שמֻרות עיניה היו רכות, חִורות תדיר, הגבות – קלושות, זעירות, אולם היגון, שהציף מתוך עֹמק בָּבותיה שחור היה וגדול.
‘למה’? ‘וכי מה רעה עשיתי לכם?’ – פנים של עלובה ואינה עולבת.
– פּריל, שמא תואילי להזדקף קצת ולא תהא חטוטרתך בולטת כל כך, מה?
ככה אנחנו, שלש אחיותיה הצעירות מקנתרות אותה – וכלנו משכמנו ומעלה גבוהות ממנה.
פריל שומעת את קלונה, כובשת מבטה בקרקע ושותקת.
ויש שראשה הקטן מתנדנד בין שתי הכתפים הגדולות, הפנים מחוירים והעינים מטיפות וצופות אל הפתח, לחדר האֹכל, אל המקום ששם עכשו ההורים והשכנים שקועים באיזה שיחת חולין; כַּונתה ברורה לנו כשמש: תבֹא נא לכאן האם, תמצא אותנו בשעת קלקלה ותנזֹף בנו יפה, יפה, ואותה, הכחושה ותשושת הכח תכניס תחת כנף סנורה, תעשה בה מעשי חבה, תפַיסה ותשַדלה בדברים – לצערנו ולדאבון לבבנו. ניחא. תלך לה, הדוכסית, להלשין עלינו לפני אמא, ולעת עתה – הלואי שלא יהא רק קולנו נשמע שם בחדר האכל… ומזוינות בלבנים מזוהמים ורטובים מזנקות אנחנו שלשתנו על הגוף המגוחך והפעוט, ממטירות עליה מבול של הכאות וחרופים, צובטות וסורטות, מורטות את השערות ותולשות והכל – בחשאי חשאין.
ופריל – עוצמת היא את עיניה, שומטת את ראשה על ברכיה, מתכוצת ומצמצמת את גופה היטב, היטב וכֻלה נעשית חטוטרת אחת גדולה – מטרה לחִצי זעמנו.
דוקא בשעה כזו משתתקים הקולות בחדר השני. אבא – ודאי נזכר בבית המדרש, השכנים נפטרים מן הבית אחד, אחד, בתוך דממת חדרנו משתפכת בחשאי חריקת הדלת – וידינו מתרשלות.
אחר כך, כשאבא מת, נחלתנו, בית הרב, היתה לזרים ואנחנו גָלינו מעל שלחן הקהל – היתה רוח אחרת במחיצתנו. דירתנו החדשה – ריח ‘השלֹשים’ לא פג מתוכה חָדשים, חָדשים. אמא – ניטל זיו הפנים שלה, חיוכה נסתלק וחמתה תדיר עלינו, חמשת בנותיה – חמשה פיות, התובעים אֹכל ממנה, והיא – מה היא ומה כחה?
בעת ההיא לא היה הבל של תבשיל נראה בביתנו גם בימות החול, גם בשבת; ולפנות בקר, לפנות בקר, בחרֹק השלג תחת רגלי שואבי המים בחוץ, והביתה מסתנן ובא קור צורב עם קללה אכזריה של יום חדש – היו אחיותי שֹריל ובתיה מזדרזות וקמות, אוספות מתוך נקוף לב את פרורי הלחם האחרונים מעל השלחן ומסתלקות לבית תופרת השפֵלה. אני – מקומי היה אצל עריסת הפעוטה: אמה – חלבה נעלם אצלה מחמת יסורים ועגמת נפש; הקטנה – עוד טרם צצו לה רוב שִניה, נחוץ היה אפוא לשרות פת במים, להלעיטה קמעא, קמעא, ולהשקיט את רעבונה.
ומי מתלבט עכשיו בלי מטרה בתוך אפלוליותו של הבית, מסתבך בין רגליה של האם ומחשיך את עולמה? – פריל.
