(מזכרונות נערה)

כסמל העבר – כולם עגומים, כולם ענוה – עולים ומתיצבים לנגד עינַי פניה של אמי. שתי עיניה – אלו היו שתי תהומות שחורות, שמתוכן מציץ היגון; על שפתיה הוַרדיות והרטובות היה מרפרף תדיר החיוך.

ההיה גם שערה נאה וקולה ערב? מי יודע? והיא בת ישראל צנועה, את קולה לא הרימה מעולם ואפילו בפני בני ביתה, את ראשה הִדקה תמיד הפאה הנכרית.

רקמת משי כחול ובו נקודות נקודות של זהב – הנה הדבר שהקדישה לו ימים ושנים מחייה. ההיתה זאת שמיכה לאפריון אחותי הגדולה? הבִקשה לקשט בזה את ארון הקֹדש שבבית התפלה? – זה היה סודה. והיא עושה את מלאכתה בטהרה.

כולה כפופה ומבטה כבוש בתוך האריג – שעות, שעות היו עוברות עליה בישיבה כזו. ובין אצבעותיה הלבנות רוקד המחט הדק, ועל הקיר מתקתק השעון. רק בהגיע זמן סעודת הצהרים, ואבא היה חוזר מבית המדרש הישן הביתה, ושתי גבות עיניו מסובכות וקודרות ועל מצחו שוכנת העננה, אז יש שנתרשלו ידיה של האם, ומחטה נשמט ונפל על ברכיה, ומבט עיניה, מלא גם חמלה גם תוכחה, היה תועה ומרפרף על פנינו – פני ארבע בנותיה העלובות.

ארבע פעמים ילדה כבר לאבא – ואני, הכי קטנה, הריני כבר בת שתים עשרה – ולברכת המזון אין את מי לצרף לזימון.

אוכלים היו את הסעודה במתינות ומתוך שתיקה. רק בין תבשיל לתבשיל יש שהיה אבא מסלק את עיניו מתוך ספרו, עומד ומתנצל לפני האם על שאֵחר לבֹא אל הארוחה:

– גם מבית המדרש מנע את עצמו: סעודת מצוה נזדמנה לו. תִנוק הכניסו בבריתו של אברהם. הוא היה הסנדק…

– הוא היה הסנדק… כך – רק אנחה מקוטעת וחנוקה אחת, ושוב שתיקה. וכשהיה בא היום הששי לשבוע, ועל קירות ביתנו המסוידים והשרוים באורה – מרחפת קדושת השבת, וכלי הבית משופשפים ומבהיקים, והמטות מוצעות – ונגשה אז אמא אל השלחן, והדליקה את כל שבעת נרותיה הגדולים והאהילה בידיה על פניה, ושתי דמעות גדולות וחמות היו נתלות בריסי עיניה ורוטטות שעה ארוכה, ארוכה.

מתפללת היתה אמא בחשאי, רק שפתיה נעות.

סבא היה לנו בתוך העירה ופניו עגומים אף הם וגוו כפוף – אביה של האם. תשע בנות שלח מביתו לערים שונות, ואמא – העשירית. אליה היה בא מדי יום ביומו, כאן היה יושב ותולה את מבטו בארון הספרים.

בביתו יש לו שני ארונות כאלה, בכל אחד מהם כמה וכמה אצטבאות, מספר הספרים כמספר השערות הלבנות שבזקנו – מי יעין בהם לאחר מותו? ובן אין לו.

ואל בית אבא למה הוא בא בכל יום.

בשכונתו עומד בית ישן והוא חרב ורעוע כלו – ‘התלמוד תורה’ של קהלתנו. משם מגיעים עכשו קולות עצובים וצלולים, קולות תִנוקות של בית־רבן העוסקים בתורה, והזקן מנענע את ראשו הגדול, שומע ומקשיב ופונה אל האם:

– ונרות לבית התפלה – הנדבת כבר, בתי?

– נרות?

ומתוך פסיעה קלה נגשת האם אל המזנון, מוציאה תיק של נרות ותוחבתו אל תחת לסודרה, ומתוך פסיעה קלה היא עוזבת את הבית ושעה ארֻכה מלוה אותה הזקן בעיניו ומנענע בראשו. וכמה מן החמלה האִלמת יש במבט נוגה זה!

