סֶנְדֶר זיו הוא אותו הבחור, שדפק פעם אחת באגרופו על שלחנם של חבריו הרוָקים, האכסטרנים, וקרא:

– אם אין אני עומד הפעם בבחינותי – הריני נושא אשה!

הדבר היה באביב. השמש הצעירה השרתה את זיוה בעיר וַתשפכנו על־פני השדות. במרצפת הרחוב, מבין האבנים, בצבצו ועלו עשבים ירוקים. האילנות שבחצר הגימנסיה לבלבו ונתנו ריח, וקול דִבורם של הבחורים וצחוק הבתולות, שהתהלכו על גבי המדרכות, היה בהם כדי להעביר רעד בכל חוט השִדרה.

מה שאין כן למעלה, בעלִיַת האכסטרנים. שם היו הכתלים מפוחמים וקורי־העכביש מרובים בכל פנה. והיה בתוך האויר גם ריח של זעה, גם טעם מר מֵעֲשן־פפירוסות שנתישן. והעצבים גרויים מאד, כי זה לילות הרבה, אשר לא טָעם איש טַעם שֵנה וריח ליל אביב לא ידע: הבחינות ממשמשות ובאות. פתאם מודיעים ממקור נאמן, כי כל העמָל בלמודי הקורס לשוא הוא: פקודה יצאה ‘מגבוה’ להכשיל את כל האכסטרנים. וסנדר זיו אז בחור כבן שלשים ומעלה.

באמצע קדקדו קרחת – שערותיו נושרות בכל בוקר. וידים לו צנומות, וחזהו נופל ומעורר רחמים, וכולו פעוט, וזקנו קלוש, ועיניו כָּלות מִיַחל לתעודה, לתעודת־בגרות. והנה – פקודה מרעישה זו! אז עמד סנדר זיו, דפק באגרופו על גבי השלחן וקרא את קריאתו.

ואולם אחר־כך, כשנגמרו הבחינות וכל חבריו נכשלו אִתו כולם יחד, ואף אחד מהם לא אבד את עצמו לדעת – עָבר כל הקיץ בשיחות בטלות, בישיבות־שעמום בתוך שדֵרות הגן העירוני ובעלעול עתונים.

– הרי לכם! לכאורה, מה? לא כלום. בחורים יושבים ומעיינים בגליונות ‘הבוקר’ ו’האור'. – היה סנדר זיו אומר לחבריו אמירה בעלמא ומסתכל אותה שעה בחבורות הצעירים והצעירות, העוברים על פניהם ברעש ובחֶדוַת־נעורים, מתהוללים וצוהלים ומדברים בקול. ויש שנתגלגלה השיחה על דבר החיים, על הבל־ההבלים ודומיהם.

– למה ובשֶלמָה חיים אנשים כמונו? – שאלו איש את רעהו, וסנדר זיו היה שומע, מתכַוץ כולו ונראה קטן מאד, קטן מכפי שִעור קומתו.

בינתים עבר הקיץ והחורף בא. רוב האכסטרנים נתפזרו וגָלו לערי־פלך אחרות וגימנסיות אחרות, וסנדר זיו קבע ישיבתו בסימטה צרה, במרתפה הצר של אשה אלמנה אחת, במקום שאפלולית שוררת גם ביום. בעת הראשונה היה למודו מרוסק מאד ותפל מאד, כי היה החדר מחוסר רצפה, וריח של רקבון וטחב מחלחל בו תדיר, והתנור מוסק רק לעתים רחוקות וכולו עומד בקצה החדר השני, מֵעבר למחיצת הסדין, היורד מעל התקרה. אותו סדין הוא המכסה גם על מטת האלמנה הרצוצה, גם על הילדים הקטנים, היושבים בתוך תלי הסחבות, וגם על החָמות – חמותה של האלמנה, בלילה, כשהצללים, המשתטחים על הקירות, גדולים והַשֶקט מסביב גדול אף הוא – והגיעו מֵעבר לאותה מחיצה גניחות חשאיות, גם דברי שִדול ובכיָה, בכיַת התינוקות, המבקשים לחם, כנראה – ואין. וסנדר זיו שומע, מעיין בספר־הלמוד, המונח לפניו – ומתנועע לאט.

