(רשימה)
לעתים תכופות היתה אסתר חשה בבטנה, אלא שהסיחה את דעתה ממיחושה זה בשביל חולשתו של בעלה – שלמה הרַצף, שהיה שוכב תדיר על המטה.
כשהיו שכנותיה מטיפות לה מוסר על שאינה שואלת ברופאים, היתה דוחה את טענותיהם:
– אט, שטותים! הרי אין כאן שום סכנה; תיכף כשהכאב עובר, הריני מבריאה שוב.
אחרי שתיקה קצרה היתה מוסיפה:
– ובכלל. בכלל איני רשאית לטפל במיחושי, בשעה ש’שלי' מונח כבר־מינן ממש…
לפרקים, כשהתחיל הכאב מתגבר, היא רוצה לצעֹֹק ולהתאונן, אלא שהיתה מתאפקת למראה פניו החולנים של בעלה. היא היתה נושכת את שפתה התחתונה ושותקת. ורק בשעה שהתגברו יסוריה, היתה מתחילה צובטת את בשרם של הילדים הקטנים, הודפתם, דוחפתם ומקללתם קללות נמרצות.
הקטנים היו מסתלקים בשעה זו לזוית, בוכים, צועקים ומיבבים מרוב כאב.
ואסתר היתה צועקת ומקללת…
קשה היה לשלמה בעלה לראות בצרת ילדיו; גונח היה בשעה זו, משתעל, רוקק ומתחנן מתוך שיעול:
– אסתר, א־ס־ת־ר… אי, אי, אי, א־ס־ת־ר…
ואחרי שרפה מעט שיעולו היה מוסיף:
– פעוטי העלובים! תחת לחם סופגים הם צביטות, מלקות, קללות… הוי, אח, א־ס־ת־ר…
והיא – גם לה היה צר על פעוטיה. הלב היה מתכוץ־מתכוץ בקרבה. בוכה היתה ומיבבת:
– אח, אוי – אח, רבונו של עולם! כלום… כלום א־ש־מ־ה אני… והמיחוש… המיחוש שלי… אוי אח, גֶוַלד… הבטן…
ובדברה היתה נותנת את ידיה על כרסה, מתכוצת ומתקפלת מרוב יסורים; מיבבת ומיבבת…
בקול חלש־חלש היה שלמה בעלה גוער בה:
א־ש־ה, אשה… אלמלא היית צעקנית כל כך, לא היית חשה בבטנך…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
מכיון שהוקלו יסוריה של אסתר, נזכרה תיכף בילדים הרעבים, בבעלה החולני ובשקים המלאים נוצות וקטניות, ירדה מעל הדרגש והתחילה עוסקת במלאכתה.
בשתי ‘מלאכות’ היתה אסתר מטפלת: בוררת קטניות ומורטת נוצות, אלא שלא היתה חביבה עליה מלאכה ראשונה כשניה.
– כשאת מורטת נוצות – היתה אסתר אומרת – הרי אינך מחויבת להסתכל בהן; יכולה את למרטן גם בחצי הלילה, כשאת שרויה בחשכה… הנך מורטת גם בשעה שאת מנמנמת; מנמנמת את ומורטת ומורטת… אולם קטניות, זהו ענין אחר לגמרי. יכולה את לבור אותן דוקא באותה שעה שהנך שרויה בתוך האוֹרה… פוי, מלאכה ארורה…
פקפקנית גדולה היתה אסתר.
