לוגו
רוצח...
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(רשימה)


לאחר שעמד מֶנדל הסַבָל שעה ארוכה־ארוכה בתוך הרחוב הצר, חִכך ושפשף את ידיו הקפואות זו בזו כשהוא רועד ומזדעזע כלו מתוך קור, נזדמן לו ‘מעט משא’ באחת החנויות.

וכשנגש מנדל אל ‘משאו’, התכופף, נטל את אחד הארגזים ובקש ליתנו על שכמו, נתקל באחת המחצלאות המונחות על גב הקרקע וַיפול ארצה, כשרגליו הצבות, התחובות במגפים קרועים, נזקפות למעלה.

הרבה־הרבה קופסאות של גפרורים נזרקו מתוך הארגז בשעת נפילתו של מנדל, התגלגלו ונפזרו לכל רוח.

נגש סבל אחד, התגחן והתחיל צובר את הקופסאות, כשהוא מסנן דרך שִיניו:

– ‘צפּור של עופרת’1.

כעס החנוָני והתחיל מטיח כלפי מנדל דברים קשים:

– ‘גולם של חמר’2, ועדיין זה רוצה להיות לסבל!…

תלה מנדל את עיניו בחנוָני ובקש לספר לו, כי חש הוא בצדו השמאלית, ושגם סוסתו חולה עכשיו: היא חִגרת – אלא שפגש בזוג עינים ירוקות, המביטות אליו מתוך פנים זועפים, נסתלק לזוית והתחיל משפשף שוב את ידיו הכחולות, הקפואות מקור.

* * *

וכשחזר מנדל לביתו הקטן, פשט תיכף את קפוטתו המעוכה, חלץ את מגפיו הקרועים, וכשהוא מגפף בידו האחת את צדו השמאלית, התחיל ממשמש ביד השניה בתנור.

ילדות קטנות אחדות בעלות פנים מחודדים וחִורים, שישבו על גבי התנור בתוך ערמה של סמרטוטים וסחבות, הביטו אליו ואמרו:

– לא הסיקו את התנור, אבא.

– לא הסיקו!…

… אלמלי3 מצא עכשו תנור חם, ‘רותח־רותח’, עולה היה עליו, מתמתח, שוכב על הצד השמאלית הכואבת, לוחצה אל הלבנים החמות ומחממה ומחממה… ודאי שהכאב היה עובר!…

הוא נטל מטפחת קרועה ומלוּכלכת, שהיתה מוּנחת על כרכוב התנור, והתחיל מנגב את אפו הכחול, השופע מיץ, כשהוא ממלמל:

– מ־נוּ, ק־י־א!…

לאה – אשה כחולה וכרסנית, בעלת פנים שרוים בעצבות – שנמנמה על המִטה הריקה, פקחה את עיניה וסקרה4 בבעלה.

– ההיית בתוך האֻרוה? – שאל מנדל, כשהוא מוסיף לקנח את חטמו.

– הייתי, ‘היא’ אינה יכולה לזוז ממקומה; גונחת היא וגונחת כבן־אדם, ‘להבדיל’… קשה להביט, הלב כואב…

התאנח מנדל:

– סוסה רעבה, מלתא זותרתא?!… מזונותיה של זו מצוּמצמים הם תדיר, אלא שעכשו הרי היא רעבה ממש… אילו נתנו לה, לפחות, קומץ של קש…

– קש! וכי מהיכן ‘אקח לה’ קש, מהיכן? הרי גם הפעוטים לא טעמו היום ‘אף מה שהשַׂערה שוה’5.

תחב מנדל את רגליו אל תוך מגפיו. הדליק נר של חֵלב דק, התחוב בתוך בולבֻס קלוף, ויצא אל ה’אֻרוה'.

– גם אנו רוצות, גם אנו!… – צעקו הילדות הקטנות, כשהן מתעטפות בסחבות מזוהמות ורצות אחרי האב. בפנה אפלה שבפרוזדור, הגדורה בכלונסות של עץ, שכבה סוסתו של מנדל החברברת וַתנמנם.

כשנגש אליה אדונה והתחיל סוקר בה, פקחה את עינה האחת, הרימה קצת את ראשה מתוך קני הקש הדרוסים ומעוכים והתחילה גונחת.

וכששמע מנדל את גניחותיה של זו, נעצב והתחיל מלטף את צדו השמאלית.

