לשפרה היו עינים תכולות ושתי גומות של חן בצדי לחייה, ועור־פניה כל־כך צח היה ועדין עד שבשביל זה בלבד – משערים – כדאי היה לו לפינחס הנגר לחזר אחריה בימי נעוריה שלש שנים רצופות, ולישא אותה, לבסוף, בלי נדוניה, אפילו בלי בגדי־חתונה הגונים.
אחר כך, כשפינחס זה מת עליה והיא, מטופלת בשני ילדים קטנים, חזרה לבית הורתה – הלבינו אי־אלו שערות בזָויות רקותיה. תכלת עיניה אף היא נעכרה קצת מחמת דמעות, אולם זיו פניה ועדנתם לא נִטלו ממנה; ואמה, אשה חולנית ויושבת־תנור, בהביטה מרחוק אל שפרה זו היאך היא צעירה ומלאת־חן יושבת ומניקה את ילדה – היתה מהרהרת: – מעט מזל ורצון הבורא – והרי זו עולה גם עכשיו ביפיה על כל הבתולות השמנות, היודעות לשפר בפוך את פניהן.
ונתכונה היא במחשבה זו כלפי דוד שכנה, רַוק אמיד ובעל קומה, שנהה כל־כך אחרי שפרה לפני שנים מועטות, ועכשיו הוא נושא את עיניו אל התופרת החדשה, שבאה מהכרך, ושולח לה עניבות של משי למתנה.
היה חורף קשה ושופע שלג. הרוח הקרה שבאה מצד צפון, יללה בלילות בארובות העשן והתעללה בשלהבת המנורה. שער העצים עלה מיום ליום, ולפיכך שמחה הזקנה כשנתעכבו פעם על פתחה סוסי הגביר מהאחוזה הקרובה, והגבירה בעצמה באה הביתה ברשרוש של עשירוּת ובהצעה טובה לקבל את שפרה בתור מינקת לנכדתה.
הדבר קרה בשעת דמדומי־ערב. על כרכוב התנור הבהבה כבר העששית הקטנה ושלחה את עשנה אל תוך חללו של החדר. התנור, שהוסק בעצים רטובים ובקמצנות רבה, העלה אף הוא אד מחניק ורע, ולבסוף, הילד בן השלש, שישב בפנת החדר בפנים מלוכלכים, באצבע תחובה אל תוך הפה וגעה בקול מעורר גועל – והגבירה הוכרחה לאמר, מה שעליה לאמר, בחפזון ובקצור נמרץ.
אירע כך, שבתה היולדת היתה זקוקה לאי־אלה חולצות ולא הספיקה לתפרן לפני הלידה. מכיון שכך, הרי היא, הגבירה, צריכה להזמין לביתה את התופרת החדשה; ועד שזו תקפל את מכשירי התפירה – תתקין, אפוא, גם שפרה את עצמה – שמחר בבֹקר הרכב משכים לפתחי שתיהן.
הזקנה נענעה בראשה בהסכמה: במה שנוגע למזג בתה ולחלבה – הלואי שישתבח כך מזלה, אלא זה, שהפעוט בן שני החדשים ישאר עכשיו בלי אם, הרי – מה שייך – ועוד.
ושפרה, שישבה כל אותו הזמן באדמומית קלה בלחייה ובהחלטה גמורה לקום ולפנות מן החדר את העריבה המלאה כובסים מזוהמים (לכל הפחות – לסלקנה הצדה), חבקה עכשיו את אותו הפעוט, שעליו דברה הזקנה, חבקה אותו בזרועות חזקות ובאהבת־אם – ושתקה.
שתקה היא אחר כך גם בתוך הבית הגדול והמקומר שמחוץ לעירה, במקום שבת־קול הדבור מהלכת מסוף כל חדר ועד סופו, והמראות המצוחצחות, שאצל כל קיר ומחיצה, מטילות אימה בענקיותן ובברקן הקר.
הרחיצה בתוך אמבטי – בלי חום ובלי רעש של בית מרחץ – היתה אי־נעימה. המשרתת, שהגישה חמין וצונן, היתה גבהת קומה, לבושה בבגדיה וחגורת־סינור, הרצפה מתחת – יבשה והחדר מלא אור, ושפרה נזכרה בבית החולים שבכרך, שהביאוה שמה פעם אחת בחלותה, והאחיות הרחמניות עומדות עליה ומפשיטות את כותנתה בעצם היום.
אַת השתדלי להשתמן – דברה אליה המשרתת בשפשפה את גופה בספוג – ואז יהא חלבך מצוי, והנאה תהיה גם לך, גם לבעלי־הבית, שעל כן הלא הם מאכילים את המינקת מזון טוב ומבריא.