כשהיתה בוררת את קטניותיה סמוך לחלון, במקום שגדול האור, חששה ג"כ1 שמא לא עלתה בידה לבור אותן היטב, שמא נשארה קטנית מתולעה. חוזרת היתה תמיד ומסתכלת בן; מפזרתן שוב על הטבלא, בודקת ובוררת. יש שהיתה סבלנותה פוקעת; היא היתה באה לכלל כעס ואומרת:
– מלאכה זו נקיה היא, אלא שצריכה את להיות מזוינה בסבלנות יותר מדאי, כשאת מטפלת בה. יש שאת בוררת ובוררת, כסבורה הנך שכבר – חסל, ופתאום… מוצאת את קטנית מתולעה אחת בין ‘הכשרות’ וכבר צריכה את להתחיל את מלאכתך מחדש… ‘מלאכה ארורה’… פוי…
* * *
כשחזר פעם אחת הירשקה – בנה בכורה של אסתר – מעבודתו, מצא את אמו שוכבת על הדרגש, כשהיא מתכוצת, מתקפלת, נותנת מרחשות2 חמות על כרסה ומתאנחת. פני הילדים הקטנים היו מכורכמים. על פנה אחת התכנסו כֻלם ושתקו.
האב השתעל והשתעל…
נגש הירשקה אל האם, גחן אליה ושאלה:
– מה לך, אמא, הבטן?
אוי, אוי, אוי, אח, רבונו־של־עולם – התחילה אסתר נאנקת ודמעות גדולות, תכופות נשרו מעיניה.
פני הירשקה המפוחמים נעשו ירוקים.
– מה לך, אמא, א? – הגידי – הבטן?
– אי־אח־אח, בני, ה־ב־ט־ן, ה־ב־ט־ן…
באותה שעה תקף על שלמה שיעולו. הוא השתעל ורקק דם. התגרד הירשקה בקרחתו, נתן את כף ידו אל כיס־מכנסיו, הוציא מטבעות אחדות ונתנן לאמו:
– הרי לך, אמא, ולכי אל הדוקטור.
כשראתה אסתר, שבנה נותן לה פרוטותיו האחרונות, פרצה בבכי:
– צפורי… הלא ימי החג… ימי חג השבועות ממשמשים ובאים… זוג מכנסים רצה לקנות… קִמץ וקִמץ… ולא נתן לה הירשקה לסיים את דבריה:
– לא־קשה, אמא, לא־קשה… לכי אל הדוקטור, לכי!…
רצתה אסתר לרדת מעל הדרגש, אלא שיסוריה התגברו ושוב התכוצה.
פרף הירשקה את מעילו, חטף את המטבעות בידו ועזב את החדר. אחרי שעה קלה שב בלוית אדון, כרסני, שעקם קצת את חטמו, בבואו אל החדר.
– מ־נו… ‘אויר’… ח־ח… – נו, היכן הוא החולה כאן? הדוקטור נגש אל מטתו של שלמה.
– אני… איני… יסלח הדוקטור… ‘שלי’ חולה… – התחיל שלמה מצטדק, אלא שלא שמע הדוקטור את דבריו והוסיף:
– ומה? שיעול, לֵחה, דם… אומהו… מחלת־הריאה… שחפת… החזיק הירשקה בשרוולו של הדוקטור, משכהו אל הדרגש כשהוא מגמגם:
– אבא זהו סתם… חולה ישָן… אלא שכאן היא החולה…
התחיל הרופא ממשש את כרסה של אסתר. נשתתקו הילדים הקטנים והצטמצמו אל תוך פנתם, כשהם זורקים מבטים סקרנים אל האדון בעל הקאפלוש3. עמד הירשקה באמצע החדר, כשהוא מחזיק את כובעו בידו האחת ואת המטבעות ביד השניה וסקר בגדו של הדוקטור.
החזיר גם שלמה את פני הקלף שלו מן הקיר, וכשהוא משתדל להתאפק משעולו, הביט אל הרופא.
קמה דממה בחדר, רק מעבר לקיר, ממעונו של שמואל החייט נשמע איזה ניגון עצוב, שהסתלסל בלי־הרף – בתוך גרונו:‘אהבתי כי ישמע ה’…'
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
צוה הרופא על אסתר, שתזהר מאכילות גסות ומעבודה המפרכת את הגוף… ועוד צוה, שתכין לה עכשו אמבטאי של מים פושרים.