… עלובה זו, אף על פי שכחושה וסומאה היא בעין אחת, הרי היא היתה מפרנסתו ומושכת בעוּלו במשך עשר שנים רצופות…

…יש שהיה עומס את העגלה ב’משאות' כל כך כבדים, כל כך כבדים, והיא היתה מושכת ומושכת…

… רק לפרקים, כשהיו מגיעים לאיזה הר, היה הוא בעצמו מושך את העגלה: חס היה עליה…

…זוכר הוא, שפעם אחת, בהיותו ‘אִתָה’ מחוץ לעיר, נזדמנה להם עדה של דבורים עֹקצניות, וכשראה, שדבורים אלו מתקרבות ‘אליה’, מזמזמות ואומרות לעקצה, פשט את מעילו וכִסה בו את עורה של זו… עקצו הדבורים אותו, את בשרו עקצו…

ועכשיו?…

…הרי סוסה זו מוטלת בתוך האשפה, חולה, כואבת, רעבה… וכמה היא גונחת!…

הוא גחן אליה והתחיל מגפף את עורה כשהוא מפייסה ומשדלה בדברים רכים:

– חברברת! מ־צ־צו!… חברברת שלי!…

– אבא! גם אני רוצָה לגפפה – אמרה ילדה אחת, התעטפה היטב־היטב בסמרטוטים שלה, נגשה ותתחיל להחליק בידה הקטנה, הרועדת את ירכותיה של הסוסה הצנומה.

הזקיפה הסוסה את אזניה, הגביהה את צוארה ותתחיל צוהלת:

– הו־הו־הו!…

– נו, נו, הוי – התחיל מנדל מאיים עליה בידו כשהוא מושך בזנבה ורוצה להזיזה ממקומה.

קמה הסוסה, כשכשה קצת בזנבה והתחילה פוסעת בשלש רגליה כשרגלה הרביעית נגררת אחריה.

– ‘עור ועצמות’ – אמרה לאה, שנכנסה באותו רגע אל ה’אֻרוָה'.

– איזה ‘חידוש’, איזה? הרי היא שרויה ביסורים. סובלת כל כך ורעבה… סוסה רעבה…

– רעבה – ‘רחמנות’! – אמרו הילדות הקטנות כשהן מסתכלות בסוסה, ששכבה כבר על הארץ ורגליה תחתיה.

נשתררה דממה כבדה, עמדו הכל וסקרו בסוסה.

התאנחה לאה. תמכה את ידיה על כרסה הבולטת ואמרה:

– צרות ותו לא!… מונחת היא כנבלה ומסרחת…

ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה:

– סוברת אני… הריני סוברת, שבעד העור שלה היו מקבלים רובלים אחדים…

נעץ בה מנדל שתי עינים גדולות המתרחבות מתוך כעס ותמיהה:

– בהמה!… מה אַת סחה, מה?…

וּבגחנו אל סוסתו הצנומה הסומאה, התחיל מלטפה ומגפפה בשתי ידיו כשהוא מסתכל בה ומגמגם:

– אֶח, אֶח, חב־רברת! משום מה אתְ שוכבת ככה, משום מה?…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וכשהתמתח מנדל על גב הדרגש הקשה והתחיל מנמנם, נדמה לו שעדיין יושב הוא בתוך ‘האֻרוָה’ וסוקר בסוסתו החולה.

נגש אליו אדם אחד, הציץ בו, נתן את עינו בסוסה והתחיל מגחך ואומר.

– נבלה זו למה לך, מנדל? – אַ? – למה?… הרי יכול אתה ‘להתעשר’ מעור כזה… רק הכאה על הראש – וחסל?…

…‘להתעשר מעור כזה’… מעורה של חברברת!…

הרגיש מנדל שהלב מתפקע בקרבו מרוב כעס;

– ג־ז־ל־ן! – קרא, כשהוא מבקש לקום ממקומו, אלא שהתחיל מתהפך על גב הדרגש, השורק ומתנועע תחתיו, וניעור משנתו.

וכשהתכנס אל תחת קפוטתו הקרועה והניח את ראשו על הכר, הגיעה לאזניו איזו גניחה קלה, שהשתפכה וגָועה בתוך הדממה האלֶמת.

רגע הקשיב ואחר כך שאל בקול רועד־רועד:

– לאה?…

– אַי, אַי, אַי, – התאנחה לאה במקום תשובה.

– ומה?!

קולו רעד.

– אַ, מנדל, מנדל… לך… לך אל המ־י־ל־דת, לך…

– אל המילדת!…

התקשקשו שניו של מנדל בתוך פיו וידיו רעדו.

