הסיגים התרוצצו בתוך הכור אשר על האש, נחשת וברזל ועפרת ובדיל, עם הכסף, שנוּא נפש כלם – התרוצצו, רגשו, רעשו, כי אץ להם המקום בו הוטלו יחדו. לא יכלו להבין איך נפגשו יחדו עם הכסף הנמאס, אשר אין לו חליפות מראות ובעים וכֹבד כמוהם, ואשר לא יוכל להתחפש לעת מצוא ולשום על פניו מסוה אדֹם או ירוק או שחור, כברז וכנחשת וכעפרת כי תמיד אך מראה אחד ומשקל אחד וצלצל־קול אחד לו.
והעת עת רעש ורֹגז לכוּר וסביביו נשערה מאד. המפוח ממעל יַשב רוח מלוֹא בטנו והאש מתחת שוקקת בכל־פה, מרעישה כוּר ומלאו ומרתיחה קרביו, והמרקחה עולה ויורדת, מתגעשת ומעלה קצף כים זועף בהגיח אליו כל רוחות השמים. והכסף נִגר לאטו מזהיר, נוצץ מחריש בענוֶתו ומחכה לקץ: עוד מעט יֵחלץ מן הסיגים אשר סביב שתו עליו. וכל קבוצת הסיגים הומה, רועשת, גועשת: הנחשת – נחש שורק ושואף; הברזל משתונן, כונן להשחית הבדיל: הבָּדלו! היוּ לאגודה אחת! אין להתערב גם שונים! העֹפרת – עפר ואפר מעַוְרי עינים. וכלם יהותתו על הכסף, יבזוהו, ינאצוהו, יחרצו לו לשון, יהפכו טוב לרע ורע לטוב: הן המתכת יסוד עולם ואנחנו – ראשי כל קהל המתכת, קהל הקדש אשר בתוך הכור, הקדוש גם הוא, כי נאצל עליו מקדושתנו; והכסף החִוֵר, הרך, הגוּש לא־נכסף, מה הוא כי נתחבר עמו – אנחנו כֹל, ממנו הכל, ולו אין צדקה לדבר בשם כל קהל הקדש!
הסיגים מתרוצצים בכוּר, עולים ויורדים בו, והשקט לא יוכלו, כי הרוח מסביב הרעישם, ויקוֹד האש הדליקם, ורֹחַב נפשם הרהיבם; וירדו למטה אל תחתית הכור, לאמר: אנחנו היסוד האיתן, הנושא והסובל כל; ועלו והתרפקו על צלעיו, לאמר: אנחנו המגנים והסוככים, חומת ברזל סביב לכל העדה. עוד מעט, עוד מעט, ונגעל הכסף מתוך הכור ואנחנו נוָתר בו, ונשגב שמֵנו לבדו ביום ההוא!
המה עושים הנה והנה, מתגעשים, מדברים רמות, מעלים קצף, והצורף בא וכף הברזל הקשה והגדולה והחזקה בידו, וישאב מֵעַל הכסף הטהור את כל סיגיו – נחשת ובדיל וברזל ועפרת, וישלך את כל העֵרב אל שער האשפות, לאמר: שם מוצאכם ושם מבואכם ושם מנוחתכם כבוד. ואת הכסף הטהור אסף אליו ויעשהו למלאכת הקדש לכבוד ולתפארת – והכּוּר שקט והמרקחה היתה כלא היתה.