(זכרונות)
קוש – קשיש! קיש קשיש – כך מקשקש לו הזוג הקטן, התלוי בצדה של אחת משתי הסוסות החברברות, ואנחנו, אני ושלמ’קה אַחא הרינו מתנענעים ומתנדנדים בתוך מרכבתה הצהֻבּה של דודתנו העשירה מהאחוזה ברק.
ועוברת היא מרכבה נאה זו בדרך כבושה שבין שני שדות רחבים, המתחרים כלפי השמש הבהירה ביפי גוניהם המרֻבים – רצועות התבואה הצרות־ארֻכוֹת המערטלות אותם.
לפנינו משתרעים כרים גדולים – כֻלם מרבדי־קטיפה ירוקה – ההולכים ומתלכדים עם שמי התכלת שממעל, ומאחורינו – כנופיות בנינים נמוכים שקועים בקרקע – בתי העֲירה שעזבנו. מבהירה ובולטת היא ביותר מבין החורבות הללו החומה היחידה שבעיָרתנו – בית המדרש הישן – עם גגה הירוק, הטלוא פה ושם ברעפים לבנים. נראית גם ארֻבתו הזקופה – גגה של בית־החרֹשת עם עשנה השחור המתּמר ועולה ממנה. מעל ראש ההר הירוק שמאחורי העַירה מלַוים אותנו מתוך השתחָויות ונענועים הרֵחַים של רוח…
דממה, בתוך ימוֹ של אור השמש פורחות וטבולות עשרות צִפרות לבנוּניוֹת וצהֻבּות.
מתוך אחת הכרים מתרוממת איזו חסידה; עושה כמה וכמה טיסות בתוך האויר ומכַונת את מעופה כלפי העֲירה. מתוך חרטומה הארוך מבצבצות ותלויות שתי רגלים ארֻכות־דקות של צפרדע חנוקה – טרף לאפרוחיה. אִכרה שזופה משמש, המנכשת איזה עשבים בתוך שדה מזדעזעת לקול קשקוש זוגן של הסוסות, מגביהה את ראשה, מסתכלת בנו מתוך סקרנות וחוזרת לעבודתה.
שלמ’קה אחא מצמצם את עצמו אל תוך זוית המרכבה כשהוא משהה עלי את מבטיו ומחייך. אנכי הריני עונה לו בחיוך אף אני כשהנני מַסברת לו פנים.
סוף־סוף הרי אנחנו נוסעים אל האחֻזה ברק!
הדודה שלנו, אלמנה עשירה, הלבושה תדיר שחורים לאחר ששהתה בביתנו כמה ששהתה, בִּקשה רשות מאבא ואמא ליטול אותנו ליום אחד לאחֻזתה.
הרי היא יושבת עכשו כאן בתוך המרכבה ומלטפת אותנו במבט עיניה השחורות:
– רִבה’לי – ודאי שנתגעגעת כבר על ביתך?
שלמה’לי, שמא רוצה אתה גזר שוקולד?
– עוד שעה קלה ואנכי אציג לפניכם את קרובתכם – יחידתי הפעוטה! דודה חביבה! – כשני אריות זנקו אתמול שתי סוסותיה הזריזות מתוך הסמטה, המובילה אל חצר־בית־הכנסת והמרכבה הגדולה, שנתעכבה סמוך לביתנו, פלטה מקרבה שני סלי־נצרים לבנים ביחד עם דודה זו, הלבושים שחורים.
פניה של אמא נעשו צהובים.
– אורחה כזו… לאחר ישיבה של שבע שנים בפּריז חוזרת סוף־סוף למקומותינו. והיכן היא הריבה שלך, היכן? יחידה היתה אצלך, כמדומתני? וכמה את מבהיקה, אחותי! הלואי שלא תשלוט בך עינא בישא, רבּונו־של־עולם. אֶח־אֶח־אֶח, אלמלי2 זכתה אמנו הזקנה להתראות אתך, אלמלי…
והתחילה מקנחת בסנורה את חטמו של שלומ’קה כשהיא מַפשלת את שתי פיאותיו ומסלקתן לצדדין:
– רבה’לי, שלמה’לי – הרי הדוֹדה מצָרפַת, הדודה שלכם.