והיה אם גָדל הקור בחדר מאד, והרוּח בחוץ מיללת, דופקת בתריסים ובדלתות וחודרת אל המרתף פנימה, ושלהבת המנורה רועדת והצללים על הכתלים מזדעזעים לעומתה – ועָצַם אז סנדר זיו את עיניו, וצמצם את רגליו וקִפלן תחתיו, ושקע בחלומות. וראה אז בדמיונו אביב נאה עם חום של שמש, עם אור זרוע בחוץ בשפע רב, שכל הרוצה – בא וטובל בו ומתעדן ונהנה. וראה גם עצים מלבלבים ופרחים נותנים ריח, ובחורים נגררים אחרי בתולות, והכל מתרוצצים בערבוביה על גבי המדרכות, והוא, סנדר זיו, אף הוא ביניהם, ותעודת בגרות לו בכיסו.

אחר־כך, בשנתו, באו אליו חלומות אחרים. בשנתו היה הכל תפל ומכוער, כהמציאות עצמה. רוחות רעות התחוללו וקור נשב ושלג שִׁמש בערבוביה, ואי מזה בא האב הזקן, והוא עטוף־תכריכים. ‘מה יהיה הסוף?’ – שאל. ובתוך קרן־זוית עמדה האם, תמכה סנטרה בידה – והחרישה. אחר כך רִחף תוהו ובוהו ושאלות של חשבון התחבטו, שאלות מסובכות וחמורות, אשר פתרון אין להן.

וכשעבר הלילה והגיע הבוקר, היו ספרי הלמוד מכוסים אבק של כפור דק מן הדק, ובשעת דפדוף בהם – היה קור חִור מנשב מכל עלה ועלה, ומסביב, באפלולית המרתף, מנסרת צעקה אחת גדולה של חמשה ילדים רעבים, המתנודדים הֵנה והֵנה, וחריקה של דלת קפואה ומרוגזה, הסובבת בקושי על ציריה, וקולה של האם־האלמנה, המתרוצצת בבית כנמרה נרגזת, דוחפת ומכה את התינוקות באכזריות שאין דוגמתה, ועל כולם – מבטה המטורף של הזקנה, המפרפרת בכל גופה מחמת שִעול, פושטת ידיה כלפי התנור, הפולט עשן מתוכו, מבקשת להגיד דבר – ומשתעלת.

כך היו עוברים ימות החול. ורק עם בוא השבת היתה רוח אחרת בבית. עוד ביום החמישי היתה יוצאת האלמנה בעלת הבית לשרת בבתי השכונה, וכשהיתה חוזרת משם – לא חזרה ריקם. ואז נעתקו כלי הבית ממקומם, נִגרדו בסכין והודחו במים, וריח של עיסה היה בבית והֶבל של חמין, והאם־האלמנה עומדת על יד התנור והכירים, חופפת את ראשי התינוקות, מביטה, איך אלו מתהוללים ומבעבעים את המים בערֵיבה – ואינה מוחה.

אותה שעה היה מתרכך גם הכְפור, השׁוֹרה על זגוגיות החלון. אותו הכפור, הקשה והזועף בשעת ימות השבוע. ובערב, אחרי הסעודה, כשדלקו הנרות על השלחן, וחול דק וצהוב היה מָרבץ על גבי הקרקע, ומתוך התנור עלה ריח של פשטידה, הטמונה ליום המחרת – היו שמשות החלון נקיות ושקופות, וסנדר זיו, במעיל פרוף ובצוארון של נייר נקי על צוארו, טייל אילך ואילך בחדר ופִצַע זרעוני דלעין ביחד עם כל בני הבית. ויש שנתעכב בדרך טיולו על יד החלון, הביט זמן־מה אל חשכת החוץ וחזר לפַצֵע את הזרעונים. בשעה זו טפלה האלמנה והכינה בקצה השלחן כוסות ופנכות קטנות, סוכר וחצי לימון, כי הִנה מלבד חמשת ילדיה הקטנים נמצאה עכשיו במרתף גם בִתה הגדולה, זו שבכל ימות החול יושבת היא בבית זר. בקצה החדר, על יד הדלת והמזוזה, היתה תלויה עכשיו פרוה ארוכה, רטובה מחמת שלג, וזוג של ערדלים חדשים עומד מתחתה, ערדלים אלו, שבהם מסתכלים הילדים, ממששים בהם ברטט וביראת־הרוממות וסופגים אל קרבם את ריחם הזר. והאורחת משפשפת את ידיה זו בזו מחמת קור, מדברת את דבריה עם אמה ומביטה מדי פעם בפעם אל סנדר זיו (שנראה לה מוזר ותמוה מאד בחִצוניותו, כפי ששִער הוא עצמו) ושוב מחככת ומשפשפת ידיה. ושתי הצמות הארוכות, היורדות לה מעל ערפה, מזדעזעות ורוטטות כעגילי־הזהב אשר באזניה.