* * *

ילד קטן בדמות מלאך זך וכנפיו הצחורות מנפנפות בתוך האויר, טסות ומרפרפות ממעל לביתנו וממטירות עלינו אֹשר, גיל, שמחה – זה לא היה חלום שוא. אי מזה באה לביתנו דודה כחושה ובעלת איברים – אחותה של האם – והתחילה מטפלת במלאכות הבית, מטגנת, בוררת פולים וקטניות ובין כתלי ביתנו נשמע רשרוש הבד הנקרע וקשקוש מכונת התפירה: יודעת היא הדודה לתפר את הכתנות הקטנות בשרוולים וצוארונים – מעין דוגמא של חלוקי גבר – ובלחייה של האם פורחת האדמומית.

ומדי ערב בערב מצלצלות הכוסות על השלחן והמחם מזמזם, והדודה, אחותו של אבא – מכונסת בעטיפתה המצויצת – בוחשת את הסֻכר שבתוך כוס התה שלה שעה ארוכה, ארוכה:

– כשפני המעוברת מאדימין – סימן יפה הוא לה…

כך היא מנבאה, ואבא – מהיכן בא פתאם ברק הנוער בתוך עיניו – ועל מצחו הרחב הלא נתעמקו כבר הקמטים? – לא, הוא איננו ממהר עכשו להסתלק לבית המדרש. בבית חם כל כך וטוב כל כך, ולא עוד אלא שלכאן נתכנסו ובאו עתה שכנים וקרובים – והיאך יזלזל בכבודם ויעזב את הבית? לא. הוא יסיח אִתם על כוס תה – נזכר הוא עכשו בימי הילדות שלו: אבא – סיני ועוקר הרים – יומם ולילה היה הוגה בדברי אלהים חיים, יומם ולילה. מעוטר בתפלין ומעוטף בטלית – בשעת למודו היו פניו מאירות כפני החמה וכולו דומה למלאך אדני צבאות, בהבל פיו היו זבובים נשרפים בתוך כדי מעופם, והוא, אבא שלי, בן שתים והוא יושב כבר על הקרקע, מתאבק בעפר רגליו של אביו, מזִין את עיניו מזיו הפנים שלו וקולט כל דבור ודבור היוצא מפיו… אמו, צדקנית בת צדקניות – מי שלא ראה את פניה בשעה שהיתה מרכיבתו על שכמה ונושאת אותו אל ‘החדר’ לא ראה פני אשה כשרה מימיו, בת ארבעים וחמש – והיא רצה כבת שש דרך רחובות ושוקים ופניה מכֻונים אל ה’חדר', בערב היא חוזרת ומביאתו הביתה, וברכיה אינן כושלות.

והוא גופו – מהיר לשמֹע וקשה לאבד – בן שבע והוא כבר קורא ושונה. וכחו גדול בתלמוד והוא מפרש סוגיות חמורות כקלות – בעשירית היה עוקר הרים וטוחנם זה בזה בחריפותו… והנה מגיעה השנה השלש עשרה לחייו. בתוך ביתם, חדר לפנים מחדר, יושב הלבלר וכותב את פרשיות התפלין. על גבו עומד האב בעצמו, משגיח שלא יניף ברזל על הקלף ומדקדק באותיות, מודד את התיתורות¹ וממשמש ברצועות. בחדר השני יושבת האם, רוקמת בעצם ידה תיק מרובע שכֻלו קטיפה וציציותיו משי.

ובבקר קיץ אחד, כשפני השמש הבהירה מבהיקים בשמים, ופני אבא מפיקים זיו מתכנסים ובאים אליהם כל גדולי העדה ופרנסיה, יושבים מסביב לשלחנות הערוכים ונותנים את עיניהם בו, בבר המצוה:

– פתח ודרֹש!