– הבוגרת, אוי ליולדתה! היא לא תנקֹף אפילו באצבע קטנה לטובת אמה, לא. ואילו סִדרה לפחות, את הספרים בתוך הארון, שמא יבֹא מאן־דהוא לקנות…
הספרים? – איזה ספרים? הש"ס ו’הפוסקים' הן נטלו מכאן, ספרי המחקר והקבלה – אין כבר זכר להם; מבין גלי ‘השֵמות’ הצבורים על האצטבה האחרונה משחיר רק תיק טליתו הישן של אבא ומסביב מטַילים העכבישים הגדולים.
– מה? כלום היא מוכרת גם את אי־אלו ‘תשמישי הקדושה’ שבתוך הארון, כך?
– זה בנוגע לספרים הוא שואל? ודאי תמכר, אלא מה? הבנים הזכרים שלה ישתמשו בזה? אויה לה… הגישי כסא, פריל.
ומתוך התיק הישן מוּצא ה’סדור' הגדול עם עליו המקומטים מרוב משמוש ועם ריח של אבא – ועל המקח יעמדו אחר כך, אומר כבודו? יעריכו אותו בביתו של הרב החדש? ככה, ככה. יומא טבא, שנה טובה, ואת הדלת תסגור כבר היא, האם גופה, אל נא יטריח את עצמו…
ומעשה שטן – בשעת חזירתה מִפֶּתח הבית היא נתקלת דוקא בגופתה הצנומה של פריל, זו הבוגרת שאינה נוקפת אפילו באצבע קטנה לטובת אמא, ואַי, אַי, אַי, אַי – בקצף לבן בין זויות שפתיה ובטרוף הדעת עד שכֹחותיה עוזבים אותה והיא פורצת בבכי היסתירי, ממושך:
– אויה לה שכך עלתה לה… הן עליה היו כלם… כלם, כלם כל יושבי העֲירה…
ובה בשעה שאמא טרודה בקנוח דמעות והַתרזה כלפי מזלה, מתעטפת פריל בסודרה, עוברת בפסיעה קלה את החדר ועוזבת את הבית – ולשעות, שעות.
– להיכן?
מענה לא יבֹא, זה ידוע גם לי, גם לאחיותי שריל ובתיה.
בערב, כשתשחק לנו השעה, הקטנה תשחק בתוך עריסתה ואמא תתנמנם מרוב עיפות וצער – נתחמק שלשתנו מן הבית ודרך שבילים צרים וצדי סמטות נתגנב בזהירות אל חֻפו של הנהר, אל האחו. וכאן, בין צבורי שלג וערמות קש קפואות, נמצא אותה, את פריל מתהלכת אילך ואילך רועדת ומזדעזעת מקור – ובחברת ריקא: בחור המנגן בחתונות השפֵלה – יואל ‘כלי זמר’.
היא, פריל, מספרת לו עכשו בחשאי על לבה הקשה של האם, המכָה כל כך באכזריות, כל כך באכזריות – ועל שום מה?
והוא – לה על איזה כרך גדול עם בית חולים ידוע ורופאים מומחים, היודעים לזקוף כפופים וליַשר גבים עקומים.
אחר כך יש שהוא מדבר גם על איזה בית ספר, שהוא ילמד בו, ישתלם ויכבֹש לו בעזרת כנורו דרך בחיים; רק לא להתעצב, רק לא לבכות, פריל…
ושניהם משתתקים ונעלמים מאחורי איזו ערמה גבוהה, ואנחנו, האחיות, שלשתנו אוחזות זו ביד זו וגולשות בזהירות אחריהם, אחריהם…
* * *
זה היה בתחלת האביב. יושבי השפֵלה, לבושים שחורים ולבנים, נתקבצו ובאו לראות במזמוטי חתן וכלה, שנכנסו באותו ערב לחֻפתם. היתה הכלה יתומה רפת־כח וחניכת אנשי חסד, וכנורו של יואל, בודד, בלי לוית תוף ומצלתים, הָמה הפעם בעצב מיוחד, בכה וסִפר על איזה עבר חמים עם לִטופי יד אב וברכת אם חשאית, על מות אכזרי, חיי תפל ופשע, על פת לחם; חזר רגע מן הפורעניות ופתח בנחמה – ושוב צלילים עגומים ושוב בכיות.