בתוך חצרו של בית הכנסת קמה תנועה. שעת סעודת־הצהרים היתה שעה זו, ותלמידי ‘החדרים’ הסמוכים – שנזדמנו עכשיו בתוך הרחבה, שמאחורי בית המדרש הישן כשהם אוחזים איש ביד רעהו, מצטרפים למעגל גדול ומתכוננים לשחק במשחק החתול והעכבר – מכיון שהרגישו בצלצולו של הזוג, התחילו קופצים ממקומותיהם, עושים קפנדריאות דרך גגה של רפתנו, עומדים ונותנים את עיניהם במרכבה. פישל המלמד, שכננו היותר קרוב, אף הוא תחב את חצי גופתו הצנומה, המכוסה בטלית קטנה מצויצת, דרך חלונו הפתוח, וכשהוא נושף בבולבֻס צלוי רותח שבידו, סקר ותהה:
– הלואי שהייתי משתכר בכל יום ויום בשעת בין השמשות, מה ש’שני אלה' שוים! – והצביע על שני סלי הנצרים המלאים. בעד שמשות החלונות של הבתים הקרובים נראו פנים סקרנים של בחורים ובחורות, נשים מזוינות בצנורות, הסורגות את גרביהן מתוך הליכה, התחילו מהלכות בחצרנו, ממשמשות כלאחר־יד באֶרג שמלתה של הדודה, מצִיצות במרכבתה, זורקות מבטים אל הסלים, כשהן מזרזות את טפליהן3:
– ישראליקה חיים’קה – התבשיל מצטנן. הביתה.
אך הנה קופץ אל חבורת הסקרנים אחא שלי. עיניו מהבהבות ופניו נוהרים. דעתו זחה עליו: בין שתי שורות שִניו הפעוטות מבריקה כבר מתנתה של הדודה – חצוצרת כסף קטנה עם נקודת זהב:
– טרו־טרו־טרו! טרו־טרו־טרו!
זקופה־זקופה היא קומתו. שתי ידיו מֻפשלות לו לאחוריו, כובעו שמוט ופאותיו מתנפנפות ברוח. הוא צועד מתוך יהירות כשֶכָּל חבורת התינוקות הנגררים אחריו שורקים בשפתיהם, מוחאים כף ומכים באצבע צרדה.
תרַם־ת־רַ־רַם! תרם־ת־רַ־רַ־רַ!.
ובתוך ביתנו נודף ריח של לביבות המטגנות בחמאה. על גבי השלחן מזמזם המיחם, בתוך טסי־זכוכית קטנים מתאדמות דֻבדבנים עגולות, מלאות, הטובלות בעסיסן המסיתות את היצר לשרבב לשון, ללקק וללקק.
ואל המשכב עלִינו מתוך קריאה של שמחה:
– מחר – אל האחֻזה ברק!
––––––––––––––– קיש־קשיש! קיש־קשיש! – ומשאירה היא מרכבתנו אחריה שדות וכרים, יערים והרים, והולכת וקרֵבה אותה חבורת הבנינים הטובעים בים של ירק, שעליה הצביעה (הראתה באצבע) הדודה זה כבר:
– הרי הוא ‘ברק’ שלי!
נשמעת געית פרות, קרקור תרנגלות. זוג של יונים לבנות מסתובב סמוך סמוך לשֹׁבך (קן יונים) ישן וצר. מתוך איזה ארֻבה עקומה מפציע ועולה עשן אפור. כלבלב מתֻלתל (בעל שערות תלתלים) מקבל את פנינו בנביחה קלה, עושה כרכורים אחדים לקראתנו, הופך לרגעים את פניו מאחוריו, סוקר מתוך המְתנה, ושוב הוא חוזר ומרקד כלפי מרכבתנו, תולה את שתי עיניו בדודה, מכשכש בזנבו ומזקיף את אזניו כאומר:
– הריני מכיר בך, קונתי, (גברתי) ושמח לבואך.