אחר־כך סודרו כל עניני הבית באופן היותר טוב. את הוילון החוצץ הרימו, קִפלוהו היטב ותחבוהו אל תחת אחד המרישים, הנשים ישבו על הדרגש, כששכמן כבוש בתנור ופניהן מוסבים אל השלחן. מעט־מעט כוסה קרקע הבית קליפות של זרעוני הדלעין, ולסנדר זיו נודע, כי ריבה זו יודעת סֵפר ולשון, כי בעוד אביה חי – סיפרה האלמנה, והזקנה נענעה לה בראשה – היה הבית בית אחר והמצב מצב אחר, כי עכשיו יושבת בת זו בביתו של הדוקטור שטרקמן, הוא הדוקטור שטרקמן, הדָר באחד הרחובות שמעבר לגן, ומחנכת את ילדיו, וגומר, וגומר. וככה נדברו ושוחחו, עד שנזכרו בשאר־בשרם הצעיר (זה שלִבו לב זהב), העובד כאן בצבא (‘הוא גם הוא הבטיח להביא לך טבלה של שוקולד’ – פנתה האם אל בתה) – ואז כָּבו הנרות ושלהבת המנורה דעכה. השעה היתה מאוחרת, הרוח בחוץ נשבה בחזקה, והאם האלמנה נשבעה, כי לא תתן את בתה בשום אופן לחזור עכשיו לבית בעליה. בדבר המשכב נתפשרו עד מהרה: מעבר למחיצה הָעמדו שנים־שלשה ספסלים, סנדר זיו נתן כר מכָּריו וגם את מעילו הישן, שבו הוא מתכסה בלילות, כי לו, לסנדר זיו, חם בלילה מאד ושום צורך אין לו במעיל זה.

ובעוד רגעים מועטים נשתתק הכל בבית, וסנדר זיו, בשָכבו על משכבו, נרדם במנוחה שלמה. לא הטרידוהו הפעם לא רוחות רעות ולא תוהו ובוהו. אף אביו המת לא נגלה אליו ולא אמר כלום, גם שאלות של חשבון, שאלות חמורות, שפתרון אין להן, לא היו, רק שקט גדול היה, וקל היה ונוח. ומלמעלה ירדו מלאכי־חסד ורִחפו והסתובבו בתוך האויר, כשכנפיהן הפרושות גדולות מאד ולִבנתן – כְלִבנת מצחה של בת האלמנה.

* * *

מכאן ואילך לא היה למודו של סנדר זיו מרוסק עוד וגם תפל לא היה. בתוך המרתף שררו, כמו קודם, טחב וריח רע, בחוץ יללה הסופה, ומעבר לוילון, על התנור, גנחו הילדים מחמת רעב, או מחמת קור, ורק סנדר זיו היה האחד, אשר בסגרו את עיניו – ולפפה חמימות נעימה את פניו. מאיזו קרן־זוית פלאית צפה ועולה דמות חביבה, ספק מלאך, ספק אשה, ובהתקרבה אל השלחן – וצצו לה שתי צמות מאחוריה, צמות ארוכות, מזהיבות ורוטטות – ורָטט אז גם לבו של סנדר זיו וזָכר, כי מעיל הגון אין לו לבשרו – אָיִן; אילו היה לו כזה – אז יָצא אל גן העיר לעת ערב, לעת צאת האוֹמְנות לטייל עם חניכיהן, וטייל אף הוא באחת השדֵרות, אמנם בחשבו כך, יש שיעלה גם זכר של חַיָיל לפניו, חייל, שקומתו גבוהה וכתפותיו רחבות, שלבו לב זהב ואִצטלה אפורה לו. ואולם לא היה כדאי להתעכב בזה הרבה: הלמודים צריכים דעה צלולה, וסנדר זיו השתדל מאד, שתהא דעתו צלולה.