ואחרי בדיקת הרופא מזגו לה אמנם כוס שוקולאדה ריחני וחם. בתוך הקיטון שרר חצי אופל. הפסיעות על גבי המרבדים היו חשאיות ותמוהות, והיולדת – צעירה, מלופפת לבנים ופנוק – רמזה לשפרה ללבוש את השמלה הרחבה, המוכנה בשבילה, ולתת שביס קטן ולבן בראשה – ושאלה לשמה ולשנותיה.
– ואת אינך חושבת להנשא לאיש בקרוב, מה? – וגחכה בזהירות ובקול חשאי מאד. צחק גם בעלה הצעיר, זה שהביט אל שפרה בשביעת־רצון, כמעט בהתפעלות – גם אמה הגבירה; ושפרה, שישבה עכשיו בקצה המטה, כשחזה המלא חשוף, והבריה הקטנה המוטלת בחיקה נלחצת אליה בחום זר ובפה רירי – עִקמה את פניה וחשבה שצוחקת הנה אף היא. רק אחר כך, בעברה דרך חדר האכל המקושט, והאור שם גדול, ומכונת התפירה מקשקשת והתופרת יושבת ושרה שיר של אהבה – נכנסה אל החדר הראשון שנזדמן לה בדרכה, סגרה את הדלת אחריה והסתכלה בראי…
היתה דממה גדולה. רק בתוך התנור התפקעו העצים הבוערים והמו בעצב, והרחק הרחק מעבר לאחוזה נשמעה בכית ילד, בכיה כל־כך עזובה, כל כך מעוררת רחמים.
ואז נגשה שפרה אל החלון, הביטה אל השדות השוממים אשר מסביב, אל הדרכים והשבילים המשולגים, אל קבוצת הבתים, בתי העיירה הקטנים – וכבשה את פניה בזגוגית החלון הקרה.
ואותה המשרתת, אשר סִפרה בבוקר מתוך בליעת הרוק על המזון המבריא, שמשפיעים בבית זה למינקת, עמדה אחר־כך בחדר האוכלים הגדול והודיעה, כי שפרה לא תסב היום אל השולחן, כי היא שוכבת על הספה שבתוך הקאביניט ובוכה.
– כך, זו שהביאו היום מהעֲירה.
שטות עשתה המשרתת, שמסרה את הדבר לפתע פתאום, ובלי הקדמות ובלי זהירות כל שהיא – זה הבינו כל המסובים: הגבירה היתה אשה שמנה ועלולה מאד שיאחזנה השבץ אחרי התרגשות יתרה; אבל את הנעשה אין להשיב – והסדר אצל השלחן הֻפרע מיד: נעתקו כסאות ממקומם, המפה הלבנה נשמטה הצדה; כלי זכוכית נזדעזעו, פגעו אלו באלו וקשקשו, והרופא הזקן, שמַפּיה צחה היתה קשורה כבר לצוארו, והוא כולו שקוע ומחטט בקופסת הסולתניות1 אשר לפניו, קם ויצא אחרי הגבירה תוך כדי לעיסה.
בתוך הקאביניט שררה עכשיו אפלולית של בין השמשות. וילון החלון היה מורד, התנור – סגור ומפיץ חום נעים מסביביו; וגברת הבית התקרבה אל הספה בפסיעות מרוגזות, עמדה ברִחוק ארבע אמות ממנה ואמרה בזו הלשון:
– ‘זו’, רצוני לומר – שפרה, משום מה אינך רוצה לסעוד אתנו, א? וכי למה הן הבכיות, למה? כלום נאה לך כך, הגִעי בעצמך, אדרבה, הן ברת־דעת את כבר, ברוך השם, אם לשני ילדים, אַי, אם לשני ילדים קטנים, הלא?
אלא מה? צר לך אולי על הדובשניות ועל הפרגיות הצלויות שהשארת בבית – וכאן מאכילים אותך קש וגבבא, אַ? בושי והכלמי, מוזגים לה כוס של חלב, והיא אינה שותה; שוקולאדה – והיא מושכת את ידה. ושמא אומרת את להניק את התִנוקת נוזלים קלושים? ממה־נפשך: חוששת את בקבה, והרי האדון הדוקטור הוא כאן ואנחנו איננו גזלנים, חס ושלום – אַ?
אולם תשובה לא באה, ובין בני הבית, שנתקבצו ובאו אל החדר, נשמעו קריאות של רוגז.