ומתוך פשפש (фopтoчka) הפתח של גָפַת4־הזרדים (xвopocть) המקפת את הגן, מופיעה פתאם בריה קלה העטופה כֻלה לבנים. שתי ידים רכות ולבנות, שהנן מעורטלות (ערומות) עד המרפק (лoкoть) שלוחות כלפי צואריה של הדודה, ובתוך האויר מצלצלת הנשיקה:
– הנה היא קרובתכם הקטנה. הרי היא הליה!.
ה־ל־י־ה! כרוב קטן זה בעל הראש, המעוטר כֻלו בקוֻצות זהב, עם שתי העינים הכחֻלות הגדולות הללו.
הליה; או שמא הללויה?!
שלמ’קה אחא – שתי עיניו כֻלן נעוצות הן בפניה של זו, בכל עשר אצבעותיו הריהו מגפף (מחבק) לה, את תלתלי־זהבה הנאים:
– רצונך ואני אצַיר לך סוס יפה, לא? אלא מאי? חצוצרה קטנה יש לי ומזהירה היא כספיר ממש, ולתקע אפשר בה כבחצוצרות, כלי זמר – מבקשת את ואני אתקע לך?…
שתיקה. פוסעת היא הליה במתינות על גבי מצע העשב הרך כשהיא מעמידה כלפי אחא פנים מתמיהים ושתי עינים רחבות.
ומתוך הגן מגיע אלינו בינתים קולה המצלצל של הדודה, הרי היא עומדת בתוך השדֵרה (aллея) הרחבה ומנפנפת במטפחת הלבנה שבידה כשהיא מזמינתנו אל הסעודה, וכאן, בין שתי שורות של עצים נאים, הטעונים רעננים־נחמדים ממתין לנו כבר שלחן ערוך, מקשקשים סכינים, כפות, ומתוך הפנכות (הקערות) המלאות מתנשא אד קל וריחני. הדודה – מפית (сaлфеткa) רבועה צחורה נעוצה לה אל תחת צוארון שמלתה השחורה, היא אוכלת במתינות ואינה מסיחה בסעודתה. הליה – מזוינה בסכין ומזלג – יושבת סמוך לה, חותכת את הבשר על גבי קעריתה ולועסת מתוך שתיקה, כשהיא מבריחה את מבטיה מעיניו של שלמ’קה. דֻמיָה. בין ענפי העצים שממעל לראשינו מנתרות רק צפרים פזיזות ומצפצפות. יש שאחת משתי היונים הלבנות שבתוך השֹׁבך בדֵלה לרגע מֵחֲברתה, מְדדה (מרקדת) מעל לשלחננו, קולטת איזה פרורים ופורחת לה כלעֻמת שבאה. תפוח שבשל כל צרכו מוציא את עצמו מתוך סֻכתו הירוקה – עלי העץ שהגינו עליו עד עכשו מפני כל הרוחות הרבות – רגע הוא מרפרף על גבי עלים אלו כמתוך נשיקה של פרידה – נושר ומסתלק למטה:
– פ־ל! – קול נפילה חשאי כל כך והוא טובע בים העשבים הירוקים שמתחת. אף שריטה כל שהוא לא תראה בקלִפתו, שום רֹשם – באדמומיתו, כֻלו עגול וכֻלו נאה כשהיה. לא לחִנם הזמין הקדוש־ברוך־הוא שטיח (коверь) כל כך רך בתוך גן זה – חס הוא על פירותיו הנאים שלא יתכערו…
ואת הדממה הפריעה בראשונה הדודה. מתוך סלסלת קטנה הרי היא מתחילה חופנת (ממלאה חפניה) בשתי ידיה אגוזים שחומים (смуглый) ומעניקה בם את כיסינו:
– ועכשו לכו, והשתובבו!
–––––––––––––––
שלמ’קה קופץ מתוך דיצה: הדודה גופה הרי היא מרשה להשתובב, ולזה הלא חִכה. ישיבה נמוסית זו סמוך לשלחן, הרי אין היא אלא משעממת! (наводить тоску) וממהר הוא אַחא, נותן את שתי ידיו על גבי כובעו השמוט, חובשו היטב־היטב לראשו, פורף (эастегиваеть) את כל כפתורי מעילונו, וכשהוא ממשמש באגוזים העגולים, שבתוך שני כיסוניו, הרי הוא עוקר אחת משתי רגליו ומזרז את הקטנה:
– אחת, שתים, שלוש – אני הריני בורח, ואת – תפשיני, הליה! אלא האחרונה – רגע היא סוקרת בו מתוך פקפוק, זוקפת את שתי עיניה בדודה, ומסתכלת בי. וכשהיא נועצת את מבטה בפניה של הדודה, הרי היא מתחילה זורקת פתאם אל תוך האויר איזה מלים חטופות־מרוסקות וזרות כל־כך.