עיני המנגן, רחבות ולחות, הביטו לאיזה נקודה שמחוץ לבית והלאה, גבו, שנכפף עכשו אצלו משום מה, בלט מתחת לחולצה כחטוטרת עגולה וגדולה, ופריל – דחוקה לבין ארחי־פרחי ההר והשפֵלה, עמדה מאחורי החלון הפתוח בחוָרון משונה על הפנים ובעינים רכות ומלאות תוגה, העינים שלה – ובכתה.
– האם צִותה שתלכי כרגע הביתה – הבאנו לה, אני ואחיותי פקודה מן הבית.
היא אפילו לא זעה.
– טוב – התרתחה האם, ושפתיה מלבינות כסיד – נשכב אפוא תיכף לישון, וילדה מכן בל תהין לפתח ‘לה’ את הדלת – המפתח הוא מעכשו בידי וברשותי.
על חלבונות עיניה צצה ועלתה פתאֹם איזה רשת של גידים דקים ואדומים. אותנו, הגדולות, דחפה לצדדין ברציחה (בלי שום משֹא־פנים בעד זה שגִלינו לה הערב את סודה של פריל) ואת גופת הקטנה, שהעיזה להקיץ משנתה, נדנדה בכל כח ידיה וחבטתה בדפני העריסה. היה נורא.
בחצי הלילה נשמעה דפיקה קלה בדלת.
– מי שם?
מן החוץ הגיעה לחישה חשאית וזעזוע קל של נימי כנור. האם התנודדה בתוך המטה, התרוממה ושוב צנחה על הכר.
בעוד רגע עמדה פריל לפניה, מפתח הדלת היה שוב בידה, היא נגשה אל השלחן והגדילה את שלהבת המנורה:
– היכן היית?
שתיקה
– אני מבקשת אותך להודות… מה? יש לי הרשות לדעת היכן היית? יש?… יש,
– אַ?…
באותה רשת הגידים האדומים על חלבונות עיניה ובקצף לבן בין זויות השפתיים:
– עם ‘כלי זמרים’ להתהלך, אַ?… עם קטלי קניא וארחים ופרחים, אַ?… הגידי?.. לא, הגידי אַתְ, אַתְּ ב־ע־צ־מ־ך…
פריל מונעת רגע את ראשה מהכאות, זוקפת את פניה ומביטה ישר אל עיניה של האם.
– מה אַתְּ רוצה?
– מה אני רוצה? שלא תקפחי את חיי רוצה אני… שלא תמיטי חרפה על משפחתנו, המבינה את? שלא תבישי את פני אבא בקבר, הריני רוצה… שלא… תלכי יותר אל נבלים וריקים…
– ואני אלך.
– אם כך – מוטב שאקברך הלילה.
– הלואי!
וחסל, פסיעות כבדות אחדות וגניחת המטה השבורה תחת גופתה של האם. שלהבת המנורה דעכה וגועה מעצמה והחשכה הָיָתה. וצר נעשה פתאום החדר עם אוירו המחניק, עם הדרגש הצר והקשה, שצריך לשכב עליו, לשתֹק ולעצור בנשימה: מה ‘היא’ עושה שם בתוך חשכתו של החדר השני?… וטוב. טוב מאד. תדע מה זה מוסר אם, זו הכחושה ותשושת הכֹח, המפונקת כל כך בעוד אבא חי… ותיתי לה. תהא נא ישרה ונוחה, יושבת בית ומנענעת עריסה, או תלך ותעסוק בתפירה כל היום, אלא מה?… ומענין מה מהרהרות שר’ל ובת’ל שם, למרגלותיה של אמא… שוכבות הן ומקשיבות לזה שנעשה בחדר השני… ואמא – דומני שאף היא – עיניה פקוחות והיא עוצרת בנשימה ומקשיבה…
הס, בתוך השמים רועד כוכב ונכבה. הרחק, הרחק מחוץ לשפלה מילל איזה כלב.
