(בבית מושב זקנים)
עוד לפנות ערב, כשנזדמנו הזקנים בתוך חדר התפִלה, עמד אחד מהם וסִנן.
– בעל המִטה השלישית שבחדרי גוסס.
ואחרי כך:
– סבורני שלא יוציא לילה זה.
נתקבלה ידיעה זו מתוך שתיקה. פה ושם כעכעו ורקקו לצדדין, נשמע שעול צרוד, אנחה מרוסקת.
תסיסה כגון זו נרגשת בין עלי־עץ צהובים – יבשים, כשאחד מהם, נָשור על יד הרוח, מרפרף רגע ביניהם, מסתלק ונשמט.
היה יום מעונן ואפור ביותר. מתוך השדה הרחב, שהשתרע לפני החלונות הענקיים, בצבצו פה ושם עשבים מלוקים ודרוסים – שרידי הקיץ שעבר. מן השמים הנמוכים־כהים טפטף גשם תכוף, רוח צפונית קרה זעזעה את ענפיו של העץ היחידי, העומד בתוך החצר, הניעה ודפקה את תריסי החלונות, יללה בתוך הארובה…
את ארוחת הערב אכלו הכל מתוך דעה מיושבת. בקושי, אבל מתוך מתינות מיוחדה לעסו הפִּיות מחוסרי השִנים את חתיכות הבשר המבושל. את ברכת המזון ברכו בקולות צרודים ויבשים ביותר.
נשמעה חריקת הדלתות, והֵדן העמום של פסיעות כבדות תעה זמן ארוך בתוך אוירו של הפרוזדור הארוך והריק: זה גררו הזקנים את הרגלים היבשות אחרי הגופים הכפופים; אחרי תפלת המעריב התכנסו אחד אחד אל חדרו של הגוסס.
היה ערב.
שני הנרות הדקים, שדלקו על גבי השלחן, הפיצו אור חִור בתוך החדר וצללים ארוכים ושחורים השתטחו על גבי הכתלים האפורים, זחלו ובצבצו מתחת למטות, התנועעו על גבי התקרה, על התנור.
שררה דממה.
דומם, כצִלי הצללים, ישבו עשרות של גופים כפופים־צנומים, עטופים בחלטים1 ארוכים שחורים ומצנפות עגולות, ישבו וסקרו בגוף היבש, המזדעזע מתוך העויות של גסיסה.
פתאם זעזע את אוירו של החדר איזה קול קטוע ורועד:
– היום הרי הוא שמחת תורה.
וכעבור רגע:
– יביאו לכאן את ספר תורתנו, יביאו… יכניסו לכאן את הספר…
ההיתה זאת נחרתו־מצותו האחרונה של הגוסס או אפשר הציע זה זקן אחר? – איש לא ידע מפי מי נזרקו המלים הללו:
– את ספר התורה… הקפות…
– הא־א־א?.
ממקומו זז הזקן־הצעיר שבכולם. בן שבעים ואחת, גבוה וכחוש, בתוך זקנו הבהירו עדיין שתים־שלש שערות שחורות.
כסבא המחבק את נכדו, מתוך רטט של שמחה נכנס כעבור רגעים אחדים אל החדר:
– מכבד אני את כולכם בהקפה הראשונה.
וזוגות־זוגות של ידים צנומות־רועדות ודקות־יבשות נזקפו אל תוך האויר. מהן – חובקות את ספר־התורה ממשמשות בעטיפתו, מלטפות בפעמוניו, מחזיקות ב’עצי־החיים', ומהן – תועות מרפרפות, מחפשות־מגששות בתוך האויר כשהן נתקלות בראשים מקורחים, בפיות פעורים:
– גם אנו, גם אנו…
אלו האחרונות היו ידיהם של היותר זקנים – הסומאים.
ומעט־מעט נשתלבו הידים הללו זו בזו, הגופים התקרבו התכנסו לשטח קטן אחד, נצטרפו לעִגול והרִקוד התחיל:
אנא ה' הושיע נא,
אנא ה' הצליחה נא.
פסעו פסיעות רחבות מתונות, בודדות ובלתי בטוחות, כאִלו היתה רובצת בין פסיעה ופסיעה איזו תהום עמוקה, והנגון יצא מתוך הגרונות צרוד־מקוטע, מחונק־בכיני:
אנא ה' הושיע נא,
אנא ה' הצליחה נא.
כלבנה זכה בין קרעי עבים מעוכים ומפולשים, כתִנוק בין גדולים, ככה הבהיר עכשו ספר־התורה עם עטיפתו הכחלחלה־מבהיקה ועם פעמוניו המָזהבים, המתקשקשים בין חבורת הגופים העטופים שחורים, ההולכים וטופפים, הולכים ומקיפים את מטת הגוסס. זקופות־קפואות היו הידים, פעורים־רירים הפיות, כמושים מעוכים הפנים, מתוך העינים מחוסרות הריסים הבהירו חלבונות מוגלאיות־כהות, בָּבות קמות־זכוכיות, ושערות בודדות־שלגות התנפנפו בתוך האויר והתנפנפו.
– הַי־הַי־הַי־הַי, שישו ושמחו בשמחת־תורה, הַי־הַי־הַי־הַי…
שתי שלהבותיהם של הנרות הבהבו כבר מתוך גסיסה, הצללים שעל גבי הכתלים הלכו והתלכדו, הלכו וכבשו את חללו של החדר, ובתוך חצי־אֹפל זה נראית היתה כל כנופית הגופים כגל גדול של שלדים חיים, עצמות־מתנועעות, שערות לבנות, העטופים ומכורבלים פה ושם בסחבות וסמרטוטים, שהשאירה אחריה איזו חיה אכזריה לאחר שדרסה ומצצה את דמם של אלה, מי שהיו לפנים אנשים.
מתוך איזו זוית קפץ ממקומו חתול זקן, שחור, התמתח מתוך חולשה של זִקנה ונעץ את מבטו בכנופיה המתנועעת. איזה זבוב חלש, שריד הקיץ שעבר, הזדעזע על התקרה, זמזם זמזום מרוסק ושוב נשתתק. שלהבתו של הנר האחרון התרוממה עוד פעם, שקעה וכבתה.
נשתררה חשכה עבה ואלמת.
כענק שחור הציץ מתוך שמשות החלון הלילה האפל, מתוך מטת הגוסס נשמעה נחרה משונה. בחוץ יללה הרוח.
העולם, י“ב בתשרי תר”ע (27.9.1909)
-
חַלט – חלוק ארוך. ↩