הנה נכנסנו לתקופת החושך.

ארץ ניתנה בידי הרשע הלאומני.

החלומות הרעים ייהפכו למציאות.

חושך ייקרא אור, אחורה יקרא קדימה, עוול ייקרא צדק, והמלחמה תקרא שלום.

מדינת היהודים לא תהיה עוד פתוחה לכל היהודים, כי אם רק לכתות ימי הביניים.

המשק, הכלכלה, מוסדות וארגונים יאולצו לקרוס, אם לא יישרו את הקו.

התרבות תילחץ, תפוקח ותיחסם, שלא תתפרע ולא תרים קול.

במה דברים אמורים?

אם ניתן להם, אם נניח להם, אם נרשה להם.

אם לא נהיה כעת הכוח שכנגד. אם לא נקום כעת מלוא קומתנו. ואנחנו כמעט מיליון.

אם לא יקום כעת כל השמאל הציוני להיות לאופוזיציה אחת במערך לוחם אחד. ולהיאבק.

אם לא נפסיק כעת להיות מסכנים וּבכיינים ותשושים כאלה. ולהיאבק.

יותר מדי יקר וחשוב כעת על הפרק וגם את טעם החיים אפשר לאבד.

ולהיאבק.

ולא לתת להם. ולצאת באלפינו שלא יוכלו לעשות מזימותיהם. ולהיאבק.

רק אתמול חײכנו בביטול אל המלים הדהות ההן שכעת אין כמותן לבוהק.

קוּם התנערה עם חלכה – –

ואנחנו איננו חלכאים. איננו מסכנים. איננו אבודים. ומלבדנו אין איש.

ולהיאבק.

וקול צריך שייצא כעת בכל הארץ: מתגייסים למאבק. ולהיאבק.

קום התנערה.

ולהיאבק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.11.88; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988