גדולה היתה שקידתו של סנדר זיו באותו הזמן ורב היה החַיִל, אשר עשה בלמודיו, כי היה לבו אמיץ ורוחו חדש בקרבו ואמונתו בו בעצמו הולכת וגדֵלה, ובכָתבו כפעם בפעם את חבוריו על הספרות הרוסית (על אהבתה של האשה הרוסית על־פי טאטיאנה גבּורת פושקין, וכדומה), לא פלט קולמוסו אף שגיאה דקדוקית אחת, וכל האותיות היו ישרות וברורות מאד.

בעת ההיא חשב סנדר זיו ומצא, שכדאי וראוי לפניו לערוך בכתב את תולדות ימי חייו מחָדש (שכן כל אכסטרן, הבא להִבחן לתעודת־בגרות, מחויב לכתוב את תולדותיו), משום שעכשיו הצטייר עבָרו לפניו בצבעים אחרים לגמרי: נזכר בהרבה מקרים והרפתקאות, בהרבה פגעים ועלבונות, גדולים וקטנים… מה משונה היה כל זה עתה ומה רחוק ממנו! הרגשה כזאת ירגיש רק הנודד הרצוץ והמדוכא, העומד בתוך נאוֹת מִדבר, מפנה את ראשו לאחוריו ומסתכל בתוך הישימון הנורא, אשר עבר ברגליו… ושלא במתכון נסגרו עיניו של סנדר זיו וראשו צנח על חזהו: את כל המאורעות הללו צריך היה לחרוז למחרוזת אחת גדולה, לסַדרם אחד אחד ולהרצותם בסגנון קל ומדויק, בלא שום גמגום והבלעה; ואולם במֹחו התנהל הענין בכבדות. הגבולים בין העבר והעתיד נִטשטשו קצת, המציאות חָורה כולה כלפי הדמיון ונָמסה. החלומות בהקיץ היו עכשיו כל־כך מלאֵי־תֹכן, כל־כך מושכים את הלב, עד שבעל־כרחו נשמט עטו מידו. האשה הזקנה, חמותה של האלמנה בעלת הבית, בקַפלה את וילון המחיצה, היורד מעל־התקרה, ובהביטה מעל התנור אל פני הדייר, נענעה בראשה מין נענוע, שאפשר לדרשו לכמה וכמה פנים.

_______________

פעם אחת ישב סנדר זיו אצל שלחנו בתוך המרתף, בדירת האלמנה, והמנורה דולקת לפניו, והספר פתוח, והיה הדבר בחמישי לשבוע, בערב. בתוך הבית נדף ריח של שמָרים, ותרנגולת כפותה פרפרה בצדי החדר. והיה שקט ושלוה בבית. ביום ההוא קִבל סנדר זיו מאמו חמשה רובלים על־ידי הפוסטה. ‘וכבר הגיע הזמן, שיקיץ הקץ’ – כתבה לו אחותו בשם האם על־גבי ההמחאה. וסנדר זיו, בחזרו מהפוסטה וידיו תחובות לו בכיסי מעילו, חשב, כי אמנם כבר הגיע הזמן.

אותו היום היה השלג תחוח ורך מאד ונמס תחת הרגלים. בכמה מקומות נתערטלו גם אבנים קטנות מאבני המרצפת והבהיקו ברטיבותן. בין ענפי האילנות בגן העירוני צפצפו צפרים, וסנדר זיו קִמט באצבעות ימינו את המחאת הפוסטה – והקשיב.