באותה שעה הוא עומד על רגליו ופותח בערך המצוות ושכרן. ודורש בדברים שלא שמעתם עוד שום אזן, וכל דבור ודבור היוצא מתוך פיו – כאש שלהבת, ומלה רודפת מלה, וחדוש – את חברו – כמתוך מעין המתגבר – וקולו הולך ומתרומם, והוא מוסיף ומתעמק בים התלמוד, שוחה ודולה מרגליות, חורזן וזורקן בתוך האויר כזיקות אור, כניצוצי אלוה…

וכשמשתתק קולו, ופניו מאירות עדיין מאור התורה, ובתוך עיניו מתלוננת הנהרה – קם הזקן שבחבורה ונושקו על ראשו, וכל המסובים נגשים אחד, אחד אל אביו ואת ידו הם לוחצים: – אשריך, רבנו, שזה יצא מחלציך. ואביו גופו מחבקו ומגפפו וקורא לו: ‘מורי ורבי’, ומרחוק, מתוך החדר השני טופפת יוצאת האם. כולה מכורכת בשיראין – שולי שמלתה מתבדרין ומרשרשין ככנפי הנשר והיא רוקדת – קופצת, כל פסיעה – ארבע אמות, כל פסיעה – ארבע אמות:

– הקדיש שלי, אַי־אַי, אַי, הקדיש שלי אַי, אַי, אַי – כך מתנשאת וטסה היא בין הרצפה והתקרה, כששתי ידיה מכוונות כלפי מעלה. בתוך אזניה רוטטות ומזהירות אבני העגילים הגדולות, ועל ריסי עיניה – הדמעות…

והיא, הלא גם היא זכתה לבן זכר רק בשנת הארבעים לחייה – כך גומר אבא שלי את ספורו ותולה את מבטו באמא.

הביתה מסתלק כל אחד ואחד מתוך ברכת פרידה חמה, ושעה ארֻכה יושב עוד אבא ומספר בחשאי עם האם, ושעה ארֻכה הוא מלטף אותה במבטו החם:

– שמא גם לה היה נאה עטיפה מצויצת, כזו של מלכה אחותו?…

* * *

זה היה באמצע הקיץ – רוב תמוז לא יצא עדיין, וכתלי ביתנו לבשו קדרות. שני ימים ושני לילות תססו נאקותיה של האם בתוך האויר, שני ימים רצופים לא פסק סבא מפסוקי התהלים, והדודה – מתחִנות ובקשות. אבא – אף הוא משתטח בתפלה ומבקש רחמים ממי שהרחמים שלו. וכשנשתתקו לסוף כל קולי־הקולות הללו, נתקשרו פתאם שמי עולמנו בעננים כבדים, ודומיה קפדנית ואכזריה באה וכבשה את חללו של אויר ביתנו. הזקן אף הוא נטל את מקלו הגדול ועזב את הבית בלי ברכת פרידה. כדפיקת הקברן על שער בית הקברות – כך רעדה בתוך הדממה נקישת מקלו ברצפת ביתנו. הוא לא בא שוב אלינו, הסבא, לא. מתוך הארון הציצו הספרים שורות, שורות, דרך החלונות הפתוחים חדרוּ גם קולות עגומים של תִנוקות־של־בית־רבן – והוא לא בא גם ביום המחרת גם למחרתים, גם ביום הששי לא בא. רק אבא הוא השוהה עכשו בתוך הבית ופניו מכורכמים. אילך ואילך. פסיעה אל הארון ושתים – אל המזנון – על מצחו העננה, על מה הוא מהרהר עכשו?

הנה הוא מתעכב רגע סמוך לשלחן שעליו מונחת הגמרא הפתוחה, כובש את מבטו באותיות הקטנות, מעיין רגע ומתנודד:

– אָי, אויה לי!…

ושוב הוא מפשיל את ידיו לאחוריו, ושוב אותו הטיול.

– שמא יואיל הגיס לסעוד היום, מה?

– לא, לסעוד אינו רוצה, הוא אינו יכול לאכול היום.

– הוא אינו יכול – זה הלא ניכר מפניו החִורים, מריסי עיניו המרוגזים – ולמה זה מטרידתו הדודה בשאלותיה?

– ש־ש־ש־ש….

– הדודה מוציאה את הפולים ואת הקטניות מן הבית? היא תחזיר אותם אל החנות – זה משום מה?

– בפולים וקטניות אין צורך עכשו – בלי מלים. רק בתנועת יד בלבד מסבירה לי הדודה ומוסיפה:

– ש־ש־ש־ש־ש…

אימתי אירע דבר זה? לפני שעה, ואולי לפני שעתים – כאן היה השמש של בית המדרש:

– מחר יום השבת, מחר יעלה אבא לתורה – כך הודיע.

– ובכן?