הוא התחיל מתלבש בזריזות כשהוא רועד, מתכופף, גוחן, ממשש ומחפש תחת הדרגש:

– ב־ר־ר־ר־ר… היכן הם מגפי כאן?……

התכוצה לאה ועותה את פניה הירוקים, וכשהיא נותנת את ידיה על כרסה הבולטת, אמרה בקול ספוג דמעות:

– גוַלד, מֶנדלי, ראה… חוסה עלי… הכרס מתבקעת!…

ראשים אחדים, בעלי שערות ארוכות וקצרות – וביניהם גם ראש מתולתל אחד – התחילו מתנועעים ומתרוממים מתוך ערמת הסמרטוטים שעל גבי התנור הקר.

הביטו התִנוקות אל מטת האם, כשהן משפשפות בידיהן הקטנות את עיניהן ושאלו:

– אמא, מפני מה את בוכה, מפני מה?

מִהר מנדל, הדליק את הפנס הקטן, חטף מקל עב ויצא מן הבית.


* * *


וכשהתחילה הזקנה מטפלת בלאה, מִהר מנדל, יצא אל ‘האֻרוה’ ונגש אל סוסתו.

שכבה הסוסה, מצמצה בעינה האחת ולא השגיחה בו.

דומה היה כאילו שוכבת היא סוסה זו ומהרהרת:

– עכשיו לא איכפת לי עוד… איני מתענינת עוד בכלום… אחת לי…

העמיד מנדל את הפנס והחליק את עורה.

‘הרי יכול אתה להתעשר מעור כזה’ – נזכר מנדל בחלומו.

… מעור כ־ז־ה… מה־ע־ו־ר ‘ש־ל־ה’…

התחילו ידיו של מנדל רועדות.

– חברברת!

לא הניעה הסוסה אף באבר אחד, אלא שמצמצה בעינה הגדולה.

– חברברת! מ־צ־ו… ח־ב־ר־ב־ר־ת!…

שמע מנדל אנקה גדולה ממושכה־ממושכה…

וכשנכנס אל הבית ובקש לגשת אל מטתה של אשתו, משכה הסבתא בשרווּלו והתחיל[ה] רוטנת:

הן, זהו סקנדל… זוהי רציחה… מניח כאן אשה גוססת והולך לו לטייל… התבייש נא, בנאמנות… בבית סיביריה ממש… הקור לוחץ את הלב כבצבת והוא מטייל לו… טפו!… גם זהו בעל!…

ואחר ששתקה רגע הוסיפה:

– צריכים להסיק את התנור ולהשיג בקבוק של יין, השמעת! בלי־תרוּץ.

התחיל מנדל מגפף את צדו השמאלית כשהוא סוקר בלאה.

זקפה לאה את שתי ידיה כלפי בעלה והתחילה מיבבת:

– אַח, ב־ע־ל־י, ב־ע־ל־י, חוסה עלי, ה־רי־ני מ־ת־ה, מ־נ־ד־ל־י…

התחילה כרסה הבולטת מזדעזעת ומפרפרת מתוך התיפחות.

נתבלבל מוחו של מנדל ולבו התחיל דופק־דופק. נעשו עיניו בולטות.

בצעדים תכופים עבר את המסדרון, נכנס אל האֻרוָה והרים את המקל שבידו.

‘הכאה על הראש־וחסל’ – נקרו דבריו של אותו אדם במחו.

– – – – ה־כ־כ־כך!!! – – – – – – – –

– – – – רק גניחה קלה, חלשה הוציאה הסוסה מגרונה.

נזדעזע מנדל, השליך את המקל מידו והתחיל מטלטל ומזעזע את גופת הסוסה.

– ח־ב־ר־ב־ר־ת!…

נצמד מבטו אל עינה הגדולה, הפקוחה והקמה של הסוסה.

נדמה לו, שצופיה היא בו עין זו, טוענת ואומרת:

– ר־ו־צ־ח! מה זה עשית, מה?…

הוריד מנדל את ראשו, נשמט וישב על גב הקרקע, וכשהוא מתכוץ ומתקפל כֻלו התחיל מיבב:

– אַי חברברת, חברברת… הרי אני הנני הגזלן שלך… אני הרוצח…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

צרודה היתה בכיָתו.


המעורר, ספטמבר 1906


  1. ‘צפור של עופרת’ – תרגום הניב היידי ‘א בליַיענער פויגל’.  ↩

  2. ‘גולם של חמר’ – תרגום הניב היידי ‘א ליימגענער גולם’.  ↩

  3. אלמלי – אילו.  ↩

  4. סקרה – התבוננה.  ↩

  5. ‘אף מזה שהשַׂערה שוה’ – תרגום הניב היידי ‘וואָָס א האָרט איז ווערט’.  ↩