ונפלא הדבר: עכשיו, בהיות השמש בהירה והאויר שקוף וענפי האילנות ערומים, נמצא, שביתו של הדוקטור שטרקמן אינו רחוק כלל מהגן. צריך לעבור רק שתים־שלש שדֵרות לרחבן, ולצאת דרך אחד הפשפשים, ושם – לעבור באלכסון את הרחוב, והרי ביתו של הדוקטור, אשר שם מקום האומנת, בת האלמנה, אולם סנדר זיו לא חשב כלל להתעכב עכשיו בתוך הגן ולעבור את שדרותיו לרחבן. ולמה? אור הש­מש כל כך נעים ומעֻדן. מסביב צוהלים פני העוברים והשבים וזגוגיות חלונותיהם של המחסנים מבהיקות. קרוב לודאי, שהאביב יבוא הפעם קודם זמנו. וסנדר זיו עמד להסתכל פעם בחלון זה ופעם בחלון שני, עד שנכנס אל אחד המחסנים וקנה לו טבלת שוקולד. עיקר קניָתו זו, כפי שנדמה לו, היה סתם, בלא שום מטרה. ואולם אחר כך, בערב, בשִבתו אצל שלחנו והמנורה דולקת לפניו וספרו פתוח, ובבית ריח של שמָרים נודף ומבשר את בוא השבת – חשב סנדר זיו מחשבות רבות על שוקולד זה, על דרך גבר בעלמה, שהיא תמוהה ומסובכה מאד ואין לה פתרון, כמו שאין פתרון לשאלות החשבון החמורות. ועל האביב חשב… ולא הרגיש, כי באותה שעה נפתחה הדלת בחשאי ונכנס הביתה חייָל גבה־קומה ורחב־הכתפים, זה שדמות־דיוקנו היתה באה לעתים לפניו וטורפת לו את למודיו. השֶקט בתוך הבית הָפרע. הילדים, בראותם את קרובם החייָל, קפצו ממקומם בשמחה ומהרו להעיר את הזקנה. המסך, היורד מעל התקרה, הורם, וסנדר זיו, בפקחו את עיניו ובראותו את פניו של האורח, שאִצטלתו תלויה כבר בקיר, ליד הדלת והמזוזה, וערדליו עומדים מתחתה – נענע בראשו ושתק.

ואז הוּצא בקבוק של חמין מתוך התנור. הקרוב גִפף את הילדים ביד רכה, שִׂחק אתם וגֵרדם בשערות שפמו המגודל, ולבסוף העניק לכל אחד ואחד אגוזים וגלוסקאות.

– ושוקולד מה יהא עליו? – שאלו הקטנים וטפסו ועלו על ברכיו ועל כתפיו.

– ואחותכם מה תהא עליה? – צחק החייל בעינים כחולות ואודם קל פרח בלחייו המגולחות. וסנדר זיו, בצאתו אחר כך החוצה ובפרפו בדרך הליכה את כפתורי מעילו הישן, גִשש זמן רב ברגליו בתוך החשכה ובִקש את הקרקע מתחתיו.

– בעצם הדבר הרי לא אירע כלום! – הוברר לו פתאם, בהגיעו אל הרחוב הגדול, שהיה מלא אור, ובכַונו את פניו אל הגן העירוני, בתוך הרחוב היתה התנועה גדולה מאד בשעה זו, עגלות־החורף התרוצצו אילך ואילך. בצדי דרכים התהוללו איזה אורחים־פורחים ושרו שירים בקול. תלמידי־גימנסיה התעכבו על־יד חלונות של בתי־מסחר לספרים, סקרו ושוחחו, ומן השמים ירד שלג ונפל בחשאי על המדרכות, כִסה פרוות של נשים וגברים, אִצטלות חיילים וצמותיהן הארוכות של ריבות. כפי הנראה, היתה השעה מוקדמת עוד. פעם נדמה לסנדר זיו, שמרחוק, בתוך שדֵרת העצים, סמוך לפתחו של הגן, מטיילות עדיין האומנות עם חניכיהן, ורק אחר־כך נוכח, שטעות גסה היתה בידו: שום אומנת לא תרשה לעצמה לטייל עם ילדים קטנים בשדֵרה זו, מקום שאין דוגמתו לחלקלקוּת בכל הרחוב. ומלבד זאת, הנה כבר התחילו להגיף פה ושם את תריסי המחסנים והבתים, והפנסים אשר ברחוב הלכו וכָבו בזה אחר זה.

