כוכב צעיר, אשר זה תמול יצא מערפלי־טֹהר, נשא עיניו וירא את הכוכבים הזקנים והנה רבים הולכים לאורם – וילבש גאות ויעט קנאה ויאמר: מה יפה, מה אדיר אורי בכל השמים: ומדוע זה אין פונה אלי? מדוע לא יקדמו כרובים פנַי בכבוד ולא ילכו לאורי ולא ישיחו בי בשערי שמים? אכן ידעתי: בקרובי לא אכָּבד, במסבי לא אֵחשב – הבה, אשימה פני אם עולם אחר… ארדה אל הארץ ואפיץ עליה אורי, אור חדש עליה אאיר, ונודעתי והתגדלתי ויצא לי שם בקהל רב.
ולכוכבים מלאכים המֻפקדים עליהם לנהל אותם מנֹער, ויצאו לפניהם ונחום בעצתם, עד אשר יגדלו וידעו ובחרו את דרכם. וירא המלאך המנהל כי הרחיב הכוכב הצעיר את נפשו ושואף אל מקום לא־לו, ויאמר אליו: לאט לך, בן־טִפוּחי, ואל תעפיל להתנוסס בלא עת. אמנם כי מָלֵאת כח ועִמך מקור אורה – לברכה לימים הבאים. גם רוח הגאון המתפעם בקרבך, אות לטובה הוא – לעת יבשל פריך. כאשר תגדל ירב אורך ופרץ מסביב והפיץ קרנים לרחוק ולקרוב. אך עתה הן עודך צעיר לימים, אורך עצור, צומח, בוקע, דֹם והתחולל לו עד בוא מועד ואל תפרוץ עליך פרץ ואל תצא ממסלתך ואל תשאף עולם אחר, כי שם יועם אורך ויכהה מפני מאורות אחרים…
המלאך דבר, הורה, הזהיר את הכוכב המתנשא; והוא באחת: אל הארץ, אל הארץ! שם יהל אורי, שם אוָדע ושם אכָּבד!
בפיו דבּר ובנפשו מִלא: התאזר עֹז, נתּק ממסלתו, צנח מעל עמדתו ויט לרדת… וברדתו – עוד אחת האיר על הארץ, אחת ולא יסף; כי התפוצץ ויפול רסיסים רסיסים ויטבע בארץ ולא נודע כי בא אל קרבה…