– פריל?…
נשמע קשקוש קל של כלי־זכוכית – מצנצנות סמי הרפואה של אבא, כמדומה…
דבר מה רועד בתוך האויר, וריח של פצע שאין לו תקנה – ריח של קרבול ממלא את כל חללו של הבית.
עכשיו האם אינה משתדלת כלל לכסות על מבוכתה:
– אויה לה ואללי לה – מה הילדה עושה שם?…
היתה הרוָחה. שר’ל ובתיה, קופצות ממשכבן, מסַיעות לאם למצא את המפתח, כלי הבית נעתקים ממקומם ברעש, דרך פתח החדר השני מתפרצת הביתה קרירה1 נעימה, עם רצועת אור של יום חדש, עם אויר לנשימה. מביאים קרח וכוסות קום2, שכנות סופקות כפיהן ומדברות בקול, באים אנשים מפוחדים וילדים קטנים – ואוי ואבוי – היא הלא נשרפת, הילדה, הביטו!… ומתוך קולי הקולות הללו עולה גועה איומה וגדולה:
– ב־ו־ע־ר…
הרי גם הרופא. הוא מסתלק לזוית עם איזה שכנה. מדבר בחשאי ומניע את ידו ביאוש… ‘כמו בשעת גסיסתו של אבא… לא, זהו נורא’…
אני עוצמת את עיני ומשתדלת לציר לפני את פֶריל בימי שלוותה, בשעה שהיא, אהובה ורכה, היתה שומטת את ראשה על ברכיו של אבא, מקשיבה לדברי החבה שלו ומחיכת בחשאי… לשוא. לפני עיני רוחי מרחפת עכשו פריל אחרת, חִורת ועלובה, פעוטה וטעונת רחמים… ילדים קטנים קוראים תהלים בקול עצוב, נרות דולקים והביתה מכניסים את טבלת הטהרה, את השמיכה השחורה… פריל, זו הכחושה ותשושת הכח, המפונקת כל כך בעוד אבא חי… ואחד אחד צפים ועולים בזכרוני החטאים שחטאתי לה כל הימים. הן עדין אתמול בערב הלשנתי עליה לפני אמא וגרמתי לה מה שגרמתי; וכשהתנפלה עליה אחר כך האם, הכתה ורמסה ברגלים, צבטה ובִקשה לקרֹע את בּשרה לקרעים – לא ירדתי מעל משכבי ולא עמדתי לה בשעת דחקה… לא, היא לא תמות… אי אפשר… הרופא יצילנה, הוא צריך להצילה… הנה גם קולה הולך ומתנמך, גונחת היא רק גניחה קלה, כאדם החושש קצת בראשו… אפילו הנשים נשתתקו ואינן מטפלות בסמי רפואה… הנה גם אמא באה משם, דוממה ובפסיעה קלה – היא מביטה אל הקטנה, מביטה אלי ו־פעם ושנית ושלישית – היא מטחת את ראשה בכותל. בלי אֹמר ובלי דברים, אפילו בלי דמעות.
בתוך העריסה מתנודדת הקטנה ומתחילה מפרפרת בכל אבריה מתוך צוחה, ושר’ל ובתיה, חִורות ורוטטות, מוציאות אותי אל החדר השני.
מכֻוצת כֻלה ובחטוטרת מָבלטת, כמוכנה לקראת הכאות וחרופים – שמֻרות עיניה היו מפשלות למעלה, הבבות קמות והפנים:
‘למה?’ ‘וכי מה רעה עשיתי לכם?’ זה נתכַונה כנגדי, המלשינה…
— פֶריל, פ־ר־י־ל…
מתוך לבבה נשמעה רק שריקה צרודה, כאלו נגעה שם איזה יד נעלמה בכמה וכמה מיתרים פגומים, ואפשר היה זה זעזוע נימי כנורו של יואל, שעמד מאחורי החלון – מי יודע!
הפועל הצעיר, ד' באלול תרע"א (28.8.1911)