והדודה – אדמומית כֻלה מנצנצת לה פתאם על שתי לחייה, מתפשטת ומכסה את מצחה, את אזניה, את צוארה… שתי שפתיה הִנן – כל כך חִורות. והליה שלי הרי אין היא יודעת לדבר כמונו… והיא רק צרפתית שומעת… רק צרפתית…
– כ־י־צ־ד?!
שתיקה. הדודה הרי היא הופכת בזריזות את פניה כלפי הפשפש, רשרוש (шелесть) של שמלות, פסיעות גסות אחדות – ואנחנו הרינו נשארים כאן בתוך הגן שלשתנו. דומם צופות שלשת זוגות עינינו המתמיהות ותועות בתוך האויר, כמחפשות דבר־מה בתוך הדממה האִלמת.
– הליה!
פניה הִנם עכשו רצינים־זועפים, שתי עיניה הרטובות סוקרות אל איזו נקודה רחוקה־רחוקה.
– משום מה את שותקת, משום מה, הליה?!
דממה, מעֹמק הגן נשמעות צוחותיה התכופות המשועממות של איזו קוקיאה. שם הרחק־הרחק בתוך היער עונה לה חֲברתה. מִגביעו של איזה איזה5 פרח מתרוממות שתים־שלש דְבורים עסקניות, עפות כל אחת לעבר אחר, כשהן פורשׁות אשה מרעותה מתוך זמזום…
– הליה!
היא זזה פתאם ממקומה ומתחילה צועדת צעדים רחבים. שלמ’קה הרי הוא נגרר אחריה. שתי עיניו התלויות בה, מלאות תחִנה, בקשה:
– הליה, אל נא תבריחי את עצמך ממנו. לא, הליה, המתיני. יודעת את מה שעלה לפני במחשבה? – אנחנו נקח אותך לשם, לעירתנו. שמא – לא, רבה’לי? לעירתנו… כך. שם הרי נטפס שלשתנו על סֻלמו של בית המדרש, אל העליה נעלה, ביצי־צפרים נמצא שם, ביצים פעוטות, עגולות, לַבנוּניות… שמא – לא, רבה’לי? ולכשתרצי הרי אוכל להשיג בַּעדך גם אפרוחים זעירים, אפרוחים סומאים, עִורים, עירומים עירומים לגמרי. את שותקת, הליה? עצוב עצוב הוא קולו של אחא וספוג־דמעות:
– האמנם אין את מבינה את דברַי, הליה?…
שתיקה. היא מוסיפה לפסֹע את פסיעותיה הרחבות על גבי מצע העשב הרך, כשהיא משאירה אחריה פרחים רמוסים, עשבים מלוקים ותלושים.
הִנה היא עוזבת את הגן, הרי היא באה אל אחוּ גדול ורחב, כובשת לה דרך בין עדר הפרות המשמיעות געיה מקוטעה, הנה היא עוברת גם על שתי הסוסות החברברות, העומדות כאן כבולות, כשהן תולשות בשִניהן עשבים בודדים, לועסות ומכשכשות בזנבותיהן.
להיכן מכֻונים הם פניה סוף סוף, הליה?