התחיל הירשקה מטפל במצוַת הרופא.
לאחר שהשיג אמבטאי, צבר צרורות וקיסמין, הבעיר אש על גבי הכירים והביא הרבה־הרבה קיתונות של מים מן הבאר, התחיל מתגרד בראשו ונמלך בלבו היכן להעמיד את האמבטאי.
– עסק ביש – אמר הירשקה בהתגרדו – לדידי אין ברירה אחרת, אלא להוציא לשעה קלה את מטתו של אבא אל הפרוזדור… צר כאן המקום… קבר ממש…
– מתיראה אני, שמא יצטנן אבא – אמרה אסתר כשהיא מגפפת את כרסה בידיה.
– לא קר עכשו בפרוזדור, אלא שגדולה שם החשכה…
– אט, החשכה לא תבלעני – אמר שלמה מתוך שיעול, אלא שאיני יכול לרדת מעל המטה.
– נוציאך, אבא, יחד עם המטה – אמר הירשקה שהחזיק בקצה המטה האחד ורמז לאסתר שתחזיק בקצה השני.
– או, אח־ח. ה־ב־ט־ן – נאנקה אסתר בהרימה את המטה.
נבהלו הילדים הקטנים והתחילו צועקים:
– אבא, אי, אבא!… להיכן אתם נושאים את אבא, להיכן?…
– – –
כשהעמיד הירשקה את האמבטאי בתוך הבית, התחיל מטפל בסירים המלאים מים, אלא שנזכר בחיים הנפח, המריק עליו ‘מבול של קללות’ בכל פעם, כשהוא שוהה זמן רב בביתו בשעת סעודתו, ועזב את הבית, כשהוא מנגב בשרוולו את טפות הזיעה, המתגלגלות מעל פניו המתולעים4.
העמידה אסתר בעצמה את הסירים המלאים מים על הכירים כשהיא נאנקה:
– אח, צרות, צרות…
– אמא, תני לי, אנכי אעזרך – בקשה מלכ’לה, הגדולה שבילדות כשנגשה אל האם, אלא שצבטה אסתר את ידה, הדפתה והתחילה מקללת.
מלכ’לה התחילה בוכה.
נשמע מן המסדרון קולו של שלמה:
– אס־תר אס־תר…
התכוצה אסתר, גפפה את כרסה בידיה ונאנקה:
– אי אבא, אבא שבשמים… אי רבונו־של־עולם!
ומעבר לקיר נשמעו סלסוליו של שמואל החייט: ‘אהבתי כי ישמע ה’…'
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
רעבים היו הילדים הקטנים ורוצים היו לבקש אוכל, אולם בראותם, שמתכוצת היא האם מרוב יסורים – התיראו ולא בקשו.
יוספ’קה, הקטן שבכולם, צבר ערמה של חול ואבנים קטנות ויעש מרצפה קטנה.
– רוצה אני להיות רצף כאבא – אמר יוספ’קה אל הילדות שישבו והביטו אל מלאכתו.
הביטה אליו מלכ’לה בכעס ואמרה:
– פ־ש… לרצף הוא רוצה להיות… אושר גדול! פ־ש־ש…
– שטיא, את אינך יודעת, טוב להיות רצף, טוב, אהא!
– פעוט – הרתיחה מלכ’לה – פעוט, כלום יודע אתה מה טיבה של מלאכה זו? כלום יודע אתה, איך עושים מרצפה ברחוב? בעריסה היית מוטל עדיין בשעה שחלה אבא… ומהיכן אתה יודע, מהיכן?
יוספ’קה שתק.