התופרת, באצבעון הכסף שלה ובעניבת המשי (גם כן מעין הכסף) היורדת על חולצתה, הביעה את תמיהתה ברוסית צחה.
מעולם לא נזדמנה לה בריה משונה כזאת בתוך הכרך.
תהה גם בעלה הצעיר של היולדת, זה שהביט מתחִלה אל שפרה בשביעת־רצון, בהתפעלות כמעט: משום שהיו פניה עדינים כל־כך ותנועותיה – גראציוזיות2, אף־על־פי שהיא אינה אלא אשה פשוטה, בת ההמון.
עכשיו לא היה אף זֵכר לאותה הגראציה: מכווצת, מכונסת כולה אל שטח אחד, השערות סתורות והגב הפוך אל החדר ואל האנשים שבקרבו בגסות, שנפשו של אדם אינטיליגנטי סולדת בה…
עמדה כאן על יד הדלת והמזוזה גם המשרתת בעלת הקומה, אבל בלי שום תמיהה ובלי שום אותות של התרגזות על פניה. לה לעצמה היה כל אותו הענין ברור ומובן. ‘ודאי נזכרה בילדיה ומתגעגעת’ – רצתה להסביר לבני־הבית – ולא אמרה כלום – ומעל הדלת והמזוזה לא זזה.
אז עמד הרופא, נגש אל שפרה וגחן עליה, החזיק בשתי כפותיה והעמידה על הרצפה, כשפניה מכוונים כלפי בני־הבית.
באותה שעה הצית מאן־דהוא גפרור והדליק את המנורה. היתה אורה, ושפרה נראתה בכל קלקלתה: שטופת־דמעות, מעוכת־פנים, עיניה אדומות וסגורות למחצה ו– לא, לא, לא… כפוית־טובה ועקשנית מכף רגלה ועד קדקדה. והגבירה, מבלי לחשֹש עוד להרגיז את מנוחתה של היולדת, או להעיר את הפעוטה (שמינקת אין לה, שחלבה של ‘זו’ הוא סם־מות בשבילה), מהרה אל הקיטון בקולי קולות. הרופא הזקן, שיצא אחריה, הכין בידו צנצנת מלאה של נטפי וואליריאן.
למחרת בבוקר שררו בתוך הקיטון שקט ונקיון. וילונות החלונות היו מקופלים ובבואת השלג, שבאה מן החוץ, השתרעה על הקירות ועל התקרה המצוירת. היה חם, היולדת מלופפת הלבנים שכבה בתוך המטה במנוחה שלמה, ובעלה הצעיר וגבה־הקומה, שישב על ידה, השתעשע בתלתלי ראשה ודִבר ושוחח אתה על החיים ותלאותיהם, על ההיסטיריות ומחלת־העצבים, שמעט מעט היא מתפשטת, הולכת וכובשת את כל שדרות המין האנושי, אפילו את פסולתו של ההמון – ועוד.
כל זה דִבר בלשון הרוסית וברוֹך שאין דוגמתו. היולדת חִותה את דעתה אף היא בלשון זו וגם כן ברוֹך, ומעבר לקיר קשקשה מכונת התפירה ולוִתה את השיחה החשאית בשאון צֹהל וקל.
באותה שעה הלכה שפרה בדרך המשולגה שבין האחוזה והעֲירה, כשהיא כפופת קומה (משום שהוסרו מעליה הבגדים הארוכים והנעלים גבהי הסולים) ופחותת־ערך בעיני עצמה, פחותת־ערך מאד לגבי המינקת מסורבלת הבשר, שהובאה היום מהכפר. נשבה רוח חזקה; השלג תחת הרגלים חרק בקול ובאכזריות והזכיר על דִיר של עצים ריק ועל כיוצא בזה. ושפרה חשבה שעכשיו, מכיון שנפטרה מאותו הבית, הרי היא בת־חורין לבכות הרבה, הרבה מאד אפילו – בפִשוט ידים ורגלים ובגעיה נוראה, כאן, על השלג. והיא צנחה אמנם וישבה בצדי הדרך, שמטה את ראשה על גבי חזה ומטפחת קטנה הכינה לה בידה – לקנוח עיניה. אולם בעוד זמן מה נוכחה, כי אך לשוא מצפה היא הפעם לקול בכיתה: היה הלב מאובן, והדמעות – אם מחמת הקור הגדול, או מפני סבה אחרת – נקפאו בתוך מקורן, ואותו הדבר הקהה, שלחץ וחנק כל־כך את הגרון, היה עכשיו במצב של ‘לא לבלע ולא להקיא’.
הזמן, י“ב בטבת וזרע”ב (3.1.1912)