת את פקעת החוטים מחיקה ואמרה לקום ממקומה, אך השנית משכה בשרוֻלה של זו ועכבה בה.
– לא כלום – אמרה – לא כלום, אלא זוג מתקוטט…
אשה נביאה
הזמן, ח' באדר א' תרס"ה (13.2.1905)