ורק עכשיו, בעמוֹד סנדר זיו על פתחו של הגן ובראותו את השממה הגדולה אשר בקרבו – את האילנות המדולדלים, העטופים לבָנים, את גלי השלג, הצבורים אצל כל ספסל ושיח, ובהקשיבו אל השקט הגדול, הנדמה כשקט בית־קברות – הבין, כי החורף עדיין שורר בעולם בעצם תָקפו, כי האביב עדיין רחוק מאד, ואין כל תקוה לו.

באחד מכיסי מעילו, בין כתבי־יד שונים וטבלת השוקולד, שקנה לו באותו יום, חִפש סנדר זיו ומצא פפירוסה דקה ומעוכה, ואז הצית אש בה, נָתנה אל תוך פיו והוסיף לצעוד לאורך הרחוב בלא שום מטרה. עגולי העשן, שנשארו מאחריו, תעו זמן־מה בתוך האויר, נתמזמזו והיו כלא היו.

_______________

ופעם אחת, כשנשבו רוחות אביב בחוץ, והשמש הצעירה הִשרתה את זיוה בעיר וַתשפכנו על־פני השדות, ומבין אבני המרצפת בצבצו ועלו עשבים ירוקים, ובחצר הגימנסיה לבלבו אילנות ונתנו ריח – התהלך סנדר זיו בחדרו בפסיעות חשאיות וחשב מחשבות. חדר זה נמצא ברחוב אחר ובבית גדול, החלונות היו גדולים והכתלים גבוהים ועשויים אבן. גם שלחן היה פה ושתי מטות, ולמעלה מהן – הרבה ברגים ומסמרים מבצבצים ומשמשים קולב לבגדים (או יפים לתלית גוף אדם, כפי שחשב סנדר זיו בינו לבין עצמו). גם דייר שני, שותף לסנדר זיו, נמצא פה, והוא אכסטרן, שבא להבחן לתעודת בגרות, היושב עכשיו לפני ספר־למודו בגֵו כפוף, בשפתים דולקות ופנים חִורים ועייפים, כמנהג האכסטרנים.

אותה שעה שעת דמדומי ערב היתה. על השלחן דלקה מנורה קטנה, ומסביב, על הקירות ועל התקרה, השתטחו צללים גדולים. מן החוץ, מעבר לחלונות, הגיע שאון. על המדרכות מטיילים עכשיו בחורים ובתולות, המדברים וצוחקים בקול גדול. גם אומנות, מתהלכות שם עם חניכיהן, וגם חיילים. ובעבר הרחוב השני, בראש מגדל בית־כנסת הנוצרים, מצלצלים הפעמונים וממלאים את האויר הדים רחוקים ועגומים. וסנדר זיו מתהלך בחדרו שקוע במחשבות ושותק.

ופתאום עובר רטט קל בכל אבריו, והוא מתעכב רגע אחד, מכַון את פניו כלפי חברו, כלפי האכסטרן, היושב על ספרו, ושואל אותו:

– אולי תאכל, חביבי, חתיכת שוקולד? מה? יש לי.

ובדַברו דברים אלו, הוא נותן את ידו אל תוך אחד מכיסי מעילו, מחפש שם בין כתבי־היד השונים והפפירוסות המעוכות, וכל גופו מתכוץ אותה שעה ונעשה קטן כל כך, עד שאפשר להעלות על הדעת, כי לא על שוקולד הוא מדבר הפעם, אלא על דבר גדול וכמוס, אשר ממנו תוצאות גם לחיים וגם למָות.

ואף צלו של הקיר מתכוץ, רועד ומשרבב את ראשו בעצב. ומעבר לרחוב, בראש מגדל בית־כנסת הנוצרים, עדיין מצלצלים הפעמונים וממלאים את האויר הדים רחוקים ועגומים.

העולם, כ“ג באדר תרע”ב (12.3.1912)