– מהיכן אתה יודע, מהיכן – הוסיפה מלכ’לה – א, אנכי! אנכי יודעת באמת… אנכי הייתי רואה… תמיד הייתי רואה… זוכרתני שאבא היה יושב ברחוב, על הארץ היה אבא יושב… ערימות־ערימות של חול ואבנים היו מונחות מסביב לאבא, וגדולות־גדולות היו הערימות. אבא היה לבוש סינור מלוכלך, פניו מתולעים ומצחו מכוסה זיעה… כלו היה מזיע מרוב חום. השמש היתה בוערת, לוהטת על ראשו. גם החול והאבנים היו רותחים… אבא היה בורר את האבנים, מסתתן, נותנן אל תוך החול ומכה עליהן בפטישו… על כל אבן ואבן היה אבא מכה קצת בפטישו, והאבן היתה טובעת־טובעת בחול…
– כמה טוב להיות רצף – אמר יוספ’קה.
– זוכרתני – הוסיפה מלכ’לה – זוכרתני, פעם אחת עשה אבא מרצפה בחצרו של אברהם – הגביר. יצא ישראל’קה בנו של אברהם אל החצר… גם אנכי הייתי בתוך החצר… יצא ישראל’קה, כשהוא מכרכר ומפזז והוא היה לבוש בגדים כל כך נאים…
– נאים? – שאלו כל הילדים פה אחד.
כן, נאים היו בגדיו של ישראל’קה… ‘בקצור’ כרכר ישראל’קה, כרכר ואחר נגש אל אבא, ישב סמוך לו והתחיל מטפל במלאכתו, וכשהסתכל אברהם הגביר, כי יושב הוא ישראל’קה סמוך לאבא, התחיל גוער בו בנזיפה:
– תכשיט! רוצה אתה להיות רצף – א?…
נבהל ישראל’קה ונס.
– ומשום מה גער בו, בישראל’קה – שאל יוספ’קה בתמיהה.
– טפש! הוא אינו רוצה, כי יהיה בנו לרצף… לא נאה…
– לא נאה?!
נשתקעו כל הילדים במחשבות.
באותה שעה מהלה אסתר את המים בתוך האמבטאי, וכשראתה שכבר פושרים הם, התחילה פושטת את בגדיה.
התגברו באותו רגע יסוריה ונדמה לה, שכרסה מתבקעת. התחיל לבה דופק בחזקה וידיה נתרשלו.
רוצה היתה להאנק, אלא שקולה לא נשמע.
אמרה להכנס אל האמבטאי, אלא שרגליה מעדו.
נפלה סמוך לאמבטאי ערומה.
כשהתבוננו הילדים, כי שוכבת היא אמם סמוך לאמבטאי, מִהרו ונגשו אליה.
– ראו, אמא ישֵנה – אמרה ילדה כרסנית אחת.
ודאי שרוצה אמא לישון – אמרה ילדה שניה שרגליה עקומות.
נגשה מלכ’לה והסתכלה באמא.
– הרי עיניה פקוחות… היא אינה ישנה – אמרה והחזיקה בידה של האם, אלא שנשמטה היד הזאת ונפלה לארץ.
נבהלה הילדה הכרסנית ואמרה:
– אמא שותקת, מתיראה אני…
גערה בה מלכ’לה:
– שא! ‘בהמה’ שא!
כשהיה אבא בבית לא איכפת לי, אבל עכשו הריני מתיראה – יבבה הכרסנית.
התחילו כל הילדות מתגרדות ומיבבות.
– אמא, אמא, אוי, גֶוַלד, א־מ־א!…
– אס־תר, אס־תר, אי, א־ס־ת־ר! נשמע קולו של שלמה מן הפרוזדור האפל.
גער יוספ’קה הקטן בילדות ואמר:
– ט־ס־ס־ס ‘בהמות’! כשאמא שותקת, מסתמא צריך לשתוק…
נשתתקו הילדות וישבו מסביב לגופת האם.
זוגות עינים קטנות הביטו בתמיהה ובפחד אל הגוף הערום…
ובתוך החדר קמה דממה – דממת־קבר. רק מעבר לקיר נשמעו סלסוליו העצובים של שמואל החייט:
‘אהבתי כי ישמע ה’…'
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הזמן, י“ד בסיון תרס”ו (7.6.1906)