מתוך איזה שלולית (אגם) קרובה מגיעים אלינו פטפוטיהן של אוזים לבנות, הפושטות את רגליהן אחריהן, טובלות כמה וכמה טבילות ברגע אחד, מגעגעות (משמיעות קול גַ־גַ) ונהנות. שתי תרנגולות־אמהות טופפות עם עשרות אפרוחיהן לארכו של האחו, מנקרות ומחטטות במקוריהן ומקרקרות כֻלן בנוסח אחד. סמוך לאחת מערמות הקש הגבוהות מתגוששת (נאבקת) חבורה של נערים יחפים וערומים למחצה – בני האִכרים מהכפר הקרוב, הנה הם מעפילים לעלות־מעלה־על הערֵמה, נתקלים ונשמטים אחד אחד לקרקע מתוך גִחוך של הנאה…
צחוק, פטפוט, שאון והמולה מסביב. עדר, עדר – וגעיָתו, חבורה – ושפתה, אפילו הברבור הגדול, זה הנפחן המטַיל כאן יחיד בין שאר העופות שאינן בני מינו – אף הוא הרי הוא פועה, (משמיע קריאותיו המיוחדות לו) מתנפח וגוער בכל העולם כֻלו על פי דרכו… ובין כל העדוֹת הללו תועים רק אנחנו שלשתנו רחוקים־בודדים, זרים כל כך…
– הליה!
כמה מכורכמים הם פניה, והעינים – כמה עצבות הן, על אֹדות מה היא מהרהרת עכשו? הנה היא מסתבכת סמוך לאיזה ערמת־קש גבוהה ומַצלפת את מבטה באויר, עפעפה השמאלית, רועדת לה קצת, מצחה מתקמט ושפתיה מתעַותות באופן משונה:
– הי־ הי־ הי־ הי־ הי־.
איזו יבבה מוזרה. אפילו לבכות אין זו יודעת כעִבריה.
– הליה!
שלמ’קה – פניו כאילו נתמתחו מרוב צער; את שתי ידיו הוא מכַון כלפי גופתה, מבקש ללטפה, לפַיסה:
– ש־ש־ש־ש־ש. אל תבכי, הליה, ש־ש־ש־ש־ש. רצונך? ואני אֲלַמד אותך לדבר כמונו. ש־ש־ש־ש. רק אל תבכי ה־ל־י־ה…
לא. היא אינה שומעת, פניה מתעקמים יותר, שתי עיניה זולגות דמעות תכופות, ברגליה הרי היא מגששת את הקרקע שמתחתיה, הולכת ומכַונת את פניה כלפי בית אִמה.
– הי־הי־הי.
מתוך האחוּ מלַוים אותנו בסקירה ארֻכה ילדי הכפר היחפים, מתלחשים הם, מצביעים עלינו, וכמדומה לי שהנם משרבבים (מאריכים) גם לשונות ארוכות אחרינו.
הנה הדודה ממהרת לקראתנו. שולי שמלתה מתבדרין לה באויר מתוך הליכה, וידיה הרכות זקופות הן כלפי הקטנה. מעולמי לא ראיתי את פניה חִורים כל כך…
ולמחרת בבֹקר ישבנו אני ושלמ’קה אחא בתוך אותה המרכבה הצהֻבה־ורדית הגדולה, כשהננו מצומצמים שנינו אל זוית אחת, נוגים. עצבים כל כך. הדודה כשהיא גחונה אל המרכבה, הניחה אל אחת מזויותיה איזה תרמיל מלא צידה, סלסלת של גרגרים אדֻמים, קב מלא דֻבדבנים:
דִרשו את שלום אבא ואמא, דִרשו…
כמה יבש הוא קולה!
על המרפסת עומדת היא – הליה; מבטה כבוש בקרקע ופניה חִורים־חולנים. הלב התפלץ בקרבי: כמה הייתי רוצה לשדלה בדברים, לפַיסה:
– הליה!
אף במבט אחד אין היא מהַנְאתני. דוּמם עומדת היא על מקומה, עיניה מֻשפלות לארץ, זרה רחוקה כל כך!
– ה־ל־י־ה!
המרכבה זזה. חריקת העשר קיש־קשיש; קיש־קשיש! וכנופיות הבנינים הנמוכים, הגן הגדול עם עציו הנאים, האחוּ עם עדריו המרֻבים – הכל הולך ונעלם מעינינו.
דממה. צִפרות צהֻבות ולבנות פורחות בעליצות בתוך האויר, כשהן טובלות בימו של אור השמש ומשם, הרחק־הרחק מתוך היער מלַוה אותנו הקוקיאה בקריאותיה התכופות והמשועממות…
הפרחים, 15.7.1909; 22.7.1909; 5.8.1909