– כונתו היתה רק לשאל, אם החליטו כבר, כיצד יקָרא שֵם הנולדת בישראל…

– שם הנולדת? כך כך – והוא ממשיך את טיולו – הוא רק יחשוב, יתישב, היום עוד יתישב בדעתו…

– והגיס לא ילך היום לבית התפלה?

– לבית התפלה? לא קצת חולה הוא היום – הוא לא יתפלל בצבור…

אבא לא יתפלל בצבור – את זה שומעות אנחנו, כל ארבע הנערות שבתוך החדר, ואיזה דבר קשה מתכוץ בתוך לבותינו, ומתוך פסיעה חשאית ומתוך עצבות מתכנסת כל אחת מאתנו לתוך זויתה, מצטמצמת וחוסה בצלה, ונפשה בוכה במסתרים; היום הוא ערב שבת והבית – פנה הודו, פנה זיוו. הכתלים אינם מסוידים, השלחן בלתי ערוך ומעל התקרה תלויה ויורדת העששית הגדולה קרה ומבוישה. רק שבע המנורות עומדות על השלחן בשוּרה וסדר. הנרות הגדולים והדולקים התחובים בתוכן – חלבם הולך ונמס. הולך ומטפטף טפין טפין. או שמא דמעות הן אלו – דמעות המלאך הטוב, הבוכה על הסתלקות השכינה מביתנו? ואבא הלא גם את בגדיו לא החליף, ואת צפרניו לא נטל ומטיולו לא פסק. אך הס; הנה הוא מתעכב סמוך לשלחן, מעביר את ידו על מצחו הגבוה, מחליק את זקנו המגודל ואת מבטו הוא תולה בשלהבות הנרות מבט מרוכז, חד:

– אשרי יושבי ביתך עוד י־ה־ל־ל־ו־ך ס־ל־ה…

לא – אני אין לבי מזדעזע לבכיותיה של האם. יבובן של אחיותי ודודותי אינו נוגע בנימי נשמתי – נשים הן אלו, אלא אבא:

– עוד י־ה־ל־ל־ו־ך ס־ל־ה אל מלא רחמים! וכמה רועדות הן שפתיו, כתפותיו – – – – אך מה הוא קול הנפילה, הבא פתאם מתוך הקיטון:

– הי, הי, הי, היוהי – מה קרה שם?

– זאת היא האם האשמה בכל: מכיון שהגיע אליה קולו של אבא מחדר האכל, נזדעזעה בכל איבריה, נתקפלה כולה וכבשה את פניה עמוק, עמוק אל תוך הכר. הפעוטה הנולדת – היא שצנחה מעל ברכיה, נשמטה ונפלה לקרקע – כך מרתתת – מספרת המילדת, והבכיה שבתוך החדר השני הולכת ומתגברת, והיא צרודה וקורעת את הלב:

– הי, הי, הי, והי – אני רואה כבר את הגוף הקטן, המפרכס מתוך יסורים, את הפה הרירי, מחוסר השנים ואת כל הפנים הסמוקים והנפוחים, מתוכם מציצות שתי עינים עמוקות ושחורות – עיניה של האם – ועל המצח, הצר והקטן – משתטח כבר הקמט – ואיזה זרם חם ועדין רועד פתאם בתוך לבי, מפרפר ועולה מקרבו, עוצר את נשימתי וחונק את גרוני:

– בריה פעוטה ועלובה זו – במה וכיצד להשתיקה ואני – אפילו בשמה איני יכולה לקראה, הלא גם שם אין לה.

ואני גוחנת כולי על העריסה, זוקפת כנגדה את שתי כפות ידי, ומתוך שדול ומתוך רחמים רבים הריני מתחילה צועקת בקול, בקול:

– ש־ש־ש, זעירה שלי, ש־ש־ש, פעוטה שלי, ש־ש־ש, אחות שלי, כך, הלא אחותי את, א־חו־ת־י… ואלהים יודע משום מה – ואני כובשת פתאם את פני בשמיכה הקטנה ופורצת אני־גופי בבכי.

מרחוק, מתוך חדר האכל מגיע אלי נגון חרישי ועָצֵב ביותר – שם פורש עכשו האב לאיזו זוית ומתפלל תפלת ערבית. מבחוץ דרך חלונו של הקיטון מציץ כבר הערב. – – –

העולם, י“ג באב תר”ע